התוועדות ליל פורים

ליל פורים תשפ"א – התוועדות מקוונת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

חלק ראשון: נצחון על שלשה עמלקים

קיצור מהלך השיעור

בחלקה הראשון של התוועדות ליל פורים האריך הרב לבאר שלש בחינות עמלק שעלינו לנצח בשלשת ימי פורים משולש – העמלק החיצוני, האנטישמי הלוחם בנו; העמלק הפנימי, הזורע בלב ספק וגאוה; והעמלק העצמי, המות עצמו, שהנצחון עליו יביא חיים נצחיים. הנצחון על שלשתם שייך לשלשת 'גיבורי' פורים החיוביים – מרדכי, אסתר וחרבונה. דווקא למדרגה השלישית, הסודית יותר, שמתגלה דווקא בפורים משולש – יש השלכות אקטואליות גם לנושא החיסונים (לא תקבלו כאן תשובה אם להתחסן או לא, אבל כן מבט מופלא בנושא), כששאיפת הרפואה לנצח את החולי והמות הופכת, עם גיורה, למלחמת עמלק הקיומית והמוחשית ביותר. בפרק ב נדרשות שלש מדרגות של חבור מח-לב, המופיעות בפסוק תיאור המשיח, שהן-הן התגברות על המליקה והפירוד שמחולל עמלק.

בחלקה השני של ההתוועדות אנחנו לומדים על הידיעה החיובית של "עד דלא ידע". פרק א מסביר על הידיעה שלנו, "עם קשה ערף", כיצד לומר "לא!" לעמלק – ובכך להתחיל את הנצחון עליו. פרק ב מסביר ש"לא ידע" היינו ידיעת השלילה, הידיעה היחידה האפשרית כלפי ה' לפי הרמב"ם. אכן, בסוד "לא כן עבדי משה", כל "לא" הופך ל"כן" ומידיעת השלילה אנו מתקדמים לידיעת החיוב, 'כן ידע'. וכך, בפורים עצמו, בו נאמר "ולא יעבור", מתקיים 'וכן יעבור' (בסוד "ויעבֹר מרדכי" בכל שנה ובגילוי בפורים משולש) – ואנו מקבלים כח לעבור-להמשיך את הארת הפורים גם בימים שלאחריו (עד שזוכים "למסמך גאולה לגאולה").

חלקה השלישי של ההתועדות עוסק בתיקון שבט בנימין ושאול המלך בחג הפורים. הדברים נאמרו באותיות קצרות, ב'דילוגים פורימיים' בין כמה נושאים, אך יש בהם 'בשר' להתבוננות עמוקה וגם הדרכה לשתיה של פורים. פרק א עוסק בפשט של פורים כתיקון חטא שאול, שלא הרג את אגג, על ידי מלחמת צאצאיו מרדכי ואסתר בהמן האגגי, וגם רומז לתיקון חטא פילגש בגבעה בפורים. פרק ב מרחיב בקשר של שבט בנימין וצאצאיו, המפורטים בדברי הימים, לחדש אדר ולחג הפורים, תוך התרכזות בסוד אבן ה"ישפה" – סוד "יש פה ושותק" המופיע שוב ושוב ביחוס שבט בנימין ומלמד כיצד יש להתבסם בחג הפורים.

א. פורים משולש – נצחון על שלשה עמלקים

"פורים פורים פורים לנו"

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"[ב] – "כן תהיה לנו"[ג], שהכל ירד למטה, בטוב הנראה והנגלה, שיהיה לנו משיח, אותיות יִשמח ויְשמח.

נתחיל בניגון שאנחנו מאד אוהבים – "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו"[ד] – ואחר כך נגיד עליו עוד הסבר, שעוד לא אמרנו.

בסוף רמ"ח אותיות[ה], הווארטים הקצרים והחריפים של חסידי חב"ד, יש הסבר שאנחנו תמיד מביאים[ו] – שפורים הוא צמצום. קודם יש צמצום מעצמות א"ס לאור אין סוף. אחר כך יש צמצום מבלי גבול לגבול – הגבול שאחרי הצמצום הראשון של עץ חיים. בסוף יש צמצום מהקו לעולמות. כל שלשת הצמצומים האלה הם בשביל לגלות שה' בוחר בעם ישראל – "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו". עכשיו נסביר עוד חידוש בזה, עם דגש מיוחד על הקשר לפורים משולש, שלש פעמים פורים – "פורים פורים פורים לנו".

