מאין ליש בכל רגע

ה. החכמה כיש

הגדרת החכמה כ"יש" ולא כ"אין"

המקור של מה שהוא כותב כאן על החכמה הוא בזהר[קפה] – קטע מאד חשוב, ברעיא מהימנא, שהוא לא מצטט כאן: הזהר מפרש פסוק שנאמר על יעקב אבינו בתחלת פרשת "ויצא", כשהוא בדרך לחרן, אבל הוא מתעכב במקום הר הבית, "ויפגע במקום". איזה מקום? "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[קפו]. איזה מקום? "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"[קפז], כך הזהר אומר[קפח]. איזה מקום? ה"מקום ההוא", "וישכב במקום ההוא"[קפט].

מסביר הזהר ש"וישכב" לשון זיווג (כמו לוי, כנ"ל). הזהר אומר ש-ישכב היינו יש-כב – כב אתוון דאורייתא, כב אותיות התורה – ומי שדבק, כלומר מי שלומד בדבקות, בבטול, "תען לשוני אמרתך"[קצ], את התורה, את כב האותיות, מתחבר ל-יש של החכמה. זה המקור בזהר שחכמה היא יש. ואז נוצרת המלה "ישכב". הוא אומר שם שהשכינה באה לשכב אתו, כלומר להתייחד איתו. או בלשון יותר פשוטה, נקיה, הוא זוכה להשראת השכינה – "וישכב במקום ההוא" (= "אהיה אשר אהיה" כנ"ל, רמז מובהק להשראת השכינה). שוב, כאן המקור שחכמה היא יש, אף על פי שיש מקומות שכתוב שחכמה היא אין.

מה הפסוק לגבי חכמה? "החכמה מאין תמצא"[קצא]. אם מדייקים את הפסוק, לא כתוב שהחכמה היא אין אלא שהחכמה היא "מאין", מאין ליש – זה עצמו סימן שהחכמה היא יש, כי היא מאין. אבל היא גובלת על האין, הכי סמוכה לאין, זוכרת את האין – כמו דבר טרי שרק עכשיו יצא מהתנור. כל כך קרוב לאין, שאפשר לחשוב שהוא בעצמו אין, אבל בעצם הוא יש. מה פירוש "תמצא"? לשון מציאות. כתוב בחסידות שאין לחכמה מציאות בעצמה, אלא היא נמצאת בבינה. היות שחכמה ובינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[קצב], החכמה יוצאת מהאין, והיא ראשית היש, והיא מיד מתחברת ונתפסת בבינה. כמו שאמרנו, כל הברק, מיד נתפס במקום אמא – ושם היא נמצאת, כי מציאות היא אמא. "והחכמה מאין תמצא" בבינה – החכמה היא מעבר בין אין ליש, ולכן לפעמים נקראת אין ולפעמים נקראת יש. כאן – גם בזהר וגם בקדושת לוי – הוא מסביר שחכמה היא יש.

"כֻלם באלב"ם עשית"

נסביר עוד טפה לעומק, באותיות של קבלה, למה החכמה היא יש. כתוב בתהלים "כֻלם בחכמה עשית"[קצג], וזה עוד פסוק של חכמה שהוא עצמו מקור של יש, "אבא יסד ברתא"[קצד]. אומר המגלה עמוקות[קצה] ש"כלם בחכמה עשית" היינו 'כלם באלב"ם עשית'. יש אלף-בית שנקרא אלב"ם – מחלקים את כב אותיות האלף-בית לשני חצאים ומזווגים זיווגים, לוי-לוי-לוי, יא פעמים 'לוי':

א	ל
ב	מ
ג	נ
ד	ס
ה	ע
ו	ם
ז	צ
ח	ק
ט	ר
י	ש
כ	ת

שני הצירופים הראשונים, אלבם, שוים חכמה. לכן כתוב בקבלה[קצו] שאחד משמות החכמה הוא אל. גם החלק השני, בם, מתקשר לחכמה – "'ודברת בם'[קצז] ולא בדברים אחרים"[קצח], בדברי תורה וחכמה.

מה היסוד באלב"ם, הצירוף שכנגד היסוד? יש[קצט]. יסוד אבא הוא ה"ברק המבריק" שדברנו קודם. מה קורה אתו? הוא מיד צריך להתפס בתוך רחם האם, והוא-הוא הפירוש שאמרנו ש"החכמה מאין תמצא" – שהחכמה יוצאת מהאין, ונמצאת מיד בבינה. מה יוצא? היש יוצא, היסוד של אלב"ם, שיוצא מאין.

נשים לב לעוד דבר שכתוב בכתבי האריז"ל[ר], שהמלה 'יש' היא י פעמים שם אל. הרי אלף-בית זה מתחיל אל, 31, והיסוד הוא יש, 310 – יש הוא י"פ אל. זה ששם א-ל עצמו יוצא מאין גם רמוז במספר – אל (31) הוא הנקודה האמצעית של אין (61). הכל מתחיל מ-אין, לוקחים את הנקודה האמצעית של אין, 61, שהיא 31, אל, מכפילים פי 10 ומקבלים יש. ככה היש יוצא מהאין, והיש הוא יסוד אבא שמיד "תמצא" במציאות של בר-קיימא בתוך יסוד אמא.

