מאמרי חסידות בנושא "נתתיך אלקים לפרעה"

מאמר המהר"ש ד"ה ראה נתתיך תרל"א

מאמר "ראה נתתיך" תרל"א, מתוך תורת שמואל למהר"ש (מכאן נקרא בשקט, ורק נעיר על חידושים):

ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלקי' לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך, וארז"ל במד"ר בתחלת רות אמר הקב"ה למשה אע"פ שקראתי אותך אלקי' לפרעה, אלקיך אנכי, אני על גבך, וזהו שאה"כ (תילי' נו"ן) אלקי' אלקיך אנכי, ולכאו' יפלא מהו צריך לומר אלקיך אנכי, אני על גבך, והאיך יעלה על הדעת באופן אחר, עד שצ"ל אמר הקב"ה למשה כו'.

והענין דהנה ברבות במקומו ארז"ל ע"פ זה למה קרא להקב"ה מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליראיו, כיצד מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו, והקב"ה הושיב לשלמה על כסאו שנא' וישב שלמה על כסא ה' למלך (דה"א ך"ט), והרכיב לאליהו על סוסו, ומהו סוסו של הקב"ה סופה וסערה שנא' ה' בסופה ובסערה (בפסוק כתי' ובשערה בשין שמאלית) דרכו (נחום א') וכתי' ויעל אלי' בסערה השמימה (מ"ב ב'), מלך בשר ודם אין קוראין בשמו קיסר אגוסטא ואם נקראי' בשמו ממיתין אותו, והקב"ה קרא למשה בשמו שנא' ראה נתתיך אלקי' לפרעה אמר הקב"ה למשה פרעה הרשע עשה עצמו אלקה שנא' לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל ך"ט) לפיכך יראה אותך ויאמר שזה אלקה, פי' על כרחו יודה לומר עליך זה אלקה, וזהו שחלק מכבודו ליראיו. ומסיים כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהי' עליהם (קהלת ה'), והיינו הגם כי חלק מכבודו ליראיו שז"ע שקראו אלקי' לפרעה, מ"מ אלקיך אנכי שאני על גבך.

והענין הוא דהנה משה הי' מאצי', ונודע שאצי' הוא אלקות, כי לשון אצי' הוא מלשון ויאצל מן הרוח, שהאציל מן הרוח אשר על משה, ונתן על ע' איש הזקנים, ועם כי זהו כמדליק נר מנר זה נהנה וזה לא חסר כלום, מ"מ ה"ה נחשב להפרשת הארה שענין ההארה הוא ג"כ שלא חסר כלום מן המאור ע"י הארתו כו', א"כ אצי' הוא בחי' גילוי הארה מאלקותו ית', שלכן נק' אצי' בשם אלקות כו'. וגם ענין אצי' נת' במ"א שז"ע גילוי ההעלם מאלקות, שאלקות לרוב העלמו אינו מושג כלל וכלל, ולכן גם הכתר שהוא ממוצע בין המאציל לנאצלי' ה"ה ג"כ נעלם ונק' ישת חושך סתרו ע"ש העלמו, ומה שנתגלה להיות נק' בשם חכים הגם שג"ז עדיין חכים ולא בחכ' ידיעא, מ"מ להיותו נק' בשם חכים ומבין נק' בשם אצי' שהוא בחי' גילוי ההעלם מאלקותו ית', משא"כ בי"ע הם נבראי' בע"ג ונפרדי', ובחי' המל' דאצי' מהוה בי"ע בדרך יש מאין אשר לכן נק' אצי' אלקות נגד בי"ע, וכנודע ממארז"ל אלמלא מתכנשין כל באי עולם אינם יכולי' לברוא אפי' כנף יתוש א', כי יכולת הבריאה לברוא יש מאין הוא לאלקות לבדו [כאן יש קצת רמז שמשה כן יכול לברוא כנף של יתוש, כי במאמר של הצ"צ ה"אלהים לפרעה" היינו מלכות דאצילות]. וא"כ יובן שפיר מה שאצי' נק' אלקות, שמל' דאצי' מהוה כל ג' עולמות בי"ע כו', וכמ"ש באגה"ק שאפי' בכלי' דאצי' מתייחד בהון לברוא ע"י יש מאין כו'. ואי לזאת יובן שמשה נק' אלקי' לפרעה להיותו נשמה מבחי' האצי' והרי האצי' נק' אלקות נגד בי"ע, וכ"ש לפרעה, ולכן אמר לו ראה נתתיך אלקי' לפרעה [וכן נק' איש האלקים] להיותו נשמה דאצי' כו'.

