אהבת ישראל משרש הנשמות

בע"ה

ט' אדר תשמ"ג – ירושלים

שיעור בתניא (24) – פרק ל"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

היום בתניא זה הפרק הכי חשוב של התניא, פרק לב, זה אהבת ישראל, שזה הכלל גדול בתורה. היום הבאתי את ליקוטי לוי יצחק שהזכרתי לפני כמה ימים, שמפרש את התניא. אז באמת רציתי גם שנלמד את הקטע הזה שדיברנו עליו בפעם הקודמת על "יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלהים יחפוץ" וכו'. אבל קודם נלמד מה ששייך להיום. כאן הוא מדייק כאן את הלשונות של הפרק הזה, פרק ל"ב:

והנה ע"י קיום הדברי' הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן.

אהבת ישראל טבעית ומתוך התבוננות

על פי דרך חב"ד, כל מדה מתעוררת בפנימיות רק לאחר התבוננות מתאימה, אז מעוררים את המדה בפנימיות. אז גם כאן, לכאורה היה אפשר לומר שבשביל אהבת ישראל, שזה כלל גדול בתורה, הלל הזקן לא אמר ללמוד את כל התניא עד עכשיו, להבין את ההבדל בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית ואחר כך להשפיל את הנפש הבהמית, שהנפש הבהמית תהיה "נבזה ונמאס בעיניו", ועל ידי כך לשמוח בשמחת הנפש האלקית. זה ההבדלה כאן. עכשיו הגענו למצב של הבדלה, הבדלה בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, לשמוח בשמחת הנפש בקיום כל מצוה ולבזות את הנפש הבהמית, את הגוף.

אז הוא אומר שאחרי שמגיעים לזה, שמגיעים להבדלה הזאת, שכל השמחה תהיה מצד הקדושה ושאפשר להוריד ולהשפיל את הגוף, את החיצוניות אז זו הדרך הישרה והקלה לבוא לידי מצות "ואהבת לרעך כמוך". אז מה הכוונה? מה הוא מתכוון "הרי זו דרך ישרה וקלה"? שבאמת לכל יהודי יש אהבת ישראל טבעית, כמו שיש לו אהבת ה' טבעית, ובשביל לעורר את האהבה הטבעית לא צריך את כל ההתבוננות של התניא. אבל בשביל לעשות את זה בפנימיות, לקיים את זה באמת, וגם אהבת ישראל באמת זה כמו אהבת ה' באמת, שבשביל להגיע לפנימיות הלב צריך הבדלה, והבדלה זו עבודת המוחין. אז גם כאן, הוא אומר שאותו הדבר לגבי אהבת ישראל, שאם אדם רוצה להגיע לזה באמת הוא צריך את ההבדלה של כל התניא עד עכשיו, אז יש לו דרך ישרה וקלה. זה נקרא "דרך ארוכה וקצרה" – בתחלה היא היה כאילו ארוכה, אבל בסוף היא דרך קצרה לבוא לפנימיות מצות אהבת ישראל.

הסחה מעצמו והעמקה בתוכו

זה עוד פלא. לכאורה חושבים שאהבת ישראל היא כאשר האדם לא כל כך מתעסק עם עצמו וחושב על עצמו, אז הוא יכול ליותר לאהוב את הזולת. בשביל לאהוב את הזולת, להתייחס אליו, צריך לא לחשוב על עצמו יותר מדי. כאן לכאורה הוא אומר, שאם האדם הגיע לכך שלגבי עצמו עשה את ההבדלה הנכונה, האמתית, שבתוך עצמו הוא יכול להבדיל בין הקדושה ולשמוח בשמחת הנפש האלקית בכל מצוה, בכל דבר שמקיים את רצון ה', ולגבי הגוף להשפיל את הגוף – אז הוא גם יכול להתייחס כמו שצריך לזולת, בגלל שאז כולנו אחד ממש.

