אור לא׳ דר"ח חשון ע"ב – ישיבת עוד יוסף חי–כפר חב"ד

א. מחזורי שלשת הדורות בחסידות

דור המבול, דור הפלגה ודור המדבר – הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן

בשיעור השבועי האחרון[א] דברנו שיש שלשה דורות כלליים – דור המבול, דור הפלגה (שניהם בפרשת שבוע, תחלה וסוף[ב]) ודור המדבר. הסברנו שהם כנגד חב"ד – דור המבול פגם בחכמה, דור הפלגה פגם בבינה ודור המדבר הוא דור דעה. הדורות הללו חוזרים חלילה בכל ההסטוריה.

אם רוצים להקביל את הדורות לתולדות החסידות מהבעל שם טוב אפשר להקביל ישר, הולך בשלישיות, במחזוריות של שלשה דורות, כמו שכל "סדר" הוא שלשה דורות (כלל גדול אצלנו). הסדר הראשון של החסידות הוא הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן, כנגד אבות עולם, אברהם יצחק ויעקב. אף על פי שבדרך כלל מסבירים שהבעש"ט הוא עתיק, המגיד אריך ואדמו"ר הזקן חכמה – ואחר כך ממשיך הלאה – אך יש גם 'שמועה' ששלשת הדורות הם כמו "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", חכמה בינה ודעת. כלומר, שהיחס בין הבעש"ט למגיד הוא בין חכמה ובינה, ואדמו"ר הזקן הוא כבר דעת.

לפי זה, הבעל שם טוב (ודורו) הוא בחינת דור המבול בקדושה. כל פעם צריכים התחלה, התחלה חדשה היא תורה חדשה – הכל מתחיל מהתורה, שבה תלויה גילוי האלקות בעולם. אז בהחלט אפשר לומר שהבעל שם טוב הוא מבול – מבול של "דעה את הוי'". הפלגה, גם למעליותא – קודם כל, התחלת בנין תנועת החסידות (הוסבר שכל תנועה בחינת קו שייכת לדור הפלגה), ואחר כך מה שהתפלג למעליותא להרבה מקומות, הרבה צדיקים מנהיגי הדור כל אחד במקומו – בא מהמגיד ותלמידיו. הדעת, הריכוז של התורה (כריתת ברית חדשה עם ה' באמצעות מתן תורה), שייך לאדמו"ר הזקן – דור המדבר, דור דעה. אפשר בהחלט לומר על תלמידי אדמו"ר הזקן – כל שלש הכתות שלו וכו' – שהם דור דעה.

אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצמח צדק והרבי מהר"ש

אחר כך, אם כי יסודות חסידות חב"ד כולם בדרושי אדמו"ר הזקן, נכון לומר שהמבול של חסידות חב"ד הוא כבר אדמו"ר האמצעי, בבחינת מבול גם בכמות וגם באיכות. כמה שהאבא ודאי טבע את היסודות, אבל "רחֹבות הנהר" זה אדמו"ר האמצעי. מצד אחד "רחבות הנהר" שייך לבינה, אך הדימוי שלנו היום הוא מבול. החסידות של אדמו"ר האמצעי 'שטפה' את המציאות, עד שהיו כמה חסידים שהיו קשורים לאדמו"ר הזקן אך אצל אדמו"ר האמצעי אמרו שזה כבר יותר מדי (בכמות ובאיכות), לית כל מוחא סביל דא. יש כאן מבול של אור חדש.

אחר כך, ליישב את הדברים, בא הצמח צדק. צריך לתת את הדעת על כל שלב. זה סדר חדש, בדרך כלל לא עושים סדר של שלישיות בין הרביים של חב"ד (ואם כבר אזי השלישיה הראשונה היא אדמו"ר הזקן אדמו"ר האמצעי והצמח צדק, כנגד חכמה בינה ודעת). אבל היות שאנו בדור העשירי – מתבקש שיהיה שלש-שלש-שלש ואחד בסוף, כמבנה הכללי של עשר ספירות. ידוע שהצמח צדק הוא כח איזון נגדי לאדמו"ר האמצעי. הרבי מהר"ש, שהכי פחות יודעים עליו – הוא נעלם יחסית, צדיק נסתר יחסית (הוא נקרא על שם צדיק נסתר, כידוע הסיפור בזה) – הוא הדעת.

הרבי רש"ב, הרבי ריי"צ והרבי; דור העשירי כולל הכל, אך מתחיל במבול

מתי בא המבול הבא? במבנה הזה כל פעם 'דור המבול' הכי בולט ומסתדר בפשטות. המבול הבא של החסידות הוא הרבי רש"ב, שעכשיו לומדים את המשך ע"ב שלו (דרושיו-המשכיו הרחבים והעמוקים של הרבי רש"ב מיוסדים על המשכי אביו הרבי מהר"ש ע"ד היחס בין אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי כנ"ל). מבול של דא"ח. לפי זה יוצא שהפלגה זה הרבי הקודם (הרבי מציין שדוקא בדורו של הרבי ריי"ץ התחילה החסידות להתפשט בתרגומים לשבעים לשונות העולם, "ומשם הפיצם [בחינת 'יפוצו מעינותיך חוצה'] הוי' על פני כל הארץ") ודור המדבר (דור דעה, מגמת הרבי ביוזמת ספר הערכים חב"ד) הרבי.

הרבי באמת אמר על עצמו כמה פעמים שהדור שלנו – הדור של הרבי – הוא דור המדבר, הדור של יציאת מצרים (וקבלת התורה במדבר), הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. זה אומר שהדור העשירי, הסוף, הוא בעיקר דור המבול. המלכות תמיד כוללת את כל הספירות העליונות, אבל מתחיל מצורך במבול חדש של דברי אלהים חיים. זה התפקיד שלנו כאן, לעשות מבול. לחיים למבול, לכל אנשי המבול, דור המבול. פשוט לשטוף את כולם בדברי אלהים חיים.

ב. תשע"ב – שבע שנים

להספיק שבע שנים בשנה אחת

שנת תשע"ב מצטרפת למלה פשוטה – שבעת. שבעת הימים – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים". חוץ מזה ש-שבעת הוא לשון שבע, האות ת בפני עצמה שוה שנים, אז שבעת בגימטריא שבע שנים. אפשר לעשות סימן על ספר, נדפס בשנת שבע שנים לפ"ק. מלמד את הישיבה שזו השנה הכי מסוגלת – יש אחת כזו באלף שנה – להספיק שבע שנים בשנה אחת. צריך הרבה הספק בשנה הזו, של לימוד התורה וקיום המצוות, "ופרצת", מבול של תורה. [שנה הבאה יהיו בישיבה שיעור א ושיעור ח]. שיעור ח זה הדור השמיני, הולך עם הדור העשירי. שיעור א לומדים בעל שם טוב, שיעור ב לומדים גם את המגיד, וכן הלאה.

בנין המקדש ב"שבע שנים"

בכל התנ"ך הביטוי "שבע שנים" כתוב לד פעמים, מתחלק טוב-טוב – טוב פעמים בתורה ו-טוב פעמים בנ"ך, ביטוי טוב, טוב כפול. היה היום כינוס ילדים של החדר כאן ודברנו על חדש חשון שנקרא בתנ"ך חדש בול. הביטוי "בול" כתוב רק פעם אחת בתנ"ך, "ירח בול הוא החדש השמיני", בהקשר של סיום בנין המקדש אצל שלמה המלך. סיום הפסוק הוא שבנה את המקדש "שבע שנים". אחת הפעמים החשובות שכתוב "שבע שנים" הוא הזמן שלוקח לבנות את המקדש. בבנין ביתו לא הזדרז כל כך, ולקח לבנות את ארמון המלך 13 שנה. זו אחת הפעמים העיקריות בתנ"ך שיש את הזוג של יג ו-ז – את הבית שלו בנה יג שנים ואת בית המקדש, הבית של ה', בנה ז שנים. הוא סיים את שבע השנים בחדש בול.

דבר שמאד חשוב לנו בשנת תשע"ב, שבעת ו"שבע שנים", בחדש בול – שאפשר כל ה"שבע שנים" שלוקח לבנות את המקדש, כאשר מזדרזים, לגמור בשנה זו ובחדש זה. צריך לחשוב איך מתחילים ואיך גומרים. אמרנו ש"בול", לעשות משהו 'בול', זה לעשות משהו מהתחלה עד הסוף – כמו התורה שמתחילה ב-ב, מסתיימת ב-ל והאמצע שלה היא ו ד"גחון" לפי חז"ל. מההתחלה עד הסוף בלי לדלג על האמצע – הכל זה "בול". היות שכתוב רק פעם אחת בתנ"ך, "ירח בול", זה מאד משמעותי – סיום בנין המקדש, וסיום הפסוק עצמו הוא "שבע שנים". אם כן, את ההספק של שבע שנים, שיהיה במיוחד בענין לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכל שיהיה בסוד "שבע שנים", גם המשקה, הכל שיהיה "שבע שנים".

רמזי ירח בול

עכשיו אנחנו בראש חדש בול, "הוא החדש השמיני" כתוב, מתאים לדור השמיני, אבל מתשרי הוא החדש השני. אם כן, יש לו שתי בחינות – 2 ו-8. באמת הפלא הוא שלא כתוב חדש בול אלא "ירח בול", ו"ירח בול" עולה 2 בחזקת 8, כתוב פעם אחת בכל התנ"ך. זו פנינה של חכמת החשבון. אחר כך, כל הביטוי "ירח בול הוא החדש השמיני" עולה בדיוק 1000 – 10 בחזקת 3 העולה ישראל בעל שם טוב, תלמיד ותיק וכו', הכל בסוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, גילוי נשמת הבעל שם טוב שהוא המבול הראשון, מתאים ל"ירח בול".

ג. החדשים כנגד ימי הבריאה

חדשי הקיץ וחדשי החרף – שני מחזורים שבועיים

אמרנו לילדים[ג] ווארט שאיני זוכר אם פעם דברנו עליו – שגם את החדשים ניתן לכוון כנגד ימי בראשית. לפני שבוע התחלנו את התורה מחדש ולמדנו על שבעת ימי בראשית. איך הולך יחד שיש ז ימים ו-יב חדשים? כמו שכתוב בספר יצירה, יש ז כפולות ו-יב פשוטות (יש גם ג אמות). אבל איך מחברים? למשל, בחכמת המזלות יש שבעה כוכבים, שצמ חנכל (שמש-צדק-מאדים-חמה-נגה-כוכב-לבנה) ו-יב מזלות – איך מסתדר? אצל האבן עזרא, שדוגל בחכמה זו, יש איזה סדר לחבר בין ה-ז ל-יב, ואין כאן המקום לפרט.

יש ודאי משהו פשוט ביחס לכל התחלה. יש ששה חדשי הקיץ וששה חדשי החרף, ובשנת העיבור שבעה חדשים בחרף. לפי הקבלה חדשי הקיץ הם תיקוני הגלגלתא של הנוקבא וחדשי החרף הם תיקוני הגלגלתא דז"א – כל אחד קובע ברכה לעצמו. בהחלט יש מ-1 עד 6 והכולל הוא השביעי. אני מהרהר כעת, שתשרי הוא כמו יום אחד של מעשה בראשית. אפשר להתחיל גם מניסן – שניהם נכונים (יש באמת שתי דעות בחז"ל מתי נברא העולם, בתשרי או בניסן, וכן לגבי זמן המבול). זה שתשרי הוא התחלת מעשה בראשית, יום אחד של מעשה בראשית, רמוז בכך ש"בראשית" אותיות ב-א תשרי ("ברא אלהים את השמים ואת הארץ", "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון [כה אלול]"). אם חדש תשרי הוא כנגד היום הראשון של מעשה בראשית, אזי חשון הוא היום השני – היום של מלאכת המים, לכן יש הרבה מים, חדש בול. כך אמרנו בפשטות לילדים. אם כבר אמרנו כזה ווארט צריך להמשיך ולכוון הלאה.

חדשי החרף

לפי זה, אם מתחילים מתשרי, כל תשרי הוא חדש שלם של אור – חשך ו"יהי אור". כך לפני תקיעת שופר יש דורמיטא דז"א, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", אחרי שהאור של השנה שעברה הסתלק, ופתאום בתקיעת שופר "יהי אור" – פתאום מופיע אור חדש שממשיך להאיר כל החדש. אחר כך, מה שקורה היום – ל' תשרי שהוא כבר אדר"ח חשון – הוא מעבר מ"יהי אור" ל"יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים". אחר כך כסלו אמור להיות גם הגמר של מלאכת המים וההתחלה של "תדשא הארץ" ובריאת כל הצומח שיש בעולם. צריך להבין מה הקשר בין הצומח לחדש כסלו. אחר כך טבת אמור להיות המאורות, שבט הדגים והעופות. אפשר להקשות – מה פתאום (הרי אדר הוא מזל דגים)? מה הקשר?! תן לחכמים (היושבים פה) ויחכמו עוד.

הכי טוב כאן הוא דוקא חדש אדר המכוון כנגד יום הששי, וכמבואר בספרי הקבלה שכל הסיפור של פורים – של אחשורוש וושתי ומרדכי ואסתר והמן – הוא רומז לבריאת אדם הראשון ביום הששי. אדר נוטריקון אדם ראשון. לאדם הראשון היה חלק טוב וחלק רע – החלק הרע התגלגל באחשורוש והחלק הטוב במרדכי, וכך לגבי חוה – החלק הטוב התגלגל באסתר והחלק הרע בושתי, והמן הוא הנחש. כל הסיפור של מגלת אסתר בקבלה הוא בעצם הסיפור של יום ששי, מה שהיה בבריאת אדם הראשון. אחר כך ניסן הוא השבת מתשרי והוא ה"יום אחד" כאשר נתחיל מחדש את חדשי הקיץ.

חדשי הקיץ

בחדשי הקיץ אותו סדר: ניסן הוא חדש של אור חדש, איר קשור לרקיע, סיון ליום השלישי (עץ הוא סמל מצוין בשביל מתן תורה – גם כסלו הוא מתן תורה של תורת החסידות – עץ החיים), תמוז מאורות, אב כבר דגים ועופות, אלול – מזל בתולה – הוא אדם, גם מתאים מאד. החדש הששי כנגד היום הששי. זה חדש של תשובה (על חטא אדם הראשון, גם בסוף החדש היה מעשה דוד – גלגול אדם בסוד אדם דוד משיח – ובת שבע, ומיד התחיל "להורות תשובה ליחיד"). אדר אם כן הוא בחינת המציאות (עצם המתרחש) של יום ששי ואילו אלול הוא התשובה על מה שהיה. בכלל, כתוב שאדר ואלול הם שני החדשים שהכי קשורים מבין כל זוגות החדשים. בכל אופן, מה שהיה באמצע עדיין לא כל כך מתישב – צריך יותר להתבונן בזה.

נאמר לחיים, נשיר משהו, ואחר כך נשלים את עיקר הווארט שלא הספקתי לומר לילדים – השארתי לילדים היותר גדולים. לגבי המבול יש באמת שתי דעות כנ"ל – יש דעה שהתחיל באיר.

[יהודי שנכנס בקש ברכה לשידוך] בשורות טובות לכל מי שצריך לבנות בית – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ד. עבודת יום ביומו

יום שני – המתחיל במצוה אומרים לו גמור

לילדים הסברנו שמוסר ההשכל של יום שני, היום של מלאכת המים, הוא "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", כי ביום שני של מעשה בראשית ה' לא גמר את המלאכה, ולכן לא כתוב "כי טוב" ביום שני. רש"י כותב שדבר שלא נגמר אי אפשר לומר עליו טוב. המלה "טוב" פירושה דבר גמור. "יום אחד" הוא יום שיש רק "אחד" (טרם נבראו המלאכים ביום שני), רק רבונו של עולם, על כך צריכים לתת את הדעת.

לכאורה, אין תיקון מיוחד ליום ראשון. הוא היה בהתחלה במצב של תהו (לא בסדר), אך ברגע שה' אמר "יהי אור" הכל התחיל להסתדר. אי אפשר לומר לכאורה שמישהו חטא שם, שיש משהו לא בסדר מצד הבריאה עצמה. ביום שני עדיין אין את מי להאשים – אם ה' לא גמר את המלאכה, כנראה יש לו סבה טובה. בכל אופן, אצלנו צריכים ללמוד שלא לסיים זה לא טוב. כמו שדברנו בשיעור ביום שני, יש דברים שאצל הראשון אינם פגם, אך אם אנחנו נלמד ממנו יהיה פגם. רואים שה' לא היה מבסוט מהיום השני שלו, לא הסתכל על מלאכתו ולא אמר "כי טוב", וכפי שרש"י כותב בפירוש שדבר שלא נגמר אינו טוב (וכמו שנרמז ב"ותרא אותו כי טוב הוא" –שנולד מהול, משהו גמור). רצינו לומר שילד טוב הוא ילד שכל מה שעושה הוא עושה 'בול', מההתחלה עד הסוף – הכל גמור, הכל בסדר, אז הוא ילד טוב.

