עבד ארץ ישראלי

בע"ה

אור לט"ו שבט תשפ"ד – כפ"ח

שיעור ברמב"ם – הלכות עבדים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור הרמב"ם השבוע ארוך ומקיף מהרגיל – ושכרו בצדו. כהקדמה לעיון בהלכה אחת, כרגיל, נפרשת תמונה רחבה של דיני עבד כנעני, בתוך ההקשר של דיני עבדים בכלל. פרק א מציג את המבנה הקבלי-הפנימי של סוגי העבדים, מסביר מדוע גדרי עבד כנעני הם המרתקים והנוגעים ביותר עבורנו ומציג את היחס המתוקן, החכם והחסידי, שצריך להיות כלפי עבד כנעני. פרק ב מנתח את מצוות העבד הכנעני וחושף מתוך מבנה ההלכות ברמב"ם כיצד למרות האיסור הגלוי לשחרר עבד כנעני ישנה מגמה פנימית לשחררו וכך להעלותו למדרגת ישראל. פרק ג מתמקד בדינים הנוגעים לזיקת העבד הכנעני לארץ ישראל, מציע ישוב מחודש לקושיא על הרמב"ם ונותן מתוכו מבט חדש על התעלות העבד, התלויה בהתקדמות ממצב סתמי ומרצה לתודעה של בחירה ורצון. מתוך הדברים מובן שהסוד הפנימי של הארץ הוא הקשר הרצוני אליה ועולה ביאור חדש מדוע הרמב"ם לא מנה במנין המצוות שלו את מצות ישוב ארץ ישראל. זהו 'הדרן' מיוחד לספר קנין, אותו מסיימים השבת לומדי הרמב"ם היומי.

א. הלכות עבדים

מעבד עברי לעבד כנעני

ההלכות האחרונות בספר קנין – הספר השנים עשר בספרי היד החזקה – הן הלכות עבדים. הלכות עבדים כוללות שלשה סוגי עבדים – עבד עברי (בו עוסקים פרקים א-ג), אמה עבריה (בה עוסק פרק ד) ועבד כנעני (בו עוסקים פרקים ה-ט).

במובנים מסוימים, דיני עבד כנעני, בהם חותם ספר קנין – הם אלה שהכי משמעותיים לנו בכל הלכות עבדים:

ראשית, אין בזמן הזה כלל מציאות של עבד עברי ואמה עבריה, משום שהם נוהגים רק כאשר היובל נוהג[ב]. לעומת זאת, לפי פשט, עבד כנעני נוהג גם היום, כפי שהרמב"ם כותב בפירוש[ג]. אמנם הפוסקים בדורות האחרונים נזהרים לומר[ד] שבפועל עבדות אסורה לפי דיני המלכות, ו"דינא דמלכותא דינא"[ה], אבל מעיקר הדין על פי תורה דיני עבד כנעני חלים גם היום. לפי דרך החסידות כל המצוות נוהגות בממד הפנימי שלהן בכל אדם, בכל מקום ובכל זמן[ו]. אף על פי כן, ודאי יש משמעות יתרה לממד הפנימי של מצוה שגם על פי נגלה נוהגת גם בזמן הזה.

גדר עבד כנעני

גם מצד העיון, עיקר ה'לומדות' בהלכות עבדים נוגע לגדרו של עבד כנעני[ז]. עבד עברי ואמה עבריה הם יהודים לכל דבר וענין. לעומת זאת, מציאותו ומעמדו של עבד כנעני אינם ברורים – האם הוא בגדר גוי[ח], בגדר ישראל[ט] או ש״יצא מכלל גוי, ולכלל ישראל לא בא״[י] ויש לו גדר בפני עצמו.

מחד, עבד כנעני חייב במצוות כאשה[יא], כפי שלומדים חז"ל[יב] בגזרה שוה "לה"[יג]-"לה"[יד] מאשה (ואף יש דברים מהם אשה פטורה, משום שאינם קיימים אצלה במציאות, ועבד כנעני חייב בהם, דוגמת מילה ואיסור הקפת הראש והשחתת הזקן[טו])[טז], ובעיקר – ההורגו חייב מיתה[יז], כדיני ישראל.

מאידך, על אף שעבד כנעני שנקנה מהגוים טבל לשם עבדות – לקבל את המצוות כעבד – באם הוא משתחרר עליו לטבול שוב לשם גרות[יח] (מדאורייתא[יט] או על כל פנים מדרבנן[כ]) והרמב"ם אף קורא לו בפירוש "גר צדק"[כא]. יתר על כן, כתוב[כב] שהדין של "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"[כג] קיים דווקא בעבד כנעני שמשתחרר יותר מבכל גר צדק: גר צדק שהיו לו ילדים בגויותו כבר קיים מצות "פרו ורבו"[כד] – נותר אצלו רושם מהעבר, שעדיין קיים – ואילו לעבד כנעני אין שום יחוס ולמרות שנולדו לו ילדים בעבדותו הם לא נחשבים כילדיו^יט ועליו לקיים את מצות "פרו ורבו".