רמזי "וישכב במקום ההוא"

שוב, הזהר אומר שחכמה היא יש על פי הפסוק "וישכב" – יש כב, "וישכב במקום ההוא". הפסוק הזה יהיה מאד חשוב לנו בהמשך. ראינו ש"וישכב במקום ההוא" = "אהיה אשר אהיה"[רא], שם קדוש מאד, השם של יציאת מצרים, שם הלידה.

נאמר עכשיו משהו בחשבון שיתכן שלא כולם יבינו – צריך לחשב לבד. "[וישכב במקום] ההוא" הוא צירוף של שם אהוה, "שם הטוב"[רב]. אם בונים סדרה משלש המלים – "וישכב במקום ההוא" (338 188 17) – רואים שבסיס הסדרה הוא מינוס 21, מינוס אהיה[רג]. הכל יחד עולה "אהיה אשר אהיה" והבסיס הוא מינוס אהיה. יש פלאי פלאים בסדרה הזו, אין כאן המקום להאריך בזה, צריך מי שמתמצא בחשבון.

בכל אופן, יש פה קשר לשם אהיה, "אהיה אשר אהיה" – כל הזמן אני מתהווה מחדש, נראה אחרת, משתנה, מתחדש. יש חדש ויש חדש – היש מתהווה מתוך אין, הוא מתהווה מאין ליש, "והחכמה מאין תמצא". בקבלה[רד] מוסבר ש"אהיה אשר אהיה" היינו כתר-חכמה-בינה. "אהיה" הראשון הוא כתר, "אשר" הוא מעבר – כמו שהסברנו שחכמה היא מעבר, "אשר" אותיות "ראש" – חכמה; ו"אהיה" השני הוא בינה. שוב, הגימטריא הזו תהיה מאד חשובה לנו בהמשך.

ו. אין ויש ביום הראשון של מעשה בראשית

נסיים ברמז, פרפראות. נכתוב על הלוח את כל היום הראשון של מעשה בראשית. ראינו שהמלה "תהו" שוה יש מאין. רוצים לחפש את היש והאין ביום הראשון. אנחנו בכ"ה תשרי, יום הבר-קיימא של בריאת האור, ורוצים למצוא זאת בתוך הסיפור של בריאת האור.

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

כל זה קרה בדיוק לפני חדש והיום נעשה בר קיימא. אמרנו שהזהר לומד שהחכמה היא יש מהפסוק "וישכב במקום ההוא" – יש-כב.

חכמה-בינה-תורה-שכינה

יש מאמר מפורסם בחז"ל[רה] ש"נובלות חכמה שלמעלה תורה, נובלות בינה שלמעלה שכינה". מה הפירוש? כאן לא "אבא יסד ברתא" אלא "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"[רו] – אבא הוא ה-י, חכמה, וה-ו, עמודא דאמצעיתא, התורה, היא ה'נובלות' של החכמה, אבל השכינה-המלכות היא הנובלות של הבינה, ה תתאה מ-ה עילאה, "כאמה בתה"[רז]. כלומר, יש כאן י-ה-ו-ה מפורש – חכמה, בינה, תורה, שכינה. מאמר חז"ל מפורש.

י	חכמה
ה	בינה
ו	תורה
ה	שכינה

כאשר מוסיפים א לראשי התבות חכמה-בינה-תורה-שכינה, מצטרפת המלה אין: א, ראשי התבות חכמה בינה = י, וראשי התבות תורה שכינה = 700 = ן בחשבון מנצפ"ך, הכל אין.

דילוגי אין ויש

יש שלשה סוגי דילוגים: דילוג פנימי, דילוג כולל ודילוג מקיף. דילוג פנימי הוא מספר האותיות בין שתי האותיות, דילוג כולל הוא ספירה שכוללת את האות הבאה, ודילוג מקיף כולל גם את האות הראשונה.

נתחיל מה-א של "והארץ". אמרנו ש"וישכב במקום ההוא" שוה "אהיה אשר אהיה". אחד הפירושים של "אהיה אשר אהיה" בדרך הרמז הוא שהקב"ה מבקש שנעשה כל פעם דילוגים של אהיה אותיות. אהיה עם הכולל הוא כב – דילוג פנימי של 21 הוא-הוא דילוג כולל של 22 אותיות מאות לאות. אז יש לי גם את יש-כב וגם את הגימטריא של "וישכב במקום ההוא", "אהיה אשר אהיה". נעשה דילוג זה מה-א של "והארץ":

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

יש פה בדילוג של "אהיה אשר אהיה", פעמיים דילוג פנימי של אהיה, את המלה אין – ה-אין המקורי של התורה. הכל בתוך הפסוק השני של התורה, בו כתוב "תהו", בגימטריא יש מאין.

