שמחת האמונה וההתבוננות

בע"ה

כ' שבט מ"ג – ירושלים

שיעורים בתניא (19) – תניא פרק כו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרק כו

ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. ומה שכתוב "בכל עצב יהיה מותר" פירוש שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה הנה אדרבה מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון והיינו השמחה האמיתית בה' אלהיו הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר שעל ידי זה נשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים כמו שנאמר בזהר על פסוק רוח נשברה לב נשבר וגו' ואזי יקוים בו רישיה דקרא תשמיעני ששון ושמחה וגו', השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה וגו'.

רחמים לפי ערך השפלות

זה מה שכתוב לפני "רוח נשברה" "לב נשבר" בפרק נ"א בתהילים. זה רוח נשברה מה שכתוב קודם העצב לעיתים מזומנים שאדם עושה חשבון נפש ושובר את רוחו, כמו שדיברנו על זה אתמול בערב. מי ששובר את רוח הטומאה, את הציור העצמי שלו בגלל שהוא לא מי שחשב שהוא מגיע לשברון רוח, ללב נשבר, אז מתקיים בו מה שכתוב בפרק נ"א, פרק שאומרים בקריאת שמע ותיקון חצות. אדמו"ר האמצעי אמר שבעל תשובה צריך להגיד את הפסוק הזה כל בוקר כשהוא קם. הוראה בפוקח עיוורים מאדמו"ר האמצעי.

כתוב שה' לא מגלה את שפלות האדם באמת אם אין לו יכולות להאחז ברוממות א-ל באמת. אלו שתי הצגות שתלויות זו בזו, רחמים ושיפוט האדם. במדה שאדם מוכן להשיג ברוחניות את רחמי ה', לפי אותו ערך ממש הוא מגלה שפלות עצמו. אם הוא לא מוכן להשיג את הרחמים גם לא מגלים לו את שפלות עצמו, אחרת יכול להפיל אותו ליאוש. ואם הוא כן רואה שפלות עצמו אבל לא מוכן להשיג את רחמי שמים סימן שכל השפלות הזו דמיון, לא דבר אמתי. זה אחד מהכללים הגדולים בעבודת ה', שהכל לפי ערך ממש. השפלות לפי ערך הרחמים והרחמים לפי ערך השפלות. בתוך ההשגה של הרחמים שורה השמחה, יסוד אמא, שמסתיים בתפארת דז"א.

עוד פעם, הוא אומר שאם האדם מקיים לעיתים מזומנות את ענין רוח נשברה, לב נשבר, "יקוים בו רישיה דקרא", מה שקודם קודם, "תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשֹוֹן וְשִׂמְחָה" וגו', "הָשִׁיבָה לִי שְׂשֹוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה" וגו'. בסידור שלנו כתוב בקריאת שמע על המיטה ומתוקן לומר גם בתיקון חצות. כיון שהיום, בדור הזה, לא נוהגים כולם לומר תיקון חצות, אבל כן נוהגים לומר קריאת שמע שעל המיטה, והיא מקיימת ברוחניות את ענין תיקון חצות, הוא אומר זאת לפני השינה. שוב, אדמו"ר האמצעי אומר שבעל תשובה צריך להגיד זאת גם בבוקר, אחד מההנהגות המיוחדות לבעל תשובה [היא אמירת] פרק נ"א. זה פרק התשובה, "בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע".

כל התוכחה של נתן הנביא, כל ההתוודות של דוד המלך על החטא שלו, כל הדברים הכי עמוקים ופנימיים של זעקת בעל תשובה לה' שירפא אותו – נמצאים בפרק נ"א. הפרק הכי חשוב. כל הגדולה, שדוד המלך מיד הודה, כמו יהודה שמיד הודה (מבחינה זו דוד המלך הוא מבחינת יהודה, חוץ מהפשט -מהשבט). הגדולה של שניהם שהודו ללא קושי: מיד הודה על החטא, מיד התפלל לסליחה וכפרה מה', מיד ראה את שפלות עצמו.