ומ"מ אמר לו אע"פ שקראתי אותך אלקי' לפרעה מ"מ אלקיך אנכי אני על גבך, שבאמת לגבי אוא"ס אצי' ועשי' שוין וכמ"ש כולם בחכמה עשית שגם החכמה נחשבת כעשי' גשמי' לפניו ית', שהרי א"ק שגבוה הרבה מבחי' האצי', שאצי' נחשב בכלליות העולמות רק בחי' אדם דעשי' וא"ק נק' אדם דבריאה, ומ"מ א"ק הוא ג"כ רק אדם דבריאה, ולכן הגם כי משה הי' נשמה דאצי' שלכן הי' אלקי' לפרעה, מ"מ אני על גבך, שהרי גם א"ק הוא רק אדם דבריאה אשר לגבי א"ק נחשב האצי' רק בחי' אדם דעשי' לבד. ולכאו' עדיין צ"ל הלא א"ק בכלליות העולמות נחשב בחי' אדם דבריאה שזהו כמו עולם הבריאה בפרטיות העולמות, וא"כ כמו שאצי' מהוה בי"ע כמו"כ אצי' דכלליות מהוה בחי' בי"ע דכלליות, וא"כ משה שהי' נשמה דאצי' בפרטיות העולמות אשר לכן נק' אלקי' לפרעה, וכמו"כ כאשר נדבר בכלליות העולמות בהכרח לומר ששורש משה הוא מבחי' אצי' דכלליות, וא"כ צ"ל מה"ע אני על גבך כו'. אך הענין יובן ע"פ מ"ש בזהר"ק דט"ו ע"א שיש כדוגמת עתיק לעילא מן גלגלתא דא"ק, שבחי' זו נק' אצי' דכלליות, וא"כ אמר בחי' הא"ס דסובב הכללי (המקיף ד' עולמות אבי"ע דכלליות בשוה והוא בחי' העיגול שלפני הקו) למשה שהי' מבחי' האצי' אם כי קראתיך אלקי' לפרעה להיותך מבחי' האצי' שנק' אלקי' לגבי בי"ע וכ"ש לגבי פרעה, מ"מ אלקיך אנכי אני על גבך, שהרי בחי' העיגול סובב אצי' דכלליות ג"כ בשוה עם העשי' דכלליות. וזהו הגם כי חלק מכבודו ליריאיו פי' שקאי על נשמות דאצי' שנק' אלקות, ואמר לשון שחלק מכבודו, כי כבוד הוא גימ' ל"ב, והיינו בחי' ל"ב נתיבות חכ', ונודע ממ"ש בת"ז שבאצי' מאיר בחי' חכמה, ולכן נשמה דאצי' להיות כי בכל עולם האצי' מאיר חכ' לכן על נשמה דאצי' שייך לומר שחלק מכבודו היינו מבחי' ל"ב נתיבות חכ' שנק' כבוד כו'. ומ"מ אלקיך אנכי אני על גבך, שהרי העיגול מקיף את כולם בשוה כנ"ל. וזהו שאה"כ הודו לאלקי האלקי', פי' הגם כי משה נק' אלקי' לפרעה [וגם עוד איש האלקים], מ"מ אלקיך אנכי, וזהו הודו להקב"ה שהוא אלקי האלקי' היינו הגם שקרא למשה אלקה כמ"ש ראה נתתיך אלקי' לפרעה מ"מ אלקיך אנכי אני על גבך כו', וזהו הודו לאלקי האלקי' כו' [רואים שמאמר הרש"ב מתבסס על אביו המהר"ש, במה שלא היה כתוב בצ"צ, על אצילות דכללות וכו'. את הפיסקה הזו הרבי הרש"ב פיתח כעיקר המאמר אצלו. מכאן ואילך החלק ה'מענין', של הפלת הרשעים, וזה אצל הרבי מהר"ש העיקר. אצל הרבי מהר"ש העיקר מה שקבל מאביו, ואצל הרבי הרש"ב מה שאביו חידש].

ועוי"ל ענין ראה נתתיך אלקי' לפרעה, דהנה כתי' ואם זרוע כאל לך ובקול כמוהו תרעם עדה נא גאון וגובה כו' (איוב מ' ט' יו"ד), פי' שבאה המענה מאת ה' לאיוב מן הסערה אם זרוע כאל לך כו' עדה נא גאון וגובה, דמשמע דזהו דבר שא"א בלתי לה' לבדו, ואין לאדם כח בזה גם לצדיקי' מופלגי', וכענין שנכנע יעקב לפני עשו, והלא אנו רואי' שצדיקי' יפילו לרשעי' ע"י תפילתם. אך הענין הוא משום דשורש הצדיקי' הוא משם מ"ה דתיקון כידוע, ושורש הנפשות של הרשעי' המה מבחי' התהו שנפלו בשבה"כ, כמ"ש הנפילי' היו בארץ כו' המה הגבורי' אשר מעולם אנשי השם פי' מעולם הוא מעולם התהו שלפני בחי' התיקון וכמ"ש ואלה המלכי' אשר מלכו כו' לפני מלך מלך לבנ"י, והן הן תתקע"ד דורות שקדמו עד שלא הי' בחי' התיקון, והמה העזי פנים ששתלן בכל דור ודור להתברר ע"י ש' מ"ה דתיקון והוא ע"י הצדיקי' כו', ומאחר שבחי' התהו גבוה הרבה מבחי' התיקון איך יהי' ביכולת הצדיקי' להשפילם, וזהו שאמר ה' לאיוב עדה נא גאון וגובה, אחר שהם למעלה ממך.

