יודע, מחזיק, יחפוץ

בע"ה

י'/י"א אדר תשמ"ג – ירושלים

שיעור בתניא (25) – פרק ל', שיעור שלישי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "יודע ספר"

נגנו "אדיר הוא בעליונים"

אז אם נחזור למה שלמדנו שלש לשונות – נראה איך שהוא מסביר את זה כאן, בליקוטי לוי יצחק, לא השיעור של היום, מה שלמדנו לפני כמה ימים, בפרק ל' (בדף טל).

אבל באמת אם [יהודי] הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקי' יחפץ גדול עונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו

יש שלש לשונות, דיברנו על זה לפני כמה ימים. אז הסברנו בעל פה כמה עניינים בזה, אבל רציתי לקרוא איך שמסביר את זה אבא של הרבי. יש כאן שלש מדרגות, שלש לשונות, דיברנו על זה קצת – "יודע ספר, מחזיק בתורת ה', וקרבת אלקים יחפוץ". מי ששייך לזה אם בכל זאת לא יקפיד, הוא לא ילחם עם היצר, כמו המלחמה העצומה שאדם פשוט צריך להילחם, אז "גדול עונו מנשוא וכו' ואשמתו גדלה בכפלי כפליים".

הסברנו את זה על פי ספירות ואמרנו בזה שתי דרכים, דרך אחת ש"יודע ספר" ביסוד, רק בקיצור שלא נאריך בזה, קודם כל הסברנו ש"יודע ספר" הוא יסוד, "מחזיק בתורת ה'" הוא תפארת, ו"קרבת אלקים יחפוץ" הוא בינה. אחר כך הסברנו את "יודע" גבוה, בשורש, ש"יודע ספר" הוא דעת, "ומחזיק בתורת ה'" הוא חכמה, וזה נקרא דעת עליון, שמחברת את החכמה והבינה, ש"מחזיק בתורת ה'" זה חכמה ו"קרבת אלקים יחפוץ" עוד פעם בינה. בשני הפירושים "קרבת אלקים יחפוץ" הוא התבוננות, בינה. "מחזיק בתורת ה'", או שהסברנו בתפארת או שהשורש שלו, שזה אבא, "מה שמו ומה שם בנו", כח מה, שזה התורה – או שהיא יוצאת מהחכמה, או שהתורה היא תפארת על פי סוד. "יודע ספר" או שזה יסוד או שזה דעת.

כאן מסביר אבא של הרבי שליט"א שהם כנגד העולמות, רוצה להסביר שזה כנגד שלשה עולמות – עשיה, יצירה ובריאה – שבעצם עולה בקנה אחד עם הפירושים שהסברנו. הוא אומר ש"יודע ספר" הוא תיקון עולם העשיה. למה?

ששם מתלבשת מלכות הנקראת ספר ועיין בזהר הקדוש פרשת ויקהל דף ר' עמוד א'

כתוב בזהר שספר, הרבה פעמים המלה ספר היא מלכות, שהמלכות היא הספר של כל הספירות העליונות, ושכל הספירות העליונות רשומות בספר. אז באמת אנחנו פירשנו ש"יודע ספר" הוא יחוד יסוד ומלכות, רק שהסברנו שבעיקר היסוד יודע את הספר, זה נקרא "יודע ספר". אבל כיון שהספר הוא מלכות הוא אומר שכל הביטוי "יודע ספר" הוא תיקון עולם העשיה, שבעולם העשיה המלכות מקננת. כל עולם העשיה הוא על שם המלכות שמקננת בעולם העשיה ומי שיודע את הספר – זה התיקון. זה נקרא המוחין והתיקון של עולם העשיה.

דעת קלה של המלכות

יודע ספר הוא הדעת, הוא הדעת ק"ל הנמשך מיסוד ז"א

הוא אומר בפירוש, מה זה "יודע ספר"? כתוב שבדעת יש שני עיטרין של הדעת, יש עיטרא דחסדים ויש עיטרא דגבורות שבדעת, וכל אחד עולה בגימטריא קל, ה פעמים שם הוי'. לכן כתוב ש"נשים דעתן קלה", שהמלכות מקבלת קל אחד, שהן הגבורות, ה גבורות, ה פעמים שם הוי. אז יש פעמיים קל בדעת, הדעת נקראת מן, המן הוא "לחם הקלקל" כתוב, קלקל זה פעמיים. [אבל איך זה קשור ל-ה חסדים?] אז כל אחד יש לו ה, ה מדרגות, ה חסדים ו- ה גבורות, זה קל וזה קל, אבל היא מקבלת רק קל אחד. אז הוא אומר ש"יודע ספר" הוא מה שהיסוד ממשיך לה את הדעת קל שלה, כך הוא מסביר את הביטוי "יודע ספר". [מאיפה הביטוי יודע ספר?] זה מחז"ל, זה מלשון חז"ל "יודע ספר". אנחנו פירשנו שבעיקר הולך על יסוד, וכאן הוא מפרש שבעיקר הולך על המלכות. רק שה"יודע" הוא המשכה מהיסוד למלכות, יסוד ז"א שממשיך לה את הדעת קל שלו. יודע היינו כמו מיידע. יש יודע, שאני יודע, ויש יודע שפרושו להמשיך דעת, כמו מודיע. אז הוא מפרש ש"יודע" הוא המשכת דעת. שוב, זו המשכת דעת, מה שנקרא "דעת קל", למלכות, שנקראת "ספר" והיא מקננת בעולם העשיה, ולכן הענין של יודע ספר הוא תיקון עולם העשיה.

במלים אחרות, יש יהודי שיודע ספר, בכלל אנחנו עם הספר, זה שייך לפורים באופן מיוחד, "אמרה עם הספר", כתוב בסוף מגילת אסתר. גם "אמרה" – בכתבי האריז"ל כתוב שהמגילה נקראת גם ספר, גם אגרת וגם מגילה, ר"ת א‍ֹסם, "אסמיך", זה סוד בקבלה. המגילה נקראת ספר, אגרת ומגילה, והכל על שם אסתר, אסתר היא המלכות. הכל כתוב בכתבי האריז"ל, פרי עץ חיים, יש בחינה שנקראת אגרת, "האגרת הזאת", ויש בחינה שנקראת ספר, יש בחינה שנקראת מגילה.

המדרגה של ספר כאן, הוא מסביר, זו המלכות, ו"יודע ספר" הוא המשכת דעת, וזה קשור גם כן עם מה שכתוב במגילה "אמרה עם הספר", שמהפסוק "ובבאה לפני המלך אמרה עם הספר" בסוף המגילה דורשים חז"ל ש"עם הספר" הוא 'עַם הספר', ומכאן הביטוי שעם ישראל נקרא עם הספר. עם הספר הוא מה שיהודי קשור עם הספר ובקי בספר, אז לפי זה הוא תיקון עולם העשיה.

