1

בע"ה

אור ל-י' שבט ע"ו – כפר חב"ד

להפוך את ה"אחר" ל"אחד"

הסעודה השנתית של ארגון "ברית יוסף יצחק"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ברית מילה – להפוך את ה"אחר" ל"אחד" ול"בן"

י' שבט – הילולת הרבי הריי"צ והילולת הרש"ש

לחיים לחיים. היום הוא ההילולא של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, שהארגון ברית יוסף יצחק נקרא על שמו – שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. ירון מבקש כל שנה שנזכיר את הרש"ש, רבינו שלום שרעבי זצ"ל, שהיום יום ההילולא שלו. האריז"ל הבטיח שהוא יחזור להשלים את ביאור הקבלה שהוא התחיל ולא הספיק לסיים, ומקובל אצל המקובלים שהדבר הזה התקיים ברבינו הרש"ש. לא בכדי שבאותו יום, י' שבט, גם הילולת הרש"ש – גדול המקובלים בזמן הבעש"ט – וגם הרבי הריי"צ, שעליו הרבי אמר "נשמתו בי", נשיא דורנו. לחיים לחיים, שנזכה להיות מקושרים לנשיא דורנו (חדש שבט הוא חדש ההתקשרות לצדיק יסוד עולם כנודע).

כל שנה הרבי לומד פרק אחד מתוך המשך "באתי לגני", המאמר האחרון שהרבי הקודם נתן ללמוד ב-י' שבט תש"י. היום אנחנו כבר בפעם הרביעית בפרק ו של ההמשך. יש שלשה מאמרים של הרבי על הפרק הזה – מאמר אחד בתשט"ז ושני מאמרים בתשל"ו. נתבונן במשהו מתוך האות ו של ההמשך.

בין ה-ד (וה-ה) ל-ר (ול-ק) – "ולרש אין כל"

יש נקודה חשובה בתוך הפרק הזה שקשורה לברית מילה – הנושא שלנו הערב – והיא ההבדל בין דל לרש, בין האות ד לאות ר. הוא מביא מהקדמת הזהר הקדוש שכל האותיות באו לפני הקב"ה וכל אות בקשה שה' יברא את העולם איתה. האותיות באו למפרע, בסדר של תשר"ק, וכל אות ה' שלל משום סבה, עד שהגיעה האות ב וה' אמר שהיא לשון ברכה ובה צריך לברוא את העולם. כאשר באו ק ו-ר ה' אמר שאי אפשר לברוא בהן את העולם משום שהן "אתחזיאו על סטרא בישא" – אתן בתוך המלה שקר. לכן גם ה' לא ברא את העולם באות ש, אף שהיא אות אמת, האות של האבות, כי בתבת שקר מצרפים אותה ל-קר (כידוע שכל שקר שאין אמת בתחלתו לא מתקיים בסופו). אותיות קר רומזות לקליפת עמלק, "אשר קרך בדרך", קרירות בעבודת ה', קרי – לשקר בברית.

כנגד ה-ר יש ד – כמו שריש לשון רש, "ולרש אין כל" ("כל" היינו תיקון הברית, ספירת היסוד, כידוע בסוד "כי כל [= יסוד] בשמים ובארץ". לרש אין "כל", אין אצלו תיקון הברית), כך דלת לשון דל (היסוד המתוקן מכונה דל[ב] – צדיק[ג] עולה ו"פ דל – בסוד "מרעיבו שבע"). כתוב שרש הוא יותר עני מדל. ה-ד היא כנגד ה-ר, וכך האות ה – אות של שם הוי' – היא כנגד האות ק. בציור ה-ה דומה ל-ק וה-ד דומה ל-ר גם בציור וגם במשמעות, של דל ורש[ד].

הרבי מסביר שעיקר ההבדל, שעושה שה-ד בקדושה וה-ר אות שנראית על צד הלא-טוב, סטרא בישא, סטרא אחרא, הוא שב-ד יש נקודת בטול. ב-ד יש נקודה בצד ימין למעלה שאין באות ר. על הנקודה הזו כתוב הפסוק "ולרש אין כל" – הנקודה הזו של בטול המקבל למשפיע, אמירת תודה. כתוב ש-דלת ר"ת "דע לומר תודה" – שיש בטול והכרת הטוב, ומודים, "מודה אני לפניך". הנקודה של הבטול והכרת הטוב שיש ב-ד לא נמצאת ב-ר.