אך הנה יש להבין בזה דהרי לצדיקי' כבר ניתן כח ועוז להפוך רע לטוב ע"י ש' מ"ה המברר ב"ן, וא"כ הגם שרשעי' הם מבחי' התהו הרי ניתן בחי' תהו להתברר ע"י ש' מ"ה דתיקון כו', ולמה לא יהי' ביכולת הצדיקי' להשפילם והדרא קושי' לדוכתי'. אך עיקר הענין הוא דהנה יש הפרש בזה, דכאשר הרשעי' המה בשלימותם בלתי בירור עדיין לגמרי אז לא יש ביכולת הצדיקי' להשפילם ולהכניעם, אבל כשהרשעי' מתבררין ויוצא מהם חלק הטוב אזי יש ביכולת הצדיקי' להכניעם ולהאבידם כו'. וטעם הדברים כי כאשר המה בשלימותם הרי המה אנשי השם אשר מעולם התהו ממש [רמז לכך שהיו אנשים לפני הבריאה, רק שה' קפל. "אנשי השם" הם הלעומת זה של "אנשי משה" (ה' חלק מכבודו למשה את השם)], והם גבוהי' מבחי' התיקון ולא יכלו להם אותם אשר למטה מהם במדריגה. אך כשמתבררי' ע"י ש' מ"ה ויוצא מהם חלק הטוב ולא נשאר רק חלק הרע שהוא בא בשבירה הנשאר בהיכלות החיצוני' שלמטה מטה, אזי בנקל מאד שיפלו ויאבדו לגמרי וכמ"ש כהמס דונג מפני אש כן יאבדו כו' [ביטויים שלא ראינו], כי רק מצד הטוב שבהם גבוהים המה מבחי' התיקון [מעיקרי ההשגות כאן, שהסברנו, שאי אפשר לשבור את הרשעים בגלל שיש בהם טוב – זה מה שמחזיק אותם. ברגע שהטוב יוצא מהם הם נופלים ונשברים, כמו סטלין ימח שמו וכל הרשעים], אבל לאחר שהוציאו מהם הטוב ונכלל בקדושה ולא נשאר רק חלק הרע אותו יוכלו בקל להאבידו כו', והיינו ענין הבירור שניתן לתהו להתברר ע"י ש' מ"ה דתיקון דהיינו רק ע"י בירור דוקא כנ"ל, ולא כמו שהם בשלימותם כו'.

ודוגמא לדבר בלעם הרשע שהי' מבחי' התהו כו' [לעומת זה של "מן המים משיתהו" – שמי תהו, בגימטריא "לעיני כל ישראל". זו תכלית התורה, להמשיך את ה"שמי-תהו", אורות דתהו שנמשכו מהעינים] ולא יכלו לו בני ישראל, אך כאשר הוציא משה ממנו חלק הטוב [היינו כוחו לברך. אמרנו שסתם החלק הטוב של הרשע זו הצדקה שלו. יש גם חלק הטוב במובן אחר, שכמה שהוא רשע ושונא ישראל יש לו – בלא מודע ודאי – יכולת לברך מעולם התהו, זה החלק הטוב שלו שאותו צריך להוציא, ורק משה יכול להוציא. הבירור שלו לא דומה לפרעה. את פרעה משה שבר, פצח את האגוז והוציא את הפרי. כאן הוא פועל, בשידור מרחוק – תופעה לא מקומית, לכן פלא שכתב את ספרו, שידע מה שקורה שם – להוציא את הטוב שבו, בירור, לפני שהרג אותו. יכול להיות שזה מעבר מהדרך הראשונה לדרך של משיח שאמרנו קודם, מ"הריעו להוי' כל הארץ" ל"השתחוו להוי' בהדרת קדש". המשיח פועל בעיקר על ידי בירור אור, ובירור בלעם הוא משהו באמצע. לא כתוב שהוא היה "אלהים לבלעם", רק "אלהים לפרעה" לשבור אותו. כאן הוא פעל בשלט-רחוק להוציא ממנו את הטוב שבו], והוא במה שהשים ה' דבר בפיו כו' ונעשה [מזה גופא] תורה הרבה [ספר של משה רבינו] ע"י שנשא משלו ויאמר כו' שהוא כל פ' בלק שניתנה למשה וישראל, והפרשיות הללו מדברי בלעם הם ונעשה תורה לישראל, ואז לא נשאר רק חלק הרע שבו [יוצא מכאן שיכול להיות אצל רשע טוב של צדקה. אפילו שלא עושה צדקה, אם יש לרשע הרבה כסף בחשבון בנק יתכן שזה החלק הטוב שלו – עצם הכסף בעצמו. אבל אם הרשע יכול להפוך להיות פרשה בתורה – שיש לו משהו ששייך לחכמה אלקית – זה הטוב שלו, "אין טוב אלא תורה". כמו בכל הסיפורים, אם בסוף נספר את הסיפור של מדינת ישראל ואיך שמשיח בא ושבר את המדינה – וזה יכתב לעולמי עד בספר הזכרונות – זה נקרא שיש טוב במדינת ישראל. איך שהאנשים הגדולים טעו ביחס למדינה ואמרו שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו" ו"יסוד כסא ה'" – הכל יהפוך להיות חלק מהתורה. אבל זה לא העיקר, לא מה שמשיח עושה, אלא השלב השלישי – "תורה חדשה". צריך לומר שזה סוג חדש של תורה. התורה ה'ישנה' היא סיפורים משנים קדמוניות, בלשונו של רבי נחמן, והתורה החדשה היא מעל לספר סיפורים של מדינת ישראל, זה משהו אחר. כנראה שהתורה החדשה היא בעיקר לספר מה קרה בתוך האקדמיה ולא בתוך הכנסת...], ולכן אמר אחר שגמר כל דבריו הנני הולך לעמי כו' [נעשה שוה לעמו, לא קליפה מיוחדת, ואז כל אחד יכול לו] ואז יכלו לו והרגוהו כו' [בשבירת פרעה היה רק משה, אבל אצל בלעם עם ישראל משתתף. משה פועל בשלט רחוק, אבל בסוף מי שהורג אותו זה עם ישראל – "הרגו", פינחס ועם ישראל במלחמה. משה כבר מתחיל לתת את כח ה"מכה בפטיש" לעם ישראל. זה לא הוא בעצמו, אלא הוא דרך ישראל], ועד"ז בכולם אשר שרשם מתהו כו'. וע"ד דוגמא במה שאמרו דילמא יפוק מיני' ברא מעלי' [שייך ל"ויפן כה וכה ויך את המצרי" – שראה שלא יצא ממנו זרע כשר. זו עוד מדרגה של ניצוץ טוב אצל הרשע הגמור – נין ונכד חיובי. גם מהמן ומסנחריב ונבוכדנצר יצאו צאצאים שלמדו תורה], וכשהולידו אזי יוכלו לו כו' וכיוצא בזה. וזהו שא' עדה נא גאון וגובה פי' כמו שהם בשלימותם כו' [אך בלעם ממוצע, כנ"ל, שכמו שמשה יכול לשבור את פרעה, הוא יכול גם לברר את בלעם ואז ישראל יכולים להרוג אותו. אם כן, יש בירורים כלליים, שכל ישראל עושים. יש בירורים מיוחדים שרק משה עושה, כמו בלעם או להוציא בן מהאבא. ויש מדרגה של שבירה שאז הבירור בא בדרך ממילא]. אך הנה הגם שאין זה ביכולת הצדיקי' אבל הוא ית' כל יכול, מאחר שממנו הי' ענין השבירה והתיקון ביכולתו לעשות מתהו תיקון כו', וזהו שא' ואם זרוע כאל לך כו'.