נלך הלאה ל-י של "ויבדל" ונעשה אותו דילוג:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

באותו דילוג יש כאן "יש". קודם היה "אין" ואחר כך "יש" – היש יוצא מהאין. איפה השכל בפסוק הזה? "ויבדל" – כמו שאמרנו קודם ששכל הוא הבדלה בין פרטים, "אם אין דעת הבדלה מנין"[רח]. בפסוק השני, "והארץ היתה תהו ובהו וגו'", נמצא האין. בחלק השני של הפסוק הרביעי, ההבדלה, השכל, נמצא היש באותו דילוג.

באותו דילוג, מה בא לפני ה-א של האין?

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

אש – אין ויש

עוד פעם א – ה"אין" עצמו יוצא מ-א. ננחש, מה צריך להיות אחרי ה-ש של היש? אם לפני האין יש את ה-א, מה צריך להיות אחרי ה-ש של היש באותו דילוג? דילוג של שלש אותיות הוא לא פלא גדול. כשהוספנו עוד משהו – יותר נדיר. אבל כעת נגיע למבנה כזה פלאי שההסתברות שלו שואפת לאפס, כלומר לאחד על אין סוף. אם ראש תיבת א היא אין, אחרי סיום תיבת יש צריך להיות ש:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

דברנו קודם על המלה "ישיש", אבל בתנ"ך יש גם "ישש", בלי ה-י השניה – "זקן וישש"[רט]. השרש של ישיש הוא ישש, וכך באמת כתוב פעם אחת. אין הרבה ישיש בתנ"ך, יש כמה עם שני יודין, אבל המקור הוא ישש. אם כן, יש א-אין יש-ש, הכל באותו דילוג, של "וישכב במקום ההוא". שוב, ה-אין יוצא מה-א וה-יש מגיע ל-ש. א-ש יחד הם אש.

איך אני יודע שיש ואין רמוזים במלה אש? מהי בראשית? יש לנו ספר על המלה בראשית, 913 (= בראשית). כתוב בתיקוני הזהר[רי] שעיקר הצירוף של בראשית הוא ברית-אש. יש שם ששה פירושים עיקריים לאש, ואחד מהם הוא אין-יש. כאן בתורה רבי לוי יצחק אומר ש"בראשית" היא רק יש, כי הביא תרגום בחכמה, אבל הסוד הכולל הוא הברית, ה"רצוא ושוב", בין האין ליש, לכן בראשית אותיות ברית-אש.

איש – אין ויש

מתחילים להעמיק, אבל צריך להבין כמה אותיות יש בין סוף האין לתחלת היש, גם פנימי וגם כולל:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

נעשה שני שלבים: כמה אותיות יש מה-ן הסופית של אין עד סוף הפסוק, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"? 28, משולש 7, כמו הפסוק הראשון של התורה. כמה אותיות יש מ"וירא אלהים וגו'" עד ה-י של "ויבדל"? 21. עד ה-י של "ויבדל" יש בדיוק אותו דילוג, 21, ועם ה-י 22. 21 הוא משולש 6, ג"פ 7, ו-28 משולש 7, 4 פעמים 7. סה"כ 49, 7 ברבוע, בין האין ליש. מתחלק כאן בדיוק לפי הכלל שרבוע 7 הוא משולש 7 ועוד משולש 6, כבר פלאי. כמה אותיות יש אחרי ה-ש הסופית אצלנו? איפה יש ביום הראשון 49 אותיות? הפסוק האחרון, "ויקרא... אחד". עם ה-ך הסופית שאחרי ה-ש – כבר 50 אותיות, כמו שבין ה-אין ל-יש יש 50 אותיות כולל, 49 פנימי. כמה אותיות נשארו מה-ש השניה עד הסוף? עוד פעם 28, בדיוק כמו מסוף ה-אין עד סוף פסוק האור. כמה אותיות יש מ"בראשית" עד ה-א הראשונה שלפני האין? 8 אותיות. אם נחבר ל-28 אותיות שבסוף יהיה לנו 36 אותיות, משולש 8, כמו נרות חנוכה, שהופך להיות מרובע 6. רואים כאן מבנה משוכלל של יש מאין. בכל היום ראשון יש 197 אותיות, ואם מורידים 36 יש בכל הדילוג 161 אותיות – "איני יודע", שם קסא, המילוי העיקרי של שם אהיה, עליו מבוסס כל הדילוג הזה (כלומר, הדילוג המקיף הוא פעמיים אנכי – "אנכי מי שאנכי", על דרך "אהיה אשר אהיה" – ועם 36 האותיות הנוספות בתחלה ובסוף היינו 197 אותיות של יום אחד).

