1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (26)

ד"ה "זה היום תחלת מעשיך" (11)

ג' כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

הגענו למשפט שמסביר את ההבדל בין שערי בינה, שבשערי בינה כל אחד יכול להשיג אלקות – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה":

וזהו שכל הנבראים אומרים שירה [ענין שלא מוזכר הרבה בחסידות – מוזכר, אבל לא הרבה. יש פרק שירה, ויש יהודים טובים שאומרים אותו בכל יום. אדה"ז כותר בלקו"ת שלפני שחז"ל תקנו "פסוקי דזמרה" – משהו קצר יחסית – היו אומרים "פרק שירה" כל יום. מה הקשר? "פסוקי דזמרה" הם שירת הנבראים, ברכות ק"ש הן שירת המלאכים, שמו"ע שירת הנשמות ואחר כך – מדות הרחמים – שירת א-ל ("אל רחום וחנון"). בדרך כלל מדברים על ארבע שליבות – קרבנות, פסד"ז, ק"ש וברכותיה ושמו"ע – אבל כאן חלוקה אחרת, לארבע שירות. שירת הנבראים, שירת המלאכים, שירת הנשמות והשירה של ה' עצמו – "ויעבֹר הוי' על פניו ויקרא". לכן, מכיון שפסוקי דזמרה הם שירת הנבראים, אמרו לפני שתקנו אותם את "פרק שירה" שהוא שירת הנבראים.] וכמבואר בפרק שירה שירת כל הנבראים בפרט [שכל נברא שר לה'] לפי ערך השגתם באור המצומצם [הולך לפי הסדר, מתחיל מהדומם, אחר כך הצומח ואחר כך החי. לפי כל הגרסאות היום "פרק שירה" מחולק לימי השבוע – איני בטוח ממתי חלוקה זו. במקום אחד כתוב שיש שם שבעים שירות, אך לשם כך צריך לדייק בגרסאות שונות.], וכמו נשמות דבי"ע עד נפש דמלכות דמלכות דעשיה ומלאכים עליונים עד הגלגלים ומזלות רוחניים שהן רוחניות דהד' יסודות הגשמיים, והן מחיצוניות דחיצוניות הכלים דמלכות דמלכות דעשיה [עד הנברא הכי שפל.] כו' כולם יש להם השגה באלקות [כל דבר שה' ברא בעולם יש לו השגה באלקות. בין כל הדוגמאות שהוא מביא כאן הוא לא מביא ממש את הדומם. לפי המדע הגלגלים הם דומם, העולמות התחתונים, רק שכתוב – הרמב"ם מביא – שיש להם נפש. זה לא סותר, גם לדומם יש נפש, כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה – גם לאבן יש נפש. לכן בפרק שירה גם לדומם יש נפש, ואדרבא – מתחיל משירת המדבר והגשם וכו', כל מיני דברים שהם מעולם הדומם. מתחיל משירת השמים והארץ. הכל שר לה', כלומר – גם הדומם אינו דומם. דומם פירושו שקט, אך הדומם גם שר – כל דבר בעולם שר. השירה היא מכח השערים. אפשר לדרוש ששערים היינו ע שרים, לפי מה שאמרנו קודם שיש ע דברים ששרים לה' בפרק שירה, כל אחד לפי מדרגתו. גם חשוב שהשירה של כולם היא פסוקים – הרוב מתהלים, אבל לא הכל. יש שם גם שירה אחת שהיא לא מהתנ"ך אלא מלשון חז"ל – שירת הצפרדע. יש משהו מיוחד בשירת הצפרדע, שלא מפסיקה, ודווקא היא שרה את הפסוק שאמר יעקב אבינו לבניו לפי חז"ל – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". שלמה המלך דימה את עצמו לצפרדע, כמו שכתוב במדרש שלפני פרק שירה.