וענין מה שנת' לעיל שכאשר הם בשלימותם אזי לא יש יכולת להפילם, היינו קודם שנתמלא סאתם עדיין אז א"א לברר אותם, וכאשר נתמלא סאתם אז מ"ה מברר ב"ן כו'.

וזהו שאמר הקב"ה למשה ראה נתתיך אלקי' לפרעה שנתן לו ממשלה זרוע כאל ממש על פרעה, עם היות פרעה יונק מעורף דא"א, שז"ע פרעה אותיות הערף בחי' עורף דא"א שמשם נמשך להאריך אף גם לרשעים [כאן אומר יותר ברור מהצ"צ. שלא רק שהוא קשה עורף קשור לגשמיות, ולא רק שנפל ממקום גבוה, אלא שעורף דא"א קשור לאריכות אף לרשעים. עורף דא"א זה גופא אריך אנפין לרשעים. מי שרוצה להיות רשע ולהתקיים חשב להיות מהערף של א"א, הסוד של אריכות אף לרשעים], ושורשו מבחי' התהו כו', עכ"ז יהי' למשה דתיקון ממשלה על בחי' זו כמו אלקי' ממש הכל יכול, והיינו לפי שמשה הי' משם מ"ה דא"ק [כאן כבר לא נוגע למהלך הענין של אצילות, אצילות דכללות וכו' – כל מה שנתברר לעיל ומספיק שהוא מ-מה דא"ק] כמ"ש בביאור ע"פ משה ידבר (שלא נדפס) שהוא למעלה מבחי' תהו ותיקון כו' רק שנשפל בבחי' התיקון כו'. ופרעה עם [צ"ל אם] כי ישראל בררו הניצוצות שנבלעו בו וכמ"ש וגם ערב ר"ב עלה אתם שבררו משם ר"ב ניצוצות, מ"מ נשאר עדיין גם מה שלא נתברר עד שא"א לבררו [כאן המקור להסבר שמה שנשאר הוא ה-אלהים דווקא], כ"א ע"י שאמר ה' למשה נתתיך אלקי' לפרעה שהוא בחי' ואם זרוע כאל שביכולתן לעשות מתהו תיקון הנה עי"ז ע"י האותות והמופתי' והביזוז שאח"כ עשו אותם כמצולה שאין בה דגים כלל כו' כי בררו הכל להיות נכלל בבחי' התיקון כו' [כאן משמע שבסוף הוציאו גם את ה-אלהים ניצוצות. זה חידוש].