הכי פלא, היות שבין ה-אין ל-יש יש 49 אותיות, יש אות אחת באמצע, האות ה-25 מכל כיוון, גם רבוע של חמש. מה היא? ה-י של "ויהי". יוצא איני-יש, אבל זה לא העיקר. הראש-תוך-סוף של כל המבנה הזה הוא א של "ברא", י של "ויהי" ו-ש של "ולחשך" – איש. מהי המלה יש? מאיפה היא באה? המדקדקים מסבירים ש-יש במקור היא איש. איך יודעים זאת המדקדקים? לומדים מארמית ועוד שפות שמיות, שיש הוא 'אית' – ת היא במקום ש. מכאן לומדים ש-יש הוא בעצם איש. איש הוא פרט, כמו איש ומין (צירוף יש מאין) – פרט הוא שכל, חכמה, שהיא יש, כמו שאומר כאן. אבל מהו איש? כמו שאמרנו ש-אש היינו ראש אין וסוף יש. איש הוא עוד יותר קיצור של אין-יש. כלומר, ה-י – בדיוק כמו שכאן היא באמצע – עולה לכאן ולכאן, היא י של אין וגם י של יש. כלומר, איש היינו יש מאין, הראש-תוך-סוף של כל הסיפור כאן – מקיף את האין הפרטי והיש הפרטי, א לפני האין ו-ש אחרי ה-יש, ובאמצע יש י, גם של אין וגם של יש, שעושה את המלה איש. זה משהו מופלא ביותר, במיוחד בשביל המלמדים להראות לילדים, להראות טוב. הכל בסוד "אהיה אשר אהיה" ו"וישכב במקום ההוא".

דילוגי 'יש' מ'אין'קנד

נשאר עוד פרט חשוב – מה באמת האות האמצעית (לא של הרווח, אלא בין ה-א הראשונה, של "ברא", ל-ש האחרונה, של "ולחשך")? הדילוג הפנימי השוה הזה יהיה של עט אותיות (ובדילוג מקיף – פא, אנכי, אותיות, "אנכי מי שאנכי" ע"ד "אהיה אשר אהיה") – השנה שלנו, תשע"ט – וגם האות הזו היא י! כל תוספת כאן היא פלא עצום. זה שוב האות י, של שם "אלהים":

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

זו ה-י של שם אלקים הכי חשוב, שבורא את האור. כתוב[ריא] ש-אלהים היינו אלם יה, וזו ה-י. בכל הסיפור שעשינו עכשיו יש שלש אותיות אין, שתי אותיות יש, עוד א, עוד ש, ועוד שתי יודין. תשע אותיות שבהן יש 4 שונות – אותיות נשיא, 361, 19 (חוה) ברבוע, ו-אין הוא המספר הראשוני ה-19. עוד פעם קבלנו איש, ראש-תוך-סוף איש – יש מאין. א א י נ י י י ש ש = 692 = ד פעמים 173, "גל עיני" (9 האותיות במילוי = 1128, 47 במשולש, ויחד עם השרש, 692 = 1820!). האותיות המודגשות הן בתשע מלים, ברא והארץ פני פני אלהים ויהי ויבדל החשך והחשך = 1651 = 13 פעמים 127 = 692 ועוד 959 (= 7 פעמים 137, "אך בצלם יתהלך איש [אין יש]" = אברהם במספר קדמי כו').

עיקר הפלא שבזהר הקדוש[ריב] על הפסוק "וישכב במקום ההוא"[ריג] (= "אהיה אשר אהיה"[ריד], סוד הדילוג של אהיה אותיות, סוד תורה זו של אין ויש) הוא מביא עוד פסוק, "ועשה חסד לאלפים לאהבי"[רטו], ו"לאהבי" שם היינו "להנחיל אהבי יש"[רטז], החכמה. "ועשה חסד לאלפים לאהבי" עולה 692, והוא מוכיח מכאן שהחכמה היא יש מאין. זהו הזהר המקורי שהוא מביא. אם מוציאים את 692 מכל היום הראשון – שעולה 10977 – מקבלים מספר שהוא מילה (85, 7 בהשראה) פעמים 11 ברבוע.

ז. לימוד הזהר[ריז]

[אחרי מנחה:]

נגנו ניגון הנענועים לרה"ק רלוי"צ מבארדיטשוב.

בשיעור בקבר דוד המלך שהיה ביום ההילולא של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, למדנו את התורה הראשונה בספר שלו – קדושת לוי. הוא אומר שם שיש שתי הסתכלויות על בריאת העולם, יש ואין: יש הסתכלות בבחינת "יוצר אור ובורא חושך" – שה' מהווה את העולם כל רגע ואז אני בבחינת אין, ויש הסתכלות בבחינת "בראשית ברא אלהים", "אשר יצר את האדם" – שהעולם נברא בעבר, וממילא האדם הוא יש. הווארט שלו הוא שאם אני מסתכל בראיה של חכמה, שלזה הוא קורא "יש", אני חי בתודעה של עבר.

אמרנו שכאן הוא כותב בפשטות שהחכמה היא "יש", אבל רואים בהרבה מקומות בחסידות שהחכמה היא "אין". בשביל להסביר את זה נלמד היום את הזהר, שהוא המקור לכך שהחכמה נקראת "יש". במהדורה החדשה של הקדושת לוי יש מראי מקומות, ושם הם מפנים לזהר פרשת פינחס ברעיא מהימנא[ריח], שהוזכר בשיעור בעל פה.

