"פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ" – פשע השכחה

בע"ה

כ"א שבט תשפ"ד – כפ"ח

רמב"ם הלכות שאלה ופקדון פ"ד ה"ז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור הרמב"ם השבועי – שנמסר בחיק המשפחה – עוסק בחיובי השומרים במקרה של פשיעה (נושא השייך, בהשגחה פרטית, גם לפרשת השבוע). מדין צדדי לכאורה, אחריותו של השומר כאשר שכח היכן הניח את החפץ, מתרחבת היריעה לגדרי השמירה בכלל ולכך שהם מביאים את האדם לתכלית הרצויה – הסבת המבט הפנימי מעצמי אל הזולת, תוך העדפת טובתו על טובתי ולקחת אחריות עליו. בכל אלה עוסק פרק א, המציע את הסוגיא בנגלה ומפיק את מוסר ההשכל בעבודת ה' העולה מהמסקנות. פרק ב מרחיב את היריעה לעיסוק פנימי ומעמיק ביותר – גם אם תמציתי ובלתי-מספק לעת-עתה – במושגי הפשיעה והשכחה בכלל.

א. שמירה – מחויבות לזולת

"כל לא ידענא פשיעותא היא"

כתב הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פ"ד ה"ז[ב]:

המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות ואמר לו תן לי פקדוני ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה או באי זה מקום קברתי הכספים המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך הרי זה פושע וחייב לשלם מיד.

יסוד דברי הרמב"ם לגבי כלים הוא בסוגיא[ג] בה פסק רב נחמן ש"כל לא ידענא פשיעותא היא" ולכן מי ששכח היכן הניח תכשיטים (נזמים, "כיפי" בארמית) שנתנו לו לשמירה חייב לשלם (מיד[ד]) ולגבי מעות בסוגיא[ה] בה נפסק אותו דין בדיוק לגבי מי ששכח היכן הניח מעות שהופקדו אצלו על ידי רבא, תלמידו של רב נחמן (שאף ישב לפניו כתלמיד בדין הראשון).

בסוגיא הראשונה הסיפור בו פסק רב נחמן היה מורכב: השומר אצלו הופקדו הנזמים לא רצה לשלם ורב נחמן הפקיע ממנו בנין שהיה ברשותו ושם אותו כדי לשלם את החוב. בהמשך נמצאו הנזמים, שהתייקרו בינתים, ורב נחמן הורה שהבנין שהופקע יחזור לשומר והנזמים יחזרו למפקיד, כך שהרווח על התייקרותם יהיה שלו. מתוך כך דנה הגמרא במספר עניינים, כשהאחרון שבהם הוא האם רכוש שהופקע ונישום כדי לשלם חוב או נזק חוזר לבעליו המקורי אם מצאה ידו לשלם את החוב, ומסקנת הגמרא היא "והלכתא שומא הדר לעולם משום 'ועשית הישר והטוב'"[ו].

יש להתבונן בפסוק "ועשית הישר והטוב"[ז], החותם את הסוגיא, כהשראה לסוגיא כולה – כיסוד הפנימי של דיני שומרים בכלל ושל הקביעה "כל לא ידענא פשיעותא היא" בפרט.

שכחה – אונס או פשיעה?

מהדין שכאשר השומר שוכח היכן הוא הניח את החפץ עליו לשלם משמע שהשכחה היא פשיעה. לאידך, מסוגיות רבות אחרות משמע ששכחה היא שוגג (כמו בהלכות שבת[ח] ועוד[ט]) או אפילו אונס[י]. מקום עיקרי[יא] ממנו משמע ששכחה איננה פשיעה[יב] הוא הדין שמי שהיתה מונחת אבן בחיקו והוא שכח ממנה, קם והסתובב איתה והיא נפלה והזיקה חייב רק בנזק (עליו חייבים בשוגג כמזיד ובאונס כברצון[יג]) אך לא בארבעת הדברים בהם חייב רק החובל במזיד[יד]. לכן רבו כמו רבו האחרונים שדנים בגדר השכחה ובישוב הסוגיות[טו].

