אמונה ובטחון

א

כשם שהמאמין בכחו של צדיק אמת, "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים"[מג], מסלק מדעתו כל הרהור וחפוש אחר תחבולות שונות, העשויות להועיל לו בהשגת מבוקשו, ומרב דבקותו בצדיק, באהבה רבה ויראת רוממות מעלתו ("את הוי' אלקיך תירא"[מד] – "'את' – לרבות תלמידי חכמים"[מה], וכפרוש הבעל שם טוב זי"ע[מו] ל"אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא"[מז], כלומר שע"י היראה מפני משה, בקל אפשר לבא ליראה את ה'), סומך עליו בלבד ואינו פונה ממנו כלל וכלל – כך מעיקר תכונת כח האמונה הטהורה בהשם יתברך, שהמאמין מסלק מדעתו ומחשבתו כל הרהור ודאגה רעה, אלא "תמים תהיה עם הוי' אלקיך"[מח], וכפרש"י "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו". מכאן שכח האמונה הוא הכח האיתן שבנפש לפנות מדעתו כל מחשבה (זרה), שהרי כל המחשבות כולן באות לו לאדם מכח רצונו, מרוצת הנפש[מט], למלא את חסרונו המדומה לו. מחשבות כנ"ל, זרימת "כח המדמה" השוטפת את התודעה במים הזדונים[נ] (מלשון "ויזד יעקב נזיד"[נא] וד"ל), כולן "יצר הרע", יצירה ואמנות רעה. תקונן הוא רק בטולן ופינוין מהתודעה, בכח האמונה הטהורה בהשם יתברך בלבד, ראשית אמנות הנפש האלקית, "חלק בורא שנעשה נברא", ודומה לקונה בזה שתחלת כל יצירה טובה דקדושה דורשת צמצום (סלוק כל המחשבות כולן) לעשות חלל ומקום פנוי לעמידת העולמות (המדות המתוקנות). זוהי עבודת ה"התבודדות" דקדושה, חזוק כח האמונה המושרשת ב"רישא דלא ידע ולא אתידע" (דהיינו שאינה יודעת מכלום, כלומר שהיא מסולקת כל מחשבה שהיא, בהיותה למעלה מכל רצון) על מנת שתרד למקום הדעת של האדם כדי לפנותה ולטהרה. וזהו "ברישא חשוכא"[נב] – "ואמונתך בלילות"[נג] ("להגיד בבקר חסדך"^יא הוא ע"ד "והבוטח בה' חסד יסובבנו"[נד], עבודת ה"בטחון" והמשכת ("להגיד" לשון המשכה[נה]) ה"חוט של חסד"[נו] (המשכת הקו וחוט לתוך החלל הפנוי שנעשה ע"י כח האמונה) ביום, וכמו שיתבאר לקמן אי"ה), כאשר "ובא השמש וטהר"[נז], "טהר יומא"[נח], בבטול ופנוי כל "בהירות" המחשבות הקודמות. רק לאחר מכן יתכן "והדר נהורא"^י – "ויאמר אלקים יהי אור וגו'"[נט] וד"ל.

וזהו "וצדיק באמונתו יחיה"[ס], ומבואר בתניא[סא] שבא ע"י ההתבוננות והעמקת הדעת בבטול כל הנבראים (דהיינו כל המחשבות היכולות להצטייר במחו של אדם) אליו יתברך, בטול מוחלט, שבזה מפנה מקום כביכול לגלוי אור עצמותו יתברך ש"לית אתר פנוי מיניה"[סב] באמת (ובסוד "לית" ר"ת "לפני י־הוה תטהרו"[סג] ביום הקדוש, "אחת בשנה"[סד], "אני הוי' לא שניתי"[סה]. בלשון בעלי המסורה "לית" הוא ע"ד "אין כיוצא בו" וד"ל). ועוד מבואר שם^יט: "וז"ש רז"ל[סו] תרי"ג מצות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה כלומר כאלו אינה רק מצוה אחת היא האמונה לבדה כי ע"י האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה כאלו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ". נמצא שגם את רבות המחשבות הטורדות את האדם מצד עול מצותיו יתברך, המכביד עליו מאד, לפי דמיונו, כאשר איננו מזוכך כדבעי, צריך לפרוק מעליו ב"רצוא" אל עצמותו הפשוטה יתברך, אמונת יחודו האמיתי, ורק אז, כאשר "תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים כו'", המה מחשבותיו הראשונות, יוכל לשוב לחיות, בשתי הבחינות של "חי בעצם" ו"חיים להחיות", לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, תכלית הכונה כו' ("וזהו שאמר באמונתו יחיה יחיה דייקא כתחית המתים", והיינו החיאת שתי בחינות "מתים" וד"ל). רק ע"י עבודה מתמדת זו של "רצוא ושוב", לפרוק עולו הראשון, כאשר "ואל על יקראהו"[סז] (א"ת "אֶל עַל" אלא "אַל עֹל"), "בכל קראנו אליו"[סח], "'אליו' ולא למדתיו"[סט] (שהן מצותיו, ד"רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא"[ע], ובפרט המצוה הכוללת, "והלכת בדרכיו"[עא] – "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'"[עב]), על מנת להתחיות מחדש בחיים נצחיים (חיים שבכחם לנצח "כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ"). בעולם הזה, רגעי ה"רצוא" בטלים לשעות ה"שוב", אך לעתיד לבוא, כאשר העולם יתהפך (לאחר העליה ההדרגתית בהתגברות ה"רצוא", כאשר תיקבע ההלכה לע"ל כבית שמאי שמקו הגבורות העולות למעלה וד"ל), "מצות בטלות לעתיד לבא"[עג], "חד חרוב"[עד], כאשר ה"דירה בתחתונים" תתעלה להתיחד בעליונים, כדעת הרמב"ם ז"ל[עה] וד"ל. אזי חשכת הלילה תאיר ביתרון אור עצמי ממש, בסוד "אור חדש (כלומר שחדושו הוא מה שהוא בגדר אור וגלוי המתגלה מן העצמות החשוכה בעצם) על ציון (נקודת האמונה הטהורה בלב כל ישראל) תאיר"[עו] וד"ל. זוהי האמונה בתחית המתים מן התורה (תורה אותיות "ותהר ותלד בן"[עז] וד"ל), שבלעדיה אינו יכול לקום לתחיה.

והנה באברהם אבינו הראשון, "ראש כל המאמינים"[עח] (שבזכותו אנו, בני ישראל, "מאמינים בני מאמינים"[עט]), כתיב "והאמן (חסר כתיב, אותיות אמונה שעולה ו צרופי טוב, דהיינו האמונה בעצם הטוב יתברך ושבממילא הכל טוב בפועל ממש, רק שבגלויו ו צרופים כנגד ו קצוות ההנהגה העליונה שכנגד ששת ימי בראשית, ועד ש"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגו'"[פ] וד"ל) בהוי' ויחשבה לו צדקה"[פא] שעולה "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני"[פב], דהיינו פנוי כל המחשבות כולן כנ"ל. והיינו ע"ד "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך"[פג], שמשליך את כל יהבו, רצונו ומחשבותיו, על השי"ת. וזהו "ויחשבה לו צדקה", שמוסר ונותן את כל כח מחשבתו להשי"ת כנותן צדקה לעני (מלשון "ענני ה' ענני"[פד]) וד"ל. ואחר מכן שאל "במה אדע"[פה] על מנת להאחז במדת הבטחון, וכדלהלן.

ב

והנה כשם שהאמונה הטהורה היא הכח ה"מתבודד", המפנה מקום בנפש מכל מיני מחשבות זרות (בבחינת "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"[פו]), כך מדת הבטחון החזק בהשם יתברך היא הכח למלא את הנפש (מלשון "וטח את הבית"[פז], בטחון מלשון טיח, כמבואר בדא"ח[פח]) ב"תוכן משתבח"[פט] תמיד, הן מצד הבטחון ה"סביל" המתיחס לספירת ההוד[צ], שגם בו צריך להיות "תוכן משתבח", ע"ד פתגם הבעל שם טוב זי"ע "חשוב טוב יהיה טוב" (ולא רק "יהיה טוב" מעצמו בדרך ממילא, וכמבואר בדא"ח שבאמרנו "רופא חולי עמו ישראל" ו"מברך השנים" בבטחון גמור שאינו מברך ברכה לבטלה ח"ו, בזה גופא עושה כלי לגלוי אלקותו הפשוטה יתברך, עיקר כוונת, אמונת, התפפלה – "ברוך אתה"), והן מצד הבטחון ה"פעיל" המתיחס לספירת הנצח^ה (וכידוע שנצח והוד הם שתי "בטחות"[צא], מלשון בטחון, וכמבואר במ"א^ה), היוזם (לשון מחשבה) פעילות ובניה דקדושה ומניע יישומה, והבוטח חזק, בכעין בטחון עצמי, בכחות השופעים בו מלמעלה והעומדים לרשותו כאשר אך יחפוץ לנצלם[צב] (דהנה "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"[צג], וככל שמרגיש שגם בעניניו ובפעולתיו האישיים, ישנה תכלית של "יראת שמים" ומתגבר בדעתו לכוונם לכך, כך נמסרים לו מלמעלה הכחות הדרושים ליישמם בכי טוב. הבטחון הסביל, "איהי בהוד"[צד], היינו מצד התכונה בנפש של "נשים דעתן קלה"[צה] המשיגה בעיקר את הצד של "הכל בידי שמים" ביחס לעניניו ופעולותיו האישיים, ובכ"ז "חשוב טוב יהיה טוב" כנ"ל ודוק).

וזהו שתחלת אמונה א, בחינת "אין עוד מלבדו"[צו], כאשר מאמין באמונה שלימה וכאלו רואה בראיה חושיית איך שאך ורק אלופו של עולם נצב בכל אתר ואתר. א זו היא גם בסוד "ארור... ואמר כל העם אמן"[צז] (שעל כן בתורה נכתב צד ה"ארור" דוקא וד"ל), שעל ידי העברת בני ישראל בברית הערבות וקבלתה באמונה שלמה, פינו את אוירת ארץ ישראל ממחשבות כנען, ובסוד "כל הארץ של הקב"ה, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"[צח] וד"ל. משא"כ תחלת בטחון היא ב של ברכה[צט] (וכנ"ל שעיקר שרש בטח הוא טח וה־ב היא ע"ד תוספת ברכה וד"ל), "ומלא ברכת הוי'"[ק] (כאשר "שבע רצון"^טו דוקא וד"ל). ב זו היא בחינת "בשבילי נברא העולם"[קא] כמבואר במקום אחר[קב], והוא ע"ד "'בראשית' – בשביל התורה שנקראת 'ראשית' ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית'"[קג], וכידוע פרוש הבעש"ט זי"ע על "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וכו'"[קד] שפרוש "בשביל" היינו בתוך השביל שפתח ע"י בטחונו בהשי"ת – "וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת"^יט.

והוא סוד "בטח (הנמשך מ) בדד עין יעקב אף שמיו יערפו טל"[קה], מ"טל אורת"[קו] (משרש ארור שלמעלה מברוך) ל"טל ברכה" (ע"י "טל תחיה", פנימיות ועצמיות בחינת "טל אורת" הנ"ל[קז]) וכנודע שבמ"ס אמונה עולה בטחון עולה טל (במ"ה).

ג

והנה ידוע בסוד "וצדיק באמונתו יחיה"[קח] ש"באמונתו" היינו ב אמונות (שרש ה־ב של בטחון בכח האמונה גופא) שכנגד שתי האותיות לם של צלם (דהיינו ב המקיפים של חיה יחידה, חי, שלמעלה מנר"נ הפנימיים ד־צ של צלם, כמבואר בכתבי האריז"ל[קט] ובדא"ח[קי]). וכן ידוע הפרוש החסידי שעל ידי האמונה בצדיק יש בו כח להחיות את כל מקושריו וכו' (א"ת "יִחְיֶה" אלא "יְחַיֶּה").

והנה כשם שהאמונה בהשם יתברך היא הכח המפנה מחשבות זרות, "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני"[קיא] כנ"ל, כך האמונה בנקודת הצדיק שבכל אחד ואחת מישראל ("ועמך כלם צדיקים"[קיב]), וכל שכן האמונה בכלל ישראל, משמשת לבודד את ישראל מהעמים, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"[קיג] (כלומר שאין מחשבת הגוים עולה בדעתם כלל, וממילא אינם זקוקים לטובת הגוים כלל. ואליבא דאמת יש לומר דמה שלעתיד בתחלת ימות המשיח "ועמדו זרים ורעו צאנכם"[קיד] יפריע לענין "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"[קטו], תכלית ימות המשיח ותחית המתים, וע"ד מלאכת הבורר שאסורה בשבת וד"ל). ובפרט, האמונה שצריך כל אחד ואחת להאמין בנקודת הצדיק שבו (לאפוקי מענין הבטחון בעצמו, וכדלקמן), משמשת לסלק ממנו כל תאוה וחמדה לכל אשר לזולת, ע"ד "שונא מתנות יחיה"[קטז] (על משקל "וצדיק באמונתו יחיה" ודוק). ומזה מובן הקשר, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[קיז], בין שני הדברות, הראשון והאחרון, "אנכי וגו'"[קיח] ("אנכי וגו'" ו"לא יהיה לך וגו'" מפי הגבורה שמענו, והם כעין דבור אחד[קיט]) ו"לא תחמד וגו'"[קכ], ש"אנכי וגו'" היינו האמונה בשם, ואילו "לא תחמד וגו'" הוא תוצאת האמונה בעצמו.

משתי בחינות אמונה אלו (בסוד "הנסתרת להוי' אלקינו"[קכא]) נמשכות שתי בחינות הבטחון הנ"ל (בסוד "והנגלת לנו ולבנינו"^יד), הבטחון בה' ("חשוב טוב יהיה טוב") והבטחון בעצמו ("כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"[קכב]).

נמצא שאמונה ובטחון הם ע"ד חש (מלשון שתיקה, השתקת ופינוי המחשבות) מל (מלשון "ומלא ברכת הוי'"[קכג], ע"ד הבל הדבור הממלא את החלל הריקן ב"תוכן משתבח", בסוד "דברי פי חכם חן"[קכד], "ונח (הבא לתבה) מצא חן בעיני הוי'. אלה תולדת נח וגו'"[קכה] וד"ל), כאשר כל בחינה מתחלקת לשתים, "והייתם נקיים מהוי' ומישראל"[קכו] בתחלה (לפני עלית המעשה ברצונו ובמחשבתו שיצא מן הכח אל הפועל ממש) ובסוף (בשעת עלית המעשה וכו') וד"ל. ועוד הם בסוד "לא (אמונה) כן (בטחון) עבדי משה בכל ביתי (בטחון) נאמן (אמונה) הוא"[קכז], בחינת הנצוץ של משה רבינו שבכל יהודי (משה באתב"ש צבי, בגימטריא אמונה, והוא "איש האלקים"[קכח] בספירת הנצח, "איהו בנצח"[קכט], סוד הבטחון[קל] וד"ל).

והנה במ"ק אמונה אמונה בטחון בטחון עולה אמונה (במ"ה) ללמד שהכל נכלל בסוד האמונה, ובסוד השם הקדוש ככה (ר"ת כתר כל הכתרים, כנודע ממורנו הבעל שם טוב זי"ע) היוצא מפסוק: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה"[קלא] (אל תקרי "גם עָלֹה" אלא "גם עֲלֵה" מכח עצמך, דהיינו מכח הבטחון שבך וד"ל), כמובא בתפלה שלאחר אמירת תהלים בליל הושענא רבה, בסוד אות וחתימת החיים בב' צללי אמונה לאחר צאת הלבנה וד"ל.

ד

מכל הנ"ל נמצא שהאמונה היא בסוד הכח דעצמותו יתברך ממש שפעל את הצמצום הראשון, צמצום בבחינת "סלוק" כל אור עצמותו לצדדין, כביכול. והוא בסוד "המאור נכנס במקום האור", כמבואר בדא"ח[קלב]. הבטחון הוא בסוד המשכת הקו וחוט אור אין סוף ב"ה, אור אין סוף הממלא כל עלמין, כלומר שכל העולמות, החל מסוד אדם קדמון המוציא הבלי אח"פ[קלג] וכו', מלבישים אורו ונמדדים ומתכללים זב"ז ע"פ דרכו. ירידת הקו למקום החלל ומקום הפנוי, היא על דרך כניסת בני ישראל לארץ כנען (שבאו מעבר הנהר, דהיינו מבחינת האוא"ס שלפני הצמצום, כמבואר בדא"ח[קלד]) לרשתה. כבוש הארץ וישובה (וכל שכן תכלית כונת ירושתה – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[קלה] דורשים התעצמות במדת הבטחון הפעיל, הבטחון העצמי כנ"ל, אך בזכרון תמידי ("זכרון ארץ ישראל") "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"[קלו].

בדרך ירידת הקו מדרגה לדרגה (מהשגה להשגה ומהצלחה להצלחה) הוא מוציא עגולים[קלז], כאשר שרש כל העגולים הוא בעגול הגדול שלפני הצמצום, המקיף ושומר את חלל הצמצום – כח האמונה. ידוע שענין העגול בעבודה בנפש האדם הוא מדת ההשתוות, "הן ולאו שוים אצלו"[קלח], שאיך שיהיה בפועל הכל טוב, בהיותו נמשך ממנו יתברך, והלא הוא יתברך עצם הטוב. זוהי מדת האמונה כנ"ל (העגול הגדול שלמעלה ממקום הצמצום כביכול היינו האמונה שהכל טוב מאד ובפועל ממש בכל עת ובכל רגע תמיד, שהרי הוא למעלה מהמקום והזמן לגמרי. העגול שיוצא מהקו בתוך חלל הצמצום, היינו האמונה, בכל שלב ושלב של "קו החיים", שודאי יהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה, כאשר ירצה השי"ת, וממילא מקבל הוא את כל מקרי החיים החולפים בהשתוות אמיתית, מתוך "שקט" נפשי שיהיה טוב (ואין זה עדיין מדת הבטחון הסביל, שעל ידי בחינת "חשוב טוב יהיה טוב" פועל לקרב את היעוד הטוב להתגשם, וכמבואר לעיל, אלא שמאמין סתם שודאי יהיה טוב בעתיד הבלתי ידוע. הבטחון הפעיל והסביל (שגם בסביל צד פעיל) היינו בסוד שני שרשי דו"נ שבסוד הקו עצמו, אכן עגול האמונה נמשך בעיקר משרש הנוק' שבעצם הקו ודוק). סוד (עשית) החלל עצמו היינו פנוי כל המחשבות המבלבלות את חלות טהרת האמונה וכנ"ל וד"ל. נמצא שבסוד האמונה ג' בחינות בכלל – עגול, חלל, עגול, יא אותיות העולות יא פעמים הוי' ב"ה וד"ל. העגול השני נמשך מסוד קו הבטחון בסוד המבואר באגה"ק כז, לגבי הסתלקות הצדיק ד"שביק חיים לכל חי"[קלט], דהיינו כח האמונה (התפארת שברוחו הטהורה, עיקר סוד הקו דפנימיות אדם ישר, עיין בלקולו"י לאגה"ק כז), עליו נאמר "וצדיק באמונתו יחיה", שנמצא, וביתר שאת וביתר עז, בהיותו משוחרר ממגבלות הגוף, לכל הדבקים ומקושרים לצדיק בחייו וכו'. והיינו שמפעם לפעם, משלב לשלב, במהלך החיים (סוד הקו), בטחון הצדיק, האדם הישר, כאילו מסתלק, אך בהתעלמות גוף הבטחון, לרגע, מוציא הוא עגול חדש של אמונה – "יהיה טוב", וממילא הן ולאו שוים אצלו – בתוך כללות מקום אמונתו הראשונה, כח סלוק הטרדות וכו' שבנפשו וד"ל).

הרי שאמונה ובטחון הם בסוד עגולים ויושר (נפש ורוח[קמ]), כידוע בספה"ק ובדא"ח. "אדם ישר" הוא סוד תקון כל העולמות בהתלבשותם זה בזה, ותלוי, לכל לראש, בהמשכת "מוחין" להיות "מח שליט על הלב". הקו וחוט הוא על דרך חוט השדרה הנמשך מסוד ה"השערה" העליונה (מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[קמא] ב־רלא שערים פנים ואחור, סוד "עולם המלבוש", מלבוש בגימט' חשמל בגימט' אור פני אל כנודע). הבטחון הוא חוט השדרה המעמיד ומקיים את כל הגוף. הוא ממשיך מוחין (שלמעלה בעצם מטבע העולם, כלומר מבלי להתחשב במניעות ועכובים שמצד הטבע המדומה, "לכתחילה אריבער"[קמב], וע"ד "ובגוים לא יתחשב"[קמג] כנ"ל) במדות – חי חוליות, צלעות ואברים, כמבואר בדא"ח (חוט השדרה, חוליות, צלעות, אברים הם בסוד ד אותיות שם הוי' ב"ה שלאחר הצמצום, כלומר בבחינת "גופא" בכלל). וראשית המשכתו, ראשית הקו, תלויה בעבודת ההתבוננות שבתפלה (עבודה שבלב, בינה ליבא[קמד], זו תפלה[קמה]).

נמצא שאמונה ובטחון הם כנגד התבודדות והתבוננות (ראשית המשכת ה"תכנון" העליון במחשבה דבור ומעשה) בדרכי עבודת השי"ת. בהתבודדות מתקשר ל"אין עוד מלבדו"[קמו] (ע"י ההתבוננות באור אין סוף הסובב כל עלמין, בדרך "מעבר" אל הרגשת העצמות ממש, כמבואר בדא"ח). בהתבוננות מגלה "מה באמת רוצה"[קמז] ה' בבריאת העולמות בכלל ו"מה באמת רוצה" הוא, ע"מ לקרב את הגשמת "תכלית הכונה", בחיי חיותו עלי ארץ. מכח ההתבוננות מתחיל "כדור" החיים "להתגלגל" במעגלי צדק, דהיינו בדרך ישרה המוציאה עגולים תמיד כנ"ל וד"ל.

קו הבטחון נמשך מעגול האמונה בסוד "והחכמה מאין תמצא"[קמח], יש מאין (בסוד "אל כל החיים יש בטחון"[קמט], "אל כל החיים" בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כנ"ל, "יש בטחון" (שכינה, סוד הקו, כמבואר בדא"ח[קנ]) בדרך יש מאין, שהרי הקו, עם היות שרשו מעצמות אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום, נמשך ומתגלה ע"י הצמצום דוקא, כמבואר בדא"ח). בראשית המצאות הבטחון בנפש (סוד "ראשית הקו", שהוא ענין "הבטחון הגמור בה'" שיתבאר לקמן בדברי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע. "ראשית הקו" היא למעלה מכללות פרצוף א"ק, והיינו שהיא כח המודד הבלתי נמדד, ההיולי בתכלית, שאין לה שום אחיזה עדיין בחוט ממשי של תקוה – שסודה: תיק לקו, ה־ו שבשם שמתלבש ב־ה עולמות א"ק אבי"ע וד"ל. עיקר הגלוי של "הבטחון הגמור בה'" הוא בבחינת שרש לכל בטחון סביל בנפש, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה"[קנא], ובסוד "אל כל החיים – התלבשות אור הממכ"ע בפנימיות א"ק – יש בטחון" – ראשית הקו למעלה מראשו של א"ק. והנה ידוע ששרש הקו יוצא מפרצוף יש דאלב"ם[קנב] (בסוד "יש בטחון"), יסוד (שרש יוסף הצדיק שנענש על זה ששם מבטחו (בה') ב(סבת) שר המשקים, הגם שעל פי דרכי המדות דעולם התקון שלאחר הצמצום הראשון יש לצרף למדת הבטחון בהשי"ת סבה וכלי בדרך הטבע, כמבואר בדא"ח) עולם המלבוש (ולמעלה יותר שרש הקו יוצא מתפארת דאין סוף כו' ועד לפנימיות ועצמיות בחינת יחיד, בסוד "נתאוה וכו'" ובסוד "במי נמלך וכו'" וד"ל). וי"ל שכל הבחינות של שרש הקו לפני הצמצום מאירות ב(פנימיות) ראשית הקו שלאחר הצמצום, והיינו הבחינה העליונה שבבטחון המתבארת בדא"ח[קנג], וכמבואר בדברי כ"ק אדמו"ר שליט"א[קנד] בענין פרשת המן, על פי דיוק השנוי בלשון כ"ק אדמו"ר הזקן בשלחנו הטהור בין מה"ק למה"ת, שבמה"ק[קנה] מביא הלשון "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה" ובמה"ת[קנו] כותב הטעם "לבטח בה' נותן לחם דבר יום ביומו", שבבחינה העליונה של הבטחון אין כל תלות בסבה וכלי כו' וממילא אין כאן כל הרגשת היש של הבוטח אלא כולו בבחינת מיחל לחסדו יתברך. בטוי בטחון שכזה שייך לאמרו גם ביום השבת קדש וגם לפני התפלה, שאינו בגדר בקשת צרכיו עיי"ש. והוא בסוד ראשית הקו שמאיר בו אור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין ושעל כן הוא בבחינת היולי בתכלית ובמדרגת אחדות פשוטה שלמעלה מבחינת אחדות סתם דסוד (האמונה בהשגחת השי"ת שבבחינת) הרשימו, כמבואר בדא"ח[קנז]), אינו נאחז בשום חוט של תקוה להצלתו (בעת סכנה), או להצלחתו (להגשים יוזמתו) בדרך הטבע. על ידי שבוטח ושמח ("כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[קנח], וכל שכן בבטחון העצמי המבורר, ע"ד "נתתה שמחה בלבי"[קנט] ופרש הרד"ק "כענין שאמרו 'בא ליטהר מסייעין אותו'[קס] וההולך בדרך טובה האל מסייעו ומדריכו". נמצא שהסיוע וההדרכה מלמעלה הוא ענין השמחה, שהיא חזוק החיות בלב. דהנה הבטחון העצמי הוא על דרך "התהלך לפני"[קסא] דוקא, משא"כ הבטחון שיהיה טוב מלמעלה בלבד הוא ע"ד "את האלקים התהלך"[קסב], כאשר האמונה היא בבחינת "אחרי ה'"[קסג] וד"ל) זוכה למציאה מתחדשת תמיד – חוט תקוה אלקי המתלבש בדרכי הטבע ע"י הוראת התורה (המתלבשת בשכל האנושי). וזה לשון כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע[קסד]:

הבטחון הגמור בה' הוא כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבא העזר, כמאמר העולם 'הטובע, ר"ל, מחזיק עצמו גם בקש', אבל בזמן שיש עדיין קש במה להתחזק, כלומר שיש עדיין צל מראה מקום בגשמיות להושע, אף גם ישועה גשמית ובמקצת, הנה עדיין אין זה בטחון גמור בה'. כשיש צל מראה מקום, זהו ענין התקוה כמ"ש את תקות חוט השני[קסה]. חוט השני היה סימן לביתה של רחב שע"י סימן זה ידע חיל של בנ"י אשר עליהם להציל את גרי הבית הזה ונק' תקות חוט השני, כי הגם שהוא סימן הנראה והנגלה, אבל על זה הרי יכולים להיות מקרים שונים, כי יפסק חוט השני או רוח ישאהו או מקרים אחרים, וזו היא התקוה שהכל יהיה טוב וחוט השני יהיה במקומו. כי שם תקוה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי, כמו הקש לטובע בים הגדול. אבל ענין הבטחון בה' הוא אפילו כשאין לו צל מראה מקום להושע, שאין אפילו קש במה להחזיק, ומ"מ בוטח בה'.

והנה גם אז, כשהוא בוטח בה' אך נפשו מרה עליו והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו, אין זה עדיין הבטחון הגמור בה' לפי שיטת מורנו הבעש"ט נ"ע. כי הבוטח בה' בבטחון גמור אין מצבו הלא טוב או ח"ו גם הרע צריך לנגוע ללבו לצערו ומה גם לעגמו, אלא צריך לעשות כל מה שביכלתו לעשות עפ"י התורה והשכל האנושי, ולבטוח בה' ולא להיות אפילו בספק ספיקא כי יעזרהו השי"ת. להיות השגחתו ית' על כל נברא ונברא... כל עניניהם ותנועותיהם היותר קלות הכל הוא בהשגחתו הפרטית, והשגחתו ית' הנה היא הנותנת חיים ועוז לכל החי בשמים ובארץ.

במ"ס אמונה בטחון תקוה (משה משה משיח; "משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו"[קסו] וד"ל) עולה טל טל גן (טל עולה ג"פ אחד ובן עולה ד"פ אחד. נמצא שבכללות, יותר כוללת מהנ"ל, הם בסוד ג"ר ג"א ד"ת, חב"ד חג"ת נהי"ם וד"ל. האמונה היא דבקות עצם החב"ד שבנפש בעצמותו יתברך, בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[קסז] ("פנימיות אבא" היינו ההרגשה בנפש איך ש"איהו תפיס בכולהו עלמין", "פנימיות עתיק" היינו ההרגשה איך ש"לית מאן דתפיס ביה"[קסח]). הבטחון הוא ההתקשרות לרצון השי"ת בהשערת העולמות כולם וכו', שבכללות הוא כנגד המוחין שבמדות חג"ת. התקוה היא מציאות הקו הנאחז בעולמות שבבחינת פועל וד"ל. והיינו שהמשכת ג קוי התקון הוא ע"י העליה לרגל – נה"י – שלש פעמים בשנה, כמבואר במ"א[קסט] וד"ל) שעולה עין (במ"ה), בסוד "עין לא ראתה אלקים זולתך (אמונה), יעשה (תקוה) למחכה לו (בטחון)"[קע] "המאמין לא יחיש"[קעא], אך הבוטח יחיש דוקא (בסוד שני הפכים בנושא אחד, שאליבא דאמת אינם הפכים כלל, אלא, אדרבה, משלימים זל"ז, ע"ד השלמת אור הממכ"ע לאור הסוכ"ע, הכל בסוד "לא־כן עבדי משה וגו'"[קעב], וכמבואר מכ"ק אדמו"ר שליט"א[קעג]), "אני הוי' בעתה (אמונה) אחישנה (בטחון)"[קעד].

ה

והנה ענין הבטחון נתבאר בדא"ח ע"פ מאמר הזהר בריש פרשת וארא[קעה] עה"פ "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[קעו], ופרש הזהר; "'בטחו בהוי'', כל בני עלמא בעיין לאתתקפא ביה ('הבטחון הוא ענין התוקף וההתגברות העצומה') בקודשא בריך הוא (בחינת ז"א, המדות העליונות דעולם האצילות) ולמהוי רחצנו דלהון ביה. אי הכי מהו 'עדי עד', אלא בגין דיהא תקפא דבר נש באתר דאיהו קיומא וקשורא דכלא, אקרי 'עד', והא אוקמוה כמה דאת אמר 'בבקר יאכל עד'[קעז] והא עד אתר דאחיד לכל סטרין לסטרא דא ולסטרא דא לאתקיימא ולאתקשרא קשרא די לא תעדי כו' (היינו ספירת היסוד דז"א, כנישו דכל נהורין דז"א, המקשר אמא עילאה לאמא תתאה ועי"כ מקשר אוא"ס ב"ה לעולמות התחתונים בי"ע. והוא בסוד 'וצדיק יסוד עולם'[קעח], דהיינו שהבטחון תלוי בהתקשרות אמיתית, ובתקף רב, לצדיק אמת שבדור ודוק). 'כי ביה הוי' צור עולמים', והוא אתר גניז וסתים (אבא ואמא עילאין). וע"ד 'בטחו בהוי' (דז"א) עדי עד', עד הכא אית רשו לכל בר נש לאסתכלא ביה, מכאן ולהלאה לית ליה רשו לב"נ לאסתכלא ביה דהא איהו גניז מכלא, ומאן איהו 'יה הוי'' דמתמן אצטיירו עלמין כלהו ('צור עולמים') ולית מאן דקאים על ההוא אתר".

בדא"ח בא פרוש הזהר הנ"ל שהבטחון החזק שודאי ימלא השי"ת את חסרונו וכו' שייך רק מצד הרגשת ה"ישות" דקדושה של המדות העליונות (ע"ד הרגשת אהבת אוהב נאמן. הבטחון שייך לאחר ש"שמע" כעין "הבטחה" מצד אוהבו השי"ת). משא"כ בנשמות גבוהות ביותר, כמשה ויעקב, ששרשם למעלה מהמדות דז"א, אלא בעצם "הנסתרות להוי' אלקינו"[קעט] דאו"א, לא שייך אצלם בטחון גלוי בכל עניני העוה"ז (שבטלים לגמרי לגבי עניני עלמא דאתי, עלמא דקשוט), ושע"כ "ויברח משה מפני פרעה"[קפ] וכן "ויברח הוא (יעקב) וכל אשר לו וגו'"[קפא] ולא בטחו שודאי יצילם השם. אמנם "חסיון" ב"צלא דמהימנותא" – אמונה בה' – יש להם, ואדרבה היא מעולה לגבי מדת הבטחון הנ"ל, וכמ"ש "טוב לחסות בה' (דאו"א) מבטוח באדם (דז"א)"[קפב]. מדת נשמות אלו היא מדת הבטול העצמי, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה "ונחנו מה"[קפג], שבה שורה האמונה הטהורה ב"אחד האמת" ב"ה שלמעלה מעלה מ"צרכי עמך ישראל מרובים"[קפד] (בהיות "דעתם קצרה" מלהכיר ב"אחד האמת" ב"ה, כמבואר בדא"ח וד"ל).

אכן יש עוד מדרגת בטחון שלמעלה גם מבטול זה, והוא הבטחון האמיתי בשם הוי' ב"ה דלעילא (בסוד י"ס הגנוזות במאצילן[קפה], בא"ק לאחר הצמצום[קפו] וב"קדמון" "אחד" "יחיד" שלפני הצמצום[קפז], כמבואר בדא"ח וד"ל), היש האמיתי שלמעלה ממדת האין דג"ר דאצילות בכלל (סוד ג' אותיות אין כנגד ג"ר, כנודע). והוא הבטחון דיוסף הצדיק, וכן כל מנהיג (מכלכל ומשביר) אמיתי בישראל (שלמדרגה זו נתעלה משה בעצמו כאשר נעשה מלך ישראל – "ויהי בישרון מלך"[קפח]), ששרשו ביסוד א"ק שלמעלה מתהו ותקון (דהיינו בטול עד שנתקן כלי להמשכת השפע מלמעלה). למעלה מעלה באור אין סוף ב"ה אמיתת בחינה זו היא מדרגת משיח צדקנו ששרשו במלכות דאין סוף ב"ה, ועליו ביחוד נאמר "'אשרי הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו'[קפט], כל מי שבוטח בהוי' זוכה להיות כיוצא בו"[קצ]. דרכו נמשכת מדה זו לכל ישראל, וכמ"ש "ואנשי קדש תהיון לי"[קצא] ו"עתידין צדיקים ('ועמך כלם צדיקים'[קצב]) שיאמרו לפניהם קדוש"[קצג] ובמדרגה גבוהה יותר מאשר אומרים קדוש בעוה"ז לפני ה'.

החסיון ב"צלא דמהימנותא" הוא ע"ד מאמרו של רבי עקיבא (השייך לכללות זמן הגלות, כמבואר בדא"ח) "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[קצד]. הוא אינו מבין את עמק דרכי ההשגחה העליונה אלא מאמין באמונה שלימה שהשי"ת חשבה לטובה ומחכה לישועת ה' "מרחוק" (כידוע[קצה] שהגלוי שמצד החכמה והבטול הוא בבחינת "מרחוק הוי' נראה לי"[קצו], בסוד "ותתצב אחותו מרחוק"[קצז], בחינת "עצות מרחוק אמונה אמן"[קצח] וד"ל). הבטחון שלמעלה מאמונה זו הוא בטחון רבו של רבי עקיבא, נחום איש גם זו, שאמר, כאשר הלך בשליחות עבור הצלת כלל ישראל, "גם זו לטובה"[קצט] ("גם זו לטובה" עולה מנהיג, כמבואר במ"א), בבטחון ב"תקף והתגברות עצומה" בישועת ה' הקרובה ממש, עד שהמשיך בדרכו בבטחה וסמך על הנס^כה, שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, שבעפר שבתבתו יתלבש כחו של אברהם אבינו ע"ה שבו נצח את המלכים וכו'. זהו הבטחון של המנהיג האמיתי בישראל[ר], בחינת משיח גואל צדק, שבבטחון זה גואל הוא את "צדק מלכותא קדישא"[רא], בסוד "התנערי מעפר קומי"[רב] וד"ל.

נמצאנו למדים שהאמונה היא בסוד יחוד "הנסתרות", אותיות יה שבשם, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[רג] (ושעל כן האמונה היא תמידית לעולם ועד, גם בזמן הגלות הקשה, שאזי היחוד העליון הוא רק בסוד יה הנסתרות כנודע[רד] וד"ל). משא"כ הבטחון ("עדי עד" – ספירת היסוד המיחד זו"ן) הוא בסוד יחוד "והנגלת", אותיות וה שבשם. והנה ידוע שיחוד וה הוא יחוד גופני[רה], ומאחר ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[רו], שלמעלה מבחינת או"א דתליין במזלא דא"א בלבד (ויחודם הוא יחוד רוחני, ע"ד זווג נשיקין לבד), שרש הבטחון המיחד את וה שבשם גבוה הוא משרש האמונה המיחד את יה שבשם (בסוד "והיה הוי' מבטחו", צרוף חדש תשרי שלמעלה, במדה מסוימת, מצרוף הישר דהוי' דחדש ניסן. והיינו ד"והיה" הוא לשון שמחה[רז] – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו – שם הוי' דלעילא – בטחנו"). והיינו כנודע שבסוד אור חוזר, החוזר לקדמותו (סוד אות ה־א), אותיות יה שבשם עולות בסוד היא ("איהי בהוד"[רח], שלשם נמשכה האמונה מבחינת "והחכמה מאין תמצא"[רט]), אך אותיות וה שבשם עולות בסוד הוא ("איהו בנצח"^לד, יסוד, "עד", בנצח שעולה "עדי עד". וכמבואר במ"א באריכות[רי] שעיקר סוד הבטחון, הפעיל בתקף ועז, הוא בספירת הנצח, מקומו של משה רבינו ע"ה לאחר שנעשה מנהיג ומלך ישראל כנ"ל וד"ל).

האמונה היא בסוד "אין" ("אין מזל לישראל"[ריא]), בסוד "אל אמונה ואין עול"[ריב] וד"ל. שרשה (למעלה מאו"א, אך מתגלה בפנימיותם, בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[ריג] וכן "פנימיות אמא פנימיות עתיק"[ריד]) ב"רישא דלא ידע ולא אתידע"[רטו]. הבטחון הוא בסוד "יש" (דהיינו ד"זכות גדול", במסירות נפש, גלוי נצוצו של משיח, "היחידה" שבנפש כל ישראל, מכריח את סוד ה"מזלא" ד"לאו בזכותא (סתם) תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[רטז], כמבואר בדא"ח. והיינו "יש מזל" שלמעלה מ"אין מזל" וד"ל), בסוד "אל כל החיים יש בטחון"[ריז] וד"ל. והנה כשם שה"יש האמיתי" דבחינת שם הוי' דלעילא (י"ס הגנוזות במאצילן עד לבחינת "יחיד" ממש^יג, כנ"ל) הוא למעלה מעלה מבחינת האין דאבא מקנן באצילות, כך ה"אין האמיתי" ד"אין עוד מלבדו" הוא כעין "מקיף" נעלם (מצד עצמותו יתברך ממש) לבחינת ה"מאור" ד"יש האמיתי" כידוע.

"אין", בשרשו, הוא בסוד "העלם שאינו במציאות" (ע"ד האש שבצור החלמיש, טרם הכותו בכח על מנת להוציא ממנו נצוץ אש[ריח]. והוא בחינת "יכלת" פשוטה שבעצם שלמעלה מכל בחינה של "בכח"[ריט]). לעומתו, "יש", בשרשו, היינו "העלם שישנו במציאות" (ע"ד השלהבת הקשורה, אך חבויה, בגחלת[רכ], טרם נשיבת הרוח בה להוציא ולגלות את השלהבת על פני הגחלת. והיינו שנמצאת השלהבת ממש, אך בבחינת "בכח" יחסית להתגלותה בפועל. בבחינה זו של "בכח" יש אין סוף של מדרגות שונות עד יציאתו מהיותו ב"העלם" לבואו ב"גלוי"). מזה יובן דברי אדמו"ר הריי"ץ זי"ע שאמר פעם בליל הסדר[רכא]: "'והיא שעמדה' – 'והיא' הוא ענין האמונה. כ"ק אבי (אדמו"ר הרש"ב נ"ע) אמר כי הבעש"ט המשיך לעולם את ענין האמונה בבטחון. כלומר, במה שהוא מאמין, בטוח הוא שכך יצא לפועל... בטחון הוא יותר מתקוה. בטחון הוא שיאמין שודאי יהיה כן. הדבר כבר נמצא (היינו בבחינת "יש" ו"העלם שישנו במציאות", משא"כ האמונה היא בדבר שבבחינת "אין" ו"העלם שאינו במציאות" כנ"ל), העיכוב ליציאתו והתגלותו בפועל הוא רק מצד המניעה שממנו עצמו". נמצא שעיקר עבודתו ודרכו של הבעש"ט זי"ע הוא "ליחדא שם יה (שיחוד יה נעשה מכח האמונה) ב־וה (שיחוד וה הוא ע"י הבטחון כנ"ל), ביחודא שלים בשם כל ישראל". והיינו "להעמיד" את האמונה על כנה, בסוד "והיא – שעמדה", על דרך "ויעמד השמן"[רכב] של אותה אשה, מנשי בני הנביאים[רכג], שצעקה אל אלישע, ומבואר בדא"ח[רכד] שסוד ה"אסוך שמן"[רכה] שבתחלה, היינו נקודת האמונה השרשית שבלב כל ישראל; "ויעמד השמן" ("ואת ובניך תחיי בנותר"[רכו] – "עד שיחיו המתים"[רכז], והיינו המחשת ענין העמידה לחיים נצחיים בהוה ממש, וכמבואר במ"א[רכח] בענין ההבדל בין בטול עצמי ממש לבין התבטלות ובטול היש) היינו המשכת האמונה בבטחון גמור, ועד שנעשה "בבחינת דכר ללחום בחוזק נגד הרע הקמים עליו ועל ישראל, וכמאמר 'עמדת להם בעת צרתם' שענין 'עמדת' הוא בחינת תגבורת וחוזק ללחום כו' שזהו בחינת דכר דוקא כי האיש דרכו לכבוש[רכט] כו'"[רל].

בפנימיות השכל שורה האמונה[רלא]. בחצוניות המדות המתוקנות מתגלה הבטחון[רלב]. יש שרש למדות[רלג] בכתר למעלה מהשכל[רלד], וכן יש שרש לשכל בפנימיות הכתר למעלה מהמדות שבכתר[רלה]. אך למעלה יותר, בכתר שבכתר, שרש אותן מדות שבכתר וכו'[רלו] עד אין סוף ממש. בשכל גופא, "והחכמה מאין"[רלז], ושם עיקר השראת האמונה. ב"מקום בינה"^סג מקור ושרש הבטחון (בסוד "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", וכנ"ל שבסוד האמונה והבטחון הבינה מתקשרת לנצח והחכמה להוד, ע"ד "שכל את ידיו" ו"אחליפו דוכתייהו", תכונת כל גלוי עצמי דוקא, כמבואר בדא"ח).

ועיין בסה"ק דברי שלום, שאלה ג', שם נשאל שבמקום אחד בכתבי האריז"ל, בענין תפלין דר"ת משמע שהבטחון הוא באבא ובמקום אחר, בענין ל"ג בעומר, משמע שהוא באמא. ותרץ שאמיתת בחינת אבא הוא ענין התורה דמחכמה נפקת[רלח], משא"כ כל בחינת תפלין הוא באמא, רק שתפלין דר"ת הם מצד מוח דחכמות דבינה עיי"ש[רלט]. נמצא שעיקר כח הבטחון תלוי בתפלין דר"ת, ובכוחם להביא למדת "ויעמד השמן" כנ"ל, ועל כן הנחת תפלין דר"ת היא עיקר גדול בדרך החסידות של מורנו הבעש"ט זי"ע ובו תלוי הכח לקיים את הוראת המשיח למורנו הבעש"ט[רמ] – "יפוצו מעינותיך חוצה"[רמא], שאזי "קאתי מר"[רמב]. בהיות תפלין דר"ת מצד התכללות החכמה שבבינה ע"כ ישנה לתופעה העצמית הנ"ל, שכעין "אחליפו דוכתייהו", שהבטחון שבאמא, "יש", נמשך לנצח דז"א דוקא. ועוד יש לומר שגם אליבא דפשוטם של דברי האריז"ל הנ"ל בענין תפלין דר"ת, הבטחון תלוי ביסוד אבא דוקא, סוד פרצוף יש דאלב"ם[רמג], כמבואר במ"א[רמד], שהוא ראשית התגלות ה"יש" מהאין דפנימיות החכמה, כמבואר בדא"ח[רמה] (ועליו נאמר "והבוטח בה' חסד יסובבנו"[רמו], כמבואר שם, דהיינו גלוי החסדים דאבא סביב עטרת יסוד אבא, בסוד "אל נהירו דחכמתא"[רמז] ו"חסד אל כל היום", שבו תלויה ההתחזקות במדת הבטחון במדות העליונות וכנ"ל). משא"כ התורה היא בסוד פנימיות אבא, ששם שורה סוד האמונה^נז, ומה דמחכמה נפקת[רמח], ועוד "נובלות חכמה שלמעלה תורה"[רמט], היינו בסוד "אבא מקנן באצילות"[רנ], גלוי אור האמונה הטהורה בכל עולם האצילות וד"ל.

ו

והנה אמונה ובטחון הם בסוד השם הקדוש, שם הגאולה, "אהיה אשר אהיה"[רנא], "אהיה עמם בצרה זאת (בטחון, מקרוב) אשר אהיה עמם בשיעבוד שאר מלכויות (אמונה, מרחוק)"[רנב]^,[רנג]. כיום עלינו להמשיך את "מקיף" האמונה של ה"אהיה" השני (האמונה הפשוטה של כל בית ישראל בביאת המשיח – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" – כלומר שהנני מחכה לו ומאמין שיכול לבא בכל יום והלואי שיבוא היום, אך ללא בטחון גמור שודאי יבוא היום) ב"פנימיות" הבטחון של ה"אהיה" הראשון (לבטוח ודאי שהגאולה השלמה קרובה לבא – "כי בא כי בא"[רנד] – כי כשל כח הסבל מחד גיסא, ומאידך גיסא תחושת ביאת עת דודים מתעוררת בקרבנו ברצון עז לפעול את חלקנו אנו בשלבי תהליך הגאולה בבחינת "זכו – אחישנה"[רנה] דוקא) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[רנו]. בזכות ההתקשרות לזכרון הבטחון שהיה לנו בזמן יציאת מצרים – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[רנז] – שבזכות זו זכינו לנסים גלויים, גלוי שם הוי' ב"ה שלמעלה מן הטבע לגמרי[רנח], כך נזכה להגיע לבטחון גמור בביאת המשיח "נאו". ובבא הבטחון באה "אתחלתא דגאולה"[רנט], ועל כן תזכה יציאת מצרים להיזכר אף לימות המשיח[רס].

ובעמק יותר, "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[רסא], דהיינו האמונה הטהורה שהיתה לאבותינו (ובפרט לנשים צדקניות שבדור, שבזכותן בפרט נגאלו כו'[רסב]) משך כל ימי רדו[רסג] שנות הגלות. בבוא עת דודים, נמשכת אמונה זו בבחינת בטחון, וזהו סוד ה"אהיה" הראשון – "אהיה עמם בצרה זאת" – "אהיה שלחני אליכם". והיינו שתי הבחינות שבמצה – "מיכלא דמהימנותא"[רסד] ("קטנות א'", בחינת אמונה פשוטה הקודמת ל"גדלות א'", בחינת "ידיעת המציאות", כמבואר בדא"ח) ו"מיכלא דאסוותא"[רסה] ("קטנות ב'", בחינת בטחון חזק, סוד שם אכדטם, כמבואר במ"א[רסו], הקודמת ל"גדלות ב'", בחינת "ראית המהות", כמבואר בדא"ח). וכך לגבי הגאולה העתידה (ועל ידי ההתעצמות לקיים את ה"זכירה" הראשונה – "למען תזכור את יום צאתך ממצרים כל ימי חייך"[רסז], "'כל ימי חייך' – להביא לימות המשיח", דהיינו שבזכות ההתקשרות לגאולה הראשונה מתחזקים בבטחון גמור ביחס לגאולה העתידה כנ"ל), "אשר אהיה", עלינו להמשיך את האמונה בביאת המשיח (ותחית המתים) בבטחון גמור. בבוא הבטחון בלבנו ובמעשה ידינו אזי באה "אתחלתא דגאולה" בגלוי כנ"ל, "ולא עיכבן אפילו כהרף עין"[רסח].

ז

רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי... אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דרומי. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים (רש"י: מנוגעים, והוא ג"כ מנוגע דכתיב 'והוא מחולל מפשעינו'[רסט], וכתיב 'חליינו הוא נשא'[רע]). וכולן שרו ואסירי בחד זימנא (רש"י: מתירין כל נגעתן ביחד ומקנחין אותן וחוזרים וקושרים אותן) ואיהו שרי חד ואסיר חד, אמר דילמא מבעינא דלא איעכב (רש"י: ...ואינו מתיר שני נגעים יחד, דסבר אי בעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא איתעכב כדי קשירת שני נגעים). אזל לגביה. אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. אמר ליה: לאימת אתי מר? אמר ליה: היום! אתא לגבי אליהו אמר ליה: מאי אמר לך? אמר ליה:... שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא. אמר ליה: הכי אמר לך 'היום, אם בקולו תשמעו'[רעא].[רעב]

כששאל רבי יהושע בן לוי את פי המשיח "לאימת אתי מר", ענהו המשיח (בבטחה גמורה) – "היום". כאשר לא בא המשיח באותו יום[רעג] פרש אליהו הנביא לריב"ל שכונת המשיח היתה – "היום, אם בקולו תשמעו". וי"ל שתורת מורנו הבעש"ט זי"ע, תורת החסידות (המעוררת לתשובה עילאה[רעד], תשובה מאהבה, בחינת "היום (יום היינו מדת החסד והאהבה כנודע[רעה]) אם בקולו תשמעו (ענין השמיעה הפנימית – 'דערהער' בל"א – עבודת ההתבוננות ד'שמע ישראל וגו''[רעו], המביאה לקיום כל מצותיו יתברך באמת ובפנימיות, הוא ענין תורת חב"ד בפרט)"), הינה הפצת האמת הפנימית שבפסוק "חסד אל כל היום"[רעז], שמזה נמשכת ההכרה והעבודה של "חי חי הוא יודך כמני היום"[רעח] וד"ל. ועוד יש לרמז במה שגלה הבעש"ט זי"ע שהשם הקדוש של "קפיצת הדרך" (דהיינו "קפיצת הדרך" לגאולה השלמה ע"י משיח צדקנו) יוצא מהפסוק "ואבא היום אל העין"[רעט], בסוד "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[רפ] וד"ל. ואזי – "היום אתם יוצאים (מגלות מצרים, וכל הגלויות נקראו על שם מצרים, שמצירים לישראל[רפא]) בחדש האביב"[רפב]. וכן יש לרמז במה ששלש סעודות דשבת נלמדו[רפג] מג"פ תבת "היום"[רפד]. כל הנ"ל הוא בסוד "וידעת היום וגו'... אין עוד"[רפה], ובסוד "היום־יום" (וכמבואר בדא"ח[רפו] ד"היום" קאי על עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום הראשון, בחינת "באורך"[רפז] העצמי, ואילו "יום" קאי על גלוי אורו יתברך לאחר הצמצום – "נראה אור"^יט וד"ל).

הפסוק הנוגע ביותר למשיח עצמו (ומה שהיה, מן הסתם, בפשטות כונתו) הוא: "אספרה אל חק, ה' אמר אלי בני אתה אני (עולה) היום ילדתיך"[רפח]. לבו של משיח בטוח בהבטחת השי"ת אליו: "אספרה אל חק (סוד פרצוף "חק", פרצוף הנצח באלב"ם[רפט], שפנימיותו – בטחון) ה' אמר אלי: בני אתה אני היום ילדתיך", ועד שאין בלבו שום ספק וספק ספיקא בדבר, וברור לו שיבוא היום ממש. זאת בהתאם להמסופר בגמרא שם, שהיה מתיר, מנגב וחובש מחדש כל פצע ופצע שבו לחוד, שמא יקרא מיד לגאול את ישראל. והיינו כמו שנתבאר לעיל, שענין הבטחון האיתן בביאת המשיח הוא הוא ענין אתחלתא דגאולה ע"י משיח צדקנו, ופשיטא שהיא היא מדתו המיוחדת של משיח צדקנו עצמו. (ומה שאליבא דאמת הדבר תלוי ב"היום, אם בקולו תשמעו", בפרושו של אליהו הנביא לריב"ל, אצל המלך המשיח פשיטא הוא שהתנאי כבר קוים, וכידוע בנוגע למורנו הבעש"ט זי"ע שטען שמזמן כבר נתקיים התנאי של "בקולו תשמעו" ודוק[רצ]).

אך בעיני רבי יהושע בן לוי נדמה ש"שקורי קא שקר בי", דהיינו שאפילו בעיני המאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה יחכה לו בכל יום שיבוא, אעפ"כ ענין הבטחון ה"מופרז" להכריז "היום" נראה בעיניו כמדת השקר (עד כדי כך שנדמה שמצוה להתרחק מ"משוגע" – "נגוע" שכזה, שהרי "מדבר שקר תרחק"[רצא], ו"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"[רצב]). והיינו ד"איהו אמת ואיהי אמונה"[רצג], כלומר שהאמונה היא כלי לאמת, ומה שעלול לא להתממש בפועל, אינו בבחינת אמת הנתפסת בכלי האמונה, ואדרבה, נדמה לשקר. אך "שקר" הבטחון הוא באמת לאמיתו העבודה ד"שטות דקדושה"[רצד] ההופכת את ה"שקר" ל"קרש" (המשכן) ו"קשר" (אהבה רבה בתענוגים)[רצה]". הבטחון המופרז הוא סוד "פרזות תשב ירושלם"[רצו] ר"ת פתי, שכאשר "פתי יאמין לכל דבר"[רצז] אזי באה ונמשכת האמונה (ב"תנועה" של "שטות דקדושה") בבטחון גמור[רצח], בבחינת "בהמות הייתי עמך"[רצט] למעלה מעלה מטעם ודעת דבחינת אדם[ש] (שאופי אמונתו המבוררת הוא בבחינת "ניכרים דברי אמת"[שא], כמבואר בדא"ח[שב]). והיינו כמו שנתבאר לעיל שהאמונה נמשכת בפנימיות המוחין, ואילו הבטחון מתגלה בחצוניות המדות. וי"ל שרבוי פצעיו וחבורותיו של המלך המשיח הם פצעי אהבה, אהבה המבטיחה אך אינה מסוגלת לקיים, ואעפ"כ אינה נמנעת מלהבטיח שוב ושוב, שמזה (ענין הנראה כפגם הדבור[שג], סיבת כל הנגעים כידוע) נעשה לו "פצע תחת פצע" וד"ל.

אך "בא יבוא לא יאחר" כאשר "נידבק" גם אנו ב"מחלתו" הוא, "מחלת" הבטחון ה"מופרז" לומר "היום" (בחינת "להגיד בבקר חסדך"[שד], "הבוטח בה' חסד יסובבנו" כנ"ל), בוודאות גמורה. והיינו אמיתת הפרוש של דברי אליהו הנביא: "היום, אם בקולו תשמעו", היינו "בקולו" של משיח שאמר לך "היום" בבטחון גמור, שכאשר תשמע ("דערהער") בפנימיות קולו ("קול מבשר מבשר ואומר" וד"ל) לבטוח בבטחונו (דהיינו ענין התעוררות נצוץ המשיח החבוי בלבו של כל יהודי) ש"קאתי מר" – "היום", ואזי פקח עיניך וראה והנה הוא בא ("קול דודי הנה זה בא"[שה]).

וזהו ג"כ פנימיות ענין מענהו של משיח למורנו הבעש"ט זי"ע – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה", דהיינו מעינות תורת הבטחון הגמור שמקורו ב"כתר כל הכתרים" (סוד השם הקדוש ככה, "אשרי העם שככה לו"[שו], שנתגלה ענינו ע"י מורנו הבעש"ט זי"ע כנודע) שלמעלה מעלה מכל טעם ודעת ואפילו מהאמונה הטהורה שבבחינת "ניכרים דברי אמת" כנ"ל. וי"ל בד"א שמורנו הבעש"ט, בתארו את חולשת דעתו וצערו כאשר שמע מענה זה מפי המשיח – "ותמהתי ע"ז והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך מתי זה אפשר להיות" (וידוע שמבין צדיקי החסידות היו כאלה שנאחזו בהזדהותם עם צער הבעש"ט ע"מ לבטל, כביכול, את הצורך בקיום תנאי המשיח – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". אך אין האמת כן, ואליבא דאמת הבעש"ט, ברב ענותנותו, ענות משה רעיא מהימנא, שהוא הוא עיקר אתפשטותא דמשה שבדרא בתראה (בסוד ישראל בעל שם טוב שעולה תלמיד ותיק (אלף אורות שניתנו למשה בסיני) שכל מה שעתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני), גילה שלפי דעתו טרם זכה הוא עצמו לשלמות ה"מעין", שלמות הבטחון הגמור שבבחינת "היום" ממש (ועל דרך משה רבינו שטען "שלח נא ביד תשלח"[שז], שהרגיש שאינו עתיד להיות משיח בגלגול זה, שהרי "משה אמת ותורתו אמת"[שח] וד"ל). אך לאחר מכן נתקררה דעתו של מורנו הבעש"ט כאשר נמסרו לו "כלים" "קלים" להמחשת ענין הבטחון (בטחון אותיות חן טוב וד"ל) לכלם. ומאז "הנה זה עומד אחר כתלנו וגו'"[שט], דהיינו שאין שום דבר שמעכב ביאתו אלא "כתלנו", דהיינו המחיצה המפסקת שמצד עונותינו אנו (כמבואר לעיל בדברי הרבי הריי"ץ זי"ע). והיינו בסוד "כל האומר אין לי אלא תורה (דהיינו בחינת 'אמת') אפילו תורה אין לו"[שי], אלא צריך לעסוק גם בתורה ("אמת") וגם בגמילות חסדים (דהיינו "שקר", שהרי "אמת אמרה אל יברא שכולו שקרים וחסד אמר יברא וכו'"[שיא]). והנה גמילות חסדים עולה תורה, שהרי בעצם הכל אחד, בסוד "רצוא ושוב" – "רצוא" ל"אמת" (האמונה ש"ה' הוא הכל" ו"אין עוד מלבדו"[שיב]) ו"שוב" ל"שקר" (הבטחון ש"הכל הוא ה'" ו"אין עוד" דפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת – אין עוד"[שיג]) – עד שיתגלה שאין זה "שקר" כלל אלא קשר ל"אמת לאמיתו" בביאת גואל צדק במהרה בימינו ממש.