אז גם זה תלוי זה בזה. כמו שאמרנו קודם, הדרך היא מהתבוננות להגיע לפנימיות הלב, אז ההתבוננות תמיד פועלת קודם-כל בירור לגבי עצמו ואם יש לו בירור לגבי עצמו אז יכול ממילא גם להתייחס לזולת כמו שצריך, שזה גם החבר שלו וגם הקב"ה – אהבת ישראל, אהבת ה', אהבת ארץ ישראל, אהבת התורה וכך הלאה. כל אהבה אמתית תלויה בבירור בין הדבר שצריך לשמוח בו לבין הדבר שצריך להשפיל. זה נקרא שפלות ושמחה. למה בדרך כלל אומרים שבשביל אהבה טבעית על האדם כאילו להסיח את דעתו מעצמו? בגלל, כמו שקודם כתב כבר, שהאדם עצמו הוא הנפש הבהמית, ואם האדם עסוק בעצמו, עסוק עם הנפש הבהמית, אז ודאי שזה מפריע לאהבת ישראל, לא יכול לאהוב ולא להסתכל על אף אחד אם הוא עסוק בעצמו.

עכשיו, בשביל אהבה טבעית מספיק שיסיח את דעתו לרגע ויתחיל לחשוב על הזולת. אבל בשביל שזו תהיה אהבה פנימית-תמידית, קיימת לעד, לא מספיק שיסיח את דעתו מעצמו, בגלל שלא יכול להסיח את דעתו מעצמו תמיד. צריך עבודה יסודית, ביסודיות, להשפיל את עצמו, את הציור העצמי לגמרי וממילא לרומם את קדושת הנפש האלקית ולשמוח בה', בחלק ה' שבתוכו, ואז באמת יכול כל הזמן להתקשר, שהגוף לא יפריע בכלל, בגלל שמשפיל את זה. וזה גם מתי שיש קצת גדלות המוחין, שאפשר לעשות בירור או הבדלה, אז מגיעים למדה אמתית, גם לגבי אהבת ישראל. אבל לא שבלי זה אי אפשר לאהוב יהודי, בגלל שכמו באהבת ה' גם כן יש אהבת טבעית.

שכרות מגלה אהבת ישראל

יש דרך אחרת להגיע לאהבת ישראל, כתוב בחסידות, זה להשתכר, כתוב שבפורים אם אדם משתכר אז הוא מתחיל לחבק את כולם ולנשק את כולם. בגלל שהוא עולה למעלה מטעם ודעת אז הוא גם כן מגיע לאהבת ישראל, שאהבת ישראל זה הטבע שלו, כמו כל דבר טבעי, זה האינסטינקט שלו.

וכתוב שזה ההבדל, זה ההבחנה בין יהודי לגוי, יש מאמר בחסידות. מה קורה כשמשתכרים? כל אחד מגלה את העצמיות שלו, כשגוי משתכר מתגלה אצלו "על חרבך תחיה", זו העצמיות של עשו, אז הוא מתחיל לריב, ומתחיל לדקור את החרב אחד בתוך השני. וכשיהודי משתכר אז מתגלה אצלו "ואהבת לרעך כמוך". הטבע העצמי של יהודי נקרא "ואהבת לרעך כמוך", כשהוא יוצא מעצמו זה מה שמתגלה. הטבע העצמי של הגוי זה נקרא "על חרבך תחיה", וגם כשהוא משתכר זה בדיוק מה שמתגלה – "על חרבך תחיה", מתחיל להשתולל, לריב, להתקוטט וכו'.

אבל זה רק בפורים, עכשיו בשביל שפורים יהיה כל השנה אז זה צריך להיות בצורה יסודית להשפיל כל הזמן. מה קורה כשאדם משתכר? כשהוא משתכר אז באמת הוא יוצא מההגבלות, מהציור העצמי של הנפש הבהמית, אז בשביל שהדבר הזה יהיה כל הזמן צריך לעבוד על עצמו, כל הזמן להשפיל את הגוף והנפש הבהמית, ולשמוח – כאן לשמוח זה כמו פורים – לשמוח בקדושת הנפש האלהית. בכל שעושה את הבירור הזה יותר הוא מגיע למצב של פורים כל הזמן, שיכול כל הזמן לאהוב יהודי בלי המחסום של ה'אני', שה'אני' זה הנפש הבהמית.

בטול ה'ציור העצמי'

זה מה שהוא כותב כאן, שזוהי הדרך הישרה וקלה "לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן":

כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו [שברגע שהוא השפיל את הגוף כמו שצריך] והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקי' חיים.

