סוד ה' ליראיו – שער כ"א – "הרע כסא לטוב"

ד' חשוון תשמ"ה – ירושלים

פרק א חלק ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק א בשער כ"א בספר סוד ה' ליראיו. השיעור עוסק בהבדל בין המושגים 'חיים' ו'טוב', הדבר כפי שהוא לעצמו לעומת הרגשתו. תחלה מוקבלים המושגים לנשמות יוסף ואפרים, לאחר מכן דובר על המושג אושר, תוצאת הרגשת הטוב, המבטא את ההבדל בין שמן ליין. בין הדברים הוסברו מספר ענינים: מנין המצות בזמן הזה, ארבעת המינים ותפקיד הזהב והכסף כ"רע כסא לטוב".

א.     חיים וטוב – יוסף ואפרים

בירור הרגשת היש

[חסרה ההתחלה]

...הסברנו על כך באריכות שלשום, שרע הוא מלשון מלרע, נקרא מצב נחות. רע הוא מלשון נחיתות, כך כתוב מוסבר מהמגיד בפירוש[ב]. הנחות הוא רע, זה נקרא מלרע. אבל מצד עצמו הוא לא רע, זה לא רע במובן של לא טוב, פשוט פחות ונחות. על טוב כתוב "אין בטוב למעלה מענג"[ג]. טוב הוא עליה, ורע הוא ירידה. זה עיקר המושגים טוב-רע.

כיוון שרע הוא ירידה, לכן הוא גם מלשון ארץ, ארעא, "ארעא קדישא". זו ירידה "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". לכן בתולדות יש נטיה לרע. זרע הוא לשון זה רע. צריך להסביר זאת הרבה יותר, בהמשך.

תולדות פירושן להוציא משהו. כל עוד מוציאים משהו, שיש תהליך, שהתהליך מוציא, מוליד, יש נטיה להוליד רע מטוב, שמה שיצא יותר ירגיש את עצמו. את הרעיון הזה ראינו אצל הרבי מאיז'ביץ, מי השילוח, שהרבה דברים שהם בדקות הרע לשורש, על ידי תולדה, על ידי זרע, מתגלה הרע בפועל ומתברר.

אבל מאידך יש גם טוב שמתברר על ידי תולדה. יש דבר שהוא חי. על ידי תולדה – הרע והטוב מתגלים ומתבררים. בגלל שגם הטוב לגבי החי הוא אחרית. כמו בן טוב, "יפה כח הבן מכח האב"[ד]. יש בן טוב, "בן חכם ישמח אב"[ה], שהוא ההרגשה הטובה של האב, ויש בן רע, המברר את הרע של האב.

עוד פעם, אב הוא חכמה, הוא בחינת חי. הבנים שלו, בינה גם מלשון בנים, כח של בנים, תולדה. כל מה שנולד בהמשך התהליך יש בו יותר ויותר הרגשת עצמו, כמו בהשתלשלות העולמות. בכל עולם נוסף שמשתלשל נוספת הרגשת עצמו. מהו סוד ההשתלשלות? למה צריכה להיות השתלשלות העולמות? להגביר את הרגשת עצמו, הישות של עצמו. כל שלב נוסף הוא יותר הרגשת עצמו.

הרגשת עצמו בעולם הזה היא רע. לעתיד לבוא צריך לברר אותה, שתהיה דבר טוב. זה כל סוד מעשה בראשית, של תיקון העולם – לברר את הרגשת היש. זה נקרא לברר את "עץ הדעת טוב ורע"[ו]. אם כן, אם הוא דבוק בחיים הוא טוב, חיים טובים. אם הוא קצת נפרד הוא כבר לא טוב. אם הוא הרבה נפרד – הוא רע. אם הרגשת עצמו היא כל כך גדולה, הוא כל כך מרגיש את עצמו שכבר שכח את "הוי' בחכמה יסד ארץ"[ז], הוא שכח את הקב"ה – זה כבר רע, רע ומר עזבו את הקב"ה.

אם הוא לא שכח לגמרי, אבל הוא לא מסוגל לייחד דברים על פי הכרת הקב"ה, זה נקרא לא טוב, כמו שנסביר תכף. עוד פעם, לא טוב הכוונה שהוא לא מסוגל לייחד, כמו "לא טוב היות האדם לבדו"[ח]. הוא לא שכח לגמרי, זאת אומרת הוא לא מנותק לגמרי, אבל הוא כבר לא מסוגל עדיין לייחד.

זה נקרא לא טוב. אבל רע פרושו שהוא כבר עזב, כבר התנתק. הרגשת עצמו כל כך זה גדולה שאתה מנותק. להרגיש את עצמו ולהישאר דבוק, זה נקרא חיים טובים, להרגיש טוב. זה עולם הבא. [ערל הוא בבינה] תכף נגע בזה.

גילוי העטרה – טוב

נסביר הכל, איך כל ארבע המדרגות האלה בתוך ברית מילה. אמרנו שהברית בעצמו, יוסף, הוא חי. איך אנחנו יודעים שיוסף הוא חי? "עוד יוסף חי"[ט], פסוק בתורה, שיוסף הוא בחינת חי. אמרנו שקץ חי, הקץ של החי הוא אפרים. אפרים הוא הטוב ביחס ליוסף, הוא גילוי העטרה, הרגשת יוסף.

אפרים המבורר הוא הטוב. זה נקרא גילוי העטרה, שעושים ברית מילה. איך אני יודע את זה? ממה שכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב"[י], וזה מובא בפירוש על ברית מילה. עוד פעם, כתוב בספרי הקבלה שכאשר מגלים את העטרה בברית מילה – על כך כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב".

איך אני עוד יודע את זה? מהפסוק שלמדנו אתמול לגבי משה רבינו, "ותרא אותו כי טוב הוא"[יא]. מה זה טוב? "שנולד מהול"[יב]. כתוב שברגע שיש את סוד גילוי העטרה, מובא בקבלה בפירוש, זהו גילוי שנקרא טוב. זה נקרא "וירא אלהים את האור כי טוב".

אם כן, הברית עצמה, היא בחינת יוסף, חי, ואילו העטרה היא בחינת טוב. [מצד שני אומרים שיוסף מקבל בעיקר מבינה] הוא מקבל בגלל שאפרים הוא חלק ממנו, וחוץ מזה הוא מקבל גם מאבא. זה אמרנו, יש יסוד אבא שמתלבש, פנימיות ההתלבשות היא אבא. יוסף הוא יתום מאמא.

עוד פעם, כתוב שיוסף הוא יתום מאמא. זאת אומרת שהוא לא מקבל בגילוי מאמא. בדיוק להיפך, הוא היתום בתורה, יוסף. ככה מובא בקבלה. ראשי תיבות "יפה תאר ויפה מראה"[יג], ככה מובא בספרי הקבלה[יד]. היותו "יפה תאר ויפה מראה" היא סוד יתום, שהוא יתום מאמא שלו. בכל זאת הוא מקבל את ה"יפה תואר ויפה מראה", ראשי תיבות יתום, בעטרה שלו. כיוון שהאמא עכשיו מסולקת ממנו, היא הסתלקה, היא מתה, היא נפטרה, לכן הוא מקבל ממנה את היפי. גם "יפה תאר ויפה מראה" כתוב על רחל – "יפת תאר ויפת מראה"[טו]. זה מה שהוא מקבל מאמא בדרך השראה. הרי "יפה תואר ויפה מראה" זה מקיף, שורה מאמא. מה שיוסף מקבל מאמא הוא השראה, ועיקר ההשראה מתגלה בעטרה. זה המקיף, הכתר שלו.

מה שאין כן, מה שמתלבש בתוכו הוא יסוד אבא. כך כתוב בכתבי האריז"ל, שההתלבשות הפנימית שנקראת חי היא "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". עוד פעם, יש התלבשות ויש השראה, כמו שלמדנו הרבה מאד פעמים, ויש גם השתלשלות.

מילה ופריעה – יוסף ואפרים

יש שלש מדרגות: השתלשלות-התלבשות-השראה. יוסף משתלשל מיעקב, מתפארת. "גופא ובריתא חשבינן חד"[טז]. הוא השתלשלות ישירה מהתפארת; מה שמתלבש בו, שנקרא סוד ההתלבשות, הוא יסוד אבא שנקרא חי; ומה ששורה, ממה הוא מקבל את ההשראה שלו – זה מאמא, דווקא בגלל שהיא איננה. כמו שכתוב בחסידות[יז] לגבי הסתלקות צדיק. כתוב שברגע שהצדיק מסתלק – התלמידים מקבלים יותר השראה, יותר מאשר קודם.

[אם היא היתה חיה הוא לא היה מקבל ממנה בחינת השראה?] נכון, ככה זה. [זה דבר מיוחד רק ליוסף, אפשר לעשות מזה כלל על יסוד? כל יסוד הוא בחינת יתום מאמא?] כך מובא. [לכאורה בגשמיות אמא יותר קרובה מאשר אבא] אִם היא חיה, אם היא מטפלת בו. הרי היא הפסיקה לטפל. מי גידל אותו למעשה? כתוב בחז"ל שבלהה, היא גידלה את יוסף. הוא לא זכה שאמא תגדל אותו. [אבל מובא שהוא כבר הספיק לצעוד לפניה בפני עשו] נכון. יש בזה עוד הרבה מה לומר, אבל לא שייך עכשיו לעניננו.