הפרק העיקרי בפסוקי דזמרה – שיש בו רשימת הנבראים – הוא פרק קמ"ח. לכן כתוב שהרבי הרש"ב בסוף ימיו, כשחלה, אמר בפסוקי דזמרה רק "אשרי" וקמ"ח, כי קמ"ח היא עיקר שירת הנבראים. הסיום שלו הוא "וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה", סימן שיש משהו בפרק שירה – שירת הנבראים – שבסוף גורם להרמת קרן ישראל. זו גם התבוננות יפה, שדווקא שירת הנבראים מרימה את קרן ישראל בסוף. אם רוצים היום להרים את קרננו צריך לומר פרק שירה, להתבונן בענין של פרק שירה. פרק שירה הוא סוד השערים, חמשים שערי בינה.] כל אחד ואחד לפי ערכו ואומרים שירה שמהללים ומשבחים ['מהללים' מזכיר את מה שדברנו ביום חמישי על מהללאל בין קינן – "ויחי קינן שבעים שנה ויולד את מהללאל". זו ההופעה הראשונה בתורה של "שבעים שנה", כאשר קינן מגיע לגיל שבעים ומוליד את מהללאל, שכתוב שהוא מלשון להלל את ה'. אחר כך יש פעם שניה, "ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם" – הדור ה-19 שמוליד את הדור ה-20. אמרנו שבגיל שבעים כל אחד צריך להוליד כל קודם כל את מהללאל ואחר את אברהם. לפי מה שדברנו עכשיו, מהללאל – שאינו יהודי, ומה כל כך גדול בו? – שמהלל את ה'. סבו, אנוש, היה הדור הראשון שעבד עבודה זרה, וכנראה נכדו כבר עשה תשובה ומהלל את ה' – זו שירת הנבראים. שייך גם לגוים – גוים טובים. אבל אחר כך, כשתרח מוליד את אברהם בגיל תשעים, זו מתחילה להיות שירה הנשמות. יש מדרגה באמצע, שהיא שירת המלאכים. יתכן שמהללאל כולל את המלאכים. בכל אופן, קודם צריך להוליד את מהללאל, דור החמישי, ואחר כך דור העשרים – ארבע פעמים חמש. הכל קשור לגיל שבעים, כנ"ל, שייך לגרסה המקובלת שיש בפרק שירה שבעים שרים. אפשר לומר שלידת מהללאל היינו הכניסה לחמשים שערי בינה, מה ש"נודע בשערים בעלה", "לכל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", ואברהם הוא הראשון ששייך ל-לב נתיבות חכמה. איך מתחיל ספר יצירה, שחבר אברהם אבינו? "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה" – המשפט שהביא קודם. אברהם הוא נשמה דאצילות שבאצילות – לא כתב כך בפירוש, אבל אפשר לשייך אותו לנתיבות.], אבל הנתיבות דחכמה בלתי מתפשטים בעולמות [השערים הם עד מלכות דמלכות דעשיה, והנתיבות לא מתפשטים.] ולא יכנסו בהם רק הנשמות הגבוהות ביותר, וכמו נשמת הג' סבות [שבזהר] ונשמת רשב"י ורבי עקיבא ורבי אליעזר הגדול [מאד מענין את מי הוא מביא כאן – תלמיד ורבו ורבו. שלשה דורות הם 'סדר'. הרבה פעמים אנחנו מדברים על כך שיש 'סדר' – רבי אייזיק הסביר שהבעל שם טוב והמגיד ואדמו"ר הזקן הם 'סדר' (כנראה שמע מושג זה מאדמו"ר הזקן), ולפני הסתלקותו אמר שעוד יצטרכו 'א נייעם סדר' של שלשה דורות אלה. ה'סדר' הראשון בעם ישראל הוא שלשת האבות, אבל יש הרבה סדרים של שלשה דורות – גם בחז"ל כתוב שרחמי האב עד בני בנים, זו יחידה עצמית. כאן מביא את רבי אליעזר הגדול, ואת תלמידו רבי עקיבא ואת תלמידו הגדול רשב"י. כנראה דווקא שלשת אלה בתוך התנאים הם 'סדר', כמו האבות. כנראה ש-ג הסבות