אמת, חסד ודעת אלהים

שבת פינחס (ח"ב)

שבת פינחס תשפ"ד – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר מתבאר מטבע לשון יפהפה בספר הושע ופירוש רש"י עליו – בדרך הרמז, הסוד והעבודה.

"אחד בארץ"

במסגרת הלימוד של הפרק היומי שלנו בנ"ך נמצאים כעת בתרי-עשר. סוף פרק ג בהושע הוא פסוק מפורסם שקשור לבקשת הגאולה – "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת הוי' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל הוי' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים"[ב]. חז"ל מסבירים[ג] ש"טובו" זה בית המקדש, "ההר הטוב הזה והלבנון"[ד], שקשור לימים האלה – ימי בין המצרים, ימי האבלות על בית המקדש. אנחנו רוצים שה' יחזיר לנו את בית המקדש, את הטוב, השרש של "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[ה] – המקום ממנו יוצאי רחמי ה' על כל העולם.

הפסוק הבא, תחלת פרק ד, הוא "שִׁמְעוּ דְבַר הוי' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַהוי' עִם יושְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" – ה' רב עם יושבי הארץ ותובע "אמת", "חסד" ו"דעת אלהים". ראשי התיבות של אמת-חסד-דעת הם אחד – זו התביעה של "הוי' אחד"[ו] מ"בני ישראל... יושבי הארץ" (היינו יושבי ארץ ישראל[ז]), מהם מצופה להיות "גוי אחד בארץ"[ח], לגלות את ה"אחד [הקב"ה] בארץ [בענינים הארציים]"[ט] על ידי "אמת... חסד... דעת אלהים בארץ".

"דעת אלהים"

את המושגים אמת וחסד רש"י לא צריך להסביר. הבטוי המיוחד כאן הוא "דעת אלהים"[י], עליו אומר רש"י (במהדורות המלאות והמדויקות) "'אין דעת אלהים' אין יודע את הקב"ה ומכירו וירא מפניו"[יא].

"דעת אלהים" מתחילה מלדעת את הקב"ה – פשוט לדעת שיש ה' בעולם (ס'איז דא א גאט אויף דער וועלט). אחר כך צריך גם להכיר את הקב"ה. כתוב[יב] שהכרה היא פנימיות הדעת – לא מספיק רק לדעת שיש ה' אלא צריך להכיר אותו. הכרת ה' היא הכרת המדות שלו, להכיר את יג מדות הרחמים – שאותו הקב"ה הוא "אל רחום וחנון וגו'"[יג]. צריך להכיר את הקב"ה כמו שמכירים חבר, הכרות קרובה. כאשר יודעים את הקב"ה ומכירים אותו – גם יראים מפניו. כל עוד יש ביחס לה' רק ידיעת המציאות, בלי הכרות איתו, אין באמת יראה מפניו. רק כאשר יש הכרה יש גם יראה – עמידה דום מול ה'.

שלשת הקוים

את שלשת המושגים אמת, חסד ודעת אלקים צריך להקביל לשלשת הקוים של הספירות. כמובן, "חסד" שייך לקו הימין, קו החסד – זה הכי פשוט. דעת-אלקים, השייכת כמובן לדעת, היא ראש הקו האמצעי ("ראשית דעת"[יד]). גם "אמת" שייכת הרבה פעמים לקו האמצעי, "תתן אמת ליעקב"[טו], אבל כאן צריך להבין אותה כביטוי של דין. כמו שבמדות הרחמים, "ורב חסד ואמת", האמת היא הדין ביחס לחסד.

הגר"א על הפסוק מסביר ש"'אמת' הוא דבר שבינו לבין עצמו, ו'חסד' הוא בינו לבין חבירו, ו'דעת אלקים' הוא בינו לבין המקום". גם ההסבר שלו תואם את ההקבלה לשלשת הקוים: עבודת האדם בינו לבין עצמו היא בעיקר במדת הגבורה – עבודת אתכפיא בפרט ותיקון המדות בכלל ("תתן אמת ליעקב"). עבודת האדם בינו לבין חברו היא בעיקר חסד, עבודה של אהבה מקו הימין. העבודה "בינו לבין המקום" היא עיקר הקו האמצעי, "תפארת ישראל"[טז] (כאשר הדעת היא נשמת התפארת[יז]).

אם כן, הסדר של אמת-חסד-דעת אלקים הוא שמאל-ימין-אמצע (ובסדר שלשת המוחין ה-י-ו), שלפי חכמת הצירוף[יח] הוא הסדר-הצירוף שמוליד את ספירת ההוד (הצירוף הכי נפוץ בשלישיות שבספר התניא, כפי שלמדנו הרבה פעמים). ספירת ההוד היא "עמק תחת"[יט], הכח לגלות אלקות למטה-מטה בארץ, ופנימיותה היא התמימות – התמים נוהג באמת (בינו לבין עצמו), חסד (ביחס לזולתו) ודעת אלקים (ביחס לקונו).