גירסא – דיבור נשי

בכלל, זה הענין שקודם האדם צריך לגרוס גירסא ואחר כך לסבור סברה עמוקה. לפי הפירוש שלו כאן "יודע" זה לא ידיעה פנימית, זו ידיעה קלה, להמשיך דעת קל בתוך הספר. מהי גירסא שאדם גורס? כתוב שקודם צריך לגרוס ואחר כך לסבור סברה יותר עמוקה. אז הענין הוא, שקודם צריך לדעת את הענינים בצורה קלה, יש גם מרבי נחמן וגם בחב"ד, ובכלל שיש ענין בתורה שלומדים וכאילו שזה קל, לא עושים מזה 'כבד', קוראים את זה. לא חושבים שמי יודע מה דברים עמוקים שצריך פה לשבת שבעה ימים על כל מלה. באמת זה אין סוף, התורה היא אין סוף, ואפילו אם אני אשב את כל החיים שלי על מלה אחת לא אבין אותה. אם האדם מאמין שאפילו ישב על כל החיים שלו על משפט ובסוף הוא גם לא יבין אותו – אז אם כן הוא צריך לעשות בתחילה? מה שנקרא דעת קל. כך אפשר בכלל להסביר את הסוד של דעת קל, ש"נשים דעתן קלה", שזהו לימוד התורה בבחינה של 'קלה', דבר קל, לא דבר קשה וכבד, זו לא דעת חזקה. זה כל הענין של גירסא, שגירסא הכוונה שלומדים, לא שלא משתדלים להבין אלא משתדלים להבין כמה שאני יכול להבין במה שנקרא הבנה קלה. לכן הראשונים והאחרונים כשכותבים ראשי תבות קל – מה זה? קל להבין. זה פעמיים קל, כלומר גם ראשי תבות קל וגם פירוש ראשי התבות הוא 'קל להבין'.

'וקל להבין' אפשר לומר שזה בעצם ה"בינה יתרה שנתנה באשה יותר מבאיש", שאצל אשה יש איזו מין תודעה שקל להבין, לא צריך להיות קשה. יש לה דעת קלה, הכוונה שאצלה קל להבין. אז הדעת קלה גופא היא הבינה יתרה שיש לה, יש לה בינה יתרה להבין שזה קל, שזה לא קשה. ממילא יש לה גם בינה יתרה וגם דעת קלה יחד, שהן היינו הך, אותו הדבר. זה תיקון הנוקבא, תיקון המלכות, וממילא גם תיקון עולם העשיה. בתורה, הכוונה באמת ללמוד תורה בבחינה קלה נקראת "יודע ספר", או בקיאות, להיות בקי, כמו על פי פשט, יודע ספר הכוונה שמכיר פסוקים, מכיר מאמרי חז"ל וכך הלאה.

אמרנו את סוד "באסמיך", מאסם לומדים חז"ל ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין". מה זה סמוי מן העין? זו הפעם אחת יותר מהמאה, זה נקרא הסוד של "מאין". סמוי מן העין, עם ע, הוא האין עם א. לכן כתוב שמאה פעמים ואחת, אסם, עולה מאין, "והחכמה מאין תמצא".

החסדים והגבורות שבדעת

[איך זה מתקשר ל-ה פעמים הוי'?] יש בדעת ה חסדים ו-ה גבורות, כל אחד הוא שם הוי'. אז יש קל חסדים וקל גבורות, ביחד זה "קלקל", הלחם הקלקל, המן, המשכת הדעת. עכשיו, המלכות רק מקבלת קל אחד [איזה?] ה גבורות, בתחילה. אחר כך בסוד היחוד-הזיווג היא מקבלת גם את החסדים, אבל בתחילה היא מקבלת רק את ה הגבורות. ה הגבורות בתחילה הם כמו הסוד כאן של דעת קלה לגרוס, זה "יודע ספר" [למה ה חסדים ו-ה גבורות הם שמות הוי'?] כתוב שרק בזעיר אנפין, זאת אומרת במדות הלב שנקראות זעיר אנפין, יש "קצר רוח". מה זה זעיר אנפין? זעיר אנפין על פי פשט הוא תרגום הפסוק "קצר רוח", אריך אנפין הוא "ארך אפים". מה הכוונה ארך אפים? שהוא לא כועס, ארך אפים – סבלנות. זעיר אנפין הוא קצר רוח, שהוא כן כועס. זה הפשט של זעיר אנפין ואריך אנפין בכל מקום. אריך אנפין הכוונה שלא כועס בגלל שהוא ארך אפים, וזעיר אנפין הוא הקצר-אפים, שכן יכול לכעוס. יש שתי מדות: יש מדה של חסד ומדה של גבורה, לכן במדות הראשונות בו"ק יש שם הוי' ושם אלהים, אבל בדעת הכל שם הוי', גם הגבורות, בגלל שהגבורות של הדעת הן לא כעס, לא מדת הדין, שזה צמצום, הגבורות שבדעת אפשר להסביר כמו שעכשיו אנחנו מסבירים.

מה זה דעת? להכיר. דעת היא הכרה, אז אפשר להסביר שהגבורות של הדעת פרושם להכיר את המציאות, ואילו החסדים של הדעת להכיר את המהות היותר פנימית. מה בכלל ההבדל בין חסד לגבורה? כתוב שחסד הוא רצון לתת לכולם וגבורה שהוא מתחיל להכיר את המציאות של הזולת, שהזולת לא ראוי לקבל, אז הוא מצמצם את השפע, הוא לא נותן. כתוב שהגבורה היא מהכרת המציאות בלי המהות. אחר כך, מדת הרחמים היא על ידי הכרת המהות הפנימית, החסדים. בתניא ועוד מקומות מוסבר שהחסדים של הדעת הם כמו מדת הרחמים, לא כמו מדת החסד של ז"א. מדת החסד של ז"א היא בבחינה שלא לא מכיר בכלל, אפילו לא את המציאות, רק שיש לו רצון לתת, להשפיע לכולם. הרחמים של ז"א הם כמו החסדים של הדעת. לכן כלי התפארת של ז"א, שהוא רחמים, גם הוא שם הוי'. שם הוי' זה נקרא הכרת המהות, לכן הרבה פעמים כתוב בתניא ששם הוי' הוא שם החסד, אפילו שבחז"ל כתוב שהוא שם הרחמים, בגלל שהכוונה שהם החסדים של הדעת. החסדים של הדעת הם בסוד הרחמים, ומהם רחמים? הכרת המהות. מה שאין כן גבורה היא הכרת מציאות הדבר.

עכשיו, בלב הכרת המציאות היא מקור של צמצום, לצמצם את השפע. מה שאין כן בדעת, למעלה הכרת המציאות. זו הכוונה להכיר את הדבר בצורה קלה, כמו שעכשיו לומדים, דעת קלה, להכיר כמו שאומרים בשטחיות, בבחינת קלה, גירסא, שיהיה שגור בפה.

לעשות מהתורה דיבור

יש בזה עוד הסבר: כתוב ש-ה הגבורות של הדעת, שזה בנין המלכות, הם ה מוצאות הפה. יש דעת, לדעת את הדבר מספיק טוב, כמו מקרא, שזה נקרא "יודע ספר". מה הכוונה "יודע ספר"? שהדברים שגורים בפה. לכן "יודע ספר" מאד קשור עם הבקיאות. עוד פעם, אמרנו ש"יודע ספר" הוא בקיאות, וזה קשור מאד עם עצם לשון הקודש, שזה גם נושא בליקוטי מוהר"ן. רבי נחמן מסביר שהאשה הכי גבוהה נקראת לשון הקודש, או שלמות לשון הקודש. מהי שלמות לשון הקודש? קודם כל, מה ההבדל בכלל בלימוד בין לימוד של איש, של דעת חזקה, לבין בחינת אשה? כתוב ש"תשעה קבין של דבור ירדו לאשה". אשה בכלל לא לומדת, היא מדברת. מה זה מדברת? הכוונה שיש לה לשון. אם הלשון מתוקנת אז זו לשון הקודש. מתי זו לשון הקודש? אם היא שגורה בפסוקי התורה, במאמרי חז"ל. "יודע ספר" הוא גם לעשות מה שרבי נחמן קורא "שלמות לשון הקודש", שגם זה על ידי ה גבורות שבדעת, בגלל ש-ה גבורות שבדעת הן ה מוצאות הפה. הכוונה להכיר את דברי התורה מספיק, להמשיך אותם בבחינת הדיבור, לעשות מהתורה דיבור, זה נקרא בקיאות וזה סוד הגירסא. "'חיים הם למוצאיהם' – למוציאהם בפה", שמכיר את הדברים בצורה קלה. עוד פעם, מה זה דיבור? דבר קל, לא קשה לדבר, זה אפילו לא לצטט, אלא נעשה שגור בלשונו, זה הדיבור שלו. "יודע ספר" הכוונה שכשהוא מדבר, פותח את הפה, הוא מדבר בדברי תורה. מה שאומר דברי תורה לא שזה קשה, לא שאומר דברים עמוקים – זה קל, דעת קלה, וזו הדעת של האשה, שהיא תיקון הדיבור. זו גם הכרה, אבל בשביל להמשיך את הדבר בפה. כך אפשר להסביר את ה שמות הוי', ה גבורות שבדעת, שהן שורש בנין המלכות. זה מה שצריך לעשות "יודע ספר", וזה על ידי קריאת המגילה כנראה. יש הרבה סגולות, אבל סגולה אחת של קריאת המגילה היא להיות "יודע ספר", "אמרה עם הספר".