כל היחס בינו לבין החבר שלו הוא רק יחס של נפש ונפש, נפש אלקית ונפש אלקית, ואי אפשר להתגאות בנפש אחד על השני:

בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה [שלא רק ש"מי יודע גדולתן ומעלתן", באמת אם נעמיק עוד יותר אז כולן מתאימות ואב אחד לכולנה] ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקי'. ולכן העושי' גופם עיקר [מי שהגוף אצלו העיקר, שעסוק כל הזמן עם הגוף]

הרבי שליט"א תמיד מסביר שהגוף כאן הוא גם הנפש הבהמית וגם ה'ציור העצמי' של הנפש האלקית, אפילו הוא – הכל נקרא גוף. לאדם יש 'ציור עצמי', כמו שדיברנו על זה, וכשאדם מתפשט הכוונה שצריך להתפשט מהציור העצמי שלו, אפילו הציור העצמי של הקדושה, שרואה את עצמו למדן ועושה ופרצת וכו' וכו' – כל הציור העצמי שלו הוא הגוף. מה שאדם רואה את עצמו בדמות מיוחדת – זה נקרא הגוף שלו, אז כל מי שעושה את הגוף שלו עיקר אף פעם לא יכול להתחבר עם הזולת. "ולכן העושים גופם עיקר" –

ונפשם טפלה [הנפש באמת בבחינת "עד דלא ידע", כל מדרגה של הנפש היא בבחינת "מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן" וכו', ולכן מי שעושה את הגוף עיקר והנפש טפלה] אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה [כיון שהגוף עיקר תמיד יש אינטרס, הכוונה כמה זה יועיל לגוף. כל זמן שיש אינטרס זה נקרא "אהבה התלויה בדבר"]. וז"ש הלל הזקן על קיום מצוה זו זהו כל התורה כולה ואידך פירושא הוא כו'. [למה זה כל התורה?] כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלו' הנפש על הגוף [בשלש המלים האלו "כי יסוד ושורש" זה סופי תבות שד-י למפרע, זה שם, הפוך. זה נקרא גילוי בחינת הצדיק, "ועמך כלם צדיקים", שצדיק הוא מי שמתקשר-מתחבר לזולת.] מעלה מעלה עד עיקרא ושרשא דכל עלמין [יש כאן כמה מדרגות שנסביר בפירוש מהן כל המלים האלו]

וגם להמשיך אור א"ס ב"ה בכנסת ישראל [יש העלאה ויש המשכה. קודם לעלות מעלה מעלה, להעלות את הנפש על הגוף מעלה מעלה, ואחר כך להמשיך אור אין סוף לתוך מקור נשמות ישראל שנקרא כנסת ישראל] כמ"ש לקמן דהיינו במקור נשמות כל ישראל למהוי אחד באחד [שאחד העליון, שהוא עיקרא ושורשא דכל עלמין, ישרה בתוך האחד התחתון, שזה כנסת ישראל כאשר יש אחדות בכנסת ישראל, ואחרת אין השראת השכינה, בגלל שאין אחד למטה. בשביל לגלות את האחד העליון צריך להיות אחדות למטה, "למהוי אחד באחד"] דוקא ולא כשיש פירוד ח"ו בנשמות [אם יש פירוד אז אין אחד למטה, ואם אין אחד למטה אז לא יכול להתגלות ולשרות האחד למעלה] דקב"ה לא שריא באתר פגים [הקב"ה לא שורה במקום פגום. מה זה מקום פגום? כאשר יש מחלוקת, פירוד בין הנשמות, אז אנחנו במקום פגום. כל ישראל נקראים "מקום", שהקב"ה רוצה לשרות בנו, ואם יש פירוד ומחלוקת בין הנשמות אנחנו כולנו נקראים "מקום פגום", הקב"ה לא שורה במקום פגום] וכמ"ש [ואומרים בתפלה] ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך [מתי אפשר להמשיך ברכה, שזה אור הפנים? רק אם כולנו כאחד.] וכמ"ש במ"א באריכות:

