1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (35)

ד"ה "שובה ישראל" (9)

י"ג כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו א קאפליא.

יא) והנה כשם שהוא באדם בפרט שע"י בבירור וזיכוך הנה"ב ותיקונו שבא לידי ביטול פנימי [החידוש היה שגם הנה"ב יכולה להגיע לבטול פנימי.] מצד הבנתו בהשגה אלקית הנה הוא מזדכך כל כך שיוצא מחומריותו [נה"ב ביסודה היא גשמית ויותר מכך – חומרית. גשמיות בשרשה היא עולם היצירה – שייך ליסוד המים – וכשהיא יורדת למטה היא יותר חומרית, שייכת ליסוד העפר, עולם העשיה.] ועולה בעילוי רב להתחדש באור חדש בחיות פנימי [שני מושגים יחד, אור וחיות – האור הוא חדש והחיות נכנסת בפנימיות. בכללות בחסידות היחס הוא שאור מקיף וחיות פנימית. האור צריך להתחדש והחיות צריכה להכנס בפנימיות.] הנה כן הוא בעולמות בכלל שע"י הבירור והזיכוך בעניני עולם [כשאיש הישראלי עובד את ה' – כל מה שהוא עושה הוא "לשם שמים" ועוד יותר "בכל דרכיך דעהו" – הוא מזכך את העולם. זו העבודה בימות החול ועיקר העליה בשבת.] הנה נעשה עליה בעולמות בי"ע וע"י העליה דעולמות בי"ע שעולים באצילות [בימות החול העליה בתוך עולמות בי"ע עצמם, ובשבת העליה באצילות. כוונה כללית לימות השבוע בכתבי האריז"ל – שבת היא אצילות, ואז שלשה ימים יורדים בבי"ע, ושוב עולים שלשה ימים בבי"ע. ראשון-בריאה, שני-יצירה, שלישי-עשיה, רביעי-עשיה מתחילה לעלות ביצירה, חמישי-יצירה, ששי-בריאה. ביום ששי מכינים את העליה לאצילות – "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". לפי המבנה הזה האריז"ל אמר שמי שיכול מספיק שיעבוד בימים שלישי-רביעי, ימי העשיה. לכן גם בשני וחמישי קוראים בתורה – אנשי הכפרים באים לעיר הגדולה – יש קריאת התורה, ימי היצירה. מה שסמוך לשבת מלפניו ומאחריו, ששי וראשון, הוא כנגד בריאה – יש רשימו גדול משבת. יש חסידים, לא בחב"ד, שלא אומרים תחנון בששי ובראשון כי סמוך לשבת, עולם הבריאה, ובריאה ואצילות, ה-י, הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בכל אופן, השבת שבכל יום היא התפלה – יש את עבודת כל היום, ויש את העליה בתפלה, עליה ב"סלם דא צלותא" עד לאצילות בשמו"ע. אומרים בשיר של יום "היום יום ראשון בשבת" וכו' – התפלה היא השבת שבכל יום (אף שהסברנו שתפלת חול היא קרב, "שעת צלותא ושעת קרבא", ואילו בשבת התפלה היא תענוג).] על ידי זה נמשך בם תוספת אור מבחינת אצילות ומלמעלה מאצילות [א"ק, והעיקר מה שבא מהקו – אוא"ס הממכ"ע שמתלבש ומאיר בעולם האצילות, כמו שיסביר. כשיש עלית העולמות הקו מאיר במדרגה שעולה ומוסיף אור וחיות.], וכידוע בענין השבת שהוא עליית העולמות שזה ענין ג"פ הבו לה' שאומרים בקבלת שבת שזהו עליית עולמות בי"ע, ואומרים השתחוו לה' בהדרת קודש שזוהי עלייתם באצילות [כעת אומר כוונה ידועה וחשובה: לפני "לכה דודי" אומרים בקבלת שבת פרק כט בתהלים, שיש בו הרבה סגולות ידועות. אחת מהן שמתחיל עם שלש פעמים "הבו להוי'" ואחר כך "השתחוו להוי' בהדרת קדש". אחר כך יש עוד הרבה דברים חשובים – שבעה קולות של מתן תורה ועוד. "קול הוי' בהדר" – דברנו על הדר. המלך הדר שייך ליסוד, אולי תיכף נסביר שיש גם הדר ששייך למלכות – "פרי עץ הדר" – ובעצם הדר שייך לעטרת היסוד וגם למלכות הכללית???. אבל כאן "קול הוי' בהדר" הוא הקול שכנגד התפארת. עוד דבר מאד חשוב לציין בפרק זה – שיש בו חי פעמים הוי', אחד מהסודות של תפלת שמו"ע. יש חי שמות הוי', ז קולות – כנגד הז"ת – וג"פ "הבו" ואחריהם "השתחוו". תיכף נראה את הרמזים שיש ב"הבו להוי'".