והנה "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודמה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות"[שיד]. מבואר בכתבי האריז"ל[שטו] שבן כוזיבא הוא גלגול השופט עבדון בן הלל הפרעתוני משבט אפרים[שטז], שהוא גלגול גוון[שיז] (כמה גירסאות נוספות בשמו: גנון, יגנון, גאון, ועוד[שיח]), מבני אפרים, שהיה "משיח השקר" הראשון, בהוציאו ממצרים ר אלף משבטו של אפרים קודם הקץ (על ידי שטעו בקץ[שיט]. והיינו שלא השכילו במעבר מדת הבטחון מגדר רצון עז שבנפש לשכל מושכל, וכמו שיתבאר בפרק הבא עיי"ש) ונהרגו ע"י אנשי גת[שכ] (והם העצמות היבשות שהחיה יחזקאל[שכא]). בן כוזיבא – "על כי לא השלים תקונו נקרא בשם כוזיבא... ותקונו יהיה משיח בן אפרים"^מז. ועוד מבואר בסדר הדורות שנקרא בן כוזיבא על שם שמרד בקיסר רומי והרג בגוים הרג רב מאד ("וזהו שרש גדול בענין משיח נגד הגוים"^מט). נמצא שהמרד בעלמא דשיקרא (מלכות אדום) מכונה שקר וכזב ע"ד "פגע בו כיוצא בו"[שכב] (בסוד משיח בגימטריא נחש למעליותא, שבכחו לקטול לחויא בישא ועי"כ לזכות בברתא דמלכא[שכג] – סוד "בטח בה לב בעלה"[שכד], וכמו שיתבאר), שבחינה זו דגלוי מדת הבטחון הוא ענין משיח בן אפרים (שלשבט אפרים עיקר הבטחון המופרז בגאון עצמם, עיין בסדר הדורות^נ). ועוד, מרמז השם כן כוזיבא ל"והיה בכזיב בלדתה אתו"[שכה], בלידת שלה בן יהודה, שבסוד "עד כי יבא שילה (משיח) וגו'"[שכו] (וכידוע בענין "מעות כוזביות"[שכז] דיש בזה שני פרושים – ממלכות בן כוזיבא או ממקום שנקרא כזיב[שכח] – והיינו לרמז שעיקר האכזבה והקלקלה הוא באי יכולת המלכות לתקן וליצב את הכלכלה ודוק). "כזיב" מרמז ל"כזבי בת צור"[שכט] (שהוא ה'לעומת זה' של כח הבטחון בצור ישראל, וכמבואר ענינו במאמר וצדיק יסוד עולם באור א, עיי"ש). וי"ל דנשמת בן כוזיבא, בחינת משיח בן אפרים כנ"ל (שרש התקון של "שלום בית" וד"ל), יצאה ממנה ע"י זווג זמרי אתה והריגת שניהם בידי פינחס (שאמו מבנות פוטיאל[של], זה יוסף שפטפט ביצרו[שלא], ודוק).

עיקר הלקוי של כל "משיח שקר" הוא בכך שאין בטחונו העצמי מבורר היטב להיות בטחון בה' בלבד, "בלתי להוי' לבדו"[שלב] (הנותן לו כח לעשות חיל[שלג]), אלא שבבטחונו העצמי מעורב בטחון בגאון עצמו, ועוד (ותלוי בהנ"ל) שרצונו למרוד במציאות השקר אינו מושכל אצלו בטוב טעם ודעת (דהיינו מה שאינו "מורח (ברצון – אריך[שלד]) ודאין (בשכל)"[שלה]) וד"ל. גם רבי עקיבא – "עקיבא בן יוסף"[שלו] – שנשא כליו של בן כוזיבא, הוא בחינה של משיח בן יוסף דוקא, סוד כחו של יצחק לברר את הציד (הנשמות הקדושות) שבפיו של עשו (כמבואר בכתבי האריז"ל[שלז]), שהרי בעשרה הרוגי מלכות, שכנגד השבטים שהשתתפו במכירת יוסף (לאפוקי ראובן כנודע[שלח]), הוא כנגד יוסף עצמו^ע ("כי כשם שנפרעין מן הסיבה כן נפרעין מן המסובב"^נ). לאחר שיהרג משיח בן יוסף (ע"ד דברי הרמב"ם[שלט]: "...ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד (דהיינו גלגול נשמת אפרים בדוד שנקרא אפרתי כנודע בסוד עטרת יסוד ז"א[שמ], שרש בנין המלכות דנוקבא דז"א, וכמבואר במ"א) השלמים והכשרים שמתו. ולא העמידו הקב"ה אלא לנסות בו רבים, שנאמר 'ומן המשכילים יכשלו, לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ, כי עוד למועד'[שמא]". כאן מכנהו הרמב"ם משכיל־נכשל. בהמשך דבריו מסביר הרמב"ם אודות ענינו של ישוע הנצרי, עליו נאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו"[שמב], והישמעאלי, שתכלית כונת השי"ת בהופעתם בעולם היא "לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כלו לעבוד את ה' ביחד" עיי"ש. וי"ל שהם ג' בחינות דסוד "משיח שקר", כנגד בי"ע (בבריאה רובו טוב ומעוטו רע וכו' כנודע). תקון כלם הוא סוד משיח בן יוסף שיהרג וד"ל) יחייהו משיח בן דוד (בכח תפלתו), דהיינו תקומת סוד השקר לשם שמים, סוד מדת הבטחון, שקר אותיות קרש (ש"מעצי שטים עומדים"[שמג] – שטות דקדושה^כו) ואותיות קשר כנ"ל, שהוא הוא האמת לאמיתו, ועל ידו יחיה גם משיח בן דוד, שהלא הוא בחינת "בר נפלא"[שמד] בעצם (טבע הנטיה ליפול בעצבות ויאוש, המניק חיות לע"ז דעלמא דשיקרא, בסוד "רגליה יורדות מות"[שמה], ובסוד יואש מלך יהודה, יואש אותיות יאוש, כמבואר במ"א[שמו]), בבחינת "ישמח ישראל בעושיו"[שמז] תמיד וד"ל.

ח

בנח כתיב: "...נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלקים התהלך נח"[שמח], הליכה בשוה אליו יתברך[שמט], כביכול. בתחלת פרשת ברית מילה נצטוה אברהם אע"ה: "התהלך לפני והיה תמים"[שנ], הליכה לפניו יתברך^ב, כביכול. נח היה "מקטני אמנה"[שנא], כנודע, בעוד שאברהם, "האדם הגדול בענקים"[שנב], עלה ובא לגדלות האמונה בה', לפני ברית בין הבתרים, כמ"ש "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[שנג]. אזי הגיע לשלמות מדת ההשתוות – "הן לי לא נתתה זרע וגו'"[שנד], "הן לי לא", הן ולאו שוים אצלו[שנה], כמבואר במ"א. בברית מילה נצטוה אברהם לעלות עוד בקדש על ידי שנוי השם למעליותא, שהוא שנוי המהות בפועל ("אברם אינו מוליד, אברהם מוליד"[שנו]), והיינו שניתן לו הכח מלמעלה לעלות עוד מגדלות מדת אמונתו בה' ולהשיג את מדת הבטחון בטוב השי"ת, טוב הנראה והנגלה לעיני בשר ממש, שסודו כמעלת היושר (רוח[שנז]) על העגולים (נפש^י) כנ"ל, שהולך "ישר" למבוקשו (ע"ד נחשון בן עמינדב שקפץ לים[שנח], תוך כדי הליכה "ישר" ליעדם של ישראל ביציאתם ממצרים – הר סיני, כדכתיב: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"[שנט], כמבואר בדא"ח), ללא כל "סבוב" ועקימת דרך. "תמים היה בדרתיו" הנאמר בנח, היינו תמימות בחצוניות הלב (שמדותיו, חג"ת נה"י, כונו "דרתיו", כמבואר בדא"ח[שס] עה"פ "קורא הדורות מראש"[שסא]). "והיה תמים" הנאמר באברהם היינו תמימות במעשה (ע"י מצות ברית מילה[שסב] בפועל ממש) התלויה בתקף תמימות הרצון, ויוצאת מן הכח אל הפועל על ידי התמימות שבנקודה הפנימית שבלב[שסג], בה שורה האמונה האיתנה בהשי"ת – "ומצאת את לבבו נאמן לפניך"[שסד] (שע"י ההתקשרות והדבקות בנקודת האמונה האיתנה, המבוררת מכל סיג ופסולת וכו', בא לבטחון הגמור בהשי"ת, ובשלב אחר שלב – מאמונה לרצון, מרצון לשכל ומשכל לראיה חושיית ממש, וכמו שיתבאר לקמן).

בטחון זה ותמימות זו, הליכה "לפני ה'", הוא ענין המילה בשמיני, שלאחר ולמעלה מיום השבת קדש. שהרי בשבת צ"ל "כל מלאכתך עשויה"[שסה], וכל הנוגע לתקון עולם העשיה נמצא בהשתוות אמיתית אצלו. מה שאין כן ביום השמיני (שכאשר "נולד" ביום אחד למעשה בראשית הוא) יום הראשון לשבוע השני (ע"ד "טבע שני" שלמעלה מ"טבע ראשון", כמבואר בדא"ח), בו ביום בוטח וגומר (דהיינו שה' גומר בעדו[שסו]) את תקון המעשה בפועל ממש ובדרך ישרה, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם[שסז] (דהיינו "ישר" בפנימיות, "בין אדם למקום", ו"ישר" גם בחצוניות, "בין אדם לחברו", כידוע פרושו בחסידות[שסח] וד"ל). כאשר זוכה לברית מילת בשרו, להיות בשר קדש, מתגלה אצלו סודו של אליהו מלאך הברית, המבשר לאברהם ולבניו אחריו את גאולת ישראל האמיתית, גאולת עולם, כאשר "שמחת עולם על ראשם"[שסט] (בסוד גלוי העטרה דמילה הגדולה[שע] כאשר "וכרות עמו הברית"[שעא] ו"ל). אזי הולך לפני ה', כביכול, כלומר שבכחו לזרז ולהחיש את מועד הקץ, בבחינת "זכו, 'אחישנה'[שעב]"[שעג] וכנ"ל. והיינו גם שפרשת ברית מילה מסיימת את פרשת "לך לך"[שעד] – "להנאתך ולטובתך"[שעה] – בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן" וד"ל (וע"פ המתבאר לקמן בענין כח ההסתכלות יומתק ענין "אל הארץ אשר אראך"^כז דהיינו שאתן בך הכח לראותה כרצונך הטוב, "ארץ" מלשון "רצון" כנודע[שעו] וד"ל).

והנה כתיב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים"[שעז]. ומבואר בדא"ח[שעח] שכונת הדברים היא שבכל דבר ודבר שבמציאות כל העולמות ישנו "מימד" פנימי, רוחני ואלקי, שהוא החיים והטוב, ולעומתו ישנו "מימד" חצוני וגשמי, שהוא הנראה לעין (ללא עבודה, מלשון עיבוד עורות[שעט], להפוך עור, תרתי משמע, לאור[שפ]) בשטחיות ההסתכלות בכל הנמצא (ללא התבוננות מסורה), והוא המות והרע (כלומר מציאות "מתה", כאשר אין בה גלוי אלקות, שהרי השי"ת "מכלכל חיים בחסד"[שפא], שמשפיע חיים ב"כלים" של חסד וטוב, כמבואר בדא"ח, משא"כ במקום הרע, שכולו פניה לגרמיה ו"חסד לאומים חטאת"[שפב], אין שם מקום להשראת החיים האמיתיים כלל וד"ל). בטח (שרש "בטחון") הוא ר"ת ברכה טוב חיים, ג' הדברים הנבחרים שנאמר בהם "ראה" בתורה ("ראה... את החיים ואת הטוב" כנ"ל, ו"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וגו'"[שפג]), כמבואר באריכות במ"א[שפד] ("בטח בדד עין יעקב"[שפה] – "עין יעקב" עולה ברכה טוב חיים, ר"ת בטח, כמבואר שם).

מכאן יש ללמוד שמכח ההסתכלות החודרת של בעל ה"טוב־עין", החדורה במדת הבטחון ב"טוב ה' לכל"[שפו] (ו"ישועת ה' כהרף עין" וד"ל) לשנות את (שטחיות תדמית) המציאות ולקבוע את המציאות ממש בהתאם לרצונו הפנימי (כאשר בטל לרצון השי"ת בתכלית, אך בכל זאת "הולך לפניו" כביכול כנ"ל).

בפרט, יש בקביעה הרצונית (שנוי מהותי במציאות העולם, ע"ד הפרוש בחסידות ל"מאן מלכי רבנן"[שפז], שבכח פסק ההלכה של חכם אמיתי בתורה, לשנות ולקבוע את מציאות העולם כפיו[שפח], שבזה "מולך" החכם על המציאות, בבחינת "אמר מלכא עקר טורא"[שפט]. ראשית התגלותו של כח זה בעם ישראל הוא ענין המצוה הראשונה שקבלנו, כעם, לפני (וכהכנה ל)יציאת מצרים, מצות קדוש החדש[שצ], עליו נאמר "'אתם'[שצא], אפילו שוגגים, 'אתם', אפילו מזידים..."[שצב], וכידוע הספורים של חז"ל בענין זה, והיינו שנאמר למשה רבינו ע"ה "החדש הזה לכם וגו'" – "כזה ראה וקדש"[א] – דהיינו שתחליט אתה לראות "כזה", ואזי "קדש" כאשר באמת תראה לפי החלטתך הפנימית והעצמית. והיינו שהחכמים נעזרים ב"חשבונות" ע"מ לבא לידי החלטה איתנה וד"ל) של ההסתכלות בטוב, ארבעה שלבי מודעות בנפש היהודי: א. אמונה, ב. רצון, ג. שכל, ד. ראיה, וכדלקמן. הכח של קביעה רצונית הוא אמיתת הענין של הבחירה החפשית שבנפש היהודי. נמצא שמדת הבטחון בנפש וכח הבחירה החפשית להתוות את קוי המציאות, עולים בקנה אחד. הבטחון, איפה, מתחיל מנקודת האמונה, אך מורידה ומנחה לרצון ולשכל שבנפש וער להסתכלות של ממש במציאות, הסתכלות פעילה[ב] שבעצם קובעת את המציאות שרואה (וכידוע היום, מעין תופעה זו, במדעי הטבע[ג]):

א. אמונה:	ראשית מדת הבטחון, כח הבחירה החפשית והקביעה הרצונית כנ"ל, היא ברור "חזון" האמונה (כל ענין האמונה הוא "חזון" לעתיד. ביחס להוה, וכן לעבר, אין צורך באמונה. בג' רישין שבכתר עליון[ד], שרש חוית ההוה הוא במוחא סתימאה; שרש זכירת העבר בגלגלתא; אך שרש תחושת העתיד־לבא ברדל"א דוקא, המכונה אמונהמט, שהוא הוא ענין התענוג הנעלם ביותר שבעצם הנפש, כמבואר במ"א). ככל שה"חזון" מתברר יותר, כך מתקרב הוא לבא לפועל ממש. ברור האמונה כולל גם את ענין ההפרשה של כל סיג של "אמונה טפלה" מהאמונה הטהורה[ה], שתתגלה "כעצם השמים לטהר"[ו]. ברור האמונה – החזון, נפעל על ידי הכח הכי פנימי שבנפש של "ניכרים דברי אמת"[ז], הבוחן, כביכול, את אמיתת כל חלקי האמונה, אמת העתידה לצמוח[ח] מתוך ארץ חפץ וד"ל[ט].
ב. רצון:	ברור האמונה כנ"ל מביא את המאמין באמת לתקף הרצון ביותר, והיינו שרוצה מאד מאד, ובאמת לאמיתו, שיתגשם "חזון" אמונתו (והרי, בעצם, קיים החזון גם כעת, בהעלם בפנימיות המציאות, וכנ"ל שהבטחון עושה מ"העלם שאינו במציאות" "העלם שישנו במציאות") בפועל ממש, ומיד (ע"ד "אנו רוצים משיח – נאו!"). והנה מבואר בדא"ח שאין לך תקיף בכל כחות הנפש ככח הרצון, ושעל כן "אין דבר עומד בפני הרצון" (ואם היה רוצה באמת היה מתחדש כבריה אחרת, השונה לגמרי ממהותו העכשוית, הכל לפי רצונו, שהרי כל דבר ודבר במעשה בראשית נברא "לצביונו"[י], ברצונו, וכן עתה, כמבואר בדא"ח).
ג.שכל:	"והחכמה מאין תמצא"[יא]. רצון אמיתי בנפש[יב] כולל בתוכו (בפנימיות "ראשו") בחינת "מוחא סתימאה"[יג], שבלשון החסידות נקרא "כח המשכיל"[יד]. ככל שהרצון מקושר, בתקף רב, בתכלית – המחשת "חזון" האמונה בפועל (שהכל תלוי באמיתת ברורה כנ"ל, ובסוד "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[טו] כנודע וד"ל), כך מתפתח בו (בסוד "פתוחי חותם"[טז] וד"ל) השרש הנעלם של החכמה הגלויה שבנפש, שרש היורה חצי הברקה בתדירות, הברקות והמצאות אמיתיות (המתפשטות, נתפסות ונקלטות, לאחר מכן במח הבינה וכו') בנוגע לכל הקשור להמחשת היעד, מגוון רב ונהדר של חדושים אמיתיים בכל מדעי הרוח והגשם, ה"מוכיחים" גם לשכל האנושי, את האמת וה"הגיון" הפנימי של היעד המבוקש[יז]. כאשר גם השכל, על כל רבדיו, מחייב את רעיון היעד והכרח הגשמתו בפועל, ומיד – אזי עת רצון לפתוח עינים עצומות, בבואו לשלב האחרון של תהליך הבחירה והבטחון –
ד. ראיה:	"בטח בדד עין יעקב", בטח ר"ת ברכה טוב חיים כנ"ל. והיינו שכאשר בוטח בוודאות גמורה (שהוא ענין מחית זכר עמלק, עמלק בגימטריא ספק) בטוב וכו', לאחר תקון ג' השלבים הנ"ל, אזי ראיתו בראיה חושיית בעיני בשר "תקדש" (ע"ד "כזה ראה וקדש" כנ"ל) את המציאות "קדש להוי'"[יח], בבחינת "ראיה קונה"[יט] את המציאות, בקנין ע"ד משיכה, שמושך את המציאות כולה לרשות הקדושה, בה הכל טוב מאד מאד בפועל ממש, ובסוד רבי עקיבא ש"נכנס (לפרדס – חזון העולם המתוקן) בשלום ויצא (ע"מ למשוך את המציאות התחתונה לאמיתת המציאות המקודשת) בשלום"[כ], ועליו נאמר[כא] "משכני אחריך נרוצה"[כב], שהוא ענין קנין משיכה מכח ההסתכלות, בבטחון גמור בטוב, וכמבואר בדא"ח וד"ל.

האמונה שורה באוירא דכיא דלעילא מן רישא, באויר בו נצוק ה"שמן על ראשך"[כג] ובו דולק (וכידוע בטבע, ומבואר בדא"ח, שללא אויר אין האש יכולה לדלוק, והוא סוד ה־א של אש[כד], בעוד שעיקר יסוד האש הוא סוד ה־ש של אש[כה], כדאיתא בס"י ומבואר במ"א) נר הנשמה, "נר ה' נשמת אדם"[כו] – "בהלו נרו עלי ראשי"[כז]. אל אותו אויר שלמעלה מהראש מגעת "יד אמונה" בתפלה ותחנונים לאל חי (וכמבואר בדא"ח[כח] בסוד "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'"[כט], שהידים עולות לקדש העליון ממש, למעלה מד' אותיות שם הוי' ב"ה, שמשם מתברכות ומתמלאות בכל טוב סלה וד"ל), וכמ"ש במשה: "ויהי ידיו אמונה"[ל] (ותרגומו "והוה ידוהי פריסן בצלו", "צלו" גם מלשון "צלא דמהימנותא"[לא] וד"ל), והוא נאמר במלחמת עמלק, שבו תלוי עיקר הכח להתגבר נגד קליפת עמלק בגימטריא ספק כנ"ל. והיינו דיד ימין, "מוליך לימין משה"[לב], "מנהיג" את חוש הראיה (שניתנה לאות ח[לג], סוד שמיני למילה כנ"ל), כלומר שמחזוק האמונה בא לבטחון בפועל להחליש (לעת עתה, על פי צווי ה'[לד]) את קליפת עמלק מכחו של יהושע, תלמיד משה, דוקא, בסוד "ישועת ה' כהרף עין", ע"י תקון הראיה "אשר עשה משה לעיני כל ישראל"[לה] וד"ל. והוא גם ענין "ובני ישראל יצאים ביד רמה"[לו] (הנאמר בתחלת אותה פרשה), ותרגומו "בריש גלי", דהיינו סוד הראש הגלוי של הכתר העליון, "רישא דלא ידע ולא אתידע", סוד האמונה וד"ל.

עיקר מקום תקיפות הרצון הוא במצח הרצון[לז], והוא בחינת עזות מצח דקדושה, עליה נאמר "הוה עז כנמר"[לח] (תחלת הוראת תורת חיים ב"אורח חיים" שבשלחן ערוך. והיא התכונה הראשונה של "חסיד" כידוע ב"רמ"ח אותיות"[לט]). משכן השכל הוא במח – "חכמה מוחא, איהי מחשבה מלגו"[מ]. חוש הראיה שורה בעין, ובה נאמר "וקל כנשר"^פג (לפי פרוש הטור שם). והנה הנשר הוא "מלך" העופות[מא], וכחו הפנימי בעיניו. "קלות" הראיה היינו תכלית הגלוי של כח הבחירה בנפש, בקביעת המציאות הרצויה (ושלילת המציאות הבלתי רצויה), שאזי עט הנשר, בכח ועז ובבטחון אדיר, על טרפו, סוד ברור רפח ("על גוזליו ירחף"[מב] שעולה ע"ה טרף[מג], כמובא בכתבי האריז"ל) של המנהיג האמיתי, "כי מרחמם ינהגם"[מד], וכידוע שהנשר שבמרכבה העליונה קאי על מדת הרחמים דוקא[מה] (ושעל כן גם בגשמיות מצטיין הוא כרחמן על בניו[מו]) – נשר בגימטריא רחמים רבים כנודע.

ביציאת מצרים (וכן לע"ל, וביתר שאת, כמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[מז], וכמבואר לעיל בסוד "אהיה אשר אהיה") נאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים"[מח]. ה"כנף" הוא ה"אבר" סתם (כמ"ש "יעלו אבר כנשרים"[מט]), התקיף ביותר שב"עוף יעופף"[נ] כנודע. "על כנפי נשרים" היינו על ידי מדה זו הרמוזה ב"כנפי נשרים", מדת הבטחון העז של העוף (שעל פי פשוטו הוא ענין הבטחון בעצמו שיכול לעוף על פני רקיע השמים כרצונו ודוק) האדיר שבעופות. וכן לעתיד לבא, באלף השביעי לאחר תחית המתים (תכלית ברורי רפח[נא] כנ"ל), נאמר[נב]: "צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אינם חוזרין לעפרם (דהיינו על ידי בטחון גמור שבבחינת אל־מות וד"ל), שנאמר[נג] 'והיה הנשאר (רמז ל'נשר') בציון (רמז ל'צדיק יסוד עולם'[נד] המצטיין במדת בטחונו בה' כנודע) וגו' קדוש יאמר לו וגו'', מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים. וא"ת אותם אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהם את עולמו צדיקים מה הן עושים, הקב"ה עושה להן כנפים כנשרים ושטין ע"פ המים (ע"ד 'ורוח אלקים מרחפת על פני המים'[נה] וד"ל), שנאמר 'על כן לא נירא וגו' בלב ימים'[נו]. ושמא תאמר יש להם צער, ת"ל 'וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולו ייעפו'"[נז] – הכל בסוד הבטחון המוחלט השולל והופך את טבע הכליון וההפסד (בסוד "כל הוה נפסד", כמבואר באריכות במ"א) לקיום נצחי (בבחינת "נצח ישראל לא ישקר (כלומר ש'שקרו' אינו שקר, אלא אמת לאמיתו כנ"ל) ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם".

והיינו שמבחינת "לא אדם" באמונה בלתי ניתנת לתזוזה (סוד "מזזות"[נח] – "זז מות", ע"י בחירה עצמית בחיים כידוע), בא לבחינת "נמר" המתגלה בנחישות מצח הרצון כנ"ל; ומבחינת נמר בא לבחינת "אדם" המתוקן ב"שכל טוב יתן חן"[נט] – "חכמת אדם תאיר פניו"[ס]; ומבחינת אדם בא לבחינת "נשר" השט, אלף שנים וכו'[סא], על פני המים (דתורת אדם, כנ"ל וד"ל) לעולם ועד.

נמצא, מכל הנ"ל, שעיקר ענין הבטחון הוא להמשיך מסוד העתיד לבא (שאינו ידוע בעצם, דהיינו סוד ה"ספקות" שברדל"א[סב] מצד עצמו, כאשר הוודאות נקבעה ע"י בחירה חפשית, ובסוד השם הקדוש ככה, ר"ת כתר כל הכתרים וכו', כידוע בכתבי האריז"ל ומהבעש"ט זי"ע, וכמבואר באריכות במ"א) קביעה מוחלטת בהוה ממש, להמשיך את האמונה ב"מחר" הטוב בבחינת "היום" ממש, וכנ"ל בענין "היום" דביאת המשיח. והוא ע"י הדבקות האיתנה בנקודת האמונה, שצריך לציירה היטב ולהורידה לרצון, לשכל ועד לראיה חושיית כנ"ל. והוא ענין סמיכות המצות "ובו תדבק, ובשמו תשבע". עיקר הדבקות היא במחשבה, בחינת בינה הנקראת עולם הבא ולעתיד לבא[סג], דהיינו ההתקשרות למקור האמונה שבנפש (בסוד "פנימיות אמא פנמיות עתיק", כמבואר בדא"ח[סד]). "ובשמו תשבע" (לאחר שיש לך את כל המעלות הכתובות לעיל מיניה[סה]. מפסוק זה נלמד בחז"ל שמותר לישבע לקיים את המצות[סו]) – "תשבע" מלשון שֶׁבַע – היינו ההמשכה בז"ת, גם, ובעיקר, מצד חצוניותן, וכנ"ל בענין הבטחון שהוא ענין ההתחזקות בחצוניות המדות שבלב. כדי שהמשכה זו תוכל להפוך ולהמתיק את הטבע הראשון של חצוניות המדות, עליה לבא מבחינת "רקיעא תמינאה" (מדרגת השמונה שמעל לשבע, כמו שנתבאר לעיל בענין המילה בשמיני דוקא) לתוך השבע (שמזה יובן סוד הלשון דשבועה בלשה"ק בכל מקום, שהוא לשון "נפעל" מאליו וממילא, ש"נשבע", דהיינו שנעשה בבחינת שָׂבֵעַ בכל עצמותו, והוא דוקא כאשר ההמשכה נמשכת מסוד השמיני, סוד העצמות ד"אנכי" שלמעלה מהשבע, וכמבואר בדא"ח). בעוה"ז "לא כשאני נכתב אני נקרא"[סז]. בעוה"ב "כשם שאני נכתב אני נקרא". והיינו ענין השבועה בשם המפורש דוקא, שהוא ענין ההמשכה מהעתיד לבא, מה"עולם הבא", לתוך ההוה ממש – היום! (כאילו שנשבע משיח לריב"ל ודוק).

והנה, עיקר המשכת העתיד להוה הוא בשלב הראשון המתואר לעיל, ההמשכה מבחינת רדל"א (אליו עולה "יד אמונה" שהיא "יד רמה"), האויר ששורה על גבי הראש (בסוד "ריש גלי" כנ"ל), למצח הרצון (שבמצח הרצון הופכת האמונה להיות בבחינת "אנו רוצים משיח – נאו!" כנ"ל). מעבר זה נעשה בסוד "מלא אגרוף גדול – זה אגרופו של בן בטיח (הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה. 'בן בטיח' הוא מלשון בטחון, והוא פלא. ויש גורסין 'בן אבטיח', וכמבואר במ"א סגולת פרי האבטיח לענין הבטחון. 'בן בטיח' עולה אנכי וד"ל). אמר רבי יוסי ישנו כראש גדול של אדם"[סח], דהיינו אגרוף כשעור ראש גדול (ד"אגרוף" היינו אור גוף, ז"ת דעתיק המתלבשים בראש, גלגלת, דאריך, בסוד ז תקוני גלגלתא[סט] בכלל, ותקון רעוא דרעוין במצח הרצון בפרט וד"ל). והוא השעור להביא טומאה במאור (חלון שנעשה לאורה) שנעשה שלא בידי אדם[ע], דהיינו סוד המעבר מרדל"א למצחא שלמעלה מבחינת אדם (וכנודע בדא"ח[עא] שהמצח הוא בבחינת "ארץ... לא ישב אדם שם"[עב], שהרי בחינת "אדם" מתחילה מסוד העינים בפרצוף הפנים). ענין האגרוף העצום הנ"ל הוא ענין דחיפת האמונה, בכח רב, לבחינת "ראש גדול", דהיינו תקף הרצון שבסוד רישא דאריך וד"ל. שעור חלון שנעשה לתשמיש (ולא לאורה, והיינו ענין היכלת לתפוס את המציאות ולהשתמש בה כרצונו בעין שכלו) הוא ב"פותח טפח"[עג] (ע"ד "מגלה טפח וכו'"[עד] וד"ל. כל "פתיחה" היא בחכמה, בסוד "פותח את ידך"[עה] – "יודיך" כנודע[עו]. הטפח הוא גודל המח שבפנימיות ראשו של אדם. "חכמת אדם תאיר פניו", היינו בסוד "טופח על מנת להטפיח"[עז] וד"ל), והיינו המעבר בין הרצון שבמצח לשכל שבמח. שעור מאור שנעשה בידי אדם כ"פונדיון האיטלקי"[עח] (שכגודל "עין אדם"[עט]), דהיינו המעבר בין השכל לראיה חושיית (דהיינו שנעשה בידי אדם – השכל, לשם אורה – הסתכלות גשמית), הוא ענין הברור של מציאות מלכות אדום, מציאות העולם התחתון ממש. סדר השעורים הנ"ל פוחת והולך, כלומר שלא כל מה שנמצא בבחינת הרצון העז יכול לבא לתפיסה והתפתחות בשכל, ולא כל מה שנתפס בשכל אפשר להמחיש בפועל ממש, במציאות התחתונה. כך היא המציאות (כלומר הגבלת ענין הקביעה הרצונית המבואר לעיל) לעת עתה (בעוד שיש הבדל בין הנעשה בידי אדם לנעשה בידי שמים), אך לעתיד לבא (כאשר יתגלה שהכל בידי שמים[פ] ממש, ואפילו יראת שמים[פא] – ולא רק שאין בזה סתירת ענין הבחירה החפשית אלא זוהי תכלית ענין הבחירה החפשית, להיות השראת הבחירה העצמית של קוב"ה ברשות האדם, דכולא חד ממש, וכמבואר במ"א וד"ל) יש לומר שכל השעורים הנ"ל יהיו בסוד מלא אגרופו של בן בטיח (שאגרופו הוא בחינת "שלא נעשה בידי אדם", כנ"ל, ובסוד הנשבע בשם המפורש ממש כנ"ל), וגם עתה הרי ענין הבטחון הוא להמשיך מעין עוה"ב בעוה"ז (כח השמיני הממשיך מסוד השבת דלע"ל לתוך ימי החול וכו') וד"ל.

"'יפתח הוא רבי חנינא בן תרדיון שנשרף (שהוא מעשרה הרוגי מלכות, ונשרף וספר תורה עמו[פב], כנודע), ואשתו על שלא מיחתה בו על שהוגה את השם באותיותיו נהרגה^קכז, ובתו נתנה בקובה של זונות מוסגרת^קכז. וביפתח כתיב 'ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב'[פג], וזה היה הוגה השם באותיותיו. ועתה נתקנו כי על זה נשרף על קידוש השם, וגם אשתו אז היא אשתו פה, כי לא מיחתה אז גם עתה לא מיחתה, ובתו על כי שנהרגה שלא כדין ניצולה עתה (ושם נהרגה על שהיתה גלגול אשתו של חם בן נח ששמשה בתבה לחפות על הריונה משמחזאל[פד] אשר ממנו נולד סיחון אחי עוג. ומזה מובן מפני מה מספר יפתח באריכות כל כך את ענין מלחמת סיחון, בדבריו אל מלך בני עמון, ודוק)"[פה]. "יפתח בדורו כשמואל בדורו"[פו], עם היותו, ביסודו, "בן אשה זונה"[פז] המושך אליו "אנשים ריקים"[פח]. פציית פיו אל ה' (ע"ד ההוגה את שם המפורש באותיותיו כנ"ל) הוא ענין הנדר – "וידר יפתח נדר להוי'"[פט] ("כל הנודר כאילו נודר בחיי המלך"[צ] – בינה – "רקיעא תמינאה", "וכל הנשבע כאילו נשבע במלך עצמו"^קלה – ז מדות הלב, והיינו שבשבועה ישנה המשכה מבחינת השמיני – "חיי המלך" – לבחינת השבע – "המלך עצמו" – כנ"ל, וכמבואר בדא"ח וד"ל), דהיינו המשכת אמונתו האיתנה בהשי"ת (שבכל זאת, בהיותה בסוד רישא דלא ידע ולא אתידע, מתבטאת בלשון תנאי (אותיות איתן וד"ל) – "אם נתון תתן את בני עמון בידי"^קלד, דהיינו בחינת "יד אמונה" – "יד רמה" (שבספור יציאת מצרים, ששלח יפתח למלך בני עמון) כנ"ל וד"ל) בבחינת רצון עז ונחוש שבמצחו כנ"ל. אך אין בכחו של יפתח (שלא היה חכם ביותר בתורה[צא], אם כי לדעת האברבנאל אף הוא משלשלת הקבלה[צב] וד"ל) להמשיך את תקף רצונו שיתגלה וייפתח (בסוד פותח טפח כנ"ל) בבחינת שכל בהיר לגמרי. ולכן, אף על פי שנתן ה' את בני עמון בידו (בבחינת ראיה חושיית ממש. והיינו שבחצוניות נמשך הרצון, בדרך מעבר בלבד ולא בהתלבשות פנימית, בפתח שכלו (שעל כן, בכל זאת, נקרא בשם יפתח, לרמז גם על פעלו ובעיקר על בחינתו הזקוקה לתקון ביותר. וזהו גם שנענש פינחס על כך שלא בא אליו לפתוח לו פתח חרטה, בטוב טעם ודעת, לנדרו[צג] ודוק), ועד שנמשך להתגלות בפועל ממש, בבחינת ראיה), חטא בזה שפצה את פיו לה' בנדר שלא השכיל מראש את תוצאותיו בפועל, דבר המראה על חסרון בשלב השני של "פותח טפח" כנ"ל.

בתו (השניה) של רבי חנינא בן תרדיון (ר"ת "והארץ הנה רחבת ידים לפניהם"[צד], כמבואר בסה"ק[צה] שנצוץ קדוש זה של רחב"ת נשתחרר משכם כאשר הרגו שמעון ולוי את כל אנשי שכם. בתו של רחב"ת היא בסוד בתה של דינה שנתעברה משכם – אסנת[צו], בגימטריא ז פעמים חכמה, שלמות "חכמות נשים וגו'"[צז], אשת יוסף הצדיק[צח] וד"ל) היא ברוריא[צט], אשתו של רבי מאיר (שמאיר עיני חכמים בהלכה[ק] מכח המשכיל שבנפש), אשר היתה חכמה ביותר בחכמת התורה, אך בטחה בעצמה, בבטחון מופרז, בזה שכפרה בקביעת חז"ל[קא] ש"נשים דעתן קלה"[קב]. אך, אליבא דאמת, "גדולה הבטחה (מלשון המשכת וגלוי מדת הבטחון בלב) שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר 'נשים שאננות קמנה שמענה קולי, בנות בטחות האזנה אמרתי'[קג]"[קד]. לשון "שאנן" הוא על דרך "רבתים אלפי שנאן"[קה] שדרשו חז"ל[קו] "שאינן", דהיינו סוד האמונה הטהורה (סגולת האשה הישראלית דוקא, בסוד "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" ו"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים"[קז], וכמו שמבואר במ"א[קח]), סוד האין האמיתי. "בטחות" היינו כפשוטו, מדת הבטחון החזק בה', סוד היש האמיתי – "אל כל החיים יש בטחון"[קט] – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[קי]. והיינו שמכח הבטחון (מה ש"בטח בה לב בעלה", סוד "יש בטחון", פרצוף היסוד דאלב"ם כנ"ל. עיקר ענין הבטחון הוא מה שיסוד הזכר (שבבחינת ה"מהות" הנעלמת של כל דבר, כמבואר במ"א[קיא]) בוטח ביסוד הנקבה (שרש ה"מציאות" הנגלית של כל דבר), "בטח" מלשון "טח", כמבואר בפרש"י עה"פ "כמטחוי קשת"[קיב] ואילו עיקר ענין האמונה הוא מה שיסוד הנקבה (המציאות הנגלית) מאמינה ביסוד הזכר (בקיום, הנצחי, של המהות הנעלמת)) נבנה ועולה פרצוף הנוקבא, פרצוף המלכות של כנסת ישראל, מחיל אל חיל (סוד "ברוריה", בברור אחר ברור, החל מברור חזון האמונה וכו', ובסוד "עולם ברור ראית"[קיג], שהוא ההיפך הגמור ממה שנדמה בעוה"ז, עלמא דשיקרא, והיינו הכח לשקר את השקר כנ"ל בסוד משיח בן יוסף, שבכל גלוי שלו עולה הנוקבא מחיל אל חיל בהכנת הכלי לקבל את אור משיח צדקנו באמת וד"ל), עד שנעשו "שוין בקומתם" ועד שעולה היא מעליו ("גדולה הבטחה וכו'") לעתיד לבא, בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה" (בסוד שרש הכלים שלמעלה משרש האורות) – "עד דוד הגדיל"[קיד] (דהיינו סוד האור החוזר, שחוזר לקדמותו ממש כידוע בדא"ח, שעולה מסוד "בר נפלא" לעצמות יוסף, שנהרג אף חי מכח נבואת יחזקאל, בגימטריא יוסף, דהיינו ע"י התחזקות עצומה במדתו, מדת הבטחון, כח שניתן לו מלמטה, ממדת המלכות, דוקא. והיינו שמדת האמונה ניתנה לאשה בעצם, אך מדת הבטחון משיגה האשה בעלותה, בסוד אור חוזר, ליסוד בעלה, ו"עד דוד הגדיל" שנעשית עטרה לבעלה במדתו הוא – "גדולה הבטחה וכו'" וד"ל), אכי"ר.

אמונה ובטחון – באורים

באור לפרק ב

בפתיחתא דאיכה רבה פ"ל (ובכ"ד במדרשי חז"ל): "ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים חי) ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, אמר לו הקב"ה אני עושה כן... עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה... עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה... עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה אמר לו הקב"ה אני עושה...". ומבאר בזהר (ח"א קצח, ב) שמה שכל אחד אמר "אין בי כח" היינו מחשש עונות וחטאים שהאדם דש בעקביו שאינו נשמר מהם כראוי כו' עיי"ש שרק דוד היה נשמר ומפשפש כראוי (והיינו מדת הנקיות שבה הצטיין דוד המלך ע"ה, וכמבואר במסילת ישרים בבאור מדת הנקיות, שלפי ערך הנקיות בנפש – מכל מדה רעה ומכל חטא (בחינת "בר לבב" ו"בור ידי". מ"בר" נעשה "אביר", בלב ובידים, ע"י המשכת אלופו של עולם לשרות עליו ולהאיר בו וד"ל), ובפרט מכל אותן עבירות שאדם דש בעקביו – כך מדת הבטחון. והנה הפסוק "ארדוף אויבי ואשיגם וגו'" הוא שירת החתול בפרק שירה, ומובא בחז"ל (עירובין ק, ב) שאלמלא ניתנה תורה לישראל היינו לומדים צניעות מחתול כו', ופרש"י "שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו", דהיינו ענין הנקיות שבכלל הצניעות (ועיין בפרוש עיון יעקב על הע"י שמתיחס לפסוק הראשון שאומר החתול בפרק שירה, לפי כמה נוסחאות, ועיין באריכות במאמר "ארדוף אויבי ואשיגם" במלכות ישראל ז), כך שמעתי מפי הרב חנן פורת שי'. ויש להוסיף, שגם על ידי הבטחון החזק של חלק הצבא במלחמת המצוה של כבוש הארץ לפני שלמות עם ישראל דוקא, זוכים לתכלית הנקיות – "והייתם נקיים מהוי' ומישראל", ועד כדי ש"נקיי הדעת שבירושלים" יוכלו לשבת יחדו עם הכי רחוקים, לכאורה, בענין התישבות הארץ וד"ל).

מכאן מובן היטב ההבדל בין בטחון פעיל שמצד הנצח (מדת דוד מלך ישראל חי וקים) לבטחון סביל שמצד ההוד (חזקיהו אמר "חי חי הוא יודך כמני היום" וד"ל), שהרי מצד הבטחון הסביל, מדת חזקיהו נראית עדיפה טפי ועולה על כולנה, אך מצד הבטחון הפעיל נהפוך הוא ואין לך יפה ממדת דוד המלך (וכן הוא על פי פשוטם של דברי חז"ל והזה"ק. והנה לע"ל גם כאשר איש מזריע תחלה יולדת זכר, דכולו מצד נצח ישראל, מדת הבטחון הפעיל דוקא דבחינת משיח, וכמו שיתבאר לקמן בפ"ז עיי"ש באריכות בסוד "היום". והיינו שהבטחון הסביל יתכלל בבטחון הפעיל להיות שניהם חד גופא (בעוד שקודם לכן היו תרין פלגי גופא כנודע), והוא מכח הקביעה הרצונית שיתבאר לקמן בפ"ח עיי"ש וד"ל. ומה שמובא בשם מוהר"ן ז"ל שהמלך המשיח לא יזדקק לירות אפילו יריה אחת בדרך כבושו את כל העולם כולו (דלא כפשוטם של דברי חז"ל והרמב"ם בענין המלחמות שילחם מלך המשיח), היינו מדת דוד הנ"ל דוקא, אלא שהכל ע"ד "יפקון ביה מן גלותא ברחמים" דייקא. ומה ש"רחמים" הוא גלוי אלקי עליון כו' היינו הענין הנ"ל דהתכללות מדת ההוד במדת הנצח לגמרי לע"ל עד שבמעשה ידינו דוקא נמחיש את ירידת בית המקדש השלישי, הנצחי לעולם ועד, באש מן השמים. מדת דוד היא המדה הגדולה ביותר של התלבשות כח אלקי בכח האדם ממש, בסוד "דירה בתחתונים", ובסוד "ראה ביתך דוד". כאשר זוכים, אזי עיקר הגלוי הוא מצד האור המתלבש האלקי, מדת הרחמים, אך כאשר איננו זוכים כל כך (אך גם זאת זכות רבה ונפלאה עד מאד), אזי עיקר הגלוי הוא מצד הלבוש, שפועל, מן ההכרח, במדת הדין, לזמר עריצים מן הארץ ולהכרית את כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה וד"ל.

והנה ארבע המדות דארבעת המלכים הנ"ל הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה, אך הכל בסוד אור חוזר (דמדת המלכות) בעצם, שכל הקרוב לצד מטה דוקא חזק ביותר. והיינו שהכח להרוג את האויב, אויב ישראל שהוא אויב השי"ת, הוא בעצם המלכות שבמלכות (מדת דוד מלך ישראל חי וקים כנ"ל), בחינת הכתר דאור חוזר, בעוד שהכח לרדוף בלבד הוא במדות (בחינת ז"א) שבמלכות, והכח לומר שירה בלבד בבינה שבמלכות, והכח לישון על מטתו, בבטול כל עצמותו להשי"ת בלבד, הוא בחכמה שבמלכות. ככל שהאור החוזר עולה ומסתלק, כך מדת ההוד, הוד מלכות, מדת הבטחון הסביל (לעומת עמיתו הפעיל) מתגלה ביותר. והכל תלוי במדת הנקיות, השמירה והפשפוש בעונות וחטאים שאדם דש בעקביו (ובעיקר "אבק לשון הרע"), דהיינו עקבי נצח והוד, "עקבתא דמשיחא", כאשר עיקר היניקה ד"עון עקבי יסובני" שייכת למדת ההוד דוקא וד"ל.

י:	ישן על מטתו
ה:	אומר שירה
ו:	רודף
ה:	הורג

באורים לפרק ז

א.

עיין בפרוש "אוצר בלום" שב"עין יעקב" שמקשה הלא משמע שריב"ל חזר ודבר עם אליהו באותו יום ו"עוד היום גדול" לביאת משיח, עיי"ש מה שתרץ. וי"ל ש"היום" הוא ע"ד "עכשיו" – "תכף ומיד" (הערך הממוצע של שתי התבות תכף ומיד עולה ה פעמים יום – היום) – ממש (וכמו בל"א "היינט" ודוק), ובפרט ע"פ פרוש המהר"ל ז"ל ש"היום" הוא בחינה שלמעלה מן הזמן התחתון לגמרי, וממילא נמשך בהרגשת הזמן התחתון ברגע ההוה ממש. והנה סוד "עוד היום גדול" הוא שם קפד, אחורי עב שבחכמה, והיינו בחינת ה"עוד", שהוא האחוריים כנודע, של בחינת "היום". ה"עוד" של בחינת "היום" הוא בסוד "גדול ה' וגו'", עליו נאמר "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו", סוד הצמצום באוא"ס ב"ה והמשכת הקו להיות "מצרים" דקדושה, כמבואר בדא"ח (עיין קונטרס אחרון של פסח תשמ"ט), והיינו ההסתרה של אמיתת אור פני "היום", אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום – "עכשיו" ממש וד"ל. ועיין לקמן בסוד "ואבא היום אל העין", ופרש"י ז"ל: "היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה". והיינו ש"היום" (בבחינת "פנים" שלו כנ"ל. "פנים" הוא מלשון "לפני", ו"אחוריים" מלשון "אחרי" ודוק) משמע המשכה מרגע אחד קודם לכן לרגע ההוה (ואילו "עוד היום גדול" משמע המשכה מרגע ההוה לעתיד הנעלם), ובסוד "כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון אלא ברצון ה'" (קדמון נצחי סוד משיח והוא ר"ת קן צפור, היכלו של משיח כנודע וד"ל). "קדמון נצחי" – "היום יצאתי והיום באתי" (ויש לפרשו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, ע"ד "לך לך וגו'" וד"ל) – הוא בחינת "שיחתן של עבדי אבות", המשכה מבחינת הקדמות דאבות. "נצחי קדמון ברצון ה'", היינו הרצון שבמצות "תורתן של בנים" שיצאו מבחינת אבות. והיינו שתי בחינות שבתורה גופא: מה שהיא "המשל הקדמוני"; ומה ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" – "עולם" מלשון העלם שבבחינת עלמות, כח הנערות דבנים שיצאו מבחינת אבות (עיין קונטרס הנ"ל) וד"ל (והיינו ד"זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם" דוקא, כנודע שבני בנים נדבקים במדת האבות כראוי ודוק).

ב.

שמות יג, ד. עד פסוק זה (אם הוא "עד ועד בכלל" או "עד ולא עד בכלל", תלוי בפסוק "ויהי בשכן ישראל וגו' ויהיו בני יעקב שנים עשר", בראשית לה, כב, המתחלק לשתי פרשיות, האם נחשבנו לפסוק אחד או שנים, כמבואר במ"א ביחס למקומו הסדורי של הפסוק "החדש הזה לכם") יש חסד פעמים הוי' ב"ה פסוקים בתורה. חדש האביב – "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'", ראש השנה למלכי ישראל ולרגלים (שענינן הכללי הוא תקון מלכות ישראל כנודע, ובפרט חג הפסח, זמן חרותנו להיות לעם וממלכה, "אין מלך בלא עם"), הוא חדש ההתחדשות, בבחינת "נסי נסים" של אמונה ובטחון (דהיינו אמונה חזקה, שבזכותה נגאלו אבותינו ממצרים, המביאה לידי בטחון גמור בישועת ה' כהרף עין, כמו שיתבאר בפנים (בפרק ח) בענין הקביעה הרצונית, שמקור ענין זה בתורה יוצא מהפסוק "החדש הזה לכם וגו'" – "כזה ראה וקדש" וד"ל. והוא בסוד "שבת הגדול", שלפני יציאת מצרים – "משכו וקחו לכם וגו'" – שעולה י"פ בטחון, שלמות הבטחון בכחו ורצונו יתברך להוציאנו ממצרים – היום. סוד השם אביב הוא אמונה בטחון – (לכל החיים) יש בטחון, דהיינו אמונה חזקה מאד המביאה לידי בטחון גמור בבחינת "כפלים לתושיה". כל הפסוק "היום אתם יצאים בחדש האביב" עולה (במספר סדורי) אמונה בטחון (במ"ה). יש כא – אהיה (שם הגאולה) – אותיות בפסוק (רת"ס הפסוק למפרע: ביה – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" וד"ל). כל הפסוק עולה כא פעמים מז (ממוצע כל אות), בטול – הוי' אהיה, כמבואר בכתבי האריז"ל וד"ל.

והנה לפי דעתו של רבי אליעזר: "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובתשרי עתידין להגאל". והיינו בסוד העבודה של "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", בבחינת "אתם נצבים היום כלכם וגו'", ובסוד "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום", כמבואר בדא"ח. לפי דעת רבי יהושע ש"בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל" י"ל דעיקר כח "היום" הוא הכח "לצאת" מעצמו המוגבל, ע"ד "צאינה וראינה בנות ציון", וכפרוש אדמו"ר הזקן: "צא אני וראה אין". וזהו "היום אתם יצאים וגו'" דייקא. לפי דעת רבי אליעזר י"ל שעיקר כח "היום" הוא הכח "לבא", ובסוד חג האסיף (הביאה הביתה) שבחדש תשרי. וכן "אתם נצבים היום כלכם וגו'" שלאחר פרשת "כי תבוא אל הארץ". הכל הוא בסוד השם הקדוש צבאות, הכח האלקי הניתן בנשמות ישראל להיות "צבאות הוי'" – צבא נוטריקון יוצא ובא, כמבואר במ"א – לצאת מהגבול אל הבלי גבול ולהמשיך את הבלי גבול שישכון בגבול (היציאה היא על ידי אמונה ובטחון שלמראית עין מתדמה ל"שקר", וכמו שיתבאר בפנים, בעוד שהמשכת הבלי גבול לבא ולשכון בגבול הוא תכלית גלוי האמת לאמיתו, וכידוע שפנימיות העבודה של חדש תשרי הוא ענין "ראש דברך אמת", וכמבואר במ"א.

והנה העבודה דיציאת מצרים נמשכת עד החדש השלישי (וכידוע שג' החדשים הראשונים, ניסן אייר וסיון, מתיחסים בתורה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ותו לא), זמן מתן תורתנו, תכלית הכונה דיציאת מצרים. וכן עבודת הביאה דתשרי מתחילה בעצם מחדש אב (בא), וכידוע הרמז דבראשית כוללת אב תשרי בסוד חש־מל (כאשר אלול הוא בסוד מל מלשון מילה הממוצע בין חש מלשון שתיקה למל מלשון דבור, ובסוד "ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב וגו'" ר"ת אלול כנודע. החוש של חדש אב (בספר יצירה) הוא חוש השמיעה, חוש הקליטה וההפנמה, ראשית עבודת הביאה – "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". מבין יב צרופי הוי' ב"ה המכוונים כנגד יב חדשי השנה, הצרוף של חדש אב, הצרוף החמישי, הוא הויה (לשון הויה משמע שבירה ותקון, חרבן ובנין, סתירה על מנת לבנות מחדש בשכלול יותר ויותר וד"ל) היוצא מפסוק: "הסכת ושמע ישראל היום". ידוע בחז"ל שמשיח נולד בעצומו של תשעה באב, והיינו שעיקר העבודה הפנימית של חדש זה הוא לשמוע ("הסכת ושמע" בסוד "חכם בבינה" ע"י עיון מעמיק דעין השכל שבלב עד שבא לבחינת ה"דערהער", השמיעה הפנימית שבבחינת "ישראל" – לי ראש וד"ל) את סוד "היום" ("היום, אם (יחוד אב ואם וד"ל) בקולו תשמעו" וד"ל) דביאת המשיח היום (בעצומו של חרבן ממש – "ואציעה שאול הנך" כאשר "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" וד"ל). והנה חדש אב נברא באות ט (ספר יצירה), סוד ט ירחי לידה המצטמצמים ב־ט ימים מר"ח אב (יום הסתלקותו של אהרן כהן גדול, אהרן מלשון הריון כנודע, וכנודע שימי עבור עלולים להיות גם ימי עברה, אך העבודה בהם היא למעט את העברה על ידי שמחה דוקא, מתוך קליטת ההתבוננות הטובה שבבחינת "הרה ויולדת יחדו", שאזי "אם הבנים שמחה", וכידוע הפרוש החסידי – "משנכנס אב ממעטין, בשמחה" דוקא וד"ל) עד ט באב. בפסוק (דברים כז, ט) ד"... הסכת (תבה ה־ט בפסוק) ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם להוי' אלקיך. ושמעת וגו'", תבת "היום" צפונה בדלוג של ט־ט אותיות החל מאות ה־ה של תבת "היום" שבפסוק: "...היום הזה נהיית לעם להוי' אלקיך. ושמעת וגו'". "הסכת ושמע ישראל היום" עולה ט פעמים "הוי' אלקינו הוי' אחד" (עיקר נושאו של "שמע ישראל"). יחוד "היום" ו"הוי' אלקינו הוי' אחד" עולה "ברוך", תחלת "יחודא תתאה", "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", להמשיך את הגלוי ד"יחודא עילאה" להיות בסוד "דירה בתחתונים" (בנין בית המקדש) – "היום".

במעשה בראשית מופיעה תבת "היום" ב"פ (ביום רביעי. בשני הפסוקים החותמים את מעשה בראשית, בפרשת "ויכלו וגו'", בכ"א היום אותיות, וכמבואר במ"א וד"ל), וכן בקריאת שמע באה תבת "היום" ב"פ ("אשר אנכי מצוך היום" דפרשה ראשונה, ו"אשר אנכי מצוה אתכם היום" דפרשה שניה. ובחז"ל מבואר, מדיוק תבת "היום", שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (ומוסיף אדה"ז בל"ת בד"ה ציון במשפט תפדה – כחדשים ממש, ומבאר במאמר שם שבלאו הכי המרירות והשמחה שלו הן מעניני עוה"ז ושאזי הנצוץ האלקי שבו נמצא בגלות בנפשו הבהמית כו'. ומבאר שהדרך להגיע להתחדשות אמיתית בעבודת התומ"צ היא ע"י ההתבוננות בלשון הכתוב גופא – "אנכי מצוך היום", שאנכי מי שאנכי, עצומ"ה ממש, נמשך ע"י קיום התומ"צ בעוה"ז דוקא, ושעל כן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העולם הבא", שקבלת השכר למחר אינה אלא מה שנהנין מזיו השכינה, זיו בלבד עיי"ש. ועיין בד"ה הנ"ל לכ"ק אדמו"ר שליט"א תשל"ו, קונטרס שבת חזון תשמ"ט, שמבאר בארוכה איך שתכלית הכונה דיחוד סובב וממלא, שתמיד יאיר אור חדש בפנימיות נפשו של מקיים התומ"צ, הוא ע"י גלוי העצמות, בחינת אנכי מי שאנכי, שלמעלה מסובב וממלא, ושעל כן בכחו להמשיך את גלוי אור הסובב שלמעלה מהזמן בתוך הזמן דאור הממלא עיי"ש). ויש לרמז ש"חדשים", "מעוט רבים שנים", היינו יחוד שני החדשים דניסן ותשרי, סוד יוצא ובא כאחד כנ"ל, רצוא שבבחינת "אליו ולא למדותיו" (סוד העבודה דנקודת ציון שבנפש האלקית שבישראל, עיין ד"ה אלה הדברים שבספר חנה אריאל) ושוב שבבחינת תשובה שלמה דקיום התומ"צ בבחינת "כפליים לתושיה", תשובה משמחה של מצוה (והיינו ע"ד פרוש הבעש"ט זי"ע בסוד הפסוק "חכם לב יקח מצות", עיין סוד ה' ליראיו פרק מצות הוי', שבכל מצוה צ"ל ב' מצות, כונה ומעשה, דהיינו רצוא ושוב) וד"ל. רצוא ושוב אלו הם ענין ביאת המשיח (משיח אותיות ישמח כנודע) שלאחר התפשטות הגשמיות מצרות הגלות וד"ל. בפרשה ראשונה של ק"ש תבת "היום" היא התבה ה־כו, הוי' ב"ה, מסוף הפרשה, ובפרשה שניה של ק"ש תבת "היום" היא התבה ה־קיב, הוי' אלקים (שם מלא) מסוף הפרשה (תבה ה־כו, הוי', מסוף הפסוק "ונתתי עשב... ואכלת ושבעת", לפני תחלת הענין ד"השמרו וגו'") ודוק), בסוד גלוי עצם המאור ("המאור הגדול לממשלת היום") של שמש הוי' – "אנכי מי שאנכי" וד"ל.