עוד פעם, יוסף הוא בחינת חי ואפרים הוא טוב, הוא הילד הטוב. אם מדברים על ילד טוב, מיהו הילד הטוב? "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים". ילד טוב סתם זה אפרים, הוא הטוב לגבי החי של יוסף. על גבי אפרים יש שתי קליפות: קליפה דקה, שהיא קליפת נגה, התחלנו להסביר קודם, וערלה, שהיא ג' קליפות הטמאות. צריך למול את הערלה ולפרוע את הפריעה.

הפריעה היא בחינת העור הדק, הקרום הדק. הוא בחינת לא טוב. הערלה היא מה שאמרו קודם, על ערלה כתוב בפירוש שהיא רע לה. לא סתם שערלה אותיות רע, כתוב עוד יותר, שערלה אותיות רע לה. כמו שיש חן לה, "חן חן לה"[יח], יש ערלה של 'רע לה'. מה זה? רע ל-ה תתאה שבשם, כמו בגלות השכינה שכתוב כאן למטה. זהו מצב שרע לה, לאשה.

הרי עיקר הרגשת הטוב, גם הסברנו זאת אתמול, הוא באשה – האשה מרגישה טוב או לא טוב. כל ברית המילה היא בשביל לעשות לה טוב, כמו שאומרים, שיהיה טוב לה, שלא יהיה רע לה. אם אין לו אשה, אם הוא נפרד מן האשה, אז הוא בבחינת "לא טוב". אבל יש יותר גרוע מזה, שרע לה. יש לא טוב אצלו ויש רע אצלה. ה"לא טוב" כתוב רק על האדם – "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" – אבל אם יש לו ערלה, אזי הערלה הזאת לגביה עושה לה רע.

הקרום הדק הזה מפריע לדבקות. נתחיל להסביר בענין שלום בית בכלל: אם יש בעל שעושה רע לאשתו הוא בחינת ערלה, רע לה. אם יש אחד שפשוט אין לו כח להתחבר כל הזמן, לאו דווקא בגשמיות, ברוחניות, בפנימיות זה נקרא "לא טוב". יש לו הפרעה. מה הכוונה? שיש איזה קרום דק שמפריד ביני לבינך. יש משהו, מחיצה דקה ביני לבינך, אני לא יכול להתייחס בשלמות. זה נקרא קרום הדק של הפריעה, שהוא משהו שקוף אבל מפריע, יש הפרעה ביחסים. כמו שנאמר שיש יחסים בין שני בני אדם, אם זה איש ואשה או שני חברים, ויש משהו שמפריע ביחסים הטובים. מהו בסופו של דבר הדבר שמפריע ביחסים? הרגשת עצמו, כל אחד מרגיש את עצמו יותר מדי. רוצים להשלים את היחס, לעשות שלום אמיתי ולהתחבק וכו', ויש משהו שעומד באמצע. הדבר הדק הזה שמפריע הוא הפריעה.

שוב, יש אחד שעושה ממש רע לשני. מה הכוונה עושה רע? לא שהוא עושה רע בפועל. הוא נותן לשני הרגשה רעה, שהשני מרגיש ממנו 'שלעכט'. יש שני אנשים ביחד והאחד ממש משדר הרגשה רעה לשני. זה נקרא שיש לו ערלה, רע לה. ויש מצב שני, שלא שהוא עושה רע למישהו אחר בצורה הגורמת שהשני ירגיש רע, רק שזה 'לא טוב', אין פה דבקות, יש משהו שמפריע שלא יכולים להתחבר. זה נקרא הפריעה.

עוד פעם, מה שעכשיו הסברתי ממש כתוב בפירוש בחסידות במלים אחרות קצת. הפריעה היא מה שמפריע לדביקות והערלה היא מה שממש עושה רע אחד לשני. לכן יש מצוה לכרות את הערלה ולפרוע את הפריעה, ואז מגלים את הטוב, שהוא אפרים.

[מה זו מציצה?] מציצה היא לחבר את החי והטוב. "תרין ריעין דלא מתפרשין", כך גם כתוב בפירוש בהלכה, שהיא לחבר את העטרה עם הברית עצמו. לעשות זרם, אחדות, "נקודה בהיכלא". לעשות מהכל דבר אחד. יש גילוי העטרה, וכשמוצצים את טיפת הדם, זה עושה, אפילו על פי גשמיות, מכל האבר דבר אחד. אם כן, המציצה לפי זה היא בשביל לעשות את ה"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", את היחוד בין החי והטוב. היא לא מעכבת. היחוד בין החי לבין הטוב לא מעכב, בגלל שבאמת הוא נעשה מעצמו, אלו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בכל זאת זו פעולה בשביל לעשות מהכל דבר אחד אורגני, שעכשיו נחשב דבר אחד, החי של יוסף והטוב של אפרים.

מילה וגילוי העטרה – "סור מרע" והמשכה

אם כן, יש לנו כאן עוד דוגמה מאד חשובה לגבי ברית מילה, איך יש בה ארבע מדרגות: חיים, טוב, לא-טוב ורע. פגם הברית וזרע לבטלה הם כבר רע, כמו שנסביר גם בהמשך. רע בזוהר הוא פגם הברית – "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'"[יט]. בכל ספר הזוהר[כ] רע הוא פגם הברית, זרע לבטלה. זהו כלל בקבלה, שרע קשור עם פגם הברית. טוב פרושו בדיוק ההפך, שהטיפה הולכת למקום טוב. כאשר הטיפה לא הולכת למקום הטוב – זה רע. הרע של דור המבול הוא ש"השחית כל בשר דרכו על הארץ"[כא], ואילו טוב הוא הדבק הטוב שכן הולך למקום הנכון.

לפי זה צריך לומר ש"לא טוב" היינו שלא נקלט, בדיוק. יש משהו שמפריע באמצע. זה מצב של לא טוב. הכח להתחבר נקרא טוב, זה נקרא "דבק... טוב"[כב], ואם הוא כביכול נמשך ולא מתחבר הוא 'לא טוב', חסרה פריעה. אם הוא באמת הולך לבטלה הוא רע. [יש גם חקירה אם הברית היא הסרת הערלה או גילוי, אם היא פעולה חיובית או שלילית] אלו שתי מדרגות, כתוב בפירוש בקבלה.

שתי פעולות אלו הן מה שאמרנו קודם בתחלה, זה כתוב בפירוש, שברוחניות ההסרה היא לגבי הערלה, והיא העיקר, ויש גם הסרה לגבי הפריעה. היא ה"סור מרע", בשביל שלא תהיה יניקת החיצונים. הצד החיובי של גילוי העטרה הוא בעיקר בשביל להמשיך את טיפת העצם. [ולזה אין צורך בשבת] כן, הוא נעשה מעצמו.

לחיים, לחיים!

"ביקש יעקב לישב בשלוה" – מקור ער

[כתוב שאצל ער היתה אחרי המעשה הרגשת עצמו] כן, יותר מכל אחד, היתה לו הרגשת עצמו. זה הפגם, הוא הרגיש את עצמו. [זה היה קשור לאבא שלו, יהודה?] הוא גם המלכות. זאת אומרת, הוא במדרגה שהוא גם מרגיש את עצמו, אבל צריך לקדש זאת. [מה בעצם היה הפגם של ער?]  יש על זה במי השילוח, הוא כותב בדיוק על ער את הדבר הזה, שזהו הבירור של מחשבת יעקב, שזה מתייחס אליו. הוא אומר שהפגם של ער הוא גילוי של יעקב, למדנו את זה בשנה שעברה באריכות[כג]. כתוב שיעקב ביקש לישב בשלוה, להרגיש את עצמו טוב. הוא אומר שמהמחשבה "לישב בשלוה" אצל יעקב יצא ער. ער הוא הגילוי, הוא הנשמה של בקשת יעקב לישב בשלוה. כך מסביר בעל מי השילוח. [כל עם ישראל רוצה לשבת בשלוה] בעזרת ה', כשירצה ה'.

ב.     החיים והרגשת הטוב (אותיות יה)

הרגשת עצמו – הפרעה לפעילות

עצרנו אתמול באמצע הסעיף. יש לנו יה, חכמה ובינה, אבא ואמא, והם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". "זיווגיהו תדיר":

הוּא הַטּוֹב בְּעֶצֶם,

לא יכול להיות זיווג תדיר אם יש הרגשת עצמו, בגלל שהיא מה שמפסיק את הזיווג, כמו שהרגשת עצמו מפסיקה את כל פעילות.

הרי יש מושג זריזות שדיברנו עליו הרבה מאד פעמים. עיקר הזריזות הוא מצד אבא, בגלל שהוא חי. למה הוא זריז? בגלל שהוא פחות מרגיש את עצמו. יש הרבה שיחות מהרבי שליט"א על זה. זהו כלל גדול בחסידות, שככל שאדם מרגיש את עצמו כך הוא מפריע לזרם, זה דבר מאד מאד פשוט, הנמשך תמידי, העצמי של הפעילות. הרגשת עצמו מפסיקה את הפעילות בשלב מסוים, אם היא מצד הקדושה. כמובן, אם הפעולה שלו היא של יניקת החיצונים, שהוא ממש עושה רע בשביל להרגיש את עצמו, אז יכול להיות שהפעולה תלך ותתגבר, אבל אם הפעילות שלו היא מצד הקדושה, דברים טובים, אם הוא קצת ירגיש את עצמו – זה יפריע. לא רק שיפריע, זה יפסיק, יעשה הפסק באמצע.