ועוי"ל שזהו ע"י אור מבחי' עקודי' [לכאורה פחות מ-מ"ה דא"ק, אבל מצד אחד הארת ס"ג דא"ק, ומבחינה זו יותר גבוה] שלמעלה מהשבירה ותיקון שהם בחי' נקודי' וברודים, וכמו ענין המן שירד בזכות משה שהי' ג"כ מבחי' זו. ועפ"ז יובן דברי רשב"י בפ"ק דברכות ד"ז ב' דאמר מותר להתגרות ברשעים בעוה"ז [כאן בנדפס יש הערה על "אנא סימנא בעלמא", שלשון מעליותא ולא לשון ענוה – שהוא אלקים ממש. כאן גם המקור לדברי הרש"ב על הכלים שנפרדו מהקו וכו'], והיינו כי הי' הארה ממדריגת משה שהי' אלקי' לפרעה שהוא בחי' זרוע כאל, הוא יכול לעדות כל גאון וגובה, וע"ד כי גאה גאה גיאה על גוותניא כו' שמתגאה על כל הגאים כו'. ומ"מ אע"פ שקראתי אותך אלקי' לפרעה, מ"מ אלקיך אנכי אני על גבך, והיינו כנ"ל שא"ק ועקודי' הם רק בחי' אדם דבריאה לבד, וגם אם נא' ששורש משה הוא מאצי' דכלליות [לא מסתפק ב-מה דא"ק], מ"מ הרי נת' שהמדבר למשה הוא מבחי' העיגול שלפני הקו שסובב ומקיף בחי' אצי' דכלליות בשוה עם העשי' כו' [סוד המקום כנ"ל, "אני על גבך". עיקר מה שחסר כאן זה שאם האצילות של משה היא התפשטות האור לפני הצמצום אז "אני על גבך" היינו עצם האור לפני הצמצום].

ואהרן אחיך יהי' נביאך, פי' המבאר דברי משה [שכן דבר, כפי שהרבי מסביר] כמ"ש הרמב"ן, והיינו כי בכל המשכה צ"ל צמצום ואח"כ התפשטות, וכענין יו"ד ה"א דשם הוי', היו"ד הוא צמצום בחי' חכמה, בחי' נקודה כמו המעין שהוא קטן, והה"א הוא בחי' בינה רחובות הנהר, וצמצום היו"ד הוא סיבת הרחבת הנהר, וכמו המעיין שהוא הוא המוציא כל הרחבת ושטף רחובות הנהר, וכמו"כ יובן שהיו"ד הוא סיבת הרחבת הה"א, וכנודע שכתיבת ה"א של שם הוי' עושי' יו"ד תחלה ואח"כ מתפשט עד שעושה תמונת ה"א [זה משפט שלא היה לנו]. וביאור הענין יובן ממה שארז"ל צמצם שכינתו בין שני בדי הארון, ולכאו' צ"ל הלא עיקר הגילוי שהי' בבהמק"ד הי' בין שני בדי הארון ["ביד רמה" רומז לצמצום בין שני בדי הארון]. אך הענין הוא דבכדי שיהי' הגילוי א"א כ"א ע"י צמצום דוקא, ולכן בבהמק"ד שהאיר שם גילוי אלקותו ית' זהו ע"י צמצום דוקא. וכמו"כ יובן בענין היו"ד דשם הוי', שבכדי להיות גילוי זהו ע"י צמצום דיו"ד דוקא, ואח"כ הה"א הוא בחי' ההתפשטות אורך ורוחב, והיו"ד הוא בחי' נקודה בהיכלא, כמ"ש בלק"ת בד"ה ראה אנכי נותן כו'. וזהו ואהרן אחיך יהי' נביאך היינו המבאר דברי משה, כי משה הוא בחי' חכ' יסוד אבא [גם לא הוזכר בדברי הרבי הרש"ב] שהוא בחי' ברק המבריק שעדיין אינו מושג כלל, לכן אהרן אחיך יהי' נביאך המבאר דברי משה כו' [מוסיף מאד יפה לציור איך משה ואהרן עומדים – ממשה יוצאים ברקים. אהרן צריך לבאר את הברקים של משה. צריך לומר שהבעת פני משה היא ברק המבריק ומה שדבר איתו בלשה"ק זה הרעמים – השמיע רעמים, אבל עוד לפני שפתח את הפה כבר היו ברקים בחדר...].

מגן אבות ד"ה הוא אהרן ומשה

מגן אבות ד"ה "הוא אהרן ומשה" סעיף ה:

ועתה צ״ל תירוץ אדמו״ר נ״ע דלגבי להוציא את בנ״י מאמ״צ הקדים אהרן ולגבי הם המדברים אל פרעה הקדים משה. והענין דפי׳ להוציא בנ״י מאמ״צ זהו שיימשך אה״ר בנה״א שיהי׳ בנה״א בחי׳ יצימ״צ שהוא העלאת הנפש מכל המצרים וגבולים וליכלל בעצמות אוא״ס בחי׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי כו' זהו דוקא ע״י אהרן שושדמט״ר כי הוא הממשיך אה״ר מבחי׳ י״ה בנש״י וכמ״ש בהעלתך אח הנרות. אבל כדי להכניע ולכבוש קליפת פרעה בזה העיקר ע״י משה דוקא וכמ״ש נתתיך אלקיס לפרעה. ולכן שם הקדים משה דוקא.