לשון הקודש היא בחינת אשה. עוד פעם, רבי נחמן אומר ששלמות לשון הקודש היא המדרגה הכי גבוהה של אשה, זה נקרא "אשה נביאה". מה זה נביא? מלשון "ניב שפתים" למדנו פעם, דיבור. המדרגה הכי גבוהה של אשה נקראת אשה נביאה. יש "אשה משכלת", שזה נקרא לשון תרגום, יש אחר כך "אשה רעה", שזה שבעים לשונות, כך הוא מסביר. זו אחת מהתורות העיקריות בליקוטי מוהר"ן, שיש שלש מדרגות של אשה: "אשה נביאה" היא שלמות לשון הקודש, ויש אחר כך "אשה משכלת", שזה לשון תרגום, ואחר כך יש "אשה רעה", שזה שבעים לשונות, כל תאוות עולם הזה במיוחד תאות נשים. עוד פעם, מסבירים במקום אחר שכל לשון יכולה להיות כמו לשון הקודש. על פי פשט לשון הקודש היא לשון הקודש, אבל כל לשון שמדבר בדברי תורה היא כמו לשון הקודש. אז אם היא יכולה להיות לשון הקודש – מה זה לשון תרגום? כמו שאחד מסביר בשפה שלו דבר שכתוב בתורה, גם זה לא משנה באיזו שפה. שבעים לשונות הכוונה שהוא פשוט אומר את מה שמתחשק, הרצון שלו, ואז זה חדור בתאוות, במיוחד התאוה העיקרית, כך הוא כותב שם. אז כל מה שקשור עם הדיבור הוא תיקון האשה, והמדרגה הכי גבוהה נקראת לשון הקודש וזה עצמו ה"יודע ספר" כאן, תיקון עולם העשיה, שעולם העשיה כנגד המלכות.

"יודע ספר" – המשכת הזכרון

(והיינו יודע שהוא מלשון יחוד וחיבור כמו והאדם ידע וכו' [כאן אומר ש"יודע" לשון יחוד, כמו "והאדם ידע". כלומר, יש יחוד בין יסוד ז"א לנוקבא] ועיין בזהר שם ספר זכרון תרין דרגין דאינון חד. והוא מלכות ויסוד, וכמו שכתוב בהגהות מהרח"ו שם).

כתוב "כתוב זאת זכרון בספר" אצל יהושע, זה גם כן אצל מלחמת עמלק, שקוראים בתורה בפורים. הסוד של ספר זכרון מה שהוא הביא מהזהר שקשור עם מלחמת עמלק, זה נקרא 'זכרון זאת' או 'זאת זכרון' (שמות הספרים של החוזה מלובלין. הוא קרא את הספרים שלו על שם הפסוקים האלה). מסביר בזהר, וכך רבי חיים ויטאל מסביר-מפרש בזהר, ש"זכרון" הוא יסוד, זה נקרא זכר, ו"ספר" הוא מלכות ויש יחוד ביניהם שנקרא "זכרון בספר". לכן זה גם קשור עם מגילת אסתר, עם פורים, בגלל ש"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" והוא אמר להביא מה? את ספר הזכרונות. כל מגילת אסתר גם נקראת סוד ספר הזכרונות, "זכרון בספר". [מה זה זכרון?] זכרון הוא קל, כמו "יודע". הוא אמר ש"יודע ספר" הוא כמו הספר שכתוב בזהר "זכרון בספר". כתוב בזהר ש"זכרון" ו"ספר" הם שתי מדרגות שהן אחד, תרין דרגין שהם אחד. זה נקרא יחוד יסוד ומלכות – "זכרון" הוא יסוד ז"א. יש ספר תורה, יש הסופר של ספר תורה, שזה בדרך כלל יסוד אבא בכוונות האריז"ל, שמתלבש ביסוד ז"א, גם בינה נקראת ספר, הרבה נקרא ספר. יסוד אבא ממש הוא הסופר, הספר יכול להיות עטרת יסוד אבא, שזו מלכות דאבא, ספר זה מלכות של... [חסר קצת] אחר כך הזכרון של מה שנקרא להיות "יודע ספר" הוא יחוד של יסוד ומלכות.

צדיק יסוד עולם

והוא הה' גבורות שבדעת דמלכות [להיות "יודע ספר" זה להמשיך בה ה' גבורות]. יודע ספר גימטריא ה' פעמים אלהים שהוא ה-ה דבורות שבדעת דמלכות.

קודם כל, איך הסברנו ש"יודע ספר" קשור עם פורים? יודע ספר זה אותיות יוסף ושאר האותיות ד-ע-ר זה מרדכי, שני הצדיקים, הסוד של "יודע ספר". שתי האותיות הראשונות של יודע ושתי האותיות הראשונות של ספר הן יוסף הצדיק, ושאר האותיות מרדכי הצדיק. מרדכי הצדיק, כמו שלמדנו בפרי עץ חיים, זה התגלות יסוד אבא ביסוד נוקבא, ביסוד רחל יודע ספר זה יוסף מרדכי, יוסף זה יסוד ז"א ומרדכי זה הגילוי של יסוד אבא ביסוד נוקבא. יוסף הוא הגילוי של יסוד אבא ביסוד ז"א, ומרדכי הוא הגילוי של יסוד אבא ביסוד נוקבא, אז ביחד הם יודע ספר, והגימטריא של הכל יחד היא צדיק יסוד עולם. עכשיו הוא גם אומר, שצדיק יסוד עולם שוה ה פעמים אלהים. אפילו שכתוב בקבלה – עכשיו זה קשור למה ששאלת – ש-ה גבורות הן ה שמות הוי', ולכן זה קל, אבל זה שורש הגבורות. למטה בז"א הם הופכים להיות ה פעמים אלהים, כמו ה מוצאות הפה. בתוך הנוקבא גופא זה הופך להיות ה פעמים אלהים, כמו ה מוצאות הפה, ואז ה פעמים אלהים הם "יודע ספר". הוא אומר שלפעמים ה הגבורות עצמם הן ה פעמים אלהים, כאשר זה בתוך הנוקבא. השורש נקרא קל, ה פעמים הוי'. עוד הפעם, הוא אומר "ה פעמים אלהים שהוא ה' גבורות שבדעת דמלכות" – כאשר זה בתוך הדעת של המלכות זה ה פעמים אלהים, וכאשר זה בתוך הדעת העליון או הדעת של ז"א ה פעמים הוי'. [יוסף ומרדכי שניהם היסוד?] כן, זה דיברנו על זה, שניהם בלשון חז"ל הצדיקים סתם, יוסף הצדיק ומרדכי הצדיק, ושניהם משנה למלך, זה הקשר הפשוט ביניהם.