לנצח את עמלק

נתחיל בכך שפורים שייך בספירות לנצח. באמת יש סוגיא שלמה בכתבי האריז"ל, לגבי פורים וחנוכה, שני החגים דרבנן – אחד נצח ואחד הוד, ויש סברא לכאן ולכאן מה נצח ומה הוד[ז]. בפשט, לפי סדר הדורות, פורים קודם לחנוכה (לפי סדר השנה הפוך, כפי שאולי נסביר, גם מוסיף לשתי האפשרויות). לכן, בפשט, פורים הוא הנצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ח]. זהו פסוק שאמר שמואל הרמתי כששסף את אגג מלך עמלק, קדם-מלחמת-עמלק של מרדכי ואסתר בפורים – שייך בפירוש למחית עמלק בפורים.

נאמר סימן מובהק: פורים-נצח עולה כב ברבוע, מספר מושלם. המלה נצח שוה גם פסח, לכן "פה אל פה"[ט] – מפורים לפסח, "מיסמך גאולה לגאולה"[י] – גם יוצא אותו מספר, פורים-פסח. יש משהו בנצח של פורים שהוא בעצם הכח ל"מיסמך גאולה לגאולה", ול"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[יא], הכל מתחיל מפורים, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

שוב, פורים שייך לנצח – 'יהודים, בואו ננצח!'. את מי צריך לנצח? את עמלק. מצוה רבה ונשגבה למחות את עמלק, "מחה אמחה"[יב] ו"תמחה"[יג], עסק ממש עצמי ועוצמתי של הקב"ה – "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[יד], קריאת התורה שנקרא מחר בבקר. בירושלים יקראו בשבת, אבל בפרזות עושים את כל המצוות מחר – כל ה'פורים משולש' מרוכז ביום אחד. "פרזות תשב ירושלים"[טו] – מתוך ה"פרזות" שלנו מגיעים ל"תשב", אותיות שבת, בירושלים עיר הקדש, ומשם מתפשט הלאה גם ליום ראשון, כמו שנסביר.

הווארט הראשון שפורים הוא נצח, צריך לנצח – לנצח את עמלק, את הספק. עמלק בגימטריא ספק, כדברי הבעל שם טוב[טז], וגם בגימטריא רם[יז], מתגאה. ה' "רם על כל גוים"[יח] – כמו שהוא מתגאה על גאים, "אשירה להוי' כי גאה גאה"[יט], כך הוא "רם" על ה-רם. גם משיח הוא רם, כאמור בו "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[כ]. בתיאור הזה של המשיח יש חמש עליות, כנגד הנרנח"י שלו, כשבכללות המשיח הוא היחידה הכללית של עם ישראל[כא]. "ירום" היינו הרוח של היחידה הכללית, המשיח, והוא רם על עמלק. כתוב בחסידות[כב] שה-רם של עמלק הופך להיות מר ממות, וצריך כנגדו את ה"רם" של הקדושה, "ירום ונשא וגו'", כפי שנסביר בהמשך.

שלשה עמלקים בעץ החיים ועץ הדעת

שוב, המגמה והמשימה שלנו היא לנצח את עמלק, האויב המושבע שלנו, אבל אם יש פורים משולש, שלשה נצח, יש גם שלשה עמלק – הכל משולש. צריך להבין מהו עמלק – הזכרנו שעמלק הוא ספק וגם רם ו-מר. אם יש שלשה עמלק הם כבר עולים 720, עשר פעמים חסד. למי שקצת מכיר, מה הענין מזכיר בכתבי האריז"ל? האריז"ל אומר שבכל אחת ממדות הלב יש חסד – חמשה חסדים שמתפשטים מעטרא דחסדים שבדעת למדות שבלב – וכל חסד הוא 'משולש', מתחלק לשלשה שלישים, כשכל שליש הוא כד (שלשת השלישים עצמם הם כנגד מושכל-מורגש-מוטבע שבתוך אותה מדרגה). אם נכפיל את הכל בעשר, התכללות עשר ספירות בתוך כל חסד, תהיינה 720 מדרגות – 240 בשליש התחתון, 240 בשליש האמצעי ועוד 240 בשליש העליון, עמלק בכל שליש.

מכל החסדים שמתפשטים, העיקר הוא המתפשט לספירת התפארת, הלב (בסוד חשן המשפט על לב הכהן הגדול, עליו נקרא בפרשת השבוע). כתוב בכתבי האריז"ל[כג] שבתפארת, השליש העליון מכוסה, והוא בסוד "עץ החיים", ושני השלישים התחתונים מגולים, והם בסוד "עץ הדעת טוב ורע". כלומר, בשליש העליון (המושכל שבתוך התפארת שבלב, מדרגה של שכל) אין מודעות עצמית ובשני השלישים התחתונים יש מודעות עצמית[כד]. בנבואת יחזקאל[כה] הוא לוקח את שני העצים ועושה מהם אחד, ויש פירוש של הבעש"ט[כו] שבעצם תפקיד המשיח לחבר את שני העצים, את המודעות האלקית והמודעות העצמית. מה הכוונה? לעשות מהם מודעות טבעית. זהו נושא גדול ועצום אצלנו, שיש עליו ספרים שלמים[כז]. עוד פעם, בתוך ה-720 יש ג"פ 240 – עמלק-עמלק-עמלק. אחד הוא השליש העליון, שקובע ברכה לעצמו, חסד מכוסה, ושני שלישים תחתונים. זו הקדמה.