בין "אחד" ל"אחר"

אחר כך מביא הרבי שעיקר התופעה בתורה שרואים שה-ד היא בסטרא דקדושה וה-ר נראית על הצד השני – אף שהיא אות מאותיות הקדש, וודאי ששרשה מאד גבוה, אבל "כל הגבוה ביותר נופל למטה ביותר", ה-ר נפלה למטה – היא במלים "אחד" ו"אחר"[ה]. מייחדים את ה' "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ומי שיאמר "אחר" יחריב את העולם, ומי שיחליף את "לא תשתחוה לאל אחר" ב-ד גם יחריב את העולם. לכן יש בפסוקים אלה ד רבתי ו-ר רבתי, כדי להבליט אותיות אלו שלא להחליף ביניהן ח"ו[ו]. זו עיקר התופעה בתורה שאותיות אלה מהוות זוג, שמצד אחת דומות זו לזו ומצד שני שונות זו מזו לגמרי.

"יוסף הוי' לי בן אחר" – לקחת יהודי שנראה "אחר" ולעשות אותו "בן" על ידי הברית

מה כל זה קשור לברית מילה, הנושא שלנו הערב? יוסף, על שמו נקרא הארגון שלנו – ברית יוסף יצחק, שם הרבי הקודם – נקרא על שם "יוסף הוי' לי בן אחר". מה הפירוש בחסידות? שיוסף הצדיק הוא כח שיכול לקחת את ה"אחר" – יהודי, אבל שנמצא עדיין בצד האחר, שנראה כאחר, "אתחזיאו על סטרא בישא", הוא לא באמת שם אך כך נראה, ה-ק וה-ר הן אותיות קדושות אבל "אתחזיאו על סטרא בישא", ויש יהודי שנראה בחיצוניות ששייך לצד ה"אחר" – ויוסף הצדיק אוהב אותו, מחבק אותו, מקרב אותו, ובאהבה שלו הוא הופך אותו מ"אחר" ל"בן".

מה יכולה להיות פעולה גשמית, מצוה מעשית, שלוקחים מישהו שבינתים נראה על הצד האחר, צד הלא-טוב, ועושים ממנו בן לקב"ה? זה יהודי שלא זכה עד לגיל מבוגר לברית מילה – שהיא מה שעושה אותו גוף קדוש, גוף יהודי – ומזכים אותו בקיום המצוה הרמה והנשאה של ברית מילה. ככה יוסף הצדיק לוקח אחד שהוא "אחר" ועושה ממנו "בן" – "בנים אתם להוי' אלהיכם", בן לקב"ה. זה בדיוק מה שהארגון שלנו עושה בהצלחה רבה, "כן ירבה וכן יפרוץ", שיהיו עוד ועוד. אם יש עשרות אלפים – שיהיו מאות אלפים. אם יש מאות אלפים – שיהיו מליונים. עד שלא ישאר יהודי בעולם שלא מל, שלא נכנס בבריתו של אברהם אבינו.

הברית נותנת ליהודי כח אדיר של השפעה בקדושה. גם עד שאברהם אבינו לא מל את עצמו הוא הכניס אורחים והיה האדם הכי טוב, אבל כתוב שלא היה יכול להוליד בקדושה – הוא הוליד את ישמעאל. כדי להוליד בקדושה, "כי ביצחק יקרא לך זרע", הוא צריך להיות נמול. ה' אומר לו לפני ברית מילה "אני אל שדי" – נותן לו את הכח של א-ל ש-די – "התהלך לפני והיה תמים". אז הוא מקבל את ה-ה בשם שלו, הופך מאברם לאברהם, ואז הוא מסוגל להוליד את יצחק אבינו, "כי ביצחק יקרא לך זרע". כל הכח לקחת יהודי שהוא כבר אחר (אחר הגיל שעל כל ילד יהודי להמול), כבר מבוגר שלא מל, ולעשות ממנו בן – בגשמיות, במצוה המעשית, זה הכח של ברית מילה, מה שהארגון הזה עושה.

מ"אחר" ל"אחד" – התכללות ארבעת הבנים בכל בן

לפי הרמז של ה-ר וה-ד, בעצם לוקחים אחד שהוא "אחר" והופכים אותו ל"אחד" (נותנים לו, בברית מילה, את נקודת הבטול של האות ד, שהיא נקודה "הכל"). מה זה בן? כתוב ש"כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול". כמה זה ארבע פעמים "אחד"? על כל אחד כתוב בהגדה של פסח "אחד" – "אחד חכם, אחד רשע, אחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול" – ו-ד פעמים "אחד" עולה בן.