בשו"ת שער אפרים כתוב[טז] שנפילת אבן מחיקו של אדם היא חשש רחוק, כשרחוק עוד יותר שהאבן תזיק לזולתו, ולכן שכחה זו אינה פשיעה. לעומת זאת, על השומר היה לחשוש שמא ישכח את מקום החפץ, דבר מצוי יותר שנזקו ברור, ולדאוג שהדבר לא יקרה, ומכיון שלא עשה זאת הוא פושע. מכך הוא לומד שמי שהוטלה עליו אחריות למכור חמץ ושכח לעשות זאת הוא פושע ועליו לשלם את הנזק.

בעל הנתיבות מחדש[יז] – תוך שהוא חולק בפירוש על לשון השו"ע, ובאופן שנראה רחוק מפשט הסוגיא ומסתימת לשון הפוסקים – שהחיוב של השומר ששכח היכן הניח את החפץ איננו משום פשיעת-השכחה אלא משום שהשומר הינו מזיק[יח]. לדבריו, השומר איבד בידיו את רכוש הזולת כאשר הטמינו במקום בלתי ידוע, והיה חייב על המעשה גם אם לא היה שומר אלא סתם אדם שלקח את רכוש הזולת והטמינו במקום בלתי ידוע, אפילו מתוך רצון לדאוג לטובת חברו (והנפק"מ שהוא מביא: בעוד בפשיעה שאינה בידים פטור השומר במקרה ש"בעליו עמו"[יט], הרי שבנזק בידים הוא חייב גם אז). כלומר, החיוב איננו על שכחת השומר שבסוף אלא על המעשה שבתחלה. ממילא, לשיטתו, בהחלט יהיה אפשר לישב את שאר הסוגיות ולומר ששכחה מצד עצמה איננה פשיעה ורק בשומר שהזיק בידיו יש חיוב לשלם, אך בשכחה שאין בה מעשה – דוגמת שכחת מוכר החמץ – אין פשיעה ולא ניתן לחייב עליה[כ].

בשו"ת שבות יעקב כתב[כא] חילוק אחר, שבכל מקום שכחה איננה פשיעה, אלא אונס או שגגה, ורק בפקדון "ראוי להזהר בפקדונות מאד, כאשר הזהירו חכמינו זכרונם לברכה... וזה שלא עשה כן להניחו במקום שפגע לו, עד שלא ידע מקומו לכך הוי פשיעה גמורה".

עומק המחויבות לזולת

לדעתנו, החילוק האחרון, בין דיני שומר לדינים אחרים – המובא גם בעוד ספרים[כב] – הוא הישוב האמתי, כשהעומק שלו הוא האחריות של האדם ביחס לזולת: האחריות שלוקח על עצמו השומר ביחס לרכוש הזולת גורמת לו למחויבות עמוקה יותר מזו שיש לו ביחס לעצמו, לרכושו ולחובותיו הרגילות – לכן גם אם בסתם השכחה איננה פשיעה ברגע שהאדם לקח על עצמו אחריות בנוגע לזולתו אסור לו לשכוח זאת.

בעל הלבוש, שדרכו לכתוב "הלכה בטעמה"[כג], מביא את לשון הרמב"ם ומוסיף בלשונו הזהב עוד כמה מילים שהם טעם הדין: "דהוה ליה לתת דעתו עליו"[כד] – על השומר היה לתת את דעתו על הפקדון שהופקד אצלו, המחויבות והאחריות שלו הן לזכור היכן הפקדון, ומכיון שלא עשה זאת הוא נחשב פושע. לדרכנו, "הוה ליה לתת דעתו עליו" בהיותו שומר, גם אם במקרה אחר לא נדרשת נתינת דעת ברמה כזו.