את כל אחד משלשת העמלקים האלה צריך לנצח, והזמן המתאים לכך הוא פורים. כשיש פורים משולש – בירושלים, ואנחנו מזדהים עם ירושלים, "פרזות תשב ירושלים" – בכל יום מתייחסים למחית עמלק ומקיימים אותה באחד הרבדים האלה. כתוב ב"היום יום"[כח] שלפני מתן תורה סדר העבודה היה מלמעלה למטה – מחשבה, ואז דבור ואז מעשה. אך אחרי מתן תורה, בו אמרנו "נעשה ונשמע"[כט], הסדר הוא מלמטה למעלה – צריך להתחיל מהשליש התחתון, למחות את עמלק התחתון, אחר כך את עמלק האמצעי, ואחר כך עוד עמלק נסתר, שבדרך כלל לא רואים אותו. זהו החידוש של פורים משולש, ביום הששה עשר יום לחדש אדר – דווקא אז מוחים את עמלק בשלמות, בשליש העליון, החסדים המכוסים, עצם הדעת, עליו נאמר "ראשית גוים עמלק", הראשית שלו, נקודת הרע שלו, ובסוף "ואחריתו עדי אֹבד"[ל].

הכל 'חימום' להכנס לנושא של פורים-פורים-פורים, ג"פ עמלק (לכל פורים יש עמלק, פורים-עמלק משלימים ל-576, 24, עשירית עמלק כנ"ל שהוא שליש חסד, ברבוע), ג"פ נצח – ולכן יש לנו את פורים משולש, כדי לנצח אותו. נתחיל להסביר את פשט הדברים:

פורים – מחית עמלק במציאות החיצונית

עמלק התחתון הוא עמלק החיצוני. קודם אמרתי 'יהודים בואו ננצח' – זהו סטיקר שעשינו, שצריך לנצח את האויב, האויב החיצוני. יש עדיין אויב חיצוני, זהו גם פשט המצוה שבאה מיד אחרי מינוי המלך[לא] – שאותו מלך ינצח את האויב החיצוני, את כל האויבים סביב ארץ ישראל, אויבי עם ישראל, כאשר העיקר הוא למחות את זכר עמלק מתחת השמים כפשוטו.

יש עמלק בחוץ, אבל יש מי שרגיל בלימוד החסידות וקצת לא נח לו ברגע שמדברים על דברים גשמיים. הוא חושב, וזו טעות, כמובן, שכל עבודת ה' צריכה להיות רק בנפש, משהו פנימי. שוב, מהו עמלק? אותו חסיד אומר, כדברי הבעש"ט, שעמלק הוא ספק – יש עמלק בלב, הרע שבקרב כל יהודי, צריך להכיר בו, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו, ולמחות אותו בתוך הלב.

נשאל את החסיד הזה, שעובד עבודה פנימית – 'יש גם עמלק בחוץ? איזה גוי שצריך להלחם בו?'. יתכן שיודה שיש היום בארץ ומסביב את העמלק הישמעאלי ושבדור הקודם היה העמלק העֵשוי – ימח שמם וזכרם של עמלק! קשה להתנער, במיוחד בדורותינו, מהעובדה שיש עדיין איזה עמלק שצריך טיפול שרש בחוץ. אבל עדיין יתכן שיאמר – 'בכל אופן, אנחנו צריכים לעשות קודם את העבודה הפנימית, היא הענין שלנו. נמחה את זכר עמלק מתוך הלב שלנו, ואז הקב"ה יביא משיח שיטפל כמו שצריך בעמלק בחוץ'. גם הרמב"ם כותב[לב] שמלחמת עמלק היא מצות המלך.