מדברי הגאון הרוגצ'ובי[כה], המעמיק הגדול בדברי הרמב"ם, נראה שיש כאן דין שלישי (כדרכו לא להסתפק ב'צווי דינים' אלא לשאוף ל'דריי דינים'[כו]). כלומר, עבד כנעני הוא מציאות בינים, מעין שלב-מעבר בין גוי ליהודי – הקנין לעבדות הוא ראשית הגיור, תחלת המעבר, והשחרור מעבדות הוא סיום הגיור, השלמת כניסתו לעם ישראל כגר צדק. אכן, מכיון שעל פי דין יש איסור לשחרר עבד כנעני (וראה עוד לקמן באריכות), לא ברור איך ומתי יוכל המעבר הזה לממש את תפקידו.

אכן, מבחינה מסוימת, עבד כנעני הוא לגמרי 'אין'[כז] – מישהו שאין לו יחוס כלל – ולכן באמת לא יודעים אם הוא גוי או – להבדיל – יהודי או משהו באמצע.

סוגי עבדים כנגד העולמות

הלכות עבדים הן דוגמה מובהקת לנושא בנגלה שבתורה שמוסבר באריכות ובפירוט בדרושי החסידות. כתוב[כח] שעבד כנעני-עבד עברי-אמה עבריה מכוונים כנגד העולמות עשיה-יצירה-בריאה: סתם ישראל בן חורין הוא בסוד "אצילי בני ישראל"[כט]. האמה העבריה, העושה את עבודתה בתוך הבית, "כל כבודה בת מלך פנימה"[ל], שייכת לעולם הבריאה – היא קרובה לעולם האצילות, ולכתחילה המגמה שהיא תתייעד לאדון או לבנו[לא], ובכך תצא לחפשי ותתעלה לעולם האצילות. למטה ממנה נמצא עבד עברי, שעובד את עבודתו בחוץ, בשוק או בשדה. עבד כנעני נמצא בעולם הנמוך ביותר, עולם העשיה. בעל החינוך כותב[לב] "שעם ישראל הם מבחר המין האנושי ונבראו להכיר בוראם ולעבוד לפניו" וכולם צריכים להיות "נכונים לעבודת השם" ופנויים "להשתדל בעבודתו ברוך הוא". לשם כך "ראויים להיות להם עבדים לשמש אותם", כדי שמלאכתם תֵעשה גם בעולם העשיה.

שפחה כנענית, כמו עבד כנעני, שייכת גם היא לעולם העשיה – שניהם חייבים באותן מצוות ודיניהם שווים. אף על פי כן, כשם שיש באמה עבריה יתרון על עבד עברי, עד שהיא בעולם מעליו, יש גם מעלה בשפחה כנענית (העובדת בבית) על עבד כנעני (העובד בחוץ)[לג]. הדבר מתבטא בעיקר כשמתבוננים על השחרור שלהם – בעוד שעבור עבד כנעני השחרור הוא רב משמעות, ועליו לטבול כדי לקבל על עצמו את כל המצוות, כדלקמן, הרי שלשפחה הכנענית לא נוספות מצוות – היא שוה בחיוביה לאשה ישראלית בת-חורין – ולכן לא ברור מה תוקף החיוב בטבילת הגרות שלה[לד]. ועוד, כמו שאמה העבריה נמצאת במגמת עליה מהעולם שלה לעולם שמעליה, להתייעד לבן חורין, גם בשפחה כנענית יש מציאות של עליה ויחוד עם העולם שמעליה, כאשר רבה מוסר אותה לעבד עברי שביצירה[לה] (ודווקא לגביה מדגישה התורה עוד 'מציאות בינים' של "שפחה נחרפת לאיש"[לו], שחציה שפחה וחציה בת-חורין שנתקדשה לעבד עברי[לז] או לבן חורין[לח], ודוק).

כל יהודי כולל בתוכו את כל העולמות. לכן על אף שעבד כנעני נמצא בעולם העשיה, עליו נאמר "אף עשיתיו"[לט] – "'אף' הפסיק הענין"[מ], הוא מקום של "חרון אף"[מא] – וכתוב שלעוצם פחיתותו "בהפקרא ניחא ליה"[מב], יש ממד של עבד כנעני בכל אחד (ואדרבא, עיקר העיסוק הוא בתיקונו, "המעשה הוא העיקר"[מג], עד שזוכים לכך שה"אף" מרבה את מדרגת האצילות – ישראל בן חורין – ב"עשיתיו", בעולם העשיה[מד] שאין תחתון ממנו).

ורמז נאה: מנהג ישראל לקשר ב"הדרן" את הסיום עם ההתחלה[מה]. לכן, כשחוגגים 'סיום' על ספר ברמב"ם – כהדרכת הרבי לחגוג סיומי הלכות[מו] – ראוי לקשר את סופו לתחלתו. כאן יש לנעוץ את סיום הלכות עבדים – דין היחס הנכון לעבד כנעני, שמיד נקרא – בהלכה הראשונה בספר קנין, הפותחת את הלכות מכירה:

המקח אינו נקנה בדברים ואפילו העידו עליהם עדים כיצד בית זה אני מוכר לך יין זה אני מוכר לך עבד זה אני מוכר לך ופסקו הדמים ורצה הלוקח ואמר קניתי ורצה המוכר ואמר מכרתי ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה הרי זה אינו כלום וכאילו לא היו ביניהם דברים מעולם וכן בנותן מתנה ומקבלה.