אז אם כן, אם זה שייך לצדיקים האלה, יוסף ומרדכי, צריך לומר שגם הם היו בבחינה הזאת, שעיקר התורה שלהם היה תורה קלה. יש מי שאצלו התורה זה בבחינת קל, קל להבין. לא צריך עיון, קשה, ולכן הוא לומד בצורה קלה. אחד דווקא שגדול מאד, יוסף ומרדכי, אז אצלו דווקא התורה קלה, בגלל שאצלו הוא משפיע. מתי התורה זה קשה? כאשר היא בשביל עצמו, רק לקבל, אז זה יכול להיות קשה. כאשר הוא צריך להשפיע זה קל, זה צריך להיות שופע, כמו שגור בפיו. מי שמשפיע בתורה גופא, הצדיק משפיע בתוך התורה, אז אצלו כל התורה קלה, בבחינת שגור בפיו. בכל זאת, למטה יש גם כן צורך. אפילו שהאדם בונה מלמטה למעלה יש גם שלב ראשון שצריך להיות קל גם אצלו, זה נקרא גירסא לפני סברה. יש הקל של הפשוט, של היהודי הפשוט, שמתחיל ללמוד תורה שצריך להיות קל, ויש הקל של הצדיק הגדול שהוא המשפיע לתוך התורה, שגם אצלו זה קל ובאמצע קשה. באמצע, אצל זה שמעין עמוק, זה דברים קשים. [מה הוא אומר?] הוא אומר שיוסף רוכב במרכבה, כתוב "מרכבת המשנה" שהיתה לו מרכבה, וגם למרדכי היה סוס, הכוונה שהם נסעו בצורה קלה, מהר. אבל את הארון נושאים לאט לאט על הכתף, אסור לשים על העגלה. דוד חטא בזה ששם את הארון על העגלה. [סוס זה גם אותיות התורה] סוס זה אותיות התורה, "כי תרכב על סוסיך".

יוסף ומרדכי – צדיקים  בהסתייגות

אפשר להסביר עוד ענין. על מרדכי וגם אצל יוסף יש עוד משהו מענין. אצל יוסף בכלל האחים שלו שנאו אותו, הוא לא היה מקובל על אחיו, אפילו שבסוף בלית ברירה קיבלו אותו, אפשר לומר. אבל להיות ממש מקובל עליהם – לא היה מקובל על אחיו. לכן אחרי שיעקב אבינו נפטר הם חשדו אותו שאולי מרחיק אותם, לא היה להם קשר פנימי, אפילו בסוף. בסוף אחרי שיעקב אבינו נפטר פתאום הרגיש איזה מין ריחוק בין יוסף לבינם והיו צריכים ללכת להשתטח ולבקש מחילה וכו', חשבו שרוצה להרוג אותם. כלומר, אפילו בסוף לא היה להם דו שיח פנימי טוב, יוסף והאחים שלו. אותו הדבר מרדכי, כתוב בסוף שהוא "רצוי לרב אחיו", וחז"ל דורשים שברגע שהוא נעשה מקורב למלכות, אדם חשוב, פרשו ממנו מקצת סנהדרין. באמת לא כתוב שרובם פרשו ממנו, רק מקצת. זה סיום המגילה, כשמגיעים לפסוק האחרון של המגילה, פתאום יש פירוש רש"י. בסוף, שמגיע לשיא כל הנס, ה'מתנגדים' לא אוהבים יותר את מרדכי ופורשים ממנו. מי אלה שפורשים ממנו? כתוב בסוף המגילה "רצוי לרב אחיו" וחז"ל אומרים שהרוב היו אתו אבל מקצת פרשו סנהדרין ממנו. למה? בגלל שהוא נעשה מקורב למלכות. ומי היו המקצת האלו שפרשו ממנו, על פי פשט? הלמדָנים, אלו המעינים עמוק, שהרי הוא סמל. אתה לא יכול להיות גם משנה למלך ואדם חשוב ויש לך תלמידים, אז איזה מין לימוד זה? הלימוד שלכם לא שוה שום דבר, הוא שטחי, עממי. אז אלו שהלימוד צריך להיות בעיון ופלפול גדול לפי דעתם – פרשו ממרדכי. זה כבר לא שייך, דרך הלימוד שלו בסוף, בגלל שהיה יותר מדי קל. זה נקרא "פרשו ממנו מקצת סנהדרין". אם כן. זה משהו משותף בין יוסף לבין מרדכי, שלא היתה הבנה מלאה בינו – בין הצדיק הגדול הזה – לבין הלמדנים של אותו דור. [היה מישהו חדש שכן האמינו בו?] אפילו בשיא של משה רבינו, שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", אחר כך גם כן חלקו עליו. אצל דוד גם היתה תקופה שהיה מקובל על דעת כולם. זו בחינת משיח באמת, מי שימצא חן בעיני כולם זה משיח, ש"חן חן" לו – למצוא חן בעיני כולם, להיות רצוי לכולם זה באמת רק המשיח.

[גם מרדכי וגם אסתר ניחנים בהתאפקות שלהם בכל המצבים. אומרים לו 'נו, אז מה יהיה?', חושבים שאצלו קל, הוא מתאפק ורק בסוף הוא מוציא] כן ודאי. מה זה הקל שלו? הקל שלו שלא כל החיים אצלו זה קל. הקל של הצדיק הוא רק מה ששגור בפיו, שזה קל, את משברי הנפש שלו לא רואים בכלל. לצדיק הגדול יש עבודה פנימית של "עין לא ראתה אלהים זולתך", שאף אחד בעולם לא רואה ולא מרגיש אותה. אלו המשברים הפנימיים שלו שהוא צריך לעבור. באמת מה שמרגישים בחוץ הוא כאילו מין שפע קל ובאמת לא מתייחסים לזה, בגלל שהמשבר הפנימי שלו והעבודה הפנימית שלו – זה אף אחד לא רואה.

אז עוד פעם, אז הוא אומר שכתוב בזהר שיש "זכרון" ו"ספר" שהם יסוד ומלכות, וזה כמו כאן "יודע ספר". זה קשור לפורים, שזה ספר הזכרונות כמו שאמרנו.

ב. "מחזיק בתורת ה'"

אחר כך הוא ממשיך: מה זה "מחזיק בתורת ה'"?

ומחזיק בתורת ה' הוא ביצירה. [זה נקרא תיקון עולם היצירה. עד כאן "יודע ספר" הוא אומר זה תיקון העשיה, "ומחזיק בתורת ה'" הוא תיקון עולם היצירה] ששם מתלבש ז"א הנקרא תורה [בעשיה מתלבש מלכות שנקראת ספר, וביצירה מתלבש ז"א שנקרא תורה] (ולכן קוראים בתורה ביום ב' וביום ה', שהם לנגד יצירה כמו שכתוב בפרי עץ חיים).

בקבלה למה קוראים בתורה ביום ב' וה'? בגלל שיום ב' וה' בשבוע, למדנו את זה לפני כמה ימים, הם כנגד עולם היצירה [גבורה והוד?] לא, לא בספירות, זה לפי מה שנקרא עלית וירידת העולמות, שבעלית וירידת העולמות העולמות עולים מיום ד, שיום ד הוא עשיה, ה יצירה ו בריאה ויום שבת קודש אצילות. אחר כך יש ירידה, שיום א הוא בריאה, ויום ב יצירה ויום ג עשיה. אז שני הימים ב' וה' הם ימי היצירה, ומכיון שימי היצירה הם סוד התורה כאן, כמו "מחזיק בתורת ה'", לכן קוראים בהם בספר תורה. הסברנו את זה לפני כמה ימים, שיצירה היא "יוצר אור", "תורה אור", ולכן קוראים בתורה ביום ב' וה'.