הקביעה שעל אדם לדאוג לזולת עוד יותר ממה שהוא דואג לעצמו היא מיסודות החסידות. כך מציינת הגמרא[כה] את הזהירות היתרה של החסידים הראשונים מלהזיק לזולת, ומסכמת "מאן דבעי למהוי חסידא לקים מילי דנזיקין", וכך לומדים[כו] ממאמר חז"ל על גזיזת צפרנים ש"חסיד שורפן"[כז] משום שהוא מעדיף להזיק לעצמו ולא להכנס לחשש שיזיק לזולתו. על אף שבפיקוח נפש הדין הוא ש"חייך קודמין"[כח], הרי שבכל מה שפחות מכך עליו להשוות את טובת הזולת לטובתו שלו[כט] וממדת חסידות אף להקדים את טובת הזולת לטובתו[ל] – הכל מתוך השראת הפסוק "ועשית הישר והטוב" (המחייב להעדיף את טובת הזולת גם במקום בו נראה שלפי שורת הדין אפשר לנהוג אחרת[לא]). הציפיה הזו של תורת ה', שהאדם יהיה אכפתי כלפי הזולת ורכושו אפילו יותר ממה שהוא דואג לעצמו, באה לידי ביטוי להלכה בדיני שומרים – כאשר אדם התחייב לשמור מצפים ממנו 'להחזיק ראש' ולהיות אחראי על חפצי הזולת עוד יותר מהמצופה ממנו ביחס לעצמו ולרכושו[לב], ולכן שכחה שהיתה מתקבלת כשגגה או אונס ביחס לעצמו הופכת לפשיעה ביחס לזולתו.

כדאי להיות שומר

אפשר להעמיק ולומר כי כאשר האדם מתייחס לעצמו בלבד מגמת החסידות היא דווקא לשכוח מעצמו. כאשר רבי אייזיק מהומיל מתאר התבוננות אמתית[לג] הסימן הראשון לכך הוא שהאדם כה משתקע בנושא ההתבוננות עד שהוא שוכח מעצמו. זהו לא רק סימן 'טכני' לעומק ההתבוננות, אלא חלק מהגדרת הבטול[לד], תכלית עיקרית של עבודת החסיד – ככל שהמודעות של האדם שקועה באלקות הרגשת-עצמו פוחתת והולכת. לכן, אם חסיד הולך ברחוב כ'בטול מהלך'[לה], תוך שהוא שוכח מעצמו, מרכושו וגם מהאבן שבחיקו, שמצטרפים לבטולו-שלו – אין עליו טענה (שהרי אין כאן חשש נזק קרוב לזולת). אדרבא, כשהאדם שקוע בעצמו הוא שוכח מאלוקיו – "ורם לבבך ושכחת את הוי' אלהיך"[לו] – וכדי לזכור את ה' ראוי לו לשכוח מעצמו.

אכן, "לא תהו בראה לשבת יצרה"[לז], ה' רוצה שהאדם יהיה עסוק בישובו של עולם, והעוגן שמקשר את האדם למציאות העולם הזה הוא היחס לזולת. לכן ה' ברא את האדם מדיני בטבעו[לח], קשור לזולת, הן ליחיד והן לצבור (טבע האדם להתמסר לצבור מגיע עד כדי נכונות חיל למות בקרב לטובת הצבור, גם ללא הבנה מדוע הוא עושה זאת – זהו טבע שקיים גם אצל אומות העולם, ובוודאי גובר ומתחדד אצל מי שפועל מתוך אמונה ומכריז "שמע ישראל" לפני צאתו לקרב[לט]). המצוות שבין אדם לחברו מקשרות את האדם למציאות באופן שאינו מגביר את הישות שלו אלא בדיוק להיפך – גורמות לו לצאת מטבעו האגוצנטרי, הגורם לשכחה, ולחדד את המודעות והזכרון שלו ביחס לעולם ולצרכיו.