יש ארבעה בנים, אבל סימן של קדושה הוא התכללות – בתוך כל בן יש את כולם, את כל ארבעת ה"אחד". איך אפשר לקחת מישהו אחר ולעשות אותו בן? אם אני מזהה שגם בי יש את הרשע, ואז אני יכול להשתוות איתו, לדבר אל לבו דברים היוצאים מן הלב – למול אותו, "ומלתם את ערלת לבבכם", כמו שיש מילת ערלת הבשר יש את ערלת הלב. זו ההתכללות – בכל בן יש את כל ארבעת פעמים "אחד". כמה עולה ד"פ בן? השם השני של בעל ההילולא – יצחק. ב-יצחק יש ארבע אותיות, וממוצע כל אות הוא בן – יצחק הוא בן-בן-בן-בן[ז] וכל בן הוא אחד-אחד-אחד-אחד.

אם כן, מה עושים בברית? לוקחים את האחר – מי שבינתים נראה על סטרא אחרא, סיטרא בישא – ועושים ממנו "בן", עושים ממנו "אחד". לוקחים את ה"אחר" וחוזרים ל"אחד", לוקחים את ה"לא תשתחוה לאל אחר" ועושים ממנו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ח], "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". ברית המילה מקדמת את הגאולה, וכשכל היהודים יהיו נימולים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

ב. "אל אחר", "אל זר" ו"אל נכר"

פגם האזן (והאיזון) – אחר-נזר-נכר

יש על זה ווארט מדהים של הבעל שם טוב. כמו שכתוב בתורה "לא תשתחוה לאל אחר" כתוב בתהלים – פסוק מקביל – "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר". תופעה מאד מענינת, הכל עם שם א-ל – יש "אל אחר", "אל זר" ו"אל נכר". זה הסדר – בתורה כתוב "אחר", בתהלים כתוב "זר" ו"נכר". הרמז הוא, סימן ראשי התיבות, הוא אזן – אחר-זר-נכר. בקבלה הפגם של "לא תשתחוה לאל אחר", "לא יהיה בך אל זר" ו"לא תשתחוה לאל נכר" הוא פגם במדרגה מאד גבוהה – הבל האזן דא"ק. שם פוגמים כאשר משתחוים לאל אחר וכו'.

מה היא השתחויה בכלל? בשני הפסוקים יש איסור השתחויה. כתוב שיש שני מצבים הפכיים. יש מצב אנכי – "אנכי הוי' אלהיך" – שאדם עומד זקוף, ויש שאדם משתחוה בפישוט ידים ורגלים, מצב מאוזן, בדיוק להיפך. אין כאן המקום להאריך בזה, אבל חסד הוא זקוף, ימין הוא זקוף, ואילו תיקון השמאל הוא מאוזן, שויון. יש משהו מאד טוב באיזון – הוא שויון.

כתוב שחוש האיזון הוא באזניים, לכן הם אותו שרש. השתחויה היא פישוט ידים ורגלים, בטול במציאות. אם זה בקדושה – זה מאוזן דקדושה. אם זה לא בקדושה – זה פגם האזן דא"ק, כל שלשת הדברים האלה. זה בדיוק הפגם של מי שלא מהול. ברית המילה היא לשם שכיבה בקדושה – להוליד בקדושה. שויון זה יוסף יצחק – כתוב שיוסף, היסוד, נוטה לשמאל. התיקון של השמאל הוא אזן. עד כאן בקיצור נמרץ באותיות של קבלה.

פירוש הבעש"ט: אזהרה שהא-ל לא יהיה אחר, זר ונכרי

קודם כל נאמר את הווארט המדהים של הבעל שם טוב. הוא אומר שמה שכתוב בתהלים "לא יהיה בך אל זר" אינו כמו הפשט, ששם אל שם אינו קדש אלא חול – "אלהים אחרים" – אלא שמדובר בקב"ה, א-ל אמת, והפסוק אומר שהוא לא יהיה לך זר. "לא יהיה בך אל" – קדש – "זר". אצל יהודי הא-ל צריך להיות הדבר הכי קרוב, הכי שייך אליו בעצם, הכי יקר לו – שהא-ל לא יהיה זר לך.