והנה, ראשי התיבות של הדוגמאות בהן נוקט הרמב"ם (וצ"ע האם יש מקור ללשונו) – בית-יין-עבד (מקרקעין, מטלטלין ועבדים[מז]) – הם בי"ע, כמו ראשי התיבות בריאה-יצירה-עשיה, רמז לכך שהמכירה של עולם העשיה היא מכירת עבד, הסיום של ספר קנין.

היחס המתוקן לעבד כנעני

ההבדלה החדה בין אמה עבריה ועבד עברי, "בראתיו יצרתיו", לעבד כנעני, "אף עשיתיו", מתבטאת בעצם הקנין שלהם – גופם של אמה עבריה ועבד עברי אינו קנוי לאדון, והם קנויים רק למעשה ידיהם, בעוד גופו של עבד כנעני קנוי[מח] כמו בהמה או רכוש אחר. כאשר מתבוננים בכך בולט שאפשרות השחרור שלו – שהופכת אותו לגר-צדק – היא חידוש גדול עוד יותר.

לגבי עבד עברי ואמה עבריה יש איסור "לא תרדה בו בפרך"[מט] – איסור על עבודה שאין לה קצבה[נ] או עבודה שאין בה צורך[נא] – ולעומת זאת בעבד כנעני מותר לעבוד בפרך (ויש לקשר זאת לכך שבעוד אצל יהודי לכל עבודה יש קצבה ותכלית, ועליו לשבות ביום השבת, הרי שעל גוים נאמר "יום ולילה לא ישבֹתו"[נב] עד ש"גוי ששבת חייב מיתה"[נג], ולכן חשוב שיהיו עסוקים – ומצד הגויות שבו מותר להעסיק עבד כנעני גם בעבודה מיותרת על מנת שלא ישהה במציאות של בטלה המסוכנת לו[נד], אף שמצד היהדות שבו הרי הוא שובת בשבת עם אדוניו[נה], ודוק).

למרות זאת, הרמב"ם מסיים את הלכות עבדים – כדרכו בקדש לסיים הלכות בהתיחסות רחבה יותר, מלאה שכל ורגש, גם לענינים שבמחשבה ובתיקון המדות – בהסתייגות מהעבדת עבד כנעני בפרך ובהדגשת היחס הטוב הראוי כלפיו:

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה. וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד

ומסיים הרמב"ם (בהלכה בפני עצמה, כפי שהוא בדפוסים המדויקים על פי כתב יד):

ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגוים הערלים[נו] אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.

בהלכות דעות[נז] מלמד הרמב"ם שהחכם הולך תמיד בדרך האמצע והחסיד מטה את הנהגותיו לפנים משורת הדין. כאן כולל הרמב"ם יחד "מדת חסידות ודרכי חכמה" כאשר "שיהיה אדם רחמן" היינו עיקר "מדת חסידות" ואילו "רודף צדק" מתייחס בפרט ל"דרכי חכמה", ומשתיהן יחד נובעת ההנהגה הנכונה עם העבד, הנלמדת מהנהגת ה' עמנו, שהרי יסוד הלכות דעות הוא המצוה להתדמות לה' וללכת בדרכיו[נח].

החסד והרחמים בהם מורה הרמב"ם לנהוג כלפי העבד הכנעני רומזים שהמגמה היא לתקן ולהעלות את העבד הכנעני – להשוות אותו לעבד עברי ואף להעלות אותו הלאה בע"ה לקראת היותו גר צדק ושוה לישראל. בתוך הדברים מדגיש הרמב"ם את ההקשבה לטענותיו של העבד – תשומת הלב לכך שלמרות מעמדו הנחות של העבד יש לו רצונות בהם יש להתחשב. מגמת העליה בכלל, ותשומת הלב לרצונו של העבד בפרט, הן נקודות מנחות להמשך ההתבוננות ביחס לעבד כנעני.

ב. מצוות עבד כנעני

שלש מצוות עבד כנעני

במנין המצוות שבתחלת הלכות עבדים הרמב"ם מונה יג מצוות. עשר המצוות הראשונות שייכות לעבד עברי ואמה עבריה ושלש האחרונות לעבד כנעני:

(יא) לעבוד בעבד כנעני לעולם אלא אם כן הפיל לו אדוניו אחד מראשי איבריו (יב) שלא להסגיר עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל (יג) שלא להונות עבד זה הניצל אלינו

בשלש המצוות הללו יש סדר מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל)[נט]: המצוה הראשונה, "והתנחלתם אֹתם לבניכם אחריכם לרשת אחֻזה לעֹלם בהם תעבֹדו"[ס], דורשת הכנעה גמורה של עבד כנעני, שעליו להיות עבד לעולם (וזו הכנעה גם לאדון במקרה בו הוא רוצה לשחרר את עבדו הכשר[סא]). המצוה השניה, "לא תסגיר עבד אל אדֹניו אשר ינצל אליך מעם אדֹניו"[סב], היא מצוה של הבדלה – העבד שבורח ניצל-נבדל ממצב העבדות (וגם ניצל-נבדל מחוץ לארץ אל ארץ ישראל, וכדלקמן בארוכה). המצוה השלישית, "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו"[סג], היא כבר המתקה גמורה של מצב העבד, המגיע אל המנוחה ואל הנחלה ויש לדאוג לטובתו ולהתייחס אליו ביחס היפה ביותר (בשמירה מלהכאיב לו בדבור, "מל" לשון מילול-דבור, ה"מל" של ההמתקה)[סד].