נלמד כעת את הזהר בפנים. אני קורא עם פירוש "מתוק מדבש", שמלקט מתוך פירושים קדומים. הוא מביא בעיקר מפירוש הרמ"ק על הזהר. למתחילים מאד מתאים ללמוד עם הפירוש שלו[ריט]:

לימוד התורה והשראת השכינה

וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (הנה מלת וישכ"ב היא אותיות ויש כ"ב שפירושו), אִם יֵשׁ כ"ב אוֹתִיּוֹת דְּאוֹרַיְיתָא, (אם האדם עוסק בתורה שיש בה כ"ב אותיות, אז) אִיהִי שְׁכִיבַת עִמֵּיהּ [הזהר מפרק את המלה "וישכב" ל-יש כב, ומפרש שמי שלומד תורה השכינה שוכבת איתו, "וישכב" מלשון זווג. למה כב? כי זה בגימטריא חטה (= זווג). "שאין התינוק קורא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן"[רכ], חטה. לכן כדאי שהבחורים יאכלו פת שחרית בשביל ללמוד טוב.] (מיד השכינה שוכבת עמו כלומר ששורה עליו [כמו שכתוב על איש ואשה שכאשר הם זוכים – נמצאים יחד (= כב) – "שכינה בניהם"[רכא].].

ושואל) מַאן י"שׁ. (מה הכוונה של י"ש מוישכ"ב, ומשיב) חָכְמָה מֵאַיִן (היא סוד החכמה שהיא יש מאין. [כאן רואים שהחכמה היא יש, כי החכמה היא הראשונה שיוצאת מהאין, "ראשית חכמה"[רכב], היא הדבר הראשון שיוצא מהתנור של האין. (כלומר שחכמה נתקנת ע"י א"א הנקרא אין [פה הוא אומר פשט שהאין הוא אריך, אבל אנחנו בשיעור אמרנו משהו יותר עמוק...] ורצה לומר ע"י שאדם עוסק בכ"ב אותיות התורה, מקבל הארה מן החכמה הנקראת יש

גילוי אור החכמה דרך הבינה

[עכשיו הוא יקשה מבין השיטין שהרי הלומד הוא זו"ן (זעיר אנפין ונוקבא) ואיך הוא יקבל מחכמה – הרי יש עוד פרצוף באמצע, פרצוף אמא?] והוקשה לו איך יקבל העוסק בתורה הארה מן החכמה, אם עדיין לא קיבל הארה מן הבינה שהיא למטה מן החכמה, ומשיב שבוודאי הוא מקבל הארה תחילה מן הבינה, אלא). דִּבְאֲתָר דִּשְׁכִינְתָא עִלָּאָה תַּמָּן, חָכְמָה תַּמָּן (שבמקום שהשכינה העליונה שהיא הבינה היא שם, גם החכמה היא שם, [הוא אומר מלה חשובה: "אתר", מקום. המושג "מקום" שייך בפרט לספירת הבינה, כמו שרואים בפסוק "ואי זה מקום בינה"[רכג]. מי שיש לו בינה יודע אם הוא נמצא במקום טוב או לא ובמקום הבינה, חוש ההבחנה (סוד "אזן מלין תבחן"), מתיחדת החכמה. הדבר נכון גם לצד השני – מי שיש לו חכמה ממילא יש לו בינה, כלומר שמתוך נקודת החכמה (נקודה ללא ממדים, ללא מקום) הוא מבין דבר מתוך דבר (כלומר שמסביב לנקודה נוצר מקום, מרחב של הבנה). החכמה והבינה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[רכד]. בדרך כלל הענין מוסבר מלמעלה למטה שמפרצוף אבא יורדים לפרצוף אמא וכו' כמו בפסוק "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" אבל כאן הוא מסביר את זה מלמטה למעלה שמהבינה מגיע לחכמה.] ממילא אם מקבל הארה מן הבינה וודאי שמקבל הארה גם מן החכמה, כי אי אפשר לקבל מן החכמה הנעלמת אלא על ידי הבינה, שבה אפשר להשיג בבחינתה ששמה שכינה [שכינה תמיד היא נוקבא, אות ה, מקבל, ואם היא שכינה עילאה הכוונה לבינה. בשם שכינה יש ה אותיות והערך הממוצע של ה האותיות הוא 77 = מגדל. באמא עילאה היינו "מגדל הפורח באויר" ובשכינה תתאה היינו "מגדל עז שם ה' [בו ירוץ צדיק ונשגב]"], המורה שהיא שוכנת בתחתונים.).

התכללות ה"רצוא" וה"שוב" בחכמה ובינה

לבינה יש נטייה לרדת למטה כי היא הבנה, שמתיישבת בשכל [כתוב שהספירות בינה וחכמה הן "רצוא ושוב", יוצא שבינה היא דוקא ההיפך מהתיישבות.] נכון. יש כאן התכללות מושגים. קודם כל צריך לדעת שספירת הבינה מתחלקת לשני פרצופים – בינה ותבונה. בינה היא תפיסה במח ותבונה היא קליטה בלב. יש כאן התכללות, כי יש חצוניות ופנימיות. בחיצוניות הבינה היא השגה, וזה נקרא "שוב", כי זה מתיישב על הלב. אבל מה שההשגה פועלת בפנימיות זה "רצוא" כי זה מרים אותך (היינו סוד "מגדל הפורח באויר" כנ"ל). וביחס לעבודת ההתבוננות, ההתבוננות באור אין סוף הממלא כל עלמין (מה ש"איהו תפיס בכולהו עלמין") פועלת "שוב" בנפש, אבל ההתבוננות באור אין סוף הסובב כל עלמין, אור שמופלא מהעולמות (מה ד"לית מאן דתפיס ביה"), פועלת "רצוא" בנפש.