והענין דכתיב (איוב מ') ואם זרוע כאל לך עדה נא גאון וגובה כו' והדוך רשעים תחתם. שכדי להפיל הרשעים צ''ל זרוע כאל לך דוקא. וצ''ל למה אין יכולים הצדיקים בעצמן להפיל הרשעים. והענין כי שרש יניקת הרשעים הוא ממקום גבוה מאד. מבחי' ברישא חשוכא [תוספת, שזה שרש הרשעים]. דכחשכה כאורה שוין [הם רשעים, עושים עבירות כל הזמן, אבל השרש שלהם "כחשכה כאורה" – כוחם בא מהדמוקרטיה, שכולם שוים]. וכמ''ש (תלים קי"ג ד') רם על כל כו' שמקבלים מבחי' רוממות כו'. והיינו ששרש יניקתם הוא מעולם התהו לפני מלוך מלך. בדרך שבה''כ ונפילת האור. וצדיקים מקבלים מעולם התיקון דאצי'. ותהו קדם לתיקון. לכן הצדיקים בעצמן אין יכולים להפיל הרשעים. לפי שיניקתם ממקום גבוה דוקא. וכמ''ש גבי המן (אסתר ה' י''ד) יעשו עץ גבוה. וכתיב (עמוס ב' ט') ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו [מוסיף כאן שתי דוגמאות שלא ראינו. שני פסוקים של "גבוה"]. והנה פרעה הי' יניקתו ג''כ ממקום גבוה מאד. מבחי' עורף דא''א. ולכן אמר (שמות ה') מי הוי' אשר אשמע בקולו. שהי' מתגאה על שם הוי'. ולכן הי' משה מתיירא ליכנס אליו (זח''ב ל''ד א').

והנה כתיב כי גבה מעל גבה, כי גאה גאה ות''א גאה על גוותניא דהיינו עצמות אוא''ס ב''ה שלמעלה מבחי' גבוה דתהו [מבאר את "גבה מעל גבה", בסגנון שלא בדיוק כך ראינו:]. שתהו ותיקון שניהם שוין קמי'. ושניהם נמשכו משמות שם ס''ג שם מ''ה. ולכן עצמותו שלמעלה מהתהו ותיקון הוא גבוה מעל גבוה. גבוה היינו תהו. כי תיקון מ''ה ביטול [בכלל לא גבוה]. ותהו ס''ג גם בחי' יש ותוקף התגלות כל מדה [שרש מה ב-עב היינו ענין אין האמיתי]. גם נק' מלכים שהו''ע הגבהה ורוממות. וכפשוטו לפי שגבוה מתיקון ע''כ נק' גבוה כו'. ועקודים נק' גבוה מעל גבוה כו'. וגבוהים עליהם ע''ס דא''ק שבו מלובש עצמות הקו''ח ממש כו' [כל זה תוספת ביאור שלו]. ומשם נמשך מפלת הרשעים. וזהו ואם זרוע כאל לך שלמעלה מתהו ותיקון. אזי עדה נא גאון וגובה דהיינו בחי' גבוה מעל גבוה ואזי והדוך רשעים כו' (וזהו בגדול זרועך ידמו כאבן).

והנה הקב"ה האיר בנשמת משה הבחי' גבוה מעל גבוה כו' [וכנראה גם את ה"גבהים מעליהם", שמשם מפלת הרשעים]. והיינו כי בחי' גבוה מעל גבוה שורה דוקא בבחי' מ"ה וביטול לגמרי [כדברי ה"תורת חיים"]. וכמ''ש (ישעי' נ''ז ט''ז) מרום וקדוש (שהו''ע גבוה מעל גבוה) אשכון כו' ושפל רוח. רם ה' ושפל יראה (תלים קל''ח ו'). ולכן אוא''ס שורה בחכ' דוקא כי חכמה כח מ''ה ולכן שורה בה אוא''ס שלמעלה עד אין קץ פי' שאינו שייך שם מעלה ומטה. והו''ע גבוה מעל גבוה. שהגבוה והנמוך שוין קמי' [פרעה יונק מכך שחושך ואור שוים, והכח להפילו הוא המקום שהגבוה והנמוך שוים. הוא יונק מדמוקרטיה, ויש שויון למעלה משויון. הדמוקרט מרגיש גובה מזה שהוא דמוקרטי, וצריך לעלות למקום שהדמוקרטי והלא-דמוקרטי שוים] (וזהו שנצטוינו לאכול מצה כי מצה שאנו אוכלים ע''ש מ''ה. שיהי' בחי' מ''ה ביטול לגמרי וביטול זה הוא הכלי לגילוי ממה''מ שהו''ע גבוה מעל גבוה כו'). ולכן משה שהי' בחי' ונחנו מ''ה האיר בו הבחי' גבוה מעל גבוה כו'. ואעפ''י שאהרן ג''כ בחי' מ''ה כמ''ש (קרח ט''ז י''א) ואהרן מה הוא. הנה אהרן ב''ן דמ''ה [כמו שאמרנו על ההתכללות שלהם] בחי' יש קצת אה''ר. ומשה מ''ה דמ''ה.