בולטת כאן החלוקה של "חש" לעומת "מל-מל" – הכנעה העומדת בפני עצמה לעומת הבדלה-המתקה המצטרפות יחד: הן מצד התוכן, שהרי המצוה הראשונה עוסקת בעבדות העבד ושתי הבאות בהפיכתו לבן-חורין, גר צדק גמור, והן מצד הופעת המצוות, הראשונה בפני עצמה בפרשת בהר ושתי הבאות בשני פסוקים סמוכים בפרשת כי תצא.

שלשה איסורי אונאה

ביחס למצוה השלישית – מצות ההמתקה של עבד כנעני – כותב הרמב"ם[סה]:

עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר וצוה עליו הכתוב שנאמר עמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו זו אף הוניית דברים נמצאת למד שהמאנה את הגר הזה עובר בשלשה לאוין משום ולא תונו איש את עמיתו ומשום וגר לא תונה ומשום לא תוננו...

על אסור האונאה של ישראל נוסף גם איסור האונאה של הגר ועוד איסור אונאה המיוחד לעבד המשוחרר[סו] – יש כאן 'שלמות' של איסורי אונאה[סז], המתקה גמורה, הנדרשת דווקא ביחס למי שהוא שפל רוח יותר מכולם ויש לנהוג בו ברגישות וזהירות[סח] מיוחדות. הצורה הלשונית "לא תוננו" (לעומת "לא תונו" או "לא תונה") מדגישה במיוחד את ה'חפצא' של המצוה, העבד עצמו, שיש לרחם עליו, לחוש כלפיו אמפטיה, להתחשב בו, להרגיש אותו ולהזדהות עמו. ורמז מופלא: ישראל גר עבד (שלש ה'שכבות' שיש בעבד המשוחרר כאן, ובכל אחת מהן יש איסור אונאה) עולה "ואהבת לרעך כמוך"[סט]!

מגמת שחרור

כפי שהוסבר, המצוה הראשונה בנוגע לעבד כנעני – כפי סדר התורה, כפי שמונה הרמב"ם ולפי הסדר ההגיוני – היא "לעֹלם בהם תעבֹדו". למרות זאת, באופן מפתיע, הרמב"ם לא פותח בה את ההלכות הנוגעות לעבד כנעני, אלא מביא אותה לאחר שתי המצוות הבאות. יתר על כן, למרבית הפלא, כמעט כל הדינים לגבי עבד כנעני בפרקים הראשונים העוסקים בו נוגעים לאופני השחרור שלו, בלי להזכיר אפילו ברמז שיש בעיה כל שהיא בשחרור של העבד. רק לאחר ארבעה פרקים שעוסקים בכך (ה-ח), לקראת סיום הפרק האחרון של הלכות עבדים, מובא כמעט בהבלעה הדין של איסור השחרור. הלכה ו בפ"ט פותחת:

האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים אפילו קטנים מפני החשד ואם קנתה אותם הרי זה קנתה גופם כאיש ויראה לי שאינה אסורה לקנות אלא עבד בן ט' שנים ומתשע ולמעלה

ואחרי ההקדמה הזו ממשיכה ההלכה[ע]:

וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו

למרות האיסור לשחרר, כותב הרמב"ם שהשחרור-האסור חל בדיעבד:

ואם שחררו משוחרר כמו שביארנו וכופין אותו לכתוב גט שחרור בכל הדרכים שביארנו

ועוד מוסיף הרמב"ם יוצא מהכלל עיקרי בו מותר (ואולי גם מצוה) לשחרר:

ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו המנין וכן כל כיוצא בזה.

וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר והרי היא מכשול לחוטאים כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול וכן כל כיוצא בזה.

האופן בו מביא הרמב"ם את האיסור לשחרר עבד – באיחור גדול ממקומו הטבעי, בהבלעה, ועם ההסתייגויות שהשחרור חל בכל מקרה ושבדבר מצוה 'כל שהוא'[עא] מותר לשחרר – מעורר מחשבה שהרמב"ם רומז שבסופו של דבר כן ישנה מגמה לשחרר את העבד. כפי שהוזכר, עבד כנעני הוא במצב בינים בין גוי ליהודי, והמגמה היא שבאופן זה או אחר – כשהוא 'יבשיל' מצד עצמו (כפי שיתבאר בפרק הבא) או כשההשגחה העליונה תסובב סיבה של "דבר מצוה" שיצדיק לשחרר אותו – הוא יתעלה ויהפוך לגר-צדק שלם[עב].

אפשר להוסיף שהמלה העיקרית במקור המצוה, "לעֹלם בהם תעבֹדו", מופיעה גם ביחס לעבד עברי כאשר הוא נרצע, "ועבדו לעֹלם"[עג]. אכן, שם דרשו חז"ל שהמדובר הוא "לעולמו של יובל"[עד] ולא לעולם כפשוטו[עה]. עבד כנעני שייך לעולם העשיה, בו המקרא מובן כפשוטו, ואילו עבד עברי לעולם היצירה, אליו שייך רובד הדרש (כנודע בהקבלת ארבעת רבדי הפרד"ס לעולמות אבי"ע[עו]). כאשר העבד הכנעני נדחף לעלות מעולם העשיה – וכפי שיתבאר באריכות בפרק הבא – מתבקש לתת פירוש אחר גם ל"לעֹלם" האמור בו (ואולי אפשר לפרש שהדבר רומז לכך שמצות עבד כנעני נוהגת לעולם, גם בזמן הזה, בניגוד לשאר דיני עבדים, כנ"ל)[עז].