לגבי החכמה היחס הוא הפוך: חצוניות החכמה היא "רצוא", כמו אצל נדב ואביהוא וחברי רבי עקיבא כשנכנסו לפרדס, אבל פנימיות החכמה היא "שוב", מדרגת רבי עקיבא (שנכנס בשלום ויצא בשלום), שהשיג את פנימיות נקודת רצון השי"ת המתלבשת בפנימיות הברק המבריק על השכל – להיות לו יתברך דירה בתחתונים דווקא.

"להנחיל אהבי יש" – "ועשה חסד לאלפים לאהבי"

וּבְגִינָהּ אִתְּמַר (ובשבילה נאמר), לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ [זה הפסוק שעליו דרשו חז"ל ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות", שזה כבר בבינה, שזה העולם שלעתיד לבוא. יש פה שני צרופים: יש הוא צירוף החכמה, פנים (לפי סדר האלף-בית י לפני ש), ו-שי הוא צירוף הבינה, אחור.]. (פירוש שע"י שהאדם יאהוב את זו"ן [ז"א הוא תורה שבכתב ונוקבא היא תורה שבעל פה.] במה שלומד תורה שהיא מושרשת בהם, [הוא אומר שמי שלומד תורה נקרא שהוא אוהב את זו"ן, לכן מי שאוהב ללמוד תורה ה' קורא לו "אוהבי", הלוואי שכולנו נזכה. אנחנו יושבים פה ולומדים את סודות התורה, וה' קורא לנו "אוהבי".] ינחול ויקבל הארה גם מן החכמה הנקראת יש.) [החכמה היא שרש התורה (כמו שנאמר "נובלות חכמה שלמעלה תורה" ר"ת נחשת, מתכת התפארת, סוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע"), וזו"ן הם עצמות התורה.]

גלוי החכמה על ידי מעשי חסד

וְהַיְינוּ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאוֹהֲבָי [איפה זה כתוב? במתן תורה, בדיבור השני ששמענו מפי הגבורה.] (פירוש הקב"ה משפיע חסדים לאוהבי ה') מִסִּטְרָא דְּאַהֲבַת חֶסֶד (מצד שרש החסד [הוא אומר פה חידוש שלא היינו חושבים עליו לבד. לא חייבים ללמוד ככה, אבל ככה הוא מפרש – שמה שכתוב "עשה חסד" מדובר על שרש החסד בחכמה. החכמה נמצאת מעל החסד, ולכן מוסבר[רכה] ש"אלהי אברהם" כנגד חכמה, "אלהי יצחק" כנגד בינה ו"אלהי יעקב" כנגד דעת, בהיות אברהם יצחק יעקב עצמם כנגד חג"ת, ענפי החב"ד. זו כוונה חשובה לכוון בשמונה עשרה.] שהוא החכמה שעליו, ומפרש כי) וְיֵשׁ דְּאִיהִי חָכְמָה לִימִינָא (יש שהיא החכמה היא בקו ימין למעלה מן החסד.), דְּהָכִי אוּקְמוּהָ הָרוֹצֶּה לְהַחְכִּים (דהיינו להשיג החכמה יעשה עבודה של חסד שבצד דרום למטה) יַדְרִים. וּבְגִין דָּא (ובשביל זה כתוב) לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ (פ' להנחיל לאוהבי זו"ן הארה מן החכמה הנקראת יש.).

המתוק מדבש אומר פה ווארט חסידי על "הרוצה להחכים ידרים"[רכו]. הפשט הוא[רכז] שבשעת התפלה – שמכוונת כנגד ירושלים, כנגד בית המקדש – מי שעומד עם הפנים למזרח ורוצה להחכים יפנה את מבטו קצת ימינה כי במקדש המנורה, שהיא סמל לחכמה, היתה בדרום. אבל כאן הוא מפרש לא לפי הפשט – שמי שרוצה להחכים צריך לעשות מעשים של חסד.

איזה ווארט בחסידות זה מזכיר? מה שאמר אדה"ז שכאשר אדם נותן צדקה, המעשה מזכך את מוחו "אלף פעמים ככה"[רכח]. אלף מלשון "אאלפך חכמה"[רכט]. בקבלה דרום הוא חסד. על אברהם כתוב[רל]: "הלוך ונסוע הנגבה", כל הזמן הולך לצד דרום, עושה עוד חסד[רלא]. לכן אם אנחנו רוצים להחכים אנחנו צריכים להדרים כמה שיותר, הלוך ונסוע, לעשות חסדים, לעשות חסדים בבאר שבע, המקום של אברהם אבינו.

בכל אופן, קודם הוסבר שע"י התורה זוכים לחכמה וכעת הוא אומר שעל ידי מעשי חסד זוכים לחכמה. ובאמת, צריך את שניהם – "האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו"[רלב]. מה צריך להיות? תורה וגמילות חסדים (וכידוע שתורה = גמילות חסדים).