"והנפש והרוח" – זו"ן

עכשיו נראה איך מפרש את זה אביו של הרבי שליט"א. הוא אומר "והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, בשגם שכולן מתאימו לאב אחד לכולנה". הוא אומר שיש כאן במשפט כל פרצופי האצילות, כל המדרגות, מלמטה למעלה:

הנפש הוא ממלכות [דאצילות] והרוח מז"א דאצילות, שז"א ומלכות שבהם יש בחינת חסדים וגבורות [בז"א ומלכות עיקר בנין הזעיר אנפין הוא מהחסדים ועיקר בנין המלכות הוא מהגבורות, אבל בכל זאת בכל אחד יש חסדים וגבורות] ובהם אין בחינת התאחדות כל כך כמו בחכמה ובינה [האחדות ביניהם לא כל כך גדולה כמו ב-יה שבשם הוי' שהם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"] כי החכמה ובינה שהם עשרים כתיב שנה לשון יחיד מה שאין כן השבע שהם זו"ן כתיב שנים לשון רבים [הרי כל הספירות, כתוב בזהר, מרומזות בחיי שרה, "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", אז מאה הם כתר ועשרים הם חכמה ובינה ושבע הוא זו"ן. על חכמה ובינה שהם "עשרים" כתוב "שנה", לשון יחיד, הכוונה שהיחוד שלהם גדול, אבל ב"שבע", שזה זו"ן, כתוב "שנים" לשון רבים, סימן שאין כל כך התאחדות כמו שיש למעלה ב"עשרים". הכל אמר דרך אגב, שבשתי מדרגות אלו, נפש ורוח, אין אחדות גמורה] ועיין בזהר הקדוש פרשת חיי שרה וכו'.

"גדולתן" – התפשטות החסדים; "מעלתן" – עלית הגבורות

ואם כן בנפש ורוח שהם בחינת מלכות וז"א יש חילוקי המדרגות בנפשות ורוחות [מה זאת אומרת? שבשתי המדרגות של נפש ורוח של כל אחד יש באמת חילוקי מדרגות – יש אחד שיותר מהשני, ולא לגמרי כולנו אותו הדבר. בבחינת שתי מדרגות הנפש והרוח יש נפש יותר גדולה ויש נפש פחות גדולה, וכך לגבי רוח. יש באמת חילוקים בין יהודי לבין יהודי] שזה גבוה מזה, וזו"ן הם נגלות [שתי המדרגות נפש ורוח, שהן זו"ן, נקראות "והנגלת", וה של שם הוי'] כמו שכתוב "והנגלת" שזה ו"ה נגלות, וכתיב כי שאל נא לימים ראשונים שקאי על זו"ן כידוע [יש פסוק "שאל נא לימים ראשונים" והכוונה לשבעת ימי בראשית, כתוב בזהר. ימים ראשונים זה בראשית. אז "שאל נא לימים ראשונים" הכוונה שזה נגלה, דבר שאפשר לשאול. מכאן לומדים שהימים הראשונים, שזה זו"ן, אפשר לשאול, הכוונה שאפשר לחקור שמה, בגלל שזה נגלות, על זה כתוב "והנגלת". אז אם כן, עם דבר שאפשר לחקור ולשאול הכוונה שאפשר להבחין בו במדרגות שונות, אחד למעלה אחד למטה, אחרת אין מה לחקור, אין מה לשאול] ואם בנפש ורוח שהם ממלכות וז"א יכול להיות שידעו שנפש ורוח דזה גבוה מנפש ורוח דחבירו. והחילוקי מדריגות שבהן הוא הן בגדולה והן במעלה [זאת אומרת, בשתי המדרגות נפש ורוח באמת יתכן שאחד יותר גדול מהשני, אבל בכל זאת יש שתי מדרגות בחילוקים שבין אחד לשני – אחד זה נקרא גדולה והשני מעלה. אלו גם מלים שכל פעם מופיעות בתניא. מה כתוב כאן? כתוב "והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן", אז מהלשון הזה סימן שיש גדולה "ומעלתן", יש באמת אחד שיותר גדול מהשני ויש אחד שיותר נעלה מהשני, אבל מי יודע את זה? משמע שהדבר נכון רק ש"מי יודע"? אז מה ההבדל בין "גדולתן" ו"מעלתן"? בכל התניא יש גדולה ומעלה, מה תמיד ההבדל בין גדולה למעלה?] גדולה הוא בחינת חסדים המתפשטים ומעלה הוא מלשון העלאה, הוא בחינת גבורות [גדולה בכל מקום היא התפשטות חסדים, שזה גדול, מתפשט, זה נקרא חסדים. יש גם אחד שיש לו יותר גדולה ויש שני שיש לו פחות גדולה, הכוונה כמה הטבע שלו, כמה חסד יש בו, שנקרא התפשטות של "טבע הטוב להטיב". ויש ענין שני, שיש אחד שבמעלה יותר גבוה, הכוונה כמה כלות הנפש, כמה כח העלאה יש לו בנפש, לטפס-לעלות, שזה נקרא הגבורות שנפש. אז אם כן יש אחד שיש לו יותר גדולה ויש אחד שיש לו פחות גדולה. יש אחד שיש לו יותר מעלה ויש אחד שפחות מעלה. אבל על שני הדברים האלו כתוב "מי יודע גדולתן ומעלתן" – הגדולה והמעלה שניהם נכונים לגבי הנפש והרוח, שכנגד זו"ן, ושם יש חסדים וגבורות, שנקראות גדולה ומעלה.] כי יש נשמות שהם מבחינת חסדים ויש נשמות שהן מבחינת גבורות כמו שכתוב באגרת הקודש בד"ה מה רב טובך כו' ע"ש [אחר כך בתניא באגרת הקודש יש אגרת מיוחדת שכתוב בה שיש נשמות ששרשן חסדים, ואז העבודה שלהן היא "ואתהלכה ברחבה", הוא כותב שם. להתהלך בהרחבה, בהתרחבות, בהתפשטות, "ופרצת". ויש נשמות שהשורש שלהם הוא גבורות, ואז עיקר העבודה שלהם נקרא "הצנע לכת" – "הצנע לכת עם הוי' אלהיך", ויש להם עליה מעלה-מעלה.