לא כמו שאול שהצטדק. זה עיקר הסיפור של חטא אדם הראשון, שאדם גם התחיל להצטדק אצל הקב"ה. הגדולה של יהודה היא לא להצטדק אלא מיד להודות. לכן דוד המלך שייך ליהודה, שמודה מיד, מודה ללא קושי "חטאתי להוי'" ומיד אומר את פרק נ"א. הרמז הוא ש"אין נא אלא לשון בקשה", הבקשה של בעל תשובה. פעמיים נא עולה אמונה – אמונה שלמה. לכן צריך לומר את הפרק פעמיים בכל יום.

קודם כתוב "תשמיעני ששון ושמחה", שרישיה דקרא מתקיים על ידי סיפא דקרא, כמו שכתוב אחר כך "רוח נשברה" "לב נשבר".

המלחמה בספקות באמונה

וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִקּוּן הָאֲרִ"י זַ"ל, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּקּוּן חֲצוֹת קֹדֶם הַלִּמּוּד, כְּדֵי לִלְמֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִתִּית בַּה' הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב.

השמחה האמיתית באה אחר העצב לעיתים מזומנים, שזה תיקון חצות. צריך ללמוד תורה בשמחה, כמו שצריך לקיים את כל המצות בשמחה, מכיון שתלמוד תורה כנגד כולם, אז צריך ללמוד תורה בשמחה הכי גדולה. זה אחד הפירושים של "תלמוד תורה כנגד כולם", שהכוונה כנגד השמחה של כל המצוות, כמו שדוד המלך אומר "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי". עיקר השעשועים והשמחה הוא בתלמוד תורה, זהו הפשט הכי פשוט בענין "תלמוד תורה כנגד כולם". עיקר המצוות הוא השמחה שבהם, וכל השמחה הזאת מרוכזת יחד בשמחת התורה, כך צריך להיות.

מי שיש מחיצה בינו לבין אביו שבשמים, שזה מתבטא בכל מיני צורות ואופנים – הוא לא מרגיש את ה', קשה לו להאמין. כתוב כאן שכל אחד משתדל להפיל את השני. מה זה? כמו שדיברנו קודם, אמרפל, נמרוד, שרצה שאברהם יפול לתוך כבשן האש. הכוונה שהוא רצה להפיל את האמונה. עיקר ההתאבקות שכל אחד רוצה להפיל את השני הוא להכניס ספקות באמונה. זה הצד השווה בין אמרפל-נמרוד לבין עמלק, שעליהם כתוב "מכיר את רבונו ומתכון למרוד בו".

שורש הניצחון הוא דווקא בזריזות, "הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הלב". באמת רואים את מדת הזריזות אצל אברהם אבינו. חז"ל משבחים את אברהם אבינו דווקא על מידת הזריזות. גם אדמו"ר הזקן כותב באגרת הקודש שכל הגדולה של אברהם אבינו בעקידת יצחק היא לא ששמע בקול ה' לשחוט את התינוק אלא הזריזות. כל העמידה בניסיון היתה הזריזות של אברהם, שנמשכת משמחה ופתיחת הלב. זה עיקר הנסיון של העקידה, לכן הוא נלחם.

אברהם הוא המאמין הראשון, אב כל המאמינים. אנחנו מאמינים בני מאמינים בזכותו. הוא נלחם את מלחמת היצר, המלחמה שכל אחד רוצה להפיל את השני, להפיל אותו לספקות שמביאות לקרירות, כמו שכתוב על עמלק "אשר קרך בדרך". כאשר אדם מתחיל ללכת בדרך ה' בא עמלק, בגימטריא ספק (כמו שאומר הבעל שם טוב) ומקרר אותו באמצע הדרך על ידי ספקות, משתדל להפיל אותו.