מכאן נלמד את החשיבות המיוחדת של הלכות שומרים ואת המעלה בהתחייבות להיות שומר על הזולת. ניתן לחשוב שכניסת האדם למחויבות של שמירה היא מיותרת ועלולה להזיק, אך אליבא דאמת יש בה תועלת חינוכית גדולה. טוב לאדם להיות שומר, לקבל אחריות על רכוש הזולת, תוך הכרה שיש בכך מחויבות העולה על יחסו לעצמו ולרכושו, וללמוד כיצד לא לשכוח (עם כל השפלות המתחייבת לשם כך, שמירה מכל "ורם לבבך" כדי שלא ליפול ל"ושכחת"). הכניסה למודעות הנכונה של שמירה הופכת את האדם בכל חייו ל"שומר מצוה" – שמודעתו דרוכה לכל הזדמנות לעשות טוב[מ] (ולכל לראש המובן הפשוט של 'מצוה', טובה לזולת) – עליו נאמר ש"לא ידע דבר רע"[מא].

ב. פשע ושכחה

הפשיעה בשמירה

מקור המונח פשיעה בדיני שומרים הוא הפסוק "על כל דבר פשע"[מב]. והנה, ב-יג מדות הרחמים נאמר "נֹשא עון ופשע וחטאה"[מג] ומסבירים[מד] כי עון הוא חטא במזיד, פשע הוא מרד (היינו חטא להכעיס) וחטא הוא שגגה. כיצד מתיישב המובן של פשיעה בדיני שומרים – הזנחה, שהיא אמנם חמורה משגגה, אך פחותה מנזק במזיד ובוודאי מפעולה להכעיס – עם המובן החמור של מרד? הרד"ק, שמביא בספר השרשים את שני המובנים של השרש פשע, כותב:

וכן מה שנאמר בענין הפקדון על כל דבר פשע, ורצונו לומר פשע בפקדון שלא שמרו כדרך השומרים, אף על פי שאין כאן מרד ואינו מאבדו בידים נקרא פושע, כי אחר שאינו נותן עיניו ולבו ושמירתו בפקדון אשר הפקד אתו כאילו הוא מורד במפקיד אצלו ויוצא מתחת יד מצותו שצוהו לשמור הדבר וקבל עליו לשמרו ולא שמרו.

הפשיעה היא היפוכה של השמירה – השמירה, כפי שהוזכר, היא נתינת דעת מלאה וקבועה על הענין הנשמר, כאילו הוא מונח מול פני השומר תמיד, ואילו הפשיעה המזניחה היא 'מרידה' בהתחייבות לשמור והפניית עורף אל הדבר הנשמר ואל המחויבות לבעליו (כאשר בכללות אנו מחויבים בשמירת כל התורה והמצוות[מה]). יסוד עולם התיקון הוא הסתכלות-השגחה פנים בפנים, "אשגחן אפין באפין"[מו] – ה' נתן לנו עינים כדי שנביט על הזולת ונשגיח על צרכיו מתוך אכפתיות – וכשאנו מפנים לו גב אנחנו מורדים ביעודנו. ב-יג המדות של מיכה[מז], המקבילות ל-יג המדות של משה רבינו (ונערכות כפנימיות ביחס אליהן)[מח], המדה המקבילה ל"ופשע" היא "חסד לאברהם" – הפשע הוא שאיננו נוהגים במדת "חסד לאברהם" המשפיעה מתוך תודעה שהזולת חשוב יותר ממני[מט]. והנה, "ופשע" ועוד "חסד לאברהם" עולה בדיוק "על כל דבר פשע"[נ]!

