1

מוצאי כ"ה תשרי ע"ט – ציון דוד המלך, ירושלים

מאין ליש בכל רגע

הילולת רבי לוי יצחק מברדיטשוב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. נפל בר קיימא

רבי לוי יצחק מברדיטשוב ודוד המלך

אנחנו יוצאים מכ"ה בתשרי, יום ההילולא רבה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורן של ישראל. אנו זוכים לשבת במקום קדוש, בציון דוד מלכא משיחא, שיש קשר פשוט בינו לבין הברדיטשובר – שניהם חיו שבעים שנה. רבי לוי יצחק נולד בשנת ת"ק, בדיוק באמצע האלף הששי, בזריחה של האלף הששי, שרומזת לביאת משיח. הוא צעיר מהבעל שם טוב ב-מב שנים ומבוגר בחמש שנים מאדמו"ר הזקן. הוא הסתלק מעלמא דין בשנת תק"ע – "תקע בשופר גדול לחרותנו"[ב] – אז הוא חי את ע השנים מת"ק עד תק"ע, כמו שדוד המלך חי שבעים שנה, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[ג].

דוד הוא "מלכא משיחא", וכתוב שגם לברדיטשובר היה ניצוץ גדול – כלומר, התגלות עצומה – של משיח, של גאולה, עד כדי כך שעמיתו, רבי ברוך ממעז'יבוז', נכד הבעל שם טוב, אמר שאולי חושבים שאם יש בדור צדיק כרבי לוי יצחק מברדיטשוב לא צריך משיח, הוא כמו משיח. לכן הוא עשה ממנו 'חוזק', קצת התלוצץ ממנו – כדי להוריד את הקטרוג שאם הוא כאן, אין צורך יותר במשיח.

מדת רבי לוי יצחק – "טוב עין"

לבעל ההילולא יש קשר מיוחד לשנה הזו, תשע"ט, שמסימניה "עין טובה" וגם "טביעת עין"[ד]. אלה בדיוק המדות בהן הצטיין ביותר רבי לוי יצחק. הוא סניגורן של ישראל משום שהסתכל בעין טובה על כל יהודי, ומתוכה יש לו טביעת עין לראות את הניצוץ שבכל יהודי, את ה"חלק אלוה ממעל ממש"[ה], וללמד זכות על כולם. הוא דן את כל האדם, "באשר הוא שם"[ו], אפילו חוטא ורשע, לכף זכות – וכך הוא מעלה אותו מחוב לזכות (כדלקמן).

היום עלינו להתייחד איתו וללמוד ממנו את ה"עין טובה" שלו ואת ה"טביעת עין" שלו. ע"ט הוא גם "עין טובה" וגם "טוב עין", כבפסוק אומר "טוב עין הוא יבֹרך"[ז], "אל תקרי 'יבורך' אלא 'יברך'"[ח]. ה"טוב עין" מתברך, והתכלית שיהיה לו כח לברך את כולם. תפקיד הצדיק, לברך את עם ישראל, בא מתוך ה"טוב עין" שלו.

"קדושת לוי" – קדושת הברית

הערב נלמד את הקטע הראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה"[ט], "בתר רישא גופא אזיל"[י] – של ספרו הקדוש, "קדושת לוי". הספר נקרא דווקא על שמו הראשון, לוי, לשון "הפעם ילוה אישי אלי"[יא], לשון יחוד וזיווג בין איש ואשה, "כמער איש ולֹיוֹת"[יב]. איש ואשה הם הקב"ה וכנסת ישראל. שבט לוי הוא השלישי לרחם, ושלשת השבטים הראשונים הם חב"ד – ראובן-שמעון הם ראיה-שמיעה, חכמה-בינה, ולוי הוא דעת[יג], לשון יחוד (פנימיות ספירת הדעת[יד]), "והאדם ידע את חוה אשתו"[טו].

אם כן, "קדושת לוי" היא קדושת הברית. ה"אות ברית קדש" היא המייחדת בין החתן והכלה, האיש והאשה, ו"קדושת לוי" היינו קדושת הברית, קדושת היחוד, ממנה זוכים גם לשמו השני – יצחק, לשון צחוק ושעשועים. שרש הצחוק והשעשועים בספירת הבינה, "אם הבנים שמחה"[טז], והצירוף לוי-יצחק הוא על דרך מאמר חז"ל "אם אין דעת אין בינה [אם אין יחוד אין שמחה] אם אין בינה אין דעת [אם אין שמחה אין יחוד]"[יז]. לוי הוא היחוד ויצחק הוא השמחה מתוך היחוד וכדי לזכות להם צריך "קדושת לוי", קדושת היחוד, קדושת הברית.

קביעת העולם כ"בר קיימא"

מה המיוחד בכ"ה תשרי, יום ההילולא רבה שלו? שלשים יום, חדש בדיוק, לבריאת העולם בכ"ה אלול. מה משמעות שלשים יום לבריאת העולם? היום העולם נעשה בר-קיימא.

במשך שלשים יום ולד מוגדר כספק נפל והעבור שלשים יום הוא נעשה בר-קיימא (ואם הוא בכור אז גם פודים אותו). מהו נפל? נסיון לא מוצלח. הקב"ה עצמו עבר חויה זו כשהיה "בורא עולמות ומחריבן"[יח], לא מצאו חן בעיניו –העולמות האלה לא החזיקו, היו בבחינת נפל. היום עברו שלשים יום, האות והמופת וההוכחה שהעולם שלנו הוא בר קיימא. אדם הראשון נברא בראש השנה, הבר-קיימא שלו הוא ר"ח חשון, אבל לגבי כל העולם כולו כ"ה אלול הוא ה"יום ראשון" ("זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"[יט]).

שמחה מתוך תפיסת הברק

בפרט, האור – שנברא ביום ראשון – נעשה היום בר-קיימא. האור בטבעו מבריק, כ"ברק המבריק על השכל"[כ], ומיד מסתלק. ביום ראשון כתוב "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב", והרמב"ן מסביר ש"וירא אלהים את האור כי טוב" הוא גם כדי לקבוע אותו במציאות, שלא יסתלק – שיהיה בר קיימא.

מהו אור? "אור צדיקים ישמח"[כא], והוא נעשה בר קיימא היום, בכ"ה תשרי, בהילולת סניגורן של ישראל. בהילולא הנשמה עולה ועושה יחוד ושמחה בכל העולמות. אנחנו בשנה ה-209 מההסתלקות בתק"ע, סוד המלך הדר, הבר-קיימא אחרי העולמות שנבראו ונשברו, "וימלך... וימת"[כב].

מכיון שהברק עשוי להסתלק צריך לתפוס אותו. את הברק, שהוא יסוד אבא, תופסת הבינה (כפי שעוד נסביר). רבי לוי יצחק מברדיטשוב, כעוד מגדולי צדיקי החסידות, הוא עצמו תופעה של ברק – צריך לתפוס אותו, להפוך אותו לבר-קיימא. צריך לאחוז את הברק ולהפוך אותו, כדי שהברק, הצדיק המבריק הזה, יהיה בר קיימא אצלנו, בלב שלנו – לקלוט בלב שלנו אותו, את הספר שלו, את עבודת ה' שלו. צריך שישאר ברק, רק שהברק יהפוך להיות בר-קיימא.

נאמר גימטריא ראשונה: בר-קימא שוה שמחה. ממה השמחה? מהקליטה והלידה. הברק הוא מיסוד אבא, וכדי אל יברח יסוד אמא צריך לתפוס אותו. כאשר אמא תופסת את הברק של אבא היא נעשית "אם הבנים שמחה", ולכן בר-קימא עולה שמחה. למה האשה נקראת נקבה? מיסודה יש לה ספק קיומי – כל קיומה הוא בשביל להוליד, וכל ההריון היא בספק, בדילמה, אם מדובר בנפל או בר-קימא. נפל-בר-קימא נוטריקון נקבה. ביום השלשים ללידה היא יוצאת מהספק – "אין שמחה כהתרת הספקות"[כג], והיא נעשית "אם הבנים שמחה".

אורות דתהו בכלים דתקון

רבי לוי יצחק תמיד קרא לעצמו עם שם אמו, והצמח-צדק אפילו אמר שיש היכל בשמים שנקרא על שם רבי לוי יצחק בן שרה סאשה. לאביו קראו מאיר, אבל הוא לא הזכיר את עצמו עם שמו (על שמו הוא קרא לבנו, צדיק גדול שהסתלק בחייו, ואדמו"ר הזקן ניחם אותו[כד] – מאיר הוא אור שלא תמיד מחזיק מעמד...) – הכל כדי שהוא יחזיק מעמד ויתפס היטב במציאות העולם.

הוא היה תופעה שיכולה להיות נפל, אבל הוא התקיים שבעים שנה. ההתלהבות – הפראית לפעמים – בעבודת השי"ת יכולה להיות נפל. אבל לא! הוא הוכיח שאכן אלה אורות דתהו, אבל הם בכלים דתיקון (כלים מצד אמא דווקא כנודע). היום, בהילולא שלו, בכ"ה תשרי, יוצאים מהספק של כל החיים, ונקבע שהוא והאור שלו, הברק שלו, שנברא בכ"ה באלול, הוא כבר בר קיימא, לעולם ועד.

ב. תורת הקדושת לוי על "יש" ו"אין"

התייחסות ליש ואין בשלשה דורות בחסידות

אחרי הקדמה זו נתחיל לקרוא בפנים את התורה הראשונה בקדושת לוי. הנושא שלה הוא אין ויש. העולם נברא יש מאין, והוא כותב כאן שבעבודת ה' על האדם להיות תמיד ב"רצוא ושוב" בין היש והאין. כל רגע לעלות מיש לאין, להעלות את היש שיוכלל בתוך האין, וגם להמשיך שפע ברכה מהאין – ה"אַיִן מזל לישראל"[כה] – לתוך היש הנברא שלנו. הוא מסביר שה"רצוא" מהיש לאין הוא בסוד "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[כו], ואחר כך "והנגלֹת לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת" היינו המשכה מהאין ליש.

כל ענין האין, האין האלקי, הוא חידוש נפלא של הבעל שם טוב[כז], שדרש ש"אֵין מזל לישראל" היינו שה"אַיִן" הוא ה"מזל לישראל". אחר כך בא תלמידו, הרב המגיד, ואמר[כח] שכמו שה' ברא את העולם יש מאין תפקידנו – הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[כט] – להעלות ולהחזיר את היש לאין. בא תלמידו, רבי לוי יצחק, ואומר שצריך תמיד להיות ב"רצוא ושוב" בין היש והאין.

נושא היש והאין הוא הנושא היסודי ביותר של תורת החסידות, לכן מאד חשוב שנעמיק ונבין, כמה שאנחנו יכולים, בתורה הזאת.

שלשת תרגומי "בראשית"

נתחיל לקרוא בפנים. הוא פותח בפסוק הראשון בתורה:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

למלה הראשונה, "בראשית", יש שלשה תרגומים-פירושים שונים: אונקלוס מתרגם "בקדמין", תרגום יונתן "מן אולא" (בתחלה), ותרגום ירושלמי "בחוכמא". משלשתם, כאן הוא יביא דווקא את התרגום הירושלמי – כנראה קשור גם לתלמוד ירושלמי, מוחין דאבא, בחינת חכמה. מאיפה הוא לומד ש"בראשית" היינו "בחוכמא"? מהפסוק "ראשית חכמה יראת הוי'"[ל].

ודאי ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[לא], כל תרגום במדרגה אחרת: המושג "קדם" – "בקדמין" – הוא כתר בקבלה[לב]. חכמה היא עדן, בינה נהר וגן מלכות – "ונהר [בינה] יֹצא מעדן [חכמה] להשקות את הגן [מלכות]"[לג] – אבל זהו "גן עדן מקדם"[לד], ו"קדם" הוא כתר הקודם לכל עשר הספירות, העל-מודע הקודם לכל כחות המודע של הנפש, החל מהשכל, חב"ד (כחות המושכל), ואחריו המורגש והמוטבע. הכתר קודם לכל הכחות, אך יש לו אליהן יחס – הוא קודם להן – לכן, בתוך הכתר גופא קדם הוא אריך אנפין, חיצוניות הכתר, רצון בנפש. הרצון קודם לכל גילוי כח מודע בנפש.

"מן אולא", בתחלה, עוד יותר מוקדם – כך כתוב[לה] – עתיק, תענוג. "בחוכמא" כבר חכמה. אם כן, יש פה שני ממדים, שני פרצופי כתר, וחכמה. כאן הוא דווקא רוצה לדבר מהפירוש "בראשית"-"בחוכמא", אבא. "בראשית" היא נקודת התחלה ("מן אולא") של הדרוש, והוא יסביר לפי התרגום "בחוכמא".