עד כאן למדנו מתוק מדבש, זה פשט. יש המשך ששוה שכל אחד ילמד. בדרך כלל, בשביל להבין יותר לעומק צריך ללמוד עם מקדש מלך ורמ"ז, שהם המפרשים שאדמו"ר הזקן מביא בלקוטי תורה, אבל על הקטע הזה בזהר אין את הפירושים האלה.

ח. ערכי הכינויים – יש ואין

שוב, יש לנו פה סוגיא. אנחנו מכירים בדרך כלל בחסידות שהחכמה היא אין, ופה רואים שהחכמה היא יש. כשיש תופעה כזאת ורוצים להבין טוב צריך לפתוח ספרי ערכי כינויים. מהו ספר ערכי הכינויים הכי חשוב? מאורי אור של רבי מאיר פאפירש. יש על הספר פירוש "יאיר נתיב" של רבי נתן בוזגלו, שניהם מקובלים מאיטליה.

מאורי אור: ישיש

נתחיל עם ערך 'ישיש' – מלה שהוזכרה בהתוועדות. כפי שהוסבר, אחד הביאורים שמובאים בחסידות לכך שכתר עולה ישיש הוא ששתי בחינות ה-יש הן שני הפרצופים המרכיבים את הכתר – עתיק יומין ואריך אנפין.

המאורי אור כותב באות י, לד:

ישיש נק' עתיקא וכן ישיש בגימ' כתר. ישישים נק' או"א כי חכמה יש מאין ובינה שי. ­

יש כמה לשונות דומים ששייכים לכתר ולחכמה ולבינה, כמו "קדש [כתר] הקדשים [חכמה ובינה]", "שיר [כתר] השירים [חכמה ובינה]", ועל דרך זה "ישיש" הוא הכתר ו"ישישים" הם חכמה ובינה (ישישים עולה י פעמים בינה וי"ל שה-י היא בחינת חכמה ומה שהיא מכפילה את הבינה היינו סוד יחוד חו"ב שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" כנ"ל).

ומפרש היאיר נתיב:

סוד ישיש לפי מ"ש המחבר נ"ל שזה הוא הפ' בזהר פ' תרומה ד' קל"ז ע"א ישיש מסתרא מאור קדמאה דלא אשתכח בדינא כלל כי בחכמה יש ג"כ בחי' דין כידוע. וסוד ישישים שנק' או"א נ"ל שזהו רמז יקר ושבח כי חושבנם שוה כל א' גימ' ש"י. ויקר הוא חכמה ושבח הוא בינה כנ"ל ערך "יקר" [ישיש הוא זקן שכבר התעלה מעל כל הדינים, אין בו דינים כלל, כולו רק רחמים. היום יש זקנים שהם מלאים דינים – הם לא ראוים לתואר ישיש. בחכמה יש כבר דין כי היא התחלה של מודעות, כמו שאמרנו שהיא יש. ברגע שיש לאדם מודעות עצמית הוא רואה את הרע שבחבר (והלואי שיראה גם את הרע שבעצמו). אם הוא אין, אם הוא גארנישט, הוא לא מודע לעצמו כלל, הוא מלא רחמים וחסד לכולם. הוא מפנה אותנו לערך 'יקר': מתי אנחנו אומרים "יקר" ו"שבח"? ("שבח יקר וגדולה"[רלג]) נכון. רואים שבתפלה הסדר הפוך, עולים מהבינה, שבח, לחכמה, יקר.].

מאורי אור: יקר

נסתכל בערך 'יקר' (שם אות כה):

יקר בחכמה גימ' שי כמנין י"פ א"ל שהוא באבא בסוד לב נתיבות בהסרת נתיב הראשון.

ומפרש היאיר נתיב:

סוד יקר עי' בזהר פ' בראשית ד' ט"ו וז"ל: וכדין אתפשט האי ראשית ועביד ליה היכלא ליקרא ולתושבחתיה ופ' האריז"ל על יקר חכמה ועל שבח בינה.

נעבור לאות לג, שם הוא מסביר את הערך 'ירק', אותיות 'יקר':

ירק מצד הבינה. קו ירוק דאסתר עלמא גמטריא ש"י עלמין סוד ייא"י דס"ג גימטריא א"ל י"ס בהם. י"פ גימטריא ש"י [מתאים למה שאמרנו קודם על יש בחכמה ו-שי בבינה, פנים ואחור. גם כאן, יקר – לפי סדר האותיות בחכמה ו-ירק בבינה.].