צריך להאבק. למה מרמז כאן מה שכתב "שני אנשים המתאבקים"? ליעקב אבינו עם שרו של עשו. עשו הוא עמלק המשתדל לפגוע באמונה. תיקון האמונה הוא פעמיים נא, בקשה כפולה – "אין נא אלא לשון בקשה". בשביל להגיע לשמחה צריך עצב, חשבון נפש ותשובה. אדם שמכיר את השפלות שלו שובר את הדמות העצמי שלו, לב נשבר. עליו לשבור את הציור העצמי שלו ועל ידי זה הוא פותח את הלב, את הטמטום וזה אומר שהוא שמח שמחה אמתית בה'.

בפרק ל"ג בתניא, גל עיני, מסביר שעיקר השמחה היא מהתבוננות באמונה הטהורה שיש לנו, שאנחנו עם נבחר, עם סגולה, ירושה מאבותינו הקדושים, עם אמונה בה' אחד יחיד ומיוחד. כשהוא מתבונן בזה – זה מה שמחיה אותו. "צדיק באמונתו יחיה". לחיות הכוונה לשמוח. עצבות היא טומאה טמטום מלשון טומאה. אבי אבות הטומאה הוא מת – יאוש ועצבות – ואילו השמחה היא "צדיק באמונתו יחיה", תחית המתים ממש. זה רק על ידי שמתבונן באמונה שירושה לנו מאבותינו. זה מקור השמחה.

שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן [בעצב מצד עצמו אין מעלה, אבל יגיע מזה ליתרון שבשמחה. עצב אמתי, על יסוד חשבון נפש אמתי, ממנו יגיע לשמחה] כיתרון הבא מן החושך דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק "וְרָאִיתִי... שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מן החושך" עַיֵּן שָׁם. וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה" וגו', וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּרוּשׁ הָאֲרִ"י זַ"ל עַל פָּסוּק זֶה.

האריז"ל מפרש שהגלות היא כשאדם משועבד על ידי עול הצרות של כפירה בה' ואפיקורסות. צרות אלו אינן נובעות מכך שאדם אינו מקיים תורה ומצוות, אלא מכך שהוא אינו מקיים אותן בשמחה. זהו סימן לכך שהוא צריך להתחזק באמונה, כי התחזקות באמונה מביאה לשמחה. זהו מה שכתוב "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", שצריך לשמוח בקיום מצות ו"תלמוד תורה כנגד כולם", כמו שאמרנו  קודם, יותר "מרב כל", דהיינו יותר מרוב כל מדרגות העולמות העליונים – עולם הבא, גן עדן ולמעלה מגן עדן, וכך הלאה. החיבור בין גן עדן לגן עדן הוא על ידי העמוד שנקרא "כל", יש הרבה מדרגות של "כל", של חיבורים בין גן עדן לגן עדן, בין גן עדן תחתון לעליון עד אין סוף. כך האריז"ל מפרש, שצריך לשמוח בשמחת המצוות יותר מ"רב כל". החיבור, העמוד, בין גן עדן לגן עדן נקרא "כי כל בשמים ובארץ". הצדיק למטה מחבר את השמים והארץ, הרוחניות והגשמיות. "כל" הוא יסוד, בת קול היא המלכות שמקבלת מה"כל" והיא נקראת כלה – יש כל ויש כלה.

להתחיל מלמטה או מלמעלה

מה יוצא מזה? שאדם שיש לו טמטום הלב וישנה מחיצה בינו לבין הקב"ה זקוק לעבודה של "בכל עצב יהיה מותר". העצב מצד עצמו לא טוב, אבל דווקא הוא יכול לשבור אצלו את המחיצה בינו לבין ה' שיצרו העוונות, "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם". עיקר החזרה בתשובה הוא לשבור את הרוח והדמוי העצמי ואם הוא שובר באמת יגיע תכף ומיד מזה גופא לשמחה בה', כי הוא מתחיל לגלות אמונתו בה'. השמחה נובעת מגילוי האמונה, מכך שהוא יהודי ומאמין בה' בעצם, בטבע, זה האינסטינקט שלו, ואין שמחה גדולה מזו. בתוך השמחה הגדולה של האמונה יש צורך בלימוד תורה. שמחה בלימוד תורה וקיום מצוות, שיותר מכל עולם הבא. ה' אחד יחיד ומיוחד זה יותר מכל עולם הבא ולכן אדמו"ר הזקן היה מתבטא שהוא לא רוצה את העולם הבא. השמחה באה מהאמונה דווקא כשאדם שובר את הרוח. כל זמן שיש לו רוח יש לו ספקות באמונה, הגאוה היא מחיצה של ברזל, היא הגורמת לספקות ולקרירות שמצד אמרפל-נמרוד, עמלק.