"ועשה טוב"

חשוב לשים לב שהאיסור לשחרר איננו מצות לא תעשה, כפי שלכאורה היה ראוי להיות באיסור, אלא מצות עשה. בעוד המסר של מצות לא תעשה הוא "סור מרע", המסר של מצות עשה הוא "עשה טוב"[עח]. כלומר, עיקר כוונת התורה לומר שהחזקת העבד הכנעני לעולם היא דבר טוב[עט] – טוב לעבד הכנעני, שעדיין נאחז בו חלק-גוי, להיות בביתו של היהודי וללמוד ממעשיו הטובים, ולא לצאת לרחוב הפרוץ שיגביר את יצר ההפקרות שבו ויגרום לו להכשיל את הזולת (כבדוגמת שפחה שנוהגים בה הפקר).

מגמת ההטבה הזו בשעבוד לעולם היא גופה גם הדחף הפנימי לשחרר את העבד כדי שיתקדם בסופו של דבר מטוב לטוב עוד יותר (כפתגם הידוע[פ] 'אז גוט איז גוט איז בעסער ניט בעסער?!' – 'אם טוב הוא טוב, יותר טוב הוא לא טוב יותר?!'). במובן זה, איסור השחרור בעצמו ממריץ להגיע לשחרור, דוגמת המשל בחסידות[פא] מסכר המעכב שטף מים (ובימינו משמש גם מקור אנרגיה) עד שבסופו של דבר גורם לכך שהמים יפרצו אותו ביתר שאת ויתר עוז (וכאשר הסכר נפרץ, בבריחת העבד, המגמה מתהפכת ויש איסור "לא תסגיר עבד" – סכר מתחלף ב-סגר). לכן, ברגע שהעבד משתחרר על מנת לקיים מצוה – ובפרט מצוה שהיא טובת הצבור, כדוגמת השלמת מנין – "מרובה מדה טובה"[פב] ואנו סומכים שזכות המצוה תגן על העבד ועל הצבור מכל מכשול והעבד יהפוך ליהודי כשר (ובכך ירבה את הדמות, יוסיף בהופעת "צלם אלהים״ בעולם, כמו במצות "פרו ורבו"[פג]).

ג. הרצון לארץ ישראל

"הכל מעלין לארץ ישראל"

אחרי כל ההקדמות הללו, ההלכות העיקריות שרוצים לעסוק בהן היום בתוך הלכות עבדים הן אלו שנוגעות לישוב ארץ ישראל. כידוע, הרמב"ם, בניגוד לרמב"ן, לא מונה את ישוב ארץ ישראל ב-תריג מצוות[פד]. עם זאת, בהרבה מקומות[פה] הוא כותב בפשטות על המעלה-המצוה שיש בישוב הארץ, ואחד המקומות הבולטים הוא הלכות עבדים.

המשנה בסוף מסכת כתובות אומרת "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין"[פו] – אם אחד מבני הזוג, האיש או האשה, רוצה לעלות לארץ ישראל השני חייב להצטרף אליו או שהם מתגרשים חלילה (ולאידך, אם אחד מהם רוצה לצאת מהארץ, הוא לא יכול לכפות את בן הזוג להצטרף אליו). הגמרא[פז] מסבירה ש"הכל" מרבה עבדים, שגם בהם יש אותו דין. המפרשים נחלקו האם מדובר בעבד עברי[פח] או בעבד כנעני[פט], אך לפי הרמב"ם ברור שמדובר בעבד כנעני. בפרק ח יש סדרת הלכות הנגזרות מכך.

הלכות ו-ז-ח עוסקות בגוונים שונים של "המוכר עבדו לחוץ לארץ" – פעולה המוציאה את העבד לחירות באופן אוטומטי (יודגש, לצורך המשך הדיון לקמן, שהרמב"ם כולל בכך אשה המוכרת את שפחותיה לחו"ל[צ]). אחר כך נאמר בהלכה ט:

עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלוהו לשם.

לכאורה, נראה פשוט שאם האדון לא ימצא קונה שיעלה את העבד לארץ, עליו לשחרר את העבד כדי שיוכל לעלות[צא].

רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה.

הרמב"ם מסיים בהוספה ממנה עולה שדין עבד כנעני נוהג גם היום, כפי שכבר הוזכר, תוך הדגשה שגם דין ישוב ארץ ישראל נוהג גם בזמן הזה[צב]:

ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד גוים.

הלכה י היא דין נוסף, שכבר הוזכר לעיל, הקשור גם הוא ליחס העבד לארץ ישראל:

עבד שברח מחוצה לארץ לארץ אין מחזירין לו לעבדות ועליו נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו ואומר לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעין בית דין שיעבודו מעליו וילך לו.