"הוא הכל" – ה'דודל'ה' של רבי לוי יצחק

הכלל שהבורא ברוך הוא ברא הכל והוא הכל והשפעתו אינו נפסק מעולם

כתובים כאן שלשה דברים – "הוא ברא הכל, הוא הכל, והשפעתו אינו נפסק מעולם". אם "הוא ברא הכל והוא הכל" הוא ברא גם את עצמו – מה פירוש? ברא לשון יציאה לבר, כביכול הוציא את עצמו מעצמו.

השיר הכי מפורסם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב הוא הדודל'ה שלו, בו הוא שר לה' ומתבודד אתו. זו דוגמה יפהפיה להתבודדות עם ה', לדיבור חפשי עם הקב"ה – הוא פונה לה' בתואר 'דוּ', 'אתה', תואר חבה. באידיש, 'איר' הוא 'אתה' בלשון ריחוק, אבל 'דו' היינו 'אתה' בלשון קרבה. הוא פונה לה' ואומר שהכל 'דו' – מעלה דו, מטה דו, מזרח דו, מערב דו, צפון דו, דרום דו, דו-דו-דו. אחר כך הוא ממשיך: 'אז איז גוט איז דאך דו' – אם זה טוב זה אתה, 'חלילה ניט אויך דו' – אם חלילה לא (טוב) זה גם אתה, 'און אז דו איז דאך גוט' – ואם זה אתה, זה ודאי טוב[לו].

יש בבית שלשה 'דו', כל אחד שונה: 'דו' לשון נוכח, נוכח ה', נוכח עצמות ה'. אם זה טוב – זה אתה. יש הרגשת הטוב, הרגשת ה'אתה' של הקב"ה, דווקא כאשר טוב – הולך לי טוב. אם חלילה לא טוב – זה גם אתה. החויה של ה'גם אתה', כאשר רע, 'חלילה ניט', היא חידוש – 'דו' חדש, 'אתה' חדש. אבל המשפט הבא, השלישי – 'ואם זה אתה זה ודאי טוב' – הוא כבר ה'דו' העליון. קודם היה טוב ולא טוב – איך אני חווה את הטוב ואת הלא-טוב – אם טוב 'אתה' ואם לא טוב גם 'אתה', יותר עמוק ב'אתה'. אבל התוספת ש'אם זה אתה זה בודאי טוב', ולא סתם טוב אלא הכי טוב, טוב מאד, היינו מדרגה עליונה ביותר של 'אתה', עצמות ומהות ממש (ומה שלמעלה גם מהתואר "עצמות ומהות", כנודע מהרבי).

יש כאן הסבר למבואר בתניא[לז], שכאשר רואים את מקור הכל, העדן העליון – מאד מתאים לקדושת לוי – מאמינים, עד כדי ראיה חושית, שהכל טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב", הכל אור ה'. אז גם מה שנדמה רע הופך בפשטות ל"טוב הנראה והנגלה". כך הוא פועל בשיר, עם שלשת שלבי ה'דו' – כשרואים שהכל ה', "הוא הכל" שכותב כאן, אז הכל טוב כי ה' הוא עצם הטוב. ה' מוציא-בורא את עצמו, משקף את עצמו, אז הוא גם הנפעל – היש הנברא הוא השתקפות של היש האמתי, ככה מוסבר בחסידות[לח].

התהוות, השגחה, ברכה

שוב: הוא ברא את הכל, הוא הכל, והדבר השלישי – "והשפעתו אינו נפסק מעולם". תמיד יש השפעה, זרימה, בין "הוא ברא הכל" ל"הוא הכל", בין שני 'הוא'. בהשפעה התמידית הזו – כמו שקצת ירמוז כאן, וכמוסבר הרבה בהמשך הספר – יש בעצם שלש בחינות:

• הראשונה, ההשפעה בה מדובר כאן בפשט, שכל רגע הוא מהווה את הכל, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[לט], ברגע ההוה.
• השניה, עוד זרימה בין הבורא לבין הנברא (שגם הוא 'הוא'), שנקראת השגחה – ה' משגיח על הכל, עיניו פקוחות תמיד להשגיח על כל מעשה בראשית.
• השלישית, גם בפשט "השפעתו אינו נפסקת לעולם" – משפיע במובן של מברך, זן ומפרנס כל בריותיו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, שפע ברכות.

השאלה האם פעולת ההתהוות ופעולת ההשגחה זהות, או שמדובר בשני דברים שונים, היא סוגיא בחסידות. כאן אמרנו שיש שלש זרימות, שלשה כחות – כח אחד שמהוה, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"; כח שני, שמשגיח; ועוד כח, שמברך (כמו שכתוב בשמואל "כי לא יאכל העם עד בֹאו כי הוא יברך הזבח"[מ], בברכתו הוא ממשיך שפע לכל העם[מא]) – התהוות, השגחה וברכה[מב].

התהוות – פה, השגחה – עין, ברכה – עין ופה

כדי להבין יותר נתבונן בסיפור התהוות הבריאה בציור-משל של בן אדם (שהרי "דברה בתורה בלשון בני אדם"[מג]):

מפורש בתורה שה' ברא את העולם במאמר, "בעשרה מאמרות נברא העולם"[מד] – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", "ויאמר אלהים יהי רקיע", "ויאמר אלהים וגו'". כל מאמר – ובמיוחד הראשון – הוא "פתח פיך ויאירו דבריך"[מה], "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". לפי זה, ההתהוות נמשלה לאמירה היוצאת מהפה, כביכול. כתוב גם ששרש אמר הוא השרש המובהק של התהוות העולמות – אור-מים-רקיע[מו] – וכך הכל התהווה יש מאין. אם כן, התהוות היא אמירה.

מהי השגחה? פעולת עינים, כפשוטו – משגיחים על משהו בעינים. השגחה היא שמירה – האבא והאמא משגיחים על הילד לשמור אותו, שלא יפול בפח, שלא יסתכן. אפשר לומר שהשגחה היא גם הטבה למישהו, אבל עיקר ההשגחה הוא פשוט לראות מה קורה אתו, להיות מודע לכל המתרחש סביבו, ולשמור עליו היטב. נאמר בצורה אחרת – עיקר ההשגחה הוא שאתה אף פעם לא מתרחק ממני, "קרוב הוי'"[מז], אני איתך, אני רואה אותך, מסתכל עליך, שומר עליך. ההתהוות היא דרך הפה אבל ההשגחה דרך העינים – דווקא בעינים אני איתך, העינים קושרות בינינו. טביעת העין, העין הטובה, היא הקושרת ביני לבינך, כמו שנסביר יותר.

מה עם ההשפעה השלישית, זרם הברכה התמידי מהבורא לנברא? התורה פותחת ב-ב רבתי של "בראשית", שחז"ל[מח] אומרים שהיא לשון ברכה. ברכה מפורשת מופיעה רק יותר מאוחר בתורה, בברכת "פרו ורבו", קודם לדגים ולעופות ואחר כך לאדם (ודאי יש חידוש בברכתו). רואים שהברכה הולכת עם אמירה (דבר פשוט): בדגים כתוב "ויברך אֹתם אלהים לאמר פרו ורבו"[מט], ועוד יותר מובהק באדם – "ויברך אֹתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻׁה"[נ].

הולכים לצדיק – אנחנו אצל דוד המלך, אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב – ורוצים שיברך אותנו. איך? בפה, הברכה היא (גם) בדבור. אבל מאיפה בא הכח לברך? מהעינים – "'טוב עין הוא יבֹרך'ז הוא יברך"ח. כנראה הפה לבדו מספיק כדי להוות ועינים טובות לבדן כדי להשגיח, אבל כדי לברך צריך לחבר את העינים והפה – קודם צריך להסתכל על המיועד לברכה ב"טוב עין", בעין טובה, וגם בטביעת עין, ואז מ"ויברך אתם אלהים" להמשיך, כסדר הפסוק, ל"ויאמר להם אלהים" – המשכה מהעינים לפה. הברכה עצמה היא המשכת שפע.

בשבת כתוב שוב "ויברך" – "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אֹתו", ודורשים חז"ל[נא]: "ברכו במן". מן הוא שפע – שפע פרנסה. הכל רמוז כאן, שלשת ערוצי הזרימה בין הבורא לבין הנברא – הכח המהווה (בפה), הכח המשגיח (בעינים), והברכה-ההשפעה שלא נפסקת לרגע.

התהוות-השגחה-ברכה – הכנעה-הבדלה-המתקה

מה יכול להיות המבנה היסודי של שלש הפעולות הללו? בלשון הרוגאטשובר[נב] יש "פועל", "נפעל" ו"פעולה" – הוא הפועל ("הוא ברא הכל"), הוא הנפעל ("הוא הכל") והוא הפעולה ("והשפעתו אינו נפסק מעולם"). אצלנו המבנה הוא הכנעה-הבדלה-המתקה[נג]:

פשוט שהברכה בסוף היא ההמתקה.

התהוות היא במאמר-דבור, שלכאורה גם הוא המתקה ("מל" לשון דבור), למה כאן היא הכנעה? כי בהתהוות יש העלם הבורא מן הנברא, "אכן אתה אל מסתתר"[נד]. ה' מהוה אותנו תוך כדי שהוא מתעלם מאתנו. ההתעלמות מאתנו היא, מצדו כביכול, על דרך "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו"[נה]. הוא מסתיר עצמו מאתנו, ורק ככה יכול לברוא אותנו יש מאין – מצדו זו הכנעה (וגם אצלנו, התעלמות וריחוק הבורא מאתנו פועלים אצלנו הכנעה גדולה יחד עם רצון עז להתקרב אליו יתברך[נו]).

העינים המשגיחות קשורות ל"קדושת לוי" שהסברנו קודם, קדושת הברית – "ברית כרתי לעיני"[נז]. צריך לכרות ברית לעינים, לקדש את העינים, כדי שהן תהיינה עינים טובות, הרואות כל מה שמתרחש, משגיחות ושומרות, וגם עושות הכנה קרובה להיטיב ולהשפיע כל טוב סלה.

שוב, התהוות היא הכנעה; השגחה היא בחינת ברית מילה, הבדלה (שעל ידה הנשמה מתלבשת בגוף ומשגיחה עליו, כנודע בהקבלת השתלשלות-התלבשות-השראה להכנעה-הבדלה-המתקה); ברכה בפועל היא כבר המתקה.

הבעל שם טוב לימד אותנו שכל מצוה שעושים צריכה להיות עם שלש אלה – הכנעה-הבדלה-המתקה. כל שלש הפעולות האלה הן המצוה שהקב"ה עושה בכל רגע – "רחבה מצותך מאד"[נח] – הוא מהווה את העולם, משגיח עליו ומשפיע לו ברכה. כך הוא בעצמו בהכנעה-הבדלה-המתקה לגבי עולמו שברא לכבודו, שבעצם הכל הוא.

ארבע מדרגות בבריאה

נמשיך לקרוא:

כי בכל רגע משפיע שפע לברואיו ולכל העולמות ולכל ההיכלות ולכל המלאכים ולכל חיות הקודש.

הוא מחלק את מעשה בראשית לארבע מדרגות – עולמות-היכלות-מלאכים-חיות הקדש. כל מה שהוא כותב ודאי מכוון, ואם יש חלוקה לארבע היא מסתמא כנגד י-ה-ו-ה, ומשמע שמלמטה למעלה. חיות קדש לפי חז"ל[נט] והרמב"ם[ס], וגם כאן, הן המלאכים הכי גבוהים. למה הקדושת לוי אוהב חיות הקדש? חיוֹת לשון חיוּת – כולו אור ה', חיות מה', הבוער לה' ביקד-אש[סא] של קדש. אם אפשר לשייך את רבי לוי יצחק לסוג של בריאה – הוא שייך לחיות הקדש, הוא עצמו חית קדש[סב].

בארבעת היסודות חיות הקדש הן אש. ככלל, מלאכים מורכבים משני היסודות העליונים, רוח ואש – "עֹשׂה מלאכיו רוחות משרתיו אש לֹהט"[סג]. אבל כאן הוא מחלק – יש מלאכים, שהם "רוחות", ויש משרתים, חיות הקדש כאן, שהם "אש לֹהט". בארבעת היסודות, אש ורוח הם "הנסתרֹת"[סד], יה, וכך גם כאן המלאכים (רוח) וחיות הקדש (אש) הם יה. היכל כאן הוא כמו מיכל, דלי מלא מים. הרבה פעמים היכלות הם המלכות, אבל כאן העולמות הם העפר. ברור שחיות הקדש ומלאכים הם אש ורוח ושהעולמות הם יסוד העפר, הדומם, וממילא יוצא שההיכל הוא כנגד יסוד המים, הצומח (בסוד ארבעה שנכנסו לפרדס, עולם היצירה, כנודע, שבו אבני שיש טהור הנדמים כגלי מים, בסוד ההיכל[סה], ולכן הזהירם רבי עקיבא "אל תאמרו מים מים כו'"[סו]). ה' ממשיך לכולם השפעה בכל רגע.

