לב לדעת
בעזהי"ת
ספר
לב לדעת
כולל שלשה מאמרי יסוד בתורת החסידות
פרק בעבודת ה'
אמונה ובטחון
וצדיק יסוד עולם
יוצא לאור במלאת ארבעים שנה לנשיאות
כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש
כאשר – נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע
מאת
יצחק גינזבורג
הי' תהא שנת נסים
פתח דבר
שבח והודיה לה' כי טוב, על שזיכנו לחבר יחדו את שלשת המאמרים – פרק בעבודת ה', אמונה ובטחון, וצדיק יסוד עולם – לספר, בשם לב לדעת, בקשר עם מלאות ארבעים שנה לנשיאותו הרמה של כ"ק אדמו"ר שליט"א, כאשר "נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע".
המאמר פרק בעבודת ה' מדבר בענין השפלות והבטול, יסוד כל עבודה אמיתית, כמבואר באר היטב בחסידות חב"ד ובפרט בדברי כ"ק אדמו"ר שליט"א במקומות אין ספור (לדוגמא: עיין בשיחה שיצאה לאור זה עתה בקונטרס כ"ב שבט ה'תש"נ, איך שתכלית עבודת האדם את השי"ת היא לבא לבטול אמיתי לרצונו יתברך עד שאיננו מציאות לעצמו כלל, אלא כל שמחתו ותענוגו הוא שמחת ותענוג השי"ת בדירתו בתחתונים. אך צריך להיות בזה גם התכללות שאר המדרגות של בטול ושפלות המבוארות שם).
המאמר אמונה ובטחון מנסה לשקף אפם קצהו מדרכו בקדש של כ"ק אדמו"ר שליט"א, עמוד האמונה והבטחון העז שבדורנו, בכל הנוגע לכלל ולכל אחד ואחת בישראל, בכל מקום (ומצב) שהוא, בפרט.
המאמר וצדיק יסוד עולם כולו סובב הולך על ציר דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א בנוגע למהות הצדיק־יסוד־עולם, איך שבו מתגלה עצם האלקות – לכל מי שלו "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע".
גלוי עצם האלקות בגוף הצדיק־יסוד־עולם (שבזכותו מכריע את כל העולם כולו לכף זכות ומצילו מרדת שחת, כמבואר ברמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד עיי"ש) הוא לפי ערך בטול כל עצמותו להשי"ת (שבזה נעשה "כלי ריקן מחזיק"), והמשכת קדושתו יתברך לשכון בקרבו ע"י אמונתו הטהורה ובטחונו החזק והמוחלט בעצמותו יתברך. ובזה יובן הקשר שבין שלשת המאמרים שחוברו יחדו בקובץ זה – "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".
ומאחר ש"שגיאות מי יבין מנסתרות נקני וגו'", עינינו להשי"ת שיעזרנו לכוון אל אמיתתה של תורה ולהתחזק תמיד, בעז של תורה, בעד עמנו; שנתעורר בתשובה (מתוך שמחה וטוב לבב מרב כל), ואזי (כפסק הרמב"ם ז"ל) – "מיד הם נגאלין" על ידי משיח צדקנו, אמן.
פרק בעבודת ה'
שפלות ("והייתי שפל בעיני"[א]) ובטול עצמי ("ונחנו מה"[ב])
המה המהוים את מציאות האדם המתוקן[ג].
כשעושה טוב איננו משלו[ד], אלא "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[ה]. פעולת הטוב, לשם שמים ולקיום רצונו יתברך, באה מכח השכינה השורה בכל נפש מישראל[ו] (תתכן פעולה טובה גם מצד חלק הטוב המעורב בנפש הבהמית שבישראל הבאה מקלפת נגה[ז], אך פעולה זו אינה לשם שמים באמת, אלא מ"טבע הטוב להטיב"[ח] וללא תודעה אלקית). נפשו האלקית – "חלק אלוה ממעל ממש"ו – הינה מתנת חנם מן השמים ("נשמה שנתת בי טהורה היא וגו'"[ט]) ואיננה האדם עצמו (ב"בינונים"[י]). רצון האדם בטוב האמתי (בתודעה אלקית כנ"ל) בא מנפשו האלקית. אך יש מנגד לרצון זה – יצרו הרע ("בא כחו" של הנפש הבהמית – האדם עצמו), אשר "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[יא]. "עזר" זה הוא אור וכח שנמשך משכינתו יתברך לנפשו האלקית לחזקה בבחירתה בטוב על אף התנגדות המנגד. וכן "סבת כל הסבות" ב"ה מסבב סבות שונות למשוך את האדם לטוב, ובפרט כאשר "בא לטהר"[יב] שאזי מסיעין לו יותר ויותר. מכל זה מובן פרוש[יג] הפסוק: "ולך אד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו"[יד] – חסדך ה' גדול עד מאד, שהרי אתה משלם לאיש עבור מעשיו הטובים כאלו הוא עשאם בלבד, אף על פי שבאמת האדם אינו אלא "מסייע שאין בו ממש"[טו]. על כן על האדם להודות לבעל הטוב והרחמים יתברך במאד, על הזכות הכי גדולה שזיכהו בעשית הטוב. וכן עליו להכיר שה"אני" בעשית הטוב[טז] – הפניה וה"לגרמיה"[יז] לקבלת "ספוק" עצמי ממעשיו הטובים – הוא הוא עצם מדת הישות של נפשו הבהמית (וכן השכלית ה"מלמדת זכות" על המניעים של נפשו הבהמית, כחלק מהשקפת עולם טבעית, כל עוד איננה משתעבדת לשמש, בדרישה וחקירה, את התודעה האלקית של נפשו האלקית)[יח].