וזהו נתתיך אלקים לפרעה. וארז''ל (במד''ר וארא פ''ח סי' ב') שחלק מכבודו ליראיו. דהיינו שע''י שהאיר בו הבחי' גבוה מעל גבוה. שהו''ע ואם זרוע כאל לך. עי''ז הי' אלקים ממש לפרעה. ולכן גבי המדברים אל פרעה הקדים משה. כי להכניע ולהשפיל קליפת פרעה הוא ע''י משה דוקא. ועפ''י חסידות. כי פי' להוציא את בנ''י מאמ''צ. היינו להמשיך אה''ר בנה''א שיבוא לבחי' יצימ''צ שהו''ע העלאת הנפש מכל המצרים וגבולים. זהו ע''י אהרן שממשיך אה''ר. אך כדי להכניע בחי' פרעה שהוא עורף דנה''ב. והיינו עקשות דקליפה שהוא הרצון זר להיות מושקע בתאוות בלי טו''ד כלל. ואע''פ שמתבונן באלקות. אך אין אלקות מתיישב אצלו במוחו ולבו (בל''א. עם לייגט זיך ניט אלקות כלל). והוא שכחה דקליפה וכמו שאמר פרעה לא ידעתי את הוי' (שמות ה' ב'). וזהו''ע פרעה עורף דנה''ב בחי' עם קשה עורף אתה שבקליפה. הנה כדי להכניע בחי' זו הוא ע''י משה דהיינו ע''י עסק התורה. בחכ' אתברירו. וכמ''ש (תלים ק') הריעו לה' כל הארץ ר''ת הלכה. ופי' הריעו ל' תרועם בשבט ברזל שכדי לשבר הארציות דנה''ב הוא על ידי הלכה עסק התורה. והיינו כי אורייתא מחכ''נ ובחכ' מאיר אוא''ס למעלה עד אין קץ. שמעומ''ט שוין קמי' והוא בחי' גבוה מעל גבוה.

מגן אבות ד"ה ראה נתתיך

מגן אבות ד"ה "ראה נתתיך". פותח בקשר ליוסף, כמו שהסברנו על הקשר ליוסף[עו]. עיקר מה שמקביל הוא סעיף ג:

ועתה צ״ל ענין ראה נתתיך אלקים לפרעה. ותחלה צ״ל מה שמשה מצד עצמו נק' איש האלקים (וא״כ מהו שאמר לו הקב״ה נתתיך אלקי') ואמרו ברבות מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים. דהנה כל הנביאים נתנבאו באספשא״מ. ומשה באסה״מ (יבמות מ״ט ב'). ובאסה״מ גופא יש ב' בחי'. איש ואלקים.

והענין דכתיב (יחזקאל א') ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח. ובחי׳ (איוב ל״ח כ״ט) מבטן מי יצא הקרח. והיינו כמ״ש (ישעי׳ מי) מי ברא אלה. שהבינה שנק' מי ברא הו״ק דז״א שנק' אלה. ולכן יש פרסא מפסיק בין הבינה להמדות. וכמו באדם המדות רחוקים מאד מהשכל. שהמדות הם תשוקה והתפעלות. והשכל הוא השכלה רוחניית. וזהו מבטן מי יצא הקרח. וזהו מחציו ולמטה איש. פי' איש קאי על הקב״ה שנק' איש כמ״ש (בשלח ט״ו) הוי' איש מלחמה והיינו שהמדות נק' איש. אך זהו מחציו ולמטה דהיינו מלמטה מהפרסא. אבל משה זכה לבינה כמארז״ל (נדרים ל״ח ע״א) מ״ט שע״ב נבראו כו' וכולם נמסרו למשה. וא״כ היתה נבואת משה נמשכת גם מלמעלה מהפרסא דהיינו מהבינה ובינה נק' אלקים חיים וזהו מחציו ולמעלה אלקים וזהו ענין בחי' משה מצד עצמו שנק׳ אלקים שהוא מצד קבלתו מהבינה. אבל מה שאמר לו הקב״ה ראה נתתיך אלקים לפרעה הוא עוד גבוה יותר [שם אלהים שלמעלה משם הוי'] וברבות (וארא פ") נתתיך אלקים לפרעה כמ״ש (קהלת ה׳ ז') כיגבוה מעל גבוה שומר כו'. והיינו כי פרעה נק' גבוה כמ״ש (יחזקאל כ״ט ג') התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. אבל משה הגביהו הקב״ה שיהי׳ גבוה מעל גבוה.

והענין כי פרעה אותיות הערף ששרש יניקתו ממקום גבוה מאד דהיינו מבחי' כמה ארך אפים לפניו אשר שם כחשכה כאורה. וז״ש (בהעלתך י״א ה') זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וארז״ל (ספרי) חנם בלא מצות. כי אעפ״י שהמצות הם רצה״ע אך רצון אותיות צנור. שהו״ע צמצום שהמצות יהיו רצונו ועבירות היפך הרצון כו'. וכמו מעיין המקלח ע״י הצנור שאזי דוקא נמשכים המים למקום הראוי. (פי׳ רצון אותיות צנור הו״ע מזל ונוצר חסד. נוצר אותיות צנור ואותיות רצון. והוא מזלא דמשם אבא יונק ממזל החי״ת. והיינו שבמזל זה נעשה הצמצום שיימשך רצונו ית׳ בתומ״צ דוקא). אבל למעלה מהצמצום דהיינו בעצמיות הרצה״ע קודם שמתצמצם שם כתיב (איוב ל״ה ז') אם צדקת מה תתן לו כו'. וכתי׳ ורבו פשעיך מה תעשה לו. וזהו חנם בלא מצות. פי' למעלה מהצמצום במצות [גם קשור ל"צמצם שכינתו בין בדי ארון", צמצום למעליותא]. וא״כ שרש יניקת מצרים ופרעה הוא גבוה מאד. וזהו פרעה אותיות הערף היינו עורף דא״א (וא״כ יניקת פרעה ממקום גבוה ביותר מבחי׳ משה שנק׳ אלקים מצד שמקבל רק מהבינה כנ״ל. וגם למעלה ממזלא דמשה כנ״ל).