הם גם 'סדר' – אף שלא כתוב שהם דורות מחולקים, אך ג סבות מזכיר ג אבות, כנראה שיש בהם הארה של האבות. אם כן, הוא מדבר דווקא על סוד הסדרים.] שהן ממדריגת משה [עיקר האצילות דאצילות, החכמה דחכמה.] שזכה לשער הנו"ן שנקרא שביל דקיק דביה עייל אבא לאימא [שער הנון של הבינה אינה כמו מט השערים שיורדים למטה, אדרבא, הוא נשאר למעלה – הוא שביל דקיק, כמו פרוזדור הרחם, שבו נכנס אבא לאמא.], שהוא בחינת האין דכח מ"ה דחכמה [לא היש של החכמה אלא האין שבתוכה, שרש "פנימיות אבא פנימיות עתיק". הוא מדגיש את המלה "מה" – לא בחינת ה"כח" אלא בחינת ה"מה".] שאינו בא לכלל השגה דבינה [לגמרי למעלה מהשגה, וממילא למעלה מהתפשטות בעולמות.], והרי זה על דרך משל הנתיב שהוא קצר ומוצנע ולא נודע הילוכו רק למקצת יחידי סגולה בעיר ההולכים בסתרי העיר [בדרך כלל המשל בחסידות שדרכים הן בין עירוניות, לחבר מעיר זו לעיר אחרת, וגם מסבירים שהם כמו עורקים שמחלקים את הדם, "לבא פליג לכל שייפין". כאן אומר משל מענין, שנתיב אינו דרך בין עירונית, לא כביש מספר אחת, אלא שביל צר בתוך העיר. בתוך העיר יש שבילים שאף אחד לא מכיר, משל מיוחד. (היה מישהו שהרבי הסביר לו את הדרך לכותל, כי הרגיש שרחוק לו) היו כמה סיפורים על יהודים שהלכו מהעיר החדשה לכותל, והרבי שאל בדיוק איך הלכו – בדרך כלל הלכו מרחוב יפו – והרבי אמר שיש קיצור דרך והסביר בדיוק את כל השבילים הדקים. זה לקוח מכאן – שיש נתיבות, ומי שמכיר את הנתיבות הוא דווקא נשמה דאצילות, משה רבינו, אבל הוא מגלה אותם למי שצריך להגיע.

אם הופכים את המלה נתיב מקבלים ביתן. איפה כתוב "ביתן"? מגלת אסתר, "ביתן המלך" – כנראה שיעד הנתיב הוא להגיע לביתן המלך, וכדי להגיע לשם צריך לדעת בדיוק איך ללכת. זה בתוך העיר, לא מחוץ לעיר. שוב, הביטוי שבכל עיר יש את סתרי העיר, שלהגיע אליהם צריך להכיר את הנתיבות.], והוא ענין נתיב לא ידעו כו' [נתיב ה-לב, שהוא הנתיב שמתייחד עם שער ה-נ דבינה. הוא "נתיב לא ידעו עיט" – מיהו העיט בברית בין הבתרים? יורד עיט על הבתרים ואברהם אבינו משיב אותו כי עוד לא הגיע הזמן – העיט הוא דוד המלך. הפסוק "נתיב לא ידעו עיט" הוא המקור של כל המושג רדל"א בקבלה. "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה" – העיט הוא החבר של האיה, העיט לא ידע את הנתיב והעין של האיה לא ראתה אותו.] שגם המלאכים אומרים איה מקום כבודו [לא מביא את הסיום, "ולא שזפתו עין איה", אך "איה מקום כבודו" רומז אליו.] דאיתא בתיקוני זהר שהוא ענין נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו כו' ["עין איה", כנראה דורש "איה" לשון "איה מקום כבודו". גם בעיט צריך לומר שהוא קיצור של "עין טובה" – סתם ט הוא טוב – "טוב עין וגו'", הפסוק שלמדנו בפרק הקודם של המאמר. אם "עיט" מקביל ל"עין איה" ודאי הפסוק רוצה לרמוז ש"עיט" הוא קיצור של עין-ט, עין טובה. יש עין טובה שלא משיגה את הנתיב ה-לב, "נתיב לא ידעו עיט", אך כנראה שיש איזה "טוב עין הוא יברך" שכן משיג את נתיב ה-לב, "פנימיות אבא".