פעילות טובה היא זיווג, "פעֻלת צדיק לחיים"[כד]. לכן כל המצות וכל המעשים הטובים בתורה, כולם יחודים. כתוב בקבלה שהשורש פ.ע.ל. מתחלף עם שורש אחר. איזה? על פי אותיות בומ"ף פ מתחלפת ב-ב, בשרש ב.ע.ל. כתוב שפעל ובעל הם אותו שורש, הקשר מובא אפילו בספרי דקדוק. כל פעולה זו בעילה – "ולארצך בעולה"[כה]. פעולה אמתית, מה שנקרא "פעלת צדיק לחיים", היא יחוד.

מה מפריע לפעילות? הרגשת עצמו. לכן באבא ואמא שיש זיווג תדיר, והכוונה שאין בו הרגשת עצמו, זה טוב. נאמר את זה אחרת, מצד אבא אין הרגשת עצמו ומצד אמא יש הרגשה מבוררת של שמחה אמתית. אבא הוא בטול ואמא שמחה, כמו שאנחנו מסבירים תמיד, והשמחה היא ההרגשה המבוררת. המושג הרגשה מבוררת, להרגיש דבר בתכלית הבירור, זו שמחה. זה בדיוק מה שאנחנו מסבירים תמיד ששמחה היא אמא. לכן הפסוק שאמרנו קודם מהרמ"א, "טוב לב משתה תמיד"[כו]. משתה היינו שמחה והוא "טוב לב". זה לב טוב, "בינה לבא"[כז]. "טוב לב משתה תמיד". מה זה "משתה תמיד"? כל הזמן זיווג, משתה של "שתו ושכרו דודים"[כח].

צדיק עליון וצדיק תחתון

אם כן, היחוד-הזיווג התמידי הוא בחינת טוב בעצם:

בְּחִינַת ״דֶּבֶק טוֹב״ וּבְחִינַת ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב״.

התחלנו להסביר אתמול שיש הרבה מדרגות של צדיק. כשאומרים צדיק עליון וצדיק תחתון, יש כמה מדרגות בקבלה. יש צדיק עליון שביסוד ז"א וצדיק תחתון שביסוד נוקבא; יש צדיק עליון שבדעת וצדיק תחתון שביסוד ז"א; ויש צדיק עליון ותחתון שבדעת – בדעת גופא יש שתי מדרגות – שדעת עליון מחברת בין חכמה ובינה והיא נקראת צדיק עליון. צדיק הוא גשר בזהר, יחוד-חיבור. "אמרו צדיק כי טוב", הצדיק הוא הטוב העושה חיבור.

מהו טוב? כמנין אותיות א-ה-ו-ה, ראשי תבות "את השמים ואת הארץ"[כט], יחוד בין שני הפכים, נושא הפכים. השורש של טוב הוא באמת ברדל"א, שהוא נושא הפכים. אם כן, יש צדיק עליון שבדעת עליון, שהוא היחוד בין אבא ואמא עילאין, ויש צדיק תחתון שבדעת תחתון, שהוא היחוד בין השכל ובין הלב.

עוד פעם, כתוב "ועמך כלם צדיקים", ודורשים בחסידות שלכל אחד יש שני צדיקים. צדיקים לשון רבים, "מיעוט רבים שנים"[ל]. "ועמך", בכל יהודי יש שני צדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון. בדרך כלל יש בחסידות שלשה פירושים מי הם צדיק עליון וצדיק תחתון בלשון הקבלה. במדרגה הנמוכה אלו יסוד הזכר ויסוד הנוקבא, יסוד ז"א ויסוד נוקבא. צדיק עליון וצדיק תחתון, יוסף ובנימין; במדרגה שניה צדיק עליון נקרא דעת בכלל וצדיק תחתון נקרא ספירת היסוד. כמו בכוונת הלולב בסוכות[לא], שהלולב הוא יסוד שעולה עד הדעת להמשיך ממנה את הטיפה. זהו צדיק תחתון שעולה עד צדיק עליון; ויש עוד מדרגה של צדיק עליון וצדיק תחתון, שהיא דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון היא הקשר-החיבור והיחוד בין חכמה ובינה, ודעת תחתון היא היחוד בין השכל לבין המדות, לבין הרגש. דיברנו על כך אתמול.

הרגשת אושר

כאן ההסבר הוא לפי הפירוש השני, ש"אמרו צדיק כי טוב" הכוונה:

הַצַּדִּיק־עֶלְיוֹן הוּא סוֹד הַדַּעַת — הַיִּחוּד בֵּין חָכְמָה לְבִינָה וּבֵין הַמֹּחַ לַלֵּב [זאת אומרת, בדעת גופא יש שתי מדרגות, שלפעמים גם נקראות צדיק עליון וצדיק תחתון, רק שבכללות שתיהן נחשבות צדיק עליון לגבי יסוד התחתון]. וְהִנֵּה, תַּרְגּוּם ״אַשְׁרֵי״ הוּא ״טוּבֵיהּ״,

איך אני יודע שטוב פרושו להרגיש טוב, שזה הרגשה? חוץ מהפשט. יש רמז מאד חשוב בכל התנ"ך לגבי התרגום של אושר. אושר הוא באמא, כלל גדול בקבלה. כל אושר הוא התגלות עתיק באמא. [לכאורה בפסוק "אהיה אשר אהיה"[לב] 'אשר' הוא בחכמה!] רק בתור מעבר, בעצם הוא באמא. עיקר גילוי האושר, גם ב"אהיה אשר אהיה", כולו מצד אמא. כל השם הזה הוא של אמא. הוא מקשה קושיה, שלפעמים מסבירים[לג] שהכתוב ש"אהיה אשר אהיה" פרושו כתר-חכמה-בינה. אבל כמו שנסביר תכף, הענג הוא בהעלם באבא, והוא מכוון להתגלות האושר באמא.

עוד פעם, אמא בכל התורה נקראת עולם הבא. זה הדבר הכי פשוט. עולם הבא ולעתיד לבא אלו שתי מדרגות. עולם הבא הוא בינה, ולעתיד לבא הוא אמא עילאה. אבל אמא היא הרגשה טובה, כמו "ביקש יעקב לישב בשלוה"[לד], באושר. 'ראשית' אין בה אושר, היא דבר חי. "אני ראשון ואני אחרון"[לה], הקדוש ברוך הוא, מה היה לפני בריאת העולם ומה יהיה בסוף בריאת העולם? לפני בריאת העולם הוא היה חי, אבל לא היה טוב. אז ה' ברא את העולם שיהיה לו טוב. לפני כן היה חי באמת, אבל לא היתה הרגשת החי.

אלו דברים שכתובים ממש בחסידות. זה נקרא "דירה בתחתונים"[לו]. מה זה "דירה בתחתונים"? שירגיש טוב. יש לו דירה, ספה, וכל הדברים שהוא צריך בשביל להרגיש טוב. ["ראשון" ו"בראשית" הם לשון חכמה, לא לשון אושר] זה הראש שעתיד להתגלות. האשר נכלל בתוך הראש, אבל לא נתגלה, הוא בהעלם. הוא שם אבל בהעלם. התגלות היא מה שנקרא מאושר – 'אני מאושר'. [ואם אחד לא מרגיש את עצמו?] אז הוא לא מאושר.

גילוי עתיקא הוא באמא, זה כלל גדול, וחכמה נמשכת בדרך מעבר. חכמה היא מעבר להמשיך את הענג הנעלם להתגלות באמא. אבל התגלות בישוב, כמו "ביקש יעקב לישב בשלוה", שזו הרגשה קיימת של אושר היא אמא. לכן אמא נקראת עולם הבא.

אושר – טוב

בכל התנ"ך שכתוב "אשרי" התרגום הוא "טוביה"[לז]. שכתוב בתחלת התורה "וירא אלהים את האור כי טוב", מה הכוונה "כי טוב"? זה לא טוב במובן של 'לא רע', במובן של מה שנקרא מוסרי. דיברנו על זה הרבה פעמים. כשמדברים על המלים טוב ורע חושבים על הערך המוסרי, שטוב פרושו מוסרי. יש טוב מוסרי ורע מוסרי. [זו האמת?] לא יודע, זו השתלשלות של טוב. מה השורש של המובן טוב בתורה? שכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב", זה לא רק הפשט, של טוב במובן מוסרי. הסברנו הרבה פעמים שהפשט הוא שהדבר יפה.

הפשט היותר פנימי הוא שזה עושה לי טוב להסתכל עליו, כמו "טוב למראה"[לח], אבל יש בזה שני דברים: הטוב האוביקטיבי והטוב הסוביקטיבי. הטוב האובייטיבי הוא שזה יפה, והסוביקטיבי – כמובן שהדברים תלוים בזה בזה וקשה להפריד ביניהם – שעושה לי טוב להסתכל עליו. זאת אומרת, הוא מקור של אושר, אני מאושר. כשאני מסתכל על האור אני מאושר.