עבודה תמה – עבודה שאין אחריה עבודה

למה זה דומה בחז"ל, שמשהו גמור הוא טוב ואם לא גמור לא טוב? דומה להתחלת צואת הריב"ש על "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", שכל דבר (כל עבודה שאנחנו עובדים את ה') צריך להיות "עבודה תמה" – "עבודה שאין אחריה עבודה" בלשון חז"ל. אם כן, יש קשר בין "טוב" – גמור – לבין תמימות. "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", אם התחלת משהו – תגמור. כמו שאמרנו על בית המקדש, שצריך את כל ה"שבע שנים" לסיים (ב"כי טוב"). אם מתחילים ספר – לגמור (יש הרבה ספרים במחשב שלא גמורים, יש ספר אחד – "שבעים פני חן" – כמעט שבעים שנה מחכה... הספר הכי חשוב).

אז טוב קשור לתמימות, וקשור גם לפרשת השבוע שמתחילה "נח איש צדיק תמים". זו הפעם הראשונה שיש בתורה "צדיק", אבל אחר כך די שכיח – לא כל כך מפתיע. החידוש הוא התמים, תואר של "צדיק תמים". צדיק הוא טוב, "אמרו צדיק כי טוב", ובגימטריא צדיק עולה זה פעמים טוב, הוא פעמים טוב ("כי טוב הוא"). השם שבגימטריא טוב הוא אהוה, השם המחבר "את השמים ואת הארץ", ויש לו יב צירופים (כמו שם הוי'), עולה סה"כ צדיק. יש צדיק שכולל את כל הצירופים, וממילא הוא "צדיק תמים". מוסר ההשכל היה שצריך להתחיל ולגמור.

החסרון בכל יום ממעשה בראשית

קודם נאמר את ה'בעיות' של כל הימים – בכל יום יש איזו בעיה. ביום הראשון הבעיה היא רק מה שהיה בהתחלה, כמו שהפסוק השני שם את הבעיה על השלחן, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", ואחר כך מתחיל הפתרון. הבעיה של היום השני – שה' התחיל ולא גמר, ו"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה", "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". אם כן, מהיום השני של מעשה בראשית צריך ללמוד "המתחיל במצוה אומרים לו גמור".

נפתח את הרעיון הזה למשהו מאד יפה, שיכול להיות שיעור ראשון בכל מסגרת שרוצים למסור בה שיעורים – מילדים עד מבוגרים. הנושא הזה יכול להיות ממש שיעור ראשון בחסידות. ביום השלישי כבר יש מי שחטא – הארץ, שלא קיימה את מאמר "עץ פרי עשה פרי" אלא הוציאה "עץ עשה פרי". ביום הרביעי יש את חטא הלבנה, שאמרה שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, והתוצאה "לכי ומעטי את עצמך".

מה הבעיה ביום חמישי? התנינים – יותר מדי גדולים, שאם יפרו וירבו ישחיתו את העולם. לכן, כדי לפתור את הבעיה, ה' צריך להרוג את הנקבה ולמלוח אותה עבור סעודת הצדיקים ("ועמך כלם צדיקים") לעתיד לבוא וגם לסרס את הזכר. סיפור שלם – זו בעיה רצינית. כך ה' ברא אותם, אבל למה הוא ברא משהו שמהוה בעיה וסיכון ואיום על כל העולם. איך ה' עושה כזה דבר? עושה איום על כל העולם, ואז צריך לפתור את הבעיה על ידי מעשה הריגה כו' (ביום חמישי יש את ה"חיה" הראשונה של מעשה בראשית, "ישרצו המים שרץ נפש חיה", וגם את המות הראשונה בתורה, סוד "'טוב מאד' – טוב מות"). ביום הששי ודאי שיש בעיה – חטא אדם הראשון. היום השביעי, שבת קדש, כבר אמור להיות התיקון של הכל – מעין עולם הבא.

תיקון יום שני – לגמור דברים

אחרי שרואים שלכל יום של מעשה בראשית יש את התיקון שלו, אפשר (וראוי) לכוון לכך בכל יום בשבוע. כעת אנחנו נכנסים ליום ששי, אז צריכים לחשוב מה נקודת התיקון שלו. כמו שאמרנו שנקודת התיקון של יום שני – כל יום שני בשבוע – צריך לומר לעצמך "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". אם עושים סיומים ביום שני – זה תיקון גדול מאד, עושה לקב"ה נחת רוח, עושה לו יתברך תיקון כביכול, על מה שהוא לא סיים את מלאכתו ביום זה ואתה עושה סיום. בכך אתה נעשה שותף עם הקב"ה. מתי צריכים שותפים? כשאחד לא יכול לעשות לבדו. כמו שיש לנו משפט מתומצת מה התיקון של יום שני, "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", צריכים דבר כזה בכל יום. אז כל יום בשבוע יש לך פתגם על הבקר, דרך של עבודה. אפשר לחשוב לבד. אני אומר ככה:

יום ראשון: "טובה פעולה מהעדר"

יש פתגם בחסידות שמתאים ליום ראשון, "טובה פעולה מהעדר". אפשר לשבת בחבוק ידים, לא לעשות שום דבר. אז אין עולם, ואם יש משהו הוא "תהו ובהו וחשך". מה זה יום ראשון של מעשה בראשית. שה' לוקח יזמה, יוצא לדרך (כמו תורת הבעל שם טוב בסוד פרה אדומה שמטהר את הטמא ומטמא את טהור). יוצא לברוא את העולם, חידוש גדול, יזמה גדולה. מה מניע אותו? הווארט הזה, קרא ב"היום יום" ש"טובה פעולה מהעדר". הרבה זמן הוא חשב על הפתגם הזה, שקל אותו טוב, והגיעה למסקנה שבאמת נכון. לכן צריך לקום ולעשות משהו בחיים, ומה לעשות? לברוא עולם, ולהתחיל מאור. אחרי שבת קדש, שאתה נח, יום ראשון הוא "טובה פעולה מהעדר" – צריכים לעשות משהו. שבת היא העדר, תכונת כוכב שבתאי (כמבואר ענינו בפירוש האבן עזרא לעשרת הדברות בטעם ביטול מלאכה ביום השבת).

אפשר לפרש כמו שחסידים תמיד מפרשים את ה-מ כמתוך, כמו "יתרון האור מן החשך" – "טובה פעולה מהעדר", טובה פעולה שבאה מהעדר, יש מאין. אם כן, מה שצריך ללוות אותי במשך כל יום ראשון הוא "טובה פעולה מהעדר", צריך לפעול, לא לשבת בחבוק ידים, לא לישון (משא"כ בשבת – "שנה בשבת תענוג"). בדקדוק כותבים פעלה, בלי ו, אז טובה פעלה בגימטריא אור – "יהי אור" (קודם היה חשך). צריך לעשות משהו, "מעשים טובים" שפירושם מעשים מאירים.

יום שני: "המתחיל במצוה אומרים לו גמור"

אחר כך בא יום שני, ומוסר ההשכל של יום שני הוא "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". בסדר, התחלת משהו לעשות – תגמור. גם מה שהתחלת לפי הראש של "פעולה טובה מהעדר". יש בלוח "היום יום" סדר מיום רביעי – מה חושב ביום רביעי, ביום חמישי שבת מתקרבת וכו', כל יום מגבירים הילוך. כלומר, לכל יום יש את המנטאליות שלו. כך אנחנו בונים כאן מ"יום אחד", יום ראשון. קודם כל "טובה פעולה מהעדר". אחר כך, "המתחיל במצוה אומרים לו גמור".

יום שלישי: "תמים תהיה עם הוי׳ אלהיך"

כל ווארט צריך לתקן את הבעיה שהיתה באותו יום. מה ביום שלישי? קודם כל, למה הארץ חטאה? היא לא בסדר? כנראה שהיתה לה איזו סברא. למה לא לעשות טעם העץ כטעם הפרי? [לא יבינו שהפרי הוא העיקר]. נכון. ברגע שיש פרי טעים ומתוק – למה צריך עץ מתוק? גם לא יבחינו, וגם בשביל מה זה טוב. אם יש שפע של פירות, חסר לי שהעץ יהיה באותו טעם? מה זה מועיל שהעץ יהיה טעים כמו הפרי? מספיק לי שהעץ יוציא פירות טעימים. זו סברא של יעילות, סברא כלכלית. לא צריך את זה – ומה שלא צריך לא צריך. תשקיע יותר בפירות, ומה אתה צריך שהעץ יהיה כמו הפרי, מה זה נותן? אז מה החטא? לעשות לבד חשבונות. חטא של סברא, שאדם הוא מתוחכם. הארץ כאן כאילו-מתוחכמת, לא תמימה.

כתוב בחסידות שתמים הוא מי שמחבר את הסובב והממלא. תמים הוא גם על דרך "נעשה ונשמע" – מה שה' אמר, נעשה (בלי להבין למה ה' רוצה כך). יש לי חשבון שאעשה יותר טוב בכך שלא אעשה מה שהוא אומר – פגם בתמימות. אם אני רוצה לתקן את התיקון של יום שלישי בשבוע, לכאורה המשפט הכי טוב הוא "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" עם כל הפירושים. בספר תום ודעת המאמר הראשון עוסק בתמימות עם כל מגוון הפירושים. העיקר "טעם עצו ופריו שוה", בסוד האתרוג של חג הסוכות.

סיפור פנימי אודות החסיד ששנה את הסדר בהוראות הצמח-צדק

נספר מהסיפורים הכי פנימיים בחב"ד. הפרטים, ומי בדיוק היה, כתוב שאסור לספר. גם כאשר הרבי הקודם כתב בכמה אגרות קדש לרבי, הזכיר את הסיפור, הוא אמר שלא מספרים אותו – מה שיודעים יודעים, אבל לא יודעים את כל הפרטים. לא יודעים אפילו מי זה היה. פעם אחת, בסוף ימי הצמח-צדק, הוא קרא לאחד מגדולי החסידים ונתן לו שתי שליחויות. שליחות אחת – נתן לו פ"נ לנסוע למעזיבוז ולקרוא את הפ"נ על קבר הבעל שם טוב. שליחות שניה – נתן לו את ההגהות על ליקוטי תורה לקחת לדפוס. אומרים שאותו חסיד היה גדול מאד, בדרגת בעל רוח הקדש, והוא אמר לו שקודם תלך לבעל שם טוב ואחר כך למקום שמדפיסים (איני זוכר איפה היה הדפוס). החסיד יצא לדרך ובאמצע הדרך נודע לו שהממשלה הולכת או-טו-טו לסגור את הדפוס. כלומר, אם הוא לא יספיק – אין דפוס, אין את ההגהות ללקוטי תורה. אז הוא עשה שיקול בינו לבין עצמו – לא היתה אפשרות לשאול, כבר היה באמצע הדרך – והחליט שהוא צריך לשנות וקודם כל לנסוע לדפוס להדפיס את הספר של הצמח צדק, שגם מזכה את הרבים וכו', עם כל החשבונות הכי טובים שיש בעולם.

הוא התחיל לנסוע לדפוס ותוך כדי שהוא נוסע – ככה מספרים – ברוח הקדש שלו, בחוש שלו, הוא חש שהרבי הצמח-צדק הסתלק מן העולם. זו היתה תחושה נכונה. אז הוא הזדעזע והבין פתאום שחטא, כי הפ"נ לבעל שם טוב היה כנראה בנוגע לבריאותו של הרבי. הוא לא המשיך לדפוס אלא הלך ישר לבעל שם טוב וישב שם שנה תמימה, בכה ועשה תשובה על קבר הבעל שם טוב, שתהיה לו כפרה. בסוף השנה – כך הסיפור – הוא זכה להתגלות של הבעל שם טוב, שבא לו בהקיץ ואמר לו "מחול לך".

אחרי זה הוא הרגיש שהוא כבר יכול לנסוע לליובאוויטש. הוא נסע לליובאוויטש, וברגע שרצה להכנס לרבי המהר"ש הוא תפס אותו בצווארון וזרק אותו מהבית, ואמר – בגללך גם האבא וגם כל נשיאי חב"ד לדורותיהם יפסידו 13 שנה מהחיים שלהם.

מה זה 13 שנים מהחיים שלהם? הצמח צדק חי 77 שנה. הוא קבל ברכה מאדמו"ר הזקן לאריכות ימים בילדותו. אדמו"ר הזקן לא נתן לו להכנס לשמוע חסידות, ובמסירות נפש הוא נכנס לתוך התנור – הוא חשב שהוא לא דולק, או שהסיקו תוך כדי שהיה שם – ובנסי נסים, הוא היה בתוך תנור בוער באש ויצא. כשזה נודע לרבנית של אדמו"ר הזקן היא צעקה עליו נורא, שהנכד כמעט נשרף על זה שלא הרשית אותו להכנס לשמוע חסידות, ואז הוא אמר שהוא צריך את מסירות הנפש הזו בשביל ההמשך שלו בחיים, ובזכות זה ברך אותו באריכות ימים.

הברכה של אריכות ימים אצל אדמו"ר הזקן היא מ-90 עד 100 שנה. אצל כל רבי ברכת אריכות ימים היא מספר אחר של שנים – יורד עם הדורות. אם הבעל שם טוב מברך אותך באריכות ימים זה יותר מ-100 שנים, וכך הלאה [שאלו: ובדור שלנו?] יכול להיות שהולך בגלים (גלים זה גילאים). הוא היה אמור לחיות לפחות 90 שנה, והסתלק בגיל 77 – הפסיד 13 שנה. כך הרבי מהר"ש אמר לאותו חסיד, שבגללך אבא וכל הצאצאים יפסידו 13 שנה מחייהם, ר"ל. הדבר הזה יעכב את ביאת המשיח – אם הרבי היה חי עוד 13 שנה היה בא משיח.

תמימות בהוראות מפורשות ויזמה כשנדרשים ליזמה

בכל אופן, זה מהסיפורים הכי סודיים בחב"ד, ולא יודעים מי החסיד. זה סיפור מסור, שהרבי הקודם מזכיר במכתבים לרבי כמה פעמים. למה ספרנו את הסיפור? אב טיפוס של סיפור שאדם עושה שיקול דעת, ועל ידי כך השליח חוטא למשלח. מכניס את עצמו, כאילו אני יכול לעשות את השיקול של המשלח מה עדיף, מה צריך לעשות. זה התיקון של יום שלישי של השבוע, שיהיה "טעם עצו ופריו שוה" – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", יחוד סובב וממלא (גם במובן שהאמצעי והתכלית שוים).

[ככה אי אפשר לעשות שום דבר באופן עצמאי]. לא נכון. כדי לאזן נאמר עוד דבר על השווער שלי. לא לכל אחד הרבי נותן שליחות מפורשת ומפורטת. לשווער שלי הרבי אמר – אתה תעשה ותדווח. יש כאלה שיש להם שליחות – אמרו לי מה לעשות, אז צריך לעשות מה שאמרו לי. זה דינא דגמרא – שליח, "שלוחו של אדם כמותו ממש" כמו שפוסק אדמו"ר הזקן. יכול להיות שהיום כל אחד חושב שהוא שליח עם שליחות מפורשת, וזה לא נכון. כל אחד שליח בכללות, להפיץ יהדות, אבל הרבי אומר אין ספור פעמים שתעשה לפי הכלים שלך והסגנון שלך. יש שעושים רק עם ברכה של הרבי. השווער לא היה מחכה, והרבי אשר וברך – שצריך לעשות פעילות למען העם והארץ, לפי ההחלטה שלך. איני מכיר עוד אחד שהרבי התיחס אליו ככה, זה משהו יחודי. אמר לו שצריך לעשות ואז לדווח, ואם יש איזו הערה היא תבוא לאחר מעשה. לא לחכות להוראות מפורשות. גם לי הרבי אמר בדומה לכך, וגם אמר לי שבכל הנוגע למעשה בפועל ללמוד מהשווער שלי, ואני מעביר את זה הלאה.

קבלת עול – הרבי והשלחן ערוך

זה התיקון של יום שלישי. יש הרבה תמימות – גם מה שכתוב בשו"ע. להיות תמים היינו "נעשה ונשמע", בלי לחשוב, בקבלת עול. שוב, הכל לפי זה שהארץ חטאה לפי שיקול דעת 'צודק' שלה, אבל נגד מה שכתוב בשו"ע, נגד מה שהרבי אמר. אם כבר, יש את הווארט של צדיקי פולין לגבי תפלה לאחר הזמן. בחב"ד משהו אחר, אבל ככה אומרים בפולין, שאם אתה מתפלל במנין של הרבי שלך והוא מתפלל מאוחר – אולי הוא מתפלל שחרית באמצע הלילה, לא משנה – הרבי הוא השלחן ערוך, אבל אם אתה לא במחיצת הרבי – השו"ע הוא הרבי. או שהרבי הוא השו"ע או שהשו"ע הוא הרבי, אבל איך שלא יהיה יש רבי ויש גם שו"ע – בשני המקרים (לא בכדי שרבי שלחן ערוך עולה תמימות).

יום רביעי: "הקנאה... מוציאים את האדם מן העולם"

התעכבנו על יום שלישי, נעבור ליום רביעי, בקיצור יותר: חשבתי שהווארט של יום רביעי הוא המשנה בפרקי אבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". הסיפור של השמש והירח הוא בעצם סיפור של קנאה, שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. זה באמת מוציא את האדם מהעולם – "לכי ומעטי את עצמך", הוציא את הירח מעולם האצילות, מהעולם שלה. זו הפעם הראשונה שהקנאה מוציאה את האדם מהעולם שלו. לכאורה לא לקנא גם בדברים טובים במגמה לקחת אותם מהזולת.