בכל ארבעת החומשים הראשונים מופיעה תבת "היום" – היום (סא) פעמים. במשנה תורה בלבד מופיעה תבת "היום" עד פעמים, כאשר ההופעה האחרונה, החותמת, היא: "...ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה" וד"ל.

ג.

שמות טז, כה: "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאהו בשדה" (במאמרו של משה שבפסוק זה י תבות ו־טל אותיות, תבות "היום" הן במקום: ב, ה, ז – סוד זהב למפרע, חלוקת יום ה־ז ל־ה ו־ב, כמבואר סודו במ"א. תבת יום יוצאת מג"פ "היום" בדלוג שוה של אותיות. כאשר כל הפסוק נכתב בצורת "עגול" כנודע, תבת היום יוצאת, בדלוג שוה, מ־ה ד"היום" תנינא, י ד"היום" בתרא, ו ד"תמצאהו" ו־מ ד"משה" ודוק). וכדרשות חז"ל עה"פ: "א"ר שמעון בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא כל המקים שלש סעודות בשבת נצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג, דכתיב הכא 'יום' וכתיב בחבלו של משיח (מלאכי ג): 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה''. ובדינה של גיהנם כתיב (צפניה א): 'יום עברה היום ההוא'. ובמלחמת גוג ומגוג כתיב (יחז' לח): 'ביום בוא גוג'". שם קיח, א.

וכן דרשו על פסוק זה בירושלמי (תענית פ"א, ה"א): "אמר רבי לוי אלו שמרו ישראל שבת אחת כתקונה מיד היה בן דוד בא, שנאמר: 'כי שבת היום' (דרש 'היום' מלשון 'היום אם בקולו תשמעו' – פרוש התו"ת), ואומר (ישעיה ל) 'בשובה (מלשון 'שבת') ונחת תושעון' – בשובה ונייחא תתפרקון" (ומתקשר לרמז המובא לעיל שבשני הפסוקים האחרונים דמע"ב, שבפרשת "ויכלו וגו'", בכ"א היום אותיות ודוק).

והנה בחשבון גדול דמנצפ"ך פשוטות (מ־ך שעולה חמש מאות ל־ץ שעולה תשע מאות), היום עולה כתרא עילאה, ג"פ אור (שבכתר עליון: אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח, כנגד ג' רישין שבכתר: קדמון מצוחצח צח ר"ת קמץ, נקודת הכתר – "וקמץ הכהן" וד"ל) כנודע. נמצא שג"פ היום עולה ט"פ אור (כנגד ט היכלין דאריך אנפין כנודע), כשם שאור עולה ט"פ זיו (השכינה), וכידוע ששבת הוא אור בהפוך ספרות וד"ל.

ועוד יש לרמז: ג"פ היום עולה אמונה ובטחון.

ד.

עיין בסידור עם דא"ח, שער חג המצות (וז"ל: "...היום יום א' לעומר פי' היום הוא יום הגדול שבלתי מוגבל בחכמה עדיין והיינו שלמעלה מן הדעת בבחי' אנכי מי שאנכי כו' יום א' הוא לעומר פי' הרי הוא נמשך ומאיר ליום הקטן ומצומצם שבמדות מל' להפוך בו מחשוכא לנהורא כו' שהעומר הוא מאכל שעורים כו'...". והנה ידוע שהחכמה הוא ענין ראשית הגלוי שע"י נקודת הצמצום הראשון, ומה שלמעלה מן החכמה בעצם היינו עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום, והוא הנקרא "היום". ומושג הוא בסוד האמונה שע"י אכילת מצה, מיכלא דמהימנותא, כמבואר שם. אך כאשר האמונה "נאכלת" ו"מתעכלת" בפנימיות אברי הגוף ממש אזי הופכת היא לבטחון חזק מאד, שהוא עיקר הכח להמשיך ולחבר את בחינת "היום" לבחינת "יום וגו'", שהוא ע"י ההתעצמות בבחינת "היום" גופא להמשיכו בחכמה בסוד כח מה – תקיפות הבטול כנודע, ובסוד תפלין של ר"ת כמו שיתבאר וד"ל). עיקר גלוי בחינת "היום" הוא ב־לג בעמר, שע"י העבודה דהוד שבהוד (הספירה של ל"ג בעמר) זוכים לגלוי רזין דרזין דאורייתא – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" – בסוד "את ה' האמרת היום", ע"י הזדככות העמר להפוך אמר (עיין בסוד ה' ליראיו שער "ארבעה עולמות" עמ' קסג). ידוע בדא"ח (בשם רבי אברהם המלאך, בנו של הה"מ נ"ע, שמסר כונה זו לכ"ק אדמו"ר הזקן) שימי הספירה בכלל – אשר בהם תחלת ספירת כל יום היא בתבת "היום... לעמר" – מסוגלים הם לכוון כונות בענין ביאת משיח צדקנו (ובפרט בכונת המקוה שבימים אלה). והיינו כידוע שע"פ סוד אין מכוונים שאר כונות בימי הספירה חוץ מכונת הספירה, שהרי אין משיח בא אלא בהיסח הדעת מכל דבר אחר חוץ ממנו, כמבואר במ"א (והיינו שנראה כמשקר, וכמו שיתבאר בפנים) וד"ל.

מכל זה יובן הדיוק שאליהו הנביא נזדמן לרבי יהושע בן לוי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי דוקא, שהרי רשב"י, סוד לג בעמר, הוא "מגלה סוד" ביאת משיח צדקנו ברחמים, בספר הזהר הקדוש שחבר ובבטחונו הגדול בדורו שיהיה ראוי לביאתו, בסוד שלא נראתה הקשת בדורו וד"ל.

ועיין בגרסת ה"עין יעקב" שגורס לפני המעשה הנ"ל מעשה נוסף: "רבי יהושע בן לוי אשכחיה לאליהו דהוי קאי אפיתחא דגן עדן. א"ל אימת אתי משיח? א"ל לכשירצה אדוננו הזה. אמר רבי יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי". במעשה השני שאל את אליהו "אתינא לעלמא דאתי? א"ל אם ירצה האדון הזה (שכינה היתה עמהם – רש"י). אריב"ל שנים ראיתי וקול שלשה (דשכינה הוה בהדייהו – רש"י) שמעתי", ואח"כ המשיך לשאול אודות משיח וכו' (ומזה שמשיח אמר לו "שלום עליך בר ליואי", א"ל אליהו "אבטח לך ולאבוך לעלמא דאתי"). ועיין בחדושי אגדות של המהר"ל ז"ל שמפרש שעולם המשיח הוא ממוצע בין עוה"ז לעוה"ב ואליהו הוא ממוצע (היינו השגה ממוצעת) בין עוה"ז לעולם המשיח. עולם הבא הוא עולם (בו מתגלה) "האדון הזה". למשיח קשר ישיר למדרגה זו, משא"כ בנוגע לאליהו, עיי"ש. בשני הספורים (הקשורים יחדיו, כמובן) קימת זיקה בין גן עדן ועוה"ב (עיין רש"י בפרוש שער רומי, דהיינו פתח ג"ע שכנגדו) ובין המשיח, וכן קשר בין משיח ל"אדוננו הזה". והנה ידוע שפרוש "עולם הבא" הוא ש"בא" תמיד, סוד המשכת מוחין דאבא עילאה (עיין מאמר "תפלין דרש"י ותפלין דר"ת", והוא סוד תפלין דר"ת ודוק) בז"א, שהרי הוא למעלה מהזמן לגמרי. סוד משיח, הממוצע בין עוה"ז לעוה"ב, היינו "היום", המשכת ה"למעלה מן הזמן" בתוך הזמן ממש (עיין מהר"ל שם, שמפרש שכונת המשיח היתה "היום" ממש, מצדו הוא, אך הדבר המעכב – "אם בקולו תשמעו" – הוא אך ורק מצדנו. והיינו ענין הבטחון, שכל הטוב נמצא, בבחינת העלם שישנו במציאות, ואין מונע גילויו רק אנחנו עצמנו, כמבואר בפנים).

וי"ל שריב"ל הוא כנגד סוד הנפש, ה תתאה שבשם (ובסוד "אבא יסד ברתא" וד"ל). אליהו הוא כנגד סוד הרוח דכללות נש"י, כנודע בכתבי האריז"ל, ו שבשם. רשב"י חבר את ספר הזהר הקדוש בסוד "זיהרא דאמא עילאה", נשמה (בחינת "משה זכה לבינה"), ה עילאה שבשם. וכן בינה עד הוד אתפשטת, סוד לג בעמר כנ"ל. משיח הוא בסוד תפלין דר"ת כנ"ל, אבא עילאה, האומר "היום" בבטחון גמור (וכנ"ל בסוד שרש הבטחון במוחין דאבא, בפרק ה בפנים), חיה, י שבשם. "אדוננו הזה" היינו כנגד כתר עליון, יחידה המאירה בחיה (וכידוע שביחס לכללות נש"י משיח הינו כנגד היחידה שבנפש, והיינו שמתעצם עם בחינת "אדוננו הזה", בכח הבטחון שבו, ע"מ להמשיכו בנקודת החכמה, החיה שבנפש, ומשם להאירה במדות שבלב לאהפכא חשוכא לנהורא וכנ"ל וד"ל), קוצו של י, ודוק.

ומכל זה יובן מש"נ "היום לעשותם", ופרשו חז"ל – "ומחר לקבל שכרם". והיינו כמבואר במ"א ש"נעשה ונשמע" הם כנגד חכמה (ראיה), "כלם בחכמה עשית", ובינה (שמיעה), שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אך ידוע שעיקר גלוי הכתר (עתיקא) הוא בבינה (אמא) דוקא, ששם שרש התענוג העליון דעולם הבא (הגלוי של בחינת "אדוננו הזה" במערתא דרשב"י, שמעון מלשון שמיעה פנימית וכנ"ל). ועל כן מבואר ששרש "ונשמע" ("ונשמע" אותיות שמעון) קודם ל"נעשה" (בסוד "בראשית ברא", דבר וחצי דבר, היחוד העצמי של "אדוננו הזה" גם בגופו של משיח – "עצומ"ה... בתוך גוף", דהיינו סוד היחוד של קוצו של י וגוף אות ה־י עצמה, וכמבואר היטב במאמר וצדיק יסוד עולם עיין שם. והיינו שעיקר התגלות עתיקא הוא בשמיעה הפנימית דבינה, אך עיקר המשכת העצם דעתיקא ויחודו בגוף הוא בחכמה וד"ל). בבינה "יש מחר שהוא לאחר זמן", אך בשרשו בכתר "לאחר זמן" היינו למעלה מהזמן לגמרי, גם למעלה מהמשכת ה"למעלה מן הזמן" בתוך הזמן, בחינת "היום" כנ"ל. אך הוא מתלבש ושורה בתוך בחינה זו ממש, דהיינו "שכר מצוה – מצוה" עצמה, ה"מחר" ש"לאחר זמן" לגמרי בתוך "היום לעשותם" (דהיינו יחוד עצומ"ה יתברך, שבבחינת "יחיד", בעצם אורו האין סוף שלפני הצמצום, בחינת "היום", בסוד "הוא ושמו בלבד" וד"ל).

ועיין בסוף ד"ה "רשימה חקיקה חציבה עשיה" לכ"ק אדה"א נ"ע וז"ל: "...והנה העיקר הוא בחי' הכלים שזהו תכלית רצונו ית' בחי' כלים ועשיה דוקא היום לעשותם כתיב התהלך לפני, ואיתא בזוה"ק אשתדלותא דב"נ בחי' עשיה ובחי' כלי דוקא שאף שבהשתלשלות למטה הכלי נמוך מהאור שבתוכו מ"מ שרש הכלי למעלה הוא מאוד נעלה שהיא מבחי' הגבורה דמו"ס ובשרש שרשם ג"כ שרש הכלים הוא מבחי' החלל ומק"פ...", עיי"ש. "תכלית רצונו ית'" הוא ע"ד "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ (תכלית הרצון) צדיק ונשגב". ריצת ה"צדיק" אל תוך ה"מגדל עז שם הוי'", מדת הבטחון הגמור, היא אמיתת ענין "היום" שנמשך בבחינת הכלים והמצות (בסוד "שכר מצוה מצוה" כנ"ל) דוקא, בהיות שרש הכלים למעלה (לעילא ולעילא, בעצמות המאור שנכנס במקום האור לחולל את הצמצום הראשון כמבואר בדא"ח) משרש האורות, ושע"כ "דרכו של איש לחזר אחר אשה", "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו" (וכאשר יקוים "ונשגב" עצם האור, אוא"ס ב"ה, בתוך הכלי ממש, אזי יקוים "נקבה תסובב גבר" – בארץ ישראל, "כי ברא הוי' חדשה בארץ וגו'" וד"ל. והנה צ"ל אתערותא דלתתא מצד הכלים למטה – "הכל לפי רב המעשה" – וכלשון הכתוב: "עד מתי (!) תתחמקין הבת השובבה, כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר". עיקר הפגם שבכלי הוא ענין ההתחמקות מפעולה בזריזות ובבטחה). עבודת "היום לעשותם" צ"ל בבחינת "התהלך לפני" דוקא, וכמו שיתבאר בפרק הבא.

ועיין בגמ' ב"מ ל, ב: "... 'ואת המעשה' זה הדין, 'אשר יעשון' זו לפנים משורת הדין". "היום (עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום – 'לפנים משורת הדין') לעשותם" הוא ענין העשיה ש"לפנים משורת הדין" דוקא. "יום" סתם (ע"ד "היום יום" כנ"ל) הוא בסוד המשכת קו המדה לתוך שורת (עגול) הדין של המקום הפנוי שנעשה ע"י הצמצום הראשון – "'ואת המעשה' זה דין" (דהיינו התקון שנעשה ע"י דין תורת אמת). אך "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בגמ' שם, והשוה ב"מ פח, א, וברש"י שם, וי"ל דשרש העבודה האמיתית, אמת לאמיתו, של "לפנים משורת הדין" הוא בסוד "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", סוד מעלת נסוך המים ושמחת בית השואבה, שמשם שואבים רוח הקדש, "ונחה עליו רוח הוי'" ממש, מנסוך היין ושמחתו, שמסוד הוי' בנקוד אלקים וד"ל). נמצא שבנין ירושלים הוא ע"י העבודה שבבחינת "לפנים משורת הדין" דוקא, בחינת "היום לעשותם" שלמעלה מבחינת "אשר ברא אלקים לעשות" סתם (אך, באמת, גם פסוק זה, החותם את מע"ב ביום השבת קדש וכנ"ל, היינו העשיה שבסוד שבת דרעוא דרעוין, וכנ"ל, וכמרומז בזה שיש בפסוק זה, וכן בקודמו, היום אותיות, שמכאן נמשכת, בסוד "נעוץ סופן בתחלתן", מדרגת השמיני שבאחד שלאחר השביעי, סוד "הקהל", "יום אחד" ("היום יום אחד" סוד עין – "ואבא היום אל העין" כנ"ל) לתקן, בשלמות, את ה"עמר", מאכל בהמה מן השעורים (שעורי תורה) וכנ"ל וד"ל. וי"ל שבכל מקום השם "מעשה" הוא בחינת הדין ואילו הפועל "תעשון", "לעשות", "לעשותם" הוא בחינת לפנים משורת הדין. וכידוע שישנן מצות שעיקר הגדרת קיומן הוא מצד המעשה הגמור (מצוה שחלה על ה"חפצא") וישנן מצות שעיקרן הוא פעולתן ע"י המקיימן בשעת מעשה (מצוה שחלה על ה"גברא"). תכלית שורת הדין הוא המעשה הגמור, בעוד שלפנים משורת הדין, בחינת "היום", הוא עצם הפעולה, וע"ד הפתגם השגור בפי חסידים "טאן, ניט אפטאן". והוא סוד "הכל בידי שמים (היינו שלמות המעשה) חוץ מיראת שמים (בשעת מעשה)" וד"ל).

והנה ידוע שחכמה ובינה ("נעשה ונשמע" כנ"ל) הן בסוד "כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל", שמזה יובן הקשר בין שתי שאלותיו של ריב"ל – ביאת המשיח, שהיא טובת הכלל (ועד כדי כך שכמה מגדולי החכמים אמרו "ייתי ולא אחמניה". רק רב יוסף, בגימטריא משיח, אמר "ייתי ואזכה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה", די"ל דמשיח, חמורו, רעי חמורו, צל רעי חמורו, הם כנגד אבי"ע ד"עולם המשיח", וזוכים לביאתו "היום" ע"י "היום לעשותם", בחינת העשיה שלו דוקא וד"ל, "עשיה לעילא", בסוד "ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן", שרש הכלים שלמעלה משרש האורות, כנ"ל בפרוש "היום לעשותם". וי"ל ששרש ג' הבחינות של חמור, רעי, צל, שכולם מרמזים לענין הכלים, הוא כחותם המתהפך – הגבורה שבמו"ס, מקום הפנוי של הצמצום הראשון, עצמות המאור שנכנס במקום האור וכנ"ל וד"ל), וחלק לעולם הבא, שהוא טובת הפרט (לכאורה, אך עיקר סוד העוה"ב הוא הגלוי, העצמי, שכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו, שעל כן "עתידים צדיקים – 'ועמך כלם צדיקים' – שיאמרו לפניהם קדוש", בקדושת עצמותו יתברך ממש, וכמבואר במאמר וצדיק יסוד עולם הנ"ל).

והנה ה המדריגות הנ"ל, שכנגד נרנח"י ("שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי" וד"ל): אדוננו הזה, משיח, שמעון בן יוחאי, אליהו, יהושע בן לוי, עולה היום פעמים הוי' ב"ה – "היום הוי' נראה אליכם", ביום השמיני (למילה – "למנצח על השמינית", סוד כנורו של משיח שבו שמונה נימין) שלמעלה מהזמן והטבע דמחזור השבע לגמרי, ובכ"ז נמשך בזמן ובבחינת "לעשותם" ("אשר ברא אלקים לעשות... ביום עשות הוי' אלקים...") ד"יום אחד" דוקא כנ"ל וד"ל.

ה.

ע"פ המבואר בגוף המאמר, בסוד "היום יום וכו'", ד"היום" קאי על עצמות אוא"ס שלפני הצמצום – בחינת "באורך" – ו"יום" קאי על גילוי אורו יתברך שלאחר הצמצום – בחינת "נראה אור" – יש לפרש את דברי המשיח לריב"ל כך: ביאת המשיח תלויה בגלוי מדרגת "היום", כיצד קמיה יתברך אין צמצום כלל וכלל, אלא אורו העצמי והפשוט בתכלית הפשיטות ממלא את כל ה"מקום", כביכול, לאחר שנברא העולם ע"י צמצום ומקום פנוי בדיוק כמו קודם שנברא העולם, בלי שום שנוי כלל ח"ו. כנגד זה טען ריב"ל בפני אליהו הנביא (שתפקידו הוא לברר את עניניו של משיח, שזהו מה שבא לבשר על ביאת המשיח, עיין בחדושי אגדות של המהר"ל ז"ל הנ"ל), הלוא מצדנו, הצמצום אמיתי הוא, וכך מעידה תורת אמת – "בראשית ברא אלקים וגו'", וכמבואר בדא"ח בסוד "אל דעות הוי' וגו'", ששתי הדעות (דעת עליון – מצדו יתברך, ודעת תחתון – מצדנו) נשואות יחדיו בפשיטות עצמותו, והעובדה – שמשיח לא בא! ותשובת אליהו: השי"ת ברא "דעת תחתון" על מנת לשמש "כלי" לגלוי "דעת עליון" בו, והוא באמת מצד גלוי כח הכל יכול יתברך שהוא נמנע הנמנעות. ועל כן תכלית כל עבודתנו – "אם בקולו תשמעו" – היא להמשיך את גלוי "היום" כמו שהוא קמיה יתברך ממש, אל העולמות התחתונים. אנחנו, בני ישראל קדושים (שבכל אחד ואחת מישראל "חלק אלוק ממעל ממש", ובשעת מ"ת נחקק בנו הכח לקיים מצותיו יתברך, מצוה מלשון צוותא חדא, ומצוה אותיות הויה ב"ה אלא ש"הנסתרות", יה, באו בהסתרת אתב"ש – מצ (והיינו סוד "שכר מצוה מצוה" המבואר לעיל, ששכר המצוה הוא ענין גלוי שם הוי' ב"ה שנעשה ע"י קיום המצוה, ובסוד "ויעש דוד שם"), כמבואר בדא"ח), יכולים להמשיך גלוי זה למטה מטה, ועד שבכחנו לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים", בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו וד"ל. והנה פרוש זה למעשה דריב"ל ואליהו, עולה בקנה אחד עם הפרוש המתבאר בפנים, והוא הוא, שהרי המשיח עצמו "נאה דורש ונאה מקיים" ודוק (ועיין במהר"ל הנ"ל ששאר העניים סובלי חלאים שיושבים ביחד עם משיח בשערי רומי – נקודת ההעדר דמלכות רומי – היינו צדיקי הדורות המשתתפים בצערו של משיח ומקבלים בשמחה יסורים על מנת להקל על יסוריו של משיח עבור כלל ישראל. אך הם מתירים וחובשים את כל פצעיהם ביחד, ואינם "דרוכים" כמו המשיח לישועת ה' כהרף עין ממש, בהיות שמדרגתם היא בסוד הרשימו של אור אין סוף, שאמנם לא נגע בו הצמצום, אך אינו מאיר במקום הצמצום ממש, כמבואר בדא"ח. משא"כ מדרגת המשיח האמיתי הוא "היום", עצמות אור אין סוף שלפני הצמצום כנ"ל וד"ל. ממדרגת "היום" דוקא נמשך סוד ההשגחה הפרטית, "עינא פקיחא", על כל "נגע" ו"נגע", כלומר שפגמה (ואופן תקונה) של כל נשמה ונשמה בישראל "נוגעים" לו בעצם, ובעבור זה סובל הוא יסורים – "והוא מחולל מפשעינו" – "מחולל" וכן "סובלי חלאים", מלשון "חלל" ומקום פנוי, אך דוקא לשם מאיר הוא את אור האין סוף שלפני הצמצום – "היום", בסוד "וראה הכהן את הנגע" אשר מבואר בכתבי האריז"ל, שע"י ראיתו ממשיך הכהן בנגע אורות (מוחין דאבא), אשר חסרונם הוא שגרם להופעת הנגע, וד"ל. והיינו כידוע בדא"ח (עיין ד"ה בריש הורמנותא דמלכא לר"ה ז"ל) שסוד הרשימו הוא "פשוט" סתם, שאינו סובל התחלקות והתפרטות, משא"כ אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום, שהוא "פשוט אמיתי", ממנו דוקא נמשכת כל התחלקות והתפרטות. לאחר עבודת התקון של כל יהודי בפרט מתעורר אור המשיח לבא – "אמר דילמא מבעינא דלא איעכב" – שכל או"א מישראל ראוי שעבורו יבוא משיח לגאול את כלל ישראל וד"ל).

ו.

והנה עיקר לשון תנאי בתורה הוא "אם", וכמו בפסוק זה – "אם בקולו תשמעו". והוא בסוד "אם לבינה תקרא", "א"ת 'אִם' אלא 'אֵם'", בסוד התגלות עתיקא (ובפנימיותו – רדל"א, דלא ידע ולא אתידע מה דהוי ביה, דהיינו חביון עֹז העצמות שבו כנודע) באמא. באמא עילאה (המיוחדת באבא עילאה, סוד יחודם של משיח ורשב"י כנ"ל בסוד "היום לעשותם", "נעשה ונשמע" כאחד ממש), בחינת "יש (כלומר ענג הנעלם הבא במורגש) בטחון", נתקיים התנאי (סוד קיום אותיות איתן המשמשות לעתיד לבא וד"ל). וזהו שאליהו הנביא, סוד המודעות לתנאי ומימוש היעוד ע"י קיום התנאי בפועל (ע"י הפצת אור תורתו של משיח), עומד, כעבדא קמי מריה, אפיתחא דמערתא דרשב"י (מקום הזווג דאותיות איתן – "מקום בינה" כנ"ל). וכן מסור בשם הרה"ק רבי אהרן מקרלין זצ"ל שאליהו הנביא לא זז מד' אמותיו של מורנו הבעש"ט זי"ע ועמד לפניו כעבדא קמי מריה (ראה רמ"ח אותיות, אות ז).

וזהו סוד הכתוב: "נשאתי אמיך אפונה" (תהלים פח, טז), סוד "נורא תהלות" ביחס לעצמותו יתברך ממש שלמעלה מבחינת "והריחו ביראת ה'", בחינת "ותהלתי אחטם לך" – "הוא תהלתך והוא אלקיך" (אך חביון עז העצמות שברדל"א, שבבחינת "נורא תהלות" שורה ונמשך בבחינת "הוא תהלתך והוא אלקיך", ואדרבה, לפי ערך "תהלות ישראל" כך "יושב" ביניהם בחינת "אתה קדוש" ממש, כמבואר במדרש שהש"ר עה"פ "דומה דודי לצבי", עיין בכל זה בפרוש "יהל אור" לכ"ק אדמו"ר הצ"צ עה"פ "תהלה לדוד" (ע' תקלז) ועיין במאמר וצדיק יסוד עולם פ"ו וצרפהו לכאן) – ופרש הרד"ק (בספר השרשים ערך פונ עיי"ש) ש"אפונה" הוא פועל הנגזר מלשון "פן" ושמא, כלומר (למעליותא) מציאות פנימית (כאשר כל כולו פנוי מכל ענין אחר, ע"ד פנוי הבית מכל שמץ חמץ לפני חג הפסח שאזי זוכים ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם") של "נורא תהלות", וכפרש"י – "יראוי מלהגיד תהלותיך פן ימעטו, כמ"ש 'לך דומיה תהלה'" (והיינו "תהלה" בבחינת "חש", שלפי ערך עצמת ה"חש" בא אמיתת ענין ה"מל" – "הוא תהלתך והוא אלקיך" בגימטריא "שמע ישראל" וד"ל). "אמיך" – מלשון "אימה" – היינו בחינת "נורא" שלמעלה מ"יראה" כנודע. אך יש לדורשו גם מלשון "אם", לשון תנאי – "אם בקולו תשמעו" כנ"ל. "נשאתי" (סוד סיום כל התורה כולה – "לעיני כל ישראל" וד"ל) הוא סוד "נשא עון" ע"י כח העצמות (השורה בנפש הישראלית) להיות נושא הפכים – ספק וודאות – כאחד, להמשיך לתוך "חלל" ה"אפונה" תקות חוט השני של הבטחון המוחלט בביאת המשיח – "היום". וכן יש לדרוש "אמיך" מלשון "אם הדרך", פרשת דרכים, "כל הדרכים בחזקת סכנה" (צרוף אותיות כלת מרדכי חזקה בסכנה, כמבואר במ"א, והיינו סוד יחודם של אסתר מרדכי ר"ת אם, וכמו שיתבאר). ועוד ידוע שבכל גאולה מופיע "זוג" קדוש לגאול את ישראל, שהם ר"ת אם: בגאולת מצרים – אהרן משה; בגאולת פורים – אסתר מרדכי; בגאולה העתידה – אליהו משיח. והיינו "נשאתי אמיך אפונה", דאין משיח בא אלא בהיסח – פִנוי – הדעת, כלומר היסח הדעת מכל דבר אחר ותקיעת הדעת בסוד "אמיך", הכל בסוד "א"ת 'אִם' אלא 'אֵם'" – סוד "אם הבנים שמחה" (משיח אותיות ישמח כנודע; שמחה כפולה של "ישמח ה' במעשיו" מלמעלה למטה ו"ישמח ישראל בעושיו" מלמטה למעלה, סוד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, "עד דוד הגדיל", כמבואר במ"א וד"ל). ועוד י"ל ש"אם" מרמז, בנוטריקון, ל"איי הים" שבפסוק (ישעיה יא, יא): "והיה ביום ההוא יוסיף אד' שנית ידו לקנות שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים". הנביא מונה כאן שמונה מקומות של גלות ישראל, "שאר עמו", שיוסיף ה' לקנותם בביאת המשיח. המקום השמיני (הכולל את כל שאר המדינות שבחו"ל שלא נמנו כאן בפרוש), עיקר בחינתו של משיח כנודע, הוא "איי הים", "אי" (השב לא"י וד"ל) מלשון שלילה, ע"ד "אי אפשר", והיינו שבו מורגש הנס, הבלתי אפשרי ע"ד הטבע, "לרוקע הארץ על המים", שכאשר הארץ עולה ע"ג המים, אזי סדר היסודות ארמ"ע הופך ארע"מ, צרוף יההו דתפלין דר"ת, כחו וענינו המיוחד של משיח, מדת הבטחון כנ"ל. מהרגשת הנס בא "נשאתי אמיך אפונה", וככל הפרושים הנ"ל.

ז.

המצב של "פרזות" מורה על חוזקם הפנימי של יושבי העיר אשר אינם חוששים מפני אויב, כפי שאמר משרע"ה למרגלים: "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה... ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים" (במדבר יג, יח־יט), ופרש"י: "סימן מסר להם: אם בפרזים יושבין חזקים הם, שסומכים על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם".

כן הוא הדבר ביחס ליכולתו של האדם להיות (במודעות שלמה) "פתי יאמין לכל דבר": אדם החושש מן האכזבה, מפחד להאמין. היכולת להאמין, להתמסר, לבטוח בכל יום ש"היום" ממש בא המשיח (אפילו לאחר שגם אתמול ושלשום וכו' האמין ש"היום" יבוא המשיח, וככל הנראה עדיין לא בא), תלויה בחוזק פנימי רב, באי־פחד מפני מה שעלול להיות אם..., אי־פחד מפני נפילות רבות ואף מפני השגעון ואבוד שפיות הדעת לכאורה (כפי שאכן נקרא הנביא בפי הבריות – "משוגע"). רק במצב נפשי שכזה (שהוא אכן מצב חזק מאד – שלמעשה רחוק הוא ביותר מאי שפיות הדעת כפשוטה, עד שהוא אפילו המצב ה"שפוי" ביותר) אכן "פרזות תשב ירושלם" – "ושקטתם ואין מחריד".

והנה המשך הכתוב "פרזות תשב ירושלם" הוא "מרב אדם ובהמה בתוכה". אדם ובהמה הוא סוד תקון מה ובן בשרש העליון ("כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"), דהיינו שתי הבחינות של "ניכרים דברי אמת" (מה), ו"פתי יאמין לכל דבר" – "בהמות הייתי עמך" (בן), כמבואר בפנים. ובכל זאת "רב אדם ובהמה" הוא ע"ד "רב תבואות בכח שור", שכח הרבוי המופלג הוא מצד הבהמה – בן ומשא"כ אדם – מה הוא בסוד המעט, שממעט את עצמו וד"ל), ועל כן ר"ת "פרזות תשב ירושלם" הוא פתי דוקא.

הדיוק שהמצב של "פרזות" לעתיד לבא שייך לעיר הקדש ירושלים דוקא, "ושם העיר מיום הוי' שמה" (סוף יחזקאל), היינו שהבטחון ה"מופרז" ד"פרזות תשב" יבא מתוך בטול גמור דשלמות היראה – "ירושלם" (שמזה תומתק דרשת חז"ל את הפסוק "פתי יאמין לכל דבר" בהמתיחס למשה רבינו ע"ה בתחלת נבואתו בסנה (שמו"ר ג, א), שהרי משה רבינו הוא ענין שלמות היראה ובטול במציאות כנודע וד"ל).

בדלוג שוה, רמוזה תבת "פתיל" ב"פרזות תשב ירושלם" – "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת", נוטריקון פתי יאמין לכל (סוד הציצת הוא ענין "ניכרים דברי אמת", ההצצה במי ש"מציץ מן החרכים", ואילו פתיל תכלת הוא בסוד "פתי יאמין לכל דבר", ושעל כן צבעו נוטה לחשכת הלילה – "אמונתך בלילות" – אך עיקר מצותו הוא לראותו ביום, ענין הבטחון הגמור. על כן התכלת שבציצת הוא סימן לאתחלתא דגאולה ודוק).

ח.

ואלו דברי הרה"ק רי"א מהומיל ז"ל (חנה אריאל, פר' אחרי־קדושים):

...וזה הוא בחי' סגולה ולמעלה מבחי' רפואה ויש בזה כמה מדרי'. ויובן ד"מ מרפואת החולה בגשמיות (שהוא טועם מתוק למר כנ"ל). הא' הוא בכח סמי הרפואות שהם מבריאים את הגוף כפי מה שהגוף חי מן הנפש המחי' אותו באותה המדרי' באה לו הבריאות. ויש שמרפאין אותו בכח סגולות (הנק' סעמפאטי') [כידוע שבחכמה זו יוכלו לצייר צורת אדם על הכותל וכל מה שיפעלו ויעשו באותה הצורה יהיה נעשה בגוף אותו האדם נמצא שהמעשה שעושה בצורת האדם לבד עי"ז בא בגוף] דהיינו רק בבחי' כחות הנפש עצמן וכשהן מתחזקין ביותר ע"י כח הסגולות עי"ז מבריא הגוף. ויש עוד ענין ג' למעלה מזה והוא שמרפאין ע"י שמות הקודש שממשיכין כח אלקי ע"י השמות אל הנפש שהוא כח עליון מן הנפש עצמה ועי"ז מתחזקת הנפש להבריא את הגוף שהנפש עצמה מתפעלת מכח אלקי ועי"ז מבריא את הגוף. ויש עוד בחי' ד' למעלה גם מזו והוא מ"ש חש בראשו יעסוק בתורה וכו'. והיינו כמ"ש כל העוסק באור תורה אור תורה מחייהו. שזהו דוקא ע"י בחי' דביקות נפשו באור התורה שעוסק בה עי"ז תתחזק ותתרפא הנפש והגוף. וה"ז כענין משיקין את המים לטהרן שע"י שנוגעין המים במי מקוה שאין בה טומאה כלל מטהרין גם הם. וככה כשהנפש נוגעת באור ה' שבתורה נתוספים לה חיים להחיות ולהבריא את הגוף. אך כאן לא נאמר רק חש בראשו חש במעיו וכו' דהיינו שהאברים הן שלמים וקיימים רק שיש עליהם מיחוש וקלקול ואותו הקלקול (שבא מכח הקלי' שמהן כל קלקול והעדר) מתבטל ע"י אור התורה. אבל כשמתקלקלים ח"ו איברים הפנימים לזה אין מועיל אור התורה לשוב לתקנם שיחזרו האיברים לשלימות (אם לא בדרך זכות נסיי וכו' כדלקמן). אך אעפ"כ יש עוד בחי' למעלה מזו. והיינו שאע"פ שאינו יכול להבריא הגוף ממש ע"י אור ה' דתורה. מ"מ תוכל נפשו לעשות בגוף ככל מעשה אדם בריא. ועז"נ כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו ופועל פעולות גופניות אף שהגוף מקולקל. שהכחות המורכבים ומשתתפים עם הגוף אין יכולים לפעול בו כלום מחמת הקלקול שלו. אך קדוש השורה יוכל לפעול פעולות גופניות גם בגוף מקולקל והגוף נשאר בקלקולו. כי להגוף עצמו אין מגיע ענין הקדושה הנבדלת להיות בו כח הגוף גופני ממש כמו שהוא שורה בנפשו. אך בנס דכבשן האש דחמ"ו הי' האש בתוקפו כמ"ש קטיל המון שביבא וגו'. ואעפ"כ הי' כח הנפש גם באותו התוקף ראש שלא הזיק לחמ"ו. והיינו כח נסיי מאת ה' שהוא למעלה מבחי' קדוש השורה בתוך מעיו שהוא אינו מגיע ומתפשט עד כח הגוף לפעול בו הרפואה כנ"ל. והנס הוא בא גם בכח האש שהיה בתוקפו כנ"ל שאעפ"כ לא ישלוט בחמ"ו.

שש מדרגות הרפואה הנ"ל מכוונות היטב כנגד ששת הפרצופים העליונים: עתיק יומין; אריך אנפין; אבא; אמא; זעיר אנפין; נוקבא דזעיר אנפין, אשר כולם רמוזים בסוד שם הוי' ב"ה עם קוצו של יוד, כנודע. בבאור הנ"ל באו המדרגות מלמטה למעלה, כמובן, וכדלקמן.

המדרגה הראשונה ברפואות היא הרפואה הפועלת ע"י סמים מרפאים "שהם מבריאים את הגוף כפי מה שהגוף חי מן הנפש המחיה אותו...". סמי הרפואה פועלים על המדרגה התחתונה שבנרנח"י – נפש – כפי שזו מלובשת בגוף הגשמי ומחיה אותו, כענין "הדם הוא הנפש", והוא ענין פרצוף הנוקבא. ויובן זה בהקדם שבכל דבר בעולם יש ג' מדרגות ראש־תוך־סוף: ה"ראש" שבכל דבר מהווה את נקודת הקשר החי, בינו לבין המדרגה העליונה ממנו; ה"תוך" שבכל דבר מהווה את מערכת היחסים הפנימיים שבתוכו, את ההגיגים הפנימיים שלו בינו לבינו; ה"סוף" שבכל דבר מהווה את נקודת הקשר והיחס בין הדבר לבין מדרגות הנמוכות ממנו, המקבלות ממנו השפעה מסוימת. בנפש האדם ג' מדרגות אלו הן ההתפעלות הנפשית מן האלקות שמעליו, אשר מהתפעלות זו באה הפתיחות המאפשרת קבלה שופעת מלמעלה (נשמה – "ראש"); ההגיגים הפנימיים ומערכת הרגשות שבין האדם לעצמו (רוח – "תוך"); וההתיחסות לזולת הנמוך ממנו, למקבל, למחונך, אשר על האדם לדעת היטב כיצד לבוא איתם במגע על מנת להחיותם (נפש – "סוף"). ובבחינה אחרת, מדרגת ה"סוף" שבנפש היא מדרגת הנפש המתלבשת בגוף על מנת להחיותו להחזיקו ולקימו בבריאות וכח.

למעלה ממדרגה זו, באה הרפואה הסגולית ("הנקראת סעמפאטיה"), שהיא פועלת "רק בבחינת כחות הנפש עצמן וכשהן מתחזקים ביותר ע"י כח הסגולות עי"ז מבריא הגוף". זו הבחינה שבין האדם לבין עצמו, והיא מדרגת הרוח שבו, ובחינת פרצוף המדות – פרצוף זעיר אנפין שבו. החכם המומחה בסגולות יודע בחכמתו כיצד לרגש את נפש מבקש הישועה (אם רגוש שבמודע ואם רגוש שלא במודע), כך שהתרגשות והתפעלות פנימית זו שבין האדם לבין עצמו בהגיגיו הפנימיים תוסיף און לנפשו ומהתרוממות הנפש וחיזוקה יתחזק גם הגוף ותמצא לו הרפואה.

למעלה ממדרגה זו היא דרגת הרפואה שע"י שמות קדושים (אשר יש להבדילם מעניני הסגולות), הנוגעים לחלק ה"ראש" שבנפש, בהיותה מתפעלת מן האלקות שמעליה, הרמוזה בשם קדוש. זו רפואה שבבחינת פרצוף אמא, הפועלת על מדרגת הנשמה שבאדם, שהיא היא המתפעלת מן השמות הקדושים.

למעלה מזה היא הרפואה שלמעלה מה"ראש" שבנפש – הרפואה שבבחינת פרצוף אבא – "'כל העוסק באור תורה, אור תורה מחייהו' שזהו דוקא ע"י בחי' דביקות נפשו באור התורה שעוסק בה, עי"ז תתחזק ותתרפא הנפש והגוף. וה"ז כענין 'משיקין את המים לטהרן' וכו'". רפואה זו פועלת שלא ע"י התפעלות הנפש המורה על התלבשות כח הרפואה בנפש המתרפאת, אלא יותר בדרך השראה, כענין השקת מים לטהרם. זו רפואה שבבחינת "חש", בבחינת שתיקה ("סיג לחכמה שתיקה" שעי"ז מתקשר לעצם "אור התורה" אשר אז בדרך ממילא מתקים בו "פתח פיך ויאירו דבריך" – "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא": "למוצאיהם" בשתיקה ו"למוציאיהם בפה" בדבור, הכל בסוד חש־מל וד"ל) השיכת למדרגת החיה שבנפש ("ויהי האדם לנפש חיה" ות"א "לרוח ממללא", ובסוד "שנים מקרא ואחר תרגום" – "מלה בסלע משתוקא בתרין" וד"ל). ואכן כשם שרפואה זו פועלת בבחינת "חש", כיוצא בזה מועילה היא רק לרפואת מיחושים – "החש בראשו יעסוק בתורה... החש בכל גופו יעסוק בתורה" וכנ"ל בפנים. ויש לציין אשר עסק התורה מועיל לרפואת המיחוש רק במדה ונפש האדם דביקה בתורה עד ש"אור תורה מחייהו". אך אם עושה זאת על דרך רפואה סגולית, הרי היות שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה דומה רפואה זו לבחינת הרפואה של פרצוף אמא הנ"ל (ועוד, שמעורר בזה "שאלה" – בסוד "'מי' דקיימא לשאלה" בפרצוף אמא – שהרי "אסור להתרפאות בדברי תורה").

הרפואה שבבחינת פרצוף אריך אנפין הינה מדרגה של נשיאת הפכים, בה גוף פגוע וחולני מתפקד כבריא וחזק – "אעפ"י שאינו יכול להבריא הגוף ממש... מ"מ תוכל נפשו לעשות בגוף ככל מעשה אדם בריא". על צדיקים רבים בתולדות עמנו ובפרט בתולדות חסידות הבעש"ט זי"ע, המדגישה ביותר את ענין מסירות הנפש לעבודתו יתברך, מסופר כי חיו שנים רבות בבחינה זו של רפואה דאריך אנפין ("אריך" מלשון "ארוכה ורפואה" כנודע, וכן "כי אני הוי' רפאך" ר"ת אריך) הנובעת מגילוי היחידה שבנפש (שבה דוקא טמון כח מסירות הנפש, הנובע מבחינת "חי בעצם" שלמעלה מ"חיים להחיות" שבבחינת החיה שבנפש).

בפנים המאמר נתבאר שמדרגת רפואה זו שייכת גם למשיח צדקנו היושב בין המנוגעים שבשער רומי, ונאמר שלמדרגה הששית דרפואה עדיין לא בא. והיא מדרגת הרפואה שבבחינת פרצוף עתיק יומין, אשר הינה מדרגה נסית לגמרי, כדוגמת חנניה מישאל ועזריה שלא אכלתם אש הכבשן. גם במדרגה זו קיימת נשיאת הפכים, שכן עפ"י דרכי הטבע האדם הנמצא במצב שכזה אחת דינו למות, ובכ"ז ע"י הנס אינו נפגע כלל לרעה. ומ"מ חילוק גדול יש בין מדרגה זו למדרגת הרפואה נושאת ההפכים שבבחינת אריך אנפין, היות שבבחינת אריך אנפין הכח המזיק אכן חדר אל רשות היחיד של אותו אדם ופגע בו, אלא שכח הנפש חזק דיו ע"מ שלא להתפעל מכך, ואדרבא מסוגל הוא להפעיל את הגוף המנוגע כבריא לחלוטין. אך בבחינת עתיק יומין אין כח ההיזק נוגע כלל באדם, לא בגופו ולא בנפשו, אלא מקיף אותו סביב ללא יכולת חדירה אל תוכו ונגיעה בקצהו (כל משך קיומו של כח ההיזק, עד שלבסוף יזיק וימית את עצמו, ויבוער כליל מן המציאות). וזהו שפרוש עתיק יומין הינו על דרך "המעתיק הרים וגו'" שנעתק ונבדל מן התחתונים עד שאין להם שום יחס אליו ואינם מסוגלים לנגוע ולפגוע בו כלל, בהיותו מדרגה אחרונה שבמאציל, ובבחינת נצוץ היחיד שביחידה. משא"כ אריך אנפין הינו ראש הנאצלים ולפיכך ישנה שייכות ערכית ביניהם עד שאפשר לכח המזיק שיהיה קים וחודר לגוף, אך לא שולט בו כנ"ל, ואכמ"ל.

ולגבי רפואתו של משיח צדקנו, שיעלה מן המדרגה החמישית שבדרכי הרפואה לששית, ע"ז נאמר "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם" ו"אין ישראל נגאלים אלא בתשובה", ועל כן "עתידים ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלין". עליתו וצמיחתו של האיש אשר "צמח שמו" עד למדרגת הכתר (בחמש עליות בפרט, המכוונות כנגד נרנח"י שבו) רמוזה בפסוק "הנה ישכיל עברי, ירום ונשא וגבה מאד", כנודע. אך ע"מ שיבוא למדרגתו העצמית שבבחינת נצוץ היחיד השורה בפנימיות היחידה שבנפש, יש צורך בתשובתם של ישראל, תשובה שבבחינת "מאד מאד הוי שפל רוח", שמזה באים להרגשה הפנימית והעצמית של "טובה הארץ מאד מאד" – "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (שאזי "אמת מארץ תצמח", סוד תחית המתים ממש, שמכח השפלות העצומה ואהבת ארץ ישראל בכל לב ונפש ומאד כו' מתרפא מכל מומיו ותחלואיו לגמרי, אוכל מעץ החיים "וחי לעולם" וד"ל) כמבואר במ"א, וד"ל.

וצדיק יסוד עולם

א

תמצית שיחתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א מאחש"פ השי"ת[קטו] (חדשים מספר לאחר הסתלקותו של כ"ק חותנו, אדמו"ר הריי"ץ זי"ע):

"תנו רבנן בשעת פטירתו של רבי אמר לְבָנַי אני צריך כו' נר יהא דלוק במקומו שלחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה". "פטירת" הצדיק היינו שנעתק ועולה אל "סדר עבודה" גבוה יותר באין ערוך, וקס"ד שמעתה לא תהיה לו כל שייכות אלינו. אומר רבי שאין הדבר כן, אלא שגם בעליותיו הגבוהות ביותר – "לבני אני צריך". וכשם שבחייו של הצדיק פנו אליו בעניני בני ("מטה") חיי ("נר" – "נר ה' נשמת אדם") ומזוני ("שלחן"), כן עתה, הכל עומד במקומו, גם בנוגע לבחו"מ כפשוטם בגשמיות וגם בנוגע לבחו"מ ברוחניות ("נר" – מצות, כמ"ש "כי נר מצוה"; "שלחן" – "מזון" דתורה; "מטה" – עצות בכל הנוגע ל"נפילות" רוחניות בכלל ותקון פגם הברית בפרט).

ואם ישאל השואל, הרי ידוע שכדי לענות צ"ל שייכות לענין, בדקות שבדקות עכ"פ, משא"כ עתה, לאחר ההסתלקות, לכאורה. הנה, יש מקשים מעיקרא, איך בכלל מבקשים באמצעות רבי, הלא זה ע"ד "ממוצע" (ובפרט בעניני יראת שמים שאינם אפילו "בידי שמים" כביכול).

אך האמת היא, כשם ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", ולא רק מה ש"ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה", אלא "חד" ממש, כך הוא בענין ההתקשרות של חסידים עם רבי, שאינה ע"ד שני דברים שמתאחדים בלבד, אלא שנעשים "כולא חד" ממש. אין הרבי "ממוצע המפסיק" אלא "ממוצע המחבר". במילא אצל חסיד, הוא עם הרבי עם השי"ת, הכל דבר אחד.

– לא ראיתי מדובר כך בפרוש בחסידות, רק זה "הרגש", במילא הרוצה להרגיש ירגיש, ושאינו רוצה איני רוצה להתוכח אתו, יהי לו אשר לו. –

במילא אין קושיא הנ"ל אודות "ממוצע'' שייכת כלל, כיון שזה עצמות ומהות עצמו כפי שהשרה את עצמו בתוך גוף ("עצומ"ה אליין, ווי ער האט זיך אריינגעשטעלט אין א גוף"). ועל דרך מאמר הזהר "מאן פני האדון (הוי') דא רשב"י" (וכן מפורש כעין זה גם בנגלה דאורייתא: "'והוי' בהיכל קדשו', דא ר' יצחק בר' לעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין"), או כמו שבעת השליחות אפילו מלאך נקרא בשם הוי', או כמו שאמר משה רבינו "ונתתי עשב".

וכשם שקושיא הנ"ל אודות "ממוצע" אינה שייכת, כן בענין השאלה איך עונה על עניני "מטה" וכדומה, שהרי קיים קשר עצמי בין רבי וחסידים, שע"כ אמר (רבי) שבכל מקום שאהיה – "לבני אני צריך".

הרבי נמצא אתנו ושומע אותנו. בספר חסידים מובא שרבינו הקדוש (לאחר הסתלקותו) היה בא לביתו כל ערב שבת בין השמשות בבגדי שבת, קידש על היין ופטר את הרבים. פעם הגיע חסיד לרבי (הריי"ץ זי"ע) ממרחקים ובקשו שיאמר בפניו חסידות. ענהו הרבי שחסידות הינו אומר בשבת. אמר החסיד שכאשר הוא בא לרבי אצלו שבת – והרבי אמר חסידות. גם עתה, ע"י התקשרות כדבעי, בכל יום ובכל עת יכול להיות אצל כל או"א שבת, ורבי בא, מקדש ופוטר את הרבים. ז.א. שפועל בהם כאלו קידשו בעצמם, ועוד יותר, כאלו קידשו עם כוונותיו הוא, ובמילא בקדושתו הוא.

ב

ידועה אמרתו של הרה"צ ר"ה מפאריטש זצ"ל, שמי שטרם זכה לאור החסידות הריהו בבחינת "גבול". חסיד הוא בחינת "בלי גבול", ואילו רבי הוא בחינת "בלי גבול בגבול"[קטז]. בשנת האבלות[קיז] על חותנו כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע, היה הרבי שליט"א בבחינת "חסיד" (מובהק של חותנו הקדוש) בפועל (שהרי בכח, ובעצם, נועד הוא להיות רבי מעודו), המתעלה לדרגת "רבי" (שהרי לא קבל את כתר הנשיאות בפועל עד "לשנה הבאה", וכידוע הספורים בזה ואכ"מ. גם לאחר מכן נשאר הרבי שליט"א בבחינת "חסיד" אמיתי של חותנו הקדוש, ועל דרך שנתבאר בשיחה לעיל, שחסיד ורבי נעשים "כולא חד" ממש. וכך הוא כל ענין נשיאותו של כ"ק אדמו"ר שליט"א כנודע[קיח]). והנה בסוד "עלית העולמות" (לעתיד לבא, אך ידוע שכל הענינים שלעתיד, קיימים גם עתה אצל יחידי סגולה), המסור בפי חסידים, כאשר "חסיד" עולה לדרגת "רבי", אזי "רבי" נכלל בעצמות השי"ת ממש (ואזי לאינם חסידים עליה לדרגת חסידים). ממילא מובן, שכאשר הרבי שליט"א עלה מבחינת "חסיד" לבחינת "רבי" בפועל, ראה (ב"הרגש" פנימי ועצמי, כבדבריו הקדושים הנ"ל) את בחינת ה"בלי גבול" האמיתי שאליו עלה הרבי הקודם ואיך שנמשך (גם מקדמת דנא, שהרי העצם הוא למעלה מהזמן) כ"גבול", דהיינו מדתו של רבי אמיתי: "בלי גבול בגבול" כנ"ל. והוא ע"ד "ידעתיו – הייתיו", "ידעתיו" היינו ענין ההרגש הפנימי והעצמי שעל ידו עולה להיות "הייתיו".

והנה מדרגת ה"בלי גבול" אליה עולה הרבי בהסתלקותו מעלמא דין הוא ענין שער ה־נ, כנודע בסוד "כי לא יראני האדם וחי", כלומר שבחייו אינו רואה אך במיתתו רואה. ולעניננו יש לדורשו ע"ד דברי אליהו לאלישע: "אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן", דהיינו שישיג את אשר בקש קודם לכן: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי". והיינו לומר שה"רואה" ומרגיש בעלית הצדיק להתיחד בשער ה־נ, סוד ה"בלי גבול" האמיתי ממש, כמו שהוא מופשט מלבוש הגוף, משיג בעצמו "פי שנים", היינו המשכת ה"בלי גבול" ב"גבול"־גופו, להיות הוא עצמו בבחינת "רבי" חי וד"ל. והיינו שב"ראית" הסתלקות הצדיק זוכה ל"יראני" ממש, בסוד "ישראל מונים (מלשון אמונה כנודע, כאשר עיקר האמונה הוא בבחינת "נושא הפכים" של "בלי גבול" ו"גבול" כאחד דוקא) ללבנה, והיינו צמצום; אך מאידך, בצמצום זה גופא "מושבח" אור שמש־הוי' כאשר נמשך ומתגלה ע"י הסתלקות ולידת הלבנה, הצדיק וד"ל.

עיקר לשון "גבול" (בלשון הקדש כלול הבלי גבול בשרש הגבול – גבל, לומר שאין הגבול הנדמה גבול באמת אלא "לית אתר פנוי מיניה", מהבלי גבול האמיתי ב"ה) נאמר בתורה בהקשר לגבולות הארץ. בארץ מצרים הגבולות הם בבחינת "גבול" ממש ("מצרים" מלשון מיצרים כנודע, וכן אין עבד, המשועבד לתודעת ה"גבול", יכול לברוח ממצרים). יציאת מצרים הוא ענין היציאה מבחינת "גבול" לבחינת "בלי גבול". תכלית יציאת מצרים. הכניסה לארץ, היינו סוד ההמשכה של "בלי גבול בגבול". ענין זה של "בלי גבול" שבגבולות "ארץ צבי" (שבה עם ישראל מכונים "ארץ חפץ", עיין במדרש "שעור קומה" שגם צבי וגם חפץ הם מ־ע שמותיו של הקב"ה, הכל בסוד "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'" וד"ל) היינו הכח האלקי העצמי הטמון בתוך הגבול להתפשט עד אין סוף – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (והיינו גם מה ש"ועמך כלם צדיקים" נעשה ע"י "התפשטות" הצדיק־יסוד־עולם בכל ישראל, בסוד "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", והוא ענין ה"נתינת כח", מלמעלה למטה, להתעלות ה"חסיד" להכלל בבחינת "רבי", דהיינו מה שרואה ה"חסיד", באישון עינו, איך שה"רבי" הוא "עצומ"ה וכו'", שראיה זו גופא הוא ענין התפשטות ה"רבי" בו וד"ל). אסור הסגת גבול ("ארור מסיג גבול רעהו". סג פעמים בא שרש גבל בתורה, והוא סוד שם סג, מקור ה"השגה" המגבילה את גלוי העצמות דשם עב, שהרי הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ולע"ל "יהיה הוי' אחד" שיחוד וה יתעלה למדרגת היחוד הפנימי והעצמי של יה, סוד גלוי "עצומ"ה... בתוך גוף" הצדיק שבעוה"ז וד"ל), הנוהג בארץ ישראל דוקא, היינו הפגם בבחינה זו, בכח הטמון הנ"ל שעל ידו "עתידה וכו'" (והוא כאשר מנסה "להשיג", "לתפוס", את רעהו, דהיינו להגבילו בשכלו הוא, והרי ארז"ל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", ובא פרושו בחסידות שכשם שא"א שתגיע למקומו של חברך באמת לעולם, שהרי ישראל הוא ובו טמונים אוצרות עושר נפשי עד אין סוף, כך אל תדינהו לכף חוב, שמצד המוגבלות, אלא "בצדק תשפוט עמיתך", לכף זכות, שמצד ה"בלי גבול" שבו, תמיד).

והנה, בלשון הקבלה, הגלוי של "בלי גבול בגבול" הוא כל ענינו של קו וחוט אור א"ס ב"ה (מצד פנימיותו דוקא, שהרי מצד חצוניותו, הנמשך ע"י הצמצום ומק"פ, נכלל הוא ב"גבול" ד"מצרים" כמבואר בדא"ח, עיין קונטרס אחרון של פסח תשמ"ט) הבוקע (בסוד "אז יבקע כשחר אורך", יבקע אותיות יעקב, בחיר האבות כנודע, ובו עיקר הגלוי של "עצומ"ה... בתוך גוף", עיין באריכות בענין ג' אבות ביחס לבחינה זו בבאור יג) לחלל הצמצום (כל "חלל" הוא "פנימיות" הכלי דוקא, שרש נשמות ישראל, כמבואר בדא"ח, וכמו שיתבאר לקמן) ושעל ידו מתהוים "אדם קדמון" וכל פרצופי האצילות וכו', בהם הוא מתלבש, כנשמה הממלאה את הגוף כנודע. הקו (הוי' ב"משולש פרטי") יוצא ממקום (הוי' ב"רבוע פרטי") העגול הגדול, וכאשר מתגלה שרשו (מכח העצמות הנושא הפכים, וכמו שיתבאר ענין זה באריכות לקמן) באותם "גופין" אלקיים (שגם פרצופי בי"ע וכו' בכלל לע"ל, וכן "מתנוצץ" עתה ע"י העבודה של מס"נ שבגוף הנברא דוקא), זוהי אמיתת הענין של גלוי "בלי גבול בגבול". וזה לשונו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (המשך תער"ב אות סב): "המס"נ שבגוף דוקא מגיע הרבה יותר מהמס"נ שמצד הנשמה כו'. ובפרט בהביטול הגוף באופן כזה שמתאחד ממש עם האלקות, וכמו חנוך ואליהו שגופם נעשה גוף אלקי כו'... והביטול הזה שהגוף מתאחד באלקות י"ל שזהו מגיע בבחי' המקיף הכללי כו'. וזהו דלעתיד שיהי' אז גילוי בחי' המקיף הכללי, וכידוע בענין 'יהללו שמו במחול', ד'שמו' הוא בחי' הקו ו'מחול' הוא בחי' העגול הגדול הסובב ומקיף כו'. ולעתיד יהיה חיבור ב' המדרגות וכמ"ש במ"א דלעתיד יהי' הקו גם בקצהו התחתון נוגע ודבוק בהאוא"ס הסובב מתחת העולמות כו', ועי"ז יהי' ע"י הקו גילוי בחי' אוא"ס הסובב ממש כו'... וע"כ יהי' היתרון דלעתיד מה שהגוף יהי' אלקות שזהו ע"י גילוי בחי' מקיף הכללי כו' ומגיעים לזה ע"י ביטול והתאחדות הכלים דוקא כו" ("שמו" הנ"ל קאי על שם הוי' ב"ה דהשתלשלות העולמות, י צמצום, ה התפשטות, ו המשכה, ה התפשטות כנודע. והוא "שם התואר". משא"כ בעגול הגדול, בחינת "מחול" (אמיתת שרש ה"חלל" וד"ל) שם שם העצם, הוי' הראשון ד"הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'", שלפני ה"פסיק טעמא". ה"רשימו", שרש הכלים ו"גופין" דא"ק אבי"ע היינו בסוד שאר שמותיו יתברך שאינם נמחקים. נמצא שכללות ענין הסוד ד"עצומ"ה... בתוך גוף" הוא בסוד גלוי שם העצם הוי' ע"י שם התואר הוי' בתוך שאר שמותיו יתברך. והנה יש צדיק שגופו הוא בסוד שם אל או שם אלקים או שם הוי' (שבתפארת) או שם צבאות או שם שדי או שם אד' וכו', וכמו שיתבארו קצת מבחינות אלו בהמשך דברינו, ועיין בבאור יג בסוד שם צבאות בפרט וד"ל).