יש סדר כזה, שאדם צריך להכיר קודם את שפלות עצמו, לשבור את הרוח, ואז לזכות לשמחה שהיא כיתרון האור מן החושך. כמובן שאפשר לגלות את השמחה לא רק מבחינת יתרון האור מן החושך, גם אז זה יהיה אור, אבל בסדר הזה ישנו מעלה מיוחדת של "יתרון האור מן החושך". השמחה עצמה היא כמו יציאת מצרים, יציאה מההפך, ולכן היא בתכלית ההתגברות והחוזק. אפשר לעורר את השמחה גם באופן ישר, בבחינת "איש מזריע תחלה יולדת נקבה". אך מי שהולך מלמטה הוא בבחינת "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר", דבר עומד ויציב ללא שינוי, וזהו "יתרון האור מן החושך" שמתקיים הלאה. מה שאין כן אם מתחילים מלמעלה (הרבה פעמים צריכים להתחיל מלמעלה כי אין כח להתחיל מלמטה, במיוחד בדורות האלה, כשהחושך כפול ומכופל ואין כוח להתחיל מלמטה, מבחינת "עשה טוב"). החסרון הוא ש"יולדת נקבה", כלומר שהתוצאה היא לא תמידית, כמו בת שהווייתה מחזורית, עם עליות וירידות כל הזמן. יציבות אמיתית ניתן להשיג רק כאשר מתחילים מלמטה, "כיתרון האור הבא מן החושך".

פגם "תחת אשר"

מהפסוק שמביא כאן בסוף, "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה וגו'", רואים ששמחה של מצוה אפילו יותר גדולה מהמצוה עצמה, כי משמע מכאן שאפילו כשמקיימים מצוות, אם זה בלי שמחה של מצוה חייבים גלות, כמו שכתוב בהמשך הפסוק "ועבדת את אויבך". כשיהודי שאינו עובד את ה' בשמחה הוא נעשה משועבד לאויבי ה', למחשבות כפירה. השמחה היא מכח האמונה ואם אין לו אמונה זה בגלל שעוונותיכם מבדילים, וצריך לחזור בתשובה.

כשלמדנו בגמרא דיברנו על המילה "תחת", שיש בה שתי משמעויות, מלשון במקום וגם מלשון תחתון, כמו "דירה בתחתונים". גם כאן, על פי פשט "תחת" פרושו במקום – "ועבדת את אויבך" במקום "אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה", אבל אפשר לדרוש כאן על פי דרך הבעל שם טוב ולקרוא את שתי המלים הראשונות לחוד, "תחת אשר", היינו: במקום ה"אשר". פעם דיברנו על זה שאחרי ה-ב של בראשית יש שלש אותיות של 'אשר', ולזה מרמז מה שכתוב כאן "תחת אשר".