יש ווארט מאד חשוב של חסידים, שחזרנו עליו הרבה פעמים, ששליח לא יתפוס מונפול על איזו ממלכה, ושהעיקר הוא שהשליחות תעשה ולא שאני אעשה את השליחות. ווארט מאד חשוב, אם אני השליח הראשי בשטח ויש מישהו אחר שעושה יותר טוב ממני – לפחות בפרט אחד יותר טוב ממני – אני מפנה לו מקום. כך אם אני באמת בטל לרבי, כי הרבי לא אמר לי שאני אעשה את הכל דוקא ולמעוך אותו.

אדרבה, זה גם מכתב שאבי קבל מהרבי עבורי, הרבי כתב שהוא רוצה שיבחרו את האנשים בשליחות אך ורק לפי הכשרונות שלהם, מי שהכי מתאים לכל תפקיד. מי שמוכשר – שהוא יפעל. מי שהוא ראש מוסד, שיחשוב רק על השיקול הזה – שיקח מי שמוכשר לתפקידו, ותו לא מידי. תוך כדי שהרבי כותב את זה, הוא אומר – מה אני יכול לעשות? איני בעל הבית על המוסדות שלי. ובאמת כך פני הדברים, הם לא עושים את זה, כל מקום הוא איזה מונפול של... די בזה. כל הסיפורים האלה קשורים ליום רביעי של מעשה בראשית, ולכן "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". [איך אומרים בחיוב?] "קנאת סופרים תרבה חכמה" (לא לקחת מהשני רק ללמוד ממנו). הפשט הוא שהתיקון הוא לדעת ש"הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם". הולך יחד, קודם יש קנאה, אחר כך יש תאוה [וסוף הכבוד לבוא...].

יום חמישי: "אל תהי צדיק הרבה"

יום חמישי: "אל תהי צדיק הרבה". הבעיה של הלויתן, המוסר השכל הוא "אל תהי צדיק הרבה... למה תשומם". להיות צדיק הרבה זה לתפוס את כל העולם, ש"אני ואפסי עוד". [דומה ליום רביעי]. בא אחרי, זה המשך, אבל גוון חדש. יום רביעי הוא ענין של כתר – היא רצתה את הכתר. כאן זו ממש התפשטות האני, שאני תופס את כל המרחב. קצת כמו שהרבי רש"ב כותב ב"החלצו", שמישהו יושב בחדר לבד ולומד תורה ומישהו נכנס אז הוא מרגיש שנכנס לתחומו. זו שנאת חנם. האני מתפשט ותופס את כל המקום, אז כועס למה אתה נכנסת בי. זו תחושה אחרת, לא כמו הקנאה של שני מלכים בכתר אחד. אחד שהוא גדול – צדיק גדול. יש הרבה פירושים יפים בחז"ל ל"אל תהי צדיק הרבה" (רש"י מפרש אל תרחם על הרשעים מתוך צדקות יתר, כמו שאול, האבן עזרא מפרש שאל תתפלל מהבקר עד הערב ואל תרבה בתעניות כו'), אבל קודם כל – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", להבין שאין כזה דבר "צדיק הרבה", אתה מוגבל, אתה חוטא. [זה עונה על השאלה למה ה' ברא דבר שהוא לא מחזיק את עצמו?]. יכול להיות שהוא רצה דג מלוח...

יום ששי: "והלכת בדרכיו"

אחר כך יום ששי: ה' ברא את האדם בצלם ודמות, "בצלמנו כדמותנו", ואחר כך צוה "פרו ורבו". הייתי יכול לחשוב שמוסר ההשכל של יום ששי הוא מה שכתוב בפירוש בתורה, "פרו ורבו", ולפי הפירוש של אדמו"ר הזקן שיהודי צריך לעשות עוד יהודי. שביום ששי צריך לקום עם מחשבה שעלי לקרב עוד יהודי, מתאים לזה שיום ששי הוא כנגד יוסף-היסוד, ועליו כתוב "יֹסף הוי' לי בן אחר" – לקחת "אחר" ולעשות ממנו "בן" (ביום ששי יוצאים למבצעים).

זו ודאי מחשבה נכונה, אבל קצת יותר טוב מזה: לא רק להדגיש את המצוה המפורשת, אלא לחזור לאיך שאדם נברא. אדם נברא להיות צלם ודמות, אחרי החטא הפסיד זאת במובן מסוים. לכן לפי הקבלה הגוים אינם בצלם אלקים, וחזר רק אצל אברהם העולה "בצלם אלהים". "פרו ורבו" כלול בכך, כי כתוב שמכוונים ב"פרו ורבו" "להרבות את הדמות". אצל החיות שלא נבראו בצלם לא כתוב "פרו ורבו" – רש"י אומר שכדי לא לכלול את הנחש. בדגים כן כתוב "פרו ורבו [ומלאו את המים בימים]", ובעופות כתוב רק "והעוף ירב בארץ". דגים הם הצדיקים. אי אפשר לומר שיש בדגים "צלם אלהים", אבל יש קשר. "פרו ורבו" כדי להרבות את הדמות – כנראה שבדגים יש איזה גילוי אלקות מיוחד. לכן באמת בתולה נשאת ביום רביעי, כדי לזכות בליל חמישי לברכת הדגים – מפורש בחז"ל. "וידגו... בקרב הארץ" גם קשור ליוסף. בכל אופן, "פרו ורבו" הוא כדי "להרבות את הדמות".

המחשבה של "בצלמנו כדמותנו" היא "והלכת בדרכיו" – ללכת בדרכי ה' ולהדמות אליו יתברך ("בצלמנו כדמותנו"). המצוה כמעט האחרונה בתורה, סוג של "נעוץ סופן בתחלתן" – מ"פרו ורבו" ל"והלכת בדרכיו". הפסוק הוא "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'".

לכאורה המחשבה של יום ששי היא המחשבה של "והלכת בדרכיו" – לממש בפועל את הצלם ודמות אלקים בו נבראת, שרק נמצא אצל יהודי. כולל גם "פרו ורבו", שיהודי עושה עוד יהודי – הקב"ה עושה עוד קב"ה כביכול, הרי הוא יתברך השותף השלישי ביצירת עוד צלם ודמות מהלך בעולם. [מה התיקון לחטא בכך?]. החטא הוא פגם בצלם אלקים, הפסד שלו. צלם אלקים אינו סתם תמונה על הקיר, אלא הליכה בדרכיו והתדמות אליו, לכן התיקון הוא מצות "והלכת בדרכיו" – להחזיר את הצלם.

שבת קדש: "אז תתענג על הוי׳"

שבת קדש היא כבר מעין עולם הבא. מה אני צריך לחשוב? מה המסר והעבודה של שבת? התיקון של שבת הוא "אז תתענג על הוי'". כמו שכתוב על ההבדל בין עבודת ה' בחול לעבודת ה' בשבת – מתבטא בתפלה. התפלה של ימות החול היא מתוך השתפכות הנפש, צער, "שפכי כמים לבך נכח פני אדנ-י". בשבת תפלה אחרת, לכן לא אומרים את כל הברכות האמצעיות – לא מבקשים בשבת, כי שבת היא ענג (ותפלת שבת היא תענוג אלקי).

הווארט של שבת הוא "אז תתענג על הוי'", שיש לי יום אחד בשבוע להתענג (להתעצם עם המים העליונים של יום שני – תענוג אלקי). אחר כך יש ששה ימים שצריך לבקש – לבקש סיעתא דשמיא, החל מכך ש"טובה פעולה מהעדר". בכך שאני מתחיל לעשות אני מכניס את עצמי לתוך צרות, לתוך קושי רב, ואף על פי כן "טובה פעולה מהעדר". החידוש ש"טובה פעולה מהעדר" אף שיהיה קשה, לא יהיה הכי כיף. לכן ה' היה צריך לשקול הרבה זמן, בשביל לצאת משעשועיו העצמיים ולהכניס את עצמו ל'צרה צרורה' "כד סליק ברעותיה למברי עלמא". אז ה' מתפלל גם אל עצמו.

סיכום

אם כן, הסיכום כאן:

יום ראשון	"טובה פעולה מהעדר"
יום שני	"המתחיל במצוה אומרים לו גמור"
יום שלישי	"תמים תהיה עם הוי' אלהיך"
יום רביעי	"הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"
יום חמישי	"אל תהי צדיק הרבה"
יום ששי	"והלכת בדרכיו"
שבת קדש	"אז תתענג על הוי'"

התאמה החדשים והימים לפי מוסרי הימים

כעת הרבה יותר מתאים לחדשים. מה שייכת קנאה לחדש טבת? חוש הרוגז, עצבים הבאים מקנאה. גם לחדש תמוז – חדש החורבן (החורבן התחיל מטבת). הסיפור של הקנאה מתאים לטבת ותמוז. "אל תהי צדיק הרבה" – האות של שבט היא צ, והחוש שלו אכילה. אם אתה אוכל יותר מדי אתה נעשה "צדיק הרבה"... (בטבת ע ובשבט ץ – עץ, הולך יחד). כנראה שמתאים גם לחדש אב. התיקון של כסלו וסיון הוא תמימות – מתן תורה.

בהקבלת החדשים לתכונות הפנימיות של הנפש סיון כנגד התמימות – ממש מתאים, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". כסלו הוא חוש השינה ובכחות הפנימיים הוא בטחון – בן הזוג של תמימות [הרמב"ן אומר שהחטא של המכבים היה שלקחו את המלוכה – עשו חשבון שרק הם יכולים]. נכון, החטא של יום שלישי הוא "האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". כל מי שמבקש חשבונות רבים – זה החטא של יום שלישי. עד כאן הרהורי היום. שיהיה חדש שמח, חורף בריא ולהספיק שבע שנים כל יום, כל רגע.

[ביום הראשון יש חטא לפני ותיקון באותו יום, ובשאר הימים רק חטא]. זה ההבדל בין חסד לשאר הספירות.

לחיים לחיים – אפשר להעביר הלאה בתור שיעור ראשון.

להשתחרר מרגשי הנחיתות (בחינת נח) ולצאת לפעול

מה שעשינו היום זה שבעת הימים. הבעיה, מה שקודם דברו כאן (על זה שלא מספיק מפיצים וכו'), היא בעיה פשוטה אחת, שמאז שאני בשכם אני אומר לכולם – למבוגרים (הר"מים כאן הם הצעירים). הבעיה היא רגש נחיתות. זה בדיוק מה שהוא דיבר. רגש נחיתות זו הבעיה של נח, לשון נחיתות. לנח היה רגש נחיתות שאינו מסוגל להציל את דורו (לא על ידי קירוב והחזרה בתשובה ולא על ידי תפלה). רגש נחיתות – מי אני ומה אני. על כך הבעל שם טוב אומר (באותה תורה של פרה אדומה), שזו הטומאה של חוסר מעש, שאין לו את המודעות של "טובה פעולה מהעדר" – אין לו דחף לפעול, וגם אין לו היכולת לקחת על עצמו דברים שהם לכאורה גדולים וכבדים. להקרא רב, לשים כובע, וגם לצאת לצמתים – הכל אותו סינדרום. לא שמישהו ראוי להיות כאן רב, אבל אם זה יעזור משהו, ואם נחלק דפים זה גם יעזור משהו.

פעם אחת הרבי כתב לי בקורת, הכי חריפה, שכנראה שהן ולאו אצלך שוים. הכל בסדר, הן ולאו שוין. לכאורה הן ולאו שוין זה משהו טוב, כמו "תמים תהיה", וכאן זו הבקורת הכי נוקבת, שאי אפשר לקבל החלטה ולעשות ולקדם ולהפיץ ולשווק וכל מה ששמענו קודם. מי שצריך להיות רב – שיהיה רב, מכובד. לא כי הוא כך, הוא שום דבר. זה נסיון – לא להשוויץ, לא להשוויץ בפנים בתוך עצמי – אבל צריך לעשות דברים ולצאת. להיות הכי קטן וגם הכי גדול, "מאן דאיהו זעיר איהו רב" – שמי שהכי קטן יהיה הרב. לא צריך מישהו אחר, גדול, שיהיה רב – "מאן דאיהו רב איהו זעיר".

למדנו לגבי ארבעת המינים את דרשת חז"ל על הפסוק "ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים", הקטנים החכמים-מחוכמים צריכים לתפוס את המלוכה. אפילו הענין של מלכות ישראל וכו' – הכל להוציא מה"הן ולאו שוין אצלו" לגריעותא. באמת נכון, אפילו מי שרוצה להיות גביר. יש כאלה שרוצים להיות גבירים, לעשות הרבה כסף, הולכים לאוניברסיטה ללמוד כלכלה. כל החלבים באמריקה, שהם מליארדרים אחד אחד, בגלל שלמדו באוניברסיטה? הוא לא למד, אז למה יש לו כל כך הרבה כסף. הוא יצא לרחוב, מכר נעלים, עשה משהו הכי פשוט ומזה נעשה גביר. הוא יצא, עשה משהו, התגלגל לאט לאט והיום יש לו ממלכה והוא יושב על מליארדים. אני מסכים מאה אחוז, שלא יהיו 'נח'ים נחותים. כל הבעיה של נח שהוא נחות. הוא עושה תבה כשאומרים לו, מציל את עצמו ומשפחתו, אבל אין לו את הכתפים הרחבות לקרב ולהציל את כל הדור. מה שזה לא יהיה – בטול או שפלות – זה שקר. שלא תהיה ענוה של שקר, רק ענוה אמתית. שגם מי שהוא זעיר, שיהיה זעיר באמת, ויהיה רב. [הקטן ראוי למלוכה מצד עצמו או כי מישהו אחר לא?]. דבר קטן זה גמרא, דבר גדול זה מעשה מרכבה. צריך גם דבר קטן.

מוצאי ג׳ חשון ע"ב – כפר חב"ד

שיעור שבועי פרשת לך לך

בשעה שהקדימו תער"ב מאמר יט

א. הילולת הרה"ק רבי ישראל מרוז׳ין

היום היתה ההילולא של רבי ישראל מרוז'ין, דער הייליגע רוז'ינער, אז נפתח בניגון ששייך לו. ניגון שיש ששרים אותו בנענועים של הלולב, וגם היום מנגנים אותו ברוז'ין בחתונות.

גם רבי אייזיק וגם רבי הלל נסעו להייליגע רוז'ינער. רבי אייזיק בשליחות הצמח צדק בעניני הכלל – יש סיפור שלם מה היה שם. רבי הלל נסע ברצון עצמו, כי רצה לראות את אותו צדיק שכילד בן 8 שאל את אדמו"ר הזקן איך אחרי שאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", בטול במציאות, אפשר לומר "ואהבת", יש מי שאוהב. אדמו"ר הזקן אמר לו דרוש ארוך ועמוק, ואמר שהילד הבין הכל לעומק. הדרוש הזה, לפחות התמצית שלו, נמצא בדרך מצותיך.

רבי הלל נסע לראות מי הצדיק הזה שאדמו"ר הזקן אמר לו את הדרוש בגיל 8 ושהבין את הכל לעומק. כידוע, הוא הנין של הרב המגיד, הנכד של רבי אברהם המלאך, והוא הצדיק שבפירוש בקש שיכתירו אותו כמלך המשיח. הוא גם ישב בכלא זמן ארוך, כמעט שנתיים, על כך שהוא נהג מלכות – הצאר התקנא בו. יודעים שהיארצייט שלו בג חשון (יום ה-גל של השנה), אך לא כולם יודעים שיום ההולדת שלו בג' תשרי, בדיוק חודש קודם[ד]. כנראה שיש לו קשר עם ג' בחדש. ג' תשרי, המזל שלו, הוא צום גדליה ברוב השנים. גדליה בן אחיקם הוא השריד, הניצוץ האחרון, שראוי היה לחדש ולהחזיר את המלכות ובית המקדש – ניצוץ משיחי[ה], שהיה יכול להיות משיח ונהרג בעונות.

ב. חלק ההלכה: כוון התפלה

"הרוצה להחכים ידרים"

בפרשת לך לך יש כמה פסוקים קשורים בתחלת הפרשה. כתוב קודם כל "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", עוד לפני הירידה למצרים. אחר כך, כשהוא עולה ממצרים, כתוב "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה". בשני הפסוקים האלה כתוב שהיעד שלו הוא "הנגבה". המלה "הנגבה" כתובה רק פעמיים בתנ"ך, בשני הפסוקים האלה. קודם "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" ואחר כך "ויעל... ממצרים... הנגבה". אחר כתוב "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל וגו'", שוב נגב, אך קודם הנגב היה היעד וכאן עולה הלאה "מנגב ועד בית אל" – המכנה המשותף הוא הנגב. הנגב הוא צד דרום הקשור לאברהם אבינו. בקבלה דרום הוא חסד ושרש הדרום חכמה, לכן חז"ל אומרים "הרוצה להחכים ידרים" – שמי שרוצה חכמה יצדד לצד דרום. הדבר קשור להלכה שנלמד, נוגע לעניני תפלה.