מכאן גם מובן בפשטות הקשר בין פשיעה ושכחה, והגדרת השכחה כפשיעה דווקא בהלכות שומרים – זכרון ושכחה, כמו שמירה ופשיעה, הם פנים ואחור[נא] (ושמירה היא גם ניגודה של השכחה, כציווי התורה "השמר לך פן תשכח"[נב], והיא מצטרפת לזכרון, "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו"[נג]). הפנית עורף היא מהות כל החטאים[נד], "כי פנו אלי עֹרף ולא פנים"[נה], ובמובן מסוים אין מרידה גדולה יותר ממנה – "אחֹריהם אל היכל הוי'"[נו]. על כך נאמר הפסוק החמור "פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ [אותיות שכח[נז]] בַּהוי' וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ [בבחינת אחור] דַּבֶּר עשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר [כתכלית הפשיעה, כאשר השומר מכחש בעמיתו שהפקיד אצלו פקדון ונשבע לשקר[נח]]"[נט]. ורמז מיוחד לעיסוק בתיקון זה השנה: "פשע וכחש" עולה תשפ"ד[ס] (כח ברבוע[סא]).

תיקון הפשע הוא הפניה מלאה של תשומת הלב לתפקידנו בעולם, זכרון כל מה שנשכח ולקיחת אחריות המתקנת את האחור וגורמת להחזרת פנים. זהו יעוד משיחי, כפי שנאמר במשיח "ואת פֹשעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפֹשעים יפגיע"[סב]. אזי, כאשר נתקן הפשע, הוא הופך לשפע[סג] רב של טוב אלקי (עד שמתברר שכל הפשיעה היתה "ירידה צורך עליה"[סד]).

דרגות של שכחה

כשעוסקים בשכחה חשוב להבחין שיש רמות שונות של שכחה[סה]:

כך, לגבי "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר 'רק השמר לך ושמֹר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'" מסייגת המשנה[סו] שאין מדובר במי ש"תקפה עליו משנתו" – ששכחתו היא אונס! – אלא רק במי ש"ישב ויסירם מלבו", ששכחתו היא פשיעה-של-הזנחה ואולי אפילו מזיד[סז]. זו דוגמה מובהקת לכך שישנן רמות שונות של שכחה בנוגע לאחריות של האדם עליהן.

גם בעומק השכחה בתוך הנפש יש רבדים שונים. יש דברים שנדחים באופן זמני או קבוע מהמודעות של האדם אך עומדים על סף התודעה (טרום-מודע[סח]) – זו השכחה המצויה, בה עסקנו עד כה, שכחה שהאדם מודע לקיומה. אכן, יש דברים שנשכחו-הודחקו למקומות עמוקים יותר בתודעה. כך, אדמו"ר הצמח-צדק אומר[סט] שבעל-סוד אמתי הוא אחד כזה שלא רק שסודו אינו ניכר לזולת, אלא שהוא עצמו שוכח את הסוד לחלוטין (כך שגם אם יחקרו אותו בעינויים הוא לא יכול לחשוף אותו), ורק אם ידרש כחלק משליחותו לחזור אל הסוד הזה הוא ישחזר אותו ממעמקי נפשו. במעמקי הנפש – בתהומות התת-מודע או במרומי העל-מודע – טמונים גם טראומות-ילדות מודחקות, זכרונות מההריון, מגלגולים קודמים או ממקומה ומעמדה של הנשמה לפני שירדה לעולם (וגם בכך יש דרגות רבות). יחסית, בשכחה המצויה מה שנשכח מצוי בנפש ב"העלם שישנו במציאות" ואילו בשכחה העמוקה יותר הוא ב"העלם שאינו במציאות"[ע].

יתר על כן, כשם שישנה שכחה שלילית ישנה גם שכחה חיובית (ששרשה בחשך העליון, "ישת חשך סתרו"[עא]): טוב שאדם מסוגל לשכוח פגיעות שפגעו בו, למחול ולסלוח (ולא חלילה לנקום ולנטור). לפני שהאדם נולד בא מלאך וסוטר על פיו[עב] כדי להשכיח ממנו את התורה שלמד ברחם אמו[עג], על מנת שיוכל לזכות למעלת היגיעה בתורה[עד] (אכן, חלק מהיגיעה בתורה הוא החזרה על הלימוד, עם כל הקושי שבה, כדי להמנע משכחת הלימוד הבלתי-רצויה). כפי שהסברנו פעמים רבות[עה], לפי דרך הבעל שם טוב גם שכחת הגלגולים הקודמים היא חיובית, ותפקידה לשחרר את האדם מכבלי חטאיו בגלגולים הקודמים ולאפשר לו חיים של בחירה חפשית מלאה (בדומה לכך, גם שכחת בעל תשובה את עברו היא טובה גדולה[עו], והשתקעות בזכרונות העבר היא פשע עבורו). כמובן, הדוגמה המובהקת ביותר לשכחה טובה היא מצוה מן התורה שנקראת מצות שכחה – "כי תקצֹר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה וגו'"[עז] (שהפליגו במעלתה משום שהיא יכולה להתקיים רק באופן לא-מודע, כפעולה התלויה בזכות מלמעלה ועוברת דרך מקיפי הנפש[עח]).