בכל אופן, זה לא מדויק – כי אמרנו שהסדר צריך להיות מלמטה למעלה. לכן, כשהרבי דבר[לג] על מלחמות של יהודים היום בארץ ישראל, עוד לפני שמשיח בא – הוא אמר 'יהודים בואו ננצח' את האויב, ה' נתן לנו את האפשרות. כמו שאנו מסבירים תמיד[לד], "יד ישראל תקיפה"[לה] נמצאת בכח – הכח נמצא, רק שלא יודעים איך להשתמש בו, לא יודעים איך לקיים את המצוה בחיצוניות. זו לא מצוה דווקא של יחיד – זו מצוה של צבור, ויש צבור, יש צבא, אפשר לקיים אותה. אי אפשר לדרוש מכל חיילי צה"ל, שהרבי מאד כבד וייקר – 'קודם תמחו את העמלק בלב ואז תצאו לקרב'. אין כזה דבר, זה לא עובד ככה. אם יש עמלק בשטח – צריך לטפל בו מידית, זה פיקוח נפש שקודם לכל, כפי שהרבי תמיד הדגיש. זו ההתחלה מלמטה למעלה. זהו הנצחון של היום הראשון בפורים משולש – שמנצחים את עמלק בגשמיות, בפועל ממש. בעצם, זהו הנצחון שהיה בפורים המקורי – "ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאיביהם והרג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם. ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה"[לו].

שושן פורים – מחית עמלק שבלב

אחר כך אסתר הוסיפה עוד יום בשושן הבירה. גם אותו יום היה מחיה בגשמיות, והרגו שם כך וכך עמלקים, אבל יחסית זהו השליש האמצעי של החסד של התפארת, הלב. זו באמת מלחמת עמלק בלב – המלחמה בספק ובכל שאר המדות שמסתעפות ממנו, ובעיקר בגאוה שלו. מתוך ה-רם שלו, הגאוה שלו, הוא הופך להיות "מר ממות". זהו היום השני של פורים, דווקא בשבת.

באמת, בשבת לא לוחמים כל כך, אלא אם כן ממש פיקוח נפש[לז]. לכתחילה, לא מתחילים להלחם דווקא בשבת או באופן שידרוש את המשך המלחמה בשבת[לח]. בכל זאת, גם בשבת יש מלחמת עמלק – שש זכירות אומרים גם בשבת, ובפורים משולש בירושלים קוראים בשבת בתורה "ויבא עמלק"[לט] ו"מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". אכן, בשבת המלחמה היא בעיקר בלב.

שני אלה מובנים, כי הם שני השלישים התחתונים, מוטבע ומורגש בנפש. עיקר הסוד, עיקר התוספת, הוא הפורים השלישי, המושכל בנפש. לכן באמת יש נוסחאות בפיוט שאומרים רק פעמיים "פורים פורים" – שני השלישים התחתונים, פשוט. אבל הנוסח המלא, השלם, הוא ג"פ פורים.

תכלית המגילה – סוד גיור חרבונה

כדי להבין זאת נקדים עוד ענין: הסברנו[מ] ששלשת ימי הפורים הם כנגד שלשת הגיבורים ב"שושנת יעקב" – מרדכי, אסתר "וגם חרבונה זכור לטוב". דווקא חרבונה הוא השליש העליון, החידוש. מרדכי הוא המלחמה כפשוטה בעמלק – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[מא], בהצהרת מלחמת-חרמה כנגד עמלק. אסתר דווקא היא ביעור העמלק שבלב, המלחמה הפנימית של עמלק. אבל הנה בא חרבונה, "וגם חרבונה זכור לטוב", שצריך להסביר מי הוא ומה הוא. חרבונה הוא אחד הסריסים, שר במדינה – צריך לדעת איזה שר הוא היה. היום, במדינה, יש הרבה שרים לכל מיני ענינים. איזה שר הוא היה? אפשר לומר, כמו שנסביר תיכף, שאולי הוא היה שר המדע, שר מאד מיוחד.

תכלית מגילת אסתר היא "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[מב]. יש ענין של גיור כהלכה. מה היה המבצע המיוחד של פורים אצל הרבי? "מיהו יהודי", גיור כהלכה. אם רבים מעמי הארץ מתייהדים, מי הראשון שהראה דוגמה חיה? מסתמא חרבונה, הוא גר הצדק האמתי. כל חג פורים הוא בשביל להוציא את הניצוץ, שגם יציל אותנו, גורם שיתלו את המן על עץ גבוה חמשים אמה, מגיע לשער הנון – הוא – ובסוף גם מתגייר, התכל'ס של הסיפור, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים". מה הביא אותו לכך, מה הכיר, מה ענינו?

שרשי מרדכי – אברהם (המגייר) ומשה (נותן התורה)

רובנו מכירים את המאמר ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו"[מג], הוא משה שבדורו, אך מאמר פחות מוכר ש"מרדכי שקול כנגד אברהם אבינו"[מד]. במדרשים על הפסוק "איש יהודי היה בשושן הבירה" מדמים אותו גם למשה וגם לאברהם. מה עיקר הענין של אברהם? לגייר גרים – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים[מה]. זהו סוד פורים, "ורבים מעמי הארץ מתייהדים", ובעצם מכך מתחילה היהדות – מגיור, מפורים.