"הבו להוי' בני אלים" – עלית העשיה, "הבו להוי' כבוד ועז" – עלית היצירה, "הבו להוי' כבוד שמו" – עלית הבריאה, "השתחוו להוי' בהדרת קדש" – העליה באצילות. זו עיקר כוונת קבלת שבת, ולכן לפעמים – בחוה"מ ויו"ט – מתחילים מכאן. "השתחוו להוי' בהדרת קדש" ר"ת קבלה. ביום חול אומרים פרק ק, "השתחוו להוי' כל הארץ", ר"ת הלכה. האריז"ל למד כל דבר שש פעמים לפי הלכה ופעם שביעית לפי קבלה. תכלית הקבלה היא להגיע לבטול אמתי. היום מתכוננים לחתונה של שבת – החתונה של הדר ומהיטבאל. "וימלך תחתיו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב" – הרבי אומר שזה סוד "והופע בהדר גאון עזך על כל ישבי תבל ארצך", שרומז למלך הדר, לעירו פעו ("הופע") ולאשתו מהיטבאל (גימטריא עזך). היום מתכוננים למה שיהיה בשבת – צריך להתבונן. מה אפשר לעשות מהמלה הבו? בהו. "והארץ היתה תהו ובהו" – בפשט תהו ובהו הם המשך אחד, אבל לפי הסוד תהו הוא עולם התהו ובהו לשון בו-הוא, שכבר יש שם גילוי של ה' (כך כתוב בספר הבהיר, שעוד קודם לזהר), ולפי האריז"ל היינו תחלת עולם התיקון. איפה יש עוד תופעה שבפשט שייכת לתהו אבל לפי הסוד היא תחלת עולם התיקון? בפרשת המלכים בסוף וישלח – יש שם שמונה מלכים שלפי פשט כולם גוים, רשעים, אבל כשמעיינים רואים שבשבעת הראשונים כתוב שמתו וגם שאין להם אשה, סימן ששייכים לתהו ("לא תהו בראה לשבת יצרה", בתהו אין נישואין, אין מתקלא, "עד דלא הוה מתקלא לא הוו משגחין אפין באפין"), ואילו המלך השמיני הוא נשוי ולא כתוב בו "וימת" בתורה. בדברי הימים כתוב שמת, וההסבר בקבלה שמשה רבינו, שכתב את התורה, מרגיש את דופק הלב בו הוא לא מת, ואילו עזרא הסופר, שכתב את דברי הימים, הרגיש רק את דופק היד בו הוא מת. אחד הסודות הגדולים בקבלה, וזה גם המאמר הראשון שכתבנו אחרי ג' תמוז – שמצד דופק היד מרגיש עזרא, המשה שבדור, שהוא מת, אך מצד דופק הלב, שרק משה יכול להרגיש, הוא לא מת. בכל אופן, כל המלכים הם תהו והמלך האחרון – הדר, שיש לו אשה, ומשה מרגיש שהוא עדיין חי – הוא בהו, ולכן אומרים שזה ראשית התיקון. כל עולם התיקון מתחיל מהמלך השמיני של אדום, של התהו.