מינים של שמחה

דרך אגב, ראיתי משהו מאד יפה בחינוך[לט], נדמה לי, שהוא מסביר את ארבעת המינים של סוכות, לגבי הלולב והאתרוג, דבר שלא שמתי לב אף פעם, משהו פשוט שזה מאד מאד יפה שכותב בחינוך. כמו שכולם שואלים, למה המינים האלה ולא מינים אחרים? הרי בתורה כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים"[מ]. המינים האלה הם של שמחה. לוקחים את המינים האלה ושמחים לפני ה' שבעת ימים. הוא כותב החינוך בפשט, חינוך הוא ספר של פשט, שהטבע של ארבעה דברים אלה בטבע, שהם הדברים שהכי משמחים את הלב להסתכל עליהם.

זה ווארט מאד-מאד יפה. למה אתרוג ולא תפוח עץ? הוא אומר שאם יש אתרוג מהודר, אתרוג יפה, פשוט עושה לי טוב להסתכל על אתרוג. יש איזו שמחה פנימית עצמית במינים האלה, כשמסתכלים על אתרוג ועל כולם. יש ארבעה דברים בטבע שכאילו שמחה וששון להסתכל עליהם. כשרואים ערבה יפה, זה פשוט עושה לי טוב על הלב. שרואים הדס יפה, וכך כולם. כך כותב החינוך, על פי פשט, זה משהו מאד יפה. [לכן ילדים מאד מתלהבים מהם] נכון, הם מיד מתפעלים. זה פשוט, יכול להיות שזה גם מצחיק. שמחה וצחוק הולכים ביחד. יש ארבעה דברים בתוך הטבע שמשמח להסתכל עליהם.

[יש המון דברים שיכולים לשמח] הוא אומר שהם יותר מכולם. ודאי, כשה' ברא את העולם הכל היה לתכלית, "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[מא], שמחה וששון. הוא ברא את העולם, הסתכל על העולם והכל משמח, הכל חי ופורח וזורח. אבל כאן אומר החינוך שבארבעת המינים יש שמחה יותר מכל שאר המינים שיש בעולם. ולכן כתוב "ולקחתם לכם וכו' ושמחתם לפני הוי'". זאת אומרת, המינים האלו הם דברים שמעוררים שמחה.

מאושר מאד – יניקת החיצונים

זה פשט. למה אמרתי זאת? בגלל שזה בדיוק מה שהסברנו קודם, שכל פעם שכתוב בתורה "וירא אלהים את האור כי טוב", ובסוף כשכתוב על סך הכל "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", הכוונה שמצד הדבר הוא יפה, ומצדי כשאני שמסתכל על האור – "וירא אלהים" – אני פשוט שמח, אני מאושר. זה עושה אותי מאושר.

[איך מסתדר "טוב מאד" עם ההסבר ש"זה מלאך המות"?] עכשיו הוא בדיוק יפה. מאושר היינו הרגשת היש. אם אני יותר מדי מאושר – זה כבר מות. עוד פעם, לפי זה – ממש הפלא ופלא יוצא טוב מה שאנחנו נלמד. בראיית הטוב יש תרתי משמע. לראות את הטוב, שזה יפה. מה זה עושה לי? טוב, שאני מרגיש מזה טוב, יש לי הרגשה טובה, טוב לי, אני מאושר מזה. אבל אם זה טוב מאד, שאני מאושר מאד, אז זהו כבר מקור של יניקת החיצונים, כמו "כל המוסיף גורע"[מב]. אם יש קצת יותר מדי אושר שאין לו כלי, זה יכול להיות שורש של לא טוב, ושל רע. לכן באמת דורשים ש"טוב מאד" זה מלאך המות[מג]. לעתיד לבוא זה יתברר.

זהב וכסף – רע כסא לטוב

אתמול דיברנו על רע, שרע הוא שלמות. יש עוד כמה דברים שאפשר להשלים ברמזים. דיברנו אתמול גם על עוד דבר, שרע זה כסף ועל ביטוי הבעל שם טוב ש"הרע כסא לטוב", והכוונה היא כמו לדעת איך להשתמש בכסף לצורך הקדושה, לצורך התורה. דיברנו בנוגע לרבי ישראל מרוז'ין, שענינו היה מלכות, שכתוב עליו שיותר מכל צדיק אחר הוא ידע איך להשתמש בכסף לצורך כסא לטוב, לכבוד שמים. זו בחינת מלכות. הוא אמר על עצמו שהוא הגלגול של חזקיהו המלך, בחינת מלכות.

אם כן, יש עוד כמה דברים. קודם כל לגבי כסף, רציתי להשלים עוד שני רמזים יפים. המספר רע זה 270, שהוא 10 פעמים זך, כמו בפסוק "שמן זית זך"[מד]. זך ראשי תיבות זהב כסף.

מה הפסוק הכי חשוב בכל התנ"ך של זהב וכסף בהקשר של מה שנקרא "הרע כסא לטוב", שהזהב וכסף משמש את הקדושה? ["טוב לי תורת פיך"] לא, להפך, שם שוללים את הזהב וכסף. ["מאלפי..." הכוונה מתוך] בסדר, אבל על פי פשט.. יש פסוק בחגי לגבי בית המקדש. בשביל מה ה' ברא זהב בכלל? כתוב בחז"ל[מה] שהעולם לא היה ראוי לזהב רק לצורך בית המקדש. זה לגבי זהב. [זה כתוב בחגי?] לא, זה חז"ל. כתוב שהזהב הוא רק בשביל בית המקדש.

מה זה בית המקדש? "דירה בתחתונים", לעשות לקב"ה דירה בתחתונים. בחגי כתוב הפסוק בענין בנין הבית השני. ה' אומר שם "לי הכסף ולי הזהב נאֻם הוי'"[מו]. מה הגימטריא של "לי הכסף ולי הזהב"? זה הפסוק הכי חשוב של הרע.. עוד פעם, אמרנו ש"הרע כסא לטוב" הוא כסף. הרע הוא כסף, ושיהיה "כסא לטוב" היינו כמו שבונים ממנו את בית המקדש. "לי הכסף ולי הזהב" עולה בדיוק רע. התיקון של רע הוא "לי הכסף ולי הזהב", שגם עולה 10 פעמים ראשי התיבות שלהם, של זך.

ר"ע מצות

יש עוד דבר מאד יפה במספר רע, לפי החינוך. יש מחלוקת כמה מצוות נוהגות בזמן הזה. יש ספר של החפץ חיים[מז], בו הוא מונה את המצוות של הזמן הזה, ונדמה לי ששם יש לו רע"א מצוות שנוהגות בזמן הזה. אבל החינוך כותב בהקדמה שלו[מח] שיש רע.

זה משהו מאד יפה במספר הזה. החינוך כותב בהקדמה שיש רע מצוות שנוהגות בזמן הזה, בזמן חורבן הבית, מתוך תרי"ג. לפי זה, המצוות של הזמן הזה הן תיקון הרע. כל המטרה של המצוות בזמן הזה היא לעשות את הרע כסא לטוב. יש כנראה סגולה מיוחדת במצוות של הזמן הזה לעשות את "הרע כסא לטוב". לכן יש רע מצוות.

כמה מצות נשארו? נראה רמז מאד חשוב במנין המצוות לפי תורת המספר. כמה מצות נשארו? 343. לפי החינוך יש 343 מצוות שלא נוהגות, המצוות של הבית, גשם מצוות. אפשר לכוון זאת כשאומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם", שה' ישיב את הרוח. מה הכוונה להשיב את הרוח? זה "ונחה עליו רוח הוי'"[מט] של המשיח. "משיב הרוח" היינו "רוח אלהים מרחפת על פני המים"[נ], זה המשיח[נא]. "משיב הרוח" היינו ביאת המשיח, "ומוריד הגשם", שעל ידי שיביא לנו את המשיח, אז הוא יוריד לנו שוב פעם את גשם המצוות החסרות. [עכשיו העולם בבצורת?] נכון, כתוב על הגלות כתוב "ונהר יחרב ויבש"[נב] מחוסר גשם.

[גשם מלשון גשמיות, מבקשים שה' יוריד את הגשמיות בגאולה. זה אומר שכל המצוות שעושים עכשיו הן רעות?] הן לא בשלמות, הן בלי זיווג. מה באמת רע במצוות? הזיווג-היחוד לא שלםהרי כל המצוות הן לעשות יחודים, וכתוב בקבלה באמת בכתבי האריז"ל[נג] שהיחוד שנעשה בזמן הזה נקרא רק יחוד ספיחין, ספיחי השדה, הוא לא זיווג אמתי.

גש"ם מצוות

אם כן, מה הסוד המספרי שיש במספר גשם? מובא בחז"ל, ויש בזה משהו בחכמת המספר, הוא מספר חשוב. זה מספר שגם קשור לעתיד לבא. כתוב שלעתיד לבא יתקיים "כצאת השמש בגבורתו", יהיה "אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים"[נד]. חז"ל אומרים ש"שבעתים" הם 7 בחזקת 3, 343. זהו תרגום יונתן על הפסוק "כצאת השמש בגבורתו". אם תסתכלו בסוף שירת דבורה כתוב "ואהביו כצאת השמש בגברתו"[נה], ועל כך דורשים חז"ל[נו] שלעתיד לבוא עתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה, צדיקים ניזונים בה ורשעים נידונים בה. שם התרגום אומר מחז"ל ש"כצאת השמש בגבורתו" הכוונה 343 פעמים יותר מהשמש שבעולם הזה.