התגלות הצדיק הנסתר

בלשון אחר, יש צדיקים גלויים וצדיקים נסתרים. מי שעיקר השורש שלו חסדים הוא בבחינת צדיק גלוי, ומי שהשורש שלו גבורות הוא בבחינת צדיק נסתר. אחד מעיקרי הענינים של החסידות היה שאפילו הצדיק הנסתר צריך להתגלות. זה היה חידוש של הבעל שם טוב, שתמיד אצל צדיק אמתי יש יותר נסתר מאשר גלוי. כל ענין החסידות היה בחינת צדיק נסתר בעצם שבעל כרחו מתגלה, ואז הגילוי שלו הוא בבחינת התגברות החסדים. לכן אצלו, לנסתר שמתגלה, יש יותר "ופרצת", אפילו ממי שלכתחילה הוא בבחינת "ואתהלכה ברחבה". מצד הטבע שלו הוא נסתר, כל העבודה שלו היא העלאה בבחינת "הצנע לכת" ואם הנסתר חייב להתגלות – "על כרחך אתה חי" – נגד הטבע שלו, הוא הופך לגמרי את הגבורה להעלות ונעשה בבחינת התגברות של חסדים ואז יש לו "ופרצת" והפצה גדולה ביותר. זה נקרא "יפוצו מעינותיך חוצה".

זה נקרא שורש הגבורות בעתיקא, ש"לית שמאלא בהאי עתיקא" הוא התגברות החסדים. בשביל מי שהטבע שלו הוא "הצנע לכת", בשביל להתגלות הוא צריך להגיע לשורש המדה של עצמו, שורש הגבורות כמו שהם בעתיקא, בעתיק יומין, ושם בעתיק הגבורות הן בבחינת התגברות החסד. עיקר ענין החסידות שהגבורות הופכות להיות התגברות החסד. כך מהבעל שם טוב והלאה, והעיקר הוא הבעל שם טוב עצמו, שבטבע הוא היה צדיק נסתר. פעם, לפני הבעל שם טוב, צדיק נסתר שהיה מתגלה היה מת, לא היה מחזיק מעמד, ועיקר חידוש הבעל שם טוב הוא שהצדיק הנסתר בעצם יתגלה ואז ההתגלות שלו היא בהתגברות עצומה של חסדים. בכל זאת, מצד הטבע, שנקרא שורש הנשמה, עדיין נכון מה שכותב כאן שיש שורש של גדולה ויש שורש מעלה. כלומר, שורש שיותר שייך לחסדים מצד הטבע, להשפיע, ויש אחד שיותר שייך למה שנקרא "הצנע לכת", שזו העלאה מצד הטבע שלו. זה מה שכתוב כאן "מי יודע גדולתן ומעלתן".