על ספר יצירה יש פירוש הראב"ד – לא הראב"ד של הרמב"ם – המפרש העיקרי של ספר יצירה בראשונים. בסוף ההקדמה שלו הוא מפרט כל אחד משערי בינה – יוצא מחמשים השאלות שה' שואל את איוב, "איפה היית ביסדי ארץ". הוא מסביר שחמשים שערי בינה הם בעצם חמשים שאלות קיומות על מעשה בראשית. המקור של לב נתיבות חכמה הוא לב פעמים "אלהים" במעשה בראשית, אבל הוא מוסיף להם שמות – כל נתיב נקרא "שכל...". הנתיב ה-לב, שהוא כותב ראשון, נקרא "שכל מופלא". כל נתיב של חכמה נקרא שכל – יש כל מיני שכלים. "שכל מופלא" מזכיר לנו מה שאמרנו אתמול, שהרבי אומר שאלף-פלא היא הדרגה העליונה של ה-א שצריכה להכנס לגולה כדי להפוך אותה לגאולה – בשביל הגאולה זקוקים לנתיב העליון, שנקרא "שכל מופלא".

נוסיף רמז שאולי נראה בהמשך: "עין איה" שוה 146, ממוצע כל מלה הוא חכמה. חכמה היא בחינת עין, הסתכלות, כפי שדברנו בהתוועדות כאן בר"ח כסלו. אמרנו שהאות ע היא האות ה-16 (באלף-בית, בפרק "יענך הוי' ביום צרה", ומספר אותיות ה-ע בפרק) כלומר שה"עין" היא האות ה-איה.] שהנתיבות נעלמים מהם רק לנשמות הגבוהות הן נשמות דאצילות דידעין רזא דביתא [נשמות שהן בחינת משה רבינו. בנשמות הוא הגיע עד לרבי אליעזר הגדול, שהוא שמותי. אחד מפירושי שמותי הוא שהיה שייך לבית שמאי, ואף על פי כן הוא נשמה גבוהה – הראשון מבין התנאים שמונה כאן (בסדר הדורות). הוא גם בעל תשובה, רבי אליעזר בן הורקנוס. בשרש במשה שמאי קודם להלל. יתכן שבסדר הדורות כאן יש לכל אחד סממן של בית שמאי, אך כמה שיורד יש התכללות והתמתקות, יש יותר התכללות בין בית שמאי לבית הלל. רבי עקיבא הוא הכלל הגדול של התורה שבעל פה. אצל רשב"י ברור שכבר מתמתק לגמרי. גם בו יש סממן של בית שמאי, אבל לגמרי ממותק. התלמידים הראשונים של רבי עקיבא מתו כי לא נהגו כבוד זה בזה, אבל אצל רשב"י "אנן בחביבותא תליא מילתא" – חמשת התלמידים שנשארו הם כבר חמשה חסדים, כך כותב האריז"ל, רואים את תהליך ההתמתקות. חמשת התלמידים הם כנגד נרנח"י של רבי עקיבא – רשב"י הוא היחידה ורבי מאיר החיה. רשב"י הוא כבר היחידה של חמשת החסדים.