כתוב שלעוצמת האור והחום לעתיד לבוא יש ממש מספר של יחס, שלעתיד לבוא יהיה 343 פעמים יותר מעכשיו. כך כתוב בפירוש בחז"ל, קוראים לזה "שבעתים". מה זה "שבעתים"? זה 7 בחזקת שלוש. כיום מה זה 27? 3 בחזקת 3.

כמה מצוות יש? עוד פעם, יש רע גשם מצוות. לפי החינוך יש רע מצוות בעולם הזה, או ער. באמת הוא נותן לזה סימן בהקדמה שלו ואומר "והסימן ולבי ער". הוא לא אומר שהסימן הוא רע, אלא ער, ההפך מרע, כמו שאמרנו אתמול. החינוך בעצמו נותן סימן. הוא אומר שהסימן של המצוות בזמן הזה הוא "אני ישנה בגלותא ולבי ער"[נז], הפסוק שדורשים בזוהר[נח] ש"'אני ישנה' – בגלותא", ואף על פי כן "ולבי ער", בגלל שיש לי עדיין ער מצוות לקיים. "אני ישנה ולבי ער". זה רמז ממש יפה שכתוב באגרת ההקדמה של החינוך.

המצוות בזמן הגלות – ג"ר

אם כן, לפי זה יוצא שהמצוות של התורה שלנו מתחלקות לער וגשם, וגשם הוא ז בחזקת 3. לפי זה, מהו ער? 10 פעמים 3 בחזקת 3. אז יש לנו כאן סוד של ג"ר וז"ת. רק שג"ר הם כפול 10. איפה אנחנו רואים שג"ר הם כפול 10 לגבי ז"ת? כתוב בקבלה בפירוש[נט] לגבי חיי שרה, שהן מאה ועשרים ושבע שנים. כתוב שמאה הם בכתר, אבל בחכמה ובינה שהן שכל – עשרים, ובמדות שבע. כך כתוב בזוהר.

כתוב שם בפירוש ומובא בחסידות למה השכל כפול עשר ביחס למדות. אם כאן אצלנו ג"ר הם חב"ד – ג"ר יכולים להיות כח"ב או חב"ד, אבל כאן הם חב"ד לפי הפירוש הזה – לכן הכל כפול 10, 3 בחזקת 3 כפול 10, ביחד עם ז בחזקת 3. זה מבנה חשוב מאד של המספר תרי"ג, אחד מהסודות בו. יש הרבה סודות במספר תרי"ג, וכל סוד הוא מבנה מסוים בחכמת המספר. כאן יש לנו אחד מהם. לפי זה, יש מבנה מאד יסודי ועמוק במספר תרי"ג, של 10 פעמים 3 בחזקת 3 ועוד 7 בחזקת 3.

יוצא מזה חידוש גדול, שמה שנשאר בזמן הזה אלו המצוות ששורשן בג"ר, בחב"ד, ומה שחסר אלו המצוות ששורשן בז"ת. למה זה? נשארו המצוות היותר גבוהות. קודם כל, איך על פי פשט אפשר להבין שהמצוות של הזמן הזה הן יותר גבוהות ממצוות הבית? [הגלות היא הסתלקות השכינה מן הארץ] נכון, הרי המצוות של הזמן הזה הן תמידיות, הכוונה שהגלות לא פגעה בהן. על פי פשט. יש מצוות שהגלות לא פגעה בהן, זאת אומרת אי אפשר, הן לא תלויות בזמן, הן למעלה מהזמן והמקום. ברור שהמצוות שנוהגות עכשיו הן למעלה מהגבלות הזמן. אם כן, השורש שלהם הוא בג"ר. איך אנחנו יודעים באמת שהרע שורשו בג"ר, בחב"ד? זה נקרא "תהו ובהו וחשך"[ס]. כתוב בזוהר ומובא בחסידות באריכות, ש"תהו ובהו וחשך" זה נפילת הקליפות משורשם בג"ר. כמו הכלל ש"כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר"[סא].

אם כן, מה שאין בזמן הגלות הוא הקשר לארץ, כמו שאמרת עכשיו, שהוא הז"ת, הקשר עם המצוות שממש מתקנות את המציאות, והמצות שיש לנו הן יותר רוחניות. זה גם כתוב, יש הרבה שיחות מהרבי שמסבירות את זה, שדווקא בזמן הגלות מה שיש לנו הוא יותר עבודה רוחנית ופחות עבודה גשמית. ["מאן מלכי רבנן", מלכים המלכות חכמים] כן.

תרי"ג וש"ע

אם אני אקח רק את 3 בחזקת 3 ו-7 בחזקת 3, בלי להכפיל אותו ב-10, כמה יהיה ביחד? [370] כן, זה נקרא ש"ע נהורין. יש לנו כאן קשר מאד יפה בין הסוד בקבלה של ש"ע נהורין והמספר תרי"ג אורות. עוד פעם, תרי"ג הוא בגימטריא אורות, כך מובא בקבלה[סב]. כתוב[סג] שבפנים של הכתר כל התרי"ג אורות הם תרי"ג אורחין דגולגלתא, שיש תרי"ג שבילין בגולגולת של אריך אנפין. זה מקור תרי"ג המצוות. יש אור הפנים של אריך אנפין והוא ש"ע נהורין, גם 370 אורות.

עוד פעם, יש קשר בחכמת המספר בין שני המספרים האלה. לפי מה שהסברנו, יש לנו קשר מאד-מאד יפה בין שני המספרים, תרי"ג וש"ע, ששניהם נקראים מספרי אורות שמאירים מהכתר. תרי"ג הן 10 פעמים 3 בחזקת 3 ו-7 בחזקת 3. ש"ע הוא רק השורש של 3 בחזקת 3 ועוד 7 בחזקת 3.

מה יפה מאד במספר שע? איך שכותבים אותו. כותבים אותו 3-7-0. יש במספר שלו את הספרות 3-7. זה חידוש גמור, ש-3 בחזקת 3 (27) ו-7 בחזקת 3 (343) נותנים מספר עם 3-7. המספר שיוצא מ-3 בחזקת 3, זך, ועוד גשם עולה 370. אם מכפילים את זך כפול 10 הוא יוצא תריג. הכל היה דרך אגב, עוד סוד בענין של רע, שלפי החינוך הוא מספר המצוות בזמן הזה.

ענג מורגש – אמא

נחזור: אמרנו שתרגום המלה "אשרי" הוא טוביה, ש"אשרי האיש"[סד] תרגומו "טוביה דגבר". עוד פעם, מה זה "אשרי"? " להרגיש מאושר. להרגיש מאושר נקרא להרגיש טוב, וזה שייך לאמא. [בתנ"ך לאשר פרושו לחזק] התרגום לא מתרגם כך. אכן, יש אושר במשמעות של חוזק, אבל את "אשרי האיש" התרגום מתרגם "טוביה דגבר". כך הוא התרגום בכל התנ"ך. לפי התרגום זה הכוונה מלשון מאושר, שזה טוב. יכול להיות עוד פירוש כמו שאתה אומר.

[טובא בארמית זה הרבה?] כן, אבל זה לא שייך על פי פשט. כתוב "טוביה דגבר". הטוב של האדם הוא להיות כך וכך וכך. כתוב "אשרי האיש" והתרגום מתרגם "טוביה דגבר". מה טוב לאדם? "אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' וכו'". זה הטוב שלו. רואים מכאן שטוב – זאת אומרת אנחנו כאן רוצים ללמוד על המלה טוב – הוא אושר, התגלות החיים שלא מרגישים את עצמם, ההתגלות באמא.

וּמְקוֹם גִּלּוּי אֹשֶׁר ״הָעֹנֶג הָעֶלְיוֹן״ הוּא בְּבִינָה (אִמָּא) דַּוְקָא, שֶׁבְּבִינָה הַתַּעֲנוּג בָּא בְּ״מֻרְגָּשׁ״,

זה הביטוי בכל החסידות, שענג מורגש הוא אמא, וענג נעלם הוא אבא. הביטוי של אדמו"ר האמצעי הוא תמיד ענג, ולפעמים הוא ענג פשוט הבא במורגש. זו הלשון שלו בכל החסידות[סה]. מה הכוונה "בא"? לשון ביאה. ביאה היא יחוד אבא ואמא. זו הביאה תמידית. ביאה היא גם בגימטריא חי. כתוב שענג שבא במורגש הוא באמא. גם כתוב שבא הוא אב הפוך, שאבא הופך את עצמו כלפי אמא, זה נקרא לבוא.

דיברנו לפני כמה ימים, לא יודע אם כאן או במקום אחר, שיש בין המדקדקים, הרד"ק או אחד משיטות המדקדקים הראשונים, האומר שבית בדקדוק הוא משורש ביאה. זה חידוש נפלא. מה השורש בעברית של בית? הייתי חושב שהוא ב.י.ת., אבל יש אחד מהמדקדקים הראשונים האומר שהמלה בית היא מלשון ביאה והאות א נעלמת במלה. זה ממש השורש הדקדוקי-לשוני של בית. זה משהו מאד-מאד יפה.