והנה המפורסמות אינן צריכות ראיה שאין בכל הנ"ל שמץ מנהו ח"ו ממה שחשדו והעלילו "מקצת חכמים בעיניהם, ה' יכפר בעדם"[קיט] בענין איסור ההגשמה באלקות ר"ל, אלא שטרם זכו לאמונה הצרופה שהנחיל לנו מורנו הבעש"ט זי"ע ותלמידיו הקדושים אחריו (ובפרט כפי שנתגלה בטוב טעם ודעת ע"י כ"ק אדמו"ר הזקן בעל התניא נ"ע ורבותינו נשיאינו הקדושים הבאים אחריו עד עצם היום הזה) איך ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'", אמונה המתגלה לעצם הנשמה האלקית שבישראל ב"רצוא ושוב" תמיד (בחינת "דפק" החיים, דפק אותיות "פקד פקדתי וגו'" (וכן בענין מחית עמלק, הספק בענין זה גופא, נאמר "פקדתי וגו'" וד"ל) כנודע. משא"כ כל הגשמה אסורה היא בחינת פסל מת, ע"ד "רשעים בחייהם קרויים מתים", אשר כל רוח חיים אין בו. ב"רצוא", הצדיק מתבטל אליו יתברך מכל וכל; ב"שוב", שופע בו אור וחיות אלקית ואוחז בעצמותו יתברך כביכול להיות "צדיק מושל יראת אלקים", "צדיק גוזר והקב"ה מקיים וכו'", ובסוד "נצחוני בני נצחוני", שהוא גם מלשון הנצחת נצח ישראל כביכול בגוף הצדיק, שאף במיתתו בעלמא דין, עלמא דשיקרא, נקרא חי, וביתר שאת ויתר עז מאשר בחיים חיותו עלי אדמות (כמבואר באגה"ק כז, עיי"ש) וד"ל. ולפי"ז מובן גם ש"וצדיק באמונתו יחיה" פרושו שדוקא בסוד האמונה, פנימיות נקודת ה"רעותא דלבא" שבלב כל ישראל, נתפסת עצמותו יתברך כביכול, ברצוא ושוב תמיד), ובסוד "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה" (שהרי "כמה קדישין אינון וכו' אבל 'אין קדוש כהוי''", והוא סוד שתי אותיות רז שבציור אות ה־ק ד"קדוש", וכמבואר במ"א וד"ל. והיינו מה שהוא יתברך "נמנע הנמנעות" באמת, שהוא "כל יכול", וביחד עם זה "הוא לבדו הוא" גם לאחר כל הגלויים שמבחינת "כל יכול". הכרה זו היא אמיתת הענין של "בלי גבול בגבול" – "בלי גבול", בבחינת "הוא לבדו הוא", שאעפ"כ שורה בכל הנפעל שבבחינת "גבול", שמכחו יתברך הבלתי בעל תכלית – "כל יכול" – וד"ל).

והאי כללא נקוט בידך: כל הגשמה אסורה ר"ל מביאה לידי "ממוצע המפסיק". משא"כ בנוגע לשיחה הנ"ל, שכל מגמתה היא להטעים לשכלנו הדל את אמיתת הענין של "ממוצע המחבר", שאינו מפסיק בינינו לבין אלקינו כלל וכלל ח"ו, אלא, אדרבה, כשם שע"י אורייתא מתקשרים בקשר עצמי לקוב"ה, כן ע"י הצדיק יסוד עולם (המורה דרכו של קוב"ה לשבים אליו באמת: "יעשה תשובה ויתכפר לו" שלמעלה מ"השגת" התורה: "יביא קרבן ויתכפר לו"). והוא ענין "הקשר השלישי" (קשר עצמי, בבחינת "כולא חד" כנ"ל), הישיר, שבין ישראל לקוב"ה, כמבואר בכ"ד בדברי כ"ק אדמו"ר שליט"א. הצדיק האמיתי מגלה ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה, כידוע בדברי חז"ל.

והנה בענין ה"הרגש" הפנימי איך שחסיד עם הרבי עם השי"ת כולא חד, ואיך שמזה מתחייב הענין של "עצומ"ה...בתוך גוף", היינו ש"הקשר השלישי" הנ"ל גבהה מעלתו על ענין "ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה" (וממילא גם הבחינה של "כולא חד" שבקשר הזה השלישי גבוהה יותר מאשר אותה בחינה שע"י התורה ודוק), שהרי בכאן אין הממוצע המחבר עולה בשם כלל (שאחרת היה צ"ל ארבעה קשרים, ב' דרך התורה וב' דרך הרבי ודוק), והיינו ש"משה הוא ישראל" ממש, אך בתוכו מתגלה עצמותו יתברך ממש (בחינת "יעשה תשובה ויתכפר לו" שלמעלה מ"השגת" התורה כנ"ל) וד"ל.

בכל ממוצע יש להבחין בשתי בחינות (שתים שהן שלש, כאשר עצם הממוצע נחשב לבחינה בפני עצמה, שאזי הכל הוא בסוד "ראש תוך סוף" שבממוצע, דהיינו כחו לקבל מהדרגה שלמעלה ממנו, מה שהוא בעצמו, וכחו להשפיע לדרגה שלמטה ממנו, כמבואר בספר הפרדס להרמ"ק ז"ל, וכדלקמן. וראה עוד במאמר "שם, שמות, ספירות" בענין ג' הבחינות שבממוצע המחבר, בסוד "ובגין דאנת מלגו כל מאן דאפריש חד מחבריה מאלין עשר ספירן אתחשיב ליה כאלו אפרש בך". ושם מתבאר שעיקר ענין ההתקשרות ל"ממוצע המחבר" הוא בשעת ה"שוב", אך בזה גופא יש כעין "רצוא ושוב", להתקשר למעלה ע"י ההתקשרות לבחינה העליונה שבו שמתקשרת ל"קצה העליון", ולהתקשר ולהמשיך למטה ע"י ההתקשרות לבחינה התחתונה שבו (המתחלקת לשתים) שמתקשרת ל"קצה התחתון" עיי"ש. שרשם של ג' הבחינות "ראש תוך סוף", המתבארות כאן, ב"ראש" עצמו, היינו ענין "עמק רחב ארך", עיין באריכות בבאורו של הרה"צ ר"ה ז"ל לשער היחוד פ"א): בחינה אחת האוחזת בקצה העליון ממנו (בהיותה שייכת אליו בעצם) ובחינה שניה האוחזת בקצה התחתון ממנו (מתוך שייכות והזדהות עצמית אתו כנ"ל). לענין הצדיק יסוד עולם, סוד ה"עמוד" האחד שבספר הבהיר המחבר את העליון – קוב"ה, לתחתון – כנסת ישראל (ודרכן, לכל העולם כולו), ידוע ע"פ מסורת החסידות שלרבי אמיתי (בקרב חסידי חב"ד הכונה למורנו הבעש"ט, הה"מ נ"ע ונשיאי חב"ד לדורותיהם) ישנן שלש תכונות עצמיות: היותו א. נשמה חדשה, ב. נשמה דאצילות, ג. נשמה כללית (כנגד "ראש תוך סוף" כדלקמן).

נשמת הצדיק בעצמה (דהיינו הגלוי שמתגלה בה מצד עצמה, שהרי שרש כל נש"י הוא בעצמות ממש) היא "אור עצמי דאצילות" (לשונו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב בנוגע לכ"ק אדמו"ר הזקן), וכידוע שבעולם האצילות "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". כל ענין ה"אצילות" הוא לשמש "ממוצע המחבר" בין אלקות ועולמות (בין המאציל העליון ב"ה לנבראים), כנודע. בנשמות דאצילות גופא ישנן דרגות שונות, כמובן, ואין כל נשמה דאצילות "אור עצמי דאצילות", כמבואר באגה"ק סימן כ. ועיי"ש במה שנשמות דאצילות "אינן בכלל יש ודבר נפרד בפ"ע אלא הן מעין בחי' אלקות בצמצום עצום... ואף גם לאחר שירדו הנר"נ דאצילות לעולם הזה לצדיקים הראשונים..." והיינו שכל ענין נשמה דאצילות הוא מה שאינו יש ודבר נפרד בפני עצמו, ושעל כן הוא יכול לשמש "ממוצע המחבר", וכדלקמן בענין "ונתתי עשב". אך עם כל זה "אור עצמי דאצילות" הוא "חדוש" גמור גם לגבי נשמות דאצילות סתם וד"ל. נשמות דאצילות הן בסוד "אצילי בני ישראל", עליהם נאמר "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", שפרושו, למעליותא, הוא שהמשיכו את גלוי האלקות ממש בתוך הגוף הגשמי (ע"ד "אלקי בקרבי" ו"בקרבך קדוש", וכדלקמן).

היות והצדיק הינו "נשמה חדשה", "זוכר" הוא את שרשו בעצומ"ה כביכול (וכידוע בכתבי האריז"ל שנשמה חדשה הינה זכה, נקיה וטהורה מכל פגם דחטא וגלגול המשכח ממנה את מקורה ב"טהירו עילאה", ובפרט נשמה חדשה ממש שלא היתה כלולה בנשמת אדם הראשון, שהיא דרגת הנשמות דלע"ל, וממילא לא הוטמאה כלל וכלל בחטא אדה"ר. נשמה כזו זוכרת היטב את "הנגון הנפלא" ששמעה בהיותה למעלה בשרשה, בסוד "אדם פנימי" כנודע (עיין בחנה אריאל ד"ה "בטחו בה' עדי עד וגו'". והנה ברבי אמיתי ג' הבחינות ד"אדם פנימי", "אדם אמצעי", "אדם חיצון", המתבארות שם, הן כנגד "ראש תוך סוף" שבנשמה, וכמו שמתבאר כאן), וכידוע המשל בזה בשם הרה"צ ר"ה ז"ל. ויש להעיר שגם נשמה חדשה בעצם עשויה להתלבש בנשמות־משנה, בסוד הגלגול או העבור, ע"ד התלבשות פרצופי האצילות זב"ז, שמזה יובן המסופר אודות מורנו הבעש"ט זי"ע שהיה בחינת ה"נפש" דדוד המלך, וכן שייכותו לרבינו סעדיה גאון וצדיק נסתר מצפת וכל זה בנוסף לנצוץ משה רעיא מהימנא שישנו בכל מנהיג הדור ודוק (ובפרט בסוד ישראל בעל שם טוב שעולה אלף אורות שניתנו למשה רבינו ע"ה בשעת מתן תורה, בסוד "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני" כידוע). בכללות, בחינת משה, שהוא בעצמו כבר היה בדור המבול, בסוד "בשגם – משה – הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה", קשורה לבחינת נשמה דאצילות (ובפרט מצד התכללות נשמת אהרן בו, עיין בבאור ו), ובחינת דוד שבמורנו הבעש"ט וכו' קשורה לבחינת נשמה כללית ודוק. בתולדות החסידות עיקר בחינה זו דנשמה חדשה משתייכת לכ"ק אדמו"ר הזקן, שגילה, ובטוב טעם ודעת, ש"אין עוד מלבדו" ממש, וכן שהנפש האלקית שבישראל היא "'חלק אלוק ממעל' ממש". והיינו שהוא עצם בחינת חב"ד שבנפש, בחינת "אדם פנימי" כנ"ל וד"ל. אצל מורנו הבעש"ט זי"ע בחינה זו דנשמה חדשה התגלתה בעיקר בענין הנשמה כללית שבו, דהיינו שחידש פנים מאירות בענין גדלות כלל ישראל, "כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל", ובזה ריענן וחדש את פני האדמה – "אדמה לעליון". אצל הה"מ נ"ע בחינה זו דנשמה חדשה התגלתה בעיקר בענין הנשמה דאצילות שבו, וכמאמרו – "אצילות איז אויך דא" (אצילות נמצאת גם כאן), והיינו שזכה לתלמידים, "אצילי בני ישראל" לדורותם באמת וד"ל). "נשמה חדשה" היא על דרך "אור חדש" ("על ציון תאיר"), ומבואר בדא"ח שהיותו "אור" הוא "חדוש" גמור, היות שעד כאן היה בגדר "עצם" חשוך ("ישת חשך סתרו") בלבד, גם בינו לבין עצמו יתברך, כביכול. וכן יתפרש ענין "נשמה חדשה" באותו האופן, דהיינו שהיא "חדשה" בתור "נשמה", היות שעד עתה היתה כלולה בעצמות ממש (ושעל כן "קרובה" היא לזכור את שרשה בעצמות). עיקר הגלוי של בחינה זו ד"נשמה חדשה" הוא בחדושה דברי תורה, חדושים מבחינת עתיקא קדישא, דהיינו שמגלה "אור חדש" ממש בשרש התורה דלעילא, מבחינת קוב"ה כביכול, שלמעלה משרש זה (וכנ"ל בענין "יעשה תשובה וכו'", והוא ע"י שרש נש"י שקדם לשרש התורה – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" כנ"ל. והיינו מה שראשית גלויה של בחינת "נשמה חדשה" מתוך העצמות ממש כביכול, הוא עדיין למעלה משרש התורה, שעל כן בכחה להמשיך אור חדש בתורה וד"ל).

בהיות נשמת הצדיק "נשמה כללית" ("יסוד עולם") קשור הוא בעצם לכאו"א מכלל ישראל (ע"ד יהושע, תלמידו של משה, דהיינו סוד כחו של משה להשפיע לעם שברגליו וד"ל, עליו נאמר "'איש אשר רוח בו', שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד וכו'"). בבחינה זו הצדיק הוא הלב של כל ישראל (שהם הלב של כל העולם כולו, כידוע בספר הכוזרי) המרגיש כל כאב מכאבי אברי הגוף ומחלק שפע וחיות לכל או"א ("פליג לכל שייפין"). בבחינה זו הצדיק הוא אוהב ישראל באמת, וכמרדכי היהודי ("איש יהודי" סתם) "דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו". הוא משפיע בעם את רוח המסירות־נפש על קדושת שמו יתברך (כמו בימי מרדכי ואסתר) ועל ידו "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (וכפרוש חז"ל "אורה זו תורה וכו'")[קכ].

ג

והנה מפשטות דברי הרבי שליט"א הנ"ל, אין הוא בא לחדש בענין "עצומ"ה וכו'" יותר מאשר נאמר אודות רשב"י, ר' יצחק בר' לעזר, מלאך בשעת השליחות ומשה רבינו כנ"ל (ארבע בחינות אלו הן כנגד: א. "יחודא עילאה", שלוב אד' ("האדון") כהוי' (דהיינו גלוי "פני האדן הוי'" וד"ל. וכתיב פעמיים, במצות ראיה – "הוי' יראה... בהר הוי' יראה", "כשם שבא לראות כך בא ליראות", ובסוד "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" – "אל פני האדן הוי'" "את פני האדן הוי'" (כנגד שתי הבחינות של "כשם וכו'" וד"ל), בגימטריא לד פעמים הוי' ב"ה וד"ל. והיינו גלוי פני רשב"י ז"ל המובא בספר הזהר, פנימיות ונשמתא דאורייתא. ב. "יחודא תתאה", שלוב הוי' באד', כמ"ש "והוי' בהיכל קדשו", ומבאר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (המשך תער"ב עמוד תתקלב): "היכל בגימט' אד' דשם אד' הוא היכל לשם הוי' שמעלים ומסתיר על שם הוי' כו' (שז"ע ההיכלות שהן בחי' העלם כו'), משא"כ לעתיד יהיה ושמו אחד שהש' אד' לא יסתיר על הש' הוי' ואדרבה ע"י ש' אד' יהיה גלוי דש' הוי'... וכן יהיה למטה שהגוף יהיה כלי לאלקות, וכמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר, שהבשר הגשמי יהיה כלי לאלקות...", והיינו שבחינה זו מתגלה בחלק הנגלה דתורה (כדברי כ"ק אדמו''ר שליט"א). ג. שם הוי' ב"ה כשם שמתגלה ע"י שם צבאות – "אות הוא בצבא דיליה" (עיין סודו באריכות בבאור יג), היינו צבא השמים שהם מלאכיו יתברך אשר בשעת שליחותם בטלים אליו בתכלית עד שמדברים בשמו (הוי') ממש. ד. "שם מלא" – "הוי' אלקים", שהרי משה רבינו ע"ה נקרא "איש האלקים" ואצלו נתקיים "אני אמרתי אלקים אתם", והרי עיקר הופעתו של השם המלא, הוי' אלקים, הוא בשעת בריאת אדם הראשון ודוק (וכן הדיין הדן דין אמת לאמיתו, ע"פ תורת משה, נקרא אלקים, שעשה את האדם ישר). והנה כללות ארבע הבחינות הנ"ל: א. שלוב אד' בהוי', ב. שלוב הוי' באד', ג. הוי' צבאות, ד. הוי' אלקים, עולה סך כל הרבועים מ־א עד אחד (סג פעמים אחד, ז פע' יג, ז פע' יג, זפ"ז פע' יג), אחדות פשוטה וכו', כמבואר במ"א). ובהיות כן, אין כל חדש בעצם (משא"כ, להבדיל ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ, מן הדעות הכוזבות המגשימות את האלקות בגוף אדם ע"מ לעבדו כעצם נפרד, שאין לך "ממוצע המפסיק" גדול מזה, הרי אצלם תופעה זו היא חד פעמית, ואיננה נחלת רבים. ועיין לקמן בענין "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש"). ידוע שכאשר יהודי פשוט אומר "השם" (ג־ט, וכיוצא בזה) כונתו לעצמותו יתברך ממש, למעלה גם מהיותו יתברך אור אין סוף (לפני הצמצום הראשון), כמבואר היטב בדא"ח (שמכאן הראיה שעצם המאור ב"ה נמצא – בגלוי – בכל מקום, שהרי שם שמים שגור בפי כל). וכן כל יהודי כאשר פונה להשי"ת בתפלה (ובפרט באומרו לנוכח השי"ת "אתה") מתכוון לעצמותו יתברך ממש שלמעלה מכל שם ואות וקוץ וכו' – "אליו ולא למדותיו" (כל הכוונות הפרטיות הן בדרך "שוב", ע"מ להמשיך שפע וכו', לאחר ה"רצוא" אל עצמותו יתברך ממש, כנודע. עצמותו יתברך הוא נושא הפכים וכל יכול באמת (מה שאין כן אור אין סוף סתם, שהוא כח הבלי גבול בלבד, שאכן מסתתר בהגלות כח הגבול על ידי הצמצום, כמבואר בדא"ח) ו"אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא" (שעל כן כל האומר שאין השי"ת יכול להרכיב בלי גבול וגבול בהדיא ובגלוי לעין כל, כופר בכח עצמותו ר"ל). גלוי השכינה שדברה "מתוך גרונו של משה", כמו גלוי ה"אני" העצמי של הלל הזקן שהתבטא "אם אני כאן הכל כאן" (דקאי על "שכינתא דאיקרי אני", ועוי"ל שמרמז לאותו "אני" של הקב"ה בו נאמר "אני אמרתי אלקים אתם" וד"ל), וכן הגלויים המבוארים בדרשות רז"ל: "מאן 'פני האדון הוי'' דא רשב"י" ו"'והוי' בהיכל קדשו' דא ר' יצחק בר' לעזר כו'", כל עיקר גלויים אלה הוא לגלות לעין כל שהוא יתברך "נושא הפכים", בלי גבול וגבול כאחד, דהיינו גלוי כח עצמותו יתברך ממש, שלמעלה מעלה מ"סובב" (אור אין סוף) ו"ממלא" (גלוי אור הקו, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה).

והוא ע"ד גלוי האלקות שהיה בבית קדש הקדשים, "מקום הארון (הפוך אתוון ד'מה נורא המקום הזה וגו'', היות ו'אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי' וד"ל) אינו מן המדה" (בלי גבול וגבול כאחד), שהרי "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון", "צמצום" שבבחינת "ריכוז" כל העצמות, כמבואר בדא"ח (ועיין בסוף באור ה). והוא ענין "צמצום" האלקות שמתגלה בגוף הצדיק הבטל לאלקות בתכלית בבחינת "מרכבה", וכמו שיתבאר. והיינו מה שמשה (ואתפשטותיה שבכל דרא ודרא) נקרא "איש האלקים" – "מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים" (והוא סוד יחוד "יראה" ו"נורא" הנודע ממורנו הבעש"ט זי"ע, וע"ד הנאמר ביעקב אבינו – "משה מלגו יעקב מלבר" – "ויירא ויאמר מה נורא וגו'". "איש" הוא בחינת "ירא אלקים" כנודע (השוה תחלת ספר איוב, שכתבו משה ודוק), ואילו "האלקים" הוא עצם גלוי ה"נורא" שבמקום ב"ה. וכן בדמות האדם העליון שבמעשה המרכבה של נבואת יחזקאל נאמר: "וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה, וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונגה לו סביב" וד"ל. והנה יחוד יראה נורא הוא סוד יחוד אין סוף צמצום, דהיינו שהאין סוף האמיתי ב"ה שוכן במקום הצמצום – "בלי גבול בגבול" וד"ל), שהרי בתחלת הבריאה עלה (בחינת "מחציו ולמעלה" וד"ל) במחשבה (רצון) לפניו יתברך: "אני אמרתי אלקים אתם וגו'". "איש האלקים" עולה בן עמרם, שכן בשמו של עמרם – עם רם – הרכבה של "שני הפכים בנושא אחד", עוממות ה"תחתון" ורוממות ה"עליון" וד"ל.

השראת השכינה בקדש הקדשים היא בסוד "שכינה במערב", וידוע שבסוד ו"ק רוח מערב היא כנגד ספירת היסוד – "צדיק יסוד עולם", שבו מתערבים ומתכללים כל הגוונים של הספירות העליונות (בסוד התכללות ה חסדים בו, שעל כן נקרא כל, "כי כל (כי כל עולה יסוד) בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא וארעא", "אין וועלט אויס וועלט" כאחד כנודע. והוא סוד "חותמו של הקב"ה אמת", בחינת "תתן אמת (יוסף – צדיק אמת) ליעקב", בחינת "יש לי כל". על סוד הצדיק, בחינת ה"ממוצע המחבר" וחותם אמת של הקב"ה הנקרא "כל", נאמר "'ומבקשי הוי' יבינו כל'[קכא] ומכלל הן אתה שומע כו'" (אגה"ק כה, קרוב לסופו) וד"ל. על שרשו של יוסף הצדיק ביעקב בחיר האבות נאמר "ויקרא לו אל אלקי ישראל", שהקב"ה קראו ליעקב אל, בסוד "אל חי בקרבכם" – צמצום כל ישראל בין שני בדי הארון, ע"ד צמצום השכינה בין שני בדי הארון וד"ל) — מערב סוד התכללות יב צרופי הוי' ב"ה כנודע. והנה תכלית כונת ועבודת צדיק האמת הוא לגלות ש"שכינה בכל מקום" – "ה' הוא הכל והכל הוא ה'". השם "שכינה" דכאן קאי על גלוי עצומ"ה יתברך (עצומ"ה ה"שוכנת" בגוף עולם הזה התחתון. מבואר בזהו שסוד שכינה הוא סכום כל הרבועים מ־א עד י – המשכת "אחד האמת" בשלמות ההתכללות של יפ"י, מאה ברכות בכל יום וד"ל. עיקר ההמשכה הוא בכח הקו האמצעי, תפארת – ופ"ו, בסוד לו צדיקים שבדור (כאשר שאר הרבועים עולים רמח, אברהם, אבר מה וד"ל) – ויסוד (צדיק יסוד עולם) – טפ"ט, בסוד אנכי דמשה, "אנכי עומד בין הוי' וביניכם", בבחינת ממוצע המחבר, שממנו יוצא "דבר הוי'", "אנכי הוי' אלקיך וגו'" (כאשר שאר הרבועים עולים אבר סתם, "באר מים חיים" וד"ל). ובהיות שהמשכת גלוי השכינה בתחתונים הוא באמצעות הצדיק דוקא ("ועמך כלם צדיקים" בשרש נש"י למעלה, וכן יהיה בפועל לע"ל, ובסוד "ומספר את רבע ישראל" וד"ל), על כן "כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה" (אחור היינו צד מערב כנודע) והיינו מה שצ"ל "מורא רבך כמורא שמים", שהרי המדובר הוא בענין כיוון וכונת התפלה שצ"ל "אליו ולא למדותיו" דוקא כנ"ל ודוק. ממילא מובן שכל התפלות עולות לשמים דרך הצדיק יסוד עולם, אם כי אין התפלה אל הצדיק עצמו ח"ו (עיין לקמן), אלא אל השכינה המתגלה במקום בטולו של הצדיק בתכלית (סוד "תכלית שדי" וסוד "יש הוי' במקום הזה" בגימטריא ישראל ו"אכן יש הוי' במקום הזה" בגימטריא ברית שהוא ג"פ צדיק וו"פ אמונה, ועולה, בדיוק, הנאמר בהמשך אליו "ואנכי לא ידעתי", שהרי לשם גלוי זה צריך להקיץ "משנתו", מלשון משנה ותלמוד־תורה שבבחינת "משנה ראשונה" המדמה את ענין הצמצום להיות כפשוטו ח"ו וד"ל).

בבנין בית המקדש לעתיד לבא (באותו מקום בו נאמר "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". לעתיד – "ושם העיר מיום הוי' שמה") נאמר ליחזקאל בן בוזי הכהן (מד, א־ג): "וישב אתי דרך שער המקדש החיצון הפנה קדים (לרש"י היינו הפשפש הדרומי לשער ההיכל. והוא בסוד 'הרוצה להחכים ידרים', סוד ה־י שבשם הפונה, בקוצו, לקדמונו של עולם ב"ה, השורה בכתר עליון, וד"ל. והוא סוד 'שער הכולל' – נוסח התפלה השוה לכל נפש שגלה האריז"ל ותקן כ"ק אדמו"ר הזקן כנודע – יחוד ה'מזלות', 'נצר חסד... ונקה', שעל ידם נמשך הגלוי של 'פנימיות אבא פנימיות עתיק' ו'פנימיות אמא פנימיות עתיק', 'כחדא נפקין וכחדא שריין' וד"ל) והוא סגור. ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי הוי' אלקי ישראל בא בו והיה סגור. את הנשיא נשיא הוא ישב בו לאכול לחם לפני ה' מדרך אולם השער יבוא ומדרכו יצא". "הנשיא נשיא" (נשיא הנשיאים) יושב (בסוד "שב יראת", ישיבה ותענוג בבטול גמור, כמבואר בדא"ח) במקום שרק "הוי' אלקי ישראל בא בו" (הוי' אלקי ישראל עולה שלמות בנין המלכות ע"י תריג מצות תורת משה רבינו כנודע. בחמשה חמשי תורה נאמר לשון זה – "הוי' אלקי ישראל" – פעמיים בלבד, שתיהן בפרשת "כי תשא", לפני ואחרי גלוי יג מדה"ר: "ויאמר להם (משה) כה אמר הוי' אלקי ישראל (ולא נודע היכן אמר, אלא הוא בסוד עצם האלקות המתגלה בנשמת משה רבינו, שמגלוי זה נמשכה בחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו של משה' וד"ל. וראה בתדא"ר פ"ד שאמר כך משה על דעת עצמו כדי לקדש שם שמים ולהציל את כלל ישראל עיי"ש. נמצא שבזכות מסירות נפשו של מרע"ה 'לשנות מפני השלום' זכה באמת (שהלוא 'משה אמת ותורתו אמת') לבחינת 'שכינה מדברת מתוך גרונו'. והיינו דקודשא בריך הוא עונה אחריו אמן – 'נאמן הוא' וד"ל. עיין במאמר אמונה ובטחון פ"ז בסוד 'היום', 'שקרו' של משיח) שימו איש חרבו על ירכו וגו'" (והיינו שע"י "חרב נקמת נקם ברית" דוקא נמשך גלוי העצמות בישראל להקרא "הוי' אלקי ישראל", ו"הכל הולך אחר הפתיחה", ובסוד "ברישא חשוכא והדר נהורא" וד"ל); "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן הוי' אלקי ישראל" – "מאן פני האדון הוי' דא רשב"י". "הוי' אלקי ישראל בא בו" עולה כד פעמים הוי' ב"ה, ד"פ יוסף, ג"פ יצחק וד"ל), ושם אוכל לחם (אכילת קדשים), ע"ד "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שם לא היה חזון האלקים בשלמות וע"כ גם באכילה ושתיה היה טעם לפגם, משא"כ לע"ל וד"ל). בהמשך דברי הנביא (מו, א־ג): "כה אמר אד' הוי' שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ ועמד על מזוזת השער ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו והשתחוה על מפתן השער ויצא, והשער לא יסגר עד הערב. והשתחו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני הוי'". והיינו ש"עם הארץ" (בחינת "שוה לכל נפש" כנ"ל) משתחוה נוכח המקום שבו השתחוה הנשיא לאחר אכילתו בשער כנ"ל בשבתות ובחדשים (גלוי עתיקא בז"א ובמלכות, כמבואר בדא"ח). והיינו שבהשתחות "עם הארץ... לפני הוי'" ניכר ה"רשימו" של (השתחוית) הנשיא (לאחר אכילתו בבחינת "שב יראת" כנ"ל) היושב במקום המיוחד ל"הוי' אלקי ישראל" בלבד.

ד

וזה לשונו של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה (בחקותי נ, א) בענין "ונתתי עשב", שמביא הרבי שליט"א בשיחתו הנ"ל: "... אך הענין לפי ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה ורוח הוי' הוא שדיבר כו' ונתתי עשב כו' ולא הוא הנותן ח"ו. והטעם הוא כנ"ל שע"י מ"ת נעשו בחי' נשואין, שהיא ההתכללות ותכלית הביטול בעצמות אור א"ס עד שפרחה נשמתן ממש כו' ועד"ז היה במשה בתמידות כמ"ש לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שלא תפס מקום ודבר בפ"ע כלל לכך היה יכול לומר ונתתי מפני שדבר ה' דיבר בו מדבר מתוך גרונו כו'". והנה באמרו "ולא הוא הנותן ח"ו" שולל ענין "ממוצע המפסיק" (שסודו – חטא עגל הזהב שעשו העם להיות במקום משה, כנודע וד"ל. נמצא שמצד "כח המדמה" הכוזב של העם עלולים להפוך ולהחליף בחינת "ממוצע המחבר" ב"ממוצע המפסיק". והיינו דוקא כאשר ה"ממוצע המחבר" מתבטל בשרשו – "כי בשש משה לרדת מן ההר", שאילו היו בטלים אליו ונכללים בו בהתקשרות גמורה כדבעי היו עולים אף הם אתו להבטל בבטול העליון יותר, אך כאשר אינם בטלים אליו כדבעי, אזי בהתבטלותו בשרשו כאלו מסתלק מהם ומשאירם "אומללים" בבחינת יש ודבר נפרד בפני עצמו, המחפש, כ"תרופה" מידית למכאוביו, "ממוצע המפסיק" ר"ל. והיינו שבדקות לא השיגו גם בתחלה את משה רבינו בבחינתו האמיתית של "ממוצע המחבר" אלא כו', שעל כן אמר לו השי"ת "לך רד כי שחת עמך" וד"ל. והיינו כמבואר בד"ה "עוטה אור כשלמה" ש"ת, לכ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע, שאינו דומה ענק ה"ממוצע" דתורה שבין אוא"ס ב"ה לנשמות ישראל, שהוא בבחינת "ממוצע המחבר", לענין ה"ממוצע" דתורה שבין אוא"ס ב"ה לעולמות, שהוא בבחינת "ממוצע המפסיק", אך אינו מפסיק לגמרי, אלא מחבר ע"י הפסק, ע"ד המתורגמן העומד בין הרב לעם ומלביש את שכל הרב בשכלו ממש שבזה "מתרגמו" לעם, לפי ערכם. בחינת הממוצע המחבר בין אוא"ס ב"ה לנש"י, היינו ע"ד ידיעת השלילה, הרגשת ההפלאה שברזין דאורייתא, אור מופלא המאיר בנפש הישראלי. בחינת הממוצע המפסיק, ע"מ לחבר, בין אוא"ס ב"ה לעולמות, היינו ע"ד ידיעת החיוב, הבאה בהתישבות והתלבשות גמורה בשכל הנברא, על ידי לבושים – סברות ומשלים – רבים, בסוד "שלמה", כמבואר שם. הבחינה העליונה שבתורה היא בסוד עיקר נבואת משה רבינו ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", ללא לבוש המעלים (שהרי הסיר את המסוה בדברו אל העם). הבחינה התחתונה שבתורה היא בסוד נבואת שאר הנביאים (אך גם בתחלת נבואת משה רבינו קיימת בחינה זו) ב"כה אמר ה'" הבאה בלבוש המעלים ע"מ לתרגם את דבר ה' לשכל האנושי של העם. לפי זה, חטא העגל הסתעף מהתקשרות העם למשה רק בבחינת ה"כה" שבו ולא בבחינת ה"זה" שבו ודוק. נמצאנו למדים שישנן שתי בחינות ב"ממוצע המפסיק": א. "ממוצע המפסיק" על מנת לחבר ושבכחו לחבר באמת (הגם שאינו בבחינת "אמת לאמיתו" וד"ל), ע"ד הממוצע של תורה שבין אוא"ס לעולמות, "אסתכל באורייתא וברא עלמא", בסוד "הוא יהיה לך לפה" ות"א "למתורגמן" וד"ל; וב. "ממוצע המפסיק" לגמרי ר"ל, ע"ד עגל הזהב, פרי כח המדמה הכוזב ודוק. גלוי "אור מופלא" ע"י אמיתת הבחינה של "ממוצע המחבר" היינו גלוי אור הכתר (סוד הממוצע) עצמו, שלמעלה מעלה מכל טעם ודעת הנברא (וכידוע שבהיות משה רבינו בהר ב"יום" – בהירות אוא"ס ב"ה – למד "מקרא" שלמעלה מהתלבשות בטעם ודעת של הנפש השכלית, ושע"כ יוצאים בו ידי חובת תלמוד תורה אף על פי ד"לא ידע מאי קאמר". מה שאין כן ב"לילה", ע"ד "במחשכים הושיבני" – "זה תלמודה של בבל", עסק בתורה שבעל פה, אור התורה כשם שיורד להתלבש בשכל הנברא). הבחינה הראשונה של "ממוצע המפסיק" (שבסטרא דקדושה) היינו כנגד שכל בכלל, בעוד שהבחינה השניה של "ממוצע המפסיק" (שבסטרא אחרא) היינו כנגד התגברות המדות דתהו ללא אור השכל דתקון. שלש בחינות הנ"ל הן כנגד שלש נפשות: נפש האלקית שבישראל, נפש השכלית שבישראל ונפש הבהמית כו' וד"ל. והן שלש לשונות: לשון הקדש, לשון תרגום, שבעים לשונות של או"ה, כמבואר בדא"ח וד"ל. מכל הנ"ל מובן שדבר מסוים יכול לשמש "ממוצע המחבר" ו"ממוצע המפסיק" בעת ובעונה אחת – לנשמות ישראל "ממוצע המחבר" ולעולמות "ממוצע המפסיק". והוא סוד "חשמל" ("חש" ו"מעלים" לזה, ו"מל" ו"מגלה" לזה, בעת ובעונה אחת) כפרוש הבעש"ט זי"ע (לגבי דרכו בקדש של כל צדיק אמת ודוק). ובפשטות מובן שגם בתוך עם ישראל גופא קיים אותו יחס של "נשמות ישראל" לגבי "עולמות", דהיינו בין לומדי תורה ומקיימי מצות בדרך של "שלילה" ו"הפלאה", לבין לומדי תורה ומקיימי מצות בדרך של "חיוב" ו"התלבשות" בשכל אנושי. וממילא אותו צדיק אמת שמתגלה ל"חסידיו" בבחינת הממוצע המחבר, בחינת "זה הדבר אשר צוה הוי'", מסתתר הוא באמת בפני "מתנגדיו" בבחינת ממוצע המפסיק (שבסטרא דקדושה), שמזה מובנת ההתבטאות של כ"ק אדמו"ר שליט"א לגבי חותנו הק': "... רק זה 'הרגש', במילא הרוצה להרגיש ירגיש...". ועיין בלקו"ש כה, ויגש ב, הערה 40, שמשם מובן שלפי טוהר עבודת ה"חסידים", בדבקותם בלמוד והפצת תורת רבם, כך בכחם להעלות את ה"עולם" שגם הוא ירגיש ויכיר בצדיק האמת בבחינתו האמיתית שהיא בחינת "ממוצע המחבר" וד"ל) אלא כולו ביטול אמיתי ל"עצמות אור א"ס" עד ש"מדבר מתוך גרונו", דהיינו ממש "עצומ"ה כו' בתוך גוף" (ב"רצוא", הביטול הוא לבחינת "עצמות אור א"ס", אך ב"שוב" ראוי יותר הלשון "עצומ"ה"[קכב], שבאמת ה"שוב" נמשך ממדרגה נעלית יותר מאשר "אור א"ס", אלא מבחינת "נושא הפכים" ו"נמנע הנמנעות" כנ"ל. אך בד"כ אין לדייק כן בלשון הלקו"ת וכו' ואכ"מ).

כשהלל אומר "אם אני כאן וכו'" אין "אני" זה קאי על תדמיתו האישית של הלל (גם לא התדמית והציור העצמי שמצד הנפש האלקית, וכידוע "מאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו... כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד כו'", שיש בזה "ציור" דקדושה), אלא "אני" הנ"ל קאי על "שכינתא דאיקרי אני" ממש ודוק. מכאן נמצא שאין להחליף בין גלוי "עצומ"ה" שבגוף הצדיק לבין גלוי "ציור" נפשו, שבגלוי "ציור" נפשו יש משום "הגשמה" ו"ממוצע המפסיק" ח"ו אם ידמהו לאלקות ממש ח"ו, אך "לא הוא הנותן ח"ו" כנ"ל וד"ל (והוא ענין "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", ומבואר בדא"ח (ראה ד"ה וקבל היהודים תרפ"ז ובכ"ד) שמשה רבינו ע"ה, וכן אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא (ע"ד מרדכי היהודי שעמד בפרץ כמשה בדורו, כמבואר בחז"ל במד"ר עה"פ "איש יהודי"), מקשר ומחבר יחד נשמות ישראל ומחברן לאלקות (בבחינת "ממוצע המחבר") דזהו אומרו "ואתה תצוה את בני ישראל", "תצוה" מלשון צוותא וחבור. ואזי "ויקחו אליך שמן זית זך" שנש"י על ידי עבודתם בתורה ומצות יוסיפו גלוי אור במדרגת משה גופא (ודוקא כאשר ע"י לב נשבר ונדכה, בחינת "כתית", יגיעו לעצם המאור – "למאור"), ואזי יהיה "נר תמיד". והיינו כידוע, שבכל פרשת תצוה אין משה נזכר בשמו אלא בלשון נוכח בלבד, פנים בפנים – "ואתה". והוא ענין עליתו לשרש נשמתו שבבחינת אין (סוד עצם המים העליונים שמעל לרקיע, עליהם נאמר "מן המים משיתהו" וד"ל) ובסוד ה"חלוק לבן" שבו שימש מרע"ה בשבעת ימי המלואים, עיין בכל זה בסה"ק קדושת לוי ובדא"ח בכ"ד. והוא הענין המתבאר כאן, שבחינת ה"ממוצע המחבר" שבמשה היינו סוד החיה־יחידה שבנשמתו, שלמעלה מכל ציור עצמי ושם פרטי דבחינת נר"נ. אך על ידי העלאת מ"ן עצמיים דנש"י בעבודתם הטהורה (הבאה ע"י ההתקשרות אותה השיגו בזכות משה) נפעל – "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", והיינו שמזה תתעורר המשכת הנר"נ דעצם אור המקיף דנשמת משה, שאזי תורגש אלקות ממש גם מצד ציור נפשו שבבחינת "נאמן פשוט" ו"צדיק פשוט" לע"ל, וכמו שיתבאר לקמן. והיינו גם שפרשת תצוה היא כעין הקדמת רפואה למכה ביחס להנאמר בפרשת כי תשא שלאחריה: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". דהנה ידוע ש"מחני" הוא תקון "מי נח" אשר לא בקש רחמים על דורו כראוי, על ידי משה רעיא מהימנא הנכנס לפני ולפנים להגן על דורו. בזכות מסירות נפשו של משה עבור דורו פעל בהם את ענין "תצוה" – התקשרות והתחברות עצמית כנ"ל – ובהיותו "אין" אמיתי בבחינת ח"י שבו, נמשכו לו, ע"י העלאת מ"ן דבני ישראל כנ"ל, נר"נ עצמיים מסוד "ספרך' וד"ל). ובכלל, הוא ההבדל בין הנר"נ של נשמת הצדיק (שאפילו אם הוא נשמה דאצילות הנר"נ שלו הן כנגד בי"ע דאצילות ולא אצילות דאצילות שהוא אלקות ממש וד"ל, רק שלע"ל, כאשר יתגלו הנר"נ דעצם אור המקיף (עיין ע"ח שע"ו) ויומשכו בנר"נ של האור הפנימי, אזי גם בציור נפשו שמצר הנר"נ שלו יורגש גלוי אלקות ממש. וזהו מה שעתידים לאמר בפני הצדיקים קדוש, וכמו שיתבאר. ומה ש"כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו" היינו מצד גלוי כח העצמות הנושא הפכים, גבול ובלי גבול כאחד, דהיינו הרגשת המגבלות שבעבודתו שמצד ציורו הפרטי, ועם כל זאת, התגלות אלקות ממש בציור מוגבל זה גופא וד"ל. והיינו ההבדל בין "צדיק כפוף" (וכן "נאמן כפוף", דקאי על משה רבינו – "בכל ביתי נאמן הוא") בעוה"ז ל"צדיק פשוט" (וכן "נאמן פשוט") לע"ל, מצד גלוי והשראת הנר"נ של עצם אור המקיף, מקיף מלשון תקף עצמי כנודע, כנ"ל וד"ל) לבין גלוי הח"י שבנפשו, המתגלות מכח עבודתו את השי"ת במסירות נפש אמיתית כנודע.

על ידי העבודה במסירות נפש מתגלה הנצוץ האלקי ממש ("נצוץ אחד שהוא בחינת אלקות" (ע"ח שמ"ב פ"א)), החבוי ביחידה שבנפש ("נצוץ אחד נברא"), שמכחו, ביחוד, שייך לומר "ונתתי עשב" וכו'. גלוי הנצוץ האלקי שבנפש הוא כל עיקר ענין החסידות (כאשר בכל מקום שמשמע בספה"ק שאין הנשמה הישראלית אלקות ממש, היינו מצד ה"נצוץ אחר נברא", טרם התגלות ה"נצוץ אחד שהוא בחינת אלקות" ע"י העבודה במס"נ בדרך החסידות), וכמאמרו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע: "חסידות משנה את המציאות ומגלה את המהות. והמהות של האיש הישראלי אין להעריך ולשער, כי הוא חלק מן העצם, והתופס במקצתו כאלו תופס בכולו, וכשם שהעצם אין לו שעור כך החלק אין לו שעור, ע"ד 'הכנף מין כנף' – רק מה שעצמות בראה נשמה שתהיה נברא – וחסידות מגלה את המהות". לפי זה, ה"מציאות" כוללת את כל המדרגות שבנה"א וכו', מבחינת היחידה שבנפש עצמה ("נצוץ אחד נברא") ולמטה. ה"מהות" היינו הנצוץ האלקי ממש שבנשמה, אותו באה החסידות לגלות (כאשר כל ענין "שנוי המציאות", הוא ע"מ להכשיר את המציאות שתוכל לקבל ולהאיר את גלוי המהות העצמית).

ועוד ראוי להעיר, שב"אני" הנ"ל של הלל הזקן מודגש ששרשו הוא מבחינת המלכות הנקראת "אני", שהרי הוא צאצא בית דוד. איכות הגלוי של "עצומ"ה" במלכי בית דוד קובעת ברכה לעצמה, בהיותה בבחינת התנשאות ורוממות עצמית, הנמשכות על ידי שפלות בעצם, סוד "כתר מלכות" המיוחד לדוד ולזרעו.

והנה שרש ההתנשאות והרוממות העצמית בנפש הוא בסוד עטרת היסוד, שרש המלכות שבמדות הלב, בחינת אפרים (בן יוסף), מקום ה"מפגש" של יוסף ויהודה (משיח בן יוסף ומשיח בן דוד), שהרי דוד נקרא "אפרתי" וד"ל. יחודו של דוד הוא, שהתנשאותו נמשכת ומתגלה על ידי מדת השפלות בעצם ובתכלית כנ"ל. ידוע מהרה"ק רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל (בספרו מחשוף הלבן) שמלוי יוסף (יוד ויו סמך פא) עולה "אני הוי'" (אני מלוי אותיות סף של יוסף והוי' מלוי אותיות יו של יוסף ודוק) בסוד חלומו של יוסף: "והנה אנחנו מאלמים אלמים (– ממלאים מלאים, כלומר כל אחד ואחד ממלא את שמו הוא) בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי (שאלמתי – מלוי שמי – עולה 'אני הוי'' כנ"ל)", עיי"ש. והנה אין לך "עצומ"ה וכו' בתוך גוף" יותר מזה, שמזה מובן סיבת המחלוקת (כלומר אי ההבנה) של שאר השבטים (ששרשם הגלוי בבריאה) ביוסף (ששרשו הגלוי באצילות, "אור עצמי" של בחינת "איהו" המתיחד בתכלית בעולם האצילות בסוד "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון" כמבואר בדא"ח), שדימו שבהתנשאותו של יוסף טמון שמץ של "עבודה זרה" כידוע[קכג]. (ויש להעיר שיומו המיוחד של יוסף הצדיק בחדש השביעי הוא שמיני[קכד] עצרת (המכוון, לפי מסורת החסידים, כנגד כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע ודוק), שנקרא "יום הגשמים" מלשון הגשמה, דהיינו בסוד קליטת האור העצמי האלקי בפנימיות הגוף ממש וד"ל). יוסף הוא בחינת "ממוצע המחבר" ("'כי כל בשמים ובארץ' – דא צדיק דאחיד בשמיא וארעא") הממשיך, דרך התלבשות פנימית בו, את גלוי "היש האמיתי" (סוד פרצוף "יש" דאלב"ם, המכוון כנגד היסוד, כמבואר בספה"ק) ביש הנברא (שמזה שרש עסקו בעניני העוה"ז, שהיה משנה למלך פרעה במצרים וגם הסתיר את זהותו האמיתית בתחלה וד"ל). והוא בסוד ציור אות ה־א (סוד ה"ממוצע המחבר" – "ראש דברך אמת" – בכל מקום וד"ל) כאשר ה־י העליונה שבה נאחזת למעלה ברוממות עצמותו יתברך וה־י התחתונה שבה נאחזת למטה בישות העוה"ז, כאשר דרך יוסף, סוד ה־ו המחבר את שני היודין שב־א, זורם גלוי היש האמיתי (בבחינת אור אין סוף הסובב כל עלמין, השוה ומשוה קטן וגדול) אל היש הנברא כנ"ל. לעומתו, דוד מלך ישראל חי וקים, הוא בחינת הכח הגלום ונסתר בעצם מציאותו של היש הנברא להעלות מ"ן בבטול כל ישותו לאין האלקי, ועד שממשיך מלמעלה את גלוי "האין האמיתי" שבעצומ"ה ממש. והוא ע"ד ציור אות ה־א כאשר ה־י התחתונה שבה עולה ב"רצוא" מלמטה וה־י העליונה שבה יורדת ב"שוב" מלמעלה, ועד שה־ו שבאמצע כאילו "מסתלק" (בסוד משיח בן דוד שנקרא "בר נפלא" וד"ל) ושתי נקודות ה־י נעשות אחד ממש (משא"כ בסוד יוסף, שתי בחינות ה־י נכללות, כביכול, ב־ו המחברתן). נמצא שה"אני" של הלל (מלכות בית דוד) הוא בסוד מאמרו "אם אין אני לי", שהאני נעשה אין ואזי מאירה בו "שכינתא דאיקרי אני" (דהיינו מה שההתנשאות נמשכת על ידי השפלות כנ"ל). גלוי האלקות שע"י דוד הוא בבחינת אוא"ס הממלא כל עלמין דוקא, כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה, לאחר בטול כל ישותו תחלה לאין האלקי כנ"ל. והוא בסוד "ויעש דוד שם וגו'", ע"ד "ששם עלו שבטים וגו' להודות לשם הוי'", בחינת "שם" דוקא, כמבואר בדא"ח, משא"כ ביוסף כתיב "ויוסף הורד מצרימה", ירידת העצם ("עצמות יוסף") ממש.

כאשר פרעה מלך מצרים אמר ליוסף "חלום חלמתי ופתר אין אתו, ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אתו" ענה יוסף (והוא דבורו הראשון למלך מצרים, בבחינת "הכל הולך אחר הפתיחה") "בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה". והיינו כנ"ל בפרוש "ולא הוא הנותן ח"ו" (ובזה בירר את מענהו לשר האופים ושר המשקים בבית הסהר: "הלוא לאלקים פתרנים, ספרו נא לי" (בכל מענה יש ו תבות ו־כד אותיות. ביחד, "הלוא לאלקים פתרנים ספרו נא לי" "בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה" עו' ו צרופי דעת, שלמות פרצוף הדעת, "מפתחא דכליל שית", פתח נוטריקון פתרון חלומות וע"ד "פתח חרטה" בהתרת נדרים וד"ל). והוא ע"ד ברורו של שלמה המלך, המרמז – והינו מכון – ל"מלך שהשלום שלו" (שהרי ישב על כסא הוי' למלך) בשעת כניסתו הראשונה למקדש אשר בנה: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי זה מלך הכבוד, הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה. שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד הוי' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". והיינו ברור אחר ברור ודוק. "הוי' צבאות" דוקא "הוא מלך הכבוד סלה", וכמבואר ענינו באריכות בבאור יג, עיי"ש). לאחר פתרון החלום אמר פרעה אל עבדיו "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", ולבסוף אמר אל יוסף "אני פרעה, ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". ידוע בדא"ח שפרעה מלך מצרים מרמז למלכות דאצילות, דבה אתפריעו כל נהורין עילאין. למעלה יותר, הוא מרמז למלכות דא"ס שלפני הצמצום הראשון, ושבה היה סוד הצמצום, כנודע. פרעה זה, הוא הממנה את יוסף הצדיק (יסוד עולם) להיות שליט "בלעדי" על כל הנהגת ארץ מצרים (דהיינו כל העולמות כולם מהצמצום הראשון, שממנו ה"גבול" ו"מצרים" הראשון, ואילך). וזהו כידוע שבחינת יוסף הצדיק (הצדיק בגימט' הדר, המלך הקדמון השמיני, שלא מת, אלא ממנו שרש התקון. "ושם אשתו מהיטבאל וגו'", היינו בחינת "אסנת בת פוטיפרע וגו'" וד"ל) הוא יסוד דא"ק המאיר דרך המצח דא"ק, הארת העצמות ממש כביכול (היות שבפנימיות מ"ה דא"ק מלובש ע"ב דא"ק – ו"פנימיות אבא (דא"ק) פנימיות עתיק (דא"ק)". והוא סוד הארת "רעוא דכל רעוין" מהיסוד הנעלם בעצמות אור אין סוף ב"ה ממש) וד"ל.

"בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה" (י"ל ש"בלעדי" היינו כנגד ה"קוצו של יוד" של יוסף, ואח"כ הגלוי של "אלקים יענה את שלום פרעה" הוא דרך ארבע אותיות של יוסף: י – "אלקים"; ו – "יענה"; ס – את־שלום; פ – פרעה וד"ל) עולה סכום כל "מספרי ההשראה" (אשר ענינם מבואר במ"א), מאחד עד אחד (יג), כאשר הממוצע שלהם עולה קיג (שהוא מספר ההשראה השמיני) – "קוטר" ה"עגול" דפרעה (שנה) בקרוב הכי מדויק, כנודע – הכל בסוד "אני פרעה (סוד העגול הגדול), ובלעדיך וגו' (סוד קו היושר, שעתיד להתפשט בתוך העגול מן הקצה אל הקצה, שהוא ענין גלוי בחינת העצמות ממש בגוף הצדיק יסוד עולם, וכמבואר בדא"ח (עיין לעיל פ"ב בלשונו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בהמשך תרע"ב). ובזה אפשר להבין את ענין ה"הרגש" של כ"ק אדמו"ר שליט"א, שאצל הרבי הריי"ץ זי"ע הבריח הקו מן הקצה אל הקצה. והוא ענין גלוי שרש הקו אשר בתפארת הנעלמת באוא"ס ממש שלפני הצמצום, בתוך הגבול שלאחר הצמצום כמו שהוא גבול (שהוא החדוש אשר בשרש התפארת שבעצמות אוא"ס ב"ה לגבי החו"ג שבו, וכמבואר בפלה"ר שמות קמז עיי"ש).

ה

והנה ע"י ששולל הרמב"ם כל הגשמה בו יתברך (על אף השגתו של הראב"ד בזה ודוק), מתעורר, כביכול, רצון פשוט בבחינת "אחד" שלפני הצמצום, סוד "אדם פנימי" בלשון אדמו"ר האמצעי (ראה סוד ה' ליראיו, שער הנפש וגילוייה פ"ט, ובהערה לג שם), לגלות עצמותו בתחתונים (בגוף), שהרי "נתאוה (גם בבחינת 'יחיד' שלפני 'אחד' וד"ל) הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". והיינו בהיות תפיסתו של הרמב"ם באלקות (ע"פ פשוטם של דברים) עולה עד לבחינת "קדמון" שלפני הצמצום, שלמטה מ"אחד" ("קדמון" היינו מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", ושם הכל נמצא, כביכול, ב"מציאות בלתי נמצאת" בתוך אחדותו הפשוטה, דהיינו מה ש"הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה ובידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים" וד"ל).

כאשר שולל המהר"ל ז"ל (וכן היא התפיסה הפשוטה של דעת האריז"ל) את דברי הרמב"ם (שאין השי"ת שכל ח"ו, אלא הוא קדוש ומובדל מכל הגדרה שהיא, והיינו היותו יתברך "אין סוף") "מאפשר" הוא את ענין ה"דירה בתחתונים" לצאת מן הכח אל הפועל, אך אינו מחייבו (והיינו מה שמבקר את תפיסת הרמב"ם באלקות, אשר לפיה אין האלקות, שהיא חכמה טהורה, מסוגלת להתיחד עם היפך החכמה, דהיינו הסכלות. משא"כ כאשר נכיר בקדושתו של השי"ת שהוא אין סוף בעצם, יתכן יחודו והמצאו בכל אתר ואתר וד"ל), והיינו שנמשך "אדם פנימי" הנ"ל בסוד "אדם אמצעי". בתפיסה זו עולה המהר"ל ז"ל מ"קדמון" ל"אחד" שלפני הצמצום הראשון.

עיקר קבלת הבעש"ט, סוד "יחיד" שלמעלה מ"אחד" (לפני הרמב"ם, כבהשגת הראב"ד, היתה אמונה פשוטה, ללא שום הכרה נגלית בבחינה זו, שעל כן לא היתה ההגשמה מושללת לגמרי וד"ל) שעולה על קבלת האריז"ל שקדמה לה (בלשונו של הרה"צ רי"א מהומיל זצ"ל ב"מאמר השפלות והשמחה" ובכ"מ, שג' קבלות הן: קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט ואכ"מ), הוא בענין "השראת" האלקות, ובבחינתו העצמית ביותר יתברך, דהיינו מה שהוא "נושא הפכים" ו"נמנע ונמנעות", בלי גבול (אין סוף) וגבול (סוף) כאחד ממש. עי"ז נמשך "אדם אמצעי" בסוד "אדם חצוני" – גלוי השראת אלקותו יתברך ממש בגוף הצדיק (דהיינו מצד הח"י שבנשמתו כנ"ל). עד כאן שלילת (הבעש"ט את) שלילת (המהר"ל את) שלילת ההגשמה (של הרמב"ם).

לעתיד לבא, בביאת המלך המשיח בב"א, "לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", דהיינו ראיה גשמית ממש, "עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (והוא ע"י כעין "שלילה" נוספת בענין ההגשמה, דהיינו גלוי נוסף שהוא יתברך "נמנע הנמנעות" ואיננו מוגבל כלל וכלל אלא נושא שני הפכים של בלי גבול וגבול גם יחד ועד כדי הגלוי שאליבא דאמת, מצד עצמותו יתברך, אינם הפכים כלל וכלל, שעל ידי כל "שלילה" נמשך הסוד של "דירה בתחתונים", תכלית הכונה של בריאת העולם, מעילא לתתא, דרגה נוספת כנ"ל וד"ל).