י	חיות הקדש	אש	מדבר
ה	מלאכים	רוח	חי
ו	היכלות	מים	צומח
ה	עולמות	עפר	דומם

בריאת העולם – בעבר או בהוה?

נמשיך בפנים:

ולכן אנו אומרים יוצר אור ובורא חושך.

כל תורה בספר מתחילה בקושיא אותה הוא בא לתרץ. עד עכשיו לא ראינו קושיא, אבל במשפט זה כבר מבינים מה הקושיא. הקדמנו שהוא מפרש "בראשית ברא" כתרגום ירושלמי, "בחוכמא ברא", והוא יסביר תיכף שחכמה היא 'יש', וה'יש' תופס את המציאות כנבראת, לא בהוה, לעומת מה שלמעלה מהחכמה, בחינת קדם (ת"א "בקדמין" וכ"ש ת"י "מן אולא"), שם נתפסת המציאות כמתהווה בכל רגע בהוה ממש.

אם כן, מה הקושיא שלו? קושיא ידועה – למה "ברא" לשון עבר? למה בפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", משמע שה' ברא פעם? הרי ה' בורא בכל רגע! כל הענין שה' "יוצר אור ובורא חשך" בכל שניה, אז למה שהתורה תתן לנו, על ההתחלה, מקום לטעות ולחשוב שה' לא מחדש את העולם בכל רגע תמיד, שכל מעשה בראשית הוא סיפור של פעם?!

גם הרמב"ם מדבר על כך במורה נבוכים, וגם הרמב"ן[סז]. בגלל קושיא זו – ועוד קושיא, ש"בראשית" לשון סמיכות – גם רש"י וגם האבן עזרא מסבירים ש"ברא" אינו ברא בעבר, אלא 'ברוא'. רש"י אומר שהכל נסמך לפסוק השלישי – בתחלת בריאת שמים והארץ, והארץ היתה כך וכך, אז "ויאמר אלהים יהי אור". הרמב"ם במורה נבוכים[סח] לא כותב ככה, אלא שהכל כפשוטו – גם "בראשית" הוא כפשוטו וגם "ברא", דבר ראשון ה' ברא פעם, לפני כך וכך שנים, את השמים ואת הארץ. זהו הנושא, זו הקושיא, מה שמנסים להבין כאן.

"יוצר אור ובורא חשך" בכל רגע

לכן, אומר כאן רבי לוי יצחק, מתפללים כל בקר "יוצר אור ובורא חשך", על פי פסוק בישעיהו[סט] – "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע". אנחנו משנים מלשון הפסוק ואומרים "ובורא את הכל". לפי מה שאמרנו קודם, ב'דודלה', גם הרע הופך להיות טוב – אם יודעים שהכל 'אתה' אז ממילא הכל טוב, "טוב מאד", "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

בכל אופן, ההתחלה ב"יוצר", עוד לפני "בורא" – שניהם בלשון הוה – משמעותית מאד, מה שהוא רוצה כאן:

ולא יצר אור וברא חושך רק יוצר בלשון הוה, כי בכל רגע הוא יוצר שבכל רגע הוא משפיע חיות לכל חי [אמרנו שיש התהוות ויש השפעת חיות.] והכל מאתו יתברך והוא שלם [כעת קצת משנה. קודם אמר שהוא ברא הכל והוא הכל והשפעתו לא נפסקת לשניה. כאן אומר "הכל מאתו" – כמו שהפסוק אומר "כי ממך הכל"[ע], ומוסיף-מחדש "והוא שלם", כפי שמיד מסביר:]. והוא כלול מהכל [מה פירוש שלם בזהר? בזהר הקדוש – ומוסבר בספר עבודת הקדש[עא], ובאריכות בחסידות – ה' נקרא "שלימותא דכולא". מה השלמות שלו? שכמו שיש לו כח בלי גבול, שהוא אין סוף, ככה יש לו כח בגבול. רק שלפני הצמצום הראשון, בלשון האריז"ל, כח הגבול לא בא לידי ביטוי. כל ענין הצמצום הוא להפוך את היוצרות, שכח הבלי גבול, האין סופיות של הבורא, יתעלם, וכח הגבול שלו יתגלה. אבל גם לפני כן, בתוך האין סופיות שלו, היה כח הגבול. על שם כך הוא נקרא שלם, וכך כותב כאן – 'והוא שלם', ובמה? 'והוא כלול מהכל'. אם הכל יוצא ממנו סימן שהוא כלול מהכל, הוא שלם.]

מדרגות בחוית 'אין'

מכאן מתחילה העבודה, שאדם צריך להגיע לבחינת אין. מה פירוש אין? ראש חב"די אומר 'איך בין גארנישט' (אני לא כלום), פשוטו כמשמעו. ידוע הרמז ש-אבג – איך מלמדים ילדים בחיידר אבג? יש כאן כמה מלמדים – ראשי תבות איך בין גארנישט. תעשו חשבון כמה שוה[עב]. אבל גם את הבטוי הזה אפשר לפרש ברבדים שונים. בחב"ד הפירוש שאני באמת כלום, איני כאן בכלל – זהו בטול במציאות, פשוטו כמשמעו.

הקדושת לוי הוא תלמיד מובהק של הרב המגיד ממעזריטש. אחד החידושים העיקריים של המגיד ממעזריטש הוא ש'אצילות איז אויך דא'[עג] – אצילות היא לא רק עולם עליון למעלה, אלא יש אצילות בכל עולם. מהי האצילות בכל עולם? מדת האין שבו. בכל עולם האצילות היא חויה אחרת של האין.

לדוגמה, איך חווים את האין בעולם הבריאה, עולם השכל? "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע"[עד], כפי שלומדים ממשה רבינו, "משה זכה לבינה"[עה], "אמא [בינה] מקננא בכורסיא"[עו], בעולם הבריאה. אם מגיעים למצב של 'איני יודע כלום' הגעתי לאין, אבל לא שאין לי שום מציאות – יש לי גוף ונפש, אבל איני יודע כלום. מהו האין של 'איני יודע כלום', שער הנון של רבי נחמן[עז]? 'אצילות איז אויך דא', מדת האין בעולם הבריאה, עולם השכל.

האין ביצירה – ידיעה שאיני כלום

מהי מדת האין בעולם היצירה? העולם בו 'הסתובב' רבי לוי יצחק מברדיטשוב (כמו הארבעה שנכנסו לפרדס, כנ"ל), איך 'חסיד שמח', אב-הטיפוס של עולם היצירה, צריך לחוות את האין? נראה איך הקדושת לוי מפרש את 'איך בין גארנישט':

ולכן כשאדם בא לאין ויודע שהוא אינו כלום [אני צריך לדעת שאיני כלום. לא בדיוק הווארט החב"די, שאיני נמצא – אלא שאני צריך לדעת שאני, הדבר הזה שנמצא כאן, הוא לא כלום. איני מבטל את עצם המציאות שלי, אלא רק יודע שהגוף הזה, עם הנפש החיה שבתוכו, וכל המחשבות שלי – הכל כלום, לא כלום. זו מדת אין בעולם היצירה.] רק הבורא ברוך הוא נותן בו כח [לא לומר חלילה "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"[עח], אמירה שהיא כבר העלם גמור של הבורא מהנברא, אלא לדעת שיש לי גוף וידים ומחשבות, אבל אין לי כח לעשות כלום בלי הכח ששופע בי מהבורא יתברך בכל רגע, מהאין. זה נקרא שאני לא כלום – לא שהתבטלתי במציאות. זו מדת אין בעולם היצירה.]

אז מכנה להשם יתברך בשם בחינת יוצר [כאן הוא מזכיר בפירוש את המושג 'יצירה'. אם אני מגיע למדת אין, מכיר שאין לי כח לכלום, רק כל רגע ה' שופע לי כח – אני מכיר את ה' כ"יוצר", בלשון הוה. בתפלה זו נקראת "ברכת יוצר" – אף שמוזכרים בה גם "בורא" וגם "עושה", העיקר הוא "יוצר" (תחלת הפסוק והברכה). גם לפי הקבלה ברכת יוצר שייכת ליצירה (היינו סוד ההיכלות כנ"ל, שבכל עולם ועולם ההיכלות הם בחינת יצירה. לפי כוונות האריז"ל מברכת יוצר ואילך עולים בהיכלות, יצירה, של עולם הבריאה, ודוק). העיקר הוא "יוצר אור", האור שנברא בכ"ה אלול ונעשה בר קימא היום, כ"ה תשרי.] דהיינו לשון הוה שגם עתה הוא יוצר [אם כן, בשביל יוצר, לשון הוה, צריך להיות בבחינת אין.].

התחלה מחוית יש

אמרנו שיש כאן קושיא שלא כתובה בפירוש – למה כתוב "ברא" ולא "בורא"? מה התירוץ שמתחיל להתרקם? שכנראה ה' דווקא רוצה שבהתחלה לא נהיה במצב של אין, אלא במצב של יש. מצב של יש הוא שכל, שמתחיל מהחכמה, לכן הוא מביא את התרגום "בחוכמא". מהי חכמה בקבלה? "עומק ראשית"[עט], העבר הרחוק. למי שבחכמה יש תודעה של עבר – לא רק של הוה – ולכן הוא יכול לומר "ברא". כנראה יש ענין שהתורה תתחיל דווקא מהחכמה, שחווה את העבר. אף על פי שעיקר עבודת ה' להגיע ל"יוצר אור", מדת האין שבכל העולם, לפי מדרגתו, להרגיש את ההוה ולהרגיש שאני לא כלום, צריך להתחיל מההיפך:

אכן כשאדם מסתכל בעצמו [אמרנו שאדם בבחינת אין, בדרגת האין שהוא מתאר כאן, לא חושב שאינו קיים – אבל הוא לא מסתכל בעצמו, לא אגוצנטרי. הוא מרגיש שהוא נמצא, אבל יודע שאין לו כח משל עצמו, ומי נותן לו כח? רק ה'. "כשאדם מסתכל בעצמו" היינו שיש לו אינטרסים, פניות אישיות, מסתכל בעצמו מה הוא צריך. כמו אחד שיאמר 'אני צריך פרנסה' – זו באמת שטות.] ואינו מסתכל באין אז הוא במדריגת יש [אם הוא מסתכל בעצמו הוא הופך להיות יש – הוא לא אין. אז כל המציאות בעולם היא משהו אחר לגמרי.] אז מכנה להבורא ברוך הוא רק בחינת יצר [בלשון עבר, וככה 'ברא' – "בראשית ברא אלהים". אבל מה ה' עושה "בראשית"? רוצה לברוא קודם את מציאות היש, היא החידוש. בשביל ה' אין אינו חידוש, אין הוא בפשיטות ויש בהתחדשות. לכן ה' בורא דבר ראשון תודעת "ברא", תודעת עבר, שאינה האמת – זהו עלמא דשקרא. ה' רוצה שלאנשים תהיה בחירה חפשית, או להסתכל בעצמי – להיות יש – או רק להסתכל בבורא ולהיות אין.], דהיינו שברא אותו כבר [פעם, בעבר.]

"אשר יצר את האדם בחכמה"

ולכן אנו אומרים אשר יצר את האדם בחכמה [גם נוסח זה נכנס לברכות שלנו, לא רק "בראשית ברא" אלא "אשר יצר". כל פעם שאדם מתפנה – בעולם העשיה, לפי הקבלה[פ], מוציא פסולת, סימן שהוא עצמו מלא פסולת – הוא מברך את ה' "אשר יצר". גם על זה צריך לברך את ה'. בברכות קריאת שמע אומרים "יוצר", אבל כאן אומרים "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו...", שני לשונות עבר. אכן, סיום הברכה הוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות", לשון הוה, אבל לא מדובר בעצם ההתהוות של האדם הכלול מגוף ונשמה, רק במה שה' רופא כל בשר, הגוף, על ידי שמפליא לעשות, מחבר הנשמה לגוף.], דחכמה הוא מדריגת יש [כאן עיקר האמירה וגם עיקר הקושי. מי ש'ירוק' בחסידות יכול לשאול – חשבתי שחכמה היא אין ובינה היא יש, ופתאום אתה אומר לי שחכמה היא יש?! בנקודה זו צריך להתעמק עוד כדי להבין[פא]. בהערות כאן מציינים שהוא מתבסס על זהר[פב] על הפסוק "ויפגע במקום... וישכב במקום ההוא"[פג] – כדלקמן בארוכה[פד].]. ולכן שפיר שייך יצר ולא יוצר.