בפנימיות, מבואר בקבלה[צג] שהיחס בין ארץ ישראל לחוץ לארץ הוא כיחס בין עולם היצירה לעולם העשיה, ומודגש בדברי הרמב"ם שכך הוא גם בזמן הגלות, כאשר הארץ משועבדת לנכרים. מקומו ה'טבעי' של העבד הכנעני הוא עולם העשיה, לעומת העבד העברי שמקומו בעולם היצירה, כנ"ל. לכן, יש מי שמפרש ש"הכל מעלין לארץ ישראל" מתייחס דווקא לעבד עברי, שמקומו בעולם היצירה, ארץ ישראל, ואילו לעבד כנעני אין זיקה מיוחדת לארץ (וכאשר הוא בורח לארץ שוב אינו עבד ולכן הוא שייך לארץ). אכן, לפי הרמב"ם – והמפרשים כמותו – "הכל מעלין" שייך גם לעבד כנעני, השואף לעלות ממקומו בעולם העשיה לעולם היצירה (כאשר גם בעולם היצירה, בארץ ישראל, יתכן שהוא נשאר עבד[צד]).

דברי ה"כלי חמדה"

על הפירוש ש"הכל מעלין לארץ ישראל" בא לרבות עבד כנעני, משום שגם הוא מחויב במצות ישוב הארץ (כאשה), הקשה הר"ן[צה] מכך שהגמרא מסבירה ש"אין הכל מוציאין" מלמד שאין מוציאין מהארץ עבד כנעני שברח אליה (אלא מורים לרבו למכור אותו למישהו בארץ[צו]) – אם העבד יכול לכפות את רבו לעלות, פשיטא שאם הוא כבר בארץ אין מוציאין אותו! לכן, סובר הר"ן, "הכל מעלין" מתייחס לעבד עברי. מעין קושית הר"ן על פירוש הראב"ד לגמרא מקשה הכלי חמדה[צז] גם על דברי הרמב"ם בהלכה דנן – אם עבד כנעני יכול לכפות את רבו לעלות לארץ מחו"ל, פשיטא שאין לרבו להוציאו מהארץ לחו"ל בניגוד לרצונו!

כדי לתרץ זאת מאריך הכלי חמדה לטעון שאשה אינה מחויבת במצות ישוב ארץ ישראל, משום שהיא אינה בכלל כיבוש ארץ ישראל, בדומה למצות "פרו ורבו" בה מצווה רק "איש דרכו לכבוש"[צח], אלא שיש לאשה דין של סיוע למצוה, כפי שכתב הר"ן[צט] על מצות "פרו ורבו". שלמות מצות ישוב ארץ ישראל – על דרך שלמות הארץ – מוטלת דווקא על גברים שמחויבים גם בכיבוש הארץ. גם העבד הכנעני, שמחויב במצוות כאשה, איננו בכלל מצות ישוב הארץ. מהו, אם כן, הטעם לכך שהעבד יכול להעלות את רבו לארץ? הוא 'הופך' את הסברא ואומר שהעבד יכול לכפות את רבו לעלות לארץ בגלל חיוב ישוב הארץ המוטל על הרב עצמו. לאור זאת, הוא ממשיך ואומר, היה אפשר לסבור שכאשר האדון יוצא מהארץ מסבה מוצדקת – כדי ללמוד תורה או לישא אשה[ק] – הוא נפטר ממצות ישוב הארץ וממילא אין בסיס לעבד לכפות אותו להשאירו בארץ (שהרי לעבד עצמו אין חיוב של ישוב הארץ). לכן צריך הרמב"ם להשמיע שגם במקרה כזה יכול העבד לטעון, משום שגם כאשר לאדון עצמו מותר לצאת מן הארץ לצרכיו האישיים, מצות ישוב הארץ עדיין מוטלת עליו ומחייבת אותו להשאיר בארץ את כל רכושו (שאינו נצרך ללמוד תורה או לישא אשה בחו"ל).

דברי הכלי חמדה שהובאו כאן[קא] תמוהים[קב]: הכלי חמדה מצדד שאשה אינה חייבת בישוב ארץ ישראל ורוצה ללמוד ממנה לעבד ואף אומר בפירוש שהדינים כאן בעבד אינם נוגעים לשפחה (שגם כאשר תשתחרר לא ינהג בה ישוב הארץ) וכן בעוד שעבד יכול לכפות את אדוניו האיש לעלות הוא לא יכול לכפות את גבירתו האשה לעלות. אבל, כפי שצוין לעיל, הרמב"ם כולל בפירוש בדינים אלו גם אשה עם עבדיה ושפחותיה. גם מקריאה פשוטה של דברי הרמב"ם ברור שהדין שייך לעבד ולזיקתו לארץ ישראל, החל מהפשט של מצות "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (שמתייחסת לעבד לבדו, ולא לאדון), ולא 'מסוּבב' מחיוב האדון בישוב הארץ. לדברי הכלי חמדה העיקר חסר מן הספר, כאשר אין ברמב"ם רמז לכך שיציאת האדון מהארץ היא ברשות. ועוד, דין העבד הוא רק 'נספח' הנלמד מדין בני זוג שיכולים לכפות זה את זה לעלות או לא לצאת מהארץ, ובדין בני-זוג אין רמז לחילוק בין האיש שכופה את האשה משום מצוותו-שלו לאשה שכופה אותו לא כי לה יש מצוה אלא רק מכח החיוב שעליו (וממילא אם הוא נמצא בחו"ל ברשות היה צריך לומר שאין ביכולתה לכפות אותו).