אחר כך בא משה רבינו שנותן תורה, שיש בה גם שבע מצוות בני נח, אבל היא לא מטיפה בגלוי לגיור. גם משה רבינו גייר, אולי אפילו יותר מדי – את הערב רב שיצאו ממצרים[מו]. בכל אופן, הגדולה העיקרית שלו, עליה זוכרים אותו לטובה, היא העסק שלו אתנו, שהוציא אותנו ממצרים, עשה הבדלה מקליפת מצרים, ועיקר העיקרים שנתן לנו תורת אמת ובכך הבדיל אותנו מהאומות – גילה את הבחירה העצמית בעם ישראל, "ברוך אשר בחר בנו".

עוד לפני משה רבינו יש את אברהם אבינו – אצלו אין עדיין עם ישראל לבחור בו, וכל ענינו בחיים הוא לגייר גוים. הוא צריך את שרה שחופפת לו את הראש[מז], מבררת איזה גוי הוא אמתי, אחד שצריך לגייר ולקרב, ואיזה גוי צריך לדחות[מח]. היא שיקול הדעת של "שמאל דוחה וימין מקרבת"[מט] – שיקול הדעת שלה הוא הנבואה שלה, בה היא גדולה מאברהם אבינו[נ]. צריך את שניהם, זוג חמד שעובדים יחד – יש להם שליחות יחד בעולם לקרב כמה שיותר, "הנפש אשר עשו [שניהם יחד] בחרן"[נא], מקום חרון אף של מקום[נב].

למרדכי יש את שני השרשים האלה. ידוע שלפעמים משמע ברמב"ם[נג] שדמות המופת העיקרית של עם ישראל בתורה, שכל אחד צריך להזדהות אתה ולנסות להתדמות אליה, היא משה רבינו, ולפעמים משמע[נד] שהעיקר הוא אברהם אבינו – אלה אצלו שני עמודי התווך, יכין ובעז. מי שמגלם את שניהם יחד, לפי חז"ל, הוא דווקא מרדכי – מרדכי היהודי.

כל זה היה לכבוד חרבונה, שמצד אחד פתאום מופיע מאין – קודם היה סתם אחד מסריסי אחשורוש, מלך רשע ומלך טפש, מתחלתו ועד סופו[נה]. מצד שני, הוא גם מציל את המצב, וכנראה שבסוף הוא הגורם מבפנים, אצל הגוים עצמם, ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".

מרדכי, אסתר וחרבונה – שלש ירידות

קודם כל, מי הם שלשת הצדיקים האלה, שכנגד פורים משולש? הראשון הוא צדיק גמור, שרק כדי להתערב בענינים אקטואליים, בסדר המדינה ומה שנקרא השתדלות למען העם שלו, העם היהודי ("עם מרדכי"[נו]), קצת יורד מהלומדות שלו, מהמדרגות שלו. לכן בסוף נאמר בו "ורצוי לרֹב אחיו"[נז] ולא לכל אחיו, כי קצת התבטל מתורה[נח]. דרך הבעש"ט היא שכדי לעשות טובה ליהודי, כמו שה' רוצה, צריך להיות מוכן לרדת קצת ממדרגתך – הדוגמה העיקרית היא מרדכי.

אסתר המלכה היא יהודיה, שבמודע, כדי להציל את עם ישראל, מוכנה כאילו להתבולל – "כאשר אבדתי אבדתי"[נט] (כמו שדברנו הרבה פעמים). "הדסה היא אסתר"[ס] – "הדסה" היא מדרגתה הטהורה כמלכות דאצילות כפי שהיא באצילות, מדרגתה בשרשה, אבל "אסתר" היא מדרגתה כמלכות דאצילות כפי שהיא יורדת לעולמות התחתונים[סא]. "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'[סב]"[סג] – על המלכות נאמר "רגליה יֹרדות מות"[סד], היא יורדת להסתתר בעולמות התחתונים בי"ע. במלכות דאצילות, כנסת ישראל, יש את כל הנשמות – ויש נשמות שיורדות, מתבוללות, כפי שאומרים היום. כך קרה עם אסתר, אבל היא שמרה על עצמה – התפצלה, לפי חז"ל[סה], ושלחה את השֵׁדָה שלה לאחשורוש, והיא עצמה עדיין בחיקו של מרדכי הצדיק. בכל אופן, בפשט, היא נשמה שיורדת עוד יותר למטה, שרש כל היהודים שנמצאים היום במשבר ההתבוללות. זהו המשבר הגדול של עם ישראל היום, בממדים עצומים – מבהיל את הרעיון לחשוב על אחוזי ההתבוללות שיש באמריקה, ברוסיה, בכל מקום. הנשמה הכללית למתבוללים היא אסתר, ומי שנאחז בה יכול גם להנצל ולצאת מההתבוללות.