שוב, כתוב כאן ג"פ "הבו" כנגד עולמות בי"ע. "בני אלים" כאן הם מלאכים של עולם העשיה, ביצירה יש "כבוד ועז", בעולם הבריאה "כבוד שמו" ובאצילות "השתחוו להוי' בהדרת קדש". ג"פ "הבו" עולה טל, הוי' אחד. "להוי'" עולה 56, יהלום של 7. יחד עולה 69 וג"פ "הבו להוי'" עולה אור, אין סוף. הוא לא מזכיר שיש עוד פעמיים בתנ"ך שכתוב ג"פ "הבו להוי'". כלומר, שיש תופעה בתנ"ך של שלש-שהן-תשע – שלש ברבוע. כאן בפרק כט בתהלים, אבל יש גם בפרק צו בתהלים וגם בפרק המקביל לו בדברי הימים – מה שאנחנו אומרים ב"הודו" בשחרית. בדברי הימים כתוב "הבו להוי' משפחות עמים, הבו להוי' כבוד ועז. הבו להוי' כבוד שמו שאו מנחה ובאו לפניו השתחוו להוי' בהדרת קדש". בפרק צו: "הבו להוי' משפחות עמים, הבו להוי' כבוד ועז. הבו להוי' כבוד שמו שאו מנחה ובאו לחצרותיו. השתחוו להוי' בהדרת קדש...". רואים שה"הבו להוי'" השני והשלישי זהים בכל המקומות, אבל הראשון משתנה – בפרק כט "בהו להוי' בני אלים" ובפרק צו ודה"י "הבו להוי' משפחות עמים". הרבה יותר ברור ש"משפחות עמים" הם בעשיה ("בני אלים" איני יודע מה בדיוק הכוונה) – כל שבעים האומות עם ע השרים שלהם הם בעשיה. כנראה אפשר ללמוד ש"משפחות עמים" הם הגוים עצמם ו"בני אלים" השרים שלהם. בעולם הבריאה יש "כבוד שמו". דברנו על "אהלו של שם" ו"אהלו של עבר" – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו – וראשית גילוי השם כלפי חוץ הוא בעולם הבריאה. יש את "רזא דשמיה" באצילות והכבוד שהוא מלכות דאצילות, "כל הנקרא בשמי ולכבודי", אך כאן "כבוד שמו" שכבר מאיר לבריאה. ביצירה יש "כבוד ועז", שייך כבר למדות, התפעלות. "כבוד שמו" עדיין שכל. ???היה כאן משהו על שעז הוא כח???

בכל אופן, יש ג"פ "הבו להוי'" שעולה אור וחוזר ג"פ – ג"פ אור עולה כתרא, שהוא אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח. בפרק צו ובדה"י יש "שאו מנחה ובאו לפניו" ו"שאו מנחה ובאו לחצרותיו" – ר"ת שלום, יש איזה שלום בין העולמות שעולים לעולם האצילות. הלשון הוא "שאו מנחה" – לפני כן יש "הבו" ואחר "שאו", הכל נתינה ???, מנחה שעולים אתה – ואחר כך באצילות ממש יש "השתחוו להוי' בהדרת קדש", הבטול של האצילות, רק שנבין כמה התופעה כאן יפה.] ו[כשמגיע ל"השתחוו להוי' בהדרת קדש" אז] מאיר גילוי אור האצילות בבי"ע דבשבת מאיר גם בבי"ע גילוי אור עליון יותר, וכידוע דגם חיצוניות העולמות מקבלים חיותם בשבת במחינת המחשבה [כל השבוע הם מקבלים חיותם מדבור, מעשרה מאמרות שהם "מילין דהדיוטא". בשבת גם יש את בריאת העולמות, אבל במדרגת "הוא צוה ונבראו" בדרך ממילא, מהמחשבה של ה' ולא מהדבור שלו. הדבר מתבטא בעבודה שלנו בכך ש"בקושי התירו לדבר בשבת" אפילו בדברי תורה. שבת היא עולם פנימי, עולם של מחשבה. גם סימן שעבודת ה' שלנו משקפת איך ה' בעצמו מהוה אותנו. אם ה' מהוה אותנו בדבור, "ויאמר אלהים נעשה אדם" – אחד המאמרות בהם נברא העולם – אז אני מדבר, "נפש חיה", "רוח ממללא", ויש לי ענין לדבר דברים טובים, תורה ותפלה. אבל בשבת ה' מהוה אותנו במחשבה, לכן "בקושי התירו לדבר בשבת" אפילו בדברי תורה, אלא רק להתבונן באלקות, להתענג האלקות בפנימיות. "אז תתענג על הוי'", "וקראת לשבת ענג", "ודבר דבר" – שלא יהיה דבורך בשבת כדבורך בחול. בשבוע הבא מסיימים את התניא, והסיום שלו הוא על הפנימיות והחיצוניות של שבת. אם האדם פורש מדבורי חול – דבורים מותרים, אך שמתאימים רק לחול – הוא בתנועה של פרישה מדבור, והתכלית היא כלל לא לדבר. היו אנשים שבשבת דברו רק בלשון הקדש, כל השבת. אנחנו גם כל השבוע מדברים בלשון הקדש – זו באמת בעיה. הרבי הקודם אמר שאחת הבעיות בארץ היא שמדברים בלשון הקדש בלי מודעות לכך. בכלל, בארץ נמצאים בארמונו של מלך ובעיה אם לא מודעים לכך. יש ראשונים שאומרים שאם אתה לא מודע לכך שכאן אתה בארמון של מלך עדיף שלא תבוא לכאן. כמו שארץ ישראל היא ארמון המלך, לשון הקדש היא שפת המלך. שוב, היו צדיקים שכל השבוע דברו באידיש או לאדינו או כל שפה אחרת של יהודים אבל בשבת דברו רק בלשון הקדש. שוב, הכל לומר שבשבת יש תנועה פרישה מדבור לקראת המחשבה, ועל כך כתוב שבאמת בשבת ה' לא בורא את העולם בדבור – "בקושי התירו לדבר".], ובפנימיות העולמות הנה הגילוי בשבת הוא שמאיר בחינת התענוג [מאד מענין, שמי שפורש מהדבור ונמצא בעולם המחשבה – בפנימיותו מאיר תענוג. במלים פשוטות, שלפעמים כשאדם אבד קצת את כיף החיים העצה היא שישתוק – תענית דבור. בפנימיות יקדיש את השתיקה להתבוננות בה', אבל השתיקה היא הכלי החיצוני שבפנימיותו יכול להאיר התענוג, "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".] וכמו שכתוב וקראת לשבת עונג [בדיוק הפסוק שאנחנו לומדים בהלכות שבת. צריך לקרוא-להמשיך (כמו "קורא הדורות מראש") לתוך השבת ענג.], וכל זה הוא על ידי העבודה דששת ימי החול שהיא העבודה בכל המדריגות דעולמות בי"ע בבחינת ביטול היש [עדיין לא בטול אמתי, לא "השתחוו להוי' בהדרת קדש", אלא בטול היש. הקדשת כל דבר בעולם לשמש את התכלית, הכוונה העליונה, היא בטול היש.] שהוא הבירור והזיכוך בכל מדריגה ומדריגה בהעבודה דששת ימי החול הנה [אם האדם עושה כך אזי] בשבת דמעלי שבתא [כניסת שבת, שאז אומרים קבלת שבת עם ג"פ "הבו"] הכל עולה ונכלל בבחינת מלכות דאצילות ועל ידי זה נמשך גילוי האור בבחינת המלכות [הסברנו ארבע מדרגות של שבת ברמב"ם – זכור-שמור-כבוד-ענג, ויצא חידוש שעיקר הענג במלכות. כך אומר כאן שה"וקראת לשבת ענג" היינו המשכת הענג במלכות, כפי שעוד יסביר. (???) אדמו"ר הזקן אמר שרצה לתקן שיגידו שיר השירים במקום קבלת שבת, אבל אמר שאין לו כח לתקן כך. אומרים שהרבי ריי"צ אמר שיר השירים בשבתות הקיץ, גם אבא של הרבי אמר שיר השירים. רואים בתו"א ולקו"ת שיש חמשה חומשי תורה ושיר השירים – ספר קטן, שתופס שם ביאור כמעט בגודל של חומש. עיקר החסידות הוא שיר השירים.]