יאיר נתיב: סוד ירק ע' בל"ת פ' בלק בדרוש הפ' "עתה ילחכו הקהל וכו' ותבין עי"ז מאמר הזהר פ' בלק דף קפ"ז ע"א וז"ל ת"ח ההוא שטן עילאה נחית כמה דאוקמוה דאגלום בדיוקנא דשור וכל אינון רוחין בישין וכו' לכיך לון וכו' את ירק השדה וכו' ע"ש וסוד ירוק עיין בר"מ פ' פינחס ד' רט"ו וז"ל: דתלת אתוון אילין אשתמודעין בקשת דאינון חוור סומק ירוק וכו' ע"ש וסוד ירוק שהוא בינה עיין בהקדמת ת"ז ד' ט' ע"ב וכל ירוק מסטרא דאמא עילאה וו' ע"ש ובתיקון ע' ד' קכ"ג ע"ב וז"ל ירוק מסת' דעמודא דאמצעיתא [עמודא דאמצעיתא היינו תפארת. נמצא שיש שני ירוקים, בבינה, סוד תהו, אורות דס"ג, "קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו", ובתפארת, סוד "כונן שמים בתבונה" אותיות בן תהו.]

מאורי אור: יש

הערך הבא אחרי 'ישיש' הוא 'יש':

יש, עלמין מצד בינה שרשו ייא"י [אלה אותיות המילוי העיקריות של שם סג: יוד הי ואו הי. ייאי עולה אל[רלד], שהוא שם בפני עצמו.] גימ' א"ל י"פ א"ל הרי ש"י עלמין [בפרצוף השערים של אלב"ם, אל הוא השער הראשון, בכתר, וכשמכפילים אותו בעשר מגיעים ליסוד, יש. רק יש הוא כפולה של אל מתוך כל יא זוגות האלב"ם.] גם ל"ב נתיבות נותן לה חכמה ונתיב א' לא ידעו עיט [תהא שנת עיט.] נשאר ש"י גם הם מחכמה הנק' א"ל [סוד "השמים מספרים כבוד אל".] י"ס שלו הרי יש.

ומפרש היאיר נתיב:

סוד יש ע' בכוונות ר"ה מ"ש בעניין קנ"ה חכמה קנ"ה בינה ב"פ קנ"ה גימטריא י"ש ועיין בכונות עמידה של חול [היש, הפרצוף התחתון של הכתר-ישיש, אריך אנפין, מתחלק לקנה-קנה (יש כאן סדרה של חלוקה לחצאים: כתר מתחלק ליש-יש ויש מתחלק לקנה-קנה, ודוק). כל קנה הוא צנור להמשיך אור, חיות ושפע מהכתר לחכמה ובינה. ב הקנים הם הם שני המזלות של הדיקנא דא"א (הזקן, זה קנה), "נצר חסד" ו"ונקה" (נקה אותיות קנה) עליהם נאמר שאור אבא יונק ממזל העליון, נצר חסד, ואור אמא יונקת המזל התחתון, ונקה.].

מאורי אור: אין

עד כאן ראינו את הערכים שקשורים למושג 'יש'. כעת נעבור ל'אין' (אות א, סד):

אין [הערכים בספר מסודרים לפי אלף-בית, אבל רק באות הראשונה של המלה. בתוך כל אות לא מסודר. כאן הוא מביא את הערך 'אין' מיד אחרי ערך 'איש', מתאים לרמז שאמרנו בהתוועדות שאיש נוטריקון אין יש.] נקרא א"א ועיקר שם זה לרדל"א [פה רואים מאד יפה, כמו שאמרנו שרק רדל"א הוא באמת אין ושני הפרצופים האחרים בכתר הם יש, סוד ישיש כנ"ל.] כי שם חביון עוז העצמות שהוא אין לרוב העלמו וגם האוירא נקרא אין [אוירא הוא הרוח בין הגלגלתא למוחא סתימאה דאריך.] ע"ש שהוא אוירא דלא אתפס והוא אין. גם מ"ל דא"ק נק' אני מתלבשת ברדל"א נק' אין.

ומפרש היאיר נתיב:

סוד אין ע' בת"ז תיקון ע' ד' קכ"ו ע"א ונ"ל אי"ן א' כתר עילאה. י' חכמה. ן' בינה וכו' ע"ש ע' בפ' האד"ז מהר' ר' מנחם דילאונזאי מ"ש בזה.

נסיים כאן. נדגיש שוב שהספר ערכים הכי חשוב הוא הספר הזה. אפשר לסמוך עליו לגמרי, כי הוא לא מוסיף פה שום דבר מעצמו, רק מה שהאריז"ל אמר על פי ציטוטים מהזהר. אחרי שלומדים בספר הזה אפשר להסתכל בעוד ספרי ערכי כינויים. יש לרמ"ק שער שנקרא "ערכי הכינויים"[רלה] ויש עוד ספרים כמו ערכי הכינויים של בעל סדר הדורות, קהלת יעקב, אמת ליעקב, ועוד. שנזכה ליש ואין של קדושה. הקב"ה עושה את העולם יש מאין ואנחנו צריכים לחבר בין היש לאין ברצוא ושוב תמיד כפי שמסביר רבי לוי יצחק בקדושת לוי. צריכים להחזיר את היש לאין אבל שעדיין ישאר מעט יש (יש שמרגיש את ה"מעט" שלו, שייך לשנה זו – תהא שנת מעט"). הרבה אין (א סאך גארנישט) = 273 = 13 פעמים 21, מעט יש (א ביסל עפעס) = 429 = 13 פעמים 33, יחד – הרבה אין מעט יש = שבת). גוט שאבעס!