מאיפה הבטוי "דידעין רזא דביתא"? השרש של כולם הוא משה רבינו, בו כתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". "לא כן" – מה שאצל כולם הוא "לא", "לא ידעו עיט", אצל משה הוא "כן". "לך אני מגלה טעם פרה", מה שאצל שלמה המלך "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". אמרנו קודם שזה הסוד של "ביתן המלך", "רזא דביתא".] וזהו בחינת אור הגנוז שנסתר ונעלם מכל הנבראים וגנוז לצדיקים הגדולים שהם בבחינת אצילות, [מה הנחמה שלנו? שברוך ה' לעתיד – או-טו-טו, מתחיל כבר עכשיו – יהיה גילוי זה לכולם:] ולעתיד יהיה גילוי אור זה לכל הנשמות המקיימות תורה ומצוות [משמע מדבריו שיש נשמות שלא מקיימות תורה ומצוות. יש איזו נקודת דין במשפט הזה – שכל הנשמות שמקיימות תורה ומצוות יהיה גילוי זה לעתיד לבוא, שמתחיל כעת.], ומכל מקום [ואף על פי שעיקר אור הגנוז יתגלה רק לעתיד] הארה מזה יש גם כן עכשו וכמו שכתוב בזהר ולא מנע מיניה בכל יומא [שה' לא מנע את הארת אור הגנוז, בבחינת מקיף, בכל יום. ואדרבא, בלי הארת האור הגנוז בכל יום אין חידוש מעשה בראשית, אין חידוש של כל היסודות שעולים ויורדים – הכל מתחדש מאור הגנוז.], וזה ענין ובטובו מחדש דבחינת הטוב [יש הרבה טוב, אך "טובו"] זהו בחינת אור הגנוז הנ"ל וכמ"ש הרמ"ז שם, והוא המחדש את בחינת האור הנמשך בעולמות שמתחדש בבחינת אור הגנוז [כל מה שמתפשט ונחלש מתחדש מהאור הגנוז שלא נחלש, בבחינת "אני הוי' לא שניתי"], וענין ההתחדשות הנה על דרך משל כמו בהתחדשות החיות שבדם הוא שיתפשט בכח ועוז [בדרך כלל אנחנו מחלקים בין התחדשות להתחזקות, אך צריך גם לחבר אותם – התחדשות מצד חכמה והתחזקות מצד בינה, שהם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". במעגל השנה ניסן, חדש האביב, הוא חדש ההתחדשות, ותשרי, ירח האיתנים, הוא חדש ההתחזקות. כלל גדול אצלנו. אך גם בתשרי כתובה התחדשות – "תקעו בחדש שופר", "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם", שיפור הוא התחזקות, אך עוד קודם צריך התכללות של התחדשות.], הנה כן הוא ענין ההתחדשות האור שהרי האור המצומצם הוא שנמשך על פי מאמר קו המדה שמתמעט ומתעלם ממדריגה למדריגה, וכללות הגילוי הוא האור כמו שבא בהתלבשות ועל ידי הצמצום שהוא בבחינת יש וההתחדשות היא שנמשך האור כמו שהוא בבחינת אין [ה"נתיב לא ידעו עיט" כנ"ל] והיינו כמו שהוא למעלה מבחינת הצמצום ואינו מתמעט ממדריגה למדריגה שנמשך כמו שהוא בעצם, והענין הוא דכמו שנתבאר לעיל דאור הגנוז הוא בחינת אצילות יש לומר דבשרשו זהו בחינת אצילות דכללות שהוא בחינת האור אין סוף שלפני הצמצום כנודע [מה זה "יש לומר" בחסידות? מעבר מקבלת האריז"ל לקבלת הבעל שם טוב. כאן מדבר על אדם דאצילות, שאמנם מוזכר לפני החסידות, אבל לא מדובר בקבלת האריז"ל בכלל. הספר העיקרי שמסביר אותו הוא "ויקהל משה", בו יש "מאמר אדם דאצילות". אצילות דכללות נקראת "אדם דאצילות", ואחרי הצמצום זה "עולם האצילות". עולם האצילות הוא "אדם דעשיה". יש ארבעה מיני אדם, ועולם הכי גבוה הוא האדם הכי תחתון. א"ק, אדם קדמון, הוא "אדם דבריאה". כך תמיד מובא בחסידות, אף שבספרי הקבלה יש קצת שוני מהו אדם