נאמר בלשון צחות: היכולת לעשות כזה קונץ, שאדם ירגיש עצמו נפרד – "יש ודבר נפרד בפני עצמו", בלשון החסידות[פה] – דורשת הרבה חכמה. בשביל עשיה צריך חכמה. בתניא[פו] מוסבר שהחכמה נחשבת עשיה – המדרגה הכי נמוכה – ביחס למדרגות שמעליה. אבל "שבעים פנים לתורה", ניתן עוד ווארט ל"כלם בחכמה עשית" – צריך להיות מאד חכם בשביל לעשות דמיון שנבראתי בעבר. ל"אשר יצר את האדם בחכמה" נדרשת חכמה עצומה, חכמה אלקית של הקב"ה, "הוי' בחכמה יסד ארץ". לפי זה החכמה היא חוש פנימי איך לעשות חויה של יש נפרד. פלאי פלאים. איך מסיימים את ברכת "אשר יצר את האדם בחכמה"? "רופא כל בשר ומפליא לעשות". ה"יצר את האדם בחכמה", "יצר" לשון עבר, דורש המון חכמה – עד כדי כך שנדרשת לשם כך חכמה של הנתיב העליון ב-לב נתיבות חכמה, הנקרא "שכל מופלא"[פז]. "מפליא לעשות" – "אאלפך חכמה"[פח], אלף אותיות פלא.

אין ויש באבי"ע

תודעת "אשר יצר את האדם בחכמה" – גם "יצר" לשון עבר, וגם "בחכמה" – היא התודעה של עולם העשיה. אמרנו שיש שלש מדרגות אין, ובעולם העשיה תודעה של יש. גם בעשיה "אצילות איז אויך דא", אבל האצילות לגמרי מוסתרת, "אף עשיתיו"[פט]. אף ראשי תבות 'אצילות פה', אבל כמה ש'אצילות פה' היא מוסתרת, לכן חווים בעשיה רק יש. עולם העשיה הוא בעצם גלות – כתוב[צ] שיהודים בחו"ל הם בעולם העשיה – והדבר מתבטא בהסתכלות האדם על עצמו. כל הדאגות בבני-חיי-מזוני – כל הצרכים, שגם גורמים לדאגה – הן גלות. האדם מוטרד כי הוא מסתכל על עצמו.

יש שלש מדרגות אין. באצילות האין הוא באמת – הוא לא כלום, "אין עוד מלבדו"[צא]. בעולם הבריאה, אמרנו, אין היינו 'איני יודע כלום'. בעולם היצירה הפירוש שאין בי שום כח, רק מה ששופע מה', "כי הוא הֹנתן לך כח לעשות חיל". אחר כך ב"אף עשיתיו" חווים יש, אבל "הוי' בחכמה יסד ארץ"[צב], יש חכמה עילאה ויש חכמה תתאה, מלכות שמקננת בעשיה. דווקא שם "אשר יצר את האדם בחכמה" – גם יצר לשון עבר, וגם בחכמה. ולסיכום:

אצילות'איך בין גארנישט' באמת (אין מציאות אני) – תורת חב"ד

בריאה'איני יודע כלום' – שער הנון של רבי נחמן

יצירה"כשאני לעצמי מה אני" (איני כלום בפני עצמי) – חסידי פולין (רבי לוי יצחק)

עשיה'אני יש' (כך נדמה בהיות האין האלקי מוסתר, "אף עשיתיו")

הוי' מֶלֶך

אומרים בשחרית "הוי' מֶלֶך, הוי' מָלָך, הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"[צג] – הוה, עבר, עתיד. המשפט הזה, כמו "יוצר אור", מתחיל דווקא בהוה, ואליו הוא מתייחס:

ולכן נאמר בכתבי האר"י ז"ל שה' מלך הוא בחינת אין [ההבדל במשפט הזה, של הוה-עבר-עתיד, הוא בנקודות – מֶלֶך, מָלָך, ימלֹך. יש בקבלה דרושים שלמים על הנקודות[צד]. ניקוד מֶלֶך ע"ה עולה אין – מתאים למה שכותב כאן, שההוה הוא מי שהגיע לדרגת האין.],

[פעולת ה' כמלך היא המשכת השפע – להיטיב, לחלק את השפע הקצוב לכל אחד ואחד בכל רגע ורגע בהוה:] כי ה' מלך שהוא עכשיו נותן בנו חיות [תפקיד המלך לתת חיות. אם מָלָך פעם – נתן פעם. אם ימלוך – יתן בעתיד, צריך להבין את הכוונה. אבל אם הוא מלך בהוה – נותן כעת חיות. לכן צריך מֶלֶך.]. והוא בחינת אין [לא ה' הוא בחינת אין, אלא אני, החווה את ה' כמלך בהוה, בבחינת אין. כדי לחוות את ה' כמלך בהווה צריך להיות אין, כפי שמסביר:] שאין אנו כלום רק שהשם יתברך נותן בנו כח.

כפי שאמר קודם – כשאנחנו בהוה אנחנו אין. שוב, באיזה עולם האין הזה נמצא? בעולם היצירה. "הוי' מֶלֶך" ביצירה – ה"יוצר" של רבי לוי יצחק, שם הוא נמצא ולשם הוא רוצה שנגיע כולנו, האין של היצירה. איפה "הוי' מָלָך" (בעבר)? בעולם העשיה. איפה "הוי' ימלֹך"? בעולם הבריאה. הבריאה היא מבינה, "עומק אחרית", העתיד בקבלה:

בריאההוי' יִמלֹך

יצירההוי' מֶלֶך

עשיההוי' מָלָך

אין – למעלה מהטבע

והנה האין הוא מתנהג הכל למעלה מהטבע.

מי שמגיע לאין, יודע שאין לו שום כח מעצמו – 'איך בין גארנישט' בעולם היצירה – כל הנהגתו היא למעלה מהטבע. כלומר, הוא זוכה לראות נסים בחייו, על כל צעד ושעל, מדי יום ביומו – כי הוא אין.] והיש [מי שדואג לפרנסה שלו וכו', שמסתכל על עצמו, ולכן נמצא בגלות.] מתנהג בטבע [אצלו הכל טבע. אם הוא דואג לפרנסה שלו – כל הפרנסה תהיה לפי טבע. חבל, בדאגה לפרנסה שלו הוא מקפח את פרנסתו בדרך נס, הוא יורד ל"אף עשיתיו" – "אף" לשון חרון אף, נמצא תחת הנהגת הטבע (אף = טבע).

חיבור היש והאין על ידי תורה ומצוות

כעת מתחיל משהו חדש:

אמנם ההתחברות שאנו מחברים היש באין הוא על ידי המצוה ותורה שנקראת והחיות רצוא ושוב [ה' נתן לנו תורה ומצוות – ערוצים של קשר. כתוב[צה] שתורה בגימטריא "רצוא ושוב". התורה היא חיינו, "תורת חיים", "והחיות [החיוּת] רצוא ושוב". כל התורה היא רצוא ושוב, וכעת יסביר בפרטות איך המצוה היא "רצוא ושוב".]

וזה שכתב הזוהר כי המצות והתורה הוא סתום ואתגליא [יש בכל מצוה סתים וגליא, ממד פנימי, נשמה, סתום, וממד חיצוני גלוי. הסתום הוא האין והגליא הוא היש. כל מצוה היא חיבור – מצוה לשון צוותא וחיבור[צו] – ומה היא מחברת? בין האין ליש. כל מצוה היא ערוץ התקשרות בין הבורא לנברא, גילוי שהכל הוא הבורא. סוד הפעולה בין הפועל לבין הנפעל.] כי סתום הוא מרומז לאין ואתגליא מרומז ליש [בכל מצוה יש את האין-הסתום והיש-הגלוי.] שהוא התחברות יש באין ואין ביש [בשני הכיוונים. צריך לחבר את היש באין, "רצוא", ואת האין ביש, "שוב".]

אין ויש במצוה – סתים וגליא

כעת הוא מפרש את המלה "מצוה" לפי תיקוני הזהר[צז]:

ולכן נקראת מצוה כי מ"צ [תחלת המלה 'מצוה'] הוא בא"ת ב"ש י"ה [הוא אומר שכל מצוה מתחילה מצ, יה באתב"ש. אלב"ם הוא אלף-בית של חכמה, אור ישר, ואתב"ש אלף-בית של בינה, אור חוזר.] דהיא בחינת האין ואותיות ו"ה של מצוה הוא בחינת יש [י-ה הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אין, ו-וה הן "והנגלֹת לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת", יש[צח].] ולכן אותיות י"ה הוא סתום [מסתתר באתב"ש.] כי אין הוא סתום.

ונבאר זה מהו הנסתר והנגלה שבמצוה [בדרך עבודה. העבודה שלו – בכל מקום שבא להסביר בעבודה – היא עבודה של עולם היצירה.].

דזה שאנו פועלין במצוה שאנו עושין נחת רוח להשם יתברך זה הוא בסתר [בכל מצוה "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים"[צט] – זה הביטוי – לכן אנחנו נקראים "רעיתי"[ק], אנחנו רועים ומפרנסים את החתן, את אבינו שבשמים. כתוב[קא] ש"אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" כנגד אבי"ע – "רעיתי" היא בעולם היצירה. שם אנחנו "רעיתי", עושים נחת רוח לה', לכך צריך לכוון. כתוב בכוונות המקוה שבתחלת כתר שם טוב[קב] שעבודת ה' במדת התפארת היא כדי לעשות נחת רוח לה' כדי שיתפאר בנו, "ישראל אשר בך אתפאר"[קג]. הכוונה של התפארת – עיקר מדות הלב, עיקר עולם היצירה – היא לעשות נחת רוח לה'. היות שלא רואים את הנחת רוח, אלא רק מאמינים בה – זהו חלק הנסתר. זה נקרא שאנחנו נותנים את עצמנו לה'. אחד שיודע שאין לי כח בכלל, הכל ה', והוא זכה אותי להיות כ"מסייע שאין בו ממש"[קד] – בלשון הבעל שם טוב[קה] – וזה, משום מה, עושה נחת רוח לה'. נחת לשון ירידה – ממשיך שפע. אני עושה לנחת לה', זהו החלק הנסתר של כל מצוה, מצ, "הנסתרֹת להוי'".] שאינו נראה לנו

[אבל ה-וה הוא "לנו". מה פירוש? מה שכותב כאן:] ומה שאנו פועלין טובות לעצמנו [אחד שמניח תפלין כדי שיהיה לו טוב – חושב שתפלין הן סגולה, שיהיו לו בני-חיי-מזוני רויחי. שם מזוזה כי יודע שמזוזה היא שה' הוא "שומר דלתות ישראל", ישמור לו את הבית, ולכן שם מזוזה. בסדר, מותר לעשות כך[קו] – זה 'יש'. מי שעושה מצוה "להוי'" זה אין, ומי שעושה בשביל עצמו, שיהיה לי גן עדן, זה ה"לנו" שבמצוה, "והנגלֹת לנו ולבנינו", וה.] זה הוא נראה לנו.

וזה פירוש הכתוב הנסתרות לה' אלהינו, פירוש הנסתרות בחינת הסתר שבמצות שאנו פועלין הוא לה' אלהינו שמה שאנו פועלין בו הוא נסתר לנו. והנגלות הבחינת התגלות הוא לנו ולבנינו, הוא מה שאנו מביאים שפע הוא נגלה לנו.

מצ-להוי' – מקום, וה-לנו – זמן

נאמר רמז יפה: הוא אומר שה-מצ של המצוה הוא "הנסתרֹת להוי'", וה-וה "הנגלֹת לנו", מה שאנחנו רואים. כמה שוה "להוי'... לנו"? להוי'-לנו שוה מצוה עם הכולל, כבר שייך למצוה. אבל הכי פלא, כשאני מחבר את ה-מצ למלה "להוי'", כמו שכותב כאן – ה-מצ של המצוה, החלק הנסתר, הוא "להוי'", לעשות נחת רוח לבורא יתברך – אני מקבל 186, מקום. כפי שהוזכר, פסוק המפתח בזהר לתורה זו הוא "ויפגע במקום... וישכב במקום ההוא". הרמז של מצ-"להוי'" עולה מקום. זה בפני עצמו לא היה מספיק, אבל כמה עולה וה יחד עם "לנו"? מה הולך יחד עם מקום? זמן. יש מקום וזמן – מצ-להוי' שוה מקום, וה-לנו שוה זמן.

איך נסביר זאת? הרבה פעמים כתוב שזמן למעלה ממקום, שזמן הוא זכר ומקום הוא נקבה, אבל מקום הוא כינוי של הקב"ה – "הנה מקום אתי"[קז], "הוא מקומו של עולם". מקום הוא המצב הנתון, הרקע. מהו זמן? הקו, מה שמזדמן, מה שמשתנה – "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת וגו'"[קח]. זמן הוא דברים הווים ומשתנים. כאן הזמן הוא וה-לנו וה-מקום שברקע, השרש, הוא מצ-להוי' (צלם הוי', פנימיות "צלם אלהים"[קט]). מצ-וה היינו מצוה ו"להוי'... לנו" עולה מצוה עם הכולל.