דיני צדוד בתפלה בסימן צד

מאד מענין שהדין הזה נמצא בסימן צד באורח חיים, שם ההלכה אומרת שמי שרוצה חכמה או עושר צריך לצדד. צד הן שתי האותיות הראשונות של צדיק, שהוא ר"ת של כל ארבע הרוחות – צפון-דרום-ים-קדם – ויחד עם זה צדיק הוא צד-יק בגימטריא צד ימין, הכל נכלל בימין (בדרום), בשרש הכי עליון (כמו שנסביר), ששם "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא".

בסימן צד כתוב שאם האדם רוצה[ו] – הלכה מענינת, שאיני זוכר עוד הלכה שמתחילה-תלויה ברצון האישי של האדם (עם שתי אפשרויות, או לכאן או לכאן – שני צדדים הפוכים). אם האדם רוצה להיות חכם, יש לו רשות לצדד לדרום. כולם בבית כנסת מתפללים לכיוון אחד, אך אם אתה רוצה להיות חכם מותר לך לצדד – עם הראש – לצד ימין, ואם אתה רוצה להיות עשיר מותר לך לצדד עם הראש לצד צפון, שמאל אם אתה עומד פנים למזרח.

כתוב, אדמו"ר הזקן מביא, שיש פירוש שמי שרוצה להיות חכם יכול לעמוד מול הדרום – לא רק מצדד את הראש, אלא עומד בכל גופו עם רגליו לדרום, וה"יצדד" היינו שיפנה את פניו למזרח, כי כולנו צריכים להתפלל לכיוון ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש וקדש הקדשים – ארבע מדרגות.

התפלה לכיוון ארץ ישראל, ירושלים, המקדש וקדש הקדשים

סימן צד בשו"ע מתחיל בארבעה פסוקים, שאת כולם אמר שלמה המלך כאשר חנך את בית המקדש – "בית תפלה", קודם כל לעם ישראל וגם לכל העמים. עלינו, עם ישראל, כתוב "והתפללו" – ארבעה פסוקים שונים עם מלה זו: "והתפללו אליך דרך ארצם", מכאן לומדים שאם היהודי עומד בחו"ל צריך לפנות לכיוון ארץ ישראל, ובלב צריך לפנות לכל המדרגות, עד לקדש הקדשים. לעמוד לכיוון ארץ ישראל, ובלב לכוון לירושלים, לבית המקדש ולקדש הקדשים. מי שנמצא בארץ ישראל צריך לפנות לירושלים, וגם בלב לכלול את שתי הדרגות הבאות – הוא פונה פיזית לירושלים, אבל חושב שמירושלים הוא עולה להר הבית ובית המקדש, ומשם נכנס לפני ולפנים, כמו הכהן הגדול ביום כפור, ומגיע לקדש הקדשים, שם השכינה שורה בין שני בדי הארון, ושם הוא מבקש מעצמותו ומהותו יתברך את כל מה שיש לו לבקש, החל מביאת גואל צדק תיכף ומיד ממש. את זה לומדים מהפסוק "והתפללו אל הוי' דרך העיר אשר בחרת" – הפסוק השני של "והתפללו".

יחוד ה' במקדש ובקדש הקדשים

בשני הפסוקים הראשונים כתוב "דרך", משא"כ בשני הפסוקים הבאים. בשני הפסוקים הללו כתוב שמתפללים לה' – "והתפללו אליך דרך ארצם", "והתפללו אל הוי' דרך העיר". אבל מי שעומד בירושלים צריך לפנות למקדש, עליו כתוב "והתפללו אל הבית הזה", ומי שעומד בתוך המקדש צריך לפנות לקדש הקדשים, ועליו כתוב "והתפללו אל המקום הזה". ברור ש"ארצם" זה ארץ ישראל, "העיר" זה ירושלים, "הבית הזה" הוא המקדש, אבל החידוש שקדש הקדשים נקרא "המקום". רמז למארז"ל ש"מקום ארון וכרובים אינו מן המדה", ובאותו מקום נמצא "המקום" (עיקר השראת השכינה – "ושכנתי בתוכם").

בשני הפסוקים האחרונים, על המקדש וקדש הקדשים, כתוב "אל הבית הזה" ו"אל המקום הזה" – ה' לא מוזכר בפירוש. כמו שכתוב "ומקדשי תיראו" – לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי ששכן שמו במקדש, אך היחוד של ה' עם המקדש כה חזק (כמו שנסביר) שאפשר לומר "ומקדשי תיראו", וכן לגבי "הבית הזה" ו"המקום הזה"[ז], שלא צריכים לומר שמתפללים לה' אלא אל הבית ואל המקום.

ארבע המדרגות בסוד הוי'

אם כן, יש ארבע מדרגות: ארץ ישראל ("דרך ארצם"), עיר הקדש ירושלים ("דרך העיר"), בית המקדש ("הבית"), קדש הקדשים ("המקום")[ח]. פשיטא שחייב להיות כנגד י-ה-ו-ה ממטה למעלה:

י	קדש הקדשים ("אל המקום הזה")
ה	בית המקדש ("אל הבית הזה")
ו	ירושלם ("דרך העיר")
ה	ארץ ישראל ("דרך ארצם")

הנגלות – רצון והתעוררות

ארץ ישראל היא ה תתאה, כנגד המלכות. אם אני עומד בחו"ל אני מחוץ לעולם האצילות, שבו "איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון", לכן אני צריך להתפלל "דרך ארצם" – "זה השער להוי' צדיקים ['ועמך כֻלם צדיקים'] יבואו בו", שם אדנ-י נקרא "השער"[ט], הוא השער של "דרך ארצם". אם אני כבר נמצא בארץ ישראל אני צריך להתפלל "דרך העיר". עיר היא גם מלשון התעוררות – "עירין קדישין" (לשון עירנות והתעוררות, ה"עירין" הם המלאכים שבעולם היצירה, עולם התעוררות המדות שבלב). צריך להתעורר. אפשר להיות בארץ ישראל וגם לישון בה, וצריך להתעורר בארץ ישראל.

מה זה בכלל ארץ ישראל? בשיעור קודם דברנו על רצון ורצון לרצון וכו' במאמר בע"ב. ארץ ישראל, "דרך ארצם", היינו הרצון שלהם. "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". יש גימטריא מאד יפה, שכאשר אני כותב רצון מלא – ריש צדיק וו נון – עולה בדיוק ארץ ישראל (לב פעמים הוי', כבוד פעמים הוי' – "הוי' בחכמה" ו-לב נתיבות חכמה, "אוירא דארץ ישראל מחכים", הקשור לנגב כדלקמן). ארץ ישראל היא שלמות הרצון, כמו שירושלים היא שלמות היראה (פירוש מילולי של ירא-שלם).

בכל אופן, להגיע לארץ זה רצון – רצון לה', רצון לכיוון הנכון, "אליך". יכול להיות רצון נכון, בסיס ותשתית של רצון, אך עדיין ללא התעוררות בלב. התעוררות היא העיר, "והתפללו אל הוי' דרך העיר". במלכות כתוב "אליך", יש משהו ב"אליך" שאפילו יותר מ"אל הוי'", כי ך סופית היינו כתר עליון, עצמות, "כתר עליון איהו כתר מלכות", לכן במלכות יש "אליך" (וכמבואר בדא"ח על "אליך הוי' נפשי אשא"). בז"א, במדות הלב, יש "אל הוי'" – סתם שם הוי' הוא בתפארת, הכללות של כל מדות הלב, וכן "אל" הוא על דרך שם א-ל, "אל הוי' ויאר לנו", חסד ותפארת, אהבה ורחמים. ב"והנגלֹת לנו ולבנינו" התפלה היא "דרך", ולא אל המקום בעצמו.

הנסתרות – התבוננות בתכלית הבריאה וגילוי ה' שלמעלה מכל טעם

אחר כך, "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – בית המקדש הוא אמא, ה עילאה, זה פשוט. שם אני מתפלל אל הבית, החידוש שם הוא התבוננות, ומה ההתבוננות שם? בתכלית הכוונה של בריאת העולמות, ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה [בית] בתחתונים". אני מתפלל "אל הבית", מתפלל שכל העולם יהיה בית לקב"ה, "'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל". זו ההתבוננות והכוונה לעשות לו יתברך – שזה יאיר בבהירות. יכול להיות גם רצון לעבוד את ה' – להיות עבד – במלכות, וגם התעוררות הלב בדחילו ורחימו (כאשר עיקר החידוש הוא הרחימו – "לית פולחנא כפולחנא דרחימו") לעבוד את ה', אך צריכים גם התבוננות בתכלית הכוונה – זה הבית.

יותר מזה, יש מאמר אחד של אדמו"ר הזקן שכותב שאפילו הטעם של "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" אינו מספיק, באמת לאמתו אין טעם בכלל לבריאת העולם. שואלים מה פתאום "נתאוה" ואדמו"ר הזקן משיב ש"על תאוה אין קושיות", אך אפילו כך – זה לא מספיק, אי אפשר לחשוב שזה הטעם, תאוה של ה' וזהו זה. לדעת ולהרגיש זאת, לעבור מעבר אפילו לטעם של דירה בתחתונים – הטעם הכי עליון בטעמי הבריאה (כמבואר בסוד הוי' ליראיו) – זה "והתפללו אל המקום הזה", "ברוך המקום" (יש משהו בכינוי "המקום" שהוא ע"ד השם הקדוש ככה ר"ת כתר כל הכתרים – ככה, ולא אחרת, ללא טעם בכלל, "אין טעם לרצון"). המקום הוא ה', כמו שנראה בהמשך, במאמר בע"ב – בחינת "שמיה דגניז בגויה", "הוא שמו ושמו הוא" בלשון השל"ה הק' (ווארט מאד חשוב שמביא במאמר). "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה", שם יש רק את עצם היחוד והזווג של קוב"ה ושכינתיה (שני הכרובים). מתפללים רק "אל המקום הזה", שיש בו ארון ולוחות ותורה ולמעלה יש כרובים. זה יותר מכללות ענין הבית. יש ודאי קשר בין שני אלה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", י-ה. על פי פשט, אלה ההשגות של שני זוגות התפילין – תפילין של רש"י הם "והתפללו את הבית הזה" ותפלין של ר"ת הם "והתפללו אל המקום הזה".

צדוד לדרום או לצפון – חסדים וגבורות שבמלכות

כל מה שאמרנו כעת הוא ההלכה הראשונה בשו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סימן צד. אחר כך, אחרי היסוד הזה, הוא ממשיך מה שאמרנו קודם, שאם האדם שמתפלל רוצה להיות חכם שיצדד לדרום ואם הוא רוצה להיות עשיר יצדד לצפון[י].

שוב, יש שני פירושים. פירוש אחד, שאדם עומד לכיוון דרום ומצדד את הראש לארץ ישראל וכו' (כל ארבע הדרגות שאמרנו). פירוש שני, המנהג הפשוט, שהוא מתפלל לכיוון מזרח ורק מצדד את הראש לדרום או לצפון – לפי הרצון שלו. שוב, זו הלכה מיוחדת שתלויה ברצון האדם (וכ"חותם המתהפך", לפי רצונו באותה שעה, לשון שעיה ופניה, הרי תפלה היא "חיי שעה"[יא], ודוק). כנראה שהרצון כלול ב"והתפללו אליך דרך ארצם" – ארצם-רצונם, הדרך שהרצון שלך מדריך אותך.

שני הדברים הם לשם שמים, גם החכמה וגם העשירות. לפי הרצון שלך – בתוך המלכות גופא יש רצון לחכמה ויש רצון לעשירות, החסדים והגבורות של המלכות. לחסדים של המלכות קוראים "אלישבע" ולגבורות-לעושר של המלכות קוראים "בת שבע", כמבואר בכתבי האריז"ל. ב"דרך ארצם" – אם אתה רוצה כך פנה לצד זה ואם כך לצד זה.

כמובן שלא צריך לבלוט בצבור. כך אדמו"ר הזקן מסיק, הלכה למעשה, שאם אדם מתפלל ביחיד יכול לעשות גם לפי המנהג של העומדים לכיוון דרום – לא לכיוון ירושלים – ורק מצדדים את הראש כדי לקיים "דרך ארצם" וכו'. אבל, אם אדם מתפלל בצבור, כדי שלא יפרוש מן הצבור הוא לא צריך לעמוד בכוון אחר מכולם – צריך לעמוד באותו כוון – אבל יכול לצדד את הראש לכיוון דרום או צפון, לפי הרצון שלו. כמובן, נשאלת השאלה – שאלת המגיד ממעזריטש, הסבא רבא של בעל ההילולא של היום – מה יעשה אדם שרוצה את שניהם, להיות גם חכם וגם עשיר. תיכף נגיע לכך. קודם נאמר לחיים לזה. הרבי רצה שתהיה לכולנו חכמה וגם יהיה עושר, פשוטו כמשמעו.

לפני שנמשיך נודיע ששבוע הבא יש שיעור נשים ביום שלישי במקום השיעור ביום שני – לכבוד רחל אמנו. "אין כלל שאין בו יוצא מהכלל". י"א חשון הוא היארצייט של רחל אמנו, יום ה-אם של השנה – היום ה-41 מראש השנה – לכן קוראים לכך יום האם. [הגברים יהיו בעזרת נשים?]. כשהרבי עשה התוועדויות נשים הגברים היו בעזרת נשים – יש תקדים.

ג. חלק הזהר: "הלוך ונסוע הנגבה"

פסוקי הנגב: "הנגבה", "הנגבה", "מנגב"

אמרנו שאברהם הולך ונוסע הנגבה וכן כשעולה ממצרים כתוב "ויעל... הנגבה". אמרנו שהמלה "הנגבה" מופיעה רק פעמיים בתנ"ך, בשני הפסוקים בפרשתנו. בהמשך כתוב "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל" – עוד יותר מתקדם, אבל הבסיס שלו הוא הנגב, ומשם ממשיך לעלות "עד בית אל" הרומז למקום המקדש וכל מה שדברנו קודם, "אל הבית הזה" ו"אל המקום הזה".

"הלוך ונסוע הנגבה" – סליק-אתקשר-סליק

נתחיל מקטע הזהר עם הביאור של רבי לוי'ק, אבא של הרבי. בכל אחד מהפסוקים הזהר אומר דברים שונים, ורבי לוי'ק מסביר את הכוונה הפנימית של הזהר אליה רוב המפרשים לא מתייחסים – בדרך כלל מבוסס על כפל לשון, ביטוי שלכאורה ללא צורך חוזר פעמיים.

נתחיל מהפסוק הראשון, נאמר את הלשונות של הזהר שיש לדייק בהן. על "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" כתוב שהוא "סליק לדרום". במפה כוון דרום הוא בירידה, ואפילו באוריינטציה של התורה זו ירידה – יש משהו בתורה שתופסת את המפה כפי שמציירים היום, עולים לצפון ויורדים לדרום. בכל אופן כתוב בזהר[יב] "סליק לדרום, ותמן אתקשר כדקא יאות, וסליק לדרגי' דדרום". לכאורה התוספת של "וסליק לדרגי' דדרום" מיותרת. כך נאמר על הפסוק "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". הוא מציין שיש בפסוק שלשה פעלים – פסוק קצר, של חמש מילים, אך מתוכן שלשה פעלים, "ויסע.. הלוך ונסוע". כנראה שכל פועל הוא דרגה (בלשון הזהר "דרגא בתר דרגא"), "ויסע" כנגד "סליק לדרום", "הלוך ונסוע" יחד – "ותמן אתקשר כדקא יאות" ו"סליק לדרגי' דדרום" (איזה דרום חדש, תיכף נראה איך הוא מסביר).

"ויעל... הנגבה" – אתדבק-אתאחד-אתדבק

בפסוק השני כתוב "ויעל אברם ממצרים... הנגבה". הזהר אומר ש"הנגבה" השני (רק שנים בתנ"ך כנ"ל), חוזר לכך שהוא מתדבק באותו מקום שהיה שם בקדמיתא, הנגב. הוא היה שם, "הלוך ונסוע הנגבה", וכאשר עולה ממצרים – יוצא מהגלות, כמו יציאת מצרים של בני ישראל – הוא חוזר לאותו מקום ומתדבק (מלה חדשה) לאותו מקום שהיה שם בקדמיתא. אחר כך כתוב "אתאחיד ביה", היכן שהיה בקדמיתא, ועוד פעם כותב "אתדבק ביה". קודם היה סליק-אתקשר-סליק, וכאן אתדבק-אתאחד-אתדבק.

"מנגב ועד בית אל" – "לעלמא עילאה סתימא עמיקא לעילא עד אין-סוף"

אחר כך, בפסוק השלישי, שלא כתוב "הנגבה" – שהיעד הוא הנגב – אלא "מנגב ועד בית אל", הוא כבר עולה, ושם הזהר כותב שהנגב הוא ה"שירותא", המקום ההתחלתי, הבסיס, מרכז הפיקוד של אברהם אבינו איש החסד נקרא לזה. משם הוא עולה עוד יותר "לעלמא עילאה סתימא עמיקא לעילא עד אין-סוף" – זו לשון הזהר. הוא עולה מה"שירותא" שלו, ההתחלה שלו – הנגב, הדרום, החסד – לעולם עליון, סתום ועמוק וממשיך לעלות משם "לעילא עד אין-סוף". אז יש בעצם חמש עליות לאחר שהוא כבר התעצם עם ה"שירותא" שלו, "מנגב", עד אין-סוף.