והוא תפארת הנקרא תורה,

בספירות זה ספירת התפארת, בדיוק כמו הפירוש הראשון שפירשנו. הפירוש שלו כאן בעולמות עולה בקנה אחד עם הפירוש הראשון שפירשנו, שאנחנו רק אמרנו ש"יודע ספר" הוא יסוד, "ומחזיק בתורת ה'" תפארת ו"קרבת אלהים יחפוץ" בבינה. כאן הוא מסביר שזה תיקון: היסוד שמתקן את המלכות הוא "יודע ספר", וזה בעולם העשיה; התפארת היא "מחזיק בתורת ה'", זה תיקון היצירה; אחר כך, "קרבת אלהים יחפוץ" הוא יסביר שזה תיקון עולם הבריאה, כנגד בינה. אז הפירוש שלו עולה בקנה אחד עם מה שאמרנו פירוש ראשון. איך יודעים שתפארת היא תורה?

כמאמר "'והתפארת' זה מתן תורה"

זה כתוב "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד", וחז"ל מפרשים כל מלה מהי. חז"ל מפרשים "'לך הוי'... והתפארת' – זה מתן תורה". אז אם כן תפארת היא בחינת תורה.

"מחזיק" – תמכין דאורייתא

למה כתוב "מחזיק"?

(ודקדוק הלשון ומחזיק, מחזיק דווקא, הוא מרמז על נצח והוד, שהם המחזיקים תורה דתפארת,

הנצח והוד הם המחזיקים, הסמכין או ה"תמכין דאוריתא", שהם בספר התורה גופא שני עצי החיים, זה הסברנו פעם כשדיברנו על ספר תורה. על ידי עצי החיים, שהם נצח והוד, מחזיקים את התורה. אז הוא אומר שכותב "מחזיק בתורת ה'" היינו בסוד התכללות נצח והוד בתפארת. [האם כשאנו אוחזים בהם עם חסד וגבורה בגלל שנצח מתלבש בחסד והוד מתלבש בגבורה?] הכוונה שמחזיקים אותם בידיים? זה מה שרבי נחמן כותב בתורה כב, נדמה לי, "חותם בתוך חותם", שיש בחינה שהרגליים הם פנימיות הידיים. זה לא כל כך מובן על פי כתבי האריז"ל, בגלל שנצח והוד מתלבשים במוחין בבינה. יש שם תורה שלו, שיש הרבה פעמים שרגלים יותר גבוהות מידיים, ואחד מהסודות שהרגלים בתוך הידיים הוא הסוד הזה שמחזיקים ספר תורה. אז הנצח והוד, שהם עצי חיים, שכאילו מחזיקים את התורה, האדם, היהודי מחזיק אותם בידיים שלו. [עיקר המצוה של הסנדֶק?] כן, שהוא מחזיק אותו. שם יכול להיות שזו השפעה מלמעלה, לא התלבשות, כאן זו התלבשות, שנצח והוד מתלבשים בתוך הידיים.

כמו זבולון שהיה מחזיק את יששכר,

מה זה "תמכין דאוריתא"? שאחד תומך, שהוא תומך בו, אפילו בכסף. היסוד הוא זבולון שתומך ביששכר. יששכר כאן הוא התפארת, התורה, וזבולון ה"תמכין דאורייתא", נצח והוד, ה"מחזיק בתורת ה'". עכשיו, למה זה כתוב "תורת ה'"? בגלל שזה שם הוי', שבתפארת יש שם הוי' אפילו בתוך הכלי שלו, לכן כתוב "מחזיק בתורת ה'".

שם צבאות בספירת הנצח

מחזיק גימטריא נצח הוד עם ב' התבות. ומחזיק בלשון יחיד [אם זה כנגד נצח והוד היה צריך להיות 'מחזיקים'. למה לשון יחיד?] כי נצח והוד נחשבים לאחד, תרין פלגי גופא, ובשניהם יחדיו שם אחד, צבאות, כידוע [בסוד שמות הקודש בשניהם, בנצח והוד, יש רק שם אחד, שם צבאות, והם "תרין פלגי גופא", לכן זה לשון יחיד, "מחזיק"]).

כשגומרים את אחד מהספרים של ספר התורה אומרים "חזק חזק ונתחזק", או לפי הנוסח הראשון אומרים "חזק חזק חזק" שלש פעמים, בגלל שזה בגימטריא משה, כתוב. "חזק חזק חזק" שלש פעמים זה משה, ומשה באמת במדות שייך לנצח. גם על פי פשט, מה זה חזק? שייך למדת הנצח, לנצֵח, על פי פשט. אז אפשר לומר שעיקר החוזק הוא בנצח רק כיון שיש התכללות של הוד בנצח. הנצח הוא בעבודת ה' מדת הבטחון וכתוב בחסידות שיש שתי מדרגות של בטחון: יש בטחון של משפיע, שבוטח בכח שה' נותן לו להשפיע, נקרא בטחון אקטיבי, מה שנקרא יזמה, שיוזם דברים. ויש בטחון פסיבי, שזה בטחון כמו שיהודי צריך לבטוח, שה' יתן לו את כל מה שחסר לו, בני חיי ומזוני רויחי. כתוב שבטחון בה', שה' יתן לו את כל המחסור, הוא בהוד, והבטחון לעשות דברים, שבדרך כלל קוראים לו בטחון עצמי, אבל זה לא בטחון בעצמו, זה בטחון במה ש"ה' נותן לך כח לעשות חיל", הבטחון לעשות דברים זה הנצח.

התכללות הנצח וההוד

עכשיו, כשאנחנו מסבירים את סוד הספירות אומרים שהנצח הוא בעיקר בטחון. שניהם נקראים הכליות. איפה הבטחון בגוף? בכליות, שהכליות בתורה נקראות "בטחות חכמה". אחת המלים בשביל כליות בלשון הקודש היא בטוחות, מלשון בטחון. אנחנו יודעים בכתבי האריז"ל שהכליות הן הפרקים העליונים של נצח והוד ושם ההוד נכלל בנצח. בפרקים התחתונים, שהם הרגלים, הנצח נכלל בהוד. לכן עיקר ההילוך ברגלים הוא בסוד התמימות, ההוד, רק שהבטחון נכלל בתוך התמימות. על כך כתוב פסוק מפורש "הולך בתם ילך בטח", כמו שהסברנו. ברגלים, שהן תמימות, זה נקרא "הולך... תמים", "הולך בתם ילך בטח" – שם הנצח נכלל בתוך ההוד. לכן בספר יצירה חוש ההילוך הוא ברגל שמאל, בהוד והכוונה שההוד שולט על שתי הרגלים בשביל ללכת. מה שאין כן בכליות, הכליה השמאלית נכללת בימין, זה נקרא בטחון. ששתי המדרגות בבטחון הם בטחון של המשפיע, שזה הנצח ממש, הכליה הימנית, והבטחון של המקבל שזו הכליה השמאלית, שזה הוד הרבה פעמים, רק שזה ההוד שנכלל בנצח. אז גם כאן הייתי אומר, שעיקר "המחזיק" הוא על שם הנצח, בגלל שזה לשון חוזק, כמו משה רבינו, "חזק חזק ונתחזק". רק שאלו הפרקים העליונים של נצח והוד ששניהם נכללו בסוד הנצח, לכן בסוד הו"ק נצח נקרא מעלה והוד זה מטה. הכוונה ששניהם למעלה הם נצח ושניהם למטה הם הוד.