ה"אין" – האמונה הנסתרת ברדל"א

לפני שנמשיך, נקדים עוד משהו לגבי עצם המושגים יש ואין. אמרנו שלפעמים החכמה נקראת אין והבינה יש, וכאן הוא כותב מהזהר שהחכמה היא יש. ומה הבינה? גם יש. מה ההבדל בין החכמה לבינה? במקום אחד בכתבי האריז"ל כתוב שיש שתי מלים חשובות מאד שעולות יש: מלה אחת היא יקר – כמו בפסוק "יקרה היא מפנינים"[קי], שהולך על התורה[קיא] (וכידוע הרמז: "יקרה היא מפנינים" = תורה!). השניה קשורה, אבל אותיות אחרות לגמרי – שבח. כתוב בקבלה ש-יקר שוה יש ו-שבח שוה יש, אבל יקר הוא ה-יש של החכמה[קיב] ו-שבח ה-יש של הבינה. שבח הוא גם דבר שמשביח, שהיוקר שלו כל הזמן עולה, מתפשט ומתרחב – התפשטות והתרחבות שייכות לבינה.

כתר כאן הוא האין, אף שלא כותב בפירוש. הוא כותב שחכמה היא היש, ואם חכמה היא היש, הכתר הוא אין – "החכמה מאין תמצא". אבל כמה שוה כתר? יש-יש. אם כל יש הוא י שמות אל, אז כתר הוא כ פעמים אל (והסימן: "אין כאל ישֻרון"[קיג] – ה"אין" הוא סוד הכתר, העולה כ פעמים אל, "כאל"). זו מלה – או "ישׂישׂ עליך אלהיך"[קיד], או בניקוד אחר, ישׁישׁ, שהוא אחד מכינויי הכתר. כתר הוא עתיק, עתיק יומין, אדם קשיש בלשון חז"ל, שבלשון תורה נקרא ישיש. כתוב "בישישים חכמה"[קטו] – הישיש זוכה לחכמה, אבל מתברר שהחכמה בעצם יוצאת מהישיש.

כתוב שישיש, ב"פ יש, היינו שני פרצופי הכתר – עתיק ואריך – אבל אחר כך גם החכמה והבינה הם יש, כל אחד בפני עצמו, רק שהחכמה היא יש והבינה היא "להנחיל אֹהבי יש"[קטז], כאשר ה-יש הופך ל-שי, "שי עולמות"[קיז] שעתיד כל צדיק לרשת ב"עומק אחרית". זה פירוש אחד בקבלה. פירוש שני אומר[קיח] משהו קצת אחר, שהיש התחתון של הכתר – אריך, שקודם הסברנו שהוא קדם – מתחלק לשנים. כאשר מחלקים יש לשנים יוצא קנה-קנה, ויש פסוק במשלי – "קנה חכמה קנה בינה"[קיט]. ה-יש של אריך מתחלק לשנים – קנה-קנה. קנה הוא גם צינור, ערוץ, בין העל-מודע למודע, בין הכתר לחכמה ובינה. יש ערוץ אחד מהכתר לחכמה, המזל העליון, "נֹצר חסד", שהוא "'קנה חכמה", ויש ערוץ מהכתר לבינה, המזל התחתון, "ונקה" (בו אותיות קנה), "קנה בינה". כלומר, ה-שי מתחלק חצי-חצי. אבל לפי הכוונה הקודמת כל אחד בפני עצמו הוא יש, רק שיחסית זה יש וזה שי, ומקור שניהם הוא הכתר המכונה ישיש.

אם כן, כעת הכל הפך ליש – הכתר הוא יש כפול, חכמה היא יש ובינה היא יש. אז איפה באמת נמצא האין? יש כמה פירושים בקבלה מהו "רישא דאין". לפי הרבי מקאמרנא אין הוא רדל"א. עתיק הוא ז"ת דעתיק, לא ג"ר דעתיק, היש הפנימי, ואילו ג"ר דעתיק, האמונה הפשוטה, הוא האין. מאד מתאים למה שרבי לוי יצחק אומר כאן. אם הוא אומר שהחכמה היא יש אפשר לחשוב שכללות הכתר היא האין, הלא-מודע, אבל באמת האין הוא הראש העליון של הכתר, רדל"א. איך אתה עושה נחת רוח לה' בעולם היצירה? זו האין, חויה של אין, שהיא אמונה.

מה שאמרנו כעת היה הסבר לכך שהאמונה, שאנחנו עושים נחת רוח לבורא יתברך, היא ה-מצ, החלק הנסתר של המצוה, ואילו מה שטוב לנו, מה שאנו מתברכים על ידי המצות, הוא ה-וה של המצוות.

סיום התורה – פירוש הפסוק

וזהו בראשית ברא אלהים, פירוש שהשם יתברך ברא יש [אמרנו שלגבי השי"ת האין הוא בפשיטות והיש הוא בהתחדשות, החידוש של מעשה בראשית הוא היש. וכן רמוז בחמש האותיות הראשונות של "בראשית" – ברא יש.] שהוא ראשית [ראשית המודע, הרגשת האני ליש.] ועל ידי זה נתהוה בריאת שמים וארץ [קודם ה' ברא יש ומהיש ברא שמים וארץ.],

כי קודם הכל נתהוה באין [משפט סתום, שהוא קצת מסביר יותר בתורה הבאה (ועוד בהמשך). הוא אומר שהמלה "את" (שהיא קצור של "אית", יש בארמית. אית = יש מאין, והוא סוד "הנה מקום אתי") – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – היינו עולמות של צחצחות, עולמות של אין. קודם ה' בורא את העולמות בבחינת אין, ואחר כך האין הזה, עולמות האין, מהוים ממוצע ומעבר לעולמות שלנו, עולמות של יש. ה' רוצה להגיע לעולמות של יש (ועד להנחיל לכל צדיק וצדיק שי עולמות לע"ל, אותיות ברא שי לפי הסדר של בראשית. לפי זה, בראשית הוא נוטריקון ברא שי עולמות).]

[הוא מסיים את התורה בתרגום ירושלמי הנ"ל:] וזהו שתרגם ירושלמי בחוכמא ברא כו', כי חכמה הוא בחינת יש [וה' ברא את העולם, לשון העלם, בכח היש שלו, בהיותו "שלימותא דכולא" כנ"ל. כמו שהסברנו, לעשות "יש" דורש הרבה חכמה – חכמה של ה' איך לעשות אצלנו דמיון היש, איך לעשות את ה"ברא", לשון עבר (גם דמיון היש הוא מציאות[קכ] שה' ברא לכבודו, כאשר נבחר בחיים).].

ג. טביעת עין – הכח ללמד זכות

טביעת עין – המעבר מהיש לאין

נעבור כעת לנושא של טביעת עין, שהזכרנו קודם:

טביעת עין היא לשון טבע. כאן הוא אומר שמי שזכה למדרגת אין הוא למעלה מהטבע ומי שבבחינת יש הוא בטבע, הכל מתנהג אצלו בטבע. עין מלבישה את ה-אין, כידוע הכלל בזה[קכא]. בעצם עין היא גם ממוצע מחבר בין אין לבין יש. אם כן, מהי טביעת עין? מעבר מלמעלה מן הטבע לתוך הטבע, גם המעבר הוא ב"רצוא ושוב" – יכולת כל הזמן להיות ב"רצוא" מהטבע אל הלמעלה מן הטבע ו"שוב" מהלמעלה מן הטבע אל תוך הטבע.

טביעת עין וסימנים – אין ויש – כלל ופרט

כאשר עסקנו בטביעת עין[קכב] למדנו שעל פי הלכה טביעת עין היא הכרעה יותר חזקה מאשר סימנים. יש ווארט אחד כללי, בנגלה, שנוגע גם למה שלמדנו כרגע: האחרונים אומרים שהכרעת טביעת עין יותר חזקה מהכרעה של סימנים, כי טביעת עין היא הכרה בחוש ואילו סימנים הם הכרה בשכל. מה הוא הסביר לנו כאן? ששכל מתחיל מחכמה, הוא יש. אם כן, סימנים הם הכרת היש של הדבר. אבל מהי טביעת עין? איפה החושים? ב-ז תקוני גולגלתא, ככתוב בחסידות[קכג] וקבלה – בכתר. למעלה מהחושים יש את האין האמתי, רדל"א, כפי שהסברנו עכשיו, שהוא גם למעלה מה"ישיש". ברדל"א גובלת הגולגלתא, בה ז תקוני גולגלתא, החושים בנפש, חוש יותר חזק מהשכל, מהסימנים. ככה מסבירים, שהכרה חושית מכריעה ביחס להכרה שכלית.

אבל יש עוד ווארט מאד פשוט, ממש 'גדר' – למה סימנים הם הכרה שכלית? כי סימנים הם זיהוי על פי פרטים. ואילו טביעת עין היא זיהוי על פי כללות. מהי טביעת עין? אם אני מזהה אותך כי אני זוכר שיש לך נקודת חן בדיוק במקום הזה, ואני רואה מישהו עם נקודת חן באותו מקום – זהו סימן, פרט שמצביע על הכלל. אבל הכרה חושית, טביעת עין, אינה הכרה מפני שיש לך נקודת חן במקום פלוני – אני פשוט מכיר אותך. אני רואה את ההילה שלך, את הכלל שלך. זו בחינה שבקבלה נקראת "כולם נסקרים בסקירה אחת"[קכד] – אני סוקר אותך בעת ובעונה אחת וכך מכיר אותך. בקבלה זו דרגת הגולגלתא.

שוב, הכרה חושית היא הכרה כללית, שאני מכיר אותך, ולא מזהה איזה פרט שאומר לי שזה אתה. [לא חכמה ובינה?] הייתי יכול לחשוב שכלל ופרט הם חכמה ובינה. בתניא[קכה] כתוב שחכמה היא לא שכל, היא חוש, אז באמת כך. אבל כאן כותב שחכמה היא שכל, היא יש. הסברנו שעל פי קבלה מתכוון ליסוד אבא, שמתחיל להיות יש, ושם מתחיל להיות זיהוי לפי פרטים. כלל גדול בחסידות שגדר השכל הוא פירוט – כח מפרט, כח שמתייחס לפרטים. לכן מאד מתאים שהוא יהיה סימנים. ואילו לתפוס את כללותך, איך שאתה בכלל זו טביעת עין.

תשע"ט – טביעות עין של טוב עין

אנחנו בשנת תשע"ט – תהא שנת טביעות עין. יש גימטריא יפהפיה שלא אמרנו עדיין. אמרנו שרבי לו יצחק הוא "טוב עין" ויש לו "עין טובה" ו"טביעות עין", שמאפשרת לו לסנגר על כולם. אמרנו שלפעמים הלשון בחז"ל היא "טביעת עין" ולפעמים "טביעות עין" – נפק"מ לגימטריא. עין טובה טביעות עין עולה תשע"ט (עין טובה טביעת עין הייתה לפני שש שנים, תשע"ג) – רמז יפהפה שטרם אמרנו.

טביעת עין – העין נטבעת בחפץ והחפץ נטבע בעין

דברנו בשיעורים על כך שבטביעות עין יש מה שאני טובע עצמי, את העין שלי, בתוך החפץ (טביעת עין זכרית, פועלת במציאות) ומה שהחפץ טובע עצמו – בדרך אור חוזר – בתוך העין שלי (טביעת עין נקבית, מקבלת מהמציאות). הסברנו לאור זאת מחלוקת בין רבינו חננאל לים של שלמה, האם צריך ידיעה גמורה – שאני מזהה את החפץ במאה אחוז – או שדי בידיעה שאינה גמורה.

הסברנו שאם טביעת עין היינו טביעת עצמי בתוך החפץ, אור ישר שאני מקרין (כמו שכתוב בחסידות שהסתכלות היא הקרנה), מקרין את המציאות שלי אל תוך החפץ, אני יודע אותו בידיעה גמורה. אבל אם אני רק מקבל רושם מהחפץ, החפץ נטבע במח שלי, דרך העין, שהיא שער למח, יש ידיעה אבל זו ידיעה שאינה גמורה. דעת ה"ים של שלמה" שטביעת עין היא על ידי אור חוזר מהחפץ למח שלי, ועל כן אין כאן ידיעה גמורה. דעת רבינו חננאל שטביעת עין היא הקרנה ממני לחפץ, וממילא יש בה ידיעה גמורה. זו נקודה חשובה שמצטרפת לשיעורים הקודמים.