והנה כל הנ"ל הוא בסוד המחשת "שעור קומה של יוצר בראשית רלו אלפים רבבות פרסאות" (כמנין "גדול אדונינו ורב כח" ("גדול אדונינו ורב כח" עולה כח ב"משולש", סכום כל המספרים מ־א עד כח), המתגלה בנצוץ האלקי ממש שבלב צדיק וד"ל), שרש הגבול בכח שבכלים דאצילות (שאמיתת ענינו – "בלי גבול בגבול", ע"ד "עשר שאין להם סוף", שככל שנמשך "החוצה" מתגלה "פלאו" ביותר וד"ל), כמבואר בדא"ח. הרמב"ם ממשיכו בכלים ד(פרצוף) חב"ד כביכול (כמבואר בתניא) שלמעלה מבחינת "גוף" ("אינו גוף ולא כח בגוף". בתנ"ך שרש גוף בא רק כ"גופת שאול" – הארה של "שאול מרחובות הנהר", מיתת היסוד, בחינת הצדיק דתהו, דוקא. בפרט, "גופה" קאי על חלל הגוף כאשר הוסר הראש ממנו – ז"ת דוקא). והוא גלוי מבחינת "אדם פנימי" הנ"ל (ע"ד "ישראל עלו במחשבה" וד"ל). המהר"ל ממשיכו בכלים ד(פרצוף) חג"ת (גלוי מבחינת "אדם אמצעי" הנ"ל) והבעש"ט ממשיכו בכלים ד(פרצוף) נה"י (גלוי מבחינת "אדם חצוני" הנ"ל). והם בסוד בי"ע דאצילות המאירים בבי"ע התחתונים. לע"ל יומשך סוד "שעור קומה של יוצר בראשית" במלכות – "מלכותך מלכות כל עולמים" – שבעוה"ז הגשמי ממש, ויתלבש בגוף הצדיק, שאזי – "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש", וכמו שיתבאר לקמן.

ו

והנה כ"ק אדמו"ר הצ"צ זי"ע ביאר (עיין פלה"ר בראשית סד, ג ואילך) שמה שאיתא במדרש: "כל הבוטח בה' זוכה להיות כיוצא בו, שנאמר 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' וגו'" הוא ע"ד אמרם ז"ל: "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש" – "וזהו 'כיוצא בו' שעכשיו אומרים המלאכים קדוש לפני הוי' ולעתיד יאמרו קדוש לפני הצדיקים". ובהיות ש"לעתיד יהיה גלוי יותר גבוה מבחינת הגלוי דעכשיו" על כן "אמירת קדוש לפני הצדיקים דלע"ל יהיה יותר גבוה מאמירת קדוש דעכשיו לפני הוי'". והענין הוא שאמירת קדוש דעכשיו לפני הוי' היינו, בכללות, הגלוי (מרחוק) של קדושת האין סוף ב"ה ("קדוש" מלשון מובדל כנודע). אף אמירת הקדוש לפני הצדיקים לעתיד לבא הוא ענין גלוי הבחינה של עצמותו יתברך ממש איך שהוא נושא הפכים, בלי גבול וגבול כאחד, סוד "דירה בתחתונים", ע"י (כלומר בגוף) הצדיקים דלעתיד – "ועמך כולם צדיקים וגו'", בסוד "ואנשי קדש תהיון לי", כמבואר בדא"ח (פלה"ר שם). ככל שמתקרבים ליעוד ימות המשיח ותחית המתים (יש להעיר שאין לך "עצומ"ה כו' בתוך גוף" יותר מאשר המונח, בפשיטות, באמונה הפשוטה של כל ישראל בתחית המתים[קכה]. ובפרט לפי שיטת הרמב"ן ז"ל, וכך היא האמת כמוסכם בכל ספרי הסוד, שהעולם הבא דתחית המתים וכו' הוא למטה, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, בהתלבשות נשמה בגוף (אלא שכללות הגשם התחתון "יתעלה", כמו שהוא גשם, מחיל אל חיל, בסוד נ אלפי יובלות ואכ"מ). והיינו בהיות ידוע ש"כל הוה נפסד" וקיום נצחי הוא אך ורק בחיק הבורא מצד גלוי עצמותו יתברך ודוק. נמצא שהכופר באפשרות השראת והתלבשות עצמות אלקות בגוף כופר בתחית המתים ר"ל), כך "מטעים" הקב"ה מעין עולם הבא בעולם הזה ליחידי סגולה של הדורות האחרונים על מנת לחזק את לב ישראל הנאנח, מרוב צרות ותלאות, לבטוח בהשי"ת, בטחון ודאי ב"קץ שם לחשך" הממשמש ובא. הצדיק יסוד עולם הוא "מופת" הדור – "מופת הייתי לרבים". ה"מופת" הוא ענין גלוי הבלי גבול בגבול – "לעיני כל ישראל".

ומזה יובן מפני מה פעם מקדים המשורר האלקי, נעים זמירות ישראל, להלל את הצדיקים, עובדי השי"ת באמת ובמסירות נפש, לפני הללו את השי"ת עצמו – "הללו עבדי הוי' הללו את שם הוי'" (והוא בפסוק הפותח את כל סדר הלל, בפרק קיג), ופעם מקדים להלל את השי"ת לפני הללו את הצדיקים – "הללו את שם הוי' הללו עבדי הוי'" (בפרק קלה). ועל הרה"ק מרוזין זצ"ל מסופר, אשר פעם, בהרבותו לספר ספורי צדיקים בפני חסידיו עבר זמן תפלה, ואמר שלפעמים צריכים להקדים את שבחם של צדיקים (דהיינו שבחם של ישראל בכלל, "ועמך כלם צדיקים") לפני שבחו של מקום כביכול. והוא ע"ד הנ"ל שלע"ל יאמרו קדוש לפני הצדיקים דוקא. והנה ב"עבדי הוי'" יש שתי בחינות, בחינת יוסף (משיח בן יוסף) ובחינת דוד (משיח בן דוד) כנ"ל. וי"ל שכנגד בחינת יוסף מקדים עבדי הוי' לפני שם הוי', וכנגד בחינת דוד מקדים שם הוי' לפני עבדי הוי' וד"ל. ובזה יובן מפני מה הופקעה כהונתו של שם בן נח, מלכי צדק מלך שלם, בחינת מלכות, ונמסרה לאברם כאשר הקדים לברך את אברם לפני אל עליון, שעל כן "נשבע הוי' ולא ינחם, אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק". והיינו שאליבא דאמת ראוי אברהם (כאשר נתגלה בו סוד אות ה־ה, הכח האלקי, שבו) לכתר כהונה של קדימת שבחם של צדיקים לשבחו של מקום ביחד עם כתר מלכות (לפני יציאת מלכי צדק לקראתו המליכו כל מלכי העולם את אברם עליהם למלך, כמ"ש "אל עמק שוה הוא עמק המלך" ("עמק שוה" בסוד שרש משיח בן יוסף, ו"הוא עמק המלך" בסוד שרש משיח בן דוד) וד"ל), וכמו שמרומז ביחוד שני הפרקים הנ"ל, קיג וקלה שעולה אברהם, כמבואר במ"א וד"ל.

ז

איתא בבכורות בויכוח בין רבי יהושע – "חכימא דיהודאי"[קכו] – לבין סבי דבי אתונא: "אמרו ליה (זוהי שאלתם הראשונה ממנו – 'הכל הולך אחר הפתיחה' וד"ל) ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה מאי חזי דאזיל היכא דמידלו מינה (שמיוחסת מן הראשונה ושואל אותה, הרי יש ללמוד הואיל ולא נתנו לו את הראשונה כל שכן זו, רש"י), שקל סיכתא דצא לתתאי לא עאל, לעילאי עאל (דצה, השפיל ידו ונעצה בכותל במקום שאין חור ולא על, דלי דצה, הגביה ידו ונעצה במקום שיש חור ועל, רש"י), אמר האי נמי מיתרמי בת מזליה".

הנה "בת מזליה" דעם ישראל הוא ענין "אין מזל לישראל" (כפרוש הבעש"ט זי"ע), גלוי האין האמיתי (שהוא הוא היש האמיתי, כנודע ואכ"מ) "שהוא לבדו הוא ואין זולתו", דהיינו עצמותו ומהותו יתברך ממש שלמעלה מעלה גם מהיותו יתברך "אור אין סוף" (דהיינו הגלוי של כחו הבלתי בעל גבול שלפני הצמצום הראשון). ה"מיוחסת" הראשונה – אור אין סוף שלפני הצמצום – "לא יהבו ליה", שהרי אין בה מקום ליתדו ("סיכתא", גם מלשון "סכוי" ומלשון "שכוי" – "הנותן לשכוי בינה וגו'" וד"ל) לחדור, להאחז ולהתפס (שאינה בסוד "נמנע הנמנעות" באמת, "שני הפכים בנושא אחד", בלי גבול וגבול ("חור") כאחד). ודוקא ב"מיוחסת" העליונה יותר ב"אין ערוך" – עצמותו ומהותו יתברך ממש, הנושא הפכים באמת עד שאצלו אינם הפכים כלל וכלל, אלא הכל "אחד האמת" – יש לו "מקום" להתפס. והוא על פי הכלל הידוע שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר, והרי דוקא עצמותו ומהותו יתברך ממש נמצאת בכל מקום ומקום ממש (רק שמי שטרם זכה לאור החסידות, אין לו עדיין "מקום" בלב (כדברי הרה"צ רי"א מהומיל זצ"ל באגרתו) לאמיתת אמונה טהורה זו ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'", כמבואר במ"א, ואותו רז לזר יחשב אצלו כו'). בעבודה, אמונה זו וגלוי עצמי זה, הוא המתבטא בפי אדמו"ר הזקן באמרו, בדבקות נפלאה, על הפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ": "איני רוצה בהם כלל, לא בג"ע שלך ולא בעוה"ב שלך, רק בך בעצמך". כלומר, שאין הגלויים של ג"ע ועוה"ב "בת מזלי" אלא הדבקות העצמית (עד ש"כולא חד" ממש) "בך בעצמך", שאתה (עצומ"ה) דוקא "בת מזלי" ורק בך ממש אני חפץ[קכז]. לפי אמיתת ברורו וזכוכו של חפץ זה בלב הצדיק, כך זוכה להשראת עצמותו ומהותו יתברך בתוך גופו ממש, ע"ד "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון" כנ"ל (וע"פ כללו של הבעש"ט זי"ע: במקום מחשבתו (רצונו) של אדם שם הוא נמצא, באמת. וכן ידוע מה שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה אומר, בניחותא, "ידעתיו – הייתיו" (וכידוע בדא"ח, עיין חנה אריאל פרשת פקודי ובכ"ד, ששרש ענין "ידעתיו", מתתא לעילא, הוא בחינת הכרת האלקות שמצד אוא"ס הממלא כל עלמין, ואילו שרש ענין "הייתיו" הוא בחינת הכרת האלקות שמצד אוא"ס הסובב כל עלמין (שנתגלה לכל ישראל במתן תורה באמרו יתברך "אנכי ה' אלקיך"). והנה "איהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב", דהיינו שגם שתי בחינות האורות דממלא וסובב עצמם הם "כלא" ממש, קמיה עצמותו יתברך, ושם, בעצמותו יתברך ממש, מתיחדים שני השרשים של ממלא וסובב להיות אחד ממש, אחד יחיד ומיוחד. הכרה זו היא אמיתת הענין ד"ידעתיו – הייתיו", לאחר עבודת העליה מבחינת "ידעתיו", "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה", ל"הייתיו" בסוד "מבין דבר מתוך דבר", סוכ"ע מתוך ממכ"ע, כמבואר בדא"ח), ע"ש אמיתת דבקות ה"חלק אלוק ממעל ממש" בו יתברך), וה"שידוך" עולה יפה ב"זרעא חייא וקיימא" לנצח נצחים אכי"ר.

וצדיק יסוד עולם – ביאורים

א

מנהג מורנו הבעש"ט זיעוכי"א לאכול סעודה שלישית – "סעודת משיח" – באחש"פ (ובה הנהיג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לשתות ארבע כוסות כבליל הסדר), בו מתגלה "אורו של משיח", וכמו שקוראים בהפטרה של אותו יום: "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. והריחו ביראת ה' וגו'". ובהמשך: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". לעתיד לבא, בביאת משיח צדקנו ב"ב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", וידוע בדא"ח ש"הר" הוא מלשון בהירות המחשבה (הרהור – "הר ההר" שבו נטמן אהרן כהן גדול וד"ל) ו"קדשי" היינו מה שהשי"ת הוא קדוש ומובדל בעצם. והוא ע"ד "בהגיע המחשבה אף אים אליין אז הוא בציור אופן עס איז מער ניטא וויא ער אליין, און ווידער קערין אלץ איז ג־ט" ("בהגיע המחשבה עליו בעצמו, שהוא בציור אופן שאין עוד מלבדו, ותכף לחזור ל'הכל הוא ה''" – אגה"ק של הרה"צ רי"א מהומיל זצ"ל. וזהו גם הרמז ד"הרהור" מלשון "הר ההר" שהוא הר על גבי הר (ע"ד פרוש תבת "שעשוע" בדא"ח, וכן "הקל קול"), דהיינו שחציו הראשון והעליון הוא בתנועת "רצוא" מלמטה למעלה – "ג־ט איז אלץ" – וחציו השני הוא בתנועת "שוב" מלמעלה למטה (דהיינו סוד מלוי ה־ו של הרהור, שעשוע, הקל קול) – "אלץ איז ג־ט". אהרן הוא סוד הכח בנפש לחבר ולקיים את שתי התנועות של "רצוא ושוב" שתבואנה בזו אחר זו תמיד. לשני בניו הגדולים, נדב ואביהוא, היה "רצוא" ללא "שוב", כמבואר בדא"ח ודוק). ובזה נאמר שלעתיד לבא "לא ירעו ולא ישחיתו (יש לומר 'לא ירעו' כנגד 'ג־ט איז אלץ', 'ולא ישחיתו' כנגד 'אלץ איז ג־ט' וד"ל) בכל הר קדשי" – שום כח לא יתנגד להרהור בהיר זה בעצמותו יתברך ממש "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". והנה מובא בשם אדמו"ר הזקן שתקון אלה שהרעו והשחיתו כו' הוא שיבנו "בית כנסת לחסידים", והסמיכו אדה"ז על דברי חז"ל בנוגע לתקונו של הורדוס, שקטל רבנן, שירחיב ויהדר את בנין בית המקדש, והיינו הדיוק ש"בכל הר קדשי" כפשוטו ודוק.

והנה הבחינה הנ"ל – "בהגיע המחשבה אף אים אליין, הרהור הקדש המכונה "הר קדשי" – ממנה "הורה גבר", בתגבורת הדבקות בו יתברך במחשבה דבור ומעשה, וכמ"ש "ובו תדבק". וכתב הרמב"ן ז"ל: "יתכן באנשי המעלה הזאת אשר להם מעלת הדבקות שתהיה נפשם גם בחייהם בצרור החיים צרורה כי הם בעצמם מעון לשכינה". והנה הכל תלוי בדבקות המחשבה, בחינת "הר קדשי" כנ"ל, וכמו שפרש רבינו בחיי עה"פ "ובו תדבק": "שלא תפריד מחשבתך ממנו". ובהמשך דבריו מפרש את כל הפסוק ע"ד הקבלה: "'את ה' אלקיך תירא', היא היראה מה שאין המחשבה משגת (כתר); ו'אתו תעבד', היא החכמה, וכן מצינו בירושלמי ואותו תעבוד, אותו ואת תורתו, היא התורה שקדמה לעולם אלפים שנה; 'ובו תדבק', הבינה, כי שם תשובת הנשמות; 'ובשמו תשבע', לשון שבעה (ז"ת)". בזהר (ח"א קיב, ב) פרש הפסוק בענין אחר ע"ד הסוד: "את ה' אלקיך תירא", במלכות; "אתו תעבד", ביסוד; "ובו תדבק", בתפארת; "ובשמו תשבע", המשכה (מבינה) למלכות. אך בפרוש אשמורת הבקר לזהר שם פרש שהם כנגד ארבעה עולמות מלמטה למעלה עיי"ש. נמצא לפי זה ש"ובו תדבק" היינו בסוד תפארת אמא (דמקננא בכורסיא – עולם הבריאה, שבו דבקות המחשבה, "שכל נבדל" בלשון הרמב"ם) שממנה נתקן הכתר דז"א (גופא. והיינו מה שבינה נקראת גופא, שרש בחינת "גרמוהי", לגבי אור אבא, עיין בפרוש אה"ב שם), וכן מה שיסוד אמא (עיקר מקום הדבקות של או"א, בחינת "עולם הבא", ולמעלה יותר – "לעתיד לבא" וד"ל) מסתיים בתפארת ז"א (עיקר בחינת גופא). ועוד י"ל שארבעת חלקי הפסוק הנ"ל הם כנגד ד' אותיות שם הוי' ב"ה, לפי הסדר: "את ה' אלקיך תירא", בסוד "הן יראת ה' היא חכמה", יראה עילאה – ירא בשת (בראשית – "בחוכמא"); "אתו תעבד", בסוד "ועבד הלוי הוא" בבינה, עלמא דאתכסיא; "ובו תדבק" ב"גופא" דתפארת ז"א כנ"ל (וכן ביסוד ז"א, אבר הדבקות – "ודבק באשתו וגו'"); "ובשמו תשבע", בשם כבוד מלכותו יתברך (ו"תשבע" היינו המשכה מיסוד במלכות כנודע).

והנה מ"ובו תדבק" נלמדה מצות עשה מדאורייתא לידבק בחכמים וצדיקי אמת. והיינו ע"ד דרשת רבי עקיבא בלשון תחלת הפסוק: "את ה' אלקיך תירא", "'את' לרבות תלמידי חכמים" (וע"ד הנאמר בפרשה זו, פרשת היראה, לעיל, "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", ושאלו חז"ל "אטו יראה מילתא זוטרתי היא", והשיבו "אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא", שכאשר קבע בלבו יראת משה קל לו לבא ליראת המקום ב"ה, כפרוש הבעש"ט זי"ע הידוע. ועיין במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמ' שכח. מכאן רמז שניתן לדרוש את כל חלקי הפסוק גם בהתיחסות לחכמים וכו': "את ה' אלקיך תירא" – כנ"ל – "לרבות ת"ח"; "ואתו תעבד" – שיש לעבוד את החכם הצדיק ע"ד "גדול שמושה יותר מלמודה" (ומה שאסור להתפלל אחורי רבו, עיין בזח"א קיב, ב בפרוש פסוק זה ד"אתו תעבד", והוא פנימיות דעת ה"יש מפרש" שבתוספות, ברכות כז, ב עיי"ש. והיינו בשעת התפלה להשי"ת דוקא, שמזה גופא ניתן להבין את התיחסות התלמיד לרבו בלב ובמעשה באופן כללי. ועיין בפנים המאמר בסוף פ"ג בענין השער הפונה קדים בבית העתיד, הנפתח רק בשבת ור"ח, ש"הוי' אלקי ישראל בא בו", וכן הנשיא יושב בו ומשתחוה בו, ולאחר מכן גם עם הארץ משתחוה מולו – תכלית ההמחשה של "מורא רבך כמורא שמים", ועבודת השי"ת בבטול גמור (בבחינת השתחויה בפשוט ידים ורגלים וד"ל) באמצעות ה"רשימו" של הרב ודוק); "ובשמו תשבע" – שיש להתחזק בקיום המצות בכלל, ובקיום הוראותיו המיוחדות של הצדיק בפרט, מכח הזכרת שמו של הצדיק, ששמו הולך לפניו, לישר את הדרך לקיום הוראותיו וכו' (והיינו שכאן דורשים חז"ל "ובשמו תשבע" לענין קיום המצות דוקא, ונלמד מקדימת הלשון של "ובו תדבק" בפסוק זה דוקא, דהיינו שבועה לקיים את ענין הדבקות, משא"כ מהפסוק המקביל שבפרשת ואתחנן: "את ה' אלקיך תירא ואתו תעבד ובשמו תשבע", שלא נאמר בו "ובו תדבק", נלמד ההיתר לישבע בדבר הרשות ודוק. שני הפסוקים משלימים זא"ז ל־חי תבות ו־ע אותיות וד"ל), וכן מצינו כמה פעמים בתנ"ך שנשבעו בחיי המלך וכדו'). והיינו כנ"ל, בשם הרמב"ן, שהצדיק הדבוק בה' נעשה "מעון לשכינה", וכל הדבוק בו דבוק בשכינת עזו יתברך. והיינו בחינת "עצומ"ה... בתוך גוף" המתבארת במאמר זה, כאשר הכל תלוי בסוד "הר קדשי" כנ"ל ("ובו תדבק" עולה כ פעמים שם הוי' ב"ה. והוא כללות הסוד של שני הפסוקים המשלימים הנ"ל, כאשר סוד הראשון הוא יהה וסוד השני הוא י־ה־ו־ה, ובסוד "ז"א (ו שבשם, שהוא הוא עיקר השם כנודע וד"ל) בעתיקא אחיד ותליא", והיינו שהאדם התחתון שנברא בצלם ודמות, "אדם" מלשון "אדמה לעליון", מתדמה ל"אדם העליון", ז"א דאצילות, וכן "אדם" זה מתדמה ל"אדם" עליון יותר, בבחינת עתיקא קדישא (שפעמים קאי על א"ק) וכנודע וכו', כמבואר בדא"ח. והנה בין כל שתי בחינות של "אדם" יש בחינת "לא אדם", שעל כן לא זוכים הכל לגלוי בחינת האדם העליון באדם התחתון, רק בצדיק אמת שעבודתו היא בסוד "נושא הפכים", דהיינו בבחינת "אדם" ו"לא אדם" כאחד, בו דוקא מתגלה בחינת האדם העליון, ועד לגלוי של "עצומ"ה... בתוך גוף" – "גוף" דוקא, ע"ד פרוש הזהר הנ"ל ד"ובו תדבק" קאי על בחינת "גופא" דוקא וכנ"ל).

אות ה־ו של שם הוי' ב"ה (בחינת "ובו תדבק" כנ"ל. בפסוק הראשון, שלא נאמר בו "ובו תדבק", בא "ואתו תעבד" עם ו החבור, משא"כ בפסוק זה כתוב "אתו תעבד ובו תדבק". והיינו שה־ו של "ואתו תעבד" מרמזת לשרש התפארת דז"א (שנשמתו היא בסוד דעת תחתון המתפשט), בדעת עליון הנעלם המיחד או"א וד"ל) היא כנגד מדת הרחמים (שעל שמה נקראת כללות שם הוי' ב"ה שם הרחמים), סוד "בריח התכון" המבריח מן הקצה אל הקצה ועולה עד לפנימיות הכתר, פנימיות עתיק. והיינו, בפרטיות, שמדת הרחמים סתם עולה ל"רחמים רבים" דרישא דאריך, ומשם "לרחמים גדולים" דרישא דאין, ומשם ל"רחמים עצומים" דרדל"א (עיין מאמר "גדולה נקמה", הערה י"ג, וש"נ). כאשר המנהיג האמיתי, עליו נאמר "כי מרחמם (בגימטריא משיח) ינהגם" זוכה להמשיך מבחינת "רחמים עצומים" אזי מתגלה בו (בגופו, בחינת רחמים סתם, שכנגד תפארת ז"א כנ"ל) הסוד של "עצומ"ה... בתוך גוף". ועל כן בקיום מצות "ובו תדבק", לידבק בחכמים וצדיקי אמת כנ"ל, יש להדר לחזר אחר צדיק כזה שבו מדת הרחמים על עם ישראל וארץ ישראל (הכל בסוד שכינתא, שלע"ע שכינתא בגלותא ושכיבת עד עפרא וד"ל) מאירה ותקיפה ביותר.

והנה עצם (מלשון עצמה רבה כנ"ל) מדת הרחמים שבלב (מדת התפארת, עיקר סוד הלב כנודע) נקרא "צור" (כנודע ש"אבן" בנה"י, מקום היחוד של אבות ובנים, בסוד הנאמר ביוסף, צדיק יסוד עולם, "משם רועה אבן ישראל"; "צור" בחג"ת – "צור לבבי", כדלקמן – שבו צ"ל ההכאה בכח להוציא מימיו, כמ"ש "והכית בצור", וכן בענין צור החלמיש, ע"י ההכאה בכח מתגלה בחינת ההעלם שאינו במציאות – נצוץ האש; "סלע" בחב"ד, ובו צ"ל הדבור בדברי תורה דוקא, כמ"ש "ודברתם אל הסלע", "דברי חכמים בנחת נשמעים", ע"מ להוציא מימיו וד"ל), בסוד הקב"ה שנקרא "צור לבבי" (ובפסוק "אני ישנה ולבי ער", דרשו חז"ל "ולבי ער" דקאי על קוב"ה שנקרא "צור לבבי". והנה "לבי" הוא ר"ת "לבוא בהר הוי' – אל צור ישראל" (ישעיה ל, כט), סוד "הר קדשי", הרהור בעצמותו יתברך ב"הגיון לבי" – "כל יכול" (בחינת הצדיק שנקרא כל) – "חן חן", שבו נתפס כח הבלי גבול בלב – גופא וד"ל. תחלת הפסוק הנ"ל הוא: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל, לבוא וגו'" דקאי, לפי מדרש חז"ל, על השיר העשירי שיושר בבא משיח צדקנו בב"א). צדיק האמת, שבו מתגלה "עצומ"ה... בתוך גוף" נקרא "צור ישראל", וכמו שנאמר בדברי דוד האחרונים: "... רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל, מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים". מ"צדיק מושל יראת אלקים" דרשו חז"ל ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים". וכן יש לדרוש "אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל", שאלקי ישראל אומר שהצדיק המכונה "צור ישראל" מנהיג ("דבר" לשון הנהגה כנודע, ע"ד "דבר אחד לדור וכו'", בחינת "באשר דבר מלך שלטון") לי. לפי זה "צור ישראל" וגואלו הוא כנוי המשותף (בסוד שם צבאות, השתפא באתב"ש, וכמו שיתבאר לקמן בבאור יג) לקב"ה ולצדיק אמת, והוא הוא עיקר הגלוי של "עצומ"ה... בתוך גוף" (בחינת "צור לבבי" כנ"ל).

בפסוק הנקרא בהפטרה דאחרון של פסח (שבו סעודת משיח כנ"ל): "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" באה תבת צור (המרומז בפרט בתבת "נצר", וכן טר ד"חטר" הוא מלשון "נטר" שע"ד "נצר" כנודע) בדלוג שוה של אותיות (וכן בסוד ה"עגול" של פסוק זה, בא צור בדלוג שוה למפרע: "...יפרה. ויצא...", מאותה צ (ה"עצור" הראשון בפסוק) לאותה ר (ה"עצור" האחרון בפסוק) דרך האות הראשונה שבפסוק. הדלוג מ־צ ל־ו הוא מעל לאות י. הדלוג מ־ו ל־י הוא מעל לאות ה. הכל בסוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", וכדרשת חז"ל ודוק).

והנה גלוי "עצומ"ה... בתוך גוף" הוא ענין הסוד דאתוון רברבין שבתורה בכלל, ואות צ רבתי בפרט (וכידוע הסוד של אתוון רברבין בדא"ח שהוא ענין הדלוג הראשון מעצמותו יתברך לבא לבחינת אור אין סוף. והרי כללות ענין האותיות הוא בחינת גוף ביחס לנקודות וכו', כנודע. נמצא שבכל אות רבתי יש גלוי של עצמת הדלוג הראשון בתוך גוף. גלוי דבר זה בגוף הצדיק־יסוד־עולם היינו אות צ רבתי). לפי המסורה באה צ רבתי בפסוק: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (והוא בשירת האזינו, בה הופעת תבת "צור" בולטת ביותר ביחס לכל התורה כולה – שמונה פעמים מופיעה בה תבת "צור", וזו הראשונה, בסוד היחס של "אמונה" ל"צדיק" ו"ישר" – א ל־בה (ז), כמבואר במ"א, כאשר "צדיק וישר" הוא נוטריקון "צור". ועוד יש לדרוש שה־ר של צור מורה על התכללות נשמת הרשע בנשמת הצדיק של צור, בסוד "צדיק ורע לו". תפקידו של הצדיק הוא לתקן את מציאות העולם, כתפקידו של המשיח, וזאת ע"י הזדהותו של הצדיק עם הרשע (ע"ד מאמרו של רבי פנחס מקאריץ ז"ל, תלמיד מורנו הבעש"ט זי"ע, שצדיק שאינו גמור הוא מי שאוהב רשע שאינו גמור, אך צדיק גמור הוא מי שאוהב רשע גמור דוקא) ב"רחמים עצומים", אשר מתוך כך יודע כיצד לחתור לו חתירה הנוקבת ויורדת אל תוך הנקודה הפנימית של צור לבבו, ולהחזירו למוטב וד"ל). והנה פסוק זה נאמר בשירת האזינו (כנ"ל), שירת משה רבינו ע"ה ביום הסתלקותו מעלמא דין, בעצם היום בו השיג את שער ה־נ. השגת שער ה־נ, הוא עיקר סוד הגלוי של עצמותו יתברך הבאה ושוכנת בגוף הצדיק, דאיהו אתפשטותיה דמשה שבכל דרא. פסוק זה נאמר גם בצדוק הדין, סוד תקון האבלות, כמו שיתבאר לקמן בבאור ג. הסתלקותו של משה רבינו ע"ה היתה ב־ז אדר, יום הולדתו, תקון הנאמר בהמשך שירת האזינו: "צור ילדך תשי" (ב־י זעירא הבאה בהמשך ל־ה רבתי של "ה להוי' תגמלו זאת וגו'" וד"ל). משה נתנבא ב"זה" וגם נקרא "זה משה האיש", שהוא הוא בחינת האספקלריא המאירה, שבו (דרך גופו הבטל לגמרי לאור נשמתו המאיר בו, בסוד "משה משה" – לא פסיק טעמא בגווייהו) מתגלה עצמותו יתברך, ובפרט ביום הסתלקותו כנ"ל (והוא סוד קריעת ים סוף שבשביעי ואחרון של פסח, קריעת הסתרת הגוף לגלות אלקותו יתברך, שהרי בשירת הים נאמר "זה אלי ואנוהו", "ראתה שפחה על הים וכו'". שפחות אלו שראוהו על הים הן אותן שפחות של בית רבינו הקדוש שראוהו כאשר חזר, לאחר הסתלקותו, לביתו בליל שבת בבגדי חמודות (לשון ספר חסידים), קידש על היין ופטר את הרבים, כנזכר בשיחת כ"ק אדמו"ר שליט"א הנ"ל, וכמבואר בכתבי האריז"ל וד"ל). באלב"ם, צ מתחלף ב־ז (סוד פרצוף התפארת), ובאתב"ש, צ מתחלף ב־ה – סוד תבת "זה" דמשה רבינו וד"ל).

בענין מקומה של ה־צ רבתי (ה־צ, צדיק, שבו מתגלה עצמותו יתברך כנ"ל) בתנ"ך, ישנן כמה דעות. וזה לשונו של בעל מנחת שי ז"ל בישעיה נו, י, בפסוק "צפו עורים וגו'": "'צפו'. 'צפיו' קרי והצד"י רבתי, ואית דאמרי 'צופיה הליכות ביתה' דסוף משלי, וא"ד 'צא אתה וכל העם', וא"ד 'הצור תמים פעלו'". והנה לפי סדר התנ"ך הן: "צא אתה וגו'": "הצור תמים פעלו וגו'"; "צפו עורים וגו'"; "צופיה הליכות ביתה וגו'". ויש לכוונן כנגד ד' אותיות שם הוי' ב"ה, לפי סדר זה ודוק ("צא אתה" היינו סוד התגלות משה כפי שנתפס בעיני פרעה, המתבטאת בפיו (ע"פ ראית עיניו ולבו) של משה: "הצור" היינו ה עילאה צור, שרש בחינת "צור לבבי" הנ"ל כ"בינה לבא", ששם "תמים פעלו", הוי' ברבוע כללי (כאשר "פעלו" לבד עולה הוי' ברבוע פרטי) וד"ל; "צפו" ו"צופיה" היינו זו"ן, עיין סודם ב"שכינה ביניהם" עמוד כד. לפי מנהג רוב הסופרים בימינו, ה־צ רבתי מיוחדת לפסוק "צפו", שכנגד ה־ו שבשם, בחינת "והנגלות לנו ולבנינו" וד"ל. "צפו (קרי 'צפיו') עורים" היינו לרמז שמנהיגי העם עורים לסוד זה גופא ד־צ רבתי וד"ל).

והנה האש יוצאת מחצוניות (גוף) הצור ע"י ההכאה בשטחו, וכמ"ש בגדעון: "וישלח מלאך ה' את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות ומלאך ה' הלך מעיניו". המים יוצאים מפנימיות הצור ע"י ההכאה בתוכו, כמ"ש במשה "והכית בצור", "בצור" דוקא ("והכית בצור" הוא יחוד אמת רחמים וד"ל). ועוד, יוצא השמן מעצומו של צור, וכמ"ש "ושמן מחלמיש צור" (ובא כהמשך ל"ויניקהו דבש מסלע", וכנ"ל ש"סלע" בחב"ד, ועיקרו דעת, ו"צור" בחג"ת, ועיקרו תפארת שבין אש למים – מן, דהיינו שמן וד"ל). מכח האש היוצאת מהצור עושה "צור ישראל" נקמה בגוים (שכן שרשה של "גדולה נקמה וכו'" גם הוא ב"רחמים עצומים" דוקא, כפי שאומרים בתפלת "אב הרחמים", וכנ"ל), ע"ד גדעון במדין. מכח המים היוצאים מהצור בא גלוי הרחמים לישראל. השמן היינו רזין דרזין דאורייתא, כנודע, שיתגלו על ידי משיח צדקנו, מכח שני גלויי הצור שבו כנ"ל, הכל בסוד "רחמים עצומים" של "כי מרחמם ינהגם", שבו גלוי "עצומ"ה... בתוך גוף".

צדיק האמת, שבבחינת "ממוצע המחבר" בין עצמותו יתברך לנשמות ישראל מלובשות בגופים, הוא "ציר (הקרוב ללשון 'צור', וכמו שיתבאר) נאמן לשלחיו" (משלי כה, יג. "ציר נאמן" עולה אמת, בחינת "משה אמת ותורתו אמת", שעל משה נאמר "בכל ביתי נאמן הוא"), עליו נאמר "וציר אמונים מרפא" (שם יג, יז), שהוא סוד בעל התשובה (כמו שיתבאר באריכות בבאור הבא) שמביא רפואה לעולם, כאשר אתהפכא חשוכא לנהורא, "ומתוק האור" (שמזה נעשה אתהפכא, בכללות, דטעמין מרירו למיתקא, והיינו שמעבודת האתהפכא בקליפת נגה בא לעבודת האתהפכא גם בג' קליפות הטמאות לגמרי, וכמבואר בדא"ח. וכן נאמר בישעיה (ה, כ) ביחס לחולי הנפש ש"שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר", שממילא מובן שרפואתם היא ע"י ב' בחינות אתהפכא כנ"ל. וצריך ללכת לרופא מומחה, שהוא החכם וצדיק האמת, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות עיי"ש, שהוא "ציר אמונים" בין השי"ת לעם ישראל), ע"ד רפואת המים המרים (דהיינו דעות נפסדות וד"ל) – "וימתקו המים" (מכחו של מרע"ה דוקא כאשר השליך את "עץ החיים", סוד פנימיות ונשמתא דאורייתא, לתוכם). ידוע מנהג קביעת המזוזה ע"פ "היכר ציר". קביעת המזוזה (בטוי המכיל שני הפכים: "מזוזה" היא מלשון תזוזה – "כח המניע"; ו"קביעת" המזוזה מורה שכח המניע הזה "אינו מתנועע", כדלקמן) הוא ענין קביעת ותקיעת המחשבה (גם, ובעיקר, בבחינת "על־מודע", כלומר גם כאשר אינו מהרהר בפועל) ב"הוי' אחד" – "אחד יחיד ומיוחד", שהוא יתברך "כח המניע הבלתי מתנועע" ("אני הוי' לא שניתי" ו"אתה הוא עד שלא הנברא העולם, אתה הוא משנברא העולם", אע"פ שמצד מציאות העולם הכל משתנה תמיד). קביעה זו תלויה ב"היכר ציר", היינו בהכרת מהות צדיק האמת, בחינת משה רבינו שבדור – "ציר נאמן לשלחיו". על הציר הנ"ל סובבת הדלת (כמ"ש "הדלת תסוב על צירה"), היא כנסת ישראל, דלית לה מגרמה כלום כנודע. והיא בסוד "עולימתא שפירתא דלית לה עיינין" לאסתכלא ביקרא דמלכא ממש ("צפיו עורים"), אך צדיק האמת הוא הוא רופא עיניה, כמבואר באגה"ק הנ"ל של מוהרי"א מהומיל זצ"ל (וידוע בכתבי האריז"ל שבתחלה נפתחת לה רק עין אחת. וי"ל שבכחה של עין זו להכיר ב"ציר" ולהמשך אחריו, שבזכות זה ממשיך לה שפע ואור לחזק ראיתה גם בעין השניה לאסתכלא ביקרא דמלכא וד"ל).

כשם ש"צור" מתיחס לענין הלידה, ע"ד "צור ילדך", וכן "הביטו אל צור חצבתם" (דקאי על אברהם, אבינו הראשון), כך חבלי לידה נקראים בשם "צירים" – "צירי יולדה". וי"ל ש"צור" קאי על כח האב שבלידה (ע"ד "צור חצבתם" כנ"ל) ו"ציר" קאי על כח האם שבלידה (ועוי"ל שה־ו דצור היינו תפארת ז"א כנ"ל, ואילו ה־י של ציר היא י היסוד, כנודע בכ"מ, ובכאן קאי על יסוד נוק'. וי"ל ד"ציר נאמן" קאי על יסוד ז"א, בעוד ש"ציר אמונים" קאי על יסוד נוק' וד"ל. "נאמן" "אמונים" עולה רפח; "ציר נאמן" "ציר אמונים" – אמת ואמת – עולה ח"פ אלף־פלא, "אני הוי' לא שניתי" כנ"ל, סוד "קץ שם לחשך", וכמבואר במ"א וד"ל). מכאן, שלידת הכלל והפרט תלויה בהתקשרות לסוד ה"צור" – "ציר". וממילא מובן שמי שאינו מקושר ל"צור" – "ציר" הנ"ל נמצא, לעת עתה, בסוד העבור, כמו עם ישראל בהיותם במצרים, לפני התגלותו של משה רבינו ע"ה, הגואל הראשון שהוא גם הגואל האחרון, ויציאת מצרים, שהוא ענין לידת העם ("גוי מקרב גוי"), כנודע. והיינו שאמונתם אז היתה בתכלית הקטנות, ולא היה להם "מקום" בלב, כביכול, לאמונה הטהורה הזו ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'", כמבואר באגה"ק של מוהרי"א מהומיל זצ"ל הנ"ל.

והנה כתיב (תהלים ב, ו) "ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי". "הר קדשי" היינו דבקות המחשבה בקדש העליון כנ"ל, ומפסוק זה מוכח שהוא סוד "ציון". ועוד, "ציון הר" נוטריקון צור, וכמבואר סודו לעיל באריכות. ידוע בדא"ח ש"ציון" היינו הנקודה הפנימית שבלב כל ישראל, שבה עיקר השראת אלקותו יתברך. ציון בגימטריא יוסף, צדיק יסוד עולם, סוד "עצמות יוסף", "עצומ"ה... בתוך גוף". "על ציון הר קדשי", כלומר על ידי ההתקשרות לבחינה זו של "ציון הר קדשי", "צור ישראל" כנ"ל, ניסך דוד מלך ישראל חי וקים.

להשלמה, נביא כאן את אגה"ק של הרה"צ רבי יצחק אייזיק מהומיל ז"ל, המצוטטת לעיל ולקמן כמה פעמים, במלואה:

אחרי שובי למנוחתי מהכעס וקבלתי התנחומין על הצער מרוב הדברים כו' ליתן אותנו ואדמו"ר בראשינו לפני בבל"י (=בני בליעל) כו', זכרתי ימים מקדם, אהבת נפש אהבנו איש את אחיו, ואיככה אוכל לחשות מלדבר אליך דברים עכ"פ בשובה ונחת.

שמע נא אחי ידידי! ניט זאג ח"ו אז דאס איז (=אל תאמר ח"ו שזה, ר"ל תורת החסידות) אפיקו' ופלוסופיא, רק זאג דאס איז (=אמור שזוהי) אמיתית אמונה שבה יחיו המתים ועצמות היבשות זאלין מרגיש זיין (=ירגישו) אלקים חיים. און אלע חסידים (=וכל החסידים), ובפרט תלמידי אדמו"ר נ"ע, האבין די אמונה (=יש להם אמונה זו), און זי ווערט דער הערט (=והיא "נשמעת") על פי רוב אין שמו"ע. דהיינו שאחר כל ההתבוננות הטובים שבפסוקי דזמרה ובק"ש ביחו"ע ויחו"ת, ווערט נאך דעם דער הערט (=אח"כ "נשמע"), בל"א, אלץ איז גא־ט (=הכל הוא ה'), און חשך דק"נ שטייט פון ווייטען און הערט וויא דיא וועלט איז א וועלט, און עס שאט גאר ניט און איז גאר ניט מבלבל דיא אמונה (=וחשך דקליפת נגה עומד מרחוק ושומע איך שהעולם הוא עולם, ואינו מפריע ומבלבל כלל את האמונה) (ולא כמו שבק"ש שבטרדת ההתבוננות אינו מרגיש העולם. והיינו מפני שההתבוננות הוא איך שהוא קמיה, כידוע דק"ש יחוד או"א ותפלה יחוד זו"נ. והתפלה ביאור על ק"ש לפרש גם לנו כו'. ולא לדרשה קא אתינא כו'). ואדרבה – החשך דק"נ יונק מזה לרע לו ולבלבלו לנצח ולבלעו. והוא בשני אופנים: או להיות נבזה בעיניו נמאס מאד, איך הוא רחוק מהאמת הנראה לעינים; או לקבל הנאה, כמתחמם מרחוק אצל האור להפוך מים הרעים כו'.

ואמונה זו ישנה לכל החסידים. אבל מתנג', אפילו אותן שאינן כו' אין להם זאת האמונה רק בהעלם גדול מאד מאד, ממש כמו שהיו ישראל במצרים. הגם גא־ט איז בא זייא אויך אלץ צו גלייבען אויף אים, עכ"ז האבין זיי קיין ארט ניט לאמונה זו אז אלץ איז גא־ט (=הגם שגם אצלם ראוי להאמין הכל אודות ה', עכ"ז אין להם מקום כלל לאמונה זו שהכל הוא ה'). אבער חסידים האבין דאס לעולם (=אבל לחסידים ישנה לעולם). און גאנץ אלטע חסידים (=וזקני החסידים), תלמידי הרב מוהרמ"נ מטשאר' נ"ע האט דאם בוקע גיווען גאר ווילד (=בקעה זאת באופן פראי לגמרי), מחמת שלא היה להם התבוננות הרבה. ובתלמידי אדמו"ר נ"ע ישנה בזכות יותר, ובב' אופנים: הא' כנ"ל; והב' בהגיע המחשבה בשעת מעשה אף אים אליין (=עליו עצמו) אז הוא בציור אופן עס איז מער ניטא וויא ער אליין (=שהוא בציור אופן שאין עוד מלבדו) און ווידער קערין אלץ איז גא־ט (=ולשוב – הכל הוא ה'). והוא אמיתית רו"ש (=רצוא ושוב) של חיות הנשמה ושרשה למעלה מטי ולא מטי, אור אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית.

רק שזו האמונה היא בבחינת קטנות, כתינוק המכיר ויודע את אביו היטיב, שההכרה היא שוה כהכרת הגדול, שאין הגדול יודע יותר באמיתית שזה אביו ממה שיודע הקטן, אך הקטן אינו יודע כלל איך הוא אביו, שאינו בגדר שייכות ידיעה ולא בגדר צורך ידיעה כלל. משא"כ הגדול יודע בטוב שהוא אביו בטוב טעם ודעת היטיב להבין איך שהוא נמשך ממהותו ועצמותו ממש, והיינו דוקא כשיודע ידיעת הקטנות שהוא אביו יוכל לידע הטו"ד בידיעה זו; משא"כ אם לא יודע שהוא אביו בידיעת הקטנות לא יכיר בשכלו בשום אופן שהוא נמשך ממהות ועצמות זה האיש. נמצא שידיעת הגדלות הוא שורה על ידיעת הקטנות דוקא, ולא מצד השכל בעצמו כו'. וכמ"כ בנמשל, לענינינו: גדלות האמונה הזאת המתבארת בקונטרס ההתבוננות אין לה מקום ושייכות לשכל אנושי כלל וכלל, רק הוא באמונה בחינת אמונה הטהורה שעליה שורה הגדלות, והוא הגדלת כח הנה"א שתדע אמונתה בטוב טעם ודעת, אך לא בבחינת השגה כלל כ"א בבחינת אמונה, שזהו כח הנשמה כו'. ואין להאריך כמבואר בקונטרס הנ"ל שאפילו בבחינת ירידה והלבשה בבחינת השגה אין בההשגה רק מבחינת א"ק, אך לא אפילו מראשית הקו דגם מחשבה דא"ק לא תפיסא ביה, וכנ"ל.

וגדלות זו באה מב' דברים. וכמשל ציורים דקים ומשובחים המפותחים על דבר המבהיק, שהרואה בדרך העברה אין רואה כלל שיש שם ציורים, והשוהה בהסתכלות רואה שיש שם איזה דבר, אבל לא יוכל לעמוד עליהם עד שיקח סמים מרופא מובהק לחזק כח ראייתו. והנה, כבר היה מספיק זה המשל הא' להבין מתוכו הנמשל, רק שעת צרה היא עתה ויוכל להעלות במח' שגם שם יש ציורים כנ"ל, לזה מההכרח לבאר שענין המשל הוא בב' דברים: הא' השהיות בהסתכלות; והב' קבלת סמים לכחול עיני ראייתו, סמים טובים מרופא מובהק. והם החסידות הטובים והיקרים שהיו נשמעים מפי אדמו"ר נ"ע, שהם היו מרפא לנה"א דוקא לחזק כחה להיות לה טו"ד באמונתה, לא מצד מתיקות הסבר דברי התורה, רק מצד האור שהיה מאיר בדבריו הקדושים לחזק כח הנשמה להכיר היטיב בטוב טעם ודעת איך הוא ענין אמונתה הנ"ל אז אלץ איז גא־ט, אפילו די וועלט המורגש בשעת מעשה אין חשך דוקא כנ"ל, און מער נישט אז ער אליין (=שהכל הוא ה', אפילו העולם המורגש בשעת מעשה בחשך דוקא כנ"ל, ואין עוד מלבדו) בבחינת רו"ש הנ"ל.

ואני הכותב האב מקיא גיווען (=היקאתי) חלב שינקתי ממעי אמי על אמונה זו, שבחינת הקטנות הנ"ל נטע אדמו"ר נ"ע בקרבי בתורה "ואפו (עשר נשים) לחמכם בתנור אחד", והתחילה לצמוח ולהתגדל על ידי בנו אדמו"ר הרב שי'.

ורק שהיו עיני טרוטות ולא יכולתי לחזקה היטיב, והייתי חפץ לשמוע באר היטיב בפירוש דוקא, ועל זה הרביתי בצעטליך (=בפתקאות) ובשאלות ובקשות, ואדמו"ר דחה אותי כמה וכמה פעמים, וקבלתי צער ועינוי גדול, עד שפעם אחד הצליח צעטיל שלי, ותיכף הבטיח לי להגיד חסידות ביחידות, אחר כך נעשה שהיו שם עשרה אנשים, ובתוכם רי"ח מדרוייא. ומה לי להאריך מעניני התורה שאמר אז, בקיצור – עמדתי מרעיד ולא ידעתי אם יום אם לילה, ואחר כלותו לדבר כחץ ירה בקרבי אור ותוקף ועוז אמונה הנ"ל, עד שנתעורר אז אצלי חפץ לילך לצעוק ברחובות כל זה כנ"ל, עד שנפל בדעתי איזה טעם שלא צריך לעשות כן. ואיני זוכר עתה רמז מזה הטעם, רק הסכמה חזקה נשארה בלבי מאז.

חי ה' וחי נפשי שאינני מגזם אפילו דיבור אחד בזה...

ב

התודעה של "גבול" היינו חיי קדושה שע"פ "שעורי תורה" בלבד, חיים שבבחינת "מצרים דקדושה", כמבואר בדא"ח. עפ"י בחינה זו נחשב ל"צדיק" אותו אחד אשר הוא הגדול מחבריו (בסוד דרגות "השתלשלות העולמות" זו למעלה מזו, כמבואר בדא"ח) בלמוד התורה וקיום המצות בפועל (שעל ידן אכן, ממשיך הוא אור אלקי, אך בהעלם גדול, בסוד "מתן בסתר" כידוע, אור שיתגלה רק לעת קץ, "קץ שם לחשך" וד"ל). התודעה של "בלי גבול" היינו העבודה המתוארת בספר תניא קדישא (קו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח, קרוב לתחלתו): "והעלאת מ"ן במוחו ולבו של אדם היא בחי' רשפי אש בלי גבול ונק' מאדך כדי לעורר בחי' א"ס". ידוע בדא"ח שהעבודה בבחינת "מאדך", מאד שלך, מעוררת את גלוי ה"מאד" האמיתי, אין סוף ב"ה ממש. "בלי גבול בגבול" היינו המשכת מ"ד לעומת העלאת מ"ן הנ"ל. והוא בסוד ירידת העצם לעומת העליה אל סוד השם בלבד, כמבואר בדא"ח בדרושי יוסף ואחיו ("ויוסף הורד וגו'", "כי שם עלו שבטים וגו'"). ה"צדיק" של בחינת ה"בלי גבול" הוא הוא ה"רבי" האמיתי, "בלי גבול בגבול" ודוק. (והיינו שתודעת ה"גבול" מביאה את האדם לכך שיזהה את הצדיק באותו ה"סוג" כמוהו עצמו, מה שאין כן תודעת ה"בלי גבול". והוא ע"ד המבואר בדא"ח בסוד "והיה העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב", ש"העטפים" מסתפקים "להתחמם" כצמר (מלשון צמרת, שיא ופסגת) עצמם, מה שאין כן "הקשרים" הזקוקים ל"זכר" של ממש וד"ל. והנה היות שלבן בשרשו הכי עליון מרמז לַלֹבֶן העליון של אור אין סוף ב"ה, פרוש נוסף מקובל בדא"ח לפסוק הנ"ל: "והיה העטפים ללבן" קאי על העולמות שבבחינת אוא"ס עצמו הסובב בכל עלמין לפני הצמצום הראשון; "והקשרים ליעקב" קאי על העולמות שלאחר הצמצום הקשורים מסביב לקו אוא"ס הממלא כל עלמין. אך ידוע ששרש כח הגבול נכלל, בהעלם גדול, במקום כח הבלי גבול שמאיר בגלוי לפני הצמצום, והוא היות שעצמותו יתברך הוא שלימותא דכולא ולא יתכן אצלו יתברך שיהיה כחו בבחינת בלי גבול לבד ללא התכללות כח הגבול בו, כמבואר בספר עבודת הקדש כנודע. אך דוקא בעולמות דקדושה שלאחר הצמצום קיימת בפנימיותם התשוקה הנפלאה לעלות ולהבטל ולהכלל ממש בבלי גבול האלקי ממש, בסוד "ובכל מאדך" כנ"ל וד"ל). לתודעה של "גבול" (בצד הטוב שבה) יש "בשת פנים" טבעית. ע"מ לבא לבחינת "בלי גבול" באמת צריך "עזות פנים" דקדושה (ע"י עבודה, וכידוע שהתנאי הראשון של חסיד הוא שיהיה עז פנים). "בלי גבול בגבול" היינו "צניעותא דכולא". והם כנגד שלש הבחינות ("בא מיכה והעמידן על שלש") של "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך", כאשר "והצנע לכת עם אלקיך" קשור בעצם לעמוד האחר ("צדיק שמו") של "וצדיק באמונתו יחיה" ודוק. ועיין במאמר "שלשה חושים".

תודעת ה"גבול" היא ע"ד בחינת "לא עבדו" המבואר בתניא פט"ו, ששונה פרקו מאה פעמים בלבד מבלי לעשות שום מלחמה עם היצר לנצחו ע"י אור ה' המאיר על נפשו האלקית. תודעת ה"בלי גבול" היינו ע"ד ה"עובד אלקים", ש"עובד" עם מדת הצמצום (סוד שם אלקים) לזככה שלא תסתיר עוד על אור אין סוף ב"ה, והוא השובר את טבעו הראשון ע"י ששונה פרקו מאה פעמים ואחת, כמבואר בתניא שם. "בלי גבול בגבול" היינו ע"ד הצדיק שנקרא "עבד הוי'" בשם התואר שכבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע עד כי ויגרשהו וילך לו ולבו חלל בקרבו, שמעתה מוכשר חלל ה"גבול" שלו לקבל את השראת והשכנת ה"בלי גבול" האמיתי בתוכו. והנה "עבד הוי'" עולה מאה ושתים, שלמעלה מהעבודה של מאה פעמים ואחת הנ"ל דבחינת "עובד אלקים". והוא סוד אמונה – "מן הוא" – שבה דוקא נתפס הענין של "בלי גבול בגבול". וכן הוא עולה צבי-משה באתב"ש, בסוד "וימת שם משה עבד הוי'", שהשיג אז שער ה־נ, תקון "ואמת" שב־יג תקו"ד, "אור הפנים" שלא השיג בחייו. וכעין זה מתקיים אצל כל מי שמקיים "אדם כי ימות באהל", שממית את עצמו (את יצרו) כראוי ע"מ לזכות בכתר תורה, וממנו לכתר שם טוב (בסוד "טוב שם משמן טוב" וד"ל), והיינו שנעשה "בעל שם טוב" (דהיינו "בעל" ביחס לאותו שם העולה טוב – אהוה וד"ל) בהתגלות הבלי גבול בגבול – "עצומ"ה... בתוך גוף" (והיינו שכאשר ממית את עצמו כראוי, מתדמה אליו יתברך והולך בדרך אמונה של סוד הצמצום הראשון לעשות חלל בעצמו כביכול (מלשון "חלל חרב"), והרי מצדו יתברך אין הצמצום מסתיר כלל וכלל, וכן הוא אצל מי שהולך בדרכיו כנ"ל וד"ל).

וכדי להבין את ענין "גבול", "בלי גבול" ו"בלי גבול בגבול" בעמק יותר, וכן להבין את התיחסותו של ענין זה לשרש שיטת הבעש"ט זי"ע, שיטה שעוררה התנגדות עצומה נגדה, מחסר ידיעה והבנה אמיתית על מה הוטבעו יסודותיה, נעתיק את אגרתו הק' של מורנו הבעש"ט (ממכתבי הגניזה החערסאנית, שנדפסו בספר "התמים", אגרת קנו) שכתב (בשנת תקי"ח, שנתיים לפני הסתלקותו) "אל כבוד הרב הגאון החריף המפורסם יו"ש וכו' מוהר"ר מנחם מנדיל אבדק"ק שקלאב נ"י":

אדש"ה באנו בהמכתב הזה להסר מעלינו ומעל כל אנ"ש השטנה אשר המנגדים המחבלים מחבלי כרם בית ישראל רוצים לשום עלינו על לא דבר. ר"ד השיטה שהא"ס ב"ה הוא ממלא כל עלמין ומסבב ובתוך ולית אתר פנוי מני' ואפילו בדברים הנמוכים, זהו שיטת קבלת הרמ"ק זלה"ה ועליו בניתי ויסדתי גם שיטתנו האמיתית. ועתה מה פתח רבו נ"י את פיו לקרוא את השיטה הזאת ובעליו בשם וכו' חו"ש מהאי דעתא ר"ל ולולא דמסתפינא הייתי אומר להיפך. וגם על מה שצועק רבו על מנהגנו לעשות תנועות משונות בעת התפילה וכו', הלא נעלם ממנו מאמר הכוזרי אשר שאלו מדוע היהודים מתנועעים בעת התפילה ע"ש לשונו הזהב, וחוץ מזה אשר אצלנו אינו מנהג חו"ש, אני באתי לעולם רק לתקן ולהחיות העצמות היבשות שבכל דבר יהי' חיות ונשמה והתנועות באים ממילא שלא בכיון רק מתוך דבקות והתלהבות וחיות שקורין פריש וד"ל, ולא במצות אנשים מלומדה כאשר מנגדנו הפתאים. והי' אם כתר"ה ישיב אותנו דבר בטח נתוכח עוד ויראה בחוש צדקתנו כאור נוגה ובטח יפול בגורלנו ואז יטעום טעם בתורתו ועבודתו זו תפילה.