לכן גם ב-ז תיקוני גולגלתא, מי שזוכר את הסוד הזה בכתבי האריז"ל, כתוב שהפרקים הראשונים של נצח והוד של עתיק מתלבשים בתיקון שנקרא "עמר נקי" של אריך, שהוא השערות או האוזניים של אריך, והפרקים התחתונים של נצח והוד מתלבשים בעיניים של אריך. בדרך כלל המדרגה העליונה יותר, אפילו ששניהם ביחד, אבל יחסי זה כמו הנצח, והמדרגה התחתונה יותר, שהיא כמו שתי הרגליים, בכללות הוד. לכן עיקר תיקון העיניים תלוי במדת ההוד, ועיקר תיקון ההרהור או השמיעה בנצח, כמבואר במקום אחר, לא בשביל עכשיו. זה רק היה לומר בדרך אפשר, שמה שכתוב כאן "מחזיק" הוא בעיקר על שם הנצח, שזה חוזק, כמו משה רבינו שנקרא "חזק חזק חזק".

שלב ב' בלימוד – התחזקות

לפי זה אפשר לומר, שאם רוצים להבין את זה בעבודה של כל אחד לגבי לימוד התורה, קודם צריכה להיות המדרגה שאמרנו קודם של "יודע ספר", שזה ללמוד בצורה קלה. אחר כך בשביל להיכנס יותר פנימה, לפנימיות הדברים, אחרי שאדם גרס, צריך להתחזק. זה נקרא התחזקות, "מחזיק בתורת ה'".

נסביר עוד דבר חשוב, למה כל כך חשוב שאדם קודם ילמד בצורה קלה. בגלל שצורה קלה יש בזה אמונה, אין בזה גאוה. כשאדם לומד בצורה קלה הוא מאמין בה', שהוא נותן את התורה וכמה שיבין יבין. זה לא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אם האדם מלכתחילה ילמד 'יותר מדי חזק', כמו שאומרים, תכף ומיד תהיה גאוה מכל הלימוד שלו. לכן זה הטעם העיקרי על פי פשט שצריך קודם כל ללמוד בצורה קלה, שלא לעשות תכף ומיד תוקף של 'אני' ש'אני'... אבל אחר כך צריך להתחזק, הקב"ה גם כן רוצה שהאדם יתבגר, מה הכוונה שהאדם יתבגר? שיגיע לגדלות המוחין, הוא צריך להתבגר בצורה כזאת שיוכל להיכנס לסכנה ולהינצל. מהי הסכנה? סכנת הגאוה, הוא חייב להיכנס לסכנה הזאת ולהציל את עצמו, הכוונה ללמוד חזק ולהבין כמה שיכול להבין, ובכל זאת להילחם נגד הגאוה. זה נקרא אדם מבוגר, שיש לו דעת. לאדם קטן אין את הדעת בשביל המלחמה הזאת. אדם מבוגר במלחמה, שלומד ועושה מאמץ גדול שיבין בפנימיות כמה שיכול להבין, שזה פלפול ועיון הלכה וכך הלאה, והוא נלחם נגד הישות שלא יפול לתוך ישות. אז המדרגה השניה היא כמו "מחזיק בתורת ה'", אפשר להסביר, שאחרי שיש מדרגה א', "יודע ספר", יש מדרגה שניה, שהיא תיקון עולם היצירה, שזה "מחזיק בתורת ה'".

"אל תבואני רגל גאוה" – המלחמה נגד הגאוה היא יה, יה בגימטריא הוד, אחד מהסודות של יה הוא "רגל גאוה", שהנצח מנצח. הנצח הוא לנצח את הגאוה, להתחזק לנצח, "חזק ואמץ". [מה אחרי זה?] אחרי זה יש עוד מדרגה – "קרבת אלהים יחפוץ", תכף נגיע.

איפה כתוב דעת חזק בתניא? על דעת, על דעת של ז"א. כתוב "קשר אמיץ וחזק מאד", עיקר ההתחזקות הוא הדעת של החסדים, להכיר את המהות. אז לפי זה אנחנו גם מפרשים – יוצא חידוש גדול – אמרנו קודם שלהכיר, להיות "יודע ספר" זה ה-ה גבורות, להכיר את המציאות, והתוצאה של זה היא להיות שגור, ה'פועל יוצא' מזה הוא ה"שגור בפיו", שזו שלמות לשון הקודש. אבל לחדור פנימה, כמו שכתוב "ובדעת חדרים ימלאו" – זה ה החסדים, שהם כמו רחמים, להכיר את המהות הפנימית. בזה צריכה להיות התחזקות, כמו בתורה שאנחנו לומדים בליקוטי מוהר"ן "כי מרחמם ינהגם", שלהמשיך דעת זה תפקיד מנהיג הדור, שצריך להתחזק מאד להחדיר את הדעת, שזו הפנימיות. לכן באמת מנהיג הוא משה, ומשה נקרא חזק.

זמר בכל יום

יש רמז יפה שרבי עקיבא שהיה לומד תורה, זו דרך של תורה – מי זוכר? יש מאמר בגמרא איך רבי עקיבא היה לומד תורה, ביטוי של רבי עקיבא בסנהדרין בפרק חלק. [בגיטין?] לא, בגיטין זה מדות החכמים. בגיטין כתוב שהיה מלקט רבי עקיבא, כל הליקוטי אמרים, כל הליקוטים של חסידות הם מדת רבי עקיבא, אבל יש בחלק עוד ביטוי על רבי עקיבא, איך שהיה קורא לתורה – "זמר בכל יום זמר בכל יום". יש ביטוי שהתורה אצלו היתה כמו שיר, שכל יום צריך לשיר שיר חדש, "זמר בכל יום זמר בכל יום", זה הביטוי של רבי עקיבא. זו מדרגה הכי גבוהה בתורה, בבחינת טעמים, כמו שכתוב שמשיח בא לגלות טעמי תורה. טעמים הם השיר של התורה. מה שאתה אמרת על הרב דיסקין עליו השלום, שכל מה שהיה מדבר היה דברי תורה, על אדמו"ר הזקן כתוב שלא היה מדבר בכלל, הוא רק היה שר. אצל אדמו"ר הזקן לא היה שום דיבור, כל דבר שאמר רק אמר את זה בשיר. "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, זו משנה בשבת.

נקרא בפנים: "ר' יהושע אומר כל הלומד תורה ומשכחה במה דומה? לאשה שיולדת וקוברת, רבי עקיבא אומר זמר בכל יום זמר בכל יום". רבי עקיבא אומר שהתורה צריכה להיות "זמר בכל יום זמר בכל יום". מה רש"י אומר? "זמר ביום יום – היה מסדר לימודך, אף על פי שסדור בפיך כזמר", אפילו שאתה יודע בעל פה – לא מספיק, תעשה מזה שיר, ככה רש"י מפרש "זמר בכל יום". אפילו שהתורה סדורה בפה, אבל זה לא מספיק עדיין, תעשה מזה זמר, "והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים". זה רש"י מאד יפה, שאם תעשה מהתורה זמר זה יגרום שבעולם הבא – הרי גם שם לומדים תורה – כל התורה שלך תהיה רק שמחה ושירים. זה פירוש רש"י מאד יוצא מן הכלל. אז כאן הוא אומר שצריך לעשות מזה שירים. זה רש"י באמת יוצא מן הכלל "היה מסדר לימודך אף על פי שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים"

זקן מלא רחמים

עכשיו יש בזה רמז מאד יפה. מה הרמז? מי זוכר איך ה' הופיע לעם ישראל במתן תורה? קודם כל, מה מרמז "בכל יום"? אם הוא כותב "זמר בכל יום זמר בכל יום" – מה הרמז כאן? הוא מדגיש "בכל יום... בכל יום" אז מה? איזה מאמר חז"ל גם "בכל יום"? "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כמו שרש"י אומר בחומש, שלא יהיה דיודגמא ישנה, כאילו שאדם קיבל את זה לפני הרבה זמן, שבכל יום יהיה חדש כאילו מקבל את זה מחדש בכל רגע, בכל יום. לכן מברכים "נותן התורה" בהווה ולא 'נתן התורה' בעבר (על התורה יש גם כמה פסוקים של "יום יום". יש "ואהיה שעשעים יום יום", שזו המדרגה הכי גבוהה של התורה, זה נקרא "שעשעים יום יום". יש גם מי שלומד תורה כמו שצריך, זה נקרא "לשקד על דלתתי יום יום", יש פסוק, ששוקד על דלתות התורה יום יום].