נאמנות טביעת עין בארבעה דברים

עוד דבר מאד יפה המפורט בראשונים בנוגע לטביעת עין – לטביעת עין יש נאמנות לארבעה דברים: דיני נפשות – להרוג אדם לפי עדות שזהו הרוצח; הוצאת ממון – המוציא מחברו עליו הראיה, ואם שנים נכנסים לבית ואומרים שאנו מכירים שהחפץ הזה שייך למישהו אחר, גנבת ממנו, מוציאים ממון ממוחזק; איסורים – כל האיסורים מותרים על פי טביעת עין, אני אומר שזהו בשר כשר לפי טביעת עין; השבת אבידה – רק בה צריך תלמיד חכם, לפי הרמב"ן והרשב"א, כי יש חשש שישקר, או שלא ידייק, לפי רש"י. ארבעת הדברים – הוצאת ממון, איסורים והשבת אבידה[קכו] – מכוונים כנגד י-ה-ו-ה:

ינפשות

הממון

ואיסורים

ההשבת אבדה

יש כאן חלוקה ל"הנסתרֹת... והנגלֹת". סימנים מספיקים לאיסורים והשבת אבידה, אך לא לדיני נפשות והוצאת ממון (לכן, לדעת מי שאומר שטביעת עין דקלא אינה כטביעת עין בראיה אלא רק סימן, היא לא מועילה לשני הראשונים, אבל הבית שמואל – וכך לכאורה הלכה פשוטה – אומר שיש לשניהם אותו תוקף).

כוונת הלב, טביעת עין, הגדת עדות

דבר נוסף שהמרדכי אומר[קכז], שכל העדות, הכח של טביעת עין – בדיני נפשות, בהוצאת ממון, באיסורים ובהשבת אבידה – מתחילה בעוד משהו, עוד לפני טביעת העין. דבר פשוט – העד שרואה משהו צריך לכוון שהוא הולך להעיד, ולכך קוראים כוונת הלב. כלומר, טביעת עין גופא מתחילה מכוונת הלב אצל עדות. צריך שהעד יכוון לראות משהו על מנת להכיר אותו, כדי שיוכל להעיד עליו.

אם כן, ישנם בעצם שלשה שלבים – כוונת הלב, טביעת עין, הגדת העדות. זו דוגמה מובהקת של חש-מל-מל[קכח]. מה הרווחנו? שטביעת העין היא במקום ה"מל" הראשון, ברית המילה, מקום ההבדלה (כנ"ל ביחס להשגחה בכח העינים). כוונת הלב היא ה"חש", טביעת עין היא ה"מל" הראשון, ואחר כך על פי שניהם הוא יכול להעיד בבית הדין על משהו (כולל דיני נפשות) מתוך טביעת העין שלו, שמכריעה – "פתח פיך ויאירו דבריך" ב"אור כי טוב", "מתוק האור".

חשכוונת הלב

מלטביעת עין

מלהגדת עדות

כח הבירור של העינים

היה גם שיעור[קכט] על הפסוק שקראנו בשמחת תורה, "בטח בדד עין יעקב"[קל] – שצריך לראות רק את הברכה-טוב-חיים, ראשי תבות בטח, שעולה "עין יעקב". שהעין תסתכל רק, "בדד", ב"בטח" – שתבחר רק בברכה ולא בקללה, רק בטוב ולא ברע, רק בחיים ולא במות. ש"עין יעקב" תהיה תקועה וטבועה רק בשלשת אלה.

אם יש לפני "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה"[קלא], "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע"[קלב] – באיזה סוג טביעת עין מדובר? טביעת עין של רבינו חננאל, שיוצאת למציאות ובוחרת בה. בהסתכלות לפי טבע, רק מה שמתקבל בעין שלי, אני מקבל ערבוביא – לא יכול להבחין. אני מסתכל על יהודי ורואה בו דברים טובים ודברים לא טובים – אני רואה הכל, לא כמו רבי לוי יצחק שרואה רק את הטוב. לראות בך רק את הטוב היינו טביעת עין זכרית, שיוצאת מהעין שלי ונטבעת רק בפרט בו אני בוחר בזולת, וחוץ מזה איני רואה[קלג].

הבחירה להסתכל רק על הטוב היא כח אדיר של בירור, "כֻלם בחכמה אתברירו"[קלד] – בירור שאני עושה מכח הראיה, העין הטובה שדנה את כולם לכף זכות. אני רואה רק את הברכה ולא את הקללה, רק את החיים ולא את המות, רק את הטוב ולא את הרע. כך צריכה להיות טביעת העין של צדיק ("ועמך כֻלם צדיקים"), זה ה"בטח בדד עין יעקב" בו מסיים משה רבינו את התורה. לכן הסיום ממש הוא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – עשה-תיקן את העינים, שיהיו עם כח של קדושה להקרין ולהטביע עצמן רק במה שהעין צריכה לראות, ברכה-טוב-חיים. זו תוספת מאד חשובה – ככה רבי לוי יצחק לימד זכות, ככה הוא מעלה אותנו.

"ועוד מעט ואין רשע" – סוד הנקודות הטובות

הדבר הזה מאד מזכיר לנו – ואפשר לומר בדרך אפשר שבא ממנו – את לקו"מ רפב. רבי נחמן מאד העריך את רבי לוי-יצחק, ויש תורה שלמה בלקו"מ[קלה] שהיא הספד שלו. יתכן שיש עוד תורות של רבי נחמן בהשראת רבי לוי יצחק, אך יש לומר, קרוב לודאי, שאחת מהן היא תורה רפ"ב – אולי התורה הכי מפורסמת של רבי נחמן – על הפסוק "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו"[קלו]. אתה רואה מישהו רשע, כך הנפש הבהמית תופסת אותו, וצריך לחפש אצלו את ה"עוד מעט", את הנקודה בה הוא לא רשע. לכל יהודי יש נקודה בה אינו רשע, יש לו "ועוד מעט".

כתוב בפסוק "ועוד מעט", ב-ו. "ועוד מעט" שוה "אאלפך חכמה". צריך חכמה לראות זאת. הסברנו שתשע"ט היינו תהא שנת מעט. עט הוא השער של מעט. מה ענין "מעט"? "ואתם המעט מכל העמים"[קלז], "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים"[קלח], וגם לקיים את הפירוש המופלא של "ועוד מעט ואין רשע". למצוא את הנקודה – נקודה היא חכמה תמיד – בה "ואין רשע". אם אני מוצא את ה"ואין רשע", אחר כך "והתבוננת על מקומו [הראשון] ואיננו [כי כבר עלה משם]".

היות שהפסוק מתחיל בכך שצריך למצוא נקודה, חכמה, סימן שהחלק הראשון של הפסוק הוא חכמה והחלק השני בינה. "ועוד מעט ואין רשע" – חכמה, "והתבוננת [בינה] על מקומו ['אי זה מקום בינה'[קלט]] ואיננו". "איזה הוא חכם? המכיר את מקומו"[קמ] בבינה, כי הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

טביעת עין בנקודות הטובות

שוב, כאשר רבי לוי יצחק מסתכל על יהודי איך הוא מלמד עליו זכות? על רשע, על חוטא. קודם כל, הוא "וירא און ולא יתבונן"[קמא]. הוא תופס את ה"עוד מעט ואין רשע" שלו. יש לו עין טובה, ומתוכה יש לו טביעת עין של רבינו חננאל – עין טובה שמביטה ומתבוננת ומטביעה ובוחרת את ה"עוד מעט" שם הוא "ואין רשע", ואז מעלה אותו להיות לא רשע.

איך זה עובד בדיוק? יש תופעה ידועה שאם אני מסתכל עליך חזק מאד מצד האחור פתאום אתה מרגיש זאת ומסתובב אלי. זהו סימן המובהק שמביאים לכך שיש איזה כח של הקרנה, איזו אנרגיה שיוצאת מהעינים. לפעמים שתי בחינות אלה, מה שנכנס לעינים, ידיעה שאינה גמורה, ומה שיוצא ומקרין מהעינים, נקבה וזכר, היינו ההבדל בין ראיה והבטה (קשור ל"ואביטה"). סתם ראיה פירושה קבלה לתוך העינים, אבל הבטה – פעולה חזקה – פועלת משהו על המציאות בראיה.

"ותמֻנת הוי' יביט"

על משה רבינו כתוב "ותמֻנת הוי' יביט"[קמב]. איך אדמו"ר הזקן פירש[קמג]? שהוא מביט על המציאות כמו שה' רואה אותה, רואה את המציאות מתוך העינים של ה' כביכול. איך ה' רואה את המציאות? לא כתוב, אבל בפשטות זהו ההבדל בין איך שה' רואה את המציאות לאיך שאנחנו רואים את המציאות: סתם אדם שחי בטבע מקבל רושם מהמציאות – רואה את המציאות, לא מביט בה. אבל הסתכלות ה' כולה השגחה, כמו שאמרנו שההשגחה היא פעולה תמידית של עיני ה'.

לגבי משה רבינו אפשר לומר עוד יותר – לא רק שהוא מביט כמו שה' מביט על המציאות, ראיה פועלת, אלא עוד יותר מזה, "ותמֻנת הוי' יביט", הוא מקרין את תמונת ה' על המציאות, שמציאות ה' תשתקף בכל לעין כל. זהו עוד ממד, עוד פנים לתורה – הוא משקיף על המציאות, כמו אחד שיש לו משקפת. הוא לוקח את "תמֻנת הוי'" – שהכל ה' – ושם אותה על המציאות, ממשיך אותה לגילוי במציאות. אם כן, יש בראיה-הבטה שלו שתי בחינות, ראית המציאות כמו שה' רואה – שהוא פועל על המציאות בראיה שלו – ושימת התמונה של ה' על המציאות. כמו במצות "פרו ורבו", המצוה הראשונה של פרשת השבוע – להרבות את הדמות, שעוד ה' קטן יסתובב במציאות, הוא שם את התמונה של ה' במציאות.

הזזה עצמית על ידי כניסה ל"מקום" החבר

איך המתבונן פועל את ה"והתבוננת על מקומו ואיננו"? באמצעות כח העין, שממש נכנס וחותם את עצמו, טובע את עצמו על המציאות. יש עוד מאמר חז"ל מאד חשוב לגבי לדון את החבר – "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"[קמד]. יש בזה הרבה פירושים – פעם למדנו פרצוף שלם, מאד עשיר, של פירושים למאמר. השפת אמת כותב[קמה] שמאמר חז"ל זה בא לומר שפשוט אי אפשר לדון את חברך אף פעם, כי אף פעם אי אפשר להגיע למקום שלו. יש מאמר אחר, "הוי דן את כל האדם לכף זכות"[קמו]. יש בלקוטי מוהר"ן – שהזכרנו קודם – גם תורה שלמה[קמז], שמצד אחד משמע שאי אפשר לדון, ומצד שני הוא אומר שיש אחד שכן יכול לדון.

איך נסביר "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" לפי רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בסוד טביעת העין שכעת הסברנו? הסברנו שטביעת העין שייכת ל"רצוא ושוב" בין היש והאין, בין למעלה מהטבע והטבע, "והחיות רצוא ושוב" תמיד. אם כח העינים שלי כל כך חזק שאני מגיע לחפץ שאני רואה – מה עשיתי? שוב, "עוד מעט ואין רשע" – הגעתי לאיזו נקודת "עוד מעט", ששם הוא לא רשע בהסתכלות שלי. מה עשיתי? פעלתי אצלו, באותו רגע, איזו הזזה. יש כלל שאין שני דברים יכולים להמצא באותו מקום, בגשמיות לא יכולים להיות שני דברים באותו מקום ובאותו זמן. ממילא, אם הגעתי לתוך המקום שלו – "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", אם הצלחתי באמת להגיע למקומו בהסתכלות שלי, שאור העינים שלי הגיע למקום שלו, אני רואה באמת איפה הוא נמצא, זה כן אפשרי – בעצם הזזתי אותו.

יש ביטוי מאד חשוב בחסידות[קמח], "הזזה עצמית". כל תשובה, כל שינוי מהות, מתחיל מזעזוע. הזעזוע הזה נקרא הזזה עצמית. לפעמים אדם מזדעזע מעצמו, ומתוך הזעזוע, ההזזה העצמית, הוא מתחיל להשתנות. לפעמים, היות שאנחנו ערבים – "כל ישראל ערבים זה בזה"[קמט], בדיוק הענין של הקדושת לוי – אנחנו יכולים לתת למישהו זעזוע בהסתכלות העינים. אבל רק אם האור שיוצא מהעינים מגיע למקום שלו, מגיע לנקודת ה"עוד מעט" שלו – שאני מתחבר איתו ומבליט את הנקודה הטובה שלו. העין הטובה שלי, יחד עם טביעת העין שלי, מגיעות לנקודה הטובה שלו ומזיזה אותו – "והתבוננת על מקומו ואיננו" כי זז, ואם הוא מתחיל לזוז הוא ימשיך לזוז, יעלה בקדש מעלה מעלה. הכל תלוי בהסתכלות שלי. כל ההסבר כדי שנדע מהי השנה שלנו, תהא שנת עין טובה וטביעת עין, מה היא יכול לפעול.