חפיפה בין ביאורו של רבי לוי'ק למאמר הנלמד בע"ב

למרבית הפלא יש חפיפה יפהפיה בין הפירוש שלו למאמר בע"ב, כי בסוף הפירוש השלישי הוא אומר שאותן חמש מדרגות הן בעצם חמשת התיקונים הראשונים של יג תיקוני דיקנא, ובמאמר שלנו הרבי רש"ב אומר בפירוש מה שדברנו לפני שבוע, ש-יג ה"ברוך" של "ברוך שאמר" הם כנגד יג תיקוני דיקנא (יג מדות הרחמים), וחמשת הראשונים – שבאר במאמר – הם כנגד חמשת התיקונים הראשונים, וכאן רבי לוי'ק כותב בפירוש שאלה חמש העליות במאמר הזהר. השגחה פרטית מופלאה בחפיפה בין הלימודים שלנו (כידוע תורת הבעל שם טוב בזה).

חמש העליות "מנגב עד בית אל" בלשון הזהר

נתחיל מהסוף, בביאור חמש המדרגות לפי ההסבר של רבי לוי'ק[יג]: אברהם התעצם עם החסד-הדרום, כפי שמתפרש כאן הדרום – חסד. משם עולה לעולם עליון – "עלמא עילאה" – אמא, בינה. משם עולה ל"עולם סתום" – "סתום" זה חכמה. "עלמא עילאה" כנגד אמא, ואחר כך "סתימא" היינו אבא. מדובר בחכמה עילאה דאצילות, אך המושג "סתום" שייך לחכמה, כמו שבכלל יש חן – חכמה נסתרה. החכמה היא דבר סתום ביחס לבינה. הבינה היא דבר עליון (ביחס למדות הלב, ימי המעשה) והחכמה היא כבר דבר נסתר לגמרי.

אחר כך עולה לכתר, "עמיקא". בכתר גופא יש חיצוניות, אריך, רצון, ופנימיות, עתיק, תענוג. קודם הוא עולה למקום שנקרא "עמיקא" (אפשר לקשר למי שעולה לעמוקה, שזו סגולה לשידוך טוב, כידוע). "עמיקא" היינו אריך אנפין, חיצוניות הכתר. הוא לא מסביר למה דוקא לאריך קוראים "עמיקא" (שהיא כאן יותר מסתימא), אך בחסידות אדמו"ר האמצעי מסביר שעצם כח המעמיק של הנפש הוא-הוא "כח המשכיל", שרש החכמה כפי שהוא באריך. יש העמקת הדעת, אך שרש הדעת הוא בכתר, שם נמצא כח המעמיק בנפש. שם יש גם "מגלה עמֻקות" – שם מגלים את העמוקות, שהן יותר מהדברים הסתומים.

הבטוי 'עמוק' קשור גם ללשון ספר יצירה, שיש "עשרה עומקים". לכל ספירה יש את העומק שלה, אברהם נוסע ל"עומק דרום", "הנגבה". "עומק דרום" היינו הכתר של הדרום, וכך לכל ספירה יש את העומק-הכתר שלה. את עשרה עומקים מכוונים בעשי"ת. כל השנה משיגים את הספירות כפי שהן באות בגילוי אך לא את העומקים (הנעלמים) שלהן, ובעשי"ת מגיעים (על ידי עבודת התשובה-עילאה מעומקא דלבא) לעומק – לכן בכל יום אומרים "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'"[יד] (לקרוא היינו להמשיך – להמשיך את גילוי שם הוי' ב"ה ממעמקים), ואז מכוונים לעומק של אותו יום בעשי"ת.

שוב, העמקים הם הכתרים – הרצון העל-מודע. מה כאן מוסר ההשכל? שמי שמתעצם עם החסד של אברהם, אהבת ישראל שלו, עולה משם "מנגב ועד בית אל", מהבסיס-השירותא של אהבת ישראל מגיע עד אין-סוף (עד ועד בכלל – "ועד בית אל"[טו]). זה כבר רמוז בכך שאברהם כל הזמן הולך "הנגבה". כמו שהמלכות היא "שער השמים" להכנס לאצילות, כך הדרום – החסד (והחכמה, הבטול, השורה בו, בסוד ה-י של חסיד כנודע) – הוא השער לעלות בקדש ולהגיע עד אין-סוף ממש (בבחינת עד ועד בכלל, כמו לע"ל וכמבואר בכתבי רבי אייזיק).

"עמיקא" הוא כבר כתר, אבל אחר כך כתוב "לעילא עד אין-סוף" – יותר לעילא, ומה יותר לעילא מ"עמיקא"? פנימיות הכתר, עתיק[טז]. כתוב שעתיק הוא המדרגה התחתונה של העליון. אריך הוא העליון שבתחתון, ראשית האצילות, אך עתיק שייך לאין-סוף – "לעילא עד אין-סוף". מה זה ה"עד אין-סוף"? במושגי האריז"ל, אחרי הצמצום הראשון, היינו א"ק – ה"מאציל" של עולם האצילות. כך מסביר רבי לוי'ק. "לעילא" היינו עתיק ו"עד אין-סוף" – עד א"ק.

בחסידות התמצית והנקודה המיוחדת של א"ק היא המחשבה הקדומה של א"ק, ששם ה' משער בעצמו בכח כל מה שעתיד להתהוות בפועל לאחר הצמצום (ו"כולם נסקרים בסקירה אחת"). כמו שנסביר בע"ב, זה נקרא "צור" – שם הכל נמצא בבחינת העלם שאינו במציאות. ה' נקרא "צור ישראל", הצור של כל העולמות היינו ה"עד אין-סוף" כאן – א"ק. ולסיכום:

עד אין-סוף	א"ק
לעילא	עתיק
עמיקא	אריך
סתימא	אבא
עלמא עילאה	אמא

חמש המדרגות בהקבלה לחמשת תקוני דיקנא הראשונים

רבי לוי'ק אומר בפירוש שאלה חמש המדרגות הראשונות של יג תקוני דיקנא – לפני "ורב חסד"[יז]. בכתבי האריז"ל יש כלל, שהתייחסנו אליו בהוספות הכתובות לשיעור הקודם[יח] (כאן המקום להודיע ולעורר שמי שרוצה, כדאי לקרוא את הכתוב אחרי כל שיעור כי יש הערות ותוספות), חלוקה עצמית ב-יג המדות בין חמש הראשונות, "אל רחום וחנון ארך אפים", לשמונה שמתחילות מ"ורב חסד". שמונה המדות האחרונות, מ"ורב חסד", נקראות "דיקנא דכהנא רבא". "רב חסד" היינו החסד הרב, הכהן הגדול. הדיקנא של הכהן הגדול הוא שרש החסד, אך יש חמש שלפניו. כתבנו שם שכל מי שמתמצא במתמטיקה, החלוקה של 13 ל-5 ו-8 היא דבר מאד חשוב – חתך הזהב של 13, מספרי אהבה. למה בדיקנא דכהנא רבא יש שמונה מדות? כנגד שמונת בגדי הכהן הגדול (וכן אהרן, שכל הכהנים הגדולים נקראים על שמו, עולה ח פעמים לב, הרומז בפרט לחשן המונח על לב אהרן[יט]).

הרבי רש"ב הסביר[כ] את חמשת ה"ברוך" הראשונים בברוך שאמר – הרצון הפשוט (שרש האור המקיף לפני הצמצום הראשון), עשר הספירות הגנוזות במאצילן (כך נקרא אצל הרבי רש"ב ה"גליפו", מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל לפני הצמצום הראשון), הבריאה הכללית (א"ק), היצירה הכללית (כתר דאצילות, שהוא כנגד עקודים-נקודים לפני תיקון האצילות), העשיה הכללית (עולם האצילות, החל מ"עושה בראשית" שכנגד חכמה דאצילות, שכבר יש שם אורות בכלים – עשיה לשון תיקון, "לעשות"-לתקן). עד כאן הרבי רש"ב הסביר את חמשת ה"ברוך" הראשונים ב"ברוך שאמר".

היה אפשר לומר אותו דבר בכיוון ממטה למעלה, שגם נקרא "עילאה סתימא עמיקא לעילא עד אין-סוף". בכל אופן, רבי לוי'ק מסביר באותיות הרבה יותר פשוטות של קבלה, שעולים מהחסד לחמש המדרגות האלה – בינה, חכמה, אריך, עתיק, א"ק.

ה-נגב-ה

עיקר עומק דבריו מתייחס לשני הדיוקים הקודמים, בשני פסוקי "הנגבה", שבכל אחד מהם הזהר משום מה כותב לשון כפול. קודם סליק-אתקשר-סליק ואחר כך – על אותה מלה, "הנגבה", בפסוק השני – אתדבק-אתאחד-אתדבק. שוב, יש כאן אותיות של קבלה, ואפשר גם להבין עמוק בנפש את מה שהוא כותב. על הסליק-אתקשר-סליק הוא אומר שני פירושים. הפירוש השני שהוא אומר – הוא הפירוש שאומר אחר כך כפירוש יחיד על אתדבק-אתאחד-אתדבק.

כמו שיש בפסוק הראשון, הכי מוכר, "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" שלשה פעלים, הוא מחלק גם את המלה "הנגבה" לשלשה חלקים. יש את ה-ה הראשונה, אחר כך יש את עצם ה-נגב, ואחר כך את ה-ה האחרונה שהיא עוד תנועה (ואדרבה, על פי דקדוק היא מורה על עצמת התנועה להגיע לשרש מדת הנגבה). כך הוא מסביר, שה-ה הראשונה היא ה"סליק לדרום" לכוון הנגב, וה"תמן אתקשר כדקא יאות" היינו הנגב עצמו, והמשך העליה, "סליק לדרגי' דדרום", לשרש הנגב, היא ה-ה בסוף.

רמזי "הנגבה" – החסד שבמלכות, כלל התורה

נעשה רמז יפה: הנגבה, שמופיע רק כאן, עולה 65 – שם אדנ-י. אברהם אבינו הוא הראשון שקרא לה' אדנ-י. אדנות הוא שם של מלכות, אך הרמיזה שלה במלה זו – וכך גם מתבקש אצל אברהם, "חסד לאברהם" – מלמדת שעיקר המלכות אצלו הוא "חסדי דוד הנאמנים", סוד אלישבע ולא בת שבע. ענינו לבנות את המלכות שתהיה של חסד (מלכות חסד). חסד הולך עם חכמה, כמו שנסביר, ומי שמסמלת את החסד והחכמה במלכות היא אלישבע, אשת אהרן הכהן הגדול – כהן הוא חסד, לכן האריז"ל אומר שאלישבע היא צד הימין של המלכות. זה ודאי שם אדנ-י מצד החסד[כא]. בת שבע היא אשת דוד המלך, כתר מלכות, שנמצא על השלחן במקדש.

מאיפה לומדים שהרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין? "וסימנך: מנורה בדרום ושלחן בצפון". המנורה, סמל של אור וחכמה, בדרום, והשלחן, סמל של שפע גשמי, בצפון. על השלחן יש זר זהב סביב, שהוא כתר מלכות כפי שאומרים חז"ל. אם כן, כתר מלכות שייך לעשירות, קשור לרבי ישראל מרוז'ין שהיום היה היארצייט שלו[כב]. הוא התנהג במלכות, עשירות מופלגה, עד כדי כך שהצאר של רוסיה התקנא בו ושם אותו בבית הסהר. היה לו חוש בעשירות ומלכות – יש יהודים עם חוש בעשירות, במלכות.

שוב, האשה של המלכות היא בת שבע והאשה של הכהונה-החסד היא אלישבע. זה מה שאמרנו קודם שהרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין. הנגבה הוא שם אדנות, אך מן הסתם הוא הצד הימני של המלכות, ה"ידרים" שבה, בחינת אלישבע[כג].

יש עוד אשה חשובה בתנ"ך הנקראת בשם "שבע" שהאריז"ל מציין, יהושבע, אשתו של יהוידע הכהן הגדול, שהיא הקו האמצעי. אלישבע – שם א-ל, חסד. יהושבע היא זו שהחביאה את יואש שבע שנים, היא יהו, שם הוי', קו האמצעי של המלכות. לכן היא קשורה גם לכהונה וגם למלכות – אשת כהן גדול ואומנת המלך יואש. יש לה זיקה גם לכהונה וגם למלכות – משהו מיוחד ונצרך (בפרט בימינו). כמו שאמרנו קודם, את השאלה איך אפשר להיות גם חכם וגם עשיר, האם ניתן להדרים ולהצפין בו זמנית. צריך חוש מיוחד, כמו שנסביר.

בכל אופן, ראינו ש-הנגבה עולה אדנ-י, השם שאברהם אבינו חדש בעולם. אבל יש ב-הנגבה יש מעלה על אדנ-י, כי שם אדנות הוא בן ד אותיות, ו-65 לא מתחלק ב-4. הנגבה – מתחיל ב-ה ונגמר ב-ה, ויש בו ה אותיות, וגם מתחלק ב-ה. הממוצע של כל אות הוא 13, אחד, אהבה, מדתו של אברהם אבינו – "אברהם אהבי", "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו". שוב, "הנגבה" רומז במובהק לאברהם אבינו.

עוד יותר, אם אני כותב הנגבה במילוי – הא נון גימל בית הא – למרבית הפלא (כמו המילוי של רצון לעיל, שלמות הרצון, כך אם נוסע כל הזמן הנגבה ודאי מגיע לשלמות של הנגבה) שוה בדיוק תריג, המספר הסגולי של כל התורה. כלומר, יש משהו ב"הנגבה" שכולל – כאשר הוא מלא – את כל התורה וכל המצוות. הייתי חושב שהכל צריך להיות כלול באמצע, בתפארת, אך אני רואה שהכל כלול בדרום. קשור למה שהוזכר לעיל, ש"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – שם הכל ימין, לא אמצע, יש ימין שהוא כולל ולמעלה גם מהאמצע. "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמֹד לגֹרלך לקץ הימין" – תחית המתים לא בקו האמצעי אלא בימין, אך שם הכל נכלל, גם השמאל (וגם האמצע). זה רק להראות כמה חשובה המלה "הנגבה"[כד].

היעד – דרום; שלשה שמות לדרום

הוא אומר ככה: שקודם כל האדם צריך לכוון את עצמו להגיע לחסד-לאהבה-לנגב, לנסוע "הנגבה". כך כל ספירה ומגמה בחיים – לאדם יש יעד בחיים. היעד של אברהם הוא נגב. הוא נוסע ו"סליק לדרום", עולה עד ליעד שלו. לרוח דרום יש שלשה שמות בעברית – נגב ("ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", מענין שאצל יעקב אבינו ה"נגבה" הוא בסוף, אך ברוב הפסוקים – כמו אצל אברהם – הנגב הוא ההתחלה, הכל מתחיל מהנגב, והוא סוד "נעוץ סופן בתחלתן". בכל אופן, הנגב הוא לא רק המדבר שבדרום ארץ ישראל אלא כיוון דרום בכלל), דרום ("ים ודרום ירשה"), תימן ("עורי צפון ובואי תימן", זה הפסוק הכי חשוב – צריך לעורר את הצפון ולבוא לתימן, כפי שתיכף נסביר). תימן (לא רק ארץ תימן אלא דרום בכלל) מלשון ימין, הדרום הוא גם כיוון ימין, אך השם הוא תימן[כה].

סליק-אתקשר – מהגעה ליעד להתקשרות והפנמה

קודם אני נוסע ליעד. אחרי שאני מגיע, האדם צריך להבין שגם כאשר הגיע לאיזה מקום – הוא עוד לא הגיע (הוא עוד לא "אתקשר כדקא יאות" לאותו מקום). ננסה להסביר טפה על דרך החסידות את מה שרבי לוי'ק כותב. עד שהאדם לא מתקשר חזק למקום – הוא לא שם מאה אחוז. לכן צריכים קודם כל להגיע, "סליק לדרום". יש לאדם מבצעים של חסד, נותן צדקה – יפה מאד. אבל עד שהאדם לא מתקשר – מתקשר פירושו להפנים בפנימיות – הוא לא באמת הגיע לשם, וכל שכן שלא יוכל להתקדם הלאה, לשרש הדבר שנדמה לו שכבר הגיע אליו. יש המון אנשים, אפשר לומר רוב האנשים, שיש להם יעד וחושבים שהגיעו.

הכי פשוט, אחד רוצה להתחתן – סוף כל סוף הוא התחתן. השאלה היא האם הוא באמת נשוי. אפשר להגיע ליעד שלך, ונדמה לך שאתה שמה, אבל אתה עדיין לא שם – כי לא התקשרת[כו]. כל התקשרות היא דעת, לכן דעת היא הכח הכי כללי בנפש – בכל מקום צריך דעת, אם אין לי דעת אין לי כלום. כך חז"ל אומרים "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית". אם האדם גבור אך ללא הפנמה, לא התקשר עם הגבורה, אין לו גבורה – הכל עדיין חיצוני. קודם צריך להגיע, ודאי צריך לנסוע – אי אפשר לקנות בלי לנסוע. הנסיעה היא המאמץ להגיע לשם. כאן מדובר בדרום, אך גם בצפון – האדם רוצה להגיע לעושר, עושה פעולה להגיע לשם.