עוד פעם, מרדכי הוא יהודי צדיק גמור שקצת יורד, כתורת הבעל שם טוב (המוסברת הרבה בשאר ספרי החסידות, כמו נועם אלימלך וכו') על ירידת הצדיק ממדרגתו הנצרכת בשביל עם ישראל. אסתר היא דמות שעוד יותר יורדת, התבוללות. משניהם יחד בסוף מגיעה הוצאת חרבונה מעמקי הקליפות – הוא גוי, שר של אחשורוש, וצריך לעורר אותו ממקום נסתר ונעלם של "עד דלא ידע" – אף אחד לא אמר לו לומר מה שהוא אומר. שיא ההשגחה במגילה, פתאום מופיע חרבונה ואומר "גם הנה העץ וגו'"[סו] – יש שם גם את הטעמים הכי מיוחדים. ידוע שמשיח יבוא לדרוש טעמי תורה[סז], את טעמי המגילה. בסוף כשהמלך שומע את הסריס שלו, השר שלו, הוא מסכים איתו – "תלֻהו עליו. ויתלו את המן על העץ... וחמת המלך שָׁכָכָה"[סח], "אשרי העם שֶכָּכָה לו"[סט], סוד שם ככה (ר"ת כתר כל הכתרים)[ע]. כדי להוציא את חרבונה צריך את הנצחון על עמלק השלישי.

לנצח את המות

כעת נגיע לתכלית הווארט שלנו – מי הוא עמלק השלישי? זהו עמלק שכנגד השליש העליון, המושכל, המקביל לעץ החיים, מקביל דווקא למודעות אלקית, עליונה. את מה עוד צריך לנצח? יש עמלק בחוץ, עמלק בפועל – עמלק התחתון. מלחמה כפשוטה, השליש התחתון, מתחילה ממרדכי, "כל הגבוה יותר יורד למטה ביותר"[עא]. יש עמלק בלב, השליש האמצעי. איך קוראים לעמלק של הלב? היצר הרע. שוב, אפשר לפרש את כל הסיפור, כמו שאמרנו קודם – שכל התורה כולה מדברת על יצר הטוב ויצר הרע וזהו, ולשכוח אפילו שיש דברים בחוץ, במציאות. מלחמת היצרים היא הענין של אסתר. אבל התכלית היא להוציא את חרבונה, לנצח את עמלק השלישי. מהו עמלק הזה שצריך לנצח?

שוב, צריך לנצח את האויב החיצוני, עמלק הראשון, צריך לנצח את היצר הרע, עמלק השני, אבל תכלית הנצחון היא לנצח את מלאך המות, שיקויים הפסוק "בלע המות לנצח ומחה [סוד 'מחה אמחה'] א-דני הוי' דמעה מעל כל פנים וגו'"[עב] – צריך לנצח את המות עצמו ולזכות לחיים נצחיים. בעצם, על שלש המדרגות הללו של עמלק אמר ריש לקיש (גלגולו של מרדכי הצדיק[עג]) "הוא שטן [שרק רוצה לקלקל ולהתאנות לצדיק המצליח, כמו ביציאת מצרים וכמו בסיפור איוב עליו מדבר ריש לקיש], הוא יצר הרע [המפתה מבפנים], הוא מלאך המות [כפשוטו]"[עד] – כסדר שלשת העמלקים בהם מדובר כאן[עה].

המלחמה בין ישראל ועמלק היא 'מלחמה לחיים ולמות' ובעצם היא מלחמה בין החיים והמות עצמם (מלחמת "ובחרת בחיים"[עו] נגד עמלק-מות), כמתאים לגאולת פורים – "ממיתה לחיים"[עז] (וכאשר עמלק מת, ממיתים אותו לגמרי, זוכים ל-י פעמים חיים, שלמות של חיים נצחיים). מה זאת אומרת? מי מנצח את המות? אם מתרגמים זאת למושגים של היום, מה מסוגל לנצח את המות וגם להאריך את החיים, כמו שכתוב בימות המשיח "הנער בן מאה שנה ימות"[עח]? הנצחון על המות הולך לאט-לאט, בשלבים. כעת מדברים בפשטות, באמת, במוחש, באופן מוחשי – שאט-אט תוחלת החיים תתארך מאד-מאד, עד שבסוף מנצחים לגמרי את המות. מי עושה זאת? מדען מתוקן.