אם כך הוא מפרש את הביטוי "לא יהיה בך אל זר" – ששם א-ל הוא קדש, ושהוא לא יהיה זר לך – ככה צריכים לפרש את שני הלשונות האחרים, על אותו משקל. שא-ל – קדש – לא יהיה "אחר". "לא תשתחוה לאל" כשהוא "אחר" לך, שאינך מזוהה איתו. חסידים אומרים "גאט איז אלץ אלץ איז גאט". אם ה' הוא "אחר" בשבילך – "לא תשתחוה", הבטול שלך הוא חיצוני ופסול. אותו דבר "ולא תשתחוה לאל נכר" – אם הא-ל הוא נכר אצלך, כמו נכרי, אל תשתחוה לו. ההשתחויה הזו לא-ל – קדש – היא פסולה.

תיקון חב"ד

יש הרבה מה להתבונן, אם יש פה שלשה לשונות – אחר, זר, נכר – ואנחנו רוצים לומר שברית מילה מתקנת את כל זה. קודם כל, מה המכנה המשותף כאן? שהכל נגמר ב-ר – בדיוק ה-ר עליה מדובר בפ"ו ב"באתי לגני". אות ר שהיא עיקר האות ש"אתחזיאת על סטרא בישא", וצריך לקחת את ה"אחר" ולהפוך אותו ל"אחד". הכל כאן ר – אחר, זר, נכר.

כולנו חב"דניקים, כנראה ששרש הפגם של שלשה אלה[ט] הוא חב"ד:

נכר הוא פגם בספירת הדעת. כתוב ששרש נכר הוא גם לשון הכרה, שהיא פנימיות הדעת. מאיפה לומדים זאת? מהפסוק במגלת רות "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה" – מאמר רות לבעז. איך אתה מכיר אותי, מקרב אותי – פנימיות הדעת – "ואנכי נכריה", לשון נופל על לשון. גם אצל יוסף ואחיו יש כזה פסוק, של נכר-הכרה ("וירא יוסף את אחיו ויכִרם ויתנכר אליהם"). מכאן לומדים ש"נכר" הוא אחד שרחוק מן הדעת, שאיני מקושר אליו. דעת היא לשון התקשרות והתחברות, כמו שכתוב בתניא פ"ג.

"אחר" הוא ההיפך מ"אחד" כמו שכתוב במאמר – "לא תשתחוה לאל אחר", לא להתבלבל בין "אחר" ל"אחד". "אחד האמת" שורה בפנימיות החכמה, כמו שאדה"ז כותב בתניא בשם הרב המגיד. "אחר" הוא חיצוניות החכמה, קליפת החכמה – קליפת מדין. יש הרבה מאמרים על "החלצו", שגם קשור לברית מילה. קליפת מדין עושה מדון ומריבה בין אנשים, שכל אחד אחר מהשני. שוב, "אחר" הוא החיצוניות, הקליפה, של "אחד" – לכן ה-ד וה-ר כל כך דומים.

זר הוא דבר מוזר, דבר שאיני מבין, איני תופס אותו בשכל – אין לי מקום בשבילו, הוא זר לי. זה כנגד מח הבינה (על זר נאמר "לא יהיה בך", לא לשון השתחויה – "בך" היינו כח התפיסה והקליטה של הבינה, כמבואר בחסידות).

יוצא לפי זה שהפסוק בתורה והפסוק בתהלים הם בדיוק לפי סדר חב"ד – "לא תשתחוה לאל אחר", "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר"[י]. לפי הווארט של הבעש"ט אפשר לדרוש שה"אל" הוא אכן קדש, כמו שיהודי הוא קדש, אבל הקדש הזה יכול להיות במקום "אחר", במקום "זר", במקום "נכר" – פגם בחב"ד – ואז צריך להפוך אותו, "יוסף הוי' לי בן אחר". לקחת יהודים שלא זכו בינתים להתקרב, ויש יוסף אחד שעושה להם ברית מילה והופך אותם להיות בן.

ברכה לארגון "ברית יוסף יצחק"

שהקב"ה ימשיך לזכות את ירון ואת כל העובדים הנאמנים והמסורים של הארגון הזה, ושיהיו כל האמצעים. למה אין עדיין מליונים? ירון תמיד בוכה לי, שאם רק היו יותר מליונים של תמיכה היו מליוני בריתות – כל יהודי בעולם היה כבר נימול (בגוף ובלב) ובא לציון גואל. שה' יזכה אותנו שהארגון הזה יצליח (כמו שיוסף הוא "איש מצליח") וילך מחיל אל חיל, מברית אל ברית, ו"יוסף יצחק" – כל יהודי שנימול הוא גורם לתוספת צחוק ושעשועים למעלה ולמטה, ובא לציון גואל. לחיים לחיים.