יש הרבה עשירים שזכו באיזה פיס, הם עצמם לא מבינים איך זה, אבל הכל "כחלום יעוף" – מחר בבקר פתאום אין להם כלום, או מחרתיים בבקר, עוד חדש או שנה או שבע שנים. הוא עלה – ונפל. אם היה מתעצם, מתקשר, הוא לא היה נופל. זה שהוא עלה, התעשר, והתמוטט מהעושר – סימן שלא היה מופנם, הגיע לדבר ולא התקשר אליו. זה מה שהוא כותב כאן, שקודם צריך להגיע לאיזה יעד, כאן הנגב, וצריך להתקשר שם חזק.

אתקשר-סליק – מהתקשרות לעליה אל השרש

אחרי שהתקשרת אתה יכול לעלות לשרש של הדבר בדרגה הרבה יותר גבוהה. לגבי חסד, יש חסד בהרבה מדרגות. יש חסד שהוא יד ימין – בפשטות זה הרצון להשפיע, הרצון לתת צדקה. אבל יש חסד שהוא שרש החסד שנקרא "בין כתפין". הרי יד ימין מתפשטת, יוצאת מהכתף ומתפשטת, וכך גם יד שמאל. מאחורי הראש, בין הכתפים – "בין כתפין" – יש נקודה בה יש שרש משותף לימין ולשמאל, הימין שלה היא ה"ח והשמאל היא ה"ג. זה לא ממש ימין, כי בגוף זה בקו האמצע, אך זה שרש הימין.

אחרי שאדם הגיע למדה של יד ימין, לחסד של ימין, וגם התקשר בה – הוא יכול לעלות הלאה לדרגה של דרום שכבר אינה בדיוק דרום (רק בבחינת "דרגי' דדרום"), כי אינה בצד ימין ממש, השרש של הדרום "בין כתפין". אם הוא התקשר לחסד של יד ימין, עולה לשרש החסד במקום הדעת. ההתקשרות שלו היינו הדעת במקום החסד, ואז עולה לחסד במקום הדעת. יש לי משהו, וההתקשרות אליו בנפש היא "דעת קנית" – לדעת אותו באותו מקום. אם אני יודע את המדה במקומה, אני יכול לעלות לשרש המדה בדעת. זו הדרגה של הדרום כפי שהיא "בין כתפין".

מהשרש – יוזמות חדשות

מה זה יכול לעזור לי? אם יש לי את המדה כפי שהיא בדעת בשרש, היא ודאי תתן לי השראה ליזום יוזמות חדשות איך ליישם את החסד שלי. יש לי דעת, והדעת תחדש לי. כך בצד שמאל – אדם התעשר והתעצם עם העושר. מה בדרך כלל קורה כשאדם בנה מפעל, בנה חברה – הוא הצליח, וגם התעצם שהחברה שלו יציבה, לא על סף התמוטטות כל רגע (ביודעין או שלא ביודעין – יש אדם שחושב שהכל יציב, ובאמת יראה עוד שנה שהכל התמוטט, כנ"ל). אם התעצם באמת, יציב באמת, האדם ירצה להשקיע במשהו חדש – לפתוח חברה חדשה. או שהחברה החדשה תהיה חברת בת של הקודמת או להיפך, אבל הוא מחפש אופקים חדשים בנושא שלו (ואולי אפילו חוץ מהנושא המוגדר שלו – יתכן שיזמה כזאת באה משרש עוד יותר גבוה של חסד, ודוק). כדי ליזום משהו חדש, להתפתח ולהתרחב מאד-מאד (כמו שמסופר בתורה על האבות), הוא צריך להגיע לשרש המדה שלו ב"דעת דבין כתפין". זה ההסבר הראשון של רבי לוי'ק ללשון הזהר סליק-אתקשר-סליק לדרגי' דדרום (לא סתם דרום).

אתדבק-אתאחד-אתדבק – מקיף ישר, אור פנימי, מקיף חוזר

מה לגבי הקטע השני, אתדבק-אתאחד-אתדבק. רבי לוי'ק לא אומר, אבל איפה יש בתורה דבקות והתאחדות בזו אחר זו? ברור שבא מבריאת אדם וחוה, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (הדבקות הראשונה בתנ"ך). לפי רש"י "בשר אחד" הוא העובר שמתהוה משניהם. כלומר, ה"ודבק" היינו הפעולה הראשונה שבלעדיה אין פרי, אבל אחר כך מגיעים ל"והיו לבשר אחד". גם לפי האבן עזרא, שהכל הולך על הזווג, ברור ש"והיו לבשר אחד" הוא תוספת על "ודבק".

כאן יש דבקות, התאחדות, ושוב דבקות. מה זה יכול להיות? לכאורה אפשר היה לפרש אותו הדבר כמו קודם – ובאמת זה נכון – אך כאן בא לרבי לוי'ק עוד יסוד גדול בכתבי האריז"ל, איך להבין, והבנה זו מתאימה גם לקטע הקודם. יש כלל גדול בקבלה, באר"י, שיש כלי ואור, אבל באור יש אור מקיף ואור פנימי. נושא שאנחנו מדברים עליו גם בע"ב. באור המקיף יש גם שתי בחינות, מקיף ישר ומקיף חוזר. מה הוא מקיף ישר ומה הוא מקיף חוזר? הוא מסביר שאברהם אבינו הוא הכלי של החסד[כז]. יש אור של החסד[כח], במיוחד לפי האריז"ל שלכל ספירה יש אור מיוחד, ושרש האורות האלו הוא עשר הספירות הגנוזות במאצילן – הנושא העיקרי בע"ב. לאור החסד יש כמה דרגות. קודם הוא בא להאיר על הכלי כאור מקיף – זה מקיף דאור ישר, שלא נכנס לכלי אלא רק חופף עליו, מקיף דיושר בלשון האריז"ל. אחר כך יש הארה שנכנסת לתוך פנימיות הכלי – אור פנימי. החידוש הוא לא שני אורות אלה, אלא באור שנכנס לתוך הכלי ולא נקלט ויוצא חזרה.

שלש הבחינות ברב ותלמיד

ננסה להסביר באופן של רב ותלמיד, המשל העיקרי של החסידות. התלמיד הוא הכלי, וכשהרב מאיר לתלמיד הדבר הראשון הוא אור מקיף שהתלמיד לא קולט בפנימיות בכלל, כידוע. מקבל רק איזה רושם של אור מקיף. אחר כך הרב שוב עושה מאמץ, רוצה שהתלמיד יבין בפנימיות ויוכל לעבוד בעצמו עם ההבנה שלו – זו תכלית הכוונה. אני דוחף כמה שיותר לתוכך שלא יהיה מקיף אלא יכנס. יש באמת חלק שנכנס, אבל – או תיכף ומיד, או בהמשך הזמן – הכלי לא סובל את כל מה שנכנס בו. אם זה כל כך הרבה, כמו בעולם התהו, שהאור לא לפי הכלי בכלל, הכלי פשוט נשבר. בעולם התיקון האור שלא נקלט לא שובר את הכלי, אלא שמה שיכול להתקיים בכלי טוב, וחלק האור שגדול מדי והכלי לא קולט אותו נפלט חזרה החוצה.

היציאה שלו מהכלי נקראת המשכת שערות, כמו שערות שנמשכות מהמוחא – "לית כל מוחא סביל דא". האור שהיה בפנים ויצא ממשיך לרחף מלמעלה, ולו קוראים מקיף חוזר – הוא היה בפנים וחזר החוצה.

אם כן, יש שלשה אורות – מקיף ישר שאף פעם לא היה בפנים, רק התרשמות (הרב האיר אור גדול שלא נכנס כלל, וודאי עשה רושם אדיר), מה שנכנס וכאילו התלמיד תפס אך בסוף מתברר שלא נשאר (גם אפשר להבין, שיש חויה של תפיסה, שהתלמיד תופס, אבל בעוד חצי שעה אחרי השיעור לא הכל נשאר – יש חלק שהיה בפנים ויצא).

"הכל מעלין לארץ ישראל"

נקשר עם הלכה שגם קשורה לנושא שלנו הערב: אברהם הוא היהודי הראשון, וה' אמר לו "לך לך". הוא הולך הנגבה כי ירד מהצפון, מבבל, מאור כשדים, ואחר כך מחרן, והירידה הזו נקראת "סליק" (עליה ארצה). אברהם אבינו הוא הראשון שעולה לארץ. הוא היהודי הראשון והוא גם העולה הראשון לארץ ישראל. לכן ההלכה העיקרית שרוצים להגיע אליה הערב קשורה לעליה לארץ. אם יש פרשה אחת בתורה שקשורה בעצם לעליה לארץ היא "לך לך... אל הארץ אשר אראך".

יש הלכה שאומרת ש"הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין", ועל דרך זה "הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין" – "אחד האנשים ואחד הנשים". זו המשנה האחרונה במסכת כתובות. הכוונה שאם האיש רוצה לעלות והאשה לא – כופין אותה לעלות, ואם לא רוצה תצא בלא כתובה. מותר לו לגרש אותה בלי לשלם את הכתובה. אם הפוך – ההלכה אומרת הפוך. אם היא רוצה לעלות והבעל לא – כופין אותו לעלות אחריה, ואם לא יוציא ויתן כתובה. אם לא מסכים בשום פנים ואופן לעלות איתה לארץ צריך לגרש אותה (כך פוסק הבית דין) ולתת לה את כתובתה.

יש באחרונים הלכה מאד מענינת: אחד שרצה לעלות לארץ ואשתו לא הסכימה בשום פנים ואופן. כמה שניסו לשכנע אותה שאת חייבת ללכת אחרי בעלך, וזו מצוה (נסביר מה המצוה לפי האחרונים), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. הוא גרש אותה בסוף בלי כתובה ועלה לארץ – היא הפסידה כתובתה.

דימוי (מהופך) למקיף דאור חוזר – אי-הקלטות ארץ

מה קורה, שואלים האחרונים, אם אחרי ארבע-חמש שנים הוא לא מסתדר בארץ. הוא אוהב את הארץ, 'ציוני' מובהק, קשור לארץ, אך אחרי כמה שנים פשוט לא הולך לו. הוא חוזר לאמריקה או לרוסיה, כי לא הסתדר פה. האחרונים אומרים שאפילו שעברו כך וכך שנים בהן היה בארץ – עברו עשר שנים וחזר לחו"ל – כעת הוא חייב לתת לה את כתובתה. היה פטור מלתת לה כתובה רק כי הולך להשתקע בארץ ישראל, ואם לא הצליח להשתקע – לא משנה כמה זמן הוא נסה, עם כל המרץ והרצון הטוב שלו, עשר או עשרים שנה, צריך כאשר יוצא מן הארץ לתת לה כתובה. כל הזמן באמצע הכתובה שלה היתה 'תלויה באויר'.

זה דומה למה שלמדנו כעת בקבלה, שיש שהכלי – כאן הכלי הוא הארץ – פשוט לא קלט אותו לגמרי. הוא היה בארץ, אבל נפלט. יש אחד בחוץ לארץ שהוא ציוני באמריקה – אף פעם לא היה בארץ, אך רוצה – ויש לו רצון אמתי, כמו שרבי יעקב עמדין אומר שכל תפלה שאין בה רצון אמתי לארץ אינה תפלה, כי צריך להתפלל "דרך ארצם". היהודי הציוני בחו"ל הוא אור מקיף ישר לגבי הארץ. יש אחד שהגיע והשתקע לנצח – הוא אור פנימי. יש אחד שהגיע ולא הסתדר – הוא אור מקיף חוזר.

זו דוגמה מענינת, כי במדה מסוימת היא הפוכה מהציור של הקבלה. בקבלה האור החוזר לא נקלט כי הוא גדול מדי – הוא היה בפנים, אך הוא כל כך גדול שהכלי לא מכיל אותו. כאן, במשל שנתנו, זה הפוך – כנראה לא נקלט בארץ כי הוא קטן מדי מכדי להצליח פה ולהשתקע בארץ ישראל. בכל אופן, דומה בכך שמשהו נכנס והוצרך לצאת. ההלכה מאד מענינת, שאם לא הצלחת להשתקע – לא משנה כמה זמן היית בארץ, כאילו לא היית פה (בסוף מתברר שאשתך צדקה...).

אפילו אצל חסידים, אפילו גדולי החסידים, היו בדור האחרון שהגיעו לארץ – יש כל מיני הלכות ויש רגש – הגיעו לכאן, נפלו על הקרקע ונשקו את העפר וחבקו את האבנים, כמו שכתוב בגמרא (היום יורדים מהמטוס ואפילו לא מגיעים לארץ, עוברים ישר לטרמינל, אין אפילו הוה-אמינא ואפשרות לנשק את האבנים והעפר). היו באים לארץ ונהגו כך בפשטות, לפני חמשים שנה, אך היו מהכי גדולים שלא נקלטו כאן – כעבור איזה זמן מצאו אותם באמריקה. זו רק דוגמה שלא תמיד האדם נקלט בארץ. הענין של ארץ ישראל הוא כן להשתקע, להקלט לגמרי.

מקיף – דבקות; קליטה פנימית – התאחדות ("והיו לבשר אחד")

מה רבי לוי'ק אומר? שיש שלשה אורות, והסדר שלהם הוא מקיף-פנימי-מקיף. קודם יש מקיף ישר, אחר כך אור פנימי, וחלק ממנו נפלט ונשאר כמקיף חוזר. בתור מקיף הוא יותר קרוב, המקיף החוזר הוא מקיף קרוב והמקיף הישר הוא מקיף רחוק יחסית. מסביר רבי לוי'ק שזה אתדבק-אתאחד-אתדבק בזהר. הוא אומר ש"ודבק באשתו" זה קשר ודבקות, מגע – מקיף הוא גם לשון מגע – אך לא התאחדות. זה גם ווארט מאד חשוב בפני עצמו. חושבים שמקיף הוא שום דבר, אך לא רק שהוא לא שום-דבר, אלא שהוא אור כל כך גדול ונוגע לי מאד עד שעיקר הדבקות שלי הוא באור המקיף שלי.

אדם לא דבוק באור הפנימי שלו אלא באור המקיף שלו. המיוחד של האור הפנימי שהוא מתאחד עמו, כמו שהסברנו קודם על התקשרות. באור פנימי יש התאחדות, "והיו לבשר אחד", בפרט לפירוש רש"י שמדובר בעובר שהוא ממש אחד. נעשה אחד כי היתה קליטה לגמרי – הזרע נקלט, ואז יש בשר אחד. ההשפעה של "ודבק באשתו" היא דבקות של אור מקיף. מה הוא ה"אתדבק" השני? המקיף החוזר. כולם טובים, צריך את כולם. אברהם אבינו כאן הוא כלי החסד. הוא עולה ממצרים "הנגבה", ושם הוא קודם כל נדבק באור המקיף הישר, אחר כך מתאחד עם האור הפנימי, אבל חלק מהאור הפנימי הזה בהכרח יצא ממנו – לא ישאר בתוכו אלא ישאר עליו כמקיף חוזר קרוב – וגם באור המקיף החוזר הוא נדבק. כך כל אחד שהוא כלי למשהו, צריך את כל שלש המדרגות.

פנימי מפרה – מקיף שומר

הדוגמה הכי טובה, שהוא לא מביא, היא הדוגמה מרב תלמיד – זו תמיד הדוגמה הכי טובה. אם אני תלמיד טוב של הרב שלי, הכל צריך להשאר – יש לי דבקות באור המקיף הראשון שקבלתי מהרב, אך אני צריך גם להבין משהו (לא יעזור לעבודה הפנימית שלי רק מקיף), וההבנה עושה עובר, היא מפרה אותי. אם לא קלטתי שום דבר בפנימיות איני מופרה מהרב שלי. צריך להיות דבוק באור המקיף שקבלתי ממנו, וצריך להתאחד עם האור הפנימי, אך מהאור הפנימי יש תמיד משהו שנפלט – אפילו כמו זרע שנפלט מהזווג – וגם זה לא צריך ללכת לבטלה, צריך להיות דבוק באור החוזר המקיף. זה גם רושם, חלק מהאור שנכנס ולא יכולתי לקלוט ויצא ממני, וגם בכך צריכים להדבק.

הרושם של אור המקיף הישר, האור הראשון שהאיר לי רבי, הוא הרגשת הפלאת מעלת הרב ותורתו (רושם שנשאר בי תמיד, וכמו שאמר רבי אליעזר לפני הסתלקותו "ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים"). הרושם של אור המקיף החוזר הוא שומר (רושם אותיות שומר כנודע) על שפלותי ביחס לרבי וגם, ובעיקר, ביחס לחברי (כל אחד מהתלמידים ישב בשיעור והפנים מה שהפנים וגם פלט מה שפלט, ועל כן על התלמידים לעשות 'חזרה' ביחד כו'), והדבקות בו מביאה את תלמידי הרב לדיבוק חברים, תנאי הכרחי לביאת משיח צדקנו כנודע מהאריז"ל, וד"ל. אלה יסודות עמוקים של קבלה, ויש בהם למודים מאד חשובים בדרך החסידות.