היחס לחיסונים

כל הענין קשור עם מה שהתחיל בהשגחה פרטית לפני שנה, ועדיין ממשיך בימים האלה – אבל צריך לנצח אותו. התופעה שדברנו עליה בדיוק לפני שנה בפורים, עשינו הרבה גימטריאות של 367, השם של הנגיף (קורונה) שהתחיל להתפשט, ושגורם, ר"ל, עד כדי היפך-החיים – וצריך לנצח אותו.

בשביל לנצח את הנגיף מהר-מהר המציאו איזה חיסון – או שנכון או שלא נכון, או שטוב או שרע, אבל בכל אופן זו השתדלות של המדע לנצח את עמלק. יש מי שאומר שאותם מדענים שמפתחים את החיסון הם בעצמם עמלק – זה עוד דיון, עוד ספק "עד דלא ידע". לא יודעים אם לברך אותם, "ברוך מרדכי", או לקלל אותם, "ארור המן" – בדיוק הענין של היום, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" אם אלו עמלק עצמם או אלו שמנצחים את עמלק. אבל ודאי יש כזה דבר, כמו כל השתדלות המדע, במיוחד במדעים שקשורים לרפואה – הכל במגמה לנצח את עמלק השלישי, לנצח את המות, לנצח את כל המחלות, את החולי-רע שיש בעולם. ה"מלחמה [להוי' בעמלק מדֹר דֹר]" היא לקיים את האמור קודם לכן באותה פרשה, "כל המחלה [ארבע האותיות המרכיבות את המלה מלחמה[עט]] אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רֹפאך"[פ], כאשר מלחמת ה' עצמו בעמלק היא המלחמה בעצם המות – מלחמה "מדֹר דֹר", כאשר בכל דור מתקדמים לקראת נצחון החיים על המות (מאבק השייך לעצם ספירת הנצח, סוד פורים, בסוד "תמורת חיים מות"[פא] שבספירת הנצח).

עוד פעם, הייתי חושב שירדתי – קודם דברתי על לנצח את יצר הרע, מלחמה רוחנית, וכאן אני מדבר על לנצח חוליים גשמיים, איזה נגיף. אבל שרש הנצחון השלישי, על מלאך המות, הוא במושכל. לכן אמרתי קודם שיתכן שחרבונה הוא שר הרפואה או שר המדע – המדע שמפתח דברים חדשים, חיסונים חדשים וכל מיני עצות חדשות איך לנצח את עמלק העליון, השלישי. הזמן המיוחד לכך הוא דווקא יום ראשון הקרוב, הבא עלינו לטובה, שהוא היום השלישי של פורים.

גיור הרפואה

שוב, כאן יורדים הכי למטה, דווקא כח שבא מגוי, כח של גיור – כי המשל לכל הנושא של תיקון המדע, אחד הנושאים הגדולים והעיקריים שלנו, הוא גיור[פב], איך לגייר את המדע לשמש את הקדושה. התיקון הוא בעצם לקחת את סמל המדע, במיוחד סמל הרפואה – הנחש, "נחש הנחשת"[פג] – ולהפוך אותו לשמש גדול של האדם[פד]. כאשר הוא מתגייר גיור כהלכה הוא עצמו מנצח את עמלק – "מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא"[פה], "פגע בו כיוצא בו"[פו] – מנצח את עמלק. אחרי הגיור שלו הוא שמסוגל לנצח את אבי אבות הטומאה – טומאת היפך החיים, הנצחון השלישי על עמלק.

מה פירוש גיור המדע בהקשר שלנו? גם עמלק הוא מדען[פז] (מכשף גדול, בלשון חז"ל) – מדען שמשתדל להסתיר-להטביע תמיד את הכל בהגבלות הטבע, שלא יראו שום דבר מעל לטבע. גיור המדע הוא הפיכתו למדע מתוקן, מדע שמאמין בנס וחותר לגלות את הנס שבכל תופעה – דבר שמתבטא במדען מאמין, המתפעם מגילוי האלקות בנפלאות הטבע ומודה לה' בפליאה רבה על כל התקדמות מדעית ועל כל הישג בתחומי הרפואה. אם מטביעים את הנסים וההשגחה הפרטית של ה' על כל צעד ושעל אי אפשר להתגבר באמת על המחלות ולחתור באמת לקראת נצחון על מלאך המות. אדרבא, מתוך ראש כזה, ש'הכל טבע', גם כאשר מתגברים חלקית על תופעה מסוימת – מיד צצה בעיה אחרת, תופעת לוואי או מחלה חדשה שלא היתה קודם...