שמן טוב – בחשאי; יין טוב – במורגש

מָה שֶׁאֵין כֵּן בְּחָכְמָה, שֶׁבָּהּ שׁוֹרֶה הָאוֹר בִּבְחִינַת בִּטּוּל וְהֶעְלֵם.

יש אור בחכמה, אבל האור שבחכמה שורה בבחינת בטול והעלם, וזה נקרא חי. זה חי אבל עדיין לא טוב. יש שם טוב, כמו "שמן הטוב", אבל הוא בחשאי. חשאי אותיות אש חי. יש שם שמן טוב, אבל הוא בחשאי. זו הלשון שדיברנו עליה אתמול.

מה שאין כן כאשר הטוב יבוא במורגש על ידי היין, שהוא "יין הטוב". גם שייך לפרשת נח. בפרשת נח אנחנו רואים שנח שתה יין ומזה התחילו כל הצרות. שהוא נטע כרם, הנטיעה הראשונה היתה כרם. חז"ל מגנים אותו על זה שהוא נטע כרם[סו]. שהדבר הראשון שהוא עשה – כרם. למה? בגלל שנטיעתו את הכרם היא זה כבר של רצון להרגיש את עצמו, שזו כל המהות של היין, להיות שמח, להיות מאושר. אם הדבר הראשון אצלו שהוא עושה הוא לנטוע כרם – זה דבר מגונה. מה המחשבה הראשונה שלו? להרגיש טוב. באמת טוב להרגיש טוב, אבל זו לא הראשית. הראשית צריכה להיות חי בבחינת בטול. האחרית היא להרגיש טוב, הסוף הוא להרגיש טוב, אבל לא שזהו המניע הראשון, שהדבר הראשון שאתה עושה הוא כבר ליטוע כרם.

מגנים אותו שזו היתה הנטיעה הראשונה שלו, יש מדרש על זה. ובאמת מה יצא מזה? כיוון שהוא כל כך רצה להרגיש טוב, הוא באמת נטע כרם ושתה יין, וקרה מה שקרה, הוא השתכר. זה נקרא יותר מדי הרגשה. מה היה אחר כך מזה? רע. מה זה רע? פגם הברית, שבא חם וסירס אותו. מה חם עשה ממנו? לא טוב ורע.

בדיוק רואים כאן גם, בפרשת נח, איזו השתלשלות. כיוון שהוא רצה להרגיש יותר מדי טוב, כמו "טוב מאד", משתלשל מזה שבא הבן הבן הרע שלו וסירס אותו.

ג.     לא-טוב ורע (אותיות וה)

ב-ו"ה אין הזיווג תדיר

אם כן, עד עכשיו למדנו על האותיות יה, שהן חיים וטוב. בסעיף הבא נלמד על אותיות וה:

בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וה — מִדּוֹת הַלֵּב וְהַדִּבּוּר [הרי מהן וה בחסידות? מדות הלב והדבור. באמת קול הוא ו של ה-ה, אבל ו בעצם היא מדות הלב. זה ישראל, ואילו קול הוא יעקב. סתם וה הן מדות הלב והדבור] — אֵין הַזִּוּוּג תָּדִיר.

זאת אומרת שבאמת הקול הוא לא תדיר. רק במתן תורה היה "קול גדול ולא יסף"[סז]. הקול הוא לא המדות של הלב, הקול הוא בעצמו מה שמזווג, מה שמחבר את מדות הלב והדבור. כתוב שבחכמה ובינה יש זיווג תדיר, אבל בין מדות הלב, שהן רגש, והדיבור, שהוא הביטוי, אין זיווג תדיר. אם אין זיווג תדיר, הכוונה שאין קול תדיר. רק במתן תורה היה "קול גדול ולא יסף".

אי אחדות ו"ה – "לא טוב"

כָּל עוֹד שֶׁאֵין הַ־ו שֶׁבַּשֵּׁם מְאֻחָד עִם הַ־ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם — מַלְכוּת — הוּא בְּסוֹד ״לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״,

כאשר ה-ו לבד, בודדת, מה הכוונה בנפש? אם יש רגש ואני לא מבטא אותו בביטוי אמתי לזולת – זה נקרא "לא טוב היות האדם לבדו". הרגש עלול להיות "לא טוב" אם הוא לא בא לידי ביטוי. כמו אחד שמרגיש חסד, יש לו רגש של חסד, אבל הוא לא מסוגל או שהתנאים לא מאפשרים לו לבטא את החסד, לא בדיבור ולא במעשה, אז הוא אומלל, הוא מסכן. זה נקרא שלא טוב לו.

בְּחִינַת ״לֹא טוֹב״, שֶׁהֲרֵי כְּבָר עָזַב אֶת הַ״טּוֹב״ הַנָּ״ל שֶׁל אָבִיו וְאִמּוֹ (״עַל כֵּן יַעֲזֹב [איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו] וְגו׳״) וְטֶרֶם דָּבַק בְּאִשְׁתּוֹ.

אם המדה בלב היתה עדיין כלולה בתוך ההתבוננות ברחם האם, זה לא היה "לא טוב", היא היתה נכללת בתוך הטוב. זה נקרא חסדים מכוסים. כתוב בחסידות[סח] – על פי כתבי האריז"ל – שיש עד החזה יש חסדים מכוסים, ומהחזה ולמטה יש חסדים מגולים. כל זמן שהחסדים מכוסים הרגש הוא עדיין טוב, הוא לא מרגיש את עצמו יותר מדי, בגלל שהוא נכלל בתוך ההתבוננות. אם כן, יכול להיות רגש טוב בלי ביטוי חיצוני.

עוד פעם, יש באמת אהבה שלא זקוקה לדיבור. מתי האהבה לא זקוקה לדיבור? אם החסדים מכוסים, אם היא לא עזבה את אבא ואמא. אבל ברגע שמתקיים "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו"[סט] יש צורך להזדווג עם הדיבור. הזיווג הוא בטול, הוא התיקון. זיווג אמתי, כמו שאמרנו קודם, זיווג בקדושה, שהוא פעילות אמתית, הוא שלילת הרגשת עצמו הלא טוב. אם יש זיווג אמתי מה שנשאר הוא אושר, שזהו עונג טוב. אם יש לו רק הרגשת עצמו בלי הזיווג – זהו 'לא טוב' מצדו, ומצדה רע.

אם כן, כאשר המדה כבר גלויה ונקראת 'חסדים מגולים' אבל לא באה לידי ביטוי היא בחינת 'לא טוב'. על כך כתוב "על כן יעזב איש איש את אביו ואת אמו", שהוא כבר עזב, אבל לא "דבק באשתו והיו לבשר אחד". אם הוא עזב ודבק – זה בסדר, זה טוב, אבל אם הוא עזב ולא דבק – זה 'לא טוב'.

עזיבת בעז ודבקותו ברות

הסוד של "יעזֹב" ו"דבק באשתו" נקרא בקבלה יחוד בעז רות. במגלת רות יש ארבע דמויות: אלימלך, נעמי, בעז ורות, כנגד ארבע אותיות של הוי', כתוב בכתבי האריז"ל. בעז אותיות עזב. באמת, לפני שרות מתגיירת היא בסוד גלות השכינה והתלבשות בחיצונים. רות היתה ממש בחיצונים עד שהתגירה, ועד אז היה בעז 'לא טוב'. כל זמן שהיא היתה בחיצונים הוא היה 'לא טוב'. הזיווג שלהם, שהוא שרש לידת המשיח, הוא תיקון ה'לא טוב' והרע.

זאת אומרת, רות היתה בכי רע, ובעז היה 'לא טוב'. הוא כבר בסוד "יעזב", הוא כבר עזב את היחוד העליון, אבל האשה לא נמצאת, היא עדיין אסורה בחיצונים. זהו מצב של "לא טוב היות האדם לבדו". זאת אומרת, בעז היה בבחינת "לא טוב היות האדם לבדו".

בזמן זה הוא דרש "'מואבי' ולא מואביה"[ע]. בזכות שהוא דרש זאת לפני שהיא באה התקיימה ההלכה, כמו שחז"ל אומרים. אילו היה דורש זאת אחרי שהיא באה – תלמיד חכם שהולך ודורש, אם הדרשה היא לפני המעשה מקבלים מידו, ואם אחריו – לא מקבלים מידו. לא היו מקבלים זאת ממנו. הוא היה יכול לדרוש זאת דוקא כשהיא עדיין בחיצונים, כשעדיין לא באה, בלי פניות. רק אחרי שהוא דרש כך היא באמת באה מיד, ואז נעשה הזיווג, שהוא תיקון ה'לא טוב' והרע, ממנו יוצאים דוד ומשיח.