דברי ידידו המעתיר בעד כל ישראל בכלל

ובעד מנגדנו בפרט שיחזרו בתשובה

ישראל במוהר"ר אליעזר

בע"ש ממעזבוז

ודברי תלמידיו

דובער במוהר"ר אברהם

והנה שיטת הרמ"ק "שהא"ס ב"ה הוא ממלא כל עלמין ומסבב ובתוך ולית אתר פנוי מני' ואפילו בדברים הנמוכים" (ויש לכוון ארבעת חלקי משפט זה כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה: "שהא"ס ב"ה ממלא כל עלמין" היינו ע"ד "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא" – "אני ממש" (לאפוקי אור הקו וכו' שנקרא ממכ"ע בכ"מ), כמבואר באגה"ק כה, והוא כנגד ה־י שבשם, נקודת העצם דנעיץ בכל, בסוד "אין קדוש כהוי'" – "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה" (וכידוע ש"קדש – מלה בגרמיה" בחכמה), כמבואר בדא"ח; "ומסבב" היינו בסוד "מקיפין דאמא עילאה", סוד סכך הסוכה, בחינת "יסבבנהו" (שממנו נמשך "יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו", ע"ד "ואתה משמרה בקרבי" וד"ל) כנודע – ה עילאה שבשם; "ובתוך" היינו סוד הדעת, פנימיות ונשמת ז"א, מדות הלב, כמ"ש "ובדעת חדרים ימלאו וגו'" – ו שבשם; "ולית אתר פנוי מני' ואפילו בדברים הנמוכים" היינו כנגד המלכות – ה תתאה שבשם – "ומלכותו בכל משלה" וד"ל) היא בחינת "בלי גבול" (ולא בדרך עבודה לפרוץ ולצאת מהגבול, בבחינת "בכל מאדך" כנ"ל, אלא בדרך "מקיף" ואמונה פשוטה בלבד. והיינו היות ששיטה זו נתגלתה לפני שיטת ה"גבול" שבקבלת האריז"ל, וכמו שיתבאר, בסוד "מקדים רפואה למכה" וד"ל). האריז"ל גלה את סוד הצמצום (התעלמות כח הבלי גבול והתגלות כח הגבול, כידוע בדא"ח) באור א"ס ב"ה, ובזה "חולל" (גם מלשון חלל ומקום פנוי) את שיטת ה"גבול" (וכידוע שהחלל ומקום פנוי הוא שרש ה"כלי" ההיולי שתפקידו להגביל ולעצב את האור, שבבחינת פשוט לעומתו, וכן בכתבי האריז"ל בא ה"משל" ל"נמשל" העליון בהגשמה דוקא, עד כדי כך שהסתפקו כמה מקובלים אחרונים האם השיגו תלמידי האריז"ל את הנמשל מתוך לבושי המשל ודוק). ה"חסיד" של חסידות הבעש"ט זי"ע עולה, בבחינת "בכל מאדך", מתוך ה"גבול" של הצמצום הראשון, אל עבר אוא"ס ב"ה הפשוט. פנימיות הקו, שבכתבי האריז"ל, ממשיכה את גלוי ה"בלי גבול" (ואיך שהצמצום אינו כפשוטו ח"ו מלכתחילה) לתוך ה"גבול", אך אין דבר זה בא בגלוי בכתבי האריז"ל. לשם כך בא הבעש"ט זי"ע לעולם "לתקן ולהחיות העצמות היבשות" שבבחינת "גבול", לעורר בהם תשוקה אמיתית (המתבטאת, בהתפשטות חצונית, כ"תנועות משונות", "נענועים" מתוך "געגועים" לקראת ה"שעשועים" העצמיים שבחיק פשיטות אור האין סוף ב"ה, כמבואר במ"א, וכמ"ש בתניא פי"ט (ע"ד דברי הכוזרי הנ"ל): "נר ה' נשמת אדם פי' שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה... ואף שע"י זה יכבה ולא יאיר כלום למטה וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו אעפ"כ בכך הוא חפץ בטבעו, כך נשמת האדם..." עיי"ש לשונו הזהב. זה שאין התנועות "מנהג חו"ש... ולא במצות אנשים מלומדה, כאשר מנגדנו הפתאים" היינו שאינן בבחינת "גבול" כלל, משא"כ אצל המנגדים ודוק), ולבסוף להמשיך בהם את בחינת ה"בלי גבול" שישרה ויתלבש ב"גבול" ממש (והוא ע"י "פעולת צדיק לחיים" וד"ל). לפי קבלת הרמ"ק ז"ל האורות הם פשוטים והגוונים השונים של עשר הספירות הגלויות באים מצד הכלים בלבד. לפי קבלת האריז"ל יש מקור לעשר ספירות הגנוזות במאצילן, באור א"ס ב"ה שלפני הצמצום, גם מצד האורות, כמבואר בארוכה בהמשך תער"ב לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע. והיינו היכלת וההכנה, כביכול, באוא"ס הפשוט להמשיך את גלוי ה"בלי גבול" ב"גבול", היות וכל המשכה היא ע"י ממוצע, ובכאן הממוצע היינו סוד עשר הספירות הגנוזות במאצילן בבחינת אורות דוקא, וכמבואר היטב בהמשך הנ"ל וד"ל. ענין זה הוא עיקר ותכלית גלוי תורת הבעש"ט זי"ע (המעתיר תמיד בעד מנגדיו שיחזרו בתשובה וכו' שאזי בטח יפלו בגורלו ויזכו לטעום טוב טעם בתורתם ועבודתם וד"ל.

וי"ל דהיינו הרמז לזה שבאו על החתום גם מורנו הבעש"ט זי"ע וגם תלמידו המובהק, ממלא מקומו, הרב המגיד נ"ע – התלמיד שזכה ל"פי שנים" כעדות מורו – שהוא עיקר בחינת ה"צנור" (שזכה בעצמו ליפול בגורל הבעש"ט זי"ע ולטעום טוב טעם ודעת כו') הממשיך את אמיתת ענין ה"בלי גבול" ב"גבול", כאשר גמר תקונו והשראתו של "בלי גבול בגבול" בא ע"י אדמו"ר הזקן בעל התניא נ"ע וד"ל).

ג

תכלית מצות האבלות, מדרבנן (על כל מחלקותיה, שבאה כהמשך והשלמה למצות האנינות, שהיא מדאורייתא, לדעת רב הפוסקים. האנינות היא הרגשת צער ההסתלקות בלב, משא"כ האבלות היא מצות הראותו של הצער בפועל, עיין בהערה לתקון חצות שבסדור עם דא"ח לכ"ק אדמו"ר הזקן. מצות האנינות נגמרת עם הקבורה כאשר נסתם גלוי ענין ההסתלקות), היא מצות התשובה, מדאורייתא, "והחי יתן אל לבו" (על ידי התשובה לה' מקרב איש ולב עמוק להמשיך תוספת חיות בעבודתו יתברך, ע"י "שוב" להמשיך "יום אחד לפני כו'", ובסוד המבואר בתניא עה"פ "וגם רשע ליום רעה" – "פי' שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה כד אתכפיא ס"א ואסתלק יקרא דקב"ה לעילא"). על כן היא דוחה (בז' ימי אבלות) את מצות ת"ת, אע"פ ששקולה כנגד כל מצות התורה. ועל כן מובן שאין אסור בלמוד חכמת הנסתר, פנימיות תוה"ק בזמן האבלות, אלא אדרבה, ע"י למוד הפנימיות דוקא "החי יתן אל לבו". והוא היות שפנימיות התורה ממשיכה גלוי מבחינת עתיקא קדישא, משא"כ בנגלה דאורייתא דמחכמה בלבד נפקת (דהיינו מה שהתורה אומרת "יביא קרבן ויתכפר לו", ואילו הקב"ה אומר "יעשה תשובה ויתכפר לו", ונלמד מהפסוק "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", בדרך התשובה. "יורה" הוא ענין התורה מלשון הוראה כנודע. והיינו ה"תורה" דבחינת קוב"ה, תורה דעתיקא קדישא – תורת החסידות). בחינת עתיקא, כתר עליון, הוא מקור עבודת התשובה, בסוד "כתר לי זעיר ואחוך וגו'", כמבואר בדא"ח. והוא ענין ה"ממוצע המחבר" בין המאציל העליון ב"ה לבין הנאצלים וכו', בחינת "בלי גבול בגבול", ה"תחתון שבעליון" מתלבש ("מתתקן") ב"עליון שבתחתון" וד"ל.

"כתר לי זעיר ואחוך וגו'" הנ"ל הוא מאמר אליהוא בן ברכאל בגימטריא משיח – בחינת היחידה שבנפש, לאיוב – בחינת החיה שבנפש (בעוד ששלשת רעיו האחרים הם כנגד נר"נ, כמבואר במ"א. החיה שבנפש היא כנגד החכמה בכלל, ו"החכמה תחיה וגו'" ב"חיים להחיות". איוב, מצד עצמו, אינו מסוגל להתמודד עם הסתלקות בחינה זו של "חיים להחיות". אליהוא, היחידה שבנפש, הוא היחידי שמודע לבחינת "חי בעצם" ששורה בפנימיות הכתר, משכן היחידה שבנפש. על מנת לגלות בחינה זו לאיוב, צ"ל "כתר לי וגו'", השתקת החכמה הראשונה והמתנה לגלוי חכמה עליונה יותר ממנה לאין ערוך, יש מאין. והוא פנימיות הסוד של "והחי יתן אל לבו" שניתן להשיג בבית אבל ולא בבית משתה. שהרי בבית משתה, הילולא דחתן וכלה, מתגלה כח האין סוף להוליד תולדות עד אין סוף מפנימיות אור האין סוף ב"ה שלמעלה ממקור השתלשלות העולמות. והיינו סיבת השמחה העצומה שבחתונה, שעולה עד סוד השעשועים העצמיים שבפנימיות אור האין סוף ב"ה. אך כל זה הוא עדיין בגדר חיים להחיות (ביחס לשרש נשמות ישראל, שלמעלה באין ערוך מחיים להחיות דשרש העולמות וד"ל), משא"כ בבית אבל, שם ניתן להשיג את סוד ה"חי בעצם" דוקא, ששרשו בבחינת "יחיד" ממש, שלמעלה גם מענין השעשועים העצמיים, כמבואר בדא"ח. והיינו שגלוי "עצומ"ה... בתוך גוף" הוא בסוד השראת ה"הבלא דגרמי" בעצמות הצדיק (כמבואר במאמרי ההשתטחות לר"ה ז"ל, אשר שורש ענין "הבלא דגרמי" הוא בעצמות היחידה שבנפש דוקא, עיי"ש), סוד "עצמות יוסף", עצמות מלשון עצמות ומהות ממש (כשם שמשה רבינו ע"ה לקח את עצמות יוסף עמו (ככתוב בפרשת בשלח, שבה קריעת ים סוף ושירת הים, "כי גאה גאה", גלוי עצם האצילות בבי"ע מכח גאות רוממות עצמותו יתברך ממש הנמשך להאיר בידיו של משה – "ויט משה את ידו על הים... ויבקעו המים" – בזכות עצמותיו, עצמותו, של יוסף. בתחלת הפרשה כתיב – "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", ותרגומו "בריש גלי", ובסופה, במלחמת עמלק – "ויהי ידיו אמונה וגו'", הכל מכח עצמות יוסף ודוק), כן דוד המלך ע"ה העלה את עצמות שאול ויהונתן וקברם בצלע בקבר קיש, והיינו שגם דוד ינק את גלוי העצמות מבחינת היסוד שמעליו, כידוע. יוסף שאול יהונתן ר"ת ישי – דוד בן ישי – גלוי היש האמיתי כאשר העצומ"ה באה בתוך גוף, יש הנברא, דוקא (יש הוא סוד פרצוף היסוד באלב"ם כנודע). יוסף שאול יהונתן עולה ג"פ (דהיינו שהערך הממוצע של כל אחד מהם הוא) הוי' פעמים אחד וד"ל), וזהו גם הרמז ד"חי בעצם", "בעצם" דייקא וד"ל (ובפרט הוא סוד עצם הלוז הכולל רמח עצמות דרמח אברים כנודע). והוא ענין האמונה בתחית המתים (שעיקר ענין מצות האבלות הוא להאירה ולחזקה), שבה חבוי הכח של תחית המתים ממש (שעל כן מי שאינו מאמין כו'), שבזמן התחיה תתבטל מצות פריה ורביה (וממילא כללות ענין המצות בטלה לע"ל), "מצוה רבה (גם מלשון רבוי – 'פרו ורבו')", אלא שתתגלה לעין כל בחינת "חי בעצם", "עצומ"ה... בתוך גוף" ממש.

"והחי יתן אל לבו" עולה חי פעמים אל – "והחי יתן אל לבו" – בסוד "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם" (יהושע ג, י), ופרש"י: "במה שאתם רואים שכלכם מצומצמין כאן" (בפסוק הקודם נאמר: "ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה", ופרש"י: "צמצם את כולם בין שני בדי הארון, זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה") לפני "ארון הברית". ארון הוא גלוי "מה נורא המקום הזה", כמבואר בפ"ג. סוד "מועט מחזיק את המרובה" היינו סוד "עצומ"ה... בתוך גוף" ממש, שהרי "האמנם ישב אלקים על הארץ, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה", ובכל זאת "הוי' אמר לשכן בערפל" ("לשכן בערפל" עולה "גשו הנה" – "אל חי בקרבכם", שעולה פעמיים יהושע וד"ל) – ערפל ס"ת "סוף דבר הכל נשמע", כמבואר סודו במ"א. "בערפל" הוא "במצרים" (סוד "ויוסף הורד מצרימה", ירידת עצמות ה"בלי גבול" האמיתי להתלבש ב"גבול", כנ"ל בבאור ב), בסוד סיום וחותם חומש בראשית, "ספר הישר" (בסוד "אשר עשה האלקים את האדם ישר וגו'", שעיקר תקונו וקיומו הוא בחינת יוסף, צדיק יסוד עולם, שעולה אדם במספר קדמי כנודע. והוא כמ"ש "אני אמרתי אלקים אתם וגו'", ש"סוף מעשה במחשבה תחלה" הוא שיתגלה בחינת אלקים ממש בגוף האדם הנברא – "עצומ"ה... בתוך גוף"): "ויישם בארון במצרים" (לאחר "ויחנטו אתו" בגימטריא מלכות וד"ל), ש"ארון הברית" מרמז לארונו של (עצמות) יוסף, אות ברית קדש ("בארון" אותיות ראובן, דהיינו שיוסף נטמן בפנימיות בכורתו של ראובן – "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני וגו'" – "מה נורא המקום הזה", אותו מקום עליו הניח יעקב את ראשו על שתים עשרה אבנים שנעשו אחת וד"ל). לבסוף הובא ארונו של יוסף הצדיק למנוחת עולמים בשכם, עיר הברית – שכם ר"ת "שם כבוד מלכותו" כנודע, דשם עיקר התקון של כבוד המלכות, הסוד הפנימי של מצות האבלות, כמבואר בהערה לתקון חצות הנ"ל. נמצא ששם הוא עיקר המקום בו מתגלה "עצומ"ה... בתוך גוף", וכשם שעצמות יוסף באו לאה"ק לשכם, כן גם רוחו של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע, שנקרא על שמו, באה לשם, כמרומז בשיחת כ"ק אדמו"ר שליט"א הנ"ל.

בתשובה (תכלית כונת מצות האבלות כנ"ל) יש ג' בחינות: א. מצות הוודוי בפה, ב. מצות התשובה בלב, שנקראת "מילת הלב", כמ"ש "ומלתם את ערלת לבבכם", ג. מה שעצם ענין התשובה להשי"ת – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", הדבקות העצמית של "יחידה ליחדך" – הוא למעלה מלהיות מצוה פרטית מתריג מצות התורה. עצם ענין התשובה הוא שרש עבודת ה"חש" והשתיקה בעבודת השי"ת (בחינת "כתר לי זעיר וגו'", כמו שנתבאר). מילת הלב, כריתת הערלה הגסה המכסה את "לב ישראל חי" באתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא (ג' בחינות בפרט, כנגד חש מל מל שבמדרגה זו גופא ודוק), הוא שרש עבודת ה"מל" מלשון מילה. מצות הוודוי בפה היינו שרש עבודת ה"מל" מלשון "מי ימלל גבורות ה'", דבור בפה דוקא המבטל את רושם החטא שבפועל, כמבואר בדא"ח (ראה דרך מצותיך לכ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע במצות התשובה). לפי סדר זה, הם כנגד ג' רישין שבכתר: רישא דלא ידע ולא אתידע, רישא דאין ורישא דאריך, כאשר "דא (רישא דאין) לגו מן דא (רישא דאריך) ודא (רדל"א) לעילא מן דא (רישא דאין)", כנודע בסוד ההשראה, ההתלבשות וההשתלשלות – שרש, נשמה, גוף בלשון כתבי האריז"ל (הכל בשרשו בכתר עליון) ודוק. מכאן מובן שהרבי האמיתי, הממוצע המחבר בין אלקות לנשמות ישראל וכו', עד ש"הוא עם הרבי עם השי"ת, הכל דבר אחד", כולו "בעל תשובה" בעצם (ע"ד פרוש "בעל שם טוב" – "בעל" ביחס לשם העולה טוב, אהוה), בעל לכל מדרגות התשובה, ג' רישין שבכתר, הנ"ל (עיין בד"ה מה טובו בלקו"ת, וכאן מתבאר הכל בסוד הכתר עצמו, וי"ל שהתשובה שרשה בצד הבן שבכתר והבעל תשובה מצד המה שבכתר וד"ל). והנה עיקר מקום היחוד של סוד ג' רישין הנ"ל הוא בתקון "רעוא דרעוין", מצח הרצון דאריך, שבו מלובש יסוד עתיק יומין (סוד ביאת המשיח, עיין בשער זה בספר סוד ה' ליראיו), הממשיך את טפת עתיקא קדישא מפנימיות הכתר דרדל"א. והוא שרש הענין ד"וצדיק יסוד עולם", "עצמות יוסף", "עצומ"ה... בתוך גוף" (דהיינו שהיסוד, אות ברית קדש, נקרא "אבר קטן" דוקא, בסוד "מועט המחזיק את המרובה", צמצום כל ישראל בין שני בדי הארון ע"י יהושע דמיוסף קאתי, וכמו שנתבאר לעיל).

והנה נודע בזהר שכל חטאי ופגמי האדם רשומים לו במצחו (וכל גלגוליו וכו' בגלגלתו, דשם תריג ארחין ובה מאיר רישא דאין, סוד מצות התשובה בלב כנ"ל וד"ל. כל "עתידו" של אדם עד תחית המתים וכו' נעלם וסתום, בבחינת "עין לא ראתה וגו'", ברדל"א שבו) ונתקנים ע"י מצות הוודוי בפה (תקון כל "עברו" של אדם, כל גלגוליו מ(חטא) אדם הראשון ואילך, תלוי במצות התשובה בלב, וגלוי תכלית הכונה לעתיד "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'", תלוי בעצם ענין התשובה שלמעלה מלהיות מצוה, ע"ד "מצות בטלות לעתיד לבא", כנ"ל וד"ל). הצדיק רואה את הכל (וכידוע דברי כ"ק אדמו"ר הזקן להרה"צ רמ"נ מצ'רנובל זצ"ל אודות הרה"צ רמ"מ מהאראדאק (ויטפסק) זצ"ל), בסוד "ואתה תחזה מכל העם וגו'", מאמר יתרו למשה רבינו חתנו וד"ל, שעל כן הוא ה"בעל תשובה" כנ"ל (שמתחלה חוזר בתשובה בעצמו, בדקות שבדקות כידוע, וכמרומז בשיחת הרבי שליט"א הנ"ל, ולאחר הסתלקותו מעלמא דין הוא ענין "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'", וכמבואר בסה"ק שכל עליה ועליה תלויה בכעין עבודת התשובה על ענינים של דקות שבדקות יתירה כו', ואח"כ נותן תקון לזולת, הכל בסוד חש מל מל, וכפרוש הבעש"ט על "הוכח תוכיח את עמיתך וגו'" ובפרוש "נצור לשונך מרע וגו', סור מרע ועשה טוב וגו'" וד"ל). תורת התשובה, בחינת "על כן יורה חטאים בדרך" כנ"ל, היא תורת החסידות (וכידוע רצונו של כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע לקרוא לחסידים בשם בעלי תשובה, וכמבואר במ"א), בחינת התלבשות רישא דאין (כתר תורה, תענוג בנפש האדם, כנודע) בגלגלתא דאריך ("ארך" פנימיות "ערך", וכאימרת כ"ק אדמו"ר הזקן לר"ה ז"ל בענין קושיא במסכת ערכין), הנקרא "כי חפץ חסד הוא". ה"צדיק יסוד עולם" הוא יסוד עתיק יומין הממשיך מ"רעוא דכל רעוין" לבא ולהתלבש ב"רעוא דרעוין" כידוע, סוד הגלוי של "עצומ"ה... בתוך גוף", וכידוע דרעוא דרעוין דשבת קדש הוא כנגד גלוי השבת שלעתיד לבא, והוא עיקר הזמן של גלוי ה"צדיק יסוד עולם" ויחודו העצמי עם חסידיו ועם השי"ת בבחינת כולא חד ממש וד"ל.

ד

והוא בחינת "עמק חסיד רבי" שבג' העמקים הידועים (כמובא ברמ"ח אותיות, אות קיג: "ג' עמקים הם: עמק שוטה משוגע; עמק מתנגד אפיקורס; עמק חסיד רבי"). "עמק חסיד רבי" הוא דרגתו של רבי עקיבא בכניסתו לפרדס, ש"נכנס בשלום ויצא בשלום" בזכות בטולו הגמור, מראש, לאמיתת רצונו יתברך, כמבואר בדא"ח. "עמק שוטה משוגע", בשרשו העליון, הוא דרגתו של בן זומא, שהיה משוטט (שוטה מלשון משוטט) בעליונים עד ש"הציץ ונפגע". "עמק מתנגד אפיקורוס" הוא כנגד אלישע אחר ש"אכלה בו תולעת" הישות הנפרדת מקדושת האלקות עוד רבות בשנים טרם בואו לסוד הפרדס, כמבואר בחז"ל (והיינו פירוש "מתנגד", שמתנגד בטבעו לגלוי האלקות בעולם, דבר האמור לבטל הרגשת ישותו הנפרדת מכל וכל. ה"שוטה" היינו מי שמסיח את דעתו מתכלית הכונה האלקית. לעומת השטות דקליפה יש גם שטות דקדושה, דהיינו היסח הדעת מ"הנחות העולם", מ"נורמות" עלמא דין, עלמא דשיקרא, כמבואר בדא"ח. בחינת "חסיד" היינו מי שדבוק בנקודת האמת, תכלית הכונה שנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, דבקות נקודת הצדיק־תחתון שבו לצדיק־עליון, "צדיק יסוד עולם", שהוא מנהיג הדור). בן עזאי ש"הציץ ומת", ועליו נאמר "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", הוא ע"ד החסידים הראשונים שגלוי האמונה הטהורה ש"אלץ איז ג־ט" "האט דאס בוקע גיווען גאר ווילד" (אגה"ק למוהרי"א מהומיל זצ"ל הנ"ל בבאור א). ויש בזה שתי בחינות, או הסתלקות ממש (ע"ד נדב ואביהוא ובן עזאי וכו') או נפילה ממדרגתו, שנחשבת למיתה כנודע (והיינו שהפנימיות נשארת למעלה ואין בה כח לרדת בבחינת "שוב", ואזי החצוניות נופלת למטה וכו') וד"ל.

והנה ענין "עמק חסיד רבי" וכן "עמק מתנגד אפיקורס" יובן היטב ממשל אחד שמביא מוהרי"א מהומיל זצ"ל בחנה אריאל (ריש פרשת עקב) לענין אוהב ה' (שהוא ה"חסיד", שגם נפשו הטבעית כו' הוא מצד הטוב שבקליפת נגה, שככל שמתמיד ומעמיק בתשוקתו לעבוד את האדם הגדול השלם שבמשל, כך עולה להיות "רבי", בחינת ממוצע המחבר, להשפיע ולקרב "חסידים" רבים לאותו אדם גדול, ועיין בדברי בעל אור החיים הק' המובאים לקמן בסוף באור ז, בסוד "כאשר ידבר איש אל רעהו" (ענין ה"גוטער פריינד", חבר טוב, שבמשל) שהוא ע"ד אומרו "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" עיי"ש. וזוהי מדרגת רבי עקיבא ע"ה שנכנס בשלום ויצא בשלום להחיות עם רב (נפשות ביתו במשל). וי"ל שבן זומא היינו ע"ד השוטה המאבד כל "מה" שנותנים לו, שאינו יודע איך להשפיעו לזולתו בדרגת עולם התקון בהתלבשות הפרצופים זב"ז וד"ל, בעוד שבן עזאי, בחינת "כי עזה כמות אהבה", שחשקה נפשו בתורה ולא נשא אשה להיות בבחינת משפיע בעולם הזה הגשמי, הסתלק מיד בטועמו את נעימות עריבות ידידות מתיקות האור כי טוב שנשפע על ידי אותו אדם גדול שלם, והרי שכולו היה "חסיד" המקבל לעצמו בלבד, ועליו נאמר "יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו" וד"ל) לעומת שונאו ר"ל, וז"ל מתחלת הענין:

...בפהק"ד וידעת כי הוי' אלקיך הוא האלקים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו. ופירז"ל בזה דלשונאיו משלם שכר מצות בעוה"ז ועונש עבירה שמורה לו לע"ל. ולאוהביו נהפוך הוא שעונשו מקבל בעוה"ז ושכרו מזומן לו לעוה"ב. וראוי להבין בארחות ה' חסד ואמת. והנה יסורי גיהנם כ' הרמב"ן ז"ל ששבעים שנה יסורי איוב בעוה"ז נוחים מיסורי גיהנם שעה א' וכן לענין הטובה כל תענוגי עוה"ז הן כקיא צואה לנגד ענג ג"ע וכ"ש לגבי שכר עוה"ב. ואיך הוא משפט צדק ושכר ועונש הלא אינו תלוי אלא באה' ושנאה. שלשונא יתן חלק הטוב במה שאינו כלום והעונש במה שהוא קשה וגדול מנשוא. ולאוהב גם אם אף הוא חוטא עונשהו בדבר קטן ושכרו יגדל אין קץ. אמנם פי' מ"ש וידעת כי הוי' אלקיך הוא האלקים האל הנאמן. פי' לשון הנאמן ר"ל הקיים מלשון יתד במקום נאמן. ר"ל שהקב"ה הוא אלקי ישראל הוא קיים לבדו ונק' הקב"ה ע"ש המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ. כלומר שאין שום שינוי ח"ו בקדושתו ית' גם במה שהוא מהוה שמים וארץ הגשמיי' הכל הוא בבחי' כבי' הקדוש ומובדל. ואין השינוי אלא לגבי הנמצאים שהעליונים מקבלים התהוותם בקירוב יותר אל שרשם ומקורם והתחתונים בריחוק מקום מהם. אבל קמי' ית' שהיא יחוד הקו"ח דאא"ס ב"ה כל היצור וכל המפעל לא נכחד מקדושתו ית' ממש. וענין מצות ולעבדו בכל לבבכם ועבדת את ה' וגו' כ"פ. י"ל וכי לעבודה הוא צריך והלא ארז"ל אומר אני ממקום קדושתי והכל נעשה (בענין מכת בכורות שאמר אם אני שולח מלאך לשם הרי הוא נשקע בטומאת מצרים אלא אומר אני ממקום קדושתי). ועוד מארז"ל עבודה זו תפלה ח"י ברכות דשמו"ע. י"ל איך הבקשה שמבקש האדם טובת עצמו נק' עבודה. אמנם הענין הוא כמו עבודת קרקע שדה וכרם. שכאשר יעשה בהם העבודה הצריכה להם אז יתנו השדה וכרם את כחם ופרים בעליל לארץ. כמ"כ יובן שבהכנת האדם א"ע בתפלה כאלו עומד בגופו לפני המלך ומבקש שהמלך ינהיג ויכלכל ענינו בכל דרכיו הרי הוא מדבק א"ע בזה אל המלך בכבודו וקדושתו ית'. עי"ז הקב"ה נמצא אליו להיות קדושתו ית' בוקעת את כל מסכי העולמות המעלימים בפני העולמות לעצמן כנ"ל ונמשכת למטה בעולמות ממש. בין בתומ"צ בבחי' מתן בסתר המבואר בכ"ד בין בעבודת הבירורי' בכל עסקי האדם בעוה"ז. ושכר מצוה היא המצוה עצמה שיגלה אליו לע"ל אור ה' כי טוב שהמשיך בעבודתו. וכן בג"ע זיו תורתן ועבודתן וכידוע. וזהו וידעת כי ה' אלקיך האל הנאמן שהוא הקיים לעד ואפס זולתו. אלא שעכשיו אין זה גלוי לעולמות כ"א ע"י העבודה נמשך ענין גילוי הזה. ולכן הוא שומר את הברית והחסד לאוהביו פי' הברית והחסד הוא האור האלקי הנמשך ע"י תו"ע. לאוהביו שומר אותן לע"ל שזהו לאלף דור כידוע שהאלפים הן בכתר. אבל לשונאיו משלם אל פניו וגו'. וכ"ז הוא לפי שהוא האל הנאמן וקיים דוקא וכל המפעל הוא תלוי בו ית' ממילא מוכרח להיות שלאוהביו יהי' השכר שמור לעת שיתגלה כבוד ה' לעולם. ולשונאיו יהי' השכר עכשיו דוקא. דהנה פי' אוהביו ושונאיו יובן לענין זה דקאי על בחי' טוב שבנוגה ורע שבנוגה. והוא עד"מ שיש בעיר א' אדם גדול שלם בכל טוב המעלות ומדות ועשיר גדול עד שכמעט כל בני העיר מתפרנסים מתחת ידו ואין ספק שנשמעים לכל רצונו. והי' בעיר ההוא בעה"ב א' שהיתה לו פרנסה קבועה משלו והי' עוסק בה בתמידות ובתמימות ולא הי' לו שום ענין ועסק כלל עם האיש הגדול הנ"ל וקרה לאיש הזה מקרה רע ואבדה פרנסתו מכל וכל עד כי נשאר בערום ובחוסר כל. ויודע הדבר לאדם הגדול הנ"ל וירחם עליו ונתן לו מקום פרנסה בתוך עסקים שלו הגדולים והמוצלחים ותחי נפש האיש ההוא ונפשות ביתו. הנה האיש הזה הוא נעשה אוהב שלם ותמים לאדם הגדול וחפץ בהצלחתו וגדולתו בתום לבו באמת (ער איז אים אגוטער פריינד פאר גינט אים זייער זיין גדולה און ווינטשט אים גדולה און הצלחה). וכמו שהי' עוסק תחלה בעסקי עצמו בתמימות בלא שום עקיפין רק עוסק בפרנסתו וצרכי חייו כן הוא עכשיו באותה התמימות עושה עסקי האדם הגדול בשלימותן הראוי והצריך להן להצלחת האדם הגדול כי ממנו תוצאות חייו וחיי נפשות ביתו וכל צרכיהן. ואם לפעמים מחמת עצלות גופו או התגברות איזה תאוה מטבעיית גופו שמחמתו יחטא בעבודת האדם הגדול אין זה נוגע לאהבתו אותו כי גם בעסקיו של האיש לעצמו ג"כ לפעמים יקלקל בהם מחמת עצלותו או המשכו אחר תאות גופו. עוד הי' באותו העיר איש א' עשיר שהי' תמיד חפץ להתדמות אל האדם הגדול להיות גם הוא עיקר וחשוב בעיר והכל יהיו נשמעים אליו רק שלא הי' יכול להיטיב. וכל מה שהי' יכול למצוא מי שיפרד מן האדם הגדול ועסקים שלו וימשך אחריו הי' עושה. וכ"ש שלא הי' הוא נכנע לאדה"ג וגם לא אבה להתראות עמו כלל. ויקר מקרהו ג"כ ונתדלדל מאד ונעשה מחוסר לחם לפי הטף ולא שום מלבוש נכבד ונקלה לו ולאנשי ביתו. והאדה"ג בשמעו כזאת, ויאספו אליו אל משמעתו ונתן גם לו עסק שיתפרנס ממנו בעסקי האדה"ג ומתוך ההכרח הגדול בעניו קבל האיש עליו להתעסק בעסקי האדה"ג אף כי זאת קשה עליו ורע בעיניו יותר מכל צרה שלא די שאינו יכול להפריד אנשים מאה"ג ולקרבם אל עצמו. אף גם הוא עצמו יהי' לו עבד. אך חיי נפשו ונפשות ביתו מכריחים אותו לקבל העבודה. הנה זה האיש העבודה היא על אפו ועל חמתו. ואף שבע"כ מוכרח להיות נראה כאוהב לאדה"ג ועוסק בהצלחתו אך שנאתו כבושה בלבו (ער פאר גינט אים ניט די גרויסע הצלחה) ביותר ע"ז שגם הוא מוכרח להכנע אליו. נמצא שבעבודתו לאדה"ג אין בה רק צורך עצמו של האיש והכרח חייו וחיי ביתו. ואם לפעמים ימצא מקום לקלקל העבודה ויהי' לו איזה התנצלות הנה הוא יעשה הקלקול בזדון להכעיס להאדה"ג והוא נק' שונא לאדה"ג אף כי עובד אותו ועושה רצונו כשאין לו מקום להתנצלות. ועפ"י המשל הזה יובן בנמשל. דטוב שבנוגה אף שמדרי' ק"נ אפי' הטוב שבה אינו מכיר כלל את הבורא וממציאו מאין ליש ומקיימו כל זמן קיומו. ואין לו שום כח והתעוררות רק לצרכי טבעו לעצמו. אך ע"י הנשמה המכרת את בוראה תבינהו לדעת כי עמך מקור חיים והוא ית' תכלית הטוב לטובים אז גם המדות דנוגה יקבלו ברצון לעבדו ולשמור כל חוקיו ומצותיו ית' כי הם חיינו. וזה נק' לאוהביו (פי' גוטע פריינד כנ"ל) שהוא חפץ בגדולת ה' ושימלא כבודו את כל הארץ שזהו שלימות הטוב לטובים. ונמצא שיש בקיום המצות שהוא מקיים פנימי' רצה"ע דאתרעי בהו בישראל ונתן להם את תורתו ומצותיו ושכר מצוה מצוה. זהו מ"ש שומר את הברית ואת החסד לאוהביו לאלף דור שהוא מדרי' הכתר שהאלפים בכתר כידוע. כלומר שישמור לאוהב מתן השכר עד הגלות בחי' הכתר כי בבחי' זו דוקא יקבל שכרו הראוי. אבל עונש העונות אין מגיע למעלה רק למטה התגברות טבעו ואין כונתו כלל לעשות דבר נגד רצה"ע ח"ו רק שתאותו גברה עליו ולכן עונשו למטה בעוה"ז. אבל בחי' הרע דנוגע שרוצה בפירוד מאלקות דוקא ובחי' גסות הרוח דוקא בגאה וגאון לא יוכל לסבול בטבעו ביטול גסותו וישותו אף שמחמת הנשמה ויצ"ט מכריחו לעשות מצוה בפו"מ אין זה אלא כה ההכרח כנ"ל במשל. וכמ"כ הרצה"ע שנמשך במצות שעושה אין בו אלא בחי' האחורים הגמוריים שכבי' בע"כ נמשך אור המצות במקום הפירוד דשונאיו ולכן לא יאחר לשלם לו תיכף בעוה"ז שכרו ולהפרידו מהקדושה הנצחיית. אבל העונות שעושה הוא מחמת שבטבעו הוא שונא ואויב ה' ועונותיו מגיעים למעלה לעשות נגד ה' דוקא. שמורה עברתו ית' לשלם לו בעולם העליון. וכ"ז הוא לפי שהוא ית' הוא האל הנאמן וכנ"ל שהוא עיקרא דכל מציאות ממקום קדושתו ית'. וכל המפעל בעולמות נפעל רק כפי מה שמגיע אל קדושתו ית'. דלאוהביו מגיעין התומ"צ לפנימי' רצונו ית' גם שכרו באותה המדרי' יקבל וככל הנ"ל. וזאת היא מצות ידיעת הבורא כמ"ש וידעת לדעת את קונו שהוא עיקרא ושרשא דכל המציאות.

ה

לשון אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה פ"ז בנוגע להבנת שגגת אלה "ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל והבינו ענין הצמצום המוזכר שם כפשוטו שהקב"ה סילק עצמו ומהותו ח"ו מהעוה"ז רק שמשגיח מלמעלה... שא"א כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו שהוא ממקרי הגוף על הקב"ה הנבדל מהם ריבוא רבבות הבדלות עד אין קץ...". ועיין באגה"ק סימן כה בענין התלבשות השכינה בחצונים בסוד גלות השכינה, ועיין ברמ"ח אותיות (אות קץ) בענין "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס", דהיינו גלוי נצוץ השכינה ("פרוטה") מתוך כסויו ("הכיס") בקליפת העוה"ז, והיינו הגלוי שאליבא דאמת אין הצמצום כפשוטו.

וכאן המקום להביא מאמר שנכתב ע"מ "להבין ענין המחלוקת וכו'" (כסלו, תשמ"ט):

ידוע ששרש המחלוקת שחלקו מחנה ה"מתנגדים" על מחנה ה"חסידים", ברוחניות, הוא בענין הצמצום המבואר בספרי הקבלה, האם הצמצום כפשוטו (דעת המתנגדים) או לא כפשוטו (דעת החסידים). במלים אחרות, האם עצמות השם יתברך ואורו העצמי (כלומר, יכולת התגלותו בהתגלות עצמית ממש) נמצא בכל אתר ואתר (הן "אתר" במובן גשמי והן "אתר" במובן רוחני, דהיינו מצב רוח בחיי נפש האדם, מתחום התחושה והמחשבה הפנימית ועד לתחום המעשה בפועל ממש), אך מתעלם מאתנו, על מנת להנחיל לנו עצמאות ובחירה חפשית (האם לחפש אחר ה"מתחבא" על מנת לגלותו, או לפנות עורף בכעין יאוש מאפשרות מציאותו); או שנאמר שהשי"ת סילק את אורו ממקום עמידת העולמות באמת, ורק משגיח מלמעלה על כל הנעשה בעולמות, מהאצילות העליונה ועד לעולם השפל שבו אנו חיים, השגחה המאירה מסוד תורתו שירדה מאיגרא רמה (אור אין סוף ב"ה) לבירא עמיקתא (מקום עמידת העולמות). הנפקא מינה למעשה – האם שייכת העבודה של "בכל דרכיך דעהו", דהיינו לדעת את השם ממש בכל דרכי החיים, גם דרכי הרשות (שאינן מהמצות המפורשות בתורה), עבודה המכשירה את הקרקע של החלל הפנוי הנדמה, לפוריות אמיתית על ידי פעולת התורה והמצוה היורדת בו מלמעלה (בסוד "אשה מזריעה תחלה יולדת זכר"), או אין לנו אלא דברי התורה הנגלית לנו, לפי פרושיה הנגלים והמתוספים מדור לדור, ו"בהני כבשי דרחמנא למה לך" – "אין לנו עסק בנסתרות", קרי שאין לנו גם אמונה שלימה בנסתרות, כלומר בשייכות הנסתרות אשר "להוי' אלקינו" גם "לנו ולבנינו".

ברבוי השתלשלות המדריגות, מתפרשת המחלוקת הנ"ל על כל דרכי חיי היהודי החפץ להיות נאמן לתורתנו הקדושה ולעם ישראל, עם הוי' ב"ה. בהיות הצמצום שייך למדת הגבורה ובסוד "בורא חשך", מדת הדין הקשה (כאשר אינה מתמתקת בשרש החסדים כידוע), על כן מהדעת הנוטה לתפוס את הצמצום כפשוטו עלולים להשתלשל דינים קשים של קנאה תחרות ושנאת חנם ר"ל. בדורנו אנו, עדים אנחנו להפרשת "פסולת" זו ממדת הדין. בלשון הזהר הקדוש הפרשת פסולת זו מתבטאת בתלמידי חכמים "שדין יהודאין" (ראה כש"ט אות קמח), וכידוע פרוש הבעש"ט זי"ע על הפסוק "על מה שוא בראת, כל בני אדם" (שם). תכלית הכונה של תופעה זו היא, כאמור בסוף דניאל, "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, והרשיעו רשעים, ולא יבינו כל רשעים, והמשכילים יבינו". תהליך זה חייב לקרות לפני בוא "קץ הפלאות" – "קץ שם לחשך", דהיינו הגלוי לעין כל, שעם היות "צמצום כפשוטו" אפשרי, מצד יכולתו הפשוטה יתברך, שהלא הוא יתברך כל יכול, אליבא דאמת אין הצמצום כפשוטו ח"ו והוא יתברך הכל והכל הוא באמת – "אל עולם" ולא "אל העולם" כידוע – ו"יתרון האור מן החשך" דוקא, ועד שעצם החשך של דמיון הצמצום לעיני התחתונים יאיר באור עצמי ממש וד"ל, אכי"ר.

וראה במכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א הנדפס בלקו"ש טו עמוד 470 ואילך בענין המחלוקת בנוגע לצמצום (הראשון):

... והוא בשני ענינים עיקרים: אם הצמצום הוא כפשוטו א"ל, סילוק או העלם, אם הצמצום הוא רק באור או גם במאור. ואפשר בזה ד' שיטות: א) הצמצום כפשוטו וגם בעצמות. וראית הסוברים כן, דאיך אפ"ל דהמלך נמצא במקום האשפה ח"ו. ב) הצמצום כפשוטו אבל רק בהאור. ג) הצמצום דלא כפשוטו אבל גם במאור. ד) הצמצום דלא כפשוטו רק באור. והנה המתנגדים בימי אדה"ז אחזו בשיטה א' הנ"ל וכידוע, והיו מפרשים לית אתר פנוי מיני' היינו מהשגחתו. ואמרו אשר השיטה דהעצמות נמצא בכ"מ, היא סותרת לדינים דמבואות המטונפות וכו' וכו'. וכמ"ש בכרוזים ומודעות שפירסמו בזמן הבעש"ט ואדה"ז... שיטת בעהמ"ס נפש החיים היא כשיטה הג' הנ"ל, וחלק בזה על רבו הגר"א. – ובכלל, נראה שראה הרר"ח מואלאזין ספרי חב"ד, ובפרט ס' התניא, ונשפע מהם... אבל אנו אין לנו אלא כשיטה ד' הנ"ל, שאין הצמצום כפשוטו, וג"ז לא במאור אלא באור, ורק בבחי' התחתונה שבאור שלפה"צ, וכמבואר בספרי וכתבי חב"ד.

והנה ראשית הנפק"מ מכל הנ"ל ביחס לעבודת ה' הפנימית היא בענין הרגשת הבטול בנפש כאשר מתבונן שהריהו נמצא "נכח פני ה'", עצומ"ה ממש, תמיד, וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר שליט"א במכתב שני שם:

... והנה יתבונן האדם לו הי' נמצא בזה המקום ובזו הרגע אתו ממש, אדמו"ר הזקן, הבעש"ט, האריז"ל, רשב"י בעת האידרא, ר"ע בעת דרשו במעשה מרכבה, כה"ג כמו שהוא בקה"ק וכו' וכו' מרע"ה ברגע מ"ת – הלא לא היה לו שום תפיסת מקום ומציאות כלל, והנה באה תורת הדא"ח ופסקה שאין הצמצום אלא באור ולא ח"ו במאור, והמאור נמצא עתה פה ממש כמו שהוא נמצא בקה"ק דעולם העשי', ברגע מ"ת על הר סיני, בעולם האצילות, בעולמות הא"ס כמו שהוא לפני הצמצום הראשון כשהי' אור הא"ס ממלא את כל המציאות.

מתוך הרגשת ה"נכח פני ה'" – "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – בא למדת הצניעות, "והצנע לכת עם אלקיך", גם (ובפרט, ודוק) בהיותו במקום הטנופת (ביה"כ וכו'), שאסור להרהר שם בדברי תורה (סוד הצמצום באור – "תורה אור". מזה שע"מ לאפרושי מאסורא וכיוצ"ב מותר, ומצוה, לפסוק גם שם דבר הלכה מובן שאין הצמצום כפשוטו גם בהאור ודוק), ששם דוקא נבחן ביותר בהלכות צניעות כידוע. מכאן ראיה מפורסמת לסתור את שיטת הצמצום כפשוטו (שיטה המיוסדת – עיין מכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א הסמוך, שם – על "רגישות" יתר למציאות "מקום האשפה" (והרי בסופו של דבר גם הוא בבחינת "מקום האשפה", וממילא כאלו אומר לה' סור ממני ר"ל, והיינו שממאס בתאות השי"ת, ב"משחק המחבואים" שהינו חפץ לשחק עמו, וכידוע הספור בזה וד"ל) משא"כ שיטת החסידות מיוסדת על "רגישות" לה' אחד יחיד ומיוחד, "בלתי להוי' לבדו", ולית אתר פנוי מיניה ממש וד"ל. אמנם החסידות, כמו שאמר הרשב"י על עצמו, היא בבחינת "הולך רכיל מגלה סוד", אך בלא זה לא סגי להתגבר על הנסיונות הרבים של חשכת הגלות דעקבתא דמשיחא כנודע. והנה בחינת "איהו תפיס בכולהו עלמין", איהו ממש, מתגלה רק לנפש הישראלית ע"י למוד התורה ושמירת המצות – עיין פרושו של ר"ה ז"ל לתחלת כתר שם טוב, וממילא מובן שמהכרח ענין "מגלה סוד" הנ"ל מתחייב ענין "מגלה סוד" גם בנוגע ליחוד העצמי של ישראל בין העמים עם כל מה שמסתעף מזה ודוק).

והנה ידוע שלא זו בלבד שאין הצמצום נוגע לעצומ"ה יתברך בכלל (לא כפשוטו ולא שלא כפשוטו וכנ"ל), עוד זאת הרי פנימיות סוד הצמצום הוא אשר "המאור נכנם במקום האור", וכביכול שעצומ"ה יתברך נמצא ביותר במקום הצמצום, החלל ומקום פנוי (מקור ה"גוף"), מאשר באור הא"ס ב"ה שהיה ממלא את כל המציאות לפני הצמצום הראשון (עיין במכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א שם עמוד 473 שאור א"ס אינו אחדות פשוטה ממש שהרי יש בו עכ"פ שתי בחינות מהוה ומתהוה (שרש פו"ח ודו"נ וד"ל), ורק עצומ"ה יתברך הוא אחדות פשוטה ממש שהרי הוא קדמון לכל קדומים ואין שום עילה וסבה קודמת לו. וי"ל שגם בבחינת אחדות פשוטה דעצומ"ה יתברך מה שהוא יתברך קדמון לכל קדומים היינו בחינת "יש האמיתי" שבו, ומה שאין וכו' היינו בחינת "אין האמיתי" שבו דהיינו שהבחינה ד"מהוה" דשם הוא אין המוחלט ממש (והיינו כמבואר מכ"ק הצ"צ זי"ע שבעצומ"ה יתברך יש רק "מלכות" ואין למעלה ממנה כלל וד"ל). וי"ל דזהו מה שמתגבר להמצא ביתר שאת ויתר עז בסוד הצמצום ומתלבש בגוף הצדיק, והכל ע"מ להמשיך את גלוי מלכותו יתברך העצמית בכל העולמות וד"ל). והוא אמיתת סוד השראת עצומ"ה יתברך בגוף הצדיק יסוד עולם – "ועמך כולם צדיקים" (ובגלוי, לעתיד לבוא). והיינו שעיקר "חפושו" של הצדיק הוא אחר מהות עצמו, וכנודע בסוד "לך לך" לעצמך ולשרשך, צוויו הראשון של השי"ת לאברהם אבינו, היהודי הראשון – "צדיק יסוד עולם". "חפוש" זה הוא ענין "בכל דרכיך דעהו" וכמבואר במאמר הנ"ל.

לפי הסוברים שהצמצום הוא כפשוטו, דהיינו שהצמצום הוא בבחינת סילוק (בין במאור בין באור) הרי שהצמצום מתיחס לעצם הדבר המתצמצם (או לעצמות המאור או לעצם האור). מה שאין כן לפי הסוברים שאין הצמצום כפשוטו אלא שהוא בבחינת העלם בלבד מעיני התחתונים, בעוד שעצם הדבר המתצמצם מסתתר בכל אתר ואתר בדיוק כמו שהיה מלא את כל המציאות לפני הצמצום, הרי שהצמצום מתיחס אך ורק לגלוי (לזולת) בלבד (או לגלוי המאור או לגלוי האור). והנה עוד יש לדעת שמאור ואור עצמם הם על דרך עצם וגלוי. על פי זה יש לכוון את ד' הדעות האפשריות בענין הצמצום כנגד ד' אותיות שם הוי' ב"ה (ע"ד הרמז בלבד, כמובן), עד"ז: י – צמצום כפשוטו בעצם המאור – סילוק המאור; ה – צמצום שלא כפשוטו במאור – העלם גלוי המאור: ו – צמצום כפשוטו בעצם האור – סילוק האור; ה – צמצום שלא כפשוטו באור – העלם גלוי האור. בחכמה (י שבשם) סוד הצמצום מתיחס ל"עצם העצם" (עצם המאור); בבינה (ה עילאה שבשם) סוד הצמצום מתיחס ל"גלוי העצם" (גלוי המאור): במדות (ו שבשם) סוד הצמצום מתיחס ל"עצם הגלוי" (עצם האור); במלכות (ה תתאה שבשם) סוד הצמצום מתיחס ל"גלוי הגלוי" (גלוי האור). עצם כל דבר הוא בחינת דכורא, ואילו גלוי כל דבר הוא בחינת הנוקבא שלו כנודע. הכל הוא בסוד "הנסתרות (עצם וגלוי העצם) להוי' אלקינו והנגלת (עצם וגלוי הגלוי) לנו ולבנינו" וד"ל.

י:	עצם העצם
ה:	גלוי העצם
ו:	עצם הגלוי
ה:	גלוי הגלוי

נמצא ששיטות הגר"א ותלמידו ר"ח ז"ל הן כנגד יה שבשם ("תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"), בעוד ששיטת הבעש"ט זי"ע היא כנגד המלכות, ה תתאה שבשם – "מלכותך מלכות כל עולמים" – שבה, מלכות דא"ס, דוקא היה סוד הצמצום (אליבא דאמת, וכמובן לכל הבא בסוד ה' ע"פ הדברים הנ"ל), הכל בסוד מעוט הירח וגלות השכינה, סוכת דוד הנופלת (שצריך לחזור ולסמכה – "סומך ה' לכל הנופלים" – מכח התגברות הגלוי דג' אותיות יהו שבשם, שבהן לא היה צמצום כלל. ובעיקר על ידי התגברות הגלוי של ה עילאה שבשם, גלוי עצם המאור, שהוא ענין מה ששם שמים שגור בפי כל, ועל כל דבר ודבר המתרחש בעולם אומר כל יהודי פשוט "ברוך ה'" וכיוצא בזה. העלאת ה תתאה שבשם ע"י ה עילאה שבשם הוא ענין העבודה שהורה לנו מורנו הבעש"ט זי"ע ד"מי זאת עולה מן המדבר", יחוד "מי" ו"זאת" כו' וד"ל).

לפי שיטת מורנו הבעש"ט זי"ע אין הצמצום נוגע בשום צד "עצם" אלא ב"גלוי" בלבד (בכל אחת מג' אותיות יהו שכנגד עצם העצם, גלוי העצם, עצם הגלוי, יש צד "עצם", מה שאין בגלוי הגלוי ודוק), וכאשר אתה תופס במקצת מהעצם (בכל צד שבו) הרי אתה תופס בכולו. ב"צדיק יסוד עולם" מאיר העצם (שמתפשט עד היסוד, צדיק, סיומא דגופא דז"א שכנגד אות ו שבשם), ועל כן בו מתגלה הענין ד"עצומ"ה... בתוך גוף" וד"ל.

ידוע שד' אותיות שם הוי' ב"ה הן כנגד טנת"א דתורה: טעמים כנגד אות י שבשם; נקודות כנגד אות ה עילאה שבשם; תגין כנגד אות ו שבשם; אותיות כנגד אות ה תתאה שבשם. נמצא שהצמצום, לפי שיטת הבעש"ט זי"ע הוא רק בבחינת האותיות (שכנגד ה"פשט" דפרד"ס ודוק) בלבד בסוד "אותותינו לא ראינו וגו'" בזמן הגלות. והוא ענין מדת הדין (שבה עלה במחשבה לברוא את העולם, מלשון העלם כנודע), בעוד שמדת הרחמים (ששתפה השי"ת ואף הקדימה למדת הדין) היינו "התגלות אלקות על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה", כאשר ע"י "פעולת צדיק לחיים" וגלוי תורתו, תורה שמבחינת עתיקא קדישא כנודע, מתגלה, דרך כל אות ואות שבתורה, אות ומופת, נס ופלא ממש שלמעלה מעלה מדרכי ההנהגה שעל פי הטבע דצדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא, אלא הכל בסוד קבוץ גלויות ב"רחמים גדולים" המתעוררים על ידי ה"צדיק יסוד עולם" דוקא "כי מרחמם ינהגם" וד"ל.

והנה ידוע בכוונת האריז"ל לודוי של ק"ש שעל המטה שד' אותיות שם הוי' ב"ה הן כנגד ד' המצות דקריאת שמע, תפילין, ציצית, תפלה. לפי הנ"ל נמצא שעל ידי קיום מצות קריאת שמע בזמנה ובתפילין דוקא (כידוע ש"כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו", עיין חנה אריאל ד"ה שלח לך אנשים, ומבאר שם שעבודה זו היינו מעלת גלוי העצמות בארץ ישראל שלמעלה מגלוי אלקות שעל ידי למוד התורה וקיום המצות שלא בארץ ישראל כו' עיי"ש) מקיים בעצמו דעת האמת שאין לסוד הצמצום כל נגיעה ב"הנסתרת להוי' אלקינו" דהיינו בעצם המאור וגלויו (מה ששם שמים שגור בפי כל כנ"ל). סוד הציצית הוא ענין "עצם הגלוי", עצם אור אין סוף ב"ה הממלא את כל המציאות לפני הצמצום, וכן עתה "עוטה אור כשלמה וגו'" וד"ל. והוא כנגד ו שבשם כנ"ל, כאשר כל חוט מ־לב חוטי הציצית הוא ענין המשכה פרטית של עצם הגלוי מאחת מ־לב נתיבות חכמה שבחב"ד דז"א, אדם דאצילות שלפני הצמצום להתיחד עם המלכות שבה היה הצמצום, עבודת התפלה כמו שיתבאר, בסוד "תפלה לעני ('אין עני אלא בדעת', 'דעת חסרת מה קנית' דהיינו סוד הצמצום שבבחינת גלוי הגלוי וד"ל) כי יעטף (בסוד הציצית, המשכת לב נת"ח ע"י לב חוטים) ולפני הוי' ישפך שיחו (תפלת משיח וד"ל)". במצות התפלה, שכנגד ה תתאה שבשם, ששם דוקא היה הצמצום (רק שעל ידי החטא בג' הבחינות דק"ש תפילין ציצית, וענינם בפנימיות וכללות כל התורה כולה, נדמה שנוגע הצמצום גם למדרגות העליונות שבהן צד "עצם" כנ"ל ר"ל. תקון התודעה בנוגע ל"עצם העצם" הוא על ידי אבן הסקילה (שהוא ענין עצמיות היחוד של אב ובן, רב ותלמיד וד"ל); תקון התודעה בנוגע ל"גלוי העצם" הוא ע"י אש השריפה (ע"ד עבודת השרפים באמירת קדוש, דהיינו ע"ד חסיד "שרוף" וד"ל); תקון התודעה בנוגע ל"עצם הגלוי" הוא על ידי "חרב נקמת נקם ברית" (סוד "חרב אל הבדים ונואלו" וד"ל ותקונו הוא ענין תקון הברית, סוד הציצית כנודע, ע"י ההתקשרות לצדיק אמת וד"ל)), עיקרה מדאורייתא (לפי דעת הרמב"ם) אך זמנה וכו' מדרבנן (אך היות שהיא רחמי גם נשים חייבות בה ודוק), והיא כנגד "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה" וד"ל. הצמצום הוא סוד חלל הפה (עיין בד"ה בריש הורמנותא דמלכא לר"ה ז"ל). מכאן מובן מה שעיקר עבודת השי"ת לפי דרך החסידות הוא ענין התפלה מקרב איש ולב עמק ("קרב איש ולב עמק" עולה בית המקדש שבו עיקר העבודה ד"תהלת הוי' ידבר פי וגו'" וד"ל), "תפלה לעני כי יעטף ולפני הוי' ישפך שיחו" כנ"ל, שעל ידי עבודת התפלה מתעצמים (עבודת התפלה בפרט צ"ל "עד מיצוי הנפש", והיא כנגד מסירות נפשו ומיצוי נפשו יתברך, כביכול, בסוד הצמצום, בסוד "נפשי יצאה בדברו" וד"ל) להקים את סכת דוד הנופלת כנ"ל, לגלות ביתר שאת ויתר עז את בחינת "גלוי הגלוי" שנעלם מעינינו בזמן הגלות (שתחלתה מאז שעלה במחשבתו יתברך לברוא את העולם במדת הדין כנ"ל). עבודת התפלה הרצויה (בבחינת "תמים יהיה לרצון") צריכה להיות בהתקשרות לכללות נשמות עם ישראל (כמובא מהאריז"ל שנכון לומר קודם התפלה "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'") וכן לצדיק יסוד עולם בפרט שהוא המעלה את כל תפלות ישראל, שהרי הוא הנשמה הכללית ואליו תבואנה עבודות ותפלות כלל ישראל להעלותן להוי' אחד וד"ל (עיין לקומ"א ב).

התפלה היא סוד יחוד יצחק רבקה, סוד דרך ארץ שקדמה (גם במעלה) לתורה (שהרי נסב"ת, מלכות בכתר עליון וד"ל), הכל בסוד תקון ענין הצמצום הראשון מעיקרא, כאשר מתפלל, ע"ד תפלת יצחק ורבקה, בבחינת "עתר" (בהתעצמות עד מיצוי הנפש כנ"ל) שמהפך את מדת הדין למדת הרחמים (ומה שנעטר ה' אל יצחק היינו מפני שהיה צדיק בן צדיק כבדברי חז"ל ולפי דרכינו היינו מה שהתפלל מתוך התקשרות לצדיק יסוד עולם שבדור, אברהם אבינו, אברהם – אבר מה וד"ל, מה שאין כן עיקר התקשרותה של רבקה אמנו בתפלתה לה' היתה לשרש נשמות ישראל, כנסת ישראל דפנימיות שם בן, וכמבואר בדא"ח שיחוד יצחק ורבקה הוא עיקר יחוד מה ובן וד"ל). יחוד יצחק רבקה עולה יד ראש (תפלין של יד ותפלין של ראש), תפלה לדוד (בהתקשרות לכללות נשמות ישראל כנ"ל) ותפלה למשה (בהתקשרות לראש בני ישראל, משה ששקול כנגד ששים רבוא נשמות ישראל).

בתפלה נאמר "פתח פיך ויאירו דבריך" על ידי ההכנעה ובטול שבבחינת "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" (תקון חנק שכנגד ה תתאה שבשם), סוד "יהל אור" (ביג שמות נרדפים ד"אור" שכנגד יג מדות הרחמים, לשון "הלל" (הלל עולה אדני, שם המלכות, ובו היה הצמצום עד שבא אברהם אבינו ע"ה וקראו להקב"ה בשם אדני, שבזה תקן את שרש ענין הצמצום שיאיר מחדש את ענין "גלוי הגלוי" לנשמות ישראל ור"ל) מכוון כנגד "וחטאה" – "פומא קדישא", כמבואר בכתבי האריז"ל וד"ל). "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" שאזי תחזור עטרה (מלכות שמים, שכינת עזו יתברך) ליושנה, "והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'".