דבריאה. בעמק המלך יש מדרגה שלפני הצמצום של עץ חיים שנקראת "אדם קדמאה סתימאה", שלפעמים אומרים שהיא נקראת "אדם דבריאה", אבל סתם אצלנו "אדם דבריאה" הוא א"ק, אחרי הצמצום של עץ חיים. "אדם דאצילות", אצילות דכללות, הוא אור אין סוף שלפני הצמצום.], ואם כן גילוי בחינת אור הגנוז הוא גילוי אור שלמעלה מהצמצום וכמו שהאור הוא בחינת אין [דברנו קודם על אין ועין. יש ביניהם קשר – משחק לשוני עם קשר עמוק. האם העין יכולה לתפוס את האין? "ולא שזפתו עין איה". כתוב בקבלה ש"איה" היא גם כמו "אין", כי איה היינו א-י-ה, כתר-חכמה-בינה, וכך גם א-י-ן (נ שערי בינה, שהם בעצם י"פ ה-ה של איה). אז מה שכתוב "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – כל התכלית של משיח, ואפילו מה שהרבי אומר שכל ביאת משיח תלויה רק בפקיחת עינים לראות ש"הנה הנה זה בא" – היינו שה-עין תוכל לראות את ה-אין, את ה"נתיב לא ידעו עיט", אור הגנוז.], והמשכת האור הזה הוא שנמשך בכל מקום שלא על פי מאמר קו המדה ובפרט לפי המבואר בכ"מ דאור הגנוז הוא בחינת כתר [קודם היה חכמה דאצילות, י, אבל כעת כתר – קוצו של י.] ובשרשו זהו בחינת העלם עצם האור [לפי הפירוש שאור הגנוז הוא חכמה, שלפני הצמצום הוא "רזא דשמיה", שמו הגדול, אך אם הוא כתר דאצילות, אז לפני הצמצום] והיינו בחינת הוא שלמעלה מבחינת שמו ["שמו" לפני הצמצום הוא אדם דאצילות, אצילות דכללות, אבל אם לפני הצמצום אור הגנוז הוא כתר, לפני הצמצום הוא יהיה "הוא".] דאור זה נמשך בכל מקום בלי שום חלוקי מדריגות והוא כמו בחינת יסוד שבעצמות וברית שלומי לא תמוט [פסוק שלמדנו קצת בעומק, היסוד שנמשך בלי חלישות ובלי שינוי.] שנמשך עד למטה מטה ולפי זה הנה אור הגנוז הוא בחינת יומם יצוה ה' חסדו [עוד פסוק חשוב] יומא דאזיל עם כולהו יומין והוא בחינת אור החסד דאריך [חידוש, קודם אמר יסוד דעתיק, וכעת אומר בפרטות שהוא חסד – איזה חסד? חסד דאריך] שאינו מתעבה והוא שוה למטה כמו למעלה [חסד דז"א מתעבה וחסד דאריך נשאר שוה. מה פירוש מתעבה? נעשה כלי – מהתעבות האורות נעשו הכלים. האור שלא מתעבה נשאר אור בכל מקום, "יומא דאזיל עם כולהו יומין".], וזה ענין התחדשות שהאור המצומצם מתחדש מן האור הגנוז שיהיה הגילוי גם בעשיה למטה, וזהו ההתפשטות בכח עצום שיהיה הגילוי גם למטה [והכח העצום הוא מהאור הגנוז.].

קיצור. יבאר דההטיה היא בפרצוף השכל עדיין אבל מדות הם מהות אחר והוי יציאה לחוץ מעצם השכל, הארת השכל, א) במדות שבשכל [שיחסית לא מורגשות – יש התפעלות, אך היא רק מהטוב של ה', כמה ה' טוב], ב) שבלב [עיקר התכלית, שיגיע ללב, ואז ההתפעלות מורגשת לגמרי – "קרבת אלהים לי טוב"], הג' יסודות דבינה המשכת השכל, א) בהטיה לחו"ג, ב) בהתפעלות מדות [שבשכל], ג) במדות שבלב, וכן בכל פרצוף ג' יסודות, א) המשכת הארת הכח, ב) מעורר מהות אחר, ג) בא בכח נבדל, [ולגבי הרצון:] א) רוצה להתחכם, ב) מתעורר להתחכם, ג) מתחכם [שכבר עבר פרצוף – לחכמה, פרצוף אבא – מעבר שהוא התכלית של היסוד.], בבינה שערים גילוי לרבים [שיש גילוי לכל אחד, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה".] בחכמה נתיבות לנשמות הגבוהות ויסביר במדריגת אור הגנוז.