אם כן, יש מצב של "לא טוב היות האדם לבדו", שהוא כבר עזב את אביו ואת אמו וטרם "דבק באשתו". גם לפי דרכנו, אם לאדם יש רגש טוב והוא מדבר – הוא לא מרגיש את הרגש. עצם הדיבור שולל את ה'לא טוב' של הרגשת הרגש. אם הוא מזווג את הרגש והדיבור יחד, הזיווג עצמו מבטל את פסולת הרגשת הלב. כל אחד שמלמד יודע זאת, אם הוא מלמד טוב, שהדיבור גופא מברר את הרגשתו את עצמו הקודמת. לכן כתוב "בינה יתירה ניתנה באשה"[עא], וכתוב בחסידות שהפירוש הוא כח ההבדלה, שהבינה שיש בדיבור היא מלשון בין[עב]. יש הרבה פירושים, ואחד מהם הוא ש"בינה יתירה ניתנה באשה" היינו הכח שיש בדיבור לברר את המדות על ידו. זאת משום שהיחוד והזיווג הזה גופא מבטל את הרגשת היש של הרגש כאשר הרגש בפני עצמו וכבר עזב את השכל.

'לא טוב' – רגש ללא דבור; רע – דבור ללא רגש

עוד פעם, כמו שאמרנו קודם, אם הרגש לא עזב את השכל הוא עדיין בסדר, הוא עדיין טוב, הוא עדיין בגן עדן, כמו ברחם האם. ברגע שהוא עזב את השכל הוא מתחיל להיות 'לא טוב' ואזי אם הוא "דבק באשתו" הוא מתברר עוד פעם. אבל אם הוא לא דבק באשתו באמצעות הדיבור – 'לא טוב' לו. אם הוא ידבר "אחד בפה ואחד בלב"[עג], שהדבור יהיה "מן השפה ולחוץ"[עד] – זה רע. זה נקרא פרעה – פה רע[עה], או לשון הרע של מצורע המוציא רע[עו]. אם הדיבור הוא בלי רגש – זה רע. כמו מצורע שמוציא רע או לשון הרע או פה רע. אם יש לו רגש מגולה בלי דיבור – זה 'לא טוב'. רגש מגולה בלי דיבור הוא בבחינת "לא טוב היות האדם לבדו". דיבור בלי רגש, רק מן השפה ולחוץ, הוא ממש רע, עוד יותר גרוע מ'לא טוב'. זה נקרא מצורע, מוציא רע ופה רע ולשון הרע, כל הדברים האלה.

[אז למה חז"ל אסרו לדבר עם האשה בזמן הזיווג?] בגלל שהזווג הוא גוף הדיבור, "ראוה מדברת"[עז]. הזיווג עצמו הוא דיבור. הזיווג גופא נקרא דיבור בלשון חז"ל. לא צריך לערבב בו את הדיבור בפה, כמו ש"אין מערבין שמחה בשמחה"[עח]. צריך לבטל את הדיבור בדיבור אחר. אכן, כתוב שלצורך מותר לדבר. הרבי מקאמרנא אומר שאפילו דברי תורה אפשר לומר, אף שלא מקובל כך. בכל זאת, זהו כביכול החשבון, שהדיבור החיצוני לא יבוא על חשבון הדיבור היותר פנימי, כמו "אין מערבין שמחה בשמחה". חוץ מזה, על פי פשט, כאשר אני מדבר זהו זיווג רק ביני לבין עצמי, הוא פחות מזיווג אמתי, וככל שהזיווג הוא בין שני דברים רחוקים הוא יותר גדול. אז ודאי שדיבור האיש והאשה יחד הוא הרבה יותר גבוה מכך שאני מדבר. הדבור שלי הוא רק זיווג בתוך עצמי, רק ו"ק שלי, זהו לא ו"ק האמתי של אני והיא. [יכול להיות שאם אדם מדבר עם עצמו דברי תורה הוא משפיע את המחשבה שלו... ] שוב, הרבי מקאמרנא אומר שאפשר, אבל להרהר ודאי שמצוה, שחייבים וצריכים.

אם כן, זה נקרא 'טרם דבק באשתו'.

ה תתאה – ירידת הדבור לחיצונים

נגמור את הסעיף הבא:

הַמַּלְכוּת — ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם — כְּשֶׁאֵינָהּ מִתְיַחֶדֶת בַּאֲצִילוּת עִם ״בַּעֲלָהּ״, הִיא יוֹרֶדֶת בָּעוֹלָמוֹת הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיאָה, יְצִירָה וַעֲשִׂיָּה;

זה נקרא שהדיבור "מן השפה ולחוץ", כמו שאמרנו קודם. דיבור שאין בו מדות נקרא בחז"ל "מן השפה ולחוץ". מה הסוד בזה? שאם הוא "מן השפה" הוא יורד "לחוץ", לחיצונים לגמרי. ברגע שהוא רק "מן השפה" ולא מחובר עם הלב הוא "לחוץ", ויורד ממש לחיצונים, לעולמות התחתונים. כשהמלכות אינה מתייחדת באצילות עם בעלה, היינו עם מדות הלב, היא יורדת בעולמות התחתונים בריאה יצירה עשיה.

הֶאָרוֹתֶיהָ [של המלכות] מִתְלַבְּשׁוֹת בַּחִיצוֹנִים — ״רַע״ —

[מה הכוונה הארות?] שעצמותה לא נפגעת. כמו לגבי הנשמה, אפילו שהיא יורדת כתוב שעצם הנשמה לא נפגע. הוא רק מאיר בבחינת אור מקיף. אבל יש הארות שלו, כמו ניצוצות, שממש מתלבשות בתוך החיצונים. לא הנשמה עצמה, אבל היא אחוזה יחד עם הארותיה. כל זמן שהארותיה בתוך החיצונים, בתוך הרע, היא לא תעלה בעצמה לאצילות להתייחד עם בעלה.

וְאָז הִיא נִקְרֵאת עַל שְׁמָם.

כיוון שהארותיה מתלבשות בתוך החיצונים, שהם רע, היא נקראת על שמם, היא עצמה נקראת על שם הרע כביכול. כמו שכתוב בתניא[עט] שהתורה שבעל פה נקראת "עץ הדעת טוב ורע" על שם ההתלבשות בתוך הרע. היא יורדת להתלבש ברע, לכן היא עצמה נקראת טוב ורע.

לְעֻמַּת זֹאת, עַל יְדֵי עֲבוֹדַת הַבֵּרוּרִים שֶׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת [שאנחנו עובדים את ה', מה שנקרא עבודת הבירורים, במיוחד בעניני בתורה ומצוות וגם בעניני הרשות, שכולם עבודת הבירורים] עוֹלָה הַמַּלְכוּת בַּאֲצִילוּת וְאָז נַעֲשֶׂה ״הָרַע — כִּסֵּא לַטּוֹב״.

עד כאן הסברנו ארבע מדרגות של השתלשלות: חיים, טוב, לא טוב, רע. מהי כל תכלית הכוונה של תורה ומצוות? לעשות את הרע כסא לטוב, מה שנקרא בירור ניצוצות. כל המושג בקבלה של בירור ניצוצות ענינו לעשות את הרע טוב. גם הניצוץ שבתוך הקליפה נקרא רע, הכל נקרא רע, וכשמבררים את הניצוץ, שזהו כל ענין התורה והמצוות, עבודת ה' בעבודת הבירורים עושה את הרע כסא לטוב. היא מעלה הכל מלמטה. אמרנו שרע הוא לשון מטה. אנחנו פה, עם בני ישראל, למטה, במדרגה הכי נמוכה, בעולם התחתון "שאין תחתון למטה ממנו"[פ], צריכים לעשות את הרע הזה כסא לטוב. אם כן, זהו התחלת ההסבר של "רע כסא לטוב".

רק נסיים את הסעיף:

כָּל הָעוֹלָמוֹת וְכָל הַפַּרְצוּפִים עוֹלִים בְּסוֹד כֶּתֶר־עֶלְיוֹן,

כתוב בקבלה, בכתבי האריז"ל, שהכל עולה עד הכתר. כל העליה מגיעה עד הכתר העליון – "כל אור חוזר חוזר לקדמותו"[פא]. ראשית התגלות האור הוא מחכמה, אבל כשהוא חוזר הוא עולה עד הכתר. הכוונה שהוא מגלה אותו:

שֶׁבּוֹ פְּנִימִיּוּת וְחִיצוֹנִיּוּת — עַתִּיק וַאֲרִיךְ — תַּעֲנוּג וְרָצוֹן.

שרש הטוב והרע – תענוג הידיעה ורצון הבחירה

הַטּוֹב עוֹלֶה בְּעַתִּיק, בְּסוֹד ״אֵין בְּטוֹב לְמַעְלָה מֵעֹנֶג״, וְהָרַע עוֹלֶה בְּאָרִיךְ, בְּסוֹד ״רַעְוָא דְּרַעֲוִין״ (פֵּרוּשׁ הַשֹּׁרֶשׁ ״רַע״ בַּאֲרָמִית הוּא רָצוֹן וּבְחִירָה). בֶּאֱמֶת הֵם בְּסוֹד הַיִּחוּד הַנִּמְנָע שֶׁל יְדִיעָה וּבְחִירָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ — נִמְנָע הַנִּמְנָעוֹת.

כאן כתוב דבר גדול מאד שצריך להאריך בו, אולי מחר. מהו השורש הכי גבוה של טוב ורע? אמרנו שכל מה שאנחנו לומדים כאן הוא על טוב ורע. מאיפה מתחילים טוב ורע? מהכתר. פנימיות הכתר נקראת עונג, והחיצוניות שלו נקראת רצון. רצון בארמית הוא רעוא, מלשון רע, ועל עונג כתוב בספר יצירה שהוא טוב – "אין בטוב למעלה מענג"[פב]. אם כן, זהו השורש הכי גבוה, שרצון הוא רע. צריך להבין למה רצון הוא רע.