ההשוואה של הכלי חמדה למצות "פרו ורבו" מעניינת ויש להעמיק בה, אבל בעוד לגבי מצות "פרו ורבו" יש חילוק מפורש בין איש לאשה הרי שבמצות ישוב הארץ לא מצאנו חילוק כזה ורחוק לחדש אותו מסברא. בכלל, אפשר לומר שהרמב"ם לא מנה את מצות ישוב ארץ ישראל משום שהארץ מיועדת להיות מקום מקלט ומבטח לעם ישראל – יעוד והבטחה טובים, שלא צריך לצוות עליהם משום שהאדם רוצה בהם באופן טבעי (וראה עוד לקמן)[קג]. לכך שותפים האיש והאשה, כמו גם העבד שבורח מחוץ לארץ אל הארץ שתהיה עבורו מקלט בטוח.

מדרגות של רצון

איזה תירוץ נציע, אם כן, לקושית הכלי חמדה? ראשי הישיבות מחלקים בין המושגים 'מחשבה' ו'התרצות'[קד] (או, במלים אחרות, 'כוונה' ו'הסכמה'[קה]). 'מחשבה' (או 'כוונה') היא רצון פעיל ואמתי ואילו 'התרצות' (או 'הסכמה') היא הענות סבילה לרצונו של מישהו אחר. ניתן לחלק ביניהם גם בסוגיא כאן:

הדין של "הכל מעלין" הוא ב"עבד שאמר לעלות לארץ ישראל", ברצון פעיל ודווקני (מחשבה-כוונה) – העבד רוצה-יוזם ועל האדון להגרר אחר רצון עבדו. במצב הפוך, בו האדון נמצא בארץ ומתעתד לצאת לחו"ל אך העבד מתנגד לכך בכל תוקף, באותה עצמת רצון, אכן אין צריך לומר שהאדון לא יכול להוציאו (שהרי אפילו אם היה בחוץ לארץ היה עליו לעלות). אכן, הדין של "ואין הכל מוציאין" מתייחס למציאות בה הרצון נמצא אצל האדון, "רצה האדון לצאת לחוץ לארץ", ולעבד אין רצון כה תקיף להשאר בארץ – הוא נטפל לרצון אדוניו ונגרר אחריו בהתרצות סבילה, כדרכם של רוב העבדים. במקרה כזה היה ניתן לחשוב שדי בכך כדי להוציא את העבד מהארץ, אך הרמב"ם מחדש ש"אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה" ברצון פעיל כמוהו, ולא די בכך שהוא לא מתנגד או אפילו מתרצה-מסכים באופן סביל.

מעיון ברמב"ם אפשר להוסיף חלוקה נוספת, דקה עוד יותר, ולומר שההלכה שעוסקת בעבד שבורח מאדוניו מתארת עוד מדרגה של רצון חזק – רצון כה חזק עד שהוא מוביל לפעולת בריחה, עם הסיכונים הכרוכים בה, שאף מצליחה בסיעתא דשמיא (אות לעוצמת הרצון, שהרי "אין לך דבר העומד בפני הרצון"[קו]). על בריחה כזו זוכה העבד ב'פרס' ומשתחרר לגמרי – תוקף הרצון והבחירה החפשית שמתבטאת בבריחה של העבד אל "המקום אשר יבחר", עם זיקתו החזקה לארץ ישראל מכח הרצון הזה, מגלים שהוא השתחרר מהמצב הנפשי העבדותי ובעצם הרי הוא יהודי בן חורין!

ניתן להסביר את היחס בין שתי מדרגות הרצון הפעיל – זו המניעה את העבד לתבוע מהאדון לעלות לארץ וזו המניעה אותו לברוח לארץ – כמו היחס המוסבר בספר התניא[קז] בין "צדיק שאינו גמור" (הרוצה בכל דבר שבקדושה, אך יש לו עדיין זיקה קלושה לרצונות הנפש הבהמית ש'ממתנת' את ריצתו אל הקדש) ל"צדיק גמור" (שכל נפשו התהפכה לרצון בקדושה, ואין לו שום מעכב ומונע בעבודת ה'). ממילא, מובן שישנן גם שתי מדרגות הפוכות, של רצון שלילי לצאת מהארץ הקדושה – כזו המעוררת רצון לצאת מהארץ שניתן לדון בו וכזו הגורמת לבריחה מן הארץ שלא ניתן לעכבה – כנגד "רשע שאינו גמור" ו"רשע גמור". בין המדרגות הללו עומדת ההתרצות-ההסכמה שמאפיינת את הבינוני של התניא – בהתרצות הזו, כיוונה ועוצמתה יש מדרגות רבות, כפי שאומר אדמו"ר הזקן שהבינוני מתחלק לאין-סוף מדרגות[קח].

ארץ ישראל – מקום הרצון

כל המדרגות של הרצון כאן קשורות לארץ דווקא – "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[קט] ("שרצתה" מתפרש גם מלשון רצון וגם מלשון ריצה[קי] – כאשר הרצון מתגלה בכל תוקפו האדם מתחיל לרוץ אל יעדו, כעבד הבורח אל ארץ ישראל). הארץ היא המציאות התחתונה שהתעוררות הרצון שלה היא האתערותא דלתתא היסודית בעבודת ה'. והרמז המובהק: רצון במילוי – ריש צדיק וו נון[קיא] – עולה ארץ ישראל[קיב]!