כל אלה הפירושים של רבי לוי'ק על שלשת הפסוקים של "הנגבה", "הנגבה", "מנגב"[כט]. בכל "הנגבה" יש שלש בחינות, שהן כמו א-ב-א, ו"מנגב" יש עליה של חמש מדרגות, זו למעלה מזו.

ד. "מתוך שמתחכם מתעשר"

דעת רבי יהושע בן לוי – "לעולם ידרים"

נסיים את החלק הזה עם עוד כמה דברים חשובים הקשורים ל"הרוצה להחכים ידרים": הראשון שקיים זאת היה אברהם אבינו – זה הכיוון של היהודי הראשון, של העולה הראשון. בנימין הוא השבט היחיד שנולד בארץ, ונקרא על שם כך בן-ימין, הבן שנולד בארץ שבדרום. אולי נדבר על כך יותר בשבוע הבא, ביום פטירת רחל אמנו שהוא יום הולדתו של בנימין.

בעל המאמר "הרוצה להחכים ידרים, הרוצה להעשיר יצפין" הוא רבי יצחק. אחר כך בא רבי יהושע בן לוי, דמות חשובה ביותר – מי ששאל את המשיח "אימתי קאתי מר" ונענה "היום" – ואומר "לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר". מענין מאד שלא מכירים את המשך הגמרא הזו, וגם לא מובא בשו"ע. אמרנו שבשו"ע סימן צד יש את ההלכה של "הרוצה להחכים", ולא מובאת דעת רבי יהושע בן לוי – המשך הסוגיא – "לעולם ידרים", אף פעם לא צריך להצפין, "שמתוך שמתחכם יתעשר".

"שמתוך שמתחכם יתעשר" או "לא לחכמים לחם"

יש אחד מגדולי האחרונים שמקשה, ויתכן שזה ההסבר לקושיא שלנו למה לא מביאים בהלכה, שקשה מפסוק מפורש שקראנו בקהלת בסוכות – "לא לחכמים לחם". זה שאתה חכם לא מבטיח שתתעשר, שיהיה לך לחם על השלחן. כך אומר שלמה המלך, החכם מכל אדם. איך רבי יהושע בן לוי אומר "שמתוך שמתחכם מתעשר". מי ששואל זאת אומר תירוץ מאד ציורי – שאם תהיה חכם אמתי יתנו לך כסף. אין לך מזל להרויח כסף בעצמך – אם תפתח עסק, "לא לחכמים לחם". הפסוק "לא לחכמים לחם" אומר שמההתחכמות שלך לא תרויח. אבל אם תהיה חכם – תזכה שבסוף יתנו לך הרבה כסף. צריך להגיע לקצת יותר "עמיקא טמירא" מתירוץ זה.

שוב, רבי יהושע בן לוי אומר "לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר". אברהם אבינו הוא הדוגמה הראשונה – התעשר מזה שהדרים. הגיע עד מצרים, הכי דרום, ועלה ברכוש גדול. אחר כך ה' הבטיח לו שגם בניו שיהיו במצרים – "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", בזכותך (בזכות ה"הנגבה" שלך).

ספור והוראת המגיד – לזכות לחכמה ועשירות כאחד על ידי מדת אין

נספר את הסיפור של המגיד ממעזריטש: הסיפור הזה מופיע כמעט באותו אופן בספרי פולין ובלקוטי מוהר"ן (אולי הדבר היחיד המובא שם בשם המגיד). הניסוח בספרי פולין קצת יותר ציורי, לכן נספר כמו שמופיע שם. היה במעזריטש, המקום של המגיד, יהודי תלמיד חכם שלא נמנה על מחנה החסידים והוא גם היה עשיר. אשתו, כמנהג הימים ההם, החזיקה את החנות שלו והוא היה בא כל יום שעתיים לעבוד-לפקח בחנות ושאר כל היום כולו ישב על התורה ועל העבודה.

פעם אחת בבית הכנסת בו התפלל הגיעו קבוצה של חסידי המגיד שבאו לרבי, וכשהוא ראה אותם ותפלתם מצאה חן בעיניו, דבר איתם קצת ושאל מי הם, והם אמרו שבאו לרבי – למגיד. הוא הרהר בדעתו שאף על פי שהוא היה קפדן לא להפסיד את לימודו ושיעוריו – כל היום למד חוץ מהשעתיים שהלך לפקח על החנות – אמר שאולי מותר לי לקחת חצי שעה מהשעתיים של החנות כדי ללכת ולתהות על קנקנו של המגיד. הוא נמצא בעיר ואף פעם לא ראיתי אותו, והחסידים שלו מאד נחמדים, אז אפשר לקחת חצי שעה מזמן החנות וללכת לבקר שם. הוא עשה כך, הגיע לשם ושמע איזה ווארט של המגיד ומאד מצא חן בעיניו, אז הוא חזר עוד פעם בשעה של החנות. כל כך מצא חן בעיניו, ולאט לאט הוא התקרב, שאפילו לקח זמן מהלימוד שלו וכך נמשך עד שהוא נעשה חסיד גמור של המגיד, ואז לאט לאט ירד מנכסיו.

כידוע אצלנו, זה דבר בדוק ומנוסה – הכל התחיל להתמוטט אצלו, כל העשירות, לא נשאר לו שום דבר. הוא כבר היה מקושר למגיד, אז בא ושאל למה דוקא כאשר מתקרב צריך להפסיד את כל הכסף. המגיד שאל אותו את השאלה ששאלנו קודם, שכתוב בגמרא "הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין", ומה יעשה אדם שרוצה את שניהם. כמובן שהוא לא ידע מה לענות, עד שהמגיד ענה לו – אם האדם רוצה את שניהם הוא צריך להגיע למדת אין, ואם אתה אין אתה יכול להיות בשני מקומות באותו זמן.

שני בוזונים במקום אחד וחלקיק אחד בשני מקומות

זה קצת דומה למה שדברנו בשיעורים הקודמים[ל] על הבוזונים. הסברנו ששני בוזונים יכולים להיות באותו מקום בו זמנית, כי הם לא תופסים מקום (הם לא "מציאות דבר מה"). כאן הווארט שאתה (חלקיק אחד, חלקיק = אברהם כנודע אצלנו) יכול להיות בשני מקומות בו זמנית (כך העיד הרבי ר' ברוך על סבו הבעל שם טוב באמרו שבזה הוא היה גדול ממנו כו'). כמובן, להיות בשני מקומות באותו זמן זה על דרך "והתפללו אל המקום הזה", "מקום ארון אינו מן המדה" – שם הכוונה בתוך המקום הפיזי ומחוצה לו בו זמנית, וכאן הכוונה שני מקומות פיזיים בו זמנית.

היום בפיזיקה יודעים שכל חלקיק במדה מסוימת נמצא בשני מקומות לפני שנמדד. כשאני מודד אני עושה אותו יש (אני קובע את ישותו), ואז הוא נמצא רק במקום אחד. כל זמן שהוא אין (בלתי נמדד) כל חלקיק – לא רק בוזונים – כן יכול להיות בשני מקומות בו זמנית (נמצא שזה יותר קל, יותר פשוט, שחלקיק אחד יהיה בשני מקומות בו זמנית מאשר ששני חלקיקים יהיו באותו מקום בו זמנית – המדרגה השניה, לא לתפוס מקום כלל, מצריכה יותר בטול, בחינה עליונה יותר של אין, מאשר המדרגה הראשונה, לתפוס שני מקומות כאחת).

רדיפת העושר-הצפון אחרי מבקש החכמה-הדרום

עוד יותר, אמרנו לפני שבוע שיש מקום שאתה נוסע אליו ויש מקום שנוסע אליך (כמו שהסברנו על קפיצת הדרך וקפיצת הארץ – יש שאני קופץ ויש שהמדיום שאני נמצא בו קופץ אלי). יש שאדם הולך לכיוון דרום, אך על דרך "כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו" – הצפון הולך אליו.

מי סבר לכאורה כמו רבי יהושע בן לוי ("לעולם ידרים וכו'"), אבל פליגא על עצמו במקום אחר? דוקא על רבי יהושע בן לוי (בהקשר אחר, ראה לקמן) כתוב שאומר משהו ואומר משהו אחר שסותר אותו, "פליגא דידיה אדידיה". הזכות הכי גדולה שהיתה לשלמה המלך שהוא בקש רק חכמה, לא עושר ולא כבוד ולא נצחון על אויביו – בקש מה' בחלום רק חכמה, וה' אמר לו שלכן יתן לו גם חכמה וגם כל מה שלא בקש החל מעושר רב. לכאורה זה היסוד המפורש לדעתו של רבי יהושע בן לוי. משלמה המלך אפשר ללמוד ש"לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר". אך שלמה עצמו הוא זה שאמר "לא לחכמים לחם". כאשר היה צעיר בקש רק בחכמה, אך כשהגיע לגיל של קהלת (מחלוקת מתי כתב את מגלת קהלת, אבל ודאי לא בצעירותו) אמר "לא לחכמים לחם".

לשלמה יש שלשה ראשים – משלי, קהלת, שה"ש – כידוע בחז"ל ובחסידות. בצעירותו שלמה המלך מבקש רק חכמה, ובזכות זה שכל כך כן ואמיתי ה' נותן לו הכל.

נחזור למה שהמגיד אמר לאותו אחד – מי שרוצה גם את זה וגם את זה צריך להיות אין. כששלמה המלך מבקש חכמה הוא כמו אחד שבורח מהעושר והכבוד והם רודפים אחריו. הפסוק של רבי יהושע בן לוי, להוכיח ש"לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר", הוא "ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד". לך על הימין, "ארך ימים בימינה" (קו ימין נקרא "חד אריך", שרשו באריך אנפין ששם כבר "לית שמאלא" – "כולא ימינא", כלומר שהשמאל נכלל שם לגמרי בימין – בעתיק יש דרגה גבוהה יותר של "כולא ימינא"), וממילא יגיע לך גם "בשמאלה עשר וכבוד"[לא]. השמאל נגרר אחר הימין, כך לומד רבי יהושע בן לוי.

דרשות רבי בונים: עשירות – גם למחכימים!

לגבי שלמה המלך דורש הרבי ר' בונים את הפסוק שאמרנו קודם, "עורי צפון ובואי תימן" – צפון הוא עשירות ותימן חכמה. דרך אגב, כולם מציינים שכתוב בגמרא שחכמי הנגב הם הכי חכמים. מי שהוא בתימן דוקא, שהלך על חכמה, שלמה המלך מבקש ואומר לצפון – תתעורר ותבוא למי שהוא בבחינת תימן. זה ראש של שיר השירים. ידוע ש"עורי צפון ובואי תימן" ר"ת עצות – "עצות מרחוק אמונה אמן" (אמונה לשון ימין וגם לשון ממון כנודע – רמז מובהק לעצת רבי יהושע בן לוי "לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר"). העצה ללכת על הדרום, יחד עם הבקשה מהצפון לבוא לתימן.

יש את הפיוט של האריז"ל בשבת, "אסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין". גם מפרשים על אותה דרך, שצריך קודם כל לסדר בדרום את המנורה, "הרוצה להחכים ידרים" ("מנורה בדרום"), אבל "ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין" – הווארט ש"ארשין" לשון רשות, אני הולך על הדרום אבל נותן רשות לצפון לבוא אחרי (לקפוץ אחרי, בקפיצת הארץ, בסוד "מקפץ על הגבעות",על ידי הגבעות-האמהות, וכידוע שהפרנסה באה בזכות האשה, שלע"ל "תסובב גבר", גילוי הסובב, קפיצת המדיום אל החלקיק, וד"ל).

כל הווארטים האלה מבית מדרשו של הרבי ר' בונים. מוסיפים לווארט הזה שאני מרשה לעושר לבוא דוקא כשאני חושב על השבת (כמו בפיוט) – אדם צריך לכבד את השבת, והעושר צריך להיות לכבוד שבת. בהקשר לשבת אני מרשה לעושר לרדוף. מי שבאמת בורח מן הכבוד – הוא באמת בורח, ואף על פי כן יש קפיצת הארץ. אתה הולך לכיוון אחד, והארץ-המדיום קופצת לחלקיק בכיוון הפוך.

"לעולם ידרים" – הגעה לשרש הדרום

רבי לוי-יצחק מברדיטשוב הוא מגדולי תלמידי המגיד, וכותב בקדושת לוי – בלי לספר את הסיפור הנ"ל – על "הרוצה להחכים ידרים" ש"דרום" היינו "דר ברומו של עולם", הקב"ה שרמוז שם. הוא כותב בפירוש שבדרום דר האין האלקי, ו"ידרים" הכוונה שיגיע לאין. ודאי שלקח את הווארט מהסיפור, רק שלא מביא את הסיפור. בכך הכל מתורץ. למה לא כתובה בשו"ע דעת רבי יהושע בן לוי? זה חוזר למה שרבי לוי'ק אומר, יש דרום ויש דרום. מי שהגיע רק לדרום הפשוט – לא אוטומטי שמחכמה זו יתעשר, "לא לחכמים לחם". אבל מי שזוכה לשרש הדרום, לכל מדרגות הדרום שלמדנו בזהר, שם יש אין – והאין כולל גם את הצפון. אם הוא מגיע לאותו דרום, מדרים עד שמגיע לאין האלקי, שם "מתוך שמתחכם מתעשר".

אם כן, הווארט, מוסר ההשכל, הוא שצריך להגיע לאין – זו תכלית הלימוד מאברהם אבינו[לב] – ומאותו אין להמשיך "לעלמא עילאה סתימא עמיקא לעילא עד אין-סוף". גם משה – שהוא בחינת אין – אומר למרגלים קודם כל "עלו זה בנגב"[לג] (מדת החסד) ואחר כך "ועליתם את ההר"[לד] (בהירות החכמה, שרש החסד – "אלהי אברהם", "בהר הוי' יראה"), מדת אברהם.

"ארץ הנגב נתתני"

עכסה אומרת לכלב אביה "ארץ הנגב נתתני"[לה], וחז"ל פירשו שהתכוונה לחתנה, עתניאל בן קנז שלכד את קרית ספר. עתניאל בן קנז בגימטריא 770, כידוע, והוא השופט הראשון. הוא הכה ולכד את קרית ספר – זה מה שחסידים צריכים לעשות – ובזכות זה כלב נתן לו את בתו עכסה לאשה. נעשה גימטריא לכבוד החתונה שלהם: עתניאל עכסה ("עין בעין יראו") בגימטריא משיח משיח, זווג משיחי מן השמים. עכסה התלוננה לאביה שנתת לי את ארץ הנגב, שהוא נגוב – בלי לחלוחית, בלי מים – מפרנסה. אין פרנסה לחתן שלי, צריך לתת לו מקור פרנסה – הוא תלמיד חכם וצריך פרנסה.

יש מפרשים שאומרים שאין לו פרנסה כי הוא נגב למעליותא, הוא "הנגבה", הוא "הרוצה להחכים ידרים" – רק חושב על חכמה. חז"ל אומרים שהוא תלמיד חכם, נגוב מפרנסה, אך לא מקשרים בפירוש ל"הנגבה" של "הרוצה להחכים ידרים". אבל יש מפרשים אומרים שאותו נגב – בגלל שהוא כל כך מסור לחכמה אין לו פרנסה. מי שצריך להמציא לו פרנסה זה מישהו אחר – השווער – כמו בפירוש הנ"ל איך "מתוך שמתחכם מתעשר". ה'שווער' גם יכול להיות הקב"ה, שאם אתה מדרים כדבעי (בהתמדה – "לעולם ידרים") אתה בסוף מגיע אליו יתברך, אל מדת האין האלקי, ומקבל ממנו את שניהם, חכמה ועשירות גם יחד. עתניאל בן קנז ("ארץ הנגב") הוא דמות משיחית – שמתוך שמתחכם מתעשר. כן תהיה לנו, שצריכים גם את זה וגם את זה.

רבי נחמן מקשר את הסיפור הנ"ל ל"תורה וגדולה במקום אחד", זה יעוד משיחי (כמו אצל משה רבינו ורבינו הקדוש) וזה מה שהרבי רוצה מכל אחד בדורנו, ימין ושמאל יחד ("ימין ושמאל תפרוצי" – "ופרצת"). בכל אופן, הולכים על הימין, ושהשמאל ירדוף אחריו – "עורי צפון ובואי תימן"[לו].

הסוף של אותו סיפור היה שאותו חסיד של המגיד שמע את הווארט ולקח אותו ללב, זה עשה לו הזזה עצמית, וכתוב שהוא התחיל לנהוג בשפלות יתרה – בפנימיות, לא רק במקיף – וכעבור תקופה מסוימת שהוא הפנים והתעצם עם השפלות והענוה העושר חזר אליו. צריך להגיע למדת אין – זה גם מה שרבי לוי'ק הסביר, להגיע לשרש החסד "בין כתפין", והעיקר להגיע ל"כולא ימינא" בכתר העליון, ומתוך ש"כולא ימינא" פשיטא שמתוך שמתחכם מתעשר, שם הכל כלול בחכמה.