התחלנו להסביר את זה שלשום, וגם היום הסברנו קצת, שרצון הוא למשהו אחר, ואותו 'משהו אחר' הוא תמיד נמוך, הוא תמיד תולדה לגבי השורש. התולדה היא בחינת זרע, וזרע הוא זה רע.

עוד פעם, ברגע שיש רצון ישנה נטיה לזולת, והזולת הוא גוף הרע לגבי השורש. הוא חייב להיות רע, אלא שצריכים להוציא את הזולת על מנת לעשות אותו טוב. זה נקרא רצון הטוב להטיב לזולת, אבל עצם ההולדה היא כביכול להוציא רע. לכן זרע, שהוא תולדה, הוא בחינת רע, ואילו השורש שלו הוא ברצון – רצון להוליד או לעשות משהו, רצון להוציא את עצמו החוצה. מה שאין כן ענג. הענג הוא מיניה וביה, הוא שעשועים עצמיים, הוא שרש הטוב.

אם כן, השורש הכי גבוה של טוב ורע נקרא עתיק ואריך. כאשר הרע נעשה כסא לטוב עולה הכל לסוד הכתר. הרי בעתיק ואריך הכל בסדר "לית שמאלא בהאי בעתיקא כולא ימינא"[פג] – הכל בו ימין וטוב. גם השמאל הוא טוב, והכוונה שגם הרע בכתר הוא טוב. זהו עיקר המושג "הרע כסא לטוב". כשמעלים את הניצוצות מבירורי עולם הזה עד הכתר מעלים את הטוב – יש גם טוב בעולם הזה כמו שיש רע – וצריך לעלות את הרע גופא. כשעוסקים בעבודת הבירורים מעלים את הרע, הוא נעשה כסא, הוא מעלה את הטוב ושניהם עולים. עוד פעם, אנחנו כאן בעולם בתוך הרע. כאשר אנחנו מעלים את הרע אנו עושים אותו כסא לטוב. הרע עצמו מעלה את הטוב ושניהם עולים מעלה-מעלה, עד הכתר.

כתר הוא מושג מאוד כללי. הוא יכול להיות כתר של עשיה, יכול להיות כתר של אצילות ויכול גם להיות אור אין סוף שלפני הצמצום, שזהו הכתר הכללי. אבל בכל מקום שיש כתר הרע בו הוא כסא, הוא מעלה את הטוב עד פנימיות הכתר, והרע גופו נשאר בחיצוניותו.

הבחירה כסא לידיעה

שני הדברים האלו הם סוד הידיעה והבחירה בכל מקום – ידיעת ה' ובחירה חופשית. רעוא הוא לשון בחירה. "המקום אשר יבחר הוי'"[פד], איך אונקלוס מתרגם? בספר דברים כתוב עשרות פעמים "המקום אשר יבחר הוי'". איך התרגום של השורש ב.ח.ר? מי לא קורא שנים מקרא ואחד תרגום? "אשר יתרעי", מלשון רע.

עוד פעם, בחירה היא כמו רצון. התרגום של בחירה בכל התנ"ך הוא רע. הידיעה של ה' היא ידיעת הטוב, כמו שכתוב בחסידות, שהיא הטוב בעצם. כל הבעיה במחקר של ידיעה לעומת בחירה, ידיעת ה' ובחירת האדם, נקראת גם בשורש הכי גבוה טוב ורע. בחירת האדם פרושה שיש לאדם בחירה חופשית לבחור בין טוב ורע, הרי זוהי הבחירה, וזה כבר רע. הידיעה, שאתה לא יכול לבחור, היא טוב, בגלל שאם הכל לפי ידיעת ה' ממילא הכל טוב. ה' הוא טוב ולכן גם מה שהוא יודע הוא גם טוב. ידיעה היא לשון דביקות, וכתוב שדביקות היא טוב – "דבק טוב"[פה].

היסוד הזה בכל המחקר של ידיעה לעומת בחירה הוא גם בשורש הכי גבוה, עתיק ואריך, של טוב ורע. מה מחבר אותם? הרי שניהם אמת. מה מחבר אותם? הראש השלישי שלמעלה משניהם, רדל"א, שהוא בחינת נמנע הנמנעות, והוא נושא את שני ההפכים האלו יחד, בפשיטות עצמותו, בה הם אינם הפכים כלל וכלל, כמו שמבואר בחסידות.

עוד פעם, המושגים טוב ורע, שעולים ועולים ועולים, חוזרים עד עתיק ואריך, והם גם בסוד ידיעה ובחירה. היחוד של שניהם בעתיק ואריך הוא האמונה הפשוטה, נמנע הנמנעות שמייחד אותם. כל העבודה שלנו למטה בבחירה היא העלאת הרע בעבודת הבירורים כדי לעשות את "הרע כסא לטוב".

כיסוי הרע והעלמתו את הטוב

מה זה כסא לטוב? שהוא יכסה. כעת נסביר פירוש עמוק: כתוב בחסידות[פו] שכסא לשון כיסוי. פירוש "כסא לטוב" הוא שהרע מכסה על הטוב. אני צריך לוודא את הבחירה שלי, זאת אומרת, להצהיר ולהדגיש אותה, כמו הרמב"ם. הרמב"ם[פז] מאוד מאוד לוחם בעד בחירת האדם, שבלי בחירת האדם אין שום משמעות לתורה ומצוות. גם הרבי שליט"א. מאוד מענין, גם לו יש בדבר הזה מלחמת קודש בעד הבחירה. יש מי שמשמע ממנו בדיוק להפך, כמו הרבי מאיז'ביץ, שכביכול בעד הידיעה, אבל הרבי שליט"א עומד ממש לצד הבחירה החפשית כמו הרמב"ם, הוא לוחם בעדה.

מה הבחירה עושה? לפי ההסבר שלנו, הבחירה היא כסא לטוב, לידיעה. הכוונה שהיא מכסה את הטוב. העבודה שלנו היא לכסות על הידיעה, כמו להסתיר אותה. הרי ה' יודע הכל. אם ה' יודע הכל – הכל מוכרח, חס ושלום. אנחנו בבחירה שלנו חייבים לכסות את הידיעה של ה'. זה גם יהיה פירוש מאוד עמוק ב"רע כסא לטוב", שהוא כסא במובן של כיסוי, בכך שכמו כל כיסוי הוא מכסה על הטוב.

כיסוי הוא כסות, לבוש, ולבוש הוא תיקון. התיקון בכך שהוא מכסה הוא ההצנעה. זה נקרא סוד הצניעות, עליו קצת דיברנו אתמול. הבחירה של האדם מצניעה את ידיעת ה', והצניעות הזו היא תיקון המעלה את שניהם – שניהם עולים ועולים ועולים. הבחירה מעלה את הידיעה עד הכתר, שם הם מתאחדים בחיבור האמתי והמוחלט על ידי רישא דלא אתידע, שהוא האמונה הפשוטה, נמנע הנמנעות. שם נושאת האמונה את ההפכים, "שני הפכים בנושא אחד".

נִמְצָא שֶׁאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הוי׳ ב״ה הֵם בְּסוֹד: חַיִּים (חָכְמָה — י), טוֹב (בִּינָה — ״בְּעָלֶיהָ״ שֶׁל הַחָכְמָה — ה עִלָּאָה), לֹא־טוֹב [מתי ו היא 'לא טוב'?] (ו — כְּשֶׁאֵינֶנּוּ בְּיִחוּד עִם ה תַּתָּאָה),

לא שבעצם היא 'לא טוב', רק כאשר היא נפרדת מ-ה תתאה. זה יתכן. באותיות יה לא יתכן פירוד, אבל כאן הוא יתכן, וכאשר הוא באמת נפרד, הוא 'לא טוב'.

רַע (יְרִידַת הַמַּלְכוּת — ה תַּתָּאָה — [שהיא הדיבור. כאשר היא נפרדת מרגש הלב, "מן השפה ולחוץ", היא ממש רע, וזאת כאשר היא יורדת ומתלבשת] בְּגָלוּת הַחִיצוֹנִים):

נסכם: יש לנו י-ה-ו-ה של חיים, טוב, לא-טוב ורע. כאשר המדות לא מתגלות בדיבור – זהו 'לא טוב'. כאשר הדיבור מבטא את עצמו בלי מדות – זה עוד יותר גרוע, זה רע, שזו ירידה לגלות השכינה ולהתלבשותה בחיצונים, ואז היא נקראת על שמם, כמו שכתוב בחסידות.

אם כן, זה הכלל שלנו עד כאן:

י  חַיִּים – "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה"

ה  טוֹב – גִּלּוּי הָעֹנֶג בְּאִמָּא

ו  לֹא טוֹב – הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

ה  רַע – גָּלוּת הַשְּׁכִינָה וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בַּחִיצוֹנִים

אפשר לראות זאת בכל דבר, כמו כל דבר אצלנו. אפשר לראות את ארבע מדרגות אלה בתורה כולה, וכמו שראינו קודם[פח] לגבי ברית מילה.

לחיים!