והנה הרגשת העצם בנפש האדם הוא ענין הענג (על דרך ענג שבת, מוחין דאבא, ובסוד "והחכמה מאין וגו'", בחינת רישא דאין, תענוג אלקי א"ס מבטולו במציאות ממש, שבו מאיר חביון עז העצמות השורה ברדל"א בסוד האמונה הפשוטה בנפש, כמבואר באריכות במ"א), בעוד שהרגשת הגלוי הוא ענין השמחה (על דרך שמחת יום טוב, מוחין דאמא, ובסוד "להנחיל אוהבי יש", שי עולמות לכל צדיק וצדיק לע"ל, "ועמך כולם צדיקים וגו' מעשה ידי להתפאר", דיסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א וד"ל), וכמ"ש "ליהודים היתה אורה ושמחה וגו'". נמצא שהצמצום שהיה בבחינת גלוי הגלוי לבד (לפי שיטת הבעש"ט נ"ע) מקביל, בנפש האדם (וכן יש להתבונן בענין סודו למעלה, וכמ"ש "מבשרי אחזה אלוק"), להעלם הרגשת "שמחת השמחה" בנפש (דהיינו השמחה, הגלוי, מזה שהינו שמח. עצם היותו שמח היינו עצם הגלוי, והוא בחינת "ענג השמחה", בחינת שבת שביום טוב (מה שכל הימים הטובים הם "מקראי קדש", שקרואים לקדושת השבת, כמבואר בזה"ק ובדא"ח, וכן נקראו בשם שבת בתורה, ע"ד "ממחרת השבת" דקאי על יום טוב ראשון דחג הפסח וד"ל). וכן על דרך זה בחינת גלוי העצם הוא ענין הרגשת השמחה מעצם הענג שבנפשו, יום טוב שבשבת, בחינת "'וביום שמחתכם' – אלו השבתות". שמחת הענג היא בחינת "הבן בחכמה" בעוד שענג השמחה היא בחינת "חכם בבינה" וד"ל. והנה מפני התפשטות השמחה ביותר בימים טובים נהגו לצום בה"ב לאחריהם, והוא סוד הצמצום בהתפשטות אוא"ס ב"ה וד"ל. בדורות האחרונים רוב העולם אינו נוהג כן, והוא להודיע שאין הצמצום כפשוטו כלל, ואדרבה עיקר העבודה בדורות אלו דעקבתא דמשיחא צ"ל בענין בטול העלם הצמצום דוקא וד"ל. לפי הנ"ל הצמצום היה אך ורק במקום ובמדרגה שאין שם צד ענג אלא רק התגלות השמחה בהתפשטות חצונית רבה. והיינו שאין שם בחינת שבת (בחינת צדיק יסוד עולם) אלא כולה בחינת יום טוב בלבד. וי"ל שהוא מה שפעם אמר מוהר"ן ז"ל לחסידיו שאינו יכול לסבול את רבוי ה"ימים טובים" שלהם. והיינו שמ"אחורי" רבוי שמחה כזו יכולה להסתעף בחינת שמחה כזו, עליה קבל שלמה המלך ע"ה "ולשמחה מה זה עשה", וכנ"ל בענין צומות בה"ב, ובסוד "טוב מעט לצדיק וגו'" להיות שמח בחלקו דוקא, ללא שום "בליטה" חצונית (אך הקיצוניות במדה זו גופא היא בעצמה קליפה קשה ביותר, סוד סנבלט (מלשון שונא בליטות, גם דקדושת הצדיק, אות ברית קדש וד"ל), העוין לבנין בית המקדש שנבנה בשמחה הכי גדולה, שמחה הפורצת את כל הגבולות וער שבכחה עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות ובכל העולמות כולם וכו', כמבואר באריכות במ"א. ועל כן, כאמור לעיל, עיקר העבודה דעקבתא דמשיחא, בהיות הצדיק יסוד עולם בראש כל התפשטות חצונית דקדושה, היא "ופרצת וגו'" דוקא – "שמחה פורצת גדר" (גם גדר אור האין סוף ב"ה לעלות, מתתא לעילא, כביכול, בעצמותו יתברך לעורר גלוי עצם הענג ביתר שאת ויתר עז וד"ל). וכן מכל הנ"ל מובן מה שנוהגים, בפשיטות, ללמוד פנימיות התורה גם בזמנים שאסור ללמוד נגלה דאורייתא משום "פקודי ה' ישרים משמחי לב". והיינו שעיקר ההרגשה בנפש מלמוד פנימיות התורה הוא ענין הענג, ענג שבת, ובסוד ענג ר"ת עדן נהר גן – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" (עדן היינו ענג הענג, בעוד שגן היינו שמחת הענג בבוא נהר שלום בו וד"ל, עיין באגה"ק יא). לפי שיטת הבעש"ט זי"ע גם הלמוד של "פנימיות הפשט", נשמתא דגופא דאורייתא, מותר אז, שהרי בו צר ענג שבכחו להתגבר על צד השמחה הגלויה שבו, דהיינו בחינת ענג השמחה, שבת שביום טוב כנ"ל וד"ל). והוא על דרך ארז"ל "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (בחינת "טוב מעט לצדיק" כנ"ל. מעט עולה ז פעמים טוב בעוד שצדיק עולה יב פעמים טוב, הכל בסוד "הרואה טי"ת בחלומו סימן יפה לו" ומסקינן הטעם "הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד 'וירא אלקים את האור כי טוב' לא כתיב טי"ת" (ב"ק נה, א), דהנה חדש אב נברא באות ט (ספר יצירה), וכן היום המיוחד שבו הוא ט באב, ובו טמון וזרוע אור הטוב הגנוז לצדיקים, סוד לידת המשיח (ל־ט) בו ביום וד"ל. "טוב מעט לצדיק" הוא סוד שלם, שע נהורין המאירים מתקון "ואמת", אותו ראה משה ויקד ארצה וישתחו וד"ל), דהיינו המעוט בהתפשטות השמחה דוקא (ככל הדינים הנוהגים בזה), מה שאין כן לגבי עצם השמחה, אדרבה, העצם עומד בהתגברות יתירה (וכן דבר פשוט הוא שבמקום שאין שמחה בעצם לא שייך כלל לדבר ממעוט במדת השמחה ודוק. ובפרט לפי הפרוש החסידי ש"ממעטין, בשמחה", מעוט כל הענינים הבלתי רצויים של חדש אב על ידי שמחה דוקא. והיינו על ידי התגברות השמחה הפנימית לחנך את נער ישראל על פי דרכו במעט מעט שמחה גלויה, לגרש את היצר מלבו מעט מעט, ע"י מעט אורה ושמחה שדוחה הרבה מן החשך שעל פני תהום חלל הצמצום וד"ל). "ממעטין בשמחה" היינו ממש ענין הצמצום הראשון שהיה באור אין סוף ב"ה. והנה "כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה" והיינו "לקבולי בשמחה" (לפי שיטת הבעש"ט זי"ע השמחה נמצאת באתר "הרעה" ממש, מה שאין כן לפי השיטות האחרות השמחה נמצאת בבחינת מקיף מסביב ומרחוק דוקא. ונפקא מינה אם יכולה השמחה הנעלמת לפרוץ את גדרי האבל והצער, וכידוע כמה ספורים בזה מגדולי החסידות). בעולם הזה הברכות חלוקות, אך בעולם הבא "כולו הטוב והמטיב". ולאבות, סוד פנימיות ענינו של חדש אב, הטעימם הקדוש ברוך הוא מעין עולם הבא וד"ל. והיינו שאב הוא סוד ג"ר, עלמא דאתכסיא, וכמבואר בספר תניא קדישא פכ"ו וז"ל:

והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפי' בני חיי ומזוני מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו' ופירשו בגמ' לקבולי בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסי' שלמעלה מעלמא דאתגלייא שהוא ו"ה משם הוי"ה ב"ה ועלמא דאתכסיא הוא י"ה וז"ש אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה וגו' ולכן ארז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העוה"ז כדכתיב כי טוב חסדך מחיים וגו' וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון ועל כן זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא שהיא יציאת חמה מנרתקה שהיא מכוסה בו בעוה"ז ולעתיד תתגלה מכסויה דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעוה"ז ומסתופפים בצלו צל החכמה שהוא בחי' צל ולא אורה וטובה נראית וד"ל.

כשם שבאב ממעטין בשמחה (והוא עד יום החרבן, תשעה באב, דוקא, משא"כ לאחריו בא שבת נחמו וט"ו באב עליו נאמר "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים וכו'"), כך "משנכנס אדר מרבין בשמחה", דהיינו העבודה (דעקבתא דמשיחא דוקא וכנ"ל) דבטול ענין העלם הצמצום (בזכות צדיקי אמת, ע"ד מרדכי ואסתר, שלמעלה בעצם מענין הצמצום והחרבן, עד שאצלם אין חרבן כלל, כנודע בדא"ח ביחס לרשב"י ז"ל) – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים (הכופרים בכל ענין של הסתרה, שממנה מסתעפת כל מיני עבודה זרה ר"ל, וכידוע בסוד "מגלת אסתר" וד"ל) המה בשונאיהם". הפיכת עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא בטוב הנראה והנגלה לעין כל ובתכלית השופי (ואפילו שהוא בסוף ימי הגלות, בחינת "אכתי עבדי דאחשורוש אנן", שעל כן אין גומרים בו את ההלל, אך בפנימיות, אחשורוש מרמז למלך מלכי המלכים הקב"ה שאחרית וראשית שלו, כמבואר בכתבי האריז"ל וד"ל). אדר במ"ק עולה ז כנגד ז"ת (אב הוא ג"ר כנ"ל). יחוד אב אדר הוא סוד יצחק (מלשון צחוק ושעשועים, תכלית הרגשת השמחה, וכן הענג, בנפש) סוד "נחמו נחמו עמי וגו'", נחמה ושמחה כפולה – בטול העלם הצמצום (ללא בטול מציאות העולמות שנעשה על ידי הצמצום דוקא כנודע), בחינת אדר, ומה שעצם הצמצום, כמו שהוא, יאיר (סוד כמוס וטמיר שאינו מושג לשום שכל בעלמא דין, וכידוע מכ"ק אדמו"ר שליט"א), בחינת אב וד"ל.

והנה המחלוקת הנ"ל בענין הצמצום היא בנוגע לצמצום הראשון שהיה באור אין סוף ב"ה המובא בתחלת עץ חיים ושאר כתבי האריז"ל. אך ידוע שיש רבוי בחינות צמצום לאחר הצמצום הראשון הנ"ל (וכן לפניו, עיין במאמר "שלשה עשר צמצומים" איך שסוד כל הצמצומים הוא בסוד יג תקוני דיקנא, יג תקוני דמהימנותא עיי"ש). ככל שהצמצום הוא במקום גבוה ביותר נדמה הוא להיות בבחינת סלוק כל המדרגה הראשונה על מנת להמציא את שרש המדרגה הבאה. ככל שהצמצום הוא למטה יותר נדמה הוא להיות בבחינת מעוט ולא סלוק לגמרי (על דרך מעוט החיות שבשערות לגבי החיות שבאברים, כמבואר בדא"ח, והיינו שגם בצמצום שבבחינת מעוט אין המדרגה השניה לפי ערך המדרגה הראשונה כלל וכלל אלא אין ערוך כו' ואין כאן השתלשלות עילה ועלול ודוק). ככל שנדמה הצמצום לסלוק גמור כך, אליבא דאמת, מתגבר בו הימצאות העצם (היינו כל הבחינות שיש להן צד עצם כנ"ל, ובפרט עצם העצם דעצמות המאור וד"ל).

וזהו שפנימיות פרוש "צמצום" הוא מלשון "רכוז" דוקא, על דרך "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון" (ס"ת יין, סוד "נכנס יין יצא סוד", דהיינו סוד הצדיק יסוד עולם הנושא בו את סוד ארון הקדש – "נורא תהלות עושה פלא", "מה נורא המקום הזה וגו'" וד"ל. האותיות האמצעיות של "שני בדי הארון" הן נדר, וכידוע הסוד ש"כל הנודר נודר בחיי המלך" ממש. "שני בדי הארון" עולה יא פעמים חן ("ונח מצא חן בעיני הוי'". ובו יא אותיות, כלומר שממוצע כל אות עולה נח־חן) שעולה אברהם יצחק יעקב (הר"ת עולות רבקה; הרוס"ת עולות שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וד"ל) – "האבות הן הן המרכבה", שבהם שורה תדיר גלוי "עצומ"ה... בתוך גוף". והוא סוד "רכב אלקים רבתים אלפי שנאן", בסוד השראת השכינה בכב אלף מישראל דוקא, "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", כמנין שבט לוי, שראוים כל ישראל להמנות, בפנימיות, על דגלו, ומכח הדבקות בכב אותיות התורה – "נגילה ונשמחה בך" – ד"אורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש, כאשר מאיר בכל אות ואות סוד האלף־פלא, בחינת "נורא תהלות עושה פלא" הנ"ל וד"ל), ובמדרש תנחומא (ויקהל ז) מובא הלשון: "צמצם הקדוש ברוך הוא שכינתו בתוך המשכן" (משכן, שכינה, הקדוש ברוך הוא ר"ת משה ועולה חן פעמים כה, כמבואר סודו במ"א וד"ל. משה הוא סוד הלוי, מלשון "הפעם ילוה אישי אלי", סוד "עצומ"ה... בתוך גוף", הנושא את הארון, עליו נאמר "ועבד הלוי הוא" דהיינו שעובד את עצמות האלקות שבבחינת "הוא" עצמו, "ועבד" מלשון עבוד עורות, לגלות את בחינת "הוא" לעיני כל, בסוד "והיו עיניך רואות את מוריך" וד"ל).

לפי שליטת מדת הדין במציאות הצמצום (מה שבתחלה עלה במחשבה לפניו יתברך לברוא את העולם במדת הדין עד שראה שאין העולם מתקיים בכך ושיתף עמה מדת הרחמים ואף הקדימה למדת הדין, שתהא מדת הדין טפלה לה, על מנת לאכללא שמאלא בימינא) כך מתקבל לעיני התחתונים דמיון ה"סלוק", אך עיקר ענין ה"חסידות" (תורת מורנו הבעש"ט זי"ע) הוא להגביר את הרגשת מדת הרחמים בסוד הצמצום גופא שבזה מתקבל כ"רכוז" כל העצמות דוקא (וכפרוש הפשוט של לשון צמצום כנ"ל). והנה אף בספה"ק מובא ההסבר שלשון צמצום, בנוגע לצמצום הראשון שהיה בבחינת סלוק כל האור לגמרי, היינו שצמצם את האור לצדדין (שבזה נוצר טבעת העגול הגדול המקיף את חלל מקום הפנוי). והנה ידוע שצדיק מרמז לצד ימין (מה ש"כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין", "פינות" מלשון אור הפנים וכן מלשון מקום פנוי, שעל ידי רכוז כל אור פנימיותו במקום אחד מתפנה ממילא שאר כל המקום וד"ל. "דרך ימין" היינו בסוד תחית המתים ד"קץ הימין", חיים נצחיים אלקיים דנשמה בגוף דוקא. במ"א (ירושלמי בכורים ב, ג) מצינו: "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא בבקר", דהיינו "בקר דאברהם", מדת החסד והאהבה שהיא "דרך ימין" – "ימין מקרבת". וכידוע שמדת החסד והאהבה היא "יומא דאזיל עם כולהו יומין", כאשר בסוף מתקבצים כל ה־ה חסדים בצדיק יסוד עולם, "בקר דיוסף". במדת האהבה נאמר "אהבה דוחקת הבשר", וכמו שכותב אדמו"ר הזקן בתניא פמ"ט בסוד הצמצום: "...שהקב"ה כביכול הניח וסילק לצד אחד דרך משל את אורו הגדול הבלתי תכלית וגנזו והסתירו בג' מיני צמצומים שונים (כנגד בי"ע, כמבואר שם). והכל בשביל אהבת האדם להעלותו לה'. כי אהבה דוחקת הבשר...". נמצא שעיקר סוד הצמצום הוא אהבת השי"ת לצדיק יסוד עולם לצמצם את שכינתו יתברך בקרבו ממש על מנת להעלותו, ואתו את כל הנצוצות הקדושים וכו' שבכל העולמות כולם, להשי"ת, להתיחד בעצמות אוא"ס ב"ה יחוד שלם, בזה שהאדם, כמים הפנים לפנים, "מצמצם" את עצמו כולו לה' במסירות נפש וכו' ממש, עיין בתניא שם. וכן צדיק הוא ר"ת צפון דרום ים קדם (בסוד הנ"ל ד"יומא דאזיל עם כולהו יומין", כאשר תחלתו התגברות החסדים שבו – צפון דרום וד"ל, וכן בסוד הצפנת מי שדר ברומו של עולם, כאשר הנשמה יורדת להתלבש בגוף עוה"ז התחתון, ונוסעת היא לים האחרון, מקום השראת השכינה, שאזי תשחק ("ותשחק ליום אחרון") בסוד אור חוזר שחוזר לקדמותו ממש. וכן מרומז הסדר בפסוק (יואל ב, כ): "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה (דרום בדלוג מדורג יורד ודוק) את פניו אל הים הקדמני (קדמני עולה צדיק) וספו אל הים האחרון וגו'", המדבר בענין בטול היצר הרע, המכונה "צפוני" כידוע, בכח הצדיק יסוד עולם ההופך את חשך הצמצום דלוג קפיצה (בסוד "צדק מלכותא קדישא") לאור גדול לע"ל, מכח ה־י שבו, ה־י של הוי' ב"ה, וד"ל. וכן בסוד צלם דמות מקדם, כאשר צלם דמות קדם עולה חן פעמים חן במ"ק, כט פעמים הוי' ב"ה; ועם שם הוי' ב"ה כנגד אות ה־י שבצדיק, עולה הכל ל פעמים הוי' ב"ה, ה"משולש" הכללי של הוי' אחד, טל אורות וד"ל), סוד "ופרצת וגו'" כאשר עיקר רכוז כח הפריצה יושב על הספר דוקא (מקום ה"מעבר" וההפיכה מהתגלות כח הבלי גבול והעלם כח הגבול להעלם כח הבלי גבול והתגלות כח הגבול, סוד הצמצום ויכולת הפוכו לאור גדול כנ"ל ע"י כח הצדיק יסוד עולם המתיחד במקום המלכות להמשיך את סוד ה"חותם בולט" דעצומ"ה יתברך במקום ה"חותם שוקע" דחלל הפנוי שע"י הצמצום הראשון, סוד לב (תמצית גופו) של הצדיק – "ולבי חלל בקרבי" – כמבואר בדא"ח) וד"ל), ועל כן בו דוקא צמצם הקב"ה את עיקר שכינתו, ובזה הצדיק הינו יסוד כל העולם כולו וד"ל.

ועוד בענין הצמצום, עיין בפנים המאמר בפ"ב בדברי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע עה"פ "יהללו שמו במחול", ש"שמו" היינו אור הקו (סוד "אם אסק שמים שם אתה" וד"ל ו"מחול" היינו העגול הגדול הסובב ומקיף כו' (את מקום ה"חלל" בסוד "ואציעה שאול הנך", שאין הצמצום כפשוטו כו' וד"ל) עיי"ש. והנה הקב"ה עושה מחול לצדיקים לעתיד לבא (ובאר הבעש"ט זי"ע, בענין אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, ש"לעתיד לבא" היינו בכל דור ודור לקדושי עליון שבדור, והיינו שלא רק מוחין דישסו"ת, בחינת "עולם הבא" (ם סתומה דתבונה), נמשכים לעובדי השי"ת, שבבחינת לו צדיקים גלויים שבדור, תמיד, אלא גם מוחין דאו"א עילאין, בחינת "לעתיד לבא" (ס דאימא עילאה), נמשכים לקדושי עליון, בחינת לו צדיקים נסתרים שבדור, שהם בסוד צדיקים ובעלי תשובה אמיתיים כאחד, כמבואר בדא"ח וד"ל) והוא יתברך עומד באמצע כביכול (והיינו שעשית המחול גופא הוא ע"י שה"רבי" בא ונכנס ל"ים" "חסידיו" הצפופים עד מאד, וע"ד הסוד שבנס שהיה בבית המקדש – "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים". והוא ע"י הגלוי של "מה נורא וגו'", ארון הקדש כנ"ל, שבבית המקדש בסוד "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", סוד "הוי' הוא האלקים" וד"ל. וכן נאמר לפני "יהללו שמו במחול" (תהלים קמט): "שירו לה' שיר חדש, תהלתו בקהל חסידים" ודוק), וכל צדיק וצדיק מראה באצבעו ואומר "הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" באהבה רבה בתענוגים, ובכל זאת אימתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה עליהם (בסוד נורא כנ"ל), הכל בדרך של רצוא ושוב תמיד, וכפרוש הבעש"ט זי"ע לפסוק "אז תשמח בתולה במחול", שאין פרוש "מחול" רק רקוד מסביב אלא רקוד של התקרבות עד לנקודה האמצעית ממש והתרחקות לשם התקרבות מחדש ביתר שאת ויתר עז – "שירו לה' שיר חדש" תמיד וד"ל (בעבודה של (נסיונות) העוה"ז שתי הבחינות של התרחקות והתקרבות היינו "אחור באחור" ו"פנים בפנים", וכמו שמבאר כ"ק אדה"ז נ"ע בלקו"ת ד"ה "אחרי וגו'" בענין הנסיונות: "...וזהו אחרי ה' תלכו והוא ע"ד מ"ש משכני אחריך נרוצה, פי' אחריך דייקא בחינת אחוריים שהוא כמ"ש ואנכי הסתר אסתיר פני כמו האב המסתיר א"ע מבנו בכדי שהבן ירדוף אחריו ויתגלה חכמת הבן ודעתו החזקה שיבין שההסתר אינו אמיתי אלא רק בכדי שיבקשנו בחפש מחופש ואז ימצאנו וישמחו שניהם, וזהו משכני להיות אחריך נרוצה. ועי"ז אח"כ נגילה ונשמחה בך שמבחי' אב"א יבוא לבחינת פנים בפנים כו'". לעתיד לבא הכל הוא בבחינת "פנים", בסוד "אתהלך (ברצוא ושוב תמיד) לפני הוי' (גם בשוב) בארצות החיים", כמבואר במ"א. מלשון הנ"ל של הלקו"ת מובן שעיקר חכמת הבן – "בנים אתם להוי' אלקיכם" – הוא לדעת שאין הצמצום כפשוטו ח"ו, שאזי "בן חכם ישמח אב" (לאפוקי מי שנדמה לו שהצמצום כפשוטו ח"ו, עליו נאמר המשך הפסוק "ובן כסיל תוגת אמו", שהרי "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" וד"ל). בדיוק הלשון: "חכמת הבן ודעתו החזקה שיבין שההסתר אינו אמיתי... וישמחו שניהם" ישנה שלמות המוחין דחב"ד (הכל בסוד "מח שליט על ('התגלות') הלב") לפי הצרוף: חכמה, דעת, בינה – יוה – צרוף הנצח, בסוד "נצח ישראל לא ישקר וגו'", בחינת משה גואל ראשון שהוא גואל אחרון וד"ל). לאחר עשית המחול כביכול ע"י כניסת העצמות ממש כנ"ל (אך לגביו יתברך כולם בבחינת "בתולה", "עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, הכל בעצימת עינים דק"ש כנ"ל), "מלך שמו נקרא עליהם" בהמשכת הקו וחוט של אוא"ס ב"ה הממלא כל עלמין, סוד השם כנ"ל. והוא המתגלה לכל או"א ממש לפום שיעורא דיליה (ולע"ל כאשר יתחבר בצד השני של העגול הגדול אזי יתגלה אוא"ס הסובב כל עלמין לעין כל ממש וד"ל). נמצא שג' בחינות יש בסוד הצמצום: עצם, שם, מחול בגימטריא ג"פ יצחק (כד פעמים הוי' ב"ה) ור"ת שמע ב־ע רבתי – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" וד"ל.

ו

והנה ה"ממוצע המחבר" הוא בסוד הכתר דקדושה (משא"כ בלעו"ז, "כתרין דמסאבותא" נקראים בשם כתר על שם היותם בבחינת "ממוצע המפסיק" וד"ל) שבו ה"תחתון שבעליון" מתלבש ("מתתקן") ושורה ב"עליון שבתחתון", ועי"כ הא"ס ב"ה מתקשר לעולמו כביכול, כמבואר בדא"ח. ועיין בספר הפרדס להרמ"ק ז"ל בשער "אם הא"ס הוא הכתר", ומבואר בכתבי האריז"ל ובדא"ח ששרש המבוכה בענין זה הוא מחסר השגת סוד ההתלבשות (ה"תקון") של עתיק (פנימיות הכתר, בחינת "נצוץ אחד שהוא בחינת אלקות") באריך ("נצוץ אחד נברא"). ולמעלה יותר, הרי הכתר הכללי של ד' עולמות אבי"ע הוא "אדם קדמון", שנקרא "אדם" ע"ש חדושו (כל דמות "אדם" הוא בבחינת "התחדשות") יש מאין מהאוא"ס ב"ה (שעל כן נקרא "אדם דבריאה"), משא"כ היותו "קדמון" (בחינת "לא אדם" ו"לא שניתי") הוא ע"ש התלבשות והשראת ה"קדמון לכל קדומים" יתברך בפנימיותו, וכמבואר בדא"ח. כל "קדמון" הוא בבחינת "פשיטות", עם כי בעת התגלותו לתחתונים הוא בבחינת "פנים חדשות באו לכאן". בחינה זו של "פנים חדשות" כביכול שורה (בסוד ג"ר דעתיק המגולים) ע"ג בחינת ה"פשיטות" הנמשכת להתלבש (להתתקן) בפנימיות בחינת ה"אדם". בחינת ה"אדם" (כאשר בחינת "קדמון" מאיר בו) הינה שרש בחינת "נשמה כללית" המבואר בפנים (בסוד "רישא דאריך" כנודע). בחינת "קדמון" המתלבש בפנימיות בחינת "אדם" (סוד ז"ת דעתיק) הוא שרש בחינת "נשמה דאצילות" ("רישא דאין"). בחינת "קדמון" השורה ע"ג "אדם קדמון" המתוקן הינה בחינת "נשמה חדשה" (בסוד "פנים חדשות" אך לא בבחינת התחדשות בעצם כנ"ל), והיא בסוד "רישא דלא אתידע", סוד ה"תעלומה" שנמשכת להתגלות למטה ע"י הבטול בתכלית, בחינת "אין" (כח התקון, "הנחת עצמותו" שבעליון היורד להתלבש במקום בטול כל מהותו של התחתון, כמבואר בדא"ח), בסוד "תעלומה ואין קורא לה" (כלומר שה"אין" קורא וממשיך את התעלומה להתגלות בסוד השראה ו"פנים חדשות" ע"ג "אדם קדמון" המתוקן). והנה מבואר בשיחת כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע (עיין לקו"ד ח"ד עמוד 1408 ואילך) ש"רבי" הוא למעלה גם מהציור דבחינת א"ק. כלומר שה"ממוצע המחבר" באמת (בחינת "רבי") הוא למעלה מבחינת ה"אדם" גרידא דא"ק (שהרי ה"אדם" דא"ק בא בבחינת "התחדשות" בעצם כנ"ל, ועל כן יש בו בחינת "התפעלות" מסוימת מהמתרחש בעולמות אבי"ע וכו', כלומר אין "מבטו" בהם טהור לגמרי, בסוד "טהירו עילאה" (בחינת "טהור עינים מראות ברע" סוד המטבע – טוב ברבוע פרטי – שטבעו חכמים, ע"י טביעת עינו של ת"ח. "טהור עינים" הוא הלעו"ז של "רע עין", בסוד ארבע מאות שקל כסף שנתן אברהם לעפרן החתי שכנגד ת עלמין דכסופין שינחלו צדיקים לע"ל, וכמבואר במ"א), על מנת להעלותם ולתקנם ממילא ומאליו כביכול עיי"ש), ועיקרו בסוד השראת הג"ר דעתיק כביכול על גביו, בסוד "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" (והתקון שבו, סוד יחוד מה ובן שבו, היינו בחינת "ניכרים דברי אמת" המבררת את בחינת "פתי יאמין לכל דבר" ו"יונה פותה" שבשרש האמונה הפשוטה שבבחינת רדל"א. עיין בספר קצורים והערות לספר התניא לכ"ק אדמו"ר הצ"צ זי"ע עמ' 101). עיקר ה"פנים חדשות" ששורה בפנימיות א"ק (בלשון "השראה" מתאים לשון "בתוך" וגם לשון "על גבי" שהרי "לית אתר פנוי מיניה" ו"איהו תפיס וכו'" גם בחדרי חדרים של פנימיות כל נמצא, כמבואר בדא"ח וד"ל) הוא בסוד עב דא"ק (שלא דבר בו האריז"ל (ע"ח ש"ה פ"א), וע"ד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" שיתגלה לע"ל ע"י משיח צדקנו דוקא כמבואר בפע"ח (שער הק"ש פט"ו)), סוד ה"איתן" (הבלתי משתנה – "איתן האזרחי", שב"אזרח" שני פרושים: "ותיק" ו"עתיד לזרוח", והיינו בסוד הגלוי של "פנים חדשות" כנ"ל וד"ל) שבנשמה (וכמבואר בסוף ספר תניא קדישא, תניא אותיות איתן, בסוד "וצדקה כנחל איתן"), שממנו כח המסירות־נפש, למעלה מעלה מכל טעם ודעת, הטבוע בנפשות עם ישראל.

והנה בחינת ה"קדמון" הנ"ל המתלבשת בפנימיות א"ק (ע"ד ז"ת דעתיק) נמשכת בסוד "מטי" ובבחינת "איהו תפיס בכולהו עלמין" (עיין ד"ה ארדה נא, בפלח הרמון להרה"צ ר"ה ז"ל, אות ב) להתלבש (בבחינת בטול והנחת עצמותו של המשפיע, בחינת "אין" כנ"ל) בבחינת הבטול של הנברא (ע"מ "לברוא" ממנו דרגה נוספת בסדר ההשתלשלות, כמבואר שם). הבחינה העליונה של "קדמון" השורה בפנימיות א"ק (בסוד "תעלומה" כנ"ל) נמצאת (תמיד) בבחינת "לא מטי", "ולית מאן דתפיס ביה" (עם כי התעלומה באה לידי גלוי המציאות ע"י "אין קורא לה" כנ"ל, ובסוד "ידעתיו הייתיו" בניחותא, ד"לית מחשבה תפיסא ביה כלל כי אם ברעותא דליבא", דהיינו ב"אותיות" האמונה הפשוטה של צדיק האמת, "וצדיק באמונתו יחיה" ב"מטי ולא מטי" תמיד וד"ל). "מטי ולא מטי" הוא סוד השם הקדוש מום, שם ה־עב של עב שמותיו הקדושים יתברך היוצאים מג' הפסוקים "ויסע וגו'" "ויבא וגו'" "ויט וגו'" (שלפני קריעת ים סוף). והוא בסוד "ומום אין בך", כלומר שע"י מדת "אין" נמשכת בך התעלומה העליונה בדרך של "מטי ולא מטי" וד"ל. השם מום רשום על תבת "ושמתם" בפרשה השניה של קריאת שמע, הפותחת (בבחינת כתר עליון) בענין חדש, ואחריה באות נ תבות כנגד נ שערי בינה כנודע וד"ל. וי"ל שהוא בסוד המשכת העבודה של "בכל מאדך" שבבחינת "רצוא" וקבלת על מלכות שמים שלמה שבבחינת "נעשה", של הפרשה הראשונה (בחינת "עושין רצונו של מקום") ב"שוב" של עבודת קבלת על מצות (שכאשר אין מאיר בה ה"רצוא" אזי נקראת "אין עושין רצונו של מקום") שבחינת "ונשמע", וכמבואר בדא"ח.

"וצדיק יסוד עולם" ס"ת קדם, לומר שבו מאיר בחינת קדמון דאדם קדמון כנ"ל. האותיות שבין אותיות קדם ("וצדיק יסוד עולם") עולות יעקב (ז פעמים הוי' ב"ה), "'שופריה דיעקב מעץ שופריה דאדה"ר שתיקן חטא אדה"ר והיתה נשמתו ג"כ כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם, והיה מרכבה לתורה שלמעלה שנק' בשם אדם, כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וכו'" (אגה"ק ז). והנה על מקור התורה נאמר "כאשר יאמר המשל הקדמני" (קדמני בגימט' צדיק), הכל בסוד יחוד שתי הבחינות של אדם קדמון כנ"ל. ועוד, בדלוג שוה (מעל לג־ג אותיות) מרומזת (מתחלת הבטוי ועד סופו) ב"וצדיק יסוד עולם" תבת וקדם (בין ה־ו ל־ק אותיות צדי שעולות ד פעמים הוי' ב"ה, חצי יצחק וד"ל) הכתובה פ"א בתנ"ך, בפסוק שנאמר אודות בריאת אדם הראשון: "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" (תהלים קלט, ד). ידוע בדא"ח שהגוף והנה"ב הם בבחינת "אחור" למעשה בראשית, ואילו הנשמה הטהורה, הנפש האלקית שבישראל, היא בבחינת "וקדם" למעשה בראשית, בסוד "אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם", תקון ה־יג במדות דמיכה (בסוד "כעצם השמים לטהר", כמבואר במ"א בסוד יג לשונות של "אור", כנגד יג מדה"ר) שממנו יונק אור אמא הנקראת "לעתיד לבא" ((ע"ח שי"ד פ"ב) ועליה נאמר "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'", כאו"א בבחינת "וצדיק יסוד עולם". התקון ה־יג יתגלה לע"ל ע"י ההתקשרות האמיתית לצדיק יסוד עולם שבכל דור ודור, שאצלו "מעין עולם הבא", שעל כן נקרא בשם "שבת" כידוע בזהר וד"ל). "אחור וקדם" נוטריקון אדם (שבו התלבשות קדמון כנ"ל. גם בגוף היהודי טבועה גושפנקא דמלכא עילאה, בחינת העצמות ממש, כמבואר בדא"ח, שעל כן, לפי רמז זה, בא בסוד ה־א של צרוף אדם וד"ל. וכן בפסוק הבא: "פלאיה (כתיב, 'פליאה' קרי) דעת ממני" באה תבת אדם בדלוג שוה של אותיות, כאשר ה־א היא בסוד אלף־פלא (בסוד "מפליא לעשות" שנאמר על יחוד הנשמה בגוף דוקא, כאשר עיקר ה"חדוש" – "פליאה" – הוא על יכולת "חלק אלוק ממעל ממש" להתלבש בגוף ממש וד"ל). ב"פלאיה דעת ממני" ה־ד של דעת (פנימיות תודעת האדם) באה לאחר אותיות "איה מקום כבודו" וד"ל). המשך הפסוק: "ותשת עלי כפכה" היינו בסוד השראת הרישא עילאה – רדל"א – מעל ליחוד הפנימי של קדמון באדם כנ"ל וד"ל. והנה הקב"ה נקרא "ישב קדם" (שם נה, כ), והיינו ש"יושב" ושורה בבחינת "קדם", ס"ת וצדיק יסוד עולם" כנ"ל, וע"ד פרוש הבעש"ט זי"ע עה"פ (שם כב, ד): "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ש"אתה", הקדוש ונבדל בעצם ב"ה, עצמותו יתברך, נמשך ומתלבש ב"תהלות ישראל", בחינת "הללו עבדי הוי' הללו את שם הוי'" וכמו שיתבאר בפנים וד"ל.

ועוד בענין ממוצע המחבר, הנה מבואר בדא"ח (עיין חנה אריאל פרשת פקודי) שהנביא הוא בחינת הממוצע בין ה' לבין העם (כדברי משה: "אנכי עומד בין הוי' וביניכם"). וכן אהרן הוא בחינת ממוצע ונביא בין משה (עליו נאמר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", דהיינו שפנימיות האלקות נתגלה בפנימיות נשמתו וגופו של משה בבחינת ידיעה, התקשרות ודבקות ממש) לבין העם (דהיינו בסוד היות אהרן "שושבינא דמטרוניתא" בעוד שמשה רבינו הוא "שושבינא דמלכא"). והוא על דרך הלבנה ("ישראל מונים ללבנה", דהיינו לסוד הממוצע המחבר, בסוד "וגם בך יאמינו לעולם", שהוא סוד "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'" שאמר ה' למשה – "כזה ראה וקדש", "זה משה האיש", שנתנבא ב"זה הדבר אשר צוה ה'", "ויקרא אל משה" בסוד "וקרא זה אל זה", דהיינו סוד קריאת ג"ר דעתיק (פנימיות א"ק כנ"ל) לז"ת דעתיק, כאשר הכל מתלבש בתוך בחינת "אדם", נבואת "כה" דשאר הנביאים ודוק. אליבא דאמת משה עצמו הוא כנגד ה"זה" העליון של ג"ר דעתיק, וכמו שיתבאר לקמן. חטא העגל הסתעף מאי השגת ענין זה גופא, כלומר שנדמה היה לעם שמשה הוא בחינת "זה" המתלבש ב"כה" בלבד, "זה משה האיש" (דהיינו בחינת "איש" שבו, מחציו ולמטה, משא"כ בבחינת "אלקים" שבו, מחציו ולמעלה, לא השיגו, וכמו שיתבאר בפנים. בחינת ה"איש" של משה היינו כנגד בחינת אהרן עצמו, כמו שיתבאר, ובסוד "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" וד"ל). זה זה כה הוא סוד ז פעמים ז. גם ב"כה" שתי בחינות – "כה וכה". "זה אל זה" "כה וכה" עולה ג"פ זה כה שהוא אלף־פלא וד"ל) שהיא הממוצע המחבר בהבאת האור העצמי של שמש הוי' (שתחומו ביום דוקא, דהיינו שאין מציאות חשכת לילה תופסת מקום אצלו כלל) לתחום החשך הנקרא לילה.

נביא אמת הוא ממוצע המחבר, בעוד שנביא שקר (אפילו זה שאומר מה שבאמת נאמר לחברו) הוא ממוצע המפסיק ר"ל. משה (והארתו בכל נביא אמת) הוא עיקר הבחינה העליונה שבממוצע המחבר (ג"ר דעתיק, כדלעיל), "נשמה חדשה" ("מן המים משיתהו"), "פנים חדשות באו לכאן", כנ"ל. אהרן הוא כנגד עצם בחינת הממוצע המחבר (ז"ת דעתיק, כנ"ל), "נשמה דאצילות". שאר הנביאים שבכל דור ודור הם בעיקר כנגד הבחינה של (רישא דאריך) "נשמה כללית", המזדהה עם עצם נשמת כנסת ישראל.

והנה, בפרטיות, שלשת האחים הנביאים – משה אהרן ומרים – שבזכותם ניתנה תורה לישראל ("אוריאן תליתאי לעמא תליתאי על ידי תליתאי בירחא תליתאי". י"ל שארבעת חלקי מאמר זה הם כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה לפי הצרוף השלישי, של חדש סיון ("ירחא תליתאי"), "זמן מתן תורתנו": יוהה ודוק. נמצא ששלש המדרגות של הממוצע המחבר, משה אהרן ומרים, כולן בסוד ה עילאה שבשם, הכל בסוד "משה זכה לבינה", מקור הנבואה שבישראל ודוק. לפי סוד אמן, ר"ת אלקים מלאך נביא, שיתבאר לקמן, י"ל ששרש סוד המלאך ב"שבילא", קוץ התחתון שבאות י שבשם (שכנגד יחוד אור היסוד במלכות דעולם האצילות ע"מ להאיר למטה בבריאה וכו', סוד "המלאך הגואל" ו"מלאך הברית" כנודע), ואילו סוד אלקים היינו עצם אות ה־י עם קוצו שמעליו, עיקר הסוד של "עצומ"ה... בתוך גוף", כמו שיתבאר לקמן בבאור ח, עיי"ש), הם כנגד שלש המדרגות שבנבואה, שכנגד שלש המדרגות שבממוצע המחבר כנ"ל. תחלה נולדה מרים, בסוד "נשמה כללית" (בלידתה התחילה עיקר עבודת הפרך שבמצרים, שעל כן נקראת מרים מלשון מרירות – "וימררו את חייהם וגו'". והיינו שהיא סוד הזדהות המנהיג עם כללות האומה להרגיש את סבלם וכו': היא זאת שבטלה את גזרת אביה, גזרה הפוגמת ב"שלמות העם"; היא ששמרה על אחיה, משה, מושיעם של ישראל (עליו ניבאה תחלה), בהיותו בתבה וכו'; בקריעת ים סוף היא שאמרה שירה לנשים, כולל אותן שפחות (שנתגלגלו לשרת בבית רבי, כמבואר בכתבי האריז"ל וכדלעיל), עליהן נאמר "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים", וכולל העוברים שברחם אמם ("עובר ירך אמו") שהכירוהו תחלה ואמרו "זה אלי ואנוהו"; אפילו בשעה שדברה באחיה במשה התכוונה לעשות "שלום בית" בין משה לאשתו, סוד קיום האומה דוקא, וכמבואר במ"א שמשיח אינו פורש מאשתו וד"ל; כאשר נענשה להסגר שבעת ימים מחוץ למחנה "העם לא נסע עד האסף מרים", מתוך הזדהות שלמה הדדית ודוק). אחריה נולד אהרן, בסוד "נשמה דאצילות" סתם (בניו, נדב ואביהוא, הם עיקר "אצילי בני ישראל", כאשר שרש ה"אצילות" בעם היינו דמות הכהן הגדול המשמש בשמונה בגדים, כמלאך ה' בתוך העם, וכמו שיתבאר. "אבא מקנן ב(כל עולם ה)אצילות", היינו סוד אהרן (שהוא העושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, כנגד ד' פרצופי האצילות, כמבואר במ"א), ומכח התכללות "אמא עילאה" ב"אבא עילאה", כידוע בכתבי האריז"ל, שהיא המוציאה אותו מן הכח אל הפועל להיות "נקודה דנעיץ" בפנימיות כל וד"ל). אחריו נולד משה רבינו, מלקוחים חדשים של עמרם ביוכבד (שאף היא התחדשה לחלוטין והפכה ל"בת" ("בת לוי"), שרש בן עמרם שהוא "איש האלקים"), בסוד "נשמה חדשה" (שעל כן "ותרא אתו כי טוב הוא", אך לא נתנה לו כל שם, לפי פשוטו של מקרא, שהרי חדוש נפלא כזה שמו "פלאי", עד שבאה בתיה (אף היא בסוד בת כנ"ל, אך בתוספת יה שכנגד חו"ב, שכל גלוי ומוגדר כחכמת אדם (הראשון) לקרוא שמות) וקראה לו משה על שם "מן המים משיתהו" וד"ל), "פנים חדשות באו לכאן".

ביחס לאהרן ("נביאך" דמשה), מכונה משה "אלקים" (שלאהרן דוקא, שרש מדרגת ה"חסיד" האמיתי של משה רבינו – רבי ר"ת ראש בני ישראל – מתגלה בשלמות המדרגה העליונה שבמשה גופא, היותו "איש האלקים" (שהרי "איש האלקים" עולה בן עמרם כנ"ל, והלא גם אהרן הוא בן עמרם. אך עיקר אחיזתו של אהרן הוא במדרגת "איש", שכנגד ז"ת דעתיק כנ"ל, סוד התענוג המורכב בשמונה בגדים, ובכל זאת אליו מתגלה, בסוד ההשראה, מדרגתו העיקרית של משה אחיו, היותו בחינת "אלקים" ממש, "עצומ"ה... בתוך גוף")). בדברי המלאכים ששלח משה אל מלך אדום (לבקש רשות לעבור דרך ארצו), מכונה משה "מלאך" – "וישלח מלאך ויצאנו ממצרים". ענין ה"מלאך" בכלל הוא גם בסוד ה"ממוצע" (מלאך טוב הנו "ממוצע המחבר", בעוד שמלאך רע הוא "ממוצע המפסיק". בנפש האדם הם שני יצריו, יצר הטוב ויצר הרע. כאשר מחזירים את יצר הרע בתשובה, כמ"ש "'ובכל לבבך' – בשני יצריך", אזי "מתחבר" גם ה"ממוצע המפסיק", שעל דרך נביא השקר המבואר לעיל (ששרשו הנחש הקדמוני וד"ל), לסוד ה"ממוצע המחבר" (דהיינו שהנחש מגדל רגלים, שהרי, בתחלה, לשקר אין רגלים. והיינו שעיקר תקונו תלוי בבחינת נה"י, להתקשר למקום מצוקת הכלל באמת, ע"פ נקודת מדת הרחמים שמעליו, שהרי בתחלה "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"), ונעשה הכל בסוד שם הוי' ב"ה – "יצר הטוב ויצר הרע", כמבואר בכתבי רבי אברהם אבולעפיא זצ"ל, ובסוד "הרע כסא (שבו רגלים) לטוב" וד"ל), ובסוד "שלוחו של אדם כמותו".

והנה, בכללות, ג' בחינות ממוצע – אלקים (ע"ד "עד האלקים וגו'", שהם הדיינים הדנים דין אמת לאמתו, מכחו של "משה אמת ותורתו אמת"), מלאך (מדרגתו של משה המתגלה, ע"י מלאכיו של משה, למלך אדום, בסוד ז"ת דעתיק המתלבשים באריך וד"ל), נביא (שסימנם – אמן. ובסוד "גדול העונה אמן יותר מן המברך", שהוא הוא הממשיך את גלוי הברכה בתוך מציאות העולם, ע"ד הלבנה כנ"ל שהיא הממוצע בהבאת אור השמש לחשכת לילה – "ואמונתך בלילות" וד"ל) – הם הם כנגד ג' המדרגות שבממוצע – "נשמה חדשה" (אלקים, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכן לגבי "אלקים" דמתן תורה, "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר", היינו בסוד "תורה חדשה מאתי תצא" תמיד, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"), "נשמה דאצילות" (מלאך, שהרי סוד האצילות הוא כעין "מלאך" בעצם, "מלאך הברית", לחבר אלקות לעולמות, כמבואר בדא"ח), "נשמה כללית" (נביא, שהרי ענינו הוא "לרדת" אל העם, מתוך הזדהות אמיתית אתם ולהביא להם את דבר ה'. משא"כ ביחס לבחינת אלקים נאמר "עד האלקים יבא וגו'", בדרך עליה מתתא לעילא). בג' מדרגות המספר (מספר הכרחי, מספר סדורי, מספר קטן) אלקים מלאך נביא עולה חשמל, עיקר סוד הממוצע המחבר כנודע וד"ל. והם בסוד אמונה, תענוג, רצון – ג' רישין שבכתר כנודע (וכן בסוד כוכב ("מונה מספר לכוכבים" מלשון אמונה כנודע), שמש (שאורו העצמי היינו תענוג הצדיקים לע"ל וד"ל), ירח (שרש הרצון ד"אנא אמלוך" וד"ל). "דרך כוכב", שדרש רבי עקיבא על בר כוכבא־בר כוזיבא, היינו "דריכות" בחינת הכוכב, המשכה מהאמונה דרדל"א בבטחון העז והנחוש המתגלה במצח הרצון, וכמבואר במאמר אמונה ובטחון פ"ז עיי"ש. האמונה והרצון, כוכבים וירח, מתגלים בלילה, ובסוד צלא דמהימנותא דסכך הסוכה, שצריך שכוכבים יראו מתוכו. התענוג, השמש, תחומו ביום, אך הירח מאירו, בצמצום, בלילה כנ"ל. מקום הלבנה הוא בגלגל ה־א (מלמטה למעלה); מקום החמה בגלגל ה־ד; מקום הכוכבים בגלגל ה־ח – הכל בסוד אחד (לפי הסדר ירח, כוכבים, שמש – ד רבתי) וד"ל).

ז

ועיין ברבנו בחיי פרשת כי תשא (לג, ז) עה"פ "ומשה יקח את האהל וגו' וקרא לו אהל מועד, והיה כל מבקש הוי' יצא אל אהל מועד וגו'", וזל"ק: "והיה הכתוב ראוי לומר כל מבקש משה. אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד. וכן מצינו שנקרא יעקב בשם אל וכו'. וכן מצינו בשם (בן נח) הצדיק שנקרא בשם המיוחד וכו'. וכן מצינו במלך המשיח וכו' וכן ירושלם וכו'. וטעם הדבר בכולם כי הדבק בדבר נקרא על שם הדבר שידבק בו, ונקרא השליח בשם השולח וכו' שהוא מלאך ונקרא בשם המיוחד וכו'" עיי"ש היות שקצרנו. שתי הבחינות של דבקות ושליחות הן כנגד "רצוא ושוב", כמו שנתבאר לעיל, כאשר לפעמים הכל נכלל בשם דבקות, אשר פרושו הוא ע"ד המשכת הגלוי של רוממות העצמות למטה, בסוד "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", כמבואר בדא"ח וד"ל. והנה "כל מבקש הוי'" הוא ע"ד "ומבקשי הוי' יבינו כל", והיינו שהוי' ב"ה מתגלה בסוד "כל" שהוא רמז לצדיק יסוד עולם (וע"י שנכלל המבקש בסוד "כל", כמ"ש "כל מבקש הוי'", זוכה להבין "כל", דהיינו הבחינה של "נשמה כללית" שב"ממוצע המחבר", כמבואר לעיל. ע"י התבטלות והתמסרות הפרט לכלל ישראל נכלל אף הוא בסוד "כל" וד"ל).

ויש להעיר שמשה, שם, המלך המשיח, ירושלם, מלאך עולה עשר פעמים יעקב, סוד פעמים הוי' ב"ה, שלמות מספר האזכרות של השם המיוחד ב"ה בכל חמשה חומשי תורה, כנודע. "מבקש" עולה טוב פעמים הוי' ב"ה. "והיה" הוא אותיות הוי' ב"ה. "והיה כל מבקש הוי' יצא אל" עולה הוי' פעמים הוי', דהיינו הוי' ברבוע כללי. "והיה כל מבקש הוי' יצא אל אהל מועד" עולה לב פעמים הוי' (סוד ארץ ישראל – "היטב איטיב" בהכאה, כנודע. ב"והיה וגו'" הנ"ל יש כו אותיות, כמנין "היטב". נמצא שממוצע כל אות שבו עולה לב, כמנין "איטיב"). לתבות "והיה כל מבקש הוי' יצא אל" (הוי' ברבוע כללי כנ"ל) מסגרת "אהל מועד" (יוסף, ציון וכו', ו פעמים הוי') מכאן ומכאן (דהיינו "אינו גוף" מכאן "ולא כח בגוף" מכאן, עם כי שפשיטות ה"אהל", ע"ד "עצם השמים לטהר", "מתועד" עם הגוף, בסוד "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים", וכמבואר בדא"ח ש"במציעותא" הוי', העצם, ואלקים, בחינת "אני אמרתי אלקים אתם", כולא חד ממש וד"ל). הכל עולה לח פעמים הוי' (כאשר הר"ת עולים אחד ברבוע כללי והשאר עולה סכום כל הרבועים מ־א עד אחד). "וקרא לו אהל מועד" הוא סוד שם צבאות ב"ה, סוד התלבשות "עצומ"ה... בתוך גוף", וכמו שיתבאר לקמן בבאור יג, והיינו שקרא והמשיך לתוך גופו את סוד הפשיטות המכונה "אהל מועד".

והנה עיקר פרושו של רבינו בחיי הנ"ל: "והיה הכתוב ראוי לומר כל מבקש משה. אלא מכאן שנקרא משה בשם המיוחד", עולה בקנה אחד עם פרוש רש"י ז"ל (שעל פי מדרשי חז"ל): "'כל מבקש ה''. מכאן למבקש פני זקן כמקבל פני שכינה". נמצא ש"ה'" שבפסוק "כל מבקש ה'" קאי על משה, "פני זקן", כדברי רבינו בחיי. "זקן" היינו "זה שקנה חכמה", ממקור החכמה שבכתר, כמבואר בדא"ח. "פני זקן" הוא בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק", הגלוי שלעתיד לבא, כידוע בכתבי האריז"ל ומבואר בדא"ח ("ראשו כתם פז", "פז" ר"ת "פני זקן". שאר האותיות של "פני זקן" הן אותיות קנין, סוד "קנין תורה" ממקור התורה כמו שהיא מיוחדת בו יתברך, "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"). "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש", ומתגלה ענין זה גם עתה, כאשר יוצא האיש הישראלי מן המחנה (מקום ישובו), בסוד "צאינה וגו'" (כידוע פרושו מכ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע) לבקש את ה', דהיינו גלוי עצומ"ה יתברך בתוך גוף הצדיק, גלוי שבעצם שייך לע"ל, וכמו שיתבאר בפנים בפרק ו. גלוי העתיד (בהוה) הוא סוד שם הוי' ב"ה, שם המיוחד וכו', בכל מקום, שהרי הוא היה הוה ויהיה כאחד ממש, אך עיקר גזרתו על שם העתיד (ע"ד "אהיה אשר אהיה", שם הגאולה כנודע) וד"ל.

בהמשך נאמר: "והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה. והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה. וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו". ופרש"י: "'והשתחוו' – לשכינה". וכן פרש רבנו בחיי שם: "לא היו עומדים ומשתחוים מפני עמוד הענן אלא מפני הכבוד השוכן בתוכו, כענין ספר תורה שאין עומדים מפניו ומשתחוים לו מפני המפה והתיק והתפוחים והקלפים אלא מפני התורה הכתובה בהם". והנה תחילה היתה קימה ("יקומו כל העם") מפני משה (שנקרא בשם המיוחד כנ"ל), ואח"כ קימה ("וקם כל העם") מפני העמוד (שבו שרתה השכינה) והשתחויה לשכינה עצמה (שנתגלתה מתוך העמוד כביכול). והם כנגד ג' הבחינות של רישא דאריך (רצון, משה ע"ה עולה רצון כנודע. והוא בסוד "נרצה" בסיום הסימן של ליל הסדר, שענינו "שבע רצון ומלא ברכת הוי'" כאשר התענוג העליון מתלבש בו והאמונה הפשוטה שורה על גביו וד"ל), רישא דאין (תענוג, סוד "עמוד הענן יומם", שהוא מיסוד המים המצמיחים כל מיני תענוג, ועמידתו הוא בסוד קימת הברית וד"ל) ורישא דלא אתידע (סוד השכינה השורה ומדברת מתוך עמוד הענן, חביון עז העצמות השורה בבחינת רדל"א וד"ל). והיינו שעמוד הענן מתלבש כביכול בגופו של משה (שהרי סוד הענן הוא ממוצע בין רוחניות לגשמיות, כמבואר במ"א) ובו ועל גביו שורה השכינה, אליה משתחוים כל העם, בסוד "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" וד"ל.

בהמשך נאמר: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו", ופרש בעל אור החיים הק': "הכונה בזה היא כפי שיעור ההכנה שהיה עושה משה להקבלת פני שכינה, לאותו שיעור תהיה ההשגה מפנים העליונים, כי כפי אשר יכין אדם עצמו להשפעת הקדושה, ישיג. ואומר 'כאשר ידבר איש אל רעהו', יתבאר לדרכנו ע"ד אומרו 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', פי' כי הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנא, כי כפי אשר יכין האדם לבו לאהוב חברו כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו. והוא אומרו 'כאשר ידבר איש אל רעהו', שלא יאהבנו אם לא יכין לבו להיות גם הוא רעהו, כמו כן דבר ה' פנים אל פנים. ומעתה יבחין אדם מה הוא עם קונו, אם לבבו יתאוה ויחשוק בה' ובעבודתו הנה זה סימן כי ה' אהבו". ענין זה ד"ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" נודע ל"כל מבקש ה'" אשר "יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה" (ואף שבודאי לא שמע איש בדבר ה' עם משה, בכל זאת ה"רשימו" של קדושה זו נשאר ודאי ב"אויר" האהל, דבר הניתן להרגשה ולהמחשה על ידי "כל מבקש ה'" באמת). סוד הדבור עם משה (שתרגומו "ומתמלל ה' עם משה", וכמובא בפרש"י – "שהוא כבוד שכינה, כמו 'וישמע את הקול מדבר אליו', ואינו קורא מדבר אליו. כשהוא קורא 'מדבר' פתרונו הקול מדבר בינו לבין עצמו וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא 'מדבר' משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט" – וי"ל, בפנימיות הענין, שאינו בא לומר שלא דבר עמו מתוך חשק ותענוג רב, אלא כרב המדבר בינו לבין עצמו בלבד (עיין תניא אגה"ק טו), אלא שה' עם משה נעשו ע"ד עצם אחד ממש וממילא היה הדבור בינו לבין עצמו ממש וד"ל) "פנים אל פנים", לפי הכנת פני משה כן גלוי פני השי"ת אליו, "כמים הפנים לפנים", היינו לומר שמשה רבינו ע"ה תקע את מחשבתו בקדושת עצמותו יתברך ממש (בסוד "הר קדשי", כמבואר לעיל בבאור א, עיי"ש), והיינו ש"נכנס" לפני ולפנים ממש (שבמקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש), ובזכות זה נמשך גלוי עצמותו יתברך להתלבש בגופו ממש, "מדה כנגד מדה", ועד שנעשה "רעהו" של השי"ת (היורד להתלבש בו בסוד "איש", דהיינו ש"הוי' איש וגו'" מתלבש בבחינת "מחציו ולמעלה אלקים" שבמשה, הכל בסוד "חתוך הזהב" שבמקום טבורו של אדם וד"ל) ממש.

ח

לפי ערכי הכנויים, שתי הבחינות של "עצמות ומהות" מכוונות כנגד כתר וחכמה, או, בכללות העולמות א"ק אבי"ע, כנגד א"ק (המאציל) ואצילות (הנאצל), וכמבואר במ"א (עיין בהקדמת סוד ה' ליראיו) שד' אותיות שם הוי' ב"ה וקוש"י הן כנגד: עצמות, מהות, מציאות, איכות, כמות. נמצא ש"עצמות ומהות" מרומזות ב־י (מהות) וקוצו של י (עצמות) שבשם, ששתיהן מהוות "גוף" (אות) אחד ממש. "עצומ"ה... בתוך גוף" היינו ע"ד "אות הוא בצבא דיליה" (עיין לקמן בבאור יג), דהיינו סוד אות ה־י שבשם הוי' דוקא (סוד שם "הוי' צבאות" בנצח – בטחון. ובסוד "הוי' בחכמה", שכללותו מתגלה במדרגת החכמה שבו, אות ה־י שבו). ב־י זו דוקא (עם קוש"י) נאמר "נעוץ תחלתן בסופן" דוקא (ולא באמצען, כמבואר בדא"ח), דהיינו שמתגלה בגוף (מדרגה התחתונה של) הצדיק דוקא, וכמו שיתבאר.