ה. חלק ההלכה: מצות ישוב הארץ (1) – ארבע דעות בראשונים

דעות הרמב"ן והרמב"ם בענין מצות ישוב הארץ

רצינו לעשות עיקר מההלכה, אך נאמר בתכלית הקיצור: לגבי העליה לארץ, המצוה של הפרשה, יש כמה דעות. יש את דעת הרמב"ן, שגם בזמן הזה – זמן הגלות – יש מצות עשה לעלות לארץ, לכבוש אותה וליישב אותה, דבר הנלמד מכמה פסוקים מפורשים בתורה. הכי קשה הרמב"ם, שמביא את כל המעלות והשבחים שחז"ל אמרו לגבי מי שדר בארץ, כולל כל ההלכות הנגזרות מהן, אך לא כותב שזו מצות עשה מן התורה. לכן רוב דעות האחרונים שסובר שבזמן הזה זו מצוה דרבנן – רמה ונשגבה, אך מדרבנן. אנחנו יודעים מחסידות כמה "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה", ובמדה מסוימת צריך להקפיד ולהדר אפילו יותר במצוה מדרבנן מאשר במצוה דאורייתא.

מבין האחרונים מי שבעיקר דן בסוגיא זו, ורוב הפוסקים שאחריו מסתמכים עליו, הוא בעל פאת השלחן, רבי ישראל משקלוב, תלמידו המובהק של הגר"א. הוא שכותב שלדעת הרמב"ם זו מצוה מדרבנן. יש עוד דרך להסביר זאת, בהמשך בקיצור. בכל אופן, זה הפשט, שיש את הרמב"ן שסובר שישיבת א"י היא מצוה מדאורייתא בזמן הזה. כמובן שהמצוה היא על היחיד, זהו ה"אליה וקוץ בה" – זו לא מצות הצבור. אם היתה מצות הצבור, שכולם צריכים לעלות, זו "עליה בחומה" שכנגדה יש שבועה שמסבכת את כל הנושא. הרמב"ם לא מביא את שלש השבועות בספר היד, שבועה שלא לעלות בחומה – לא מביא בהלכה, אך באגרת תימן מביא בחריפות. אומר ש"עליה בחומה" של עם ישראל לארץ זו סכנה עצומה.

לענ"ד יתכן שזה פשט למה לא כולל ישיבת ארץ ישראל כמצות עשה דאורייתא, וגם לא כותב את השבועה ביד, יש משהו ב"השבעתי אתכם בנות ירושלים" שמפקיע את המצוה. כי איך תתכן מצוה שלא חלה על כולם יחד? על פי הגיון, מצוה חלה על כולם, וכאן לא כולם – רק מי שהוא רוצה (בחינת ארץ ישראל) באופן מיוחד (מי שבאמת מתפלל "דרך ארצם"). בעל פאת השלחן מביא את כל הראשונים (התשב"ץ הרשב"ש כו') שמסכימים לדעת הרמב"ן ואומר "וכן עיקר". כלומר, מי שבדורנו פוסק הלכה למעשה כמו הרמב"ן הוא בעל פאת השלחן. גם נראה שהמנחת חינוך, שהוא אחריו ואחד ממעריציו, וכן הרבה אחרונים אחריו מקבלים את דעתו שהעיקר כדעת הרמב"ן – מצות עשה דאורייתא גם בזמן הזה.

שוב, הרמב"ם לא מביא כמצות עשה, אם כי מביא בהלכה את כל המעלות והשבחים של ישיבת ארץ ישראל – כל מה שחז"ל אמרו בסוף מסכת כתובות[לז], בסוגיה על המשנה "הכל מעלין לארץ ישראל".

שתי הדעות בתוספות מדוע לא "הכל מעלין" בזמן הזה

יש תוספות בסוף כתובות, משהו 'מוזר' של כמה שורות, שמערער את הכל, אך בכך בעצם משלים י-ה-ו-ה – תוספות קטן ומאד חשוב. הוא מביא אחד מגדולי בעלי התוספות, רבינו חיים כהן (שמצוטט הרבה בתוספות, עולה בגימטריא תהו – "לא תהו בראה לשבת יצרה"), שאומר שאין מצות ישיבת ארץ ישראל בזמן הזה – לא מדאורייתא ולא מדרבנן. למה? כי יש הרבה מצוות שאי אפשר לקיימן כתקנן, ומפני החשש הקרוב לודאי שהאדם יכשל במצוות הללו המצוה של ישוב הארץ בטלה בזמן הזה! לא סתם מישהו אומר זאת, אך היות שהדעה הזו כל כך 'מוזרה' כולם – כמו שהזכרנו את בעל פאת השלחן – עושים כל מיני טצדקי לומר שיש כאן שבוש, שבהגהות המרדכי אומר משהו אחר. מאד קשה לקבל את הדעה של רבינו חיים כהן.

באותו תוספות, לפני שאומר את דעת רבינו חיים כהן, אומר משהו אחר – שכל המצוה לעלות לארץ לא מדוברת בזמן הזה לא בגלל שאין מצוה אלא בגלל סכנת הדרכים. כל מה שהאיש יכול לכפות את אשתו והאשה את בעלה לעלות לארץ – "אחד האנשים ואחד הנשים" – לא נוהג בזמן הזה בגלל סכנת הדרכים. "סכנתא חמירא מאסורא".

אז בעצם יש לנו ארבע דעות לגבי מצות ישיבת ארץ ישראל בזמן הזה. שוב, בעל פאת השלחן מביא את הגהות מרדכי שמשם משמע שרבינו חיים כהן הוא זה שאומר את הענין של סכנת הדרכים, וכל הענין של העדר מצוה בגלל תסבוכת המצוות התלויות בארץ לא נכון. בעל פאת השלחן אומר שאם אתה רוצה לקיים את המצוות – תקנה קרקע ותקיים.

ארבעת הדעות בסוד הוי'

ארבע הדעות הן י-ה-ו-ה בפשטות: מצוה מדאורייתא היא חכמה, "שמע בני מוסר אביך". מצוה דרבנן ללא שום חלישות במצוה – למשל, הדין של כפיה לעלות לארץ "אחד האנשים ואחד נשים" הוא הלכה ברמב"ם, בלי שום חלישות בזמן הזה (נראה שהירושלמי בסוף כתובות חולק על הבבלי בדין יכולת האשה לכפות על בעלה לעלות לארץ, ויש מי שרוצה לחלק בין זמן הבית לזמן הגלות – שבזמן הבית, שהפרנסה מצויה בארץ, היא יכולה לכפות על בעלה לעלות לארץ משא"כ בזמן הגלות, שאין הפרנסה מצויה בארץ, אינה יכולה לכפות על בעלה, האחראי לפרנסה, לעלות – אך ברמב"ם ובשו"ע אין שום חילוק), ואילו דרבנן (אולי בגלל בעית השבועה) – שייך לבינה, "תורת אמך". אם אני פשוט מבטל את המצוה (עד שיבוא מלך המשיח במהרה בימינו) כי מסבך אותי לגבי מצוות אחרות, שודאי אכשל בהן – כפשט בדעת רבינו חיים כהן בתוספות – שייך לז"א, התחשבות במצוות ובכשלון בהן. לומר שאי אפשר לכפות לבוא לארץ כי זו סכנה – שייך למלכות, שם יש סכנתא ("רגליה יֹרדות גו'"). ולסיכום:

י	מצוה דאורייתא (חובה)
ה	מצוה דרבנן (מצוה)
ו	חשש לכשלון (עברה)
ה	סכנת דרכים (סכנה)

ברגע שעושים מבנה, הכל שמח – מתחיל שלום בין הדעות. קודם הכל היה עצבני, רבינו חיים כהן עצבן את כולם, כך עד היום הזה. ברגע שאתה שם אותו במקום הנכון הוא מפסיק לעצבן אותי, ולהיפך – אני צריך אותו לשלמות הענין, וכך גם לגבי הסכנה. את שתי הדעות בתוספות שמנו ב-וה, "והנגלת לנו ולבנינו".

הסכנה בזמן הזה – סכנה רוחנית

יש שאומרים שאין היום סכנת דרכים, אבל אולי בכלל יש סכנה. הדעות של רבינו חיים כהן ושל סכנת הדרכים, שבאות יחד באותו תוס' (ויש מי שאומר שרבינו חיים כהן מתכוון לטעם של סכנת הדרכים כנ"ל), הם שייכות גם היום? מי שרוצה לבטל את רבינו חיים כהן אומר שאתה יכול לבוא לארץ ולקיים את המצוות – אולי אז לא היה כל כך פשוט. אפשר, ואדרבה, זו זכות. סכנת דרכים גם לכאורה אין. מה בהחלט אפשר לטעון? למה הבבא סאלי רצה לחזור לחו"ל (אם לא הרבי שהכריח אותו להשאר לארץ בגלל האחריות לעדתו), והמליץ לכל יהדות מרוקו לחזור אחריו לשם. הוא לא אוהב את ארץ ישראל? זה בגלל שראה מה שקורה בארץ, רוח המקום, שאנשים מורידים את הכפה והציצית, מורידים את הפאות. לא צריך להאריך בדבר המצער. כך הוא כותב, לכן אומר שיותר טוב להיות יהודי ירא שמים במרוקו מאשר כאן, מפני הסכנה הרוחנית שיש כאן.

אם רוצים, כדרכנו, לתת ארבע מילים – מילה לכל דעה – אפשר לומר: חובה-מצוה-עברה-סכנה. ישיבת ארץ ישראל, או שהיא חובה (מצות עשה דאורייתא החלה גם היום על כל איש מישראל), או שהיא מצוה (דרבנן), או שהיא עברה (כלומר שקרוב לודאי שהעולה לארץ יכשל בעברה), או שהיא סכנה (האורבת לו בדרך עליתו ארצה). העברה והסכנה קיימות, זה "והנגלֹת לנו ולבנינו" – קיים בצורה אחרת, אסור להתכחש לזה. אבל הרבי הכריח את הבבא סאלי להשאר. כתב לו שאתה מלך והעם שלך פה – המלך לא עוזב את העם, והקברינט לא עוזב את הספינה. הוא קבל את הכרעת הרבי ונשאר. גם לגבי הסכנות הפיזיות שיש פה לכאורה – הרבי אומר שזה המקום הכי בטוח. אך מה לגבי סכנות רוחניות?

סיבות חיוביות להשאר בחו"ל

כעת נדבר על משהו אחר, ונראה איפה הוא במבנה (אמרנו בקיצור נמרץ משהו מאד כללי וחשוב): איזו סיבה חיובית יש להשאר בחו"ל (עברה וסכנה הן סיבות שליליות לא לבוא לארץ)? נתנו שלש סיבות, דומות אך לא זהות. סיבה אחת, שמישהו בא לרבי שרוצה לעלות לארץ, והצמח צדק אומר לו "מאך דא ארץ ישראל" – משהו מוזר ביותר, לכאורה בלתי-נתפס. יש שני דברים אחרים שכן נתפסים בשכל. אחד, הסיפור של רבי נחמן מהורדונקא, הסבא של רבי נחמן מברסלב, המשמש של הבעש"ט (שקרב את המגיד, מהתלמידים המובהקים), שרצה לעלות לארץ. הלך למקוה וטבל, הגיע לארץ, לירושלים, למקדש, לקדש הקדשים – בדיוק כמו שדברנו קודם – וכשהגיע לקדש הקדשים ראה שהשכינה לא שם. שאל איפה היא, ואמרו לו שהיא במעזיבוז – איפה שהבעל שם טוב, המשה רבינו שבדור, נמצא. בסוף אצלו, כל זמן שהבעש"ט חי הוא נשאר, וכאשר הבעש"ט הסתלק הוא מיד עלה לארץ – קבור בטבריה בחלקת הצדיקים. הנה, יש סיבה, להשאר כי אני צריך להשאר עם הרבי.

מי עוד לא עלה כי הרבי שלו היה בחו"ל? עזרא הסופר, שכל זמן שברוך בן נריה חי הוא נשאר בבבל, וכאשר ברוך הסתלק הוא עלה לארץ. זו סיבה מובנת. הרי בשביל ללמוד תורה ולשאת אשה מותר אפילו לצאת מן הארץ, יותר חמור. לגבי לשאת אשה יש דיון שלם – שנאמר בלי להתעמק – שלרוב הפוסקים מותר לצאת אחרי אשה רק אם תבוא אחריך לארץ, אבל לצאת בשביל לשאת ולגור שם זו בעיה. ללמוד תורה כן מוצדק לצאת מהארץ לחו"ל, ואפילו להשאר שם אם הרבי שלך שם.

עוד דבר, שהוא העיקר שמצדיק את ההישארות חו"ל – השליחות שלך. בדיוק כמו הבבא סאלי, רק בהקשר אחר. אם אתה רב קהילה, משפיע בקהילה, בעל תפקיד שיהודים בחו"ל זקוקים לך – או בגשמיות, או יותר ברוחניות – השליחות שלך שם ואסור לעזוב אותה ולעלות לארץ. זה מובן בהחלט. גם זה דבר שהרבי תמיד אמר, שאם יש למישהו שליחות – שלא יבוא לארץ (טעם זה גם חל על הרבי בעצמו, שהבין שעיקר השליחות שלו בחו"ל, נוסף לשאלה החמורה האם מי שבא לארץ מותר לו לצאת ממנה ואכ"מ).

"מאך דא ארץ ישראל" אליבא דפסק רבינו חיים כהן

זה שהשליחות שלך בחו"ל – מובן. זה שהתורה והרבי שלך בחו"ל – וזו השכינה – מובן. "מאך דא ארץ ישראל" פחות מובן. אפשר לתת הסבר רוחני, שהעבודה שלנו עכשיו – כך אנחנו תמיד מסבירים – היא להכין את חו"ל למה ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". הרבי אמר הרבה פעמים, שכעת מנסים לקדש את חו"ל כמה שיותר. למשל, כתוב שקבר של צדיק בחו"ל קדוש בקדושת א"י. לכן, במדה מסוימת, מי שנוסע לקברי צדיקים בחו"ל לא עזב את הארץ. כך כל יהודי צריך לקדש את ה-ד אמות שלו בחו"ל כדי שכאשר במהרה בימינו יבוא משיח ו"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" הכלי יהיה מוכן לקבל אור (ולקלוט אותו היטב בפנימיות, וכידוע הווארט שלחסידים, הלומדים דא"ח לעומק, הגילויים שלע"ל לא יהיו בגדר הפתעה כו' שאינה נקלטת בפנימיות), כך נוהגים לפרש.

בכל אופן, לכאורה, הווארט הזה – כעת אני אומר משהו שצריך עיון, ווארט חריף – "מאך דא ארץ ישראל" הוא אליבא דרבינו חיים כהן. כי אם יש מצות עשה דאורייתא, לרמב"ן, או מצות עשה דרבנן עם כל התוקף, לרמב"ם – מאד קשה בפשט להצדיק לא לבא לארץ בגלל "מאך דא ארץ ישראל". אבל אם אני סומך על רבינו חיים כהן אני צריך להשאר במקום שאני יכול לקדש ולפעול. היה תורה ויש שליחות-מצוות, וכאן משהו באמצע. "מאך דא ארץ ישראל" קשור לשליחות – אתה לא רב קהילה, אבל יש לך שליחות לעשות את ה-ד אמות שלך בחו"ל קדוש בקדושת א"י ואל תעזוב את שליחותך זו.

אם יש לי זיקה או פינה חמה בלב לרבינו חיים כהן – הדבר הזה מתיישב. אם אני לא סובל את דעתו – כמו הרבה אחרונים – באמת קשה מאד על "מאך דא ארץ ישראל". אבל היות שיש פה רבינו חיים כהן, שהוא גם "רבינו", וגם "חיים" – בחינת ארץ החיים – וגם "כהן" (איש חסד), שלש מעלות (בצירוף והי, צירוף היסוד – צדיק יסוד עולם)[לח], זה עוזר לי לקלוט את הענין של "מאך דא ארץ ישראל" על פי פשט.

הכשרה לקראת העליה כדי למצוא תפקיד ולהשמר מסכנות

בכל אופן, לגבי המצוה של ישיבת א"י יש פה י-ה-ו-ה מהקצה אל הקצה. אמרנו של-וה, "והנגלֹת", יש גם פירוש רוחני אקטואלי – צריך לקחת בחשבון. למשל, היום יש המון עליה מצרפת – העליה הכי גדולה. אך כמו אז גם היום לא עושים – לא מכינים את העולים, אין הכנה. הציונים הלא-דתיים הכינו את עצמם לעליה, עשו הכשרה. אין הכשרה רוחנית למי שעולה לארץ ישראל – זו בעיה חמורה. לא יודעים בדיוק למה באים, לא יודעים מה הסכנות, לא יודעים מה התפקיד שלהם כאן. אתה, יהודי, יש לך תפקיד עצום כאן בארץ – להכריע את הכף, לכף זכות, של צבור שמאמין בתורת ישראל ובארץ ישראל. בגלל שיש כאן את ה-וה צריך המון הכשרה לעולים. כמו שאמרנו קודם, אפשר להיות כאן עשרים שנה ויותר ולהשאר בגדר "עולה חדש" כי להגיע למקום ולהתקשר-להתאחד זה לא אותו דבר, כנ"ל. לחיים לחיים, ארץ ישראל שלנו.