לאור זאת, נראה להסביר שהרמב"ם אינו מונה את מצות ישוב הארץ ב-תריג מצוות, למרות שהוא מפליג בכמה מקומות במעלת ארץ ישראל והישיבה בה, משום שהקשר לארץ צריך לבוא דווקא ברצון המתעורר מלמטה, מצד האדם, עד לאדם התחתון ביותר, העבד הכנעני שאין לו יחוס (רצון העבד הכנעני, שבסופו של דבר הופך אותו לישראל בן חורין, הוא על דרך רצון ארץ כנען ההופך אותה לארץ ישראל[קיג]). במובן הזה, ישוב הארץ הוא בבחינת "אינו מצווה ועושה"[קיד], היסוד לכל המצב בו "מצוות בטלות לעתיד לבוא"[קטו] משום שהן נעשות מתוך רצון מלא, ללא כל חיוב הבא מלמעלה. המצוה העיקרית לעתיד לבוא[קטז] היא "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[קיז] – מסירות נפש על קידוש ה', המתחוללת בדרך ממילא מתוך רצון האדם (לכן "ונקדשתי" הוא בלשון נפעל ולא בלשון ציווי[קיח]). מסירות נפש רצונית-טבעית כזו גם באה לידי ביטוי במלחמה על כיבוש הארץ ובמאמצים ליישב אותה.

הפיכת מצות ישוב ארץ ישראל לרצונית, מצוה באתערותא דלתתא שאינה נמנית ב-תריג מצוות, משאירה, כביכול, גם אצל ה' חופש-רצון ובחירה ביחס לארץ: הקב"ה "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל"[קיט], "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"[קכ] – לכל מצוה מ-תריג מצוות קודמת אתערותא דלעילא לאתערותא דלתתא שלנו, ה' מקיים את המצוה ומחויב לה עוד לפני שהוא מורה לנו לקייים אותה. אכן, את ארץ ישראל שומר ה' כ'קלף' בידיו – אין לו מחויבות לקיום ישוב הארץ ללא תנאי, וכך הוא שומר לעצמו את האפשרות להעניש אותנו בגלות מן הארץ אם איננו שומרים את תריג המצוות. בדומה למן, שניתן לנו לשם נסיון אם נלך בדרכי ה', כך ארץ ישראל היא מתנה על-תנאי שעלינו לזכות בה ברצוננו ומסירותנו – "הכל מעלין לארץ ישראל"[קכא].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עבד כנעני הוא 'אין' – מציאות שבין גוי ליהודי.
• אבי"ע: ישראל בן חורין, אמה עבריה, עבד עברי, עבד כנעני.
• כל יהודי כולל את כל העולמות – עד לעבד כנעני שבהפקרא ניחא ליה.
• "מדת חסידות" היא להיות "אדם רחמן" ו"דרכי חכמה" הן להיות "רודף צדק".
• יש להתחשב בעבד הכנעני וברצונותיו ולשאוף לעילויו לדרגת עבד עברי ואף לדרגת ישראל.
• לעבד משוחרר יש להתייחס ברגישות ובזהירות – להרגיש אותו ולהזדהות עמו.
• ישראל-גר-עבד עולה "ואהבת לרעך כמוך".
• הרמב"ם 'מבליע' את איסור שחרור עבד כנעני ורומז שהתכלית היא שחרורו.
• כאשר העבד 'יבשיל', או כשה' יסובב את הסבה המתאימה, הוא יזכה לעלות לכלל גר-צדק שלם.
• מצות לא-תעשה היא במגמת "סור מרע" ומצות-עשה במגמת "ועשה טוב".
• איסור שחרור העבד הוא מצות-עשה ותכליתו להיטיב עמו.
• מגמת ההטבה לעבד דוחפת בסופו של דבר לשחררו – כמים הפורצים סכר.
• חוץ לארץ הוא עולם העשיה (מקום העבד הכנעני) וארץ ישראל עולם היצירה (מקום העבד העברי).
• בפשטות איש, אשה וגם עבד מחויבים בישוב ארץ ישראל.
• ארץ ישראל היא מקום מקלט ומבטח לעם ישראל כולו – אנשים, נשים ועבדים.
• גילוי הרצון התקיף והבחירה החפשית בבריחה לארץ מעלים את העבד לכלל בן חורין.
• הבינוני נמצא במצב של התרצות-סבילה ואילו לצדיק (או לרשע) יש רצון-פעיל – רצון סתם ב"צדיק שאינו גמור" ורצון חזק ב"צדיק גמור" (ו"זה לעֻמת זה" ב"רשע שאינו גמור" ו"רשע גמור").
• ארץ ישראל "שרצתה לעשות רצון קונה", היא מקום הרצון – רצון במילוי בגימטריא ארץ ישראל!
• ישוב הארץ לא נמנה כמצוה כי הקשר לארץ צריך להיות בהתעוררות רצון מלמטה.
• ה' שומר את ארץ ישראל כ'קלף' שינתן לנו או חלילה ילקח מאתנו לפי מעשינו.