[באמת נכון שיש בנפש ורוח יש חילוקי מדרגות] אך מי יודע גדולתן דחסדים ומעלתן דגבורות בשרשן ומקורן באלקים חיים בבינה [מי זו בינה? אמא ושם במקור הרי כל הנשמות, אפילו הנפש ורוח, קודם היו בסוד העיבור ברחם האם, ורחם האם נקרא המקור שלהם. זה מה שכתוב כאן "שרשן ומקורן באלקים חיים" – "אלקים חיים" פרושו אמא בקבלה. "מי יודע" – "מי" היינו אמא, והכוונה שאם נתבונן בשורש, במקור, אפילו של הנפש ורוח, גם אי אפשר לדעת. אפילו שלמטה, בהתגלות, בבחינת "והנגלת", "שאל נא לימים ראשונים", כאילו יש חילוקי מדרגות ואפשר לדעת משהו, אבל אם נתבונן שיש להם שורש בתוך אמא אז שם – "מי יודע", אפילו לגבי הנפש והרוח.

בינה: "שרשן ומקורן"

וג' הלשונות שורש ומקור [זה צריך להיות כנראה ב' הלשונות, וב' הלשונות שורש ומקור] הם לנגד גדולתן ומעלתן [מה שכתוב כאן "בשרשן ומקורן" הוא אומר שזה מקביל לגדולה ומעלה. מה הכוונה? ששורש תמיד בקבלה שייך לזכר, שהוא חסד, ומקור שייך לנקבה שהיא גבורה, ו"שרשן ומקורן" הכוונה שורש החסדים ומקור הגבורות, וזה שהם באמא, ב"אלהים חיים", גם השורש וגם המקור – שורש החסדים של הגדולה ומקור המעלה – שם "מי יודע", שם אי אפשר לדעת] כי על בינה כתיב שלח תשלח את האם [על זו"ן כתוב "שאל נא לימים ראשונים", אבל על אמא כתוב "שלח תשלח את האם". מה נקרא "שלח תשלח את האם"? כתוב בזהר ש"תשלח"... אי אפשר לחשוב שם, זה נסתרות. "שלח תשלח את האם" מפרשים בזהר שבאמא אין התבוננות, אי אפשר להבין שם, "ואת הבנים תקח לך" – בזו"ן אפשר להתבונן-לדעת] וזהו מי יודע, כי בינה הוא למעלה מהשגה ונקראת מי, וזהו מי יודע, כי על בינה כתיב שלח תשלח את האם

עד כאן היה "והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים". כל הקטע הזה נקרא שורש ומקור של זו"ן באמא לגבי הנשמות.

דעת: "שכולן מתאימות"

אחר כך יש ביטוי שני: "בשגם שכולן מתאימות". מה זה?

בשגם שכולם מתאימות בקו האמצעי [זה שייך לקו האמצעי, דעת. כל המשפט הראשון היה שייך לקו שמאל, לאמא. "בשגם שכולן מתאימות" הוא אומר שזה שייך לקו אמצעי. למה?] וזהו בשגם גימטריא משה [איפה כתוב "בשגם"? "בשגם הוא בשר", וחז"ל אומרים שזה משה בגימטריא. זו אחת הגימטריאות שמופיעות בפירוש בחז"ל. כתוב "בשגם הוא בשר ויהיו ימים מאה ועשרים שנה", שמרמז על משה רבינו. זה כתוב אצל נח, אז כתוב בזהר שנשמת משה היתה בשעת המבול, ועליו כתוב "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה". שוב, זה שורש משה בתוך המבול של נח] שהוא בחינת דעת [משה הוא הדעת, "רעיא מהימנא"] ובכל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו ע"ה כמו שכתוב לקמן פרק מ"ב ע"ש.