אבל הקב"ה אמר לו ראה נתתיך אלקים לפרעה פי׳ בחי' אלקים גם על פרעה אפי' מצד קבלתו מעורף דא״א. והיינו כי מה שכחשכה כאורה הוא רק מצד אחוריים וחיצוניות. אבל בבחי' פנימיות רצה״ע ואור א״ס ב״ה משם א״א לימשך הגילוי כ״א רק בנש״י ע״י התומ״צ וזהו אלקים לפרעה. אלקים בחי' צמצום שנעשה צמצום בפנימיות רצה״ע שיומשך פנימיות השפע בסט' דקדושה דוקא.

וזהו מאמר הרבות (בראשית ספ״ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך כו' אלו מעשה הרשעים. ויאמר אלקים יהי אור זה מעשה הצדיקים. ועדיין איני יודע באיזו מהן חפץ כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ ואינו חפן במעשיהן של רשעים. ולכאורה א״ז מובן כלל איך שייך לומר ועדיין איני יודע כו'. ויש שפירשו אם במעשיהם של רשעים היינו כדי שיחזרו בחשובה. ואיני יודע אס צדיקים גדולים ואס בע״ת גדולים יותר. אבל הפי' הפשוט אינו כן. [מכאן תוספת חשובה להסביר מהו הטוב הגנוז ברשעים:] והענין כי והארץ היתה תהו זהו מעשיהן של רשעים היינו שיניקתם הוא מעולם התהו שקרס לתיקון דהיינו מהבחי' דכחשכה כאורה. יהי אור זהו מעשיהן של צדיקים שמקבלים מעולם התיקון. ולכן ועדיין איני יודע באיזו מהן חפץ. כי בודאי בבחי' הצמצום וגילוי האור בעולם התיקון שם דוקא במעשיהן של צדיקים חפץ. אבל בבחי' שרש יניקת הרשעים שהוא למעלה מסדר השתלשלות בהבחי' דכחשכה כאורה שם איני יודע כו' [בעולם התהו איני יודע באיזה חפץ, אבל בתיקון אני יודע. "אם אסק" = איני יודע. זה בתהו. אבל שם אלקים אומר שה' חפץ בצמצום:]. אבל כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ. והיינו כי אלקים הוא בחי' צמצום שיומשך השפע מפנימיות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות והשפעה פנימיות נמשך בנש"י דוקא ע"י התומ"צ. כי מה שאנו אומרים שלמעלה מהשתלשלות שם כחשכה כאורה זהו רק מהחיצוני' ולא מהפנימיות. כמ"ש באריכות בביאור ע"פ זאת חוקת בהג"ה ע"ש. וע"ז כתי' (ישעי' ס"ד ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. פי' למחכה לו הוא גילוי אלקות מפנימיות אור א"ס ב"ה שיהי' לעתיד. וגילוי זה יהי' ע"י בחי' אלקים שהו"ע צמצום. וזהו ג"כ ענין ראה נתתיך אלקים לפרעה.

ועפי"ק [ועל פי קבלה] אלקים זה הוא גבוה מאד בחי' גבורה דע"י שמלובש במו"ס [כאן אומר בפירוש מה שאמרנו לעיל, על שרשו של משה]. מו"ס הוא שרש בחי' חכמה דאצילות שמשם נמשכה התורה. ובחי' ובחי' גבורה דע"י הו"ע הצמצום בבחי' אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות שיומשך להאיר בבחי' פנימיות בתומ"צ. והוא מקור בחי' קו המדה. ולכן הוא מודד שיומשך דוקא במקום הביטול ולא במקום שהיפך הביטול (ע' מענין אלקים זה בד"ה שוש אשיש גבי תגל נפשי באלקי וסד"ה ביאור דכי כארץ תוציא צמחה). וזהו נתתיך אלהים לפרעה. ואהרן אחיך יהיה נביאך כי נבואה הוא ל' דיבור וגילוי. כי משה ואהרן חו"ב וע"י שניהם הי' יצי"מ (כמ"ש במ"א ע"פ ויוציאנו הוי' אלקינו או"א שהלבישו לזרועות דא"א).

פותח ביוסף, כנ"ל, ומסביר באות ד' איך המקור להכל הוא יוסף – חשוב מאד, כי לא ראינו במקום אחר. בעיקר מדגיש שיוסף הוא הכח לרדת לתוך הקליפות – לברר או לשבור – "ויוסף הורד מצרימה" (מצרימה = שכינה, כנ"ל, וכתוב כבר בזהר שהשכינה ירדה איתו).