סיום

לחיים לחיים, שזכות בעל ההילולא של היום יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. צריך את האין ואת היש – בשבילנו האין הוא החידוש ובשביל ה' היש הוא החידוש. שנזכה לחידוש שלנו, להתגלות האין בכל העולמות (ובפרט בעולם הזה התחתון, שאין תחתון למטה ממנו, "אף עשיתיו", דווקא כאן לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים" בהתגלות האין האלקי המהווה את היש, ועוד יותר, התגלות עצמותו יתברך ממש כפי שהיש האמיתי משתקף ביש הנברא, לגלות את סוד האף בגימטריא אנכי, "אנכי מי שאנכי", "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[קנ], ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[קנא], "נפלאות מתורתך"[קנב], "תורה חדשה מאתי תצא"[קנג]), ואחר כך החידוש של ה', לחבר את היש שברא לכבודו עם האין האמתי (שמעל גם ליש האמתי, האין דרדל"א שמעל לישיש) ב"רצוא ושוב", שהוא כל התורה.

שתהיה לנו טביעת עין מתוך עין טובה. שנזכה להזיז את עצמנו, וגם להזיז איש את אחיו – בהסתכלות הטובה להזיז את הזולת, וגם להזיז את הממשלה לאיזה מקום חדש וטוב, הרבה הזזה עצמית. לחיים לחיים.

ד. תורת ההוה ותורת העבר[קנד]

לחיים לחיים, מזל טוב! אנחנו יוצאים מיום ההילולא של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, והנה התינוק שלנו נקרא בשמו. על שמו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב נקרא גם האבא של הרבי. אמש הסברנו שלוי לשון יחוד, "הפעם ילוה אישי אלי", ויצחק לשון צחוק, שעשועים ושמחה. שהילד הזה יזכה לעשות יחודים למעלה ולמטה, ולהרבות שחוק ושעשוע ושמחה בעולם, כאשר עיקר השמחה היא משיח – אותיות יִשמח וישמח. לוי-יצחק שוה "עוד יוסף חי" (254), תוספת מרובה של חיות בעבודת השי"ת. צריך לרשום אותו בישיבה.

ברית מילה – אפשרות לחוות התחדשות

אמש למדנו מתוך קדושת לוי, ספרו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שיש שתי בחינות של בריאת העולם – יש "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", "ברא" לשון עבר, ויש מה שה' בורא את העולם ברגע הזה, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", "יוצר אור ובורא חשך", לשון הוה.

כשעושים ברית מילה לילד, הפעולה בנפש היא שיוכל לחוות את התחדשות העולם בכל רגע מחדש. כך אומר בפירוש השפת אמת בדרושי חנוכה[קנה]: היונים רצו לבטל שלשה דברים – חדש, שבת ומילה. הם לא האמינו בהתחדשות העולם, ועיקר המלחמה היתה על השאלה האם העולם מחודש. מסביר השפת אמת ששלש המצוות שהם רצו לבטל הן כנגד ההתחדשות בעולם-שנה-נפש. שבת היא העדות על חידוש כל העולם (כל מעשה בראשית – "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי"[קנו]), ראש חדש הוא ההתחדשות בזמן ("החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[קנז]), ברית מילה היא סוד החידוש בנפש, מה שהנפש מתחדשת תמיד, ומכח בחירתה בטוב מרגישה את התחדשות כל המציאות תמיד. כלומר, שיש חויה כל הזמן בנפש האדם של התחדשות, כמו שכתוב בתניא[קנח] – שה' מחדש בכל רגע את הבריאה "ואל יוציא האדם את עצמו מן הכלל". זו מטרת ברית-המילה – להרגיש התחדשות, שה' מחדש אותי בכל רגע. ככה כל הבריאה – ה' בורא את הבריאה כולה בכל רגע, "בורא" לשון הוה.

קדמון-מחודש-מתחדש

לפי פשט, המחלוקת עם היונים היא האם ה' חדש את העולם פעם או שהעולם קדמון, אבל בעומק הנקודה היא שאנחנו מאמינים שה' מחדש את העולם בכל רגע והם לא מאמינים, לא מאמינים שאפילו בעבר ה' חידש אותו, האמינו בחומר גלם קדמון.

באמת קיימות כל שלש הבחינות של קדמון-מחודש-מתחדש (קדמון-ברא-בורא[קנט]): ה' הוא קדמון; הזמן הוא מחודש, "בראשית ברא אלהים"; והבריאה, "את השמים ואת הארץ", מתחדשת.

שלש הבחינות הן כנגד עולם-שנה-נפש: "בראשית ברא", לשון עבר, מדבר על בריאת ראשית הזמן, כמו שאנו מונים שנות עולם ליצירה. חווית המציאות המתחדשת שייכת בעיקר לתודעת הנפש ("את השמים" = נשמות. "את השמים ואת הארץ" ר"ת השם הקדוש אהוה, שם הטוב שהוא שם הדעת, תודעת הנפש). קדמות ה' מכונה "הוא מקומו של עולם [ואין העולם מקומו]", "ברוך המקום".

וכן שלש הבחינות הן במבנה מובהק של חש-מל-מל: בקדמות ה' "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", על כן הוא בבחינת "חש". התהוות הזמן היא סוד ראשית הקו, הבוקע את החלל-מקום-פנוי שנוצר על ידי הצמצום הראשון, בחינת "מל" מלשון ברית מילה, כריתת הערלה של חכמת יון (הסוברת שהזמן, יחד עם כל חמר הגלם של מציאות העולם, קדמון). ה"מל" השני, לשון דבור, היינו סוד "ויהי האדם לנפש חיה"[קס] שנוספו לו דעה ודבור (כפירוש רש"י), חווית החיים של נפש כל חי בכל רגע תמיד ויכולת הבחירה בין טוב לרע בכל רגע תמיד (חיים וטוב תלויים זב"ז, כמ"ש "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'").

התלבשות ה"בורא" ב"ברא" ('בורא' שנים מהסתלקות רבי לוי-יצחק)

אמרנו שאם עושים חשבון כמה שנים עברו מהסתלקות רבי לוי יצחק, רואים שהיום הוא 209 שנים להסתלקותו, ואמרנו שהרמז למספר זה הוא הדר. יש עוד רמז, שלא אמרנו, ועוד יותר שייך – 209 עולה בורא. הרבה פעמים הזכרנו שאצל צדיקים – לא בחב"ד וגם בחב"ד – אוהבים לדבר אל ה' ועל ה' בכינוי 'הבורא' (בעשעפער). מה הוא כותב בתורה הזו? שיש הבדל בין 'בורא' ל'ברא' – 'ברא' זו חויה של עבר ו'בורא' של הוה. אם כן, שנה זו היא שנת ה-בורא להסתלקות שלו, מאד מתאימה לתורה שלו.

הוא אומר שקודם ה' בורא את כל המציאות, ואחר כך מלביש אותה בתוך יש וזה ה'ברא' – שעושה תדמית, נראה לנו, שהוא ברא בעבר. בעצם הפסוק הראשון בתורה הוא "ברא" בלשון עבר, אבל אומרים כל יום "יוצר אור ובורא חשך", לשון הוה. הוא אומר ש"בראשית ברא" היינו שכל, ושכל תופס את המציאות כדבר שנברא. שכל בתור שכל לא יכול לחוות את ההתחדשות, את האין, שהעולם – וגם אני – מתהווה עכשיו, ברגע זה, יש מאין. ממילא אני אין, שום דבר, וה' מוציא אותי יש מאין בכל רגע. אם כן, קודם ה' בורא את העולמות בבחינת אין – "בורא" – ואחר כך מלביש הכל כאילו ש"ברא", בלשון עבר. לא הסברנו מספיק אמש, לכן אני חוזר, שהכוונה שקודם הכל בבחינת אין ואז מתלבש ביש.

עבודת הבינוני בהוה (עולם היצירה)

כעת נגיע לעיקר:

עיקר הווארט היה שמי שנמצא בעולם היצירה חי בהוה – "יוצר אור" – כמו רבי לוי יצחק. עיקר מה שלמדנו אמש הוא שרבי לוי יצחק הוא צדיק של עולם היצירה (אצילות שביצירה). כמו שיש שר עולם היצירה למעלה – "שרו של עולם", מט"ט[קסא], הנער[קסב] –ככה למטה השר של עבודת ה' מתוך התלהבות גלויה לעין כל הוא רבי לוי יצחק מברדיטשוב. לכן עיקר עבודתו שייכת לעולם היצירה, "יוצר" בהוה. גם כאשר הוא ברך "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים כו'" – הוא אמר זאת בהתלהבות עצומה, ובכך גלה את ה"יוצר" בתוך ה"יצר".

הסברנו הרבה פעמים[קסג] שאצל המדקדקים "זמן בינוני" הוא זמן הוה – מכאן יוצא, בדרך רמז, שהבינוני של התניא, שבעולם היצירה (שמעליו צדיק-שאינו-גמור בעולם הבריאה וצדיק-גמור בעולם האצילות, כפי שמוסבר לגבי חלוקי המדרגות שבתניא), הוא מי שחי בהוה. הרשע, שבעולם העשיה, חי בעבר. הצדיק (שאינו גמור), שבעולם הבריאה, חי בעתיד, כל מחשבותיו פונות למשיח וגאולה. בדיוק כפי שהסברנו אמש, רק בלי לומר שמתאים למבואר בתניא. הרשע של התניא – רשע וטוב לו, רובנו ככולנו – הוא אחד שהשכל שלו חווה את העבר, לא את ההוה שלו, מדרגת "אף עשיתיו"[קסד]. הבינוני כל הזמן חווה את ההוה, חי ב'כאן ועכשיו'. הוא חי בעולם היצירה, בכל רגע הוא מרגיש את עצמו נוצר מחדש ובכל רגע הוא מרגיש כוחות יצירתיים זורמים בו. שלשת סוגי המודעות הם כנגד "הוי' מֶלֶך, הוי' מָלָך, הוי' ימלֹך".

תכלית העבר – כלים דתיקון

מה נקודת ההסבר? בשביל מה ה' ברא את העבר? למה הוא לא הסתפק בבריאת העולם עם תחושה מתמדת של הוה? למה נועד כל החידוש של "בראשית ברא", הרבה חכמה ושכל של הקב"ה לעשות כך שנרגיש שהעולם נברא פעם ולא עכשיו?

מציאות שיש בה רק את ההוה היא על דרך אורות דתהו – המלכים דתהו שייכים לעולם היצירה (גם באצילות הראשונה, הם בחינת היצירה שבאצילות), הם המדות, והם נשברים. רק הוה הוא כמו שדברנו על ברק, שבורח אם לא תופסים אותו. לכן צריכים את העבר, שהתפקיד האמתי שלו לתפוס את ההוה – שההוה יוכל להיות בר-קיימא, שיוכל להיות הוה מתמשך, לשם כך צריך עבר. בסגנון אחר: העבר הוא בשביל לעשות כלים, העבר הוא חומר גלם. האור הוא רק ההוה. אור בעבודת ה' יש רק בהוה – "יוצר אור"[קסה] (ועל פי המוסבר לעיל, שהעבר האמתי, הקדמון האמתי, הוא רק השי"ת עצמו, מובן שחווית העבר הוא חלק ממה שהיש הנברא משקף את היש האמתי, שהוא-הוא שרש הכלים שמעל לשרש האורות, וד"ל).

תורה ישנה ותורה חדשה

מה הדוגמה? תלמיד חכם גדול שלומד ספרים, לומד גם קבלה וגם חסידות, בקי ומסוגל לזכור את כל המאמרים של הרבי בעל פה – איפה הוא חי? בעבר. בשביל מה זה טוב?! הרי ה' נתן תורה וצוה לנו "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על על לבבך"[קסו]. רש"י כותב שם בשם חז"ל ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", התורה צריכה להתחדש כל יום. אם היא לא מתחדשת – היא עבר.

איך התורה מתחדשת? איך צריך להיות דיוטגמא ("מצות המלך הבאה בכתב"[קסז]) חדשה? הרי מה שאני לומד כבר היה! איך אני מרגיש שהתורה מתחדשת? רק אם אני זוכה להיות צינור שתוך כדי שאני לומד תורה חידושי תורה זורמים דרכי בתוך התורה, יש אור חדש. אור הוא חידוש, חידוש תורה.

אם אני קורא ספר, שנכתב לפני אלף שנה, מאה שנה, לפני שנתיים או אפילו לפני יום – אם אני מגיה מאמר שאמרתי לפני יום – זה כבר 'רשע', משהו מהעבר. אם כן, למה זה טוב? כי בלי לימוד כזה אין לי כלים. העבר הוא חומר גלם. השימוש בתורת העבר כחומר גלם לחידושי ההוה הוא בדיוק מה שרבי נחמן אמר[קסח] על אסמכתא (רק שאצלו לא היה כמו שתיארנו, שתוך כדי הלימוד הישן ובזכותו הופיעו חידושים – אצלו התחדש אור והוא מהר חיפש כלים).