בברכת המצוות אומרים "אשר קדשנו במצותיו" ובכתבי האריז"ל כתוב שהכוונה היא שממשיכים מהאושר העליון. מפנימיות עתיק שנקרא אושר (זה מתאים לנו היום, חודש שבט שהשבט שלו הוא אשר, מלשון אושר). אושר הוא מקור השמחה, להיות מאושר. במה אדם מאושר? בזה שהוא יהודי, כמו שחסידים שהיו רוקדים "שלא עשני גוי". אין שמחה גדולה מזו. מהו יהודי? מלשון הודיה, שמתוודה, כמו שאמרנו קודם, מלשון 'תן תודה', להודות על החטא וגם מלשון להודות, להודות באמונה הטהורה שלמעלה מטעם ודעת, שאי אפשר להבין אותה בשכל, בבחינת "מודים חכמים לרבי מאיר". ליהודי יש לו כח של מסירות נפש להודות לאמונה הטהורה שלמעלה מהשכל. המקור לעבודה זו נקרא אשר.

בכתבי האריז"ל (בפרי עץ חיים) מובא שבנוסח הברכה "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו" יש הרבה ברכות שיש בהן יג תבות, כמו למשל "להדליק נר חנוכה" או "על נטילת ידים", וצריך לכוון בהן ל-יג מדות הרחמים. לפי זה, תבת 'אשר' היא כנגד תיקון "ואמת", התיקון השביעי, האושר העליון הוא כנגד "ואמת". מה זה "ואמת"? "תרין תפוחין קדישין", משם מאירים ש"ע נהורין. בתיקוני דיקנא "ואמת" הוא המקום הפנוי משערות, והכוונה ששם אין צמצומים, אפילו לא צמצומים של תורה, כמבואר בחסידות שנגלה דאורייתא, ההלכות, נמשלו בחז"ל לשערות, והלימוד בהלכות נקרא סלסול בשערות, "סלסלה ותרוממך". הכוונה היא שכל הלכה היא צמצום, ולכן כתוב על ההלכות "ועלמות אין מספר", מלשון העלם. כל הלכה היא "שערה", העלם וצמצום של אלקות. מה שאין כן פנימיות התורה היא אור הפנים ב"תרין תפוחין", שאין שם שערות, בחינת השעשועים שבתורה, "לולי תורתך שעשֻעי".

זהו האושר של יהודי, ובזכות השמחה והאמונה יוכל לצאת מהגלות, כי מי שאין לו את האמונה והשמחה הזו, חייב גלות כנ"ל. הגלות היא העצלות, העצבות, הכבדות וטמטום הלב, שיוצאים מהם על ידי תיקון "ואמת", על ידי חכמת האמת, חכמת הסוד, חכמה נסתרה. לפי זה, מי שלא עוסק ב"אשר" שבתורה, בפנימיות התורה, ממילא איננו מסוגל לעבוד את ה' בשמחה. הוא 'מתנגד' שמקיים את כל המצוות כ"מצות אנשים מלֻמדה", בעצבות ובדיכאון, כדי לצאת ידי חובה, ה' ירחם. אני כמובן מגזים לצורך הענין, אבל כמו שכתוב "הגוי אשר בקרבך" יש גם ה'מתנגד' אשר בקרבך, אנו מדברים על המתנגד הזה, אשר בקרבך, שמקים הכל בעצבות בגלל שאין לו את ה"אשר".

הרמז ב"אשר" הוא א שר. ה-א זו הפשיטות, והשר הוא מלשון שיר. יש "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש ושיר מרובע". שיר פשוט הוא גילוי התענוג, שיר כפול הוא גילוי התענוג בשכל, שיר משולש הוא גילוי התענוג בלב, ושיר מרובע הוא גילוי התענוג בדיבור. מובא בחסידות וגם בלקוטי מוהר"ן. אם כן, שיר הוא גילוי האושר והתענוג, ועיקר גילוי התענוג הוא על ידי ההתעסקות בפנימיות התורה. עיקר העבודה היא להתבונן בכך ש"אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו", שמקבלים בלי כל עמל ויגיעה ירושה לנו מאבותינו, והעבודה שלנו היא רק להכיר בזה, לא לפנות עורף. לכן "אשר" הוא אור הפנים, כי העבודה היא לפנות פנים בפנים, לקבל מה"פנים המאירות, פנים מסבירות" של מעלה, שנקרא "אשר". זה נקרא תיקון "תחת אשר".