והנה אמיתת סוד "עצמות ומהות" הוא בסוד "פנימיות אבא (מהות) פנימיות עתיק (עצמות)" (סוד "פני זקן" שבבאור הקודם, עיי"ש), שלעילא ולעילא, בבחינת "יחיד" שלמעלה מ"אחד" ו"קדמון" שלפני הצמצום הראשון, ענינו הוא מה ש"נמלך הקב"ה בנשמותיהם של צדיקים" – שמכאן עיקר שרשו של כח ה"שוב" בעבודת נשמות ישראל – ע"ד עצתן תחלה לקוב"ה לברוא את העולם לשם הכונה הפנימית והעצמית של "דירה בתחתונים" – וכן שרש הגלוי של "עצומ"ה... בתוך גוף", שהרי מה שעלתה לפניו נח"ר מעבודת הצדיקים לע"ל (שהוא גופא ענין "במי נמלך") היינו עבודת נש"י בגופים גשמיים דוקא, כמבואר בדא"ח. וממילא בחינה זו של "עצומ"ה" מתגלה בגוף הצדיק דוקא וד"ל.

והנה לפי המבואר לעיל ש"עצמות ומהות" הן כנגד כתר וחכמה (ובעמק יותר: פנימיות עתיק ופנימיות אבא) מובן שב"עצמות", שהוא לבדו הוא ולית דידע ביה בר איהו, "אין טעם לרצון" כלל וכלל, מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" בגוף הצדיק – "ועמך כלם צדיקים" לעתיד לבא. ה"מהות" שכנגד החכמה העצמית, כח מה שבבחינת יחיד ממש, היינו מלשון שאלה לידע מה הוא, כאשר אין באמת כל תשובה מוגדרת לכל שכל מוגבל (אפילו מחשבה קדומה דא"ק) ח"ו, אלא לומר שהוא יתברך "נמנע הנמנעות", "נושא הפכים" ו"כל יכול", וכמבואר במ"א. משא"כ בבחינת "עצמות" גם "לידע" זאת שהוא יתברך "נמנע הנמנעות" וכו' לא שייך כלל, וממילא אין כל טעם לרצונו העצמי כנ"ל. והנה עצם (שרש "עצמות") עולה קדמון (ואין זו בחינת "קדמון" של ג' בחינות: יחיד, אחד, קדמון שלפני הצמצום הראשון המבוארות בדא"ח, אלא אמיתת עצמותו יתברך שהוא "קדמון לכל קדומים", והיינו כאלו נאמר שכל מה שתוכל לומר עליו יתברך, גם שהוא "נמנע הנמנעות" וכו' הרי עצמותו יתברך "קדמה" לכך, והוא יסוד הכניסה "לפני ולפנים", שתמיד הינו "לפני" כל מה שתעלה במחשבה, סוד "קדש הקדשים" וד"ל), בעוד שמה (שרש "מהות") עולה אדם, והם שרש כל השרשים של "אדם" ו"קדמון" שנתבארו לעיל בבאור ב, עיי"ש בארוכה (הערך הממוצע של ה אותיות עצם־מה עולה מט – ז ברבוע; במספר סדורי עצם־מה עולה שם אדני (במ"ה) ב"ה, כאשר הערך הממוצע של ה האותיות עולה אחד ודוק). "עצמות" הוא שרש סוד הבחירה (החפשית לגמרי) בעוד ש"מהות" הוא שרש סוד הידיעה (שרש ענין "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, ובידיעת עצמו יודע כל הנמצאים") וד"ל.

והנה "עצמות" היא בחינת יוסף הצדיק – "עצמות יוסף" – ו"מהות" היא בחינת משה רבינו – "ונחנו מה". יחודם של יוסף משה (בסוד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר, פקד יפקד אלקים אתכם, והעליתם את עצמתי מזה אתכם". והנה משה רבינו ע"ה לא זכה לגמור את מצות העלאת עצמות יוסף לארץ ישראל לקברן בשכם, וכמו שפרש רשיז"ל עה"פ "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו'" (דברים ח, א): "'כל המצוה': כפשוטו. ומ"א אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה, שנאמר 'ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם', והלא משה לבדו נתעסק בהם להעלותם, אלא לפי שלא הספיק לגומרה וגמרוה ישראל נקראת על שמם". ועיין בחנה אריאל פר' עקב, ש"מצוה", מלשון צוותא וחבור, קאי בפרט על ספירת היסוד, בחינת יוסף הצדיק, וכן ידוע ש"כל" מרמז לספירת היסוד ("כי כל בשמים ובארץ"), וממילא נמצא ש"כל המצוה" הוא על דרך "יסוד היסודות" וד"ל. "כל המצוה" עולה יד ברבוע כללי, שהוא ז (אותיות) פעמים כח (ז ב"משולש") וד"ל. ארבעת הפעלים שבהמשך הפסוק: "למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם וגו'" מכוונים כנגד ד אותיות הוי' ב"ה וד"ל. "משה זכה לבינה" בלבד, יחוד יה שבשם, אך לא זכה ליחדא שם יה ב־וה, אלא בסוד "בשם כל ישראל", שהרי "נעוץ סופן בתחלתם" – "העלו בני ישראל וגו'" ב"השבע השביע את בני ישראל וגו'" וד"ל. והיינו שבגמר כל המצוה מתגלה בחינת העצמות דוקא, בחינת יוסף בעצם, בחינת קבורתו בשכם ("שכם אחד על אחיך") דוקא וד"ל. אך משה הוא בסוד מחשבה – חשב מה (במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא, והלא משה נתעסק בהעלאת עצמות יוסף המיועדות לבא למנוחת עולמים בשכם, וממילא נמצא משה בשכם, עיר הברית, תחלת בואם של בני ישראל לארץ. בזכות מצוה זו קוה משה רבינו ע"ה שיזכה אף הוא לעלות לארץ ולהשתקע בה, אך לא זכה לעצמות ממש בגלגול ההוא, אלא "מה שהיה הוא שיהיה" הוא ענין נצחיותו של משה, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" ו"סוף הכבוד לבא", היינו כבוד גלוי העצמות ממש בו בעלותו לארץ ישראל בפועל ממש וד"ל) עולה ראש ("ראש דברך אמת וגו'", "משה אמת" ו"תתן אמת ליעקב" ("אמת ליעקב" – יעקב לא מת, שצדיקים במיתתם נקראים חיים, שעולים עד לבחינת חי בעצם וד"ל) דקאי על יוסף, חותם אמת, שניתן ליעקב להיות מטתו שלמה וד"ל. כנגד "ראש דברך אמת" יש בבחינת "את זה לעומת זה וגו'" ראש של שקר, והוא מה שאמרו בנ"י "נתנה ראש וגו'" במקום מרע"ה. והוקשה הדבר למרע"ה כיום שעשו בו את העגל (רש"י לדברים י, ז). והיינו שאותו "ראש", שבמקום מרע"ה, שניחא ליה לשוב מצרימה, לתודעת הגבול וכו', הוא הוא ענין הממוצע המפסיק בעצם. ויש לרמז זה ב"בראשית" – הבחירה החפשית בין ב בחינות "ראש", שניהם ב"סמיכות" ל"סומך" נעלם – "ראשית...", דהיינו שהאחד נסמך על ידי השי"ת, בעוד שהשני נסמך על ידי כחות הטבע, וממילא ע"י כחו ועצם ידו המדומה, בלבד וד"ל) שעולה ממוצע המחבר. אצל יוסף אין קושיות כלל, אלא כולו "בן פורת", פורת אותיות פותר (לאחרים) לפי רצונו הוא (ומה שאומר בשם אלקים היינו שהכל אחד בעצם, וע"ד הא דאיתא בעירובין נא, א שאם נראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה, והיינו שבאמת ובפנימיות בטל הוא לגמרי לנשמת אותו אדם גדול עד שמדבר מתוך גרונו ממש אותה הלכה הברורה לו וד"ל. ועיין לעיל בסוף פ"ג שבחטא העגל נקט משה במדה זו של יוסף, שאת עצמותיו לקח עמו לצורך כך, של החלטת גלוי האלקות דרכו, באמרו "כה אמר הוי' אלקי ישראל וגו'", עיי"ש. והיינו שראוי יוסף הצדיק לסמוך עליו בשעת הדחק, ע"ד הנאמר ברשב"י, דהיינו כאשר צריכים להחזיר "אחר" להיות "בן", עיין בבאור הבא, וד"ל), מה שאין כן אצל משה ישנן קושיות, ע"ד "למה הרעותה", כאשר התשובה היא שהשם יתברך הוא "כל יכול" וכיוצא בזה, וכמבואר במ"א.

ועיין בשער היחוד והאמונה פ"ח: "...אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו מוסיפים בו ריבוי והרכבה ח"ו במהותו ועצמותו, אלא עצמותו ומהותו ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו וכן שאר מדותיו הקדושות הכל אחדות פשוטה ממש שהיא היא עצמותו ומהותו...". ידוע שרצונו יתברך, שלמעלה מחב"ד חג"ת כו', הוא בחינת כתר עליון בכלל, אך בפרט הוא בחינת "רישא דאריך", הראש התחתון מבין ג' רישין שבכתר. נמצא מובן ש"עצמותו ומהותו ורצונו" מרמז, בדרך פרט, לג' רישין שבכתר: "רישא דלא ידע ולא אתידע", "רישא דאין", "רישא דאריך", המכוונים בנפש כנגד שלשת הכחות של ה"על־מודע": אמונה, תענוג, רצון (כמבואר באריכות בסוד ה' ליראיו שער א ושער "ג' רישין שבכתר" עיי"ש). אמונה ותענוג נכללים שניהם בסוד "עתיק" (מלשון העתקת העליון להופיע בתחתון, ולעניננו – העתקת בחינת קוב"ה כביכול להופיע בגוף הצדיק־יסוד־עולם שבבחינת הממוצע המחבר את עצם האלקות לכללות נשמות ישראל, ודרכן לעולמות כולם, וכנ"ל) שלמעלה מ"אריך" (בבחינת רדל"א שבו – אמונה פשוטה) אך גם שורה בו ואף מתלבש בו בפנימיותו להחיותו (בבחינת רישא דאין שבו – תענוג פשוט (הנעלם והבא במורגש) ותענוג מורכב). "והחכמה מאין תמצא" קאי בפרט על רישא דאין, סוד המים העליונים המצמיחים כל מיני תענוג בהברקת כח המשכיל לשכל הגלוי (ובסוד "מן המים משיתהו", שרש נשמת משה רבינו ע"ה, וכנ"ל בענין "ונחנו מה" – בחינת "מהות"). "עצמותו", שלמעלה מכל שאלה (כנ"ל בענין "לפני ולפנים" – "קדש הקדשים"), היינו כח האמונה הפשוטה, סוד השם הקדוש "ככה" (ר"ת כתר כל הכתרים, כידוע ממורנו הבעש"ט זי"ע) ולא אחרת, בחינת "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (מקור מלכות בית דוד, כמבואר בדא"ח, בהמשחו בשמן המשחה דבחינת עצמות יוסף וד"ל).

נמצא שגלוי "עצמותו ומהותו" יתברך בגוף הצדיק הוא ע"י אמונתו האיתנה והפשוטה בעצמותו יתברך, ושעשועיו העצמיים במאור שבתורה (בחינת "והחכמה מאין תמצא" כנ"ל), והיינו כנגד היחוד העצמי דישראל וקוב"ה (שלא ע"י התורה דוקא, אלא מפאת שישראל וקוב"ה כולא חד בעצם, למעלה גם מבחינת "אורייתא וקוב"ה כולא חד", כמבואר בדא"ח), והיחוד של ישראל בקוב"ה ע"י מקור התורה.

והנה "עצמותו ומהותו ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו וכן שאר מדותיו הקדושות הכל אחדות פשוטה ממש שהיא היא עצמותו ומהותו". הרי שכל האצילות כולה נכללת בפרצוף עתיק שבה, וכן, עד"ז, כללות מדותיו של הצדיק־יסוד־עולם כלולות באמונתו האיתנה והפשוטה והענג האלקי ששורה בו, הכל בבחינת "אחדות פשוטה ממש" בסוד "רזא דמהימנותא" (כמבואר בהערה שבתחלת שער א בסוד ה' ליראיו עיי"ש) וד"ל.

ט

והיינו שאמרו לו "המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו", שהמלך הוא בחינת הממוצע כו' (עיין חנה אריאל לפרשת שופטים), ובציור דמותו של יוסף ראו אחיו בחינת "ממוצע המפסיק". וזה המרומז בשם יוסף, ע"ד שני הפרושים בתבת "יסף" (בפסוק "ולא יסף עוד לדעתה", בספור של יהודה ותמר, שבא בהמשך למכירת יוסף, בעצת יהודה, למצרים): "יסף" מלשון הוספה (שלפי זה יוסף הוא ממוצע המחבר את ה"סוף" ל"אין סוף" להיותו "בלי גבול בגבול" – כמדת רבי אמיתי שבעצם הסתכלותו בכל דבר, גם במציאות הרע, מתקנו ומוסיף בו חיות, חיות של תשובה למקורו כו') או "יסף" מלשון הפסקה (שלפי זה יוסף הינו "ממוצע המפסיק", כדמיונם של השבטים, הצובר בר (שפע עליון) על מנת שיצטרכו כל עמי הארץ לבא אליו, להשתחוות לו ולקבל את מרותו ושלטונו מרצון או שלא מרצון וד"ל). והנה כאשר נעמיק להתבונן בספורו של יוסף (בסוד "עמק חברון", העמקה בברור כח המחבר שבצדיק, להיות "ממוצע המחבר" באמת) נוכח שהורדתו של יוסף מצרימה, למקום כור הברזל של ערות הארץ, היתה על מנת לבררו (ע"י ארבע דרגות של יסורים: השלכתו לבור, מכירתו לישמעאלים וכו', עבדותו בבית פוטיפר ואשתו, כליאתו בבית הסהר, ארבע בחינות כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, דהיינו ברורי ארבע המדרגות של חכמה (בטול), בינה (שמחה), מדות (אהבה, יראה וכו') מלכות (שפלות) שב"ממוצע המחבר", כמבואר במ"א ואכמ"ל) ולזככו, להפריש ממנו כל שמץ של קליפת "ממוצע המפסיק" ח"ו, כך שישאר אך ורק "ממוצע המחבר" וד"ל.

"ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף הוי' לי בן אחר". וידוע פרושו בדא"ח שתפקידו העיקרי של יוסף הצדיק (שהרי תפקיד הנשמה בירידתה לגוף בעולם הזה התחתון מרומז בשמו אשר יקראו לו כו') הוא להוסיף ולעשות מ"אחר" – מי שהיה רחוק מהשי"ת ועד להיותו משתייך לצד אחר, סט"א ר"ל – "בן" הקרוב לאביו שבשמים בתכלית הקירוב והדבקות. והיינו שענינו של יוסף הוא לעשות בעלי תשובה, שבמקום שבעלי תשובה עומדים וכו' (שעל כן עיקר מקום "עבודתו" היה במצרים, ערות הארץ. אחיו של יוסף, השבטים הקדושים, הרגישו שיוסף מתיחס אליהם כאל "אחרים" וחרה להם הדבר מאד בדמיונם שרצונו של יוסף הוא לעשות הפסק בינם לבין אביהם שבשמים ר"ל, ועל כן דנו אותו דין ממוצע המפסיק כו'. אך לא השכילו את סודו האמיתי של יוסף אחיהם, סוד ביאת משיח דאתא לאתבא (גם) צדיקיא בתיובתא, ועל מנת כן חייב הוא להמשיך בהם תחלה הרגשת "אחר" (דהיינו הזדהות עם בחינת פושעי ישראל וד"ל), שעל ידי כך יוכל אח"כ להחזירם בתשובה שלמה, תשובה עילאה משמחה רבה, ולהעלותם מבחינת "שם" לבחינת "עצם", בחינתו של יוסף צדיק עליון עצמו כנודע, שבזה הינו ממוצע המחבר לעצומ"ה ממש וד"ל.

י

שבו, על דרך כל בחינת "שמיני" בתורה, מתגלה עצמות ה"אנכי" (של רבי אמיתי, "אנכי עומד בין הוי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר הוי' וגו' לאמר: אנכי הוי' אלקיך וגו'") שבסוד "רקיעא תמינאה" (סוד ה־א של אחד, שלמעלה מה־ח שבו, הכוללת ז רקיעים וארץ וד"ל). יום השמיני בכל מקום הוא סוד הברית קדש, חבור הקדוש ונבדל בעצם עם גוף היהודי ממש. והוא סוד גלוי ה"איתן" שבנשמה (כח האמונה הפשוטה שבו להמחיש את אור הא"ס ב"ה שעתיד להתגלות בביאת המשיח ותחית המתים בהוה ממש, בסוד אותיות אית"ן שמשמשות לעתיד לבא, וכמבואר בתניא קו"א קרוב לסופו עה"פ "וצדקה כנחל איתן", שע"י התעוררות רחמים רבים על חסד גלוי ה"איתן" וע"י מעשה הצדקה – רחמים בפועל – זוכים להמשיך, בחינת "נחל", מעין גלוי ה"איתן" שבנשמה, "אנא עתיד לאתגלאה", גם בזמן הזה עיי"ש וד"ל. גלוי ה"איתן" הוא הוא ענין "עצומ"ה... בתוך גוף", סוד קדושת הברית של צדיק האמת וד"ל.

יא

וידוע שכל ענין החסידות הוא כדי שיחיו העצמות היבשות, "וצדיק באמונתו יחיה" – "כתחית המתים ממש". והוא מתגלה תחלה בצדיק יסוד עולם, אך "משה אוהב ישראל היה" ומזכה את כל בני דורו במדרגתו הוא, בסוד "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", כלומר שע"י "משה עבדו" באים לדרגה נעלית יותר באמונה בהשי"ת ועד להתעצמות עם עצם נקודת האמונה בעצמותו יתברך איך שהוא הכל והכל הוא, שאזי קם לתחיה וחי בחיים נצחיים ממש, כמבואר בדא"ח.

יב

"אנא חכימא דיהודאי" (לפי הגירסא הראשונה בגמרא שם. ולפי הגירסא "חכימא דיהודאי אנא" היינו בסוד יסוד אבא שמאיר את בחינת "אחד האמת" בכל עולם האצילות וד"ל), שאמר רבי יהושע לסבי רבי אתונא, ר"ת אחד, בסוד המובא בהגהה בתניא קדישא פרק לה (יהודי) וזל"ק: "וכאשר שמעתי ממורי ע"ה פי' וטעם למ"ש בע"ח שאור א"ס ב"ה אינו מתיחד אפי' בעולם האצילות אלא ע"י התלבשותו תחלה בספי' החכמה והיינו משום שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה וכו'". והיינו שבפנימיות חכמתו של רבי יהושע – "חכימא דיהודאי" – שורה "אחד האמת" ("אחד האמת" סוד בעל שם טוב, כמבואר במ"א), ובסוד פך השמן הטהור של חנוכה שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, שאין חכמת יון (הגיון השכל האנושי – "טבע" הנמנעות להיות, כאילו, נמנע באמת ר"ל), חכמת סבי דבי אתונא, יכולה לנגוע בו לטמאו ח"ו, אלא אדרבה, בכחו להפוך את כל המים (חכמה) המרים למתוקים ("מתוק האור" – "האור כי טוב") ובמקום "טבעתי (מלשון חכמת הטבע) ביון מצולה ואין מעמד" – "ויעמד השמן" בסוד "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין" וד"ל.

יג

עיין במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמוד תסא ע"פ מה דאיתא במדרש "מעשה באשה ישראלית ששהתה עם בעלה כמה וכמה שנים ולא הולידה וכו'". ועיין בהקדמה לשכינה ביניהם הערה יג. והנה "תאות צדיקים אך טוב" הוא ענין ה"תאוה" הנ"ל של "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ". הצדיק הוא תכלית האדם, בסוד "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" (כידוע פרוש הה"מ נ"ע על פסוק זה: ארץ בשביל אדם, ואדם בשביל בראתי בגימט' תריג; ארץ אדם בראתי עולה אהבה פעמים חכמה, שהוא אהבת ישראל וכו', כמבואר במ"א וד"ל) – "כי זה כל האדם", על שם "אדמה לעליון", מצוה להדמות אליו יתברך. בעצומ"ה יתברך ממש נאמר "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" ועל כן עיקר קיום המצוה להדמות אליו הוא בענין תאוה זו עצמה (שהרי מצד השכל א"א להדמות אליו, ועיקר סוד ה"אדם" הוא בתקון המדות על ידי המשכת המוחין בהן לדעת במה ואיך להדמות לעליון. וכידוע ש"אדם העליון" קאי, בעיקר, על ז"א דאצילות המתדמה לאדם קדמון כו', כמבואר בדא"ח) שמתאוה הצדיק שעצומ"ה תשכון בקרבו ממש בסוד "אלקי בקרבי", "כי גדול בקרבך קדוש ישראל", להיות "ושכנתי בתוכם" – "דירה בתחתונים". לפי זכות תאוה זו בלב הצדיק – "תאות צדיקים אך טוב" – כך מתדמה לעליון ממש וזוכה לגלוי השראת השכינה בו.

והנה גלוי עצומ"ה בגוף הצדיק הוא סוד השם הקדוש צבאות (בגימטריא גוף קדוש. ועיין בקובץ מכתבי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע שבסוף ספר תהלים "אהל יוסף יצחק", בספור הנפלא של מורנו הבעש"ט זי"ע והה"מ נ"ע, ואיך ששמע הה"מ נ"ע מפי משה רבינו ע"ה (שלמד חומש פרשת לך לך עם תשב"ר באחד מהיכלות ג"ע) בפרוש הכתוב "ויפול אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" – "ומשה רבינו מסביר להם להילדים כי כל הפרושים אמת הם, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואם תאמרו איך אפשר הדבר אשר אברהם יהיה מסתפק במאמר השם, תדעו אשר זהו מצד הגוף ואשר גם גוף קדוש בשר הוא". ובזה נרגעה רוחו של הה"מ נ"ע במה שהרהר אחר רבו הבעש"ט זי"ע למה מקרב כל כך את היהודים הפשוטים, דהיינו שהבין שהרהורו אחר רבו בא לו מצד גופו, שהוא בחינת "שקר" ביחס להארת הנשמה המתלבשת בו (הנקראת "שפת אמת", בעור ששרש הנשמה המתגלה אצל יהודים פשוטים באמרם תהלים באמונה פשוטה הוא בחינת "אמת" והקב"ה הוא "אמת לאמתו", עיין במכתב שם. והנה ארבע בחינות הנ"ל: אמת לאמתו, אמת, שפת אמת, שקר, הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, דגם בחינת השקר נכללת בקדושת השם אצל צדיקי עליון – "ועמך כלם צדיקים" – להיות "הרע כסא לטוב" בבחינת "האבות הן הן המרכבה" בהיות גופם קדוש בסוד שם צבאות ב"ה וד"ל). נמצא שעיקר תקון הגוף, להיות גוף קדוש, שם צבאות שמשמותיו הקדושים יתברך שאינם נמחקים (משא"כ לדעת רבי יוסי שקאי על נשמות ישראל בלבד, וכמו שיתבאר), הוא ע"י תקון ענין ההרהור אחר רבו (ובסוד "צריך עיון גדול" שעולה שם צבאות – גוף קדוש כנ"ל. והו"ס ע רבתי (עיון גדול) ד"שמע ישראל וגו'", שעל ידי העיון הגדול במהות מעלת ישראל-לי ראש – של הצדיק יסוד עולם, ועד לעיון הגדול במעלת מדרגת האמת שבכל אחד ואחת אשר בשם ישראל יכונה, בא לגלוי היחוד – "ה' אלקינו ה' אחד", שבאמרו "אחד" ב־ד רבתי מתקן הוא לגמרי את ענין ההרהור אחר רבו וד"ל), שנחשב כמהרהר אחר השכינה, והתקון הוא להרגיש בו "עצומ"ה... בתוך גוף" בזה גופא שמקרב ביותר את היהודים הפשוטים, שנחשבו "גוף" ביחס לשיעור קומת כנסת ישראל בכלל וד"ל) – "אות הוא בצבא שלו". ה"צבא" המיוחד של קוב"ה היינו נש"י המלובשות בגופי עוה"ז התחתון – "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'", כמ"ש "והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים וגו'".

צבאות באתב"ש הוא סוד השם השתפא, על שם שצדיק האמת נעשה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית כביכול (וידוע שכח הבריאה יש מאין הוא כח העצמות דוקא, וכמבואר באגה"ק סימן כ). ענין ה"שותפות" הוא שאין שותף אחד בטל לשותפו אלא רשות שניהם בכל מקום ופועלים כאחד. והוא ענין "זכוך" הגוף בתכלית, עד שמשתקף היש האמיתי ביש הנברא, סוד "הגוף נהנה מן הגוף", שלמעלה גם מענין "בטול" הגוף, כמבואר בדא"ח. והיינו מה ששם צבאות הוא מלשון "וכמצביה עביד בחיל שמיא", "צבא" לשון רצון וחפץ בל"ת, כאשר תכלית כונתו הוא מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", בגוף הצדיק יסוד עולם. וכפרוש כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב (המשך תער"ב עמוד תתקלא): "דכמצביא עביד בחיל שמיא, דלפעמים הרצון הוא שיתבטל הטבע כמו בהנסים הנגלים כו', ולפעמים הרצון הוא שלא יתבטל כו', וכמו במ"ת הגם שהי' נס נגלה שהי' גלוי אוא"ס ממש והגשמי לא נתבטל כו'". וכן יהיה לע"ל ביתר שאת ויתר עז כשיתגלה עצם האלקות בגוף הגשמי ממש. וכן "מתנוצץ" גם עתה אצל יחידי סגולה שבחינתם הוא מעין לע"ל וד"ל.

ועיין בספר צפנת פענח על הרמב"ם להגאון הרוגוצ'ובי זצ"ל הלכות יסוה"ת פ"ב ה"ה: "...ובאמת זה תליא בהך פלוגתא בגמ' שבועות דף לה, אם צבאות קודש או לא, דזה הוא הנהגת העולם אם זה רק בגדר עילה ועלול או גם הוא משיג מעצמות רק השגה מועטת...". ועיין בלקו"ש חט"ו עמוד 473 שנמסר מפי השמועה בשם הרוגוצ'ובי ז"ל, שהפלוגתא בענין הצמצום הראשון, אם הוא כפשוטו או לאו, היא היא המחלוקת הנ"ל אם שם צבאות קדש או לא. ואע"פ שבמכתב שבלקו"ש הנ"ל סובר הרבי שליט"א שאין שמועה זו מחויבת, יש לקיימה (עכ"פ כמו שמרמז לענין צמצום עצומ"ה בתוך גוף הצדיק, "צבא שלו" כנ"ל, ע"ד "צמצם שכינתו וכו'", האם השרש ד"חלק בורא" עומד בגלוי לאחר "שנעשה נברא" או לא, וכדלקמן) ע"פ הידוע שכשם שיש בי"ע בפרטיות כן יש בי"ע בכלליות וכו'. וכן שרש כל השמות שאינם נמחקים (ולפי ההלכה שם צבאות בכלל) הם בסוד האור שלא נגע בו הצמצום ונשאר בסוד רשימו (חוץ משם הוי' ב"ה שהוא הנמשך בסוד הקו כנודע), והיינו הדיוק ש"אינם נמחקים" ע"י הצמצום, וכמבואר בדא"ח ודוק. ועיין במאו"א ששם צבאות הוא בסוד נו"ה הנכללים ביסוד, אות ברית קדש, "תאות צדיקים" כנ"ל ("אות" מלשון "תאוה" כנודע – "אות הוא בצבא שלו" כנ"ל וד"ל). ומבואר במ"א (עיין סוד ה' ליראיו עמוד עב הערה כא) שכללות סוד הצמצום הוא ענין המצאות הצדיק יסוד עולם, בסוד "טוב מעט לצדיק וגו'", דהיינו מה שהצדיק "משיג מעצמות רק השגה מועטת" כנ"ל בלשון הרוגוצ'ובי, אך מכיון ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו" ה"חלק" המועט הוא באמת ה"כל", בסוד "יש לי כל" כנ"ל וד"ל. והנה בדעת רבי יוסי שסובר ששם צבאות הוא חול, דקאי על "עמי בני ישראל" כנ"ל, י"ל שסובר דעיקרו קאי על הצד הנברא שבנש"י, שנקראו "חלק בורא שנעשה נברא". משא"כ חכמים סוברים (וכן ההלכה) דקאי על הצד הבורא שבנשמה (די"ל, גם על דרך הפשט, שבזה ששם צבאות קאי על נש"י אינם מחולקים). והיינו שלדעת רבי יוסי, שנמוקו עמו, קאי שם צבאות על הנר"נ שבנשמה האלקית שבישראל, סוד הציור העצמי, ה"נמוק", של כל צדיק וצדיק. אך לדעת חכמים קאי על הח"י שבנה"א, אשר בכוחן לומר "ונתתי עשב" כנ"ל. ולמעלה יותר, דעת רבי יוסי קאי על ה"נצוץ אחד נברא שנקרא יחידה" ודעת חכמים קאי על ה"נצוץ אחד שהוא בחינת אלקות" ממש שמתלבש ומאיר ביחידה וכנ"ל בפנים. והנה במסכת סופרים (רפ"ד) ובאדר"נ (פל"ד) מסתמך רבי יוסי עה"פ "ופקדו שרי צבאות בראש העם", שהם הצדיקים (השרים והראשים) שבעם. וי"ל שמחלוקתם של ר"י וחכמים תלויה בהגדרת עצם קדושת מחנה הצבא, "והיה מחניך קדוש", דהיינו עצם הנכונות למסירות נפש עבור העם והארץ (שמצד הח"י שבנשמה) תוך כדי הרהורין דחול (ע"ד "כחי ועצם ידי וגו'"), ואכמ"ל. והנה שמואל פוסק את ההלכה – "אמר שמואל אין הלכה כרבי יוסי" – וי"ל שהוא בסוד שמואל הראשון שנולד מתפלת חנה, הראשונה שקראה לקב"ה בשם צבאות, "אל הנער הזה התפללתי", שבו טמון הכח לתקן את "נצח ישראל" (דקאי על קוב"ה, אך מתגלה בישראל שבארץ התחתונה דוקא, כמבואר במ"א) ולמשוח את מלך המשיח כנודע (ושמו־אל, ע"ד "ויקרא לו אל אלקי ישראל" ודוק). תפלת חנה היתה בבחינת "תאות צדיקים אך טוב" כנ"ל, שכל כונתה היתה להרבות את הדמות, בחינת "אני אמרתי אלקים אתם", נשמה בגוף. והיינו פנימיות ועצמיות הכונה של מצות "פרו ורבו" בכלל, שנקראת "מצוה רבה" (וכוללת את כל התורה כולה כנודע), שבה ועל ידה נמשך הגדול ורב ("אלקים גדול") במועט ("בגוף קטן", אימרת הה"מ נ"ע על כ"ק אדה"ז), בסוד "מועט מחזיק את המרובה" וד"ל.

ועיין בד"ה בשעה שהקדימו תרכ"ו, לכ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, בפרוש "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו", שרק לאחר ההמשכות של "קדוש קדוש קדוש הוי'" יכול להיות הגלוי של שם צבאות, שענינו הוא החיות האלקית של כל הנבראים (שעל כן הוא שם קדוש, מז' השמות שאינם נמחקים), שכולם "צבאי, צבאות שבראתי בעולמי". אך חיות זו הינה עדיין בבחינת מקיף עליהם, עד שאח"כ נאמר "מלא כל הארץ כבודו" דהיינו ההמשכה בפנימיות עיי"ש. והענין הוא כמבואר בדא"ח ע"ד הקבלה (עיין בתחלת פרושו של הרה"צ רלו"י זצ"ל, אביו של כ"ק אדמו"ר שליט"א, לספר תניא קדישא) שג"פ קדוש הן כנגד ג' רישין שבכתר (וידוע שבכללות הכל, ג' המדרגות הכלליות שלפני הצמצום הראשון, "יחיד", "אחד" ו"קדמון", בלשון כ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע, הן כנגד ג' רישין שבכתר), שבלשון הסה"ק עמק המלך (המובא לרב בדרושי דא"ח) נקראו "רישא דלא אתידע", "רישא דאין" ו"רישא דאריך". בנפש האדם הם כנגד אמונה, תענוג ורצון, כמבואר באריכות במ"א (עיין סוד ה' ליראיו, תחלת שער א ובהוספה לשער א הנק' "ג' רישין שבכתר"). לאחר מכן, סוד ד' אותיות של שם הוי' ב"ה (צמצום, התפשטות, המשכה, התפשטות) הן כנגד חכמה (אבא), בינה (אמא), מדות (ז"א) ומלכות (נוק' דז"א) כנודע. והנה שם הוי' ב"ה הוא "אור עצמי דאצילות" (שמשם נשמות יחידי סגולה כנ"ל בפנים), בחינת "אלקות" ממש (ובאמת כל נשמה ישראלית היא "חלק הוי'", שם הוי' ב"ה דייקא, וכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו כנודע וד"ל). לפי דרכנו הנ"ל, עם היות ששם צבאות קאי על חיות הנבראים שבבחינת מקיף עדיין, בכל זאת עיקר גלויו הוא בנשמות ישראל דוקא, בחינת "והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל" כנ"ל. ואליבא דאמת, חיות כל העולמות נמשכת על ידם, ע"ד "אם לא בריתי יומם ולילה (עם נשמות ישראל) חקות שמים וארץ לא שמתי", וקיום כל העולמות הוא בזכות ועל ידי "הבל פיהם של תינוקות של בית רבן" וכבהרבה מאמרי חז"ל כיוצ"ב (וע"ד השלילה נזכר בסה"ק, אשר עד המבול, חטא האדם גרם לסלוק החיות מכל העולמות ממש, וכמבואר בדא"ח). כלומר שבכללות, שם צבאות ב"ה הוא כנגד "נשמות" (וליתר דיוק: "אלקות שבנשמות"). "מלא כל הארץ כבודו", היינו גלוי "אלקות שבעולמות" (וכידוע מהבעש"ט זי"ע, באגה"ק שלו, שכללות עבודת השי"ת הוא להעלות, לקשר וליחד את שלש הבחינות הכלליות של "עולמות, נשמות, אלקות" שבכל אות ואות וכו' עיי"ש, ומבואר בכ"ד בכתבי הרה"ק מקאמארנא זצ"ל, וכן בדרושי מוהרי"א מהומיל זצ"ל, שבלשון האריז"ל הם כנגד "כלים, נצוצות, אורות" וכו' ודוק). והנה שרש גלוי האלקות ממש שמרומז בשם הוי' ב"ה הוא ב"קדוש" הראשון (שלאחריו בא "פסיק טעמא", שהוא בסוד "קדושתי למעלה מקדושתכם", ובכל זאת נמשך בקדושתכם ע"י הליכתכם בקדש, ועד ש"ואנשי קדש תהיון לי" (כמבואר בדא"ח ומרומז לעיל בפנים). והוא בחינת "רישא דלא ידע ולא אתידע", אמונה פשוטה בהוי' ובתורתו, אמונה המתגדלת תמיד ע"י ההתקשרות האמיתית לצדיק הדור, בחינת "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא", וכ"ש "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" כנ"ל. שרש גלוי הנשמות, בחינת צבאות, הוא ב"קדוש" השני, בחינת "רישא דאין", ובסוד "אין מזל לישראל", והוא בסוד "ענג שבת", וכידוע שהשבת היא בת זוגו, מזלו, של עם ישראל (שעל כן "גוי ששמר את השבת חייב מיתה", ע"ד אשת איש, וכמבואר במ"א וד"ל). שרש גלוי העולמות (והאלקות השייכת להוייתם, חיותם וקיומם), בחינת "מלא כל הארץ כבודו", הוא ב"קדוש" השלישי, "רישא דאריך" ועלית הרצון (לאחר ההמלכות בנש"י) לבריאת העולמות (לפני הצמצום הראשון, כמבואר בזהר ובכתבי האריז"ל).

והנה אברהם אבינו הראשון, האיר ממזרח והתחיל לפרסם אלקותו יתברך בעולם, שהוא יתברך "אל עולם" (ולא "אל העולם"), דהיינו ש"אל" ו"עולם" הכל אחד כמבואר בדא"ח (שהרי "אחד באחד יגשו", ומדרגת אברהם היתה "אחד", כמ"ש "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו"). עד אברהם היה השי"ת רק "אלקי השמים", אך משבא אברהם נעשה גם "אלקי הארץ" כנודע. והיינו שאברהם אע"ה הוא כנגד הגלוי של "אלקות שבעולמות", בחינת "מלא כל הארץ כבודו" כנ"ל.

יצחק אבינו הוא בסוד הצמצום הראשון כנודע (ויש בזה ד' מדרגות, כנגד ד' אותיות שמו של יצחק, כמבואר במ"א). יצחק אע"ה בא לגלות שאין הצמצום כפשוטו ח"ו, אלא "אין עוד" – "אפילו בחללו של עולם" (לכן אהב את עשו שהיה "איש יודע ציד איש שדה", השייך בעצם לשדה החלל הפנוי, כאשר כל חפצו של יצחק אבינו היה לגלות שאין הצמצום, הנדמה באישיותו של עשו, כפשוטו, ושגם עשו ירגיש ויכיר בכך. אך האמת היא שגלוי זה בעשו צריך לבא דרך יעקב דוקא, דהיינו ע"י המשכת אור הקו במקום החלל הפנוי שע"י הצמצום, בסוד "אז יבקע וגו'" אותיות יעקב, כמו שיתבאר לקמן וכמבואר בדא"ח). רק על יצחק ייחד הקב"ה את שמו בחייו – "אלקי יצחק". קדושת גופו של יצחק אבינו היתה מבטן – "אשר קדש ידיד מבטן" ((לפי רש"י שבת קלז, ב) "וחק בשארו שם" היינו אותיות חק דיצחק וד"ל. והיינו מה שעיקר התנאי לגלוי עצומ"ה בגוף הצדיק הוא ענין שמירת האות ברית קדש, "בשר קדש" בקדושה וטהרה, שאזי "אות הוא בצבא שלו" כנ"ל, ועל כן עיקר גלוי זה נמשך מיצחק ליוסף הצדיק. משא"כ עיקר הגלוי של יעקב, בבחינת "דבר הוי'" כדלקמן, נמשך לדוד, עולם הדבור, "דבר מלכות", ובסוד יהודה, דבר הוי', וד"ל. ויש להעיר מהמסופר על הרה"ק רבי ברוך ממעזבוז, נכדו של מורנו הבעש"ט זי"ע, שבהיותו ילד דרש: "'בבא קמא' – ר"ת ברוך בן אדל קדוש מבטן אמו". אמו אדל (שאת נשמתה הטהורה משך אביה הבעש"ט מסוד הפסוק "מימינו אש דת למו") היתה גדולה בנביאות, כנודע, ע"ד שרה אמנו, אמו של יצחק אבינו, והיינו שבזכות אמא דוקא, סוד "איהו וגרמוהי", אפשר להיות "קדוש מבטן". וכן קדושת היהדות בכללותה תלויה באם יהודיה דוקא כידוע. בשעת העקדה שרה ויצחק הגיעו לשער הנו"ן, שרה הסתלקה, וכאשר יצחק בא מבוא באר לחי ראי נתגלתה לרבקה, שבמקום שרה, "עצומ"ה... בתוך גוף" ונפלה מעל הגמל וד"ל). והיינו הגלוי של "עצומ"ה עצמו כפי שהשרה את עצמו בתוך גוף", סוד שם צבאות (סוד אות ה־צ, המיוחדת ליצחק בשמות האבות והשבטים, כידוע בענין החשן, צ של צדיק ו־צ של צבאות ו־צ של צמצום וד"ל), "אות הוא בצבא שלו", גלוי האור במקום הצמצום (סוד הגוף כנודע), אור שלא נגע בו הצמצום כלל וכו' וד"ל. והוא בסוד "אלקות שבנשמות" כנ"ל.

יעקב אבינו, אותיות "אז יבקע כשחר אורך", הוא סוד קו אור האין סוף הבוקע וחודר לתוך מקום הצמצום והחלל הפנוי (כביכול), בסוד "מה הנשמה מחיה את הגוף, אף הקב"ה מחיה את העולם" (אך אינו מתפעל ממקרי העולם כלל, מה שאין כן הנשמה המלובשת בגוף שמתפעלת ממקרי הגוף, כמבואר בדא"ח). והוא בסוד שם הוי' ב"ה (שלאחר הצמצום, אך שרשו, שרש הקו, הוא לפני הצמצום כו', ועד לשמיה דגניז בגוויה ממש בבחינת יחיד, העלם האור בעצמות המאור, כמבואר בדא"ח וד"ל), סוד האלקות בעצם (שם הוי' שבפסוק "קדוש קדוש קדוש הוי' וגו'", ששרשו בקדוש הראשון, כנ"ל). וזהו שביעקב דוקא נאמר "ויקרא לו אל אלהי ישראל" ("ויבא יעקב שלם עיר שכם... ויחן את פני העיר. ויקן את חלקת השדה... ויצב שם מזבח ויקרא וגו'". מבין "שבעת המזבחות" שבנו האבות, זהו המזבח הששי, שכנגד היסוד, בחינת "תתן אמת ליעקב", יוסף הצדיק ליעקב אבינו, עיקר בחינת "עצומ"ה... בתוך גוף", כמבואר לעיל. וכן ניתנה העיר שכם ליוסף הצדיק. וכן מה שנאמר "ויבא יעקב שלם" – "שלם בגופו (חג"ת), שלם בממונו (נה"י), שלם בתורתו (חב"ד)" – היינו בסוד "תמורת שלום (מלשון שלמות) מלחמה" ביסוד, בחינת יוסף כנודע. כאן נתקיים נדרו של יעקב, גלוי עצמותו כנודע, "והיה הוי' לי לאלקים", שע"י העמידה בכל נסיונות הדרך, בזכות נשמת יוסף הצדיק שבו, "אמת ליעקב", המשיך בחינת הוי' ב"ה, בחינת נס שלמעלה מהטבע להיות לו בבחינת אלקים בגימטריא הטבע, כמבואר בדא"ח. "לי לאלקים" עולה יוסף שעולה ו פעמים הוי' ב"ה כנודע; "הוי' לי לאלקים" עולה יעקב, ז פעמים הוי' ב"ה; "והיה הוי' לי לאלקים" עולה יצחק, ח פעמים הוי' ב"ה; הערך הממוצע של כל אות ב"והיה הוי' לי לאלקים" עולה אחד וד"ל. "אל אלקי ישראל" הוא סוד "לב ירושלם", סוד "חתוך הזהב" של אלף אורות כו' "מחציו ולמטה" וד"ל), שהקב"ה קראו ליעקב אל (ולא רק ייחד שמו עליו כמו "אלקי יצחק" כנ"ל. והוא ע"ד החדוש שבנשמת כ"ק אדמו"ר הזקן (בחינת יעקב אבינו שבשושלת החסידות, כנודע בסוד האושפיזין החסידיים), "אור עצמי דאצילות", אשר זהו חדוש ועלוי השייך לנשמות אשר שרשן בקו האמצעי, עמוד התורה דוקא – בחינת יעקב ומשה – "משה מלגו ויעקב מלבר", שעם כי שרש נש"י הוא למעלה יותר משרש התורה הקדומה, כנזכר כמה פעמים לעיל בסוד "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", ולכן לכאורה מאי רבותא בנשמות הקו האמצעי – עמוד התורה – בכל זאת אור הקו היורד להתלבש בפנימיות כל ההויה על מנת לתקנה הוא בסוד התורה דוקא, שעל כן יעקב דוקא הוא בחיר האבות ("בחיר האבות" הוא ענין בחיר הרצונות, וכידוע ש"אב" הוא מלשון אבה שהוא לשון רצון. הרצון העצמי של כל נשמה ונשמה הוא ענין ה"גורל" – "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" – וכמבואר באגה"ק ז בענין "אבוך במאי הוי זהיר טפי", שלכל נשמה, וכן לכל דור בכלל, ישנה מצוה מיוחדת, רצון מיוחד, שבה היא מזהירה ביותר. והנה אצל יעקב אבינו ע"ה – "יעקב איש תם יושב אהלים" – כל חשקו ורצונו ב"תורת הוי' תמימה משיבת נפש", מצות תלמוד שכנגד כולם, בחינת "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" כל תרי"ג מצות תוה"ק ודוק. וכן מפרש אדה"ז שם: "...וכמ"ש וזאת לפנים בישראל כו' אין זאת אלא תורה כו' שהיתה כלולה ומלובשת בנשמת ישראל סבא הכלולה מכל הנשמות וזהו ויקרא לו אל אלהי ישראל, אל לשון המשכת ההארה מאור א"ס ב"ה מההעלם אל הגילוי להאיר בבחי' גילוי בנשמתו וכמ"ש אל ה' ויאר לנו ואחריו כל ישרי לב העוסקים בתורה ובמצות מאיר אור ה' א"ס ב"ה בבחינת גילוי בנשמתם", ואח"כ מבאר את ענין "אבוך כו'" שהוא ענין הגורל כנ"ל. נמצא שיעקב נקרא "אל" בזכות גלוי האלקות שבפנימיות ממש ע"י תורתו, בחינת "וזאת לפנים בישראל" ודוק. וראה עוד בב"ר צח, ג עה"פ "ושמעו אל ישראל אביכם": "...ור' פינחס אמר 'אל' הוא 'ישראל אביכם', מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות, מה הקב"ה מחלק עולמות אף אביכם מחלק עולמות". והוא כמו שנאמר (ישעיה מג, א) "בוראך יעקב ויוצרך ישראל", ועוד נאמר (ירמיה י, טז) "לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא" שיעקב הוא יוצר הכל, בסוד שם "אל הוי'" (שם עולם היצירה בכתבי האריז"ל) שבפסוק "אל הוי' ויאר לנו" כמבואר לעיל מלשון אדמו"ר הזקן באגה"ק. "יוצר הכל" עולה נשיא – נצוצו של יעקב אבינו, וכמו שיתבאר לקמן שיעקב הוא בחינת "דבר הוי'" – "בדבר הוי' שמים נעשו וגו'". והיינו מה ש"אסתכל באורייתא (דוקא, בחינת יעקב) וברא עלמא (ע"פ התורה ומכחה דוקא כמו שהיא מיוחדת בעצמות ממש – 'אורייתא וקוב"ה כולא חד')" וד"ל. שם "אל" ב"ה המשתייך ליעקב אבינו ע"ה ביחוד – "אשרי שאל יעקב בעזרו" – הוא התקון הראשון ד־יג תקוני דיקנא, יג מדות הרחמים – "אל רחום וחנון וגו'". והוא בסוד ישראל (ישר־אל) שעולה אמת ("תתן אמת ליעקב", בחינת "אל אמת", וב־יג מדות דמשה – "ורב חסד ואמת", התקון השביעי החביב) – כא (אהיה) ברבוע – ויפי (סוד התכללות רחל, "יפת תאר ויפת מראה", בו, שממנה נולד יוסף, "יפה תאר ויפה מראה", וכאשר הסתכל יעקב בו נזכר ביפיה של רחל, כמבואר בזה"ק ובדא"ח) – י ברבוע (וכמבואר במ"א שברבוע שהוא י על י, וממילא שטחו הכולל עולה יפי, סכום כל מרכיביו, הנקודות־הקוים־השטחים שבו, עולה אמת ודוק). סכום שני שרשי הרבועים – כא ו־י – עולה אל, שרש ישראל וד"ל. וראה עוד במאמר הראשון שבספר חנה אריאל למוהרי"א מהומיל זצ"ל בפרוש "אתם עדי נאם הוי' ואני אל" ואיתא במדרש "כשאתם עדי אז אני אל", וע"פ הידוע שבכל מקום הסיבה גדולה מהמסובב, וכמבואר שם ש"כשאתם עדי" מגיעים בעבודתנו עד עצם המאור, בחינת "אנת הוא חד ולא בחושבן", שלמעלה גם מעצמות האור דתיקונין עילאין די"ס דאצילות עי"ש. סוד עד הוא העדות דנש"י בק"ש: "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" בב' אתוון – ע ד"שמע" ו־ד ד"אחד" – רברבין, סוד "עד הוי' בכם" כמבואר בדא"ח, והוא ענין התבטלות השבטים (שבעולם הבריאה) וכללות נש"י לבחינת ישראל סבא, יעקב אע"ה, ועי"ז התכללות אמיתית בכלים דעולם האצילות שבכחם לברוא עולמות ממש (סוד "אל אחד בראנו"), כמבואר באגה"ק כ עי"ש. והיינו גם מה שדרש הרשב"י על עצמו באד"ר – "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה", בקירון אור פנים, שבמדה מסוימת גדלה מעלתו גם מזו של משה רבינו ע"ה (עיין חנה אריאל שם). והיינו כמבואר בסוד ה' ליראיו שער "שמש הוי'", שסגולת הרפואה (המשכת השלמות לעולם) שבאור השמש היא כנגד אות ה־ו שבשם הוי' ב"ה בפרט, ובסוד "ז"א בעתיקא (שלימותא דכולא) אחיד ותליא", בחינת יעקב אבינו ע"ה (רפא אותיות פאר כנודע), ש"מטתו שלמה" וד"ל. וכן נקרא משיח יעקב בשם "פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום" ("פלא" אותיות אלף ו"עד" בגי' למד, דהיינו מלוי אל ודוק) וד"ל). ומכאן מובן שהלומד תורה בבטול כל עצמותו לרצונו יתברך אשר "הוא ורצונו אחד", זוכה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", וכאשר פוסק הלכה למעשה אזי שכינה מדברת מתוך גרונו ממש (בחינת "רוממות אל בגרונם"), "דבר הוי' זו הלכה" וד"ל). והיינו בסוד האור (אור הקו אשר בו, מצד פנימיותו דוקא, גנוז כח ההתכללות, שהוא סוד "תורה אור", עליו נאמר "באורך נראה אור", כמבואר בדא"ח), שדבוק בעצם המאור (אך מעלתו של יצחק לגבי יעקב, שהרי לא ראי זה כראי זה וד"ל, היא בהיותו "נצוץ", דהיינו חלק ממשי מהעצם כביכול, ובסוד ההבדל בין גוף לדבור, "פתח דבריך יאיר", וכמבואר בדא"ח וד"ל).

נמצא ששרש אמונת ישראל, ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'", נתגלה ע"י אברהם אבינו; סוד הצמצום העצמי, אשר השי"ת מצמצם את עצמו בגוף צדיק האמת, חותמו של הקב"ה בעולמו (סוד בקשתנו שהשי"ת ישכון בציון, בבחינת "עין בעין יראו", "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" וד"ל) נתגלה ע"י יצחק אבינו; ומה שהרצון הנעלם שבעצמות ממש מדבר מתוך גרונו של משה (שבכל דרא ודרא) כשפוסק "דבר הוי' זו הלכה" נתגלה ע"י יעקב אבינו (כאשר כל נשיא בישראל הוא נצוצו של יעקב אבינו כנודע). והנה סדר ג' המדרגות הנ"ל, שכנגד אברהם יצחק ויעקב, הוא בסוד "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו", שהרי גלויו של "האדם הגדול בענקים" (אברהם אבינו) היה שהגדול באמת (השי"ת) מתיחד, באהבה, עם כל היצור עד ש"הוא הכל והכל הוא" (שזוהי ענוה והשפלה עד אין סוף, ע"ד "ואנכי עפר ואפר" לשבר את האזן כו' וד"ל). אך סוד הצמצום שנתגלה ע"י יצחק הוא ממדרגה גבוהה יותר עד אין סוף (דהיינו מסוד השעשועים העצמיים, שרש נשמות ישראל, שלמעלה ממה ש"חפץ חסד הוא" בעלית הרצון לבריאת העולמות, שהוא השרש לגלויו של אברהם כנ"ל, וכמבואר בדא"ח וד"ל), ואכן מצמצם הוא א"ע ביותר (בגוף הצדיק, ובסוד "והנה יצחק מצחק וגו'" לשבר את האזן כו' וד"ל). ועוד יותר, עד אין קץ, הוא סוד צמצום הרצון הנעלם לדבר מתוך גרונו של משה, גלויו של יעקב אע"ה (שהוא ע"ד השכינה שמדברת מבין שני הכרובים, משא"כ בחינת יצחק הוא בסוד "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון" וד"ל), הנמשך ע"י התעוררות רחמים רבים על הנשמה (נצוץ השכינה הקדושה) שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וכו', בסוד "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך", כמבואר בתניא וד"ל. (ומכל זה גם יובן מה שמאברהם יצא ישמעאל, בחינת גלוי אלקות "באשר הוא שם", ומיצחק יצא עשו, אדום – שבזמן הזה הם כנגד שתי הדתות היונקות מדת האמת, אך בשבוש גמור, הנובע מישות מופרזת במקום בטול ושפלות ודוק – אך ביעקב נאמר "מטתו שלמה", שלא יצאה ממנו פסולת כלל, אלא "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד", בהיות שכולו בטול, "איש תם", לרצונו יתברך המתגלה בתורה, "ישב אהלים" וד"ל). אך בשרש כל השרשים (בבחינת ה"כתר" הנעלם בבחינת "יחיד" כביכול) הכל מתהפך (מתישר) שוב (בסוד "חותם המתהפך", "הפך בה והפך בה", פעמיים, וד"ל), והיינו ששרשו של יעקב הוא ברצון הנעלם שבבחינת "יחיד", שרשו של יצחק בתענוג הנעלם ושרשו של אברהם באמונה הפשוטה הנעלמת שבבחינת "יחיד" (ששם "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" וד"ל).

והנה ידוע ש־ט תבות של "קדוש וגו'" ו־ד תבות של "ברוך וגו'" הן בסוד אחד (שהרי ב"קדוש וגו'" יש פסיק טעמא לאחר הקדוש הראשון כנ"ל, כנגד ה־א של אחד, שאר ח התבות שבו הן כנגד ה־ח של אחד, ו־ד התבות של "ברוך וגו'" הן כנגד ה־ד של אחד). ומבואר בדא"ח (בעיקר בדרושי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע על מאמר חז"ל "כל המאריך באחד וכו'") שג' אותיות אחד מרמזות לשרש הנשמה שבעצמותו יתברך, טרם ה"גזירה" שעליה לרדת להתלבש בגוף גשמי שבבחינת ארץ, דהיינו סוד ה־א של אחד; ירידתה דרך ז רקיעים עד שמתלבשת בגוף גשמי שבבחינת ארץ, דהיינו סוד ה־ח של אחד; ותכלית כונת ירידת הנשמה בגוף – "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה וגו'", עבודת הנשמה לגלות אלקותו יתברך בד' רוחות העולם, סוד ה־ד של אחד (והיא ד רבתי, שנעשה "ברעש גדול", ע"ד עבודת האופנים וחיות הקדש באמרם "ברוך וגו'", אך בבכיה חרישית, "צעק לבם אל ה'", סוד "ברוך כבוד הוי' ממקומו" ר"ת בכים כנודע). נמצא שהקדוש השני (שלאחר הפסיק טעמא), שרש קדושת נשמות ישראל מצד עצמן כביכול (בסוד "אין מזל לישראל" כנ"ל), הוא כנגד רקיע ערבות (סוד "האבות הן הן המרכבה" – "רוכב בערבות". וכן בסוד ערבות מלשון תענוג עליון שכנגד רישא דאין כנ"ל וד"ל). שם צבאות נמצא מכוון כנגד רקיע זבול (שבו ירושלים ובית המקדש של מעלה, המכוונים כנגד ירושלים ובית המקדש של מטה, בסוד "צמצם שכינתו וכו'" (והקב"ה נשבע שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנס לירושלים של מטה, המרמזת לגוף צדיק האמת בעוה"ז התחתון), "ה' אמר לשכון בערפל" – ס"ת "סוף דבר הכל נשמע", כמבואר במ"א. רקיע זבול הוא כנגד התפארת כנודע, אך בכאן צ"ל שענינו שרש נו"ה, "תרין פלגי גופא", ב"גופא" עצמו, ובסוד "כליות יועצות", "שני רבנים" של אברהם אבינו, היהודי הראשון וד"ל), סודו של שבט זבלון בשנים עשר שבטי יה, ועבודתו בקדש – "שמח זבלון בצאתך וגו'" (דהיינו צבא דצבאות, נוטריקון יוצא ובא, כמבואר במ"א). "בנה בניתי בית זבול לך", היינו בסוד תאות המלך (מלך מלכי המלכים הקב"ה) לבנות לו ארמון במקום האשפה כו', כמבואר במדרש, דהיינו לשרות בגוף הגשמי של הצדיק (שיסודו בטפה סרוחה כו') אך אין חפצו של מלך להזכיר את מקום האשפה כו' (והיינו שהשפלות בתכלית, תמצית המרה שחורה ו"דאגה בלב איש", "לב נשבר ונדכה", צ"ל בהעלם גדול בנקודת הלב ולא להתפשט ממנה לתחום המודעות החצונית, כמבואר בדרך חיים לכ"ק אדמו"ר האמצעי נ"ע) וד"ל.

וידוע (בסוד השתלשלות כ"ק רבותינו נשיאינו מהבעש"ט והלאה) שהקשר העצמי שבין כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע וכ"ק אדמו"ר שליט"א הוא בסוד "איהו (יסוד) בנצח ואיהי (מלכות) בהוד", "תרין פלגי גופא" (שלהרבה ענינים נחשבים כאחד ממש), סוד שם צבאות ב"ה (ובפרט, "הוי' צבאות" בנצח ו"אלקים צבאות" בהוד, כמבואר בכתבי האריז"ל) המרמז לענין המופלא של "עצומ"ה... בתוך גוף" כנ"ל. ויהי רצון שנזכה להתיחד בסודם כדבעי וללכת בדרכם, דרך הקדש, עד ביאת ינון במהרה בימינו אמן.