אמנם כשעושה רע, ה' ירחם, אין לו להתפעל מעצם עשית הרע כלל וכלל (על מנת שלא להעניק לרע תוספת חיות וקיום ר"ל), שהרי נפשו הבהמית, שהיא היא האדם עצמו בבינונים כנ"ל, מועדת לכל דבר רע (בתאוות היתר מצד בחינת "שדין יהודאין"[יט] שבו, ובתאוות איסור מצד "שדין נוכראין"יט שנדבקים בו ככל שהולך אחר שרירות לבו בהרגשת ישותו ביותר). מאמר הזהר: "'נפש כי תחטא'[כ] – תווהא"[כא] – היינו ההתפעלות, בתמיהה רבה, על אפשרות ההשתתפות של הארת נפשו האלקית המלבשת בנפשו הבהמית במעשה החטא. התפעלות זו היא באמת הרגשת רחמנות עד אין סוף על חלק אלוק ממעל שירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא להטמא בבגדים הצואים של הגוף והנפש הבהמית. במעשה החטא הריהו כטומן, כביכול, את פני המלך העליון בתוך בית כסא מלא צואה[כב], שאין לך עלבון גדול מזה. על החוטא להתמרמר ולהשפיל את עצמו באמת, בהכרת עוצם פחיתותו ורחוקו מאלקים חיים, ותוך כדי כך להרגיש את רחמיו יתברך עליו, באשר הוא שם (שהרי עודו חי, ו"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[כג]. וכן ה' יתברך חותר לו חתירה מתחת כסא הכבוד וימינו פשוטה תמיד לקבלו בתשובה[כד]. ומהי התשובה? חרטה על העבר[כה] – כלומר הרגשת שפלותו באמת כנ"ל עד שנחרטת על לוח לבו בחרט אנוש פחיתות ערכו מצד מהותו העצמית; וקבלה על העתיד[כו] – כלומר הבטחון הגמור ברחמיו הגדולים יתברך "כי לא כלו רחמיו"[כז], וכרחם אב על בנו יחידו, אף על פי שסר מן הדרך, כן ירחם ה' עליו להושיעו מצרת נפשו בהוה, ולחזקו בבחירתו בטוב מכאן ולהבא. מהרגשת השפלות – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[כח], ומהרגשת הרחמים – "וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"כח, נעשה היחוד השלם של עבודת התשובה התמידית בנפש הבינוני) – "ואציעה שאול הנך"[כט] – ברחמים עד אין סוף ממש מהרגשה זו בפנימיות נפשו מתבטלת כל מהותו, ונפשו כלה לישועת ה' אלקיו – כהרף עין[ל].
בדרך זו, ככל שנשמר מעשית הרע – וידע איניש בנפשיה במציאות הרע שבו – הריהו מכיר ביותר בהשגחת בעל הרחמים המנחהו בדרך אמת, שהרי "הוי' (דוקא) שומרך", ומזה יודע באמת כי כל נפילה שנופל ר"ל היא (גם) בהשגחה פרטית מלמעלה, על מנת להזכירו "איפה אבא?!"[לא].
זוהי העבודה של "כל הנשמה (אל תקרי 'נשמה' אלא 'נשימה'[לב]) תהלל יה הללויה"[לג] ו"כל עצמותי תאמרנה הוי'"[לד], כאשר אין לו שום נשימה או תנועת אבר כלל בלי הבעת מציאות הוי' ב"ה, מציאות הרחמים.
על ידי עבודה זו גאותו נשברת, בהכרתו כי "הוי' מלך גאות לבש"[לה] ו"אשירה להוי' כי גאה גאה"[לו] ("ארי אתגאי על גיותניא וגיאותא דליה הוא"[לז]); העצבות והיאוש מתבררים ומתבטלים על ידי ה"אין" של הקדושה המברר את בחינת ה"אין" של הקליפה שהוא ענין העצבות כו'[לח], והיינו בבחינת תחית המתים ממש[לט]; הפחד נמתק בשרשו בבחינת "אשרי אדם מפחד תמיד"[מ] ו"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[מא].
"ויספו ענוים בהוי' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו"[מב], אכי"ר.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.