עכשיו, עוד פעם, אם כתוב כאן "בכל יום" זה מרמז על מתן תורה מחדש שצריך להיות בכל יום. איך זוכים לזה? על ידי זמר. מה זה זמר? איך ה' הופיע לעם ישראל במתן תורה? רש"י מביא גם את זה בחומש. מה הביטוי? [זקן מלא רחמים] זה נקרא זמר. הרמז של זמר נקרא ההתגלות של הקב"ה בשעת מתן תורה, ראשי תבות "זקן מלא רחמים", ככה רש"י מביא, זה לשון חז"ל, שבמתן תורה ה' נתגלה בבחינת זקן מלא רחמים. זה מה שהסברנו קודם, ש-ה החסדים הם בחינת הכרת המהות, שזה זקן מלא רחמים. עכשיו, אחד מסודות המלה חזק הוא נוטריקון: ח-ז בכל מקום הן לשון חזון או חזיון, לראות, וז-ק זה זקן. יש רמז שחזק פרושו כמו לראות את המדרגה של זקן, כמו "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", לראות את הזקן, ה"זקן מלא רחמים" של מתן תורה, וזה שורש הזמר שאדם יוכל לעשות מהתורה שיר-זמר – "זמר בכל יום זמר בכל יום".

חזק – הסתכלות חזקה

אז אם כן, מה צריך להיות? אז מה רצינו לומר בזה? שכל התחזקות זה צריכה להיות התחזקות פנימית, וזה נקרא "לאסתכלא ביקרא דמלכא", מה זה משה רבינו בכלל? העינים, כמו שכתוב בתניא. החוזק שלו הוא חוזק ההסתכלות, להסתכל זה נקרא חזק – חוזה זקן – שרואה את "הזקן מלא רחמים" וממילא מקבל את התורה מחדש בכל יום בבחינת "זמר בכל יום זמר בכל יום", ואז התורה אצלו בשמחה ובשירים מעולם הבא.

אז זה גם דבר חשוב, שעיקר מה שצריך להתחזק בתורה הוא לא בחיצוניות, להיות גאון, לדעת הרבה, הרבה ידיעות וכך הלאה, זה להתחזק ולהסתכל בנותן התורה גופא. שבתחילה באמת האדם לא מסוגל לזה, בגלל שכתוב על מלכות, כל זמן שהיא בקטנות היא צריכה להיות "יודע ספר". על מלכות כתוב "עולמתא שפירתא דליתא לה עיינין", שהיא עלמה יפה בלי עיניים, וכתוב בקבלה ובחסידות שהכוונה שאין לה חוזק ההסתכלות, היא לא מסוגלת להסתכל חזק. כל זמן שהנפש לא מסוגלת להסתכל חזק על הקב"ה, על ה"זקן מלא רחמים", על הכרת המהות של פנימיות התורה, אז באמת כל הלימוד שלו צריך להיות בבחינת "יודע ספר". אבל "מחזיק בתורת ה'" הוא כבר כפי שכתוב כאן – "תורת ה'". מה ההבדל על פי פשט בין "יודע ספר" ל"תורת ה'"? ש"בתורת ה'" כתוב שם ה', ב"יודע ספר" לא כתוב שם ה', רק הספר עצמו, אז "מחזיק בתורת ה'" הכוונה שיש לו התחזקות ההסתכלות להסתכל על ה', כמו שרואים במתן תורה שנקרא "זקן מלא רחמים", וזו המשכת ה החסדים שבדעת.

עוד דבר, הוא אמר כאן שהסוד של "מחזיק" הוא שם צבאות ושצבאות הוא השם המשותף של נצח והוד, וכן אמרנו קודם שעל פי פשט לאן שייך שם צבאות יותר? יותר לנצח או יותר להוד? נצח, על פי פשט, בגלל שבצבא, כמו צבא, מנצחים את המלחמה. כתוב בקבלה שהם ביחד, שם צבאות, אבל עיקר שם צבאות ודאי קשור עם נצח, על פי פשט, לנצח את המלחמה.

ג. "וקרבת אלקים יחפוץ"

דבקות שלמעלה מהתבוננות

וקרבת אלהים יחפץ [זה הדבר השלישי] הוא בבריאה [זה נקרא תיקון עולם הבריאה] ששם מתלבשת בינה הנקראת אלהים.

כמו שהסברנו שאלהים, או אלהים חיים, זה באמא. אז אחרי ה"מחזיק בתורת ה'" יש מה שנקרא עצם הדבקות. זה מה שדיברנו קודם, שיש ענין שאדם לומד תורה ומסתכל כל הזמן על פנימיות התורה, שהיא נותן התורה, ה"זקן מלא רחמים", שרוצה להכיר את פנימיות התורה, ויש התבוננות שאפילו למעלה מהתורה, שפשוט רוצה דבקות בקב"ה בעצמו. זה עיקר מה שחסידות חב"ד, שזה התבוננות בעומק. זו דבקות בה' עצמו, אפילו שבאמת כל ההסבר הוא על פי פסוקי התורה.

נגמור בסיפור: רבי יצחק אייזיק מהומיל, החסיד המשכיל של חסידות חב"ד היה פעם [נקטע] (...זה סיפור אחר. אדמו"ר הזקן ביקר אצלו, היה אצל ר' שכנא מפרוהוביטש. גם הרוז'ינער היה נין של המגיד, כשהיה ילד קטן הרבי עבר והיה מפגש מאד חשוב ביניהם, כשהיה ממש ילד, ממש הוא נתן לו את היסודות של חסידות חב"ד, יש סיפור ארוך. לכן תמיד היה קירוב גדול, חוץ מזה שעל פי פשט היה קירוב בגלל שהיה נכד או נין של המגיד, אבל יותר מזה היה ממש קשר. קודם אדמו"ר הזקן אתו כשהיה ילד קטן, ואחר כך הצמח צדק היה אתו בקשר כל הזמן). הוא שלח את רבי אייזיק מהומיל בענייני הכלל. יש הרבה מאד סיפורים בזה. אחד מהדברים שהרוז'ינער, דער הייליגער רוז'ינער, שאל את רבי אייזיק מהומיל היה למה אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה, שכנראה זה כבר נדפס, במאמרים שלו מתחיל עם איזה פסוק בתורה ואחר כך מתחיל א גאנצע אריכות בחסידות, מתחיל להסביר איזה ענין, ואו שחוזר לפסוק או שלא חוזר לפסוק. איזה מין סדר זה? זו איזה מין אחיזת עינים, שכאילו הולך להיות פירוש על פסוק, ואחר כך מתחיל איזה ענין שאין לו לכאורה שום שייכות עם הפסוק, וזהו זה הכל, זה כל המאמר. הסיפור הזה זה קשור עם סיפור עם הרבי שליט"א שתכף נסביר, אז כתוב שרבי אייזיק אמר לו איזה תירוץ, ואחר כך כשהוא חזר לצמח צדק, כנראה שגם סיפר לו את הסיפור הזה, אז הוא אמר לו שאמרתי איזה תירוץ על זה אבל לא את האמת, בגלל שלא יכולתי לגלות לו את האמת בענין הזה. אז לכן הוא דחה אותו עם איזה תירוץ. יש סיפור דומה לזה... אז מכאן רואים שיש איזה ענין עמוק בדבר הזה.