אם אתה לומד מאמר שהרבי אמר לפני 20 שנה, 30 שנה, זהו עבר – לא מחדש. רק אם תזכה – תהיה בטל, תהיה אין – תוך כדי הלימוד תזכה לקבל "אור חדש". המאמר או השיחה של הרבי הם חומר גלם (כמו בשיעור בו למדנו את השיחה על המדרגות של יום כיפור[קסט]), לומדים דברים שלא ידעתי ובלי השיחה איני יודע. בשביל מה הלימוד טוב? כדי שאוכל לחזור על הענין בקידוש בשבת בבית הכנסת? גם זו לטובה... אלא בשביל מה זה טוב באמת? כחומר גלם להתחדשות. ['מתירים להתפלל עם העברינים'...] חומר גלם הוא עולם העשיה, חומר גלם הוא כלים – הוא צריך להיות "כחומר ביד היוצר", אני בעצמי צריך להיות היוצר. ה' יוצר אותי, ובזכות היצירה של ה' כל הזמן גם בתוכי יש "יוצר אור", יש אור חדש, שנמשך לתוך הכלים.

תורה ישנה (גלם), חידוש תורה, תורה חדשה

יוצאת לנו מכאן הבנה חדשה בענין עבר-הוה-עתיד: עולם העשיה הוא בעצם כלים – לעשות-לתקן. עולם היצירה הוא עולם של אור, "יוצר אור". עולם הבריאה הוא "בורא חשך" – מהו חשך? המאור. כעת יצא לנו שעבר-הוה-עתיד היינו כלים-אורות-מאור. המאור עתיד להתגלות, הוא החשך – ה' בורא אותו בהוה. יש צדיק שחי שם (מצד אחד הוא חי בעתיד, בגאולה, אך מצד שני "ברישא חשוכא והדר נהורא"[קע], החשך הוא עבר היולי, רקע כללי, שממנו בוקעים, בהוה, קרני אור).

איך קוראים לזה מבחינת התורה? כל מה שאני לומד בעולם מתוך ספר – הכל חומר גלם (ממשי), כלים, עולם העשיה. ה' רוצה שיהודי יחדש (מתוך הרגשת עצמו מתחדש), וזהו אור התורה – אם הוא זוכה לחדש הוא חי בהוה. מהו העתיד? לעתיד קוראים "תורה חדשה מאתי תצא"קנג, זהו גילוי המאור.

אנחנו מאמינים ש"תורה חדשה מאתי תצא", ומי שכבר שם הוא הבעל שם טוב, הצדיק (אפילו צדיק שאינו גמור, כל שכן צדיק גמור). גם הוא משתמש בכלים, אבל ההוה שלו הוא הוה שלוקח כל הזמן מהעתיד. יש מי שיש לו חומר גלם, וההוה שלו הוא מה שמתחדש עכשיו, אבל יש אחד שההוה שלו נלקח מהעתיד – מה שהרבי רצה בסוף, שכל הזמן נלמד עניני גאולה ומשיח. כל מה שלומדים צריך להיות חידוש – להכניס את ההוה לתוך העבר – אבל הרבי רצה[קעא] שכולם יהיו אדמו"רים, שההוה יקח מהעתיד, שהאור יהיה אור עצמי, מתוך המאור, מתוך ה"בורא חשך"[קעב].

[אז ראש ישיבה המחדש חידושי תורה מרגיש בהוה ש'זה זה' ורבי מרגיש ש'זה עוד לא זה', מה שיהיה?] כן, טעימה, כמו טעימת מאכלי שבת לפני שבת. המלה היא "אתי" – "אתי" שוה תהו, יש מאין (היינו יש היולי מאין אלוקי כנ"ל) – "הנה מקום אתי"[קעג] ו"תורה חדשה מאתי תצא". זה ה"אתי" שהכל בו, הכל כלול בו, כי הוא "שלמותא דכולא"[קעד] – הכל "אתי", הכל כלול בי. התורה של העתיד נקראת תורה של "אתי", "תורה מאתי תצא"[קעה]. מכאן לומדים שהתורה הזו, שהיא תורת משיח, היא תורת מקום – המקום שאתי, מה שהוא "מקומו של עולם". מקום במילוי – מם קוף וו מם – שוה משיח. משיח הוא בעצמו המקום, "הנה מקום אתי", משם הוא לוקח את התורה, "איה מקום כבודו"[קעו], מקום שהוא חשוך, "בורא חשך".

"תורה חדשה מאתי תצא" – האור שיוצא מתוך החשך של יון

ולהשלים כל הנ"ל: אנחנו תמיד דורשים ש"תורה חדשה" היא 928 (16, משיח במ"ק, פעמים חן), מספר חשוב מאד אצלנו, אבל לא זוכר עד כמה דברנו על כל המשפט, "תורה חדשה מאתי תצא", שוה 1870, 55 (הכל) פעמים 34 – שני מספרי אהבה רצופים. הוא הסוד של "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[קעז]. פלאי פלאים, זהו הסוד של חתך זהב, היפי של יון, היפי של יפת[קעח].

זו אסמכתא עצומה – שלא יודע אם כתובה אצלנו – שה"תורה חדשה מאתי תצא" של משיח יוצאת מתוך ה"בורא חשך", מה שהיום חשך ממש, "חשך יכסה ארץ וערפל לאֻמים"[קעט], חכמת יון, "'חשך' זה יון"[קפ]. זהו החידוש של משיח, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" שהופך להיות "תורה חדשה מאתי תצא", שהיא ה"הנה מקום אתי ונצבת על הצור"[קפא].

עד כאן. שלוי יצחק יחדש תורה חדשה, תורה חדשה – שיחיה בהוה ושימשיך את העתיד לתוך ההוה. זה עתיד להתממש – משיח יבוא, לא רק שיבוא (בעתיד) אלא שיבוא (בהוה).

התקדמות המדע

[אם המדע מהעבר הוא הכלי לתורה המתחדשת, צריך שהמדע יוכיח שהעולם מתחדש.] אמרנו שהמלחמה היתה על החידוש, והתיקון שיון תודה שהעולם מתחדש. כל המתנגדים יהיו חסידים, יודו לחסידות, וככה הגוים צריכים להודות שה' בורא את העולם. כמו ששואלים למה ה' ברא את העבר, שואלים למה ה' ברא את הגוים – צריך להיות לבוש, חומר גלם, כלים לאורות הפנימיים של ההוה.

למה היוונים האמינו בקדמות העולם? כל הענין של היונים הוא רק כלים – כמו שאנשים שואלים בתורת הנפש 'מה עם כלים?' – ולשם כך צריך המון חומר גלם. יש שלש דרגות, כפי שהוסבר – קדמות העולם, חידוש העולם בעבר, התחדשות העולם בכל רגע. ככל שיש יותר חידושים, יותר אורות בהוה, פחות זקוקים לעבר – כי החידוש הרגע מיד יהפוך לעבר. אפילו במדע, בתיאוריות החדשות – כמו הקוואנטום – יש כל הזמן התחדשות, ויש בהן גם איזה נתינת מקום, נגיעה, באמונה בהתהוות מתמדת. אפשר לומר שהתיאוריה עצמה נותנת לכך מקום, אבל אפשר להבין שהעובדה שהיא כל הזמן מתחדשת מאפשרת לה להאמין בחידוש העולם בלי 'לדאוג' לחומר גלם, לכלים, כי כל הזמן יש חידושים שמיד הופכים לעבר.

זה היה אמור להיות הווארט של כ"ה תשרי, אתמול, שהמשכו היום, שבו האור הוא בר קיימא – האור הוא ההתחדשות, הברק.

לשונות ברא-יצר-עשה בתורה

אסמכתא יפה להנ"ל (שבעשיה אין גילוי ההוה): יש בתורה גם "ברא" ("בראשית ברא") וגם "בורא" ("בורא חשך"), גם "יצר" ("האדם אשר יצר") וגם "יוצר" ("יוצר אור"), אבל לגבי עשית ה' תמיד כתוב "עֹשה" בלי ו (כמו שמודגש בפסוק שלנו: "יוצר אור ובורא חשך עֹשה שלום ובורא רע אני יהוה עֹשה כל אלה" – "יוצר... ובורא... ובורא" מלא אבל "עֹשה... עֹשה" חסר).

ו היא אות של גילוי, כפי שמבואר בחסידות, אבל עושה – גם בלשון הוה – כתוב בלי ו, כמו לשון עבר. משהו מאד מכוון, שבעולם העשיה אין גילוי של הוה – גם בעולם העשיה ה' עושה עכשיו, אבל אצלי מתקבל רק כעשה בלשון עבר. [עשיה היא תיקון של חומר גלם.] "ויכלו השמים"[קפב] מתורגם כ"ואשתכללו שמיא". לפי זה יש שש בחינות – ברא-בורא, יצר-יוצר, עשה-עֹשה (שכתובים אותו דבר). אם עושים את החשבון מקבלים חיים (ד"פ טוב) פעמים הוי'.

סיום הלכות מילה: יג בריתות, חמשה ממדים ועשרה עומקים

בהשגחה פרטית, מי שלומד רמב"ם לפי מה שהרבי בקש (שלשה פרקים ליום), היום מסיימים הלכות מילה. ממש השגחה יפה. סיום הלכות מילה ברמב"ם הוא במאמר המפורסם – שגם שואלים על הרמב"ם, איך מביא מאמר אגדה בתוך ספרו שהוא ספר הלכה – "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות יותר מן התורה שנכרתו עליה [רק] שלש בריתות"[קפג]. בפרשת ברית מילה בסוף פרשת לך לך מופיעה המלה "ברית" יג פעמים, רמז שברית מילה היא גילוי יג מדות הרחמים – בדיוק תוכן המאמר שהאבא חזר ("בעצם היום הזה"[קפד]) – שלמעלה גם משם הוי' (בפסוק "מי יעלה לנו השמימה" הר"ת הן מילה ואילו הס"ת הן הוי'), המילה הגדולה.

שם הוי' מתחיל מחכמה, י צמצום, ה התפשטות, ו המשכה, ה התפשטות, כמו שכתוב במאמר, ו-יג מדות הרחמים הן בכתר. אם מוסיפים את המספר יג – המספר הבריתות שבפרשה – למלה ברית, מקבלים מספר מאד מושלם, 625, שהוא 25 ברבוע, והרי 25 עצמו הוא 5 ברבוע. הכל רומז ל-ה שקבל אברהם אבינו בברית המילה – ה בחזקת 4.

מה הקשר  בין ה בחזקת 4 לאברהם? אברהם אבינו כתב את ספר יצירה, והחידוש העיקרי בספר יצירה הוא שיש ארבעה, ד, ממדים במציאות הגשמית, שלשת ממדי המקום, "עולם", וממד הזמן, "שנה" – חוץ מממד ה"נפש" (מודעות האדם לזמן ומקום ולטוב ורע, שני הקצוות של ממד הנפש), ועם ממד הנפש כבר חמשה ממדים, ה-ה של אברהם. בכל ממד יש שני קצוות, כך שיש עשרה עומקים, סוד עשר ספירות (חמש כנגד חמש, כמו בלוחות הברית).

שלשת ממדי המקום מופיעים בדודל'ה של רבי לוי יצחק, שדברנו עליו אמש – "מעלה דו מטה דו, מזרח דו מערב דו, צפון דו דרום דו" – שלשה ממדים של מקום שכולם 'דו', אתה. הם ה-ו קצוות (כנגד שש מדות הלב), שלשה ממדים. אחר כך יש ממד של זמן, שנקרא "עומק ראשית" ו"עומק אחרית", חכמה ובינה בקבלה. יש עוד ממד, הממד החמישי, עיקר סוד ה-ה שאברהם אבינו קבל – ממד הנפש, "עומק טוב" ו"עומק רע". ממד זה הוא כנגד הדעת, בה יש תרין עטרין – עטרא דחסדים, הטוב (הכח בנפש לבחור בטוב, לקרב את הטוב – "ימין מקרבת"), ועטרא דגבורות, הרע (הכח בנפש לדחות את הרע – "שמאל דוחה"). זה רמוז בתורה, גם בפרשת השבוע, "עץ הדעת טוב ורע". כל זה היה רמז בכך שכאשר מוסיפים יג למלה ברית – "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות" – מקבלים 25 ברבוע שהוא-הוא 5 בחזקת 4.

למה אמרנו את זה? כי זהו סיום הלכות מילה ברמב"ם, שבהשגחה פרטית זהו שיעור הרמב"ם של היום.