הוא אומר ש"בשגם שכולן מתאימות" מרמז למה שכתוב אחר כך בתניא בפרק מב, שלכל אחד, כל יהודי, יש ניצוץ של משה רבינו. כיוון שכל אחד יש לו ניצוץ של משה רבינו – על הניצוץ הזה באופן מיוחד הולך הביטוי "בשגם שכולם מתאימות", שלכולם יש את הניצוץ הזה, הוא שוה לכולם. זה נקרא "בשגם" – לגבי ה"בשגם", שזה משה, "כולן מתאימות", כל יהודי יש לו את זה. אז זה כבר לא שייך אפילו בהשתלשלות לגדולה ומעלה אחד לגבי השני. לכן זה יחוד יותר עליון.

חכמה: "אב אחד לכולנה"

אחר כך המדרגה השלישית, שזו המדרגה הכי גדולה, היא "ואב אחד לכולנה". מה זה "ואב אחד"?

היינו חכמה הנקרא אב [זה כבר קו ימין. הוא אומר שהסדר כאן הוא שמאל-אמצע-ימין. המשפט "והנפש והרוח מי יודע מעלתן וגדולתן בשרשן ומקורן באלקים חיים" הוא אמא, אחר כך "בשגם שכולן מתאימות" הוא דעת, אמצע. אמא היא בשמאל. אחר כך "ואב אחד לכולנה" הוא חכמה, ימין. אז המשפט עולה מאמא לדעת, וכאן הכוונה דעת עליון שמחבר את אבא ואמא, ואחר כך לאבא עצמו, שזה "אב אחד לכולנה"] היינו חכמה הנקרא אב, [לכולם יש אב אחד. אז המדרגה של אב אחד לכולם יותר גבוהה אפילו מהניצוץ שיש בכל אחד, שזה "בשגם", הניצוץ של משה רבינו, שכולנו היינו אב אחד ממש. אחר כך הוא חוזר על עצמו] והיינו שרשן ומקורן באלקים חיים הוא בבינה, כולנה מתאימות בדעת עליון שבין חכמה ובינה ואב אחד לכולנה בחכמה.

זה הסדר שמפרש: בינה, דעת עליון וחכמה, מלמטה למעלה. ואם כן, המדרגה הכי גבוהה היא "אב אחד לכולנה".

"ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש" הוא מ"אב אחד לכולנה", וזה "מצד שורש נפשם בה' אחד". על "ה' אחד" גם כתוב שתלוי דוקא בחכמה, שהיא "אחד האמת", "רק שהגופים מחולקים". זה עיקר הפירוש שלו על ההתבוננות בשורש הנשמות, שיש בזה שלש מדרגות של התבוננות: התבוננות של "מי יודע", זה צריך להתבונן לגבי כל אחד, כל יהודי, ש"מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים"; אחר כך צריך להתבונן, כמו שרבי נחמן כותב שעל ידי התבוננות מגלים את הדבר, "בשגם שכולם מתאימות", שכל אחד יש לו את הניצוץ של משה רבינו; אחר כך "ואב אחד לכולנה", שזה ממש מקור הבן שמעצמות מח האב, כמו שכתוב בפרק ב' בתניא, שאנחנו ממש עצם אחד.

"עולמות, נשמות, אלקות" שבנשמות

את המעלה והגדולה אחד על השני ואת השייכות ל"אלקים חיים" נפרש קצת יותר, על פי הדרך שלנו תמיד, של החסידות, בבחינת עולמות שבנשמות. העובדה שיתכן אחד למעלה מהשני אבל בשורש לא יודעים והשורש הוא "אלקים חיים ומלך עולם" אומרת ששייך לעולם, לכן העולמות משתלשלים מהבינה. אפילו שכאן מדובר על נשמות – זה נקרא עולמות שבנשמות. הניצוץ של משה רבינו בכל אחד נקרא הנשמות שבנשמות. זו פנימיות הנשמה של כל אחד. המדרגה של "אב אחד לכולנה" היא אלקות שבנשמות.