לא עוד פירוש

יש סיפור דומה עם הרבי שליט"א, בתחילת הנשיאות של הרבי שליט"א אז אחד, כנראה חסיד גדול, משכיל של אחת מהחסידויות האחרות, לא חב"ד, בא לרבי שליט"א ושאל אותו שיסביר לו בטוב טעם ודעת מה ההבדל בין ליקוטי תורה לבין קדושת לוי או נעם אלימלך או ספר אחר. מה המיוחד בו? אפשר לקרוא הרבה ספרי חסידות, מה ההבדל בין ליקוטי תורה לבינם? אז הרבי, כאן הרבי אמר לו את המלה, שהיא הפירוש האמתי שכנראה רבי אייזיק לא היה יכול לומר לרבי מרוז'ין. הוא אמר לו פשוט, שכל שאר הספרים הם פירוש על התורה, כמו שיש פירוש רש"י, יש פירוש אבן עזרא, יש פירוש ההזהר, יש פירוש האריז"ל איך שהאריז"ל מפרש את התורה על פי קבלה, אז יש גם פירוש על פי חסידות. קדושת לוי הוא פירוש התורה על פי תורת הבעל שם טוב. אז כל ספרי החסידות הם עוד פירוש על התורה על פי תורת הבעל שם טוב, מה שאין כן לקוטי תורה לא פירוש על התורה בכלל. הוא התבוננות ישירה, דבקות בקב"ה, זה לא פירוש. יש בו פסוק לא בגלל שהוא בא לפרש, זה לא פירוש על הפסוק הזה, זו לא המטרה של הספר, לא בא לפרש פסוקים, אפילו לא על פי תורת הבעל שם טוב. הוא רק בא לגלות התבוננות שבה יהודי יכול להיות דבוק בקב"ה. זה מה שכתוב כאן "קרבת אלהים יחפוץ" שזה אפילו למעלה מ"מחזיק בתורת ה'".

רבי נחמן אמר דבר כזה, שהוא מביא איזה פסוק הוא אסמתכא להשגה שלו, שקודם הוא השיג, אחר כך הוא חיפש איזה פסוק שיכול להיות אסמכתא. צריך באמת לדעת מה 'וואס דער תכלית', מה הוא רוצה, אז כנראה שהוא רוצה לגלות גם את הגעגועים, לעשות מהתורה תפלה ולגלות את הגעגועים שבנפש היהודי. זה התכל'ס, התבודדות. לכל אחד יש את התכלית, והתכלית של חסידות חב"ד היא התבוננות ודבקות בה', וכל מה שכתוב לא בא להסביר לך את התורה על פי תורת הבעל שם טוב. מה שאין כן כל שאר הספרים הם פירוש על פי חסידות לתורה. כמובן, כל פירוש מעורר את הלב, גם פירוש רש"י מעורר את הלב, גם על פי פשט, כל פירוש אמתי בתורה, אם האדם מתבונן בתורה אז דרכה הוא מגיע לדבקות בה'. אז קדושת לוי, אם הוא פירוש התורה על פי החסידות אז ודאי שהוא מעורר את הלב לדבקות בקב"ה. אבל זה כמו המדרגה כאן של "מחזיק בתורת ה'". אבל חסידות חב"ד היא בעיקר כמו המדרגה כאן "קרבת אלהים יחפוץ", שהיא תיקון עולם הבריאה, שנקרא "בורא חשך". היא לא בבחינת אור, "יוצר אור".

"בורא חושך" בעינים

באמת יש עוד סיפור שאפשר להסביר על פיו, וזה עם החוזה מלובלין. כתוב שהוא קיבל את התניא פעם ראשונה הוא פתח אותו. למה קראו לו חוזה? בגלל שהוא היה חזק, אמרנו שחוזה מלשון חזק, הוא התחזק בראיה שלו. הוא היה אומר שיש שלשה ספרים שהוא פותח אותם הם "ליכטיג", שנעשה לו אור בעינים. הוא רק פותח את הספר, מסתכל בספר,  נעשה לו אור גדול: הזהר הקדוש, האור החיים הקדוש ומאור עינים של הטשרנוביל, ספר אחד של חסידות. הוא היה אומר ששלשה ספרים אלה שהוא רק פותח אותם נעשה לו אור גדול. כשהוא קיבל את התניא פעם ראשונה ופתח אותו נעשה לו חושך בעיניים... נעשה לו חושך גמור, אז הוא לא הבין את זה. מתוך טרוניא, זה לא מצא חן בעיניו כמובן, הוא כתב מכתב מאד חריף לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיה זקן הצדיקים באותו דור והיה מחותן של אדמו"ר הזקן, שיסביר לו מה זה, שרואה אור בספרים וכאן הוא פתח וראה חושך. אז רבי לוי יצחק כתב לו בחזרה בדיוק את הדבר הזה. זאת אומרת, שכל שאר הספרים בעולם הם בבחינת "יוצר אור" וספר התניא הוא בבחינת "בורא חשך", לכן באמת צדק.

זה מה שכאן אנחנו לומדים על תיקון עולם היצירה ותיקון עולם הבריאה, שתיקון עולם היצירה הוא בבחינת "מחזיק בתורת ה'" בעיקר, ותיקון עולם הבריאה נקרא "קרבת אלהים יחפוץ". בכלל, אצל החוזה יותר מכולם זה נקרא תורה מן השמים, שהוא אומר ואחר כך אפילו לא זכר מה שאמר. הוא כותב הרבה פעמים, היה אומר בשלש סעודות, שזה כל הספרים שלו, כולם ככה. אחר כך גם השפת אמת כתב בצורה כזאת, שהיה אומר בשלש סעודות ואחר כך במוצאי שבת היה נזכר מה שאמר ורושם את זה. אז הרבה פעמים הוא כותב שלא זוכר מה שאמר לפני כמה שעות. כשהוא אמר את זה בסעודה שלישית הוא היה בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו", זה נקרא תורה מן השמים. לכן בסוף ליקוטי מוהר"ן יש על זה תורה שלמה, הוא כותב שם שיש צדיקים שאומרים תורה בלי לחשוב אותה קודם, בסוף ליקוטי מוהר"ן, והוא אומר שהצדיק הכי גדול חושב על כמו שכתוב "אז ראה ויספרה חקרה וגם הבינה ויאמר לאדם". כמו שהקב"ה אמר ארבע פעמים בינו לבין עצמו ואחר כך גילה לאדם, כך הצדיק הכי גדול. רבי נחמן אמר את זה על עצמו, וזה גם אחד מהדברים ששוים בין חב"ד לבין ברסלב, שגם בחב"ד הרביים היו מכינים את המאמר קודם. מה שאין כן הצדיק הכי גדול שלא הכין בכלל הוא החוזה מלובלין, הוא עיקר בין כל הצדיקים שהיה אומר מן השמים, ספונטני לגמרי, עד כדי כך שכעבור כמה שעות לא זכר.

עד כאן הסביר שלש לשונות, אחר כך הוא ממשיך להסביר את זה, יש כאן אריכות מאד גדולה, משהו יפה כאן הפירוש שלו רק על הקטע הזה הקטן בתניא. אז אם כן, ה"יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלהים יחפוץ" הם תיקון העשיה, תיקון היצירה ותיקון הבריאה.