אם כן, השכחה מתחלקת לשלשה סוגים: יש שכחה שהיא עבירה ממש, כדוגמת שכחת התורה במזיד או שכחת כל דבר שהתורה מצווה בפירוש שלא לשכוח (כולל שכחה של פשיעה, אודותה בעיקר דובר לעיל) – שכחה זו שייכת לשלש קליפות הטמאות לגמרי[עט]. ישנה שכחה חיובית, עד למצות שכחה, השייכת באופן מלא לצד הקדושה. אך השכחה המצויה ביותר היא שכחה ניטרלית, שכחה של רשות, של דברים שמותר לאדם לזכור ומותר לו גם לשכוח (ובכך נכללת השכחה שהיא בגדר אונס) – שכחה השייכת לקליפת נגה. קליפת נגה יכולה להיות מעבר מצד הקדושה לצד הקליפה או להיפך. השכחה הטובה פחות תלויה באדם ו"לא ברשיעי עסקינן", השוכחים בפשיעה-מרידה את מה שאסור לשכוח, וממילא עיקר בירור ותיקון מושג השכחה נוגע לשכחה המצויה של קליפת נגה, אותה נתן לתקן ולכוון לטוב על ידי הפנית הפנים אל הזולת ודרישת טובתו (וממילא הפנית עורף לאנוכיות הטבעית של האדם).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ההשראה לכל דיני שומרים היא "ועשית הישר והטוב".
• גם אם במקרה רגיל שכחה היא שגגה או אונס – לשומר יש מחויבות מיוחדות ושכחתו היא פשיעה.
• יסוד החסידות הוא העדפת טובת הזולת על טובת עצמך.
• ציפית התורה שאדם יהיה אכפתי כלפי זולתו יותר מאשר כלפי עצמו באה לידי ביטוי בדיני שומרים.
• התבוננות אמתית מביאה לשכחה-עצמית – הבטול שהוא תכלית העבודה הפנימית.
• גאוה מביאה לשכחה – "ורם לבבך ושכחת את הוי' אלהיך".
• העוגן שקושר את האדם למציאות – כרצון ה' – הוא היחס אל הזולת.
• טוב וחינוכי עבור האדם לקבל על עצמו להיות שומר ובכך להפוך לאחראי ומחויב לטובת זולתו.
• פשיעה-הזנחה היא פשיעה-מרידה במחויבות האדם כשומר.
• שמירה וזכרון הם הפנית פנים ופשיעה ושכחה הן הפניית עורף.
• כאשר איננו נוהגים במדת "חסד לאברהם" – הדואגת קודם כל לטובת הזולת – זהו פשע!
• מהות החטאים – ובעומק המרידה החמורה ביותר – היא הפנית עורף לה' ולרצונו.
• בשנת תשפ"ד יש לתקן את עבירת "פשֹע וכחש".
• תיקון הפשעים הוא יעוד משיחי ההופך את הפשע לשפע רב.
• ישנה שכחה חיובית – שכחת פגיעות וחטאי העבר, שכחת התורה שנלמדה ברחם, שכחת גלגולי העבר.
• תיקון ובירור השכחה הוא ביחס לשכחת-הרשות, השכחה ששרשה בקליפת נגה.