כאן באמת אפשר להסביר יותר שזה "עולמות, נשמות, אלקות" שבנשמות. ההתכללות בשלש המדרגות שלנו, שבעבודה הן הכנעה-הבדלה-המתקה והכל בהבדלה, שזה נשמות, היא "עולמות, נשמות, אלקות" שבנשמות. על כך כתובים שלשה ביטויים אלו, וזה מתאים לפי הפירוש שלנו כאן. בינה – שורש הנשמה בבינה הוא בחינת העולמות של הנשמות; שרש הנשמה בדעת עליון הוא נשמות של הנשמות. משה רבינו שייך להמשכת המן, מזון הנשמה, ובעצם הנשמה בתוך הנשמה; אבל השראת האלקות שיש בנשמה, האלקות של הנשמה, נקראת "אב אחד לכולנה", ש"אב" הולך על הקב"ה.

כל השתלשלות מתחילה רק ממה שקודם היה בעיבור באמא, רק אז זה מתחיל להתגלות ולהשתלשל. כל התהוות עולמות, מה שנקרא השתלשלות, הוא מה שקודם היה בעיבור באמא ומתחיל להיוולד ולהתגלות. שורש ההשתלשלות, שזה עולמות, הוא באמא, בבינה.

"להגביה" למלכות; "להעלות" בכל פרצופי האצילות

יש אחר כך עוד משפט: "כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקרה ושרשה דכל עלמין". הוא מסביר שגם במשפט הזה יש את כל הפרצופים. "להגביה" הוא אומר שזה נקרא להגביה את הנפש למלכות דאצילות. הוא לא מסביר למה. למי יש רעיון למה "להגביה" מתאים למלכות? כתוב שצריך להגביה וכו' את הנפש על הגוף למעלה מעלה, והוא אומר ש"להגביה את הנפש" הכוונה להביא אותה למלכות דאצילות. אחר כך "להעלות" זה עוד מדרגה, לז"א דאצילות, וכך הלאה. למה להגביה את הנפש עד המלכות דאצילות? למי שייכת עבודת ההגבהה? זה מה שלמדנו אצל יהושפט, שאצלו כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'". מלכות דקדושה נקראת עבודת ההגבהה, "ויגבה לבו בדרכי הוי'", ולכן באמת הרמז מתאים למה שמפרש כאן, ש"להגביה" היינו למלכות.

אחר כך "להעלות" היינו לז"א. מה שמעלים אפילו יותר מההגבהה הראשונה של המלכות זה להעלות ממלכות לז"א; ואחר כך "מעלה מעלה" זה בינה וחכמה, אמא ואבא. כתוב כאן "להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה", "מעלה מעלה" זה אמא ואבא ושניהם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"; "עד עיקרה ושרשה כו'" היינו "לב' הבחינות שבכתר, אריך אנפין ועתיק יומין". אז כאן הכל העלאה. המשפט הזה הוא גבורות; אחר כך הוא אומר "וגם להמשיך אור אין סוף".

הוא אומר שכל המשפט הזה הוא "להעלות", רק שיש בזה שש מדרגות, כנגד ששה פרצופים באצילות. גם "להגביה" הוא גבורות, אבל הן גבורות להביא את הנשמה לשרשה במלכות. אחר כך, להעלות עוד זה ז"א, אחר כך מעלה מעלה זה אמא ואבא, אחר כך "עד עיקרא ושרשא דכל עלמין", ש"עיקרא" הוא אריך אנפין, חיצוניות הכתר, "ושרשא" הוא פנימיות הכתר, עתיק יומין. בדיוק מתאים למה שהסברנו קודם, שכאשר הגבורות עולות עד עתיק אז באמת שם מתהפך להיות התגברות החסד, ואז גם ממשיך את אור אין סוף בכנסת ישראל.

אלו שני הפירושים שלו על הקטע של היום. באמת כדאי ללמוד את זה תמיד עם התניא. מי שרוצה ללמוד בעומק את הלשונות של התניא – זה הפירוש הכי טוב, רק שהוא לא על כל משפט, רק על קטעים פה ושם. על ה"יודע ספר"[ב] יש לו באמת אריכות גדולה, יש לו שני עמודים וחצי, שלשה עמודים כמעט, אז אולי פעם אחרת נלמד.