השגחה פרטית רמוזה במגילה בפסוק הבטחון "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"[פח], כנודע. "מקום אחר" בגימטריא נשמה, זו התוספת לה זקוק המדען כדי להתגבר על האנטרופיה שבטבע ולנצח את מלאך המות (כמובן, הנשמה גם נותנת לרופא לב טוב, רחמים ורצון לעזור, מעבר לידע המדעי הקר – שללא נשמה יכול להשאיר אותו אכזרי כגדולי העמלקים בדור הקודם, שאחד המפורסמים שבהם, ימ"ש, היה רופא שהתיימר להצעיד את מדע הרפואה קדימה תוך רצח ואכזריות שלא ייאמנו).

ב. חיבור המח והלב

מליקת המח מהלב

אמרנו ש-720, י פעמים חסד, מתחלק לשלשה שלישים – כל שליש הוא עמלק (240). גם עמלק הוא 'משולש', מתחלק לשלש – 240 מתחלק לשלש פעמים 80 (80 כבר לא מתחלק בשלש). עמלק הוא שלש פעמים פ – "פורים פורים פורים". פ בגימטריא יסוד – עמלק רוצה לפגום במדת היסוד שלנו[פט], פגם הברית (בסוד "אשר קרך בדרך"[צ], לשון קרי[צא], וכפי שכתוב שהיה "חותך מילותיהן של ישראל וזורקן כלפי מעלה"ג).

אחד מסודות האות פ הוא מח-לב. הרי עמלק בא להפריד בין המח והלב. שתי הקליפות שפעלו נגד עם ישראל בראשית דרכו, בצאתו ממצרים, ועם ישראל היה צריך להתמודד אתן הן פרעה ועמלק. שתיהן עומדות בעורף. פרעה אותיות הערף[צב], עלוקה שיונקת את החיות בין המח והגוף, המח והלב, על ידי שלשת השרים שלו שיושבים בתוך הגרון, כידוע[צג]. גם עמלק רוצה להפריד בין המח והלב – פשוט לחתוך את הראש, עם-מלק[צד], כמו שמולקים עוף מהעורף. שתי הקליפות הן בעורף.

כתוב בקבלה, מובא מהבעל שם טוב[צה], ששתי הקליפות האלה הן בחינות של שכחה. עיקר הרע בעולם הוא שכחה – "ורם [עמלק] לבבך ושכחת"[צו] – ועיקר הטוב הוא הזכרון. המלה האחרונה במגלה היא "זרעו" – "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו דורש טוב לעמו ודֹבר שלום לכל זרעו"[צז], מרדכי הוא שלום (שני שמות שדברנו עליהם רבות במאמר "ברוך הגבר"[צח]), תכלית השבח שלו היא "ודֹבר שלום לכל זרעו" – יש לו זרע. בפרשת שבוע כתוב כמה פעמים זכרון – יש זכרֹן, בגימטריא זרע ויש זכרון, בגימטריא "זרעו". המלה האחרונה של המגלה, "זרעו", והמלה הראשונה "ויהי", עולות יחד מרדכי היהודי, שם שדי, סימן כל המגילה. לעניננו, "זרעו" היינו הזכרון שלו – זרעא חייא וקיימא. מכאן אפשר להבין שפגם הברית הוא איבוד הזכרון – איבוד עצמי לדעת, ודעת היא הזכרון. שוב, כתוב שזכרון הוא עצם הטוב, עיקר הטוב, ושכחה היא עצם הרע. יש שתי בחינות, שתי קליפות של שכחה, של רע – פרעה ועמלק. שוב, זהו ווארט של הבעל שם טוב – נושא שלם בפני עצמו.

"הנה ישכיל עבדי וגו'" – עליות המח והלב

בהקשר הזה רצינו להסביר את הפסוק של משיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[צט], שכבר הזכרנו. שוב, עמלק הוא שלש פעמים מח-לב, שרמוזות בפסוק של משיח:

"הנה ישכיל עבדי" – "ישכיל" הוא מח, חכמה עילאה.

המדרגה הבאה היא "ירום", ה"רוח" בפסוק (כנ"ל), רוח חיים ("ירום" ראש וסוף "רוח חיים"). כאן יש קשר לפרשת שבוע, בה מדובר על תנופה ותרומה – תנופה לארבע רוחות ותרומה למעלה ולמטה[ק]. מה היא רוח? שלשת היסודות העיקריים, המוזכרים בספר יצירה, הם יסוד המים, יסוד האש ויסוד הרוח. מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך[קא]. יסוד האש עולה מלמטה למעלה[קב]. אבל יסוד הרוח עולה ויורד[קג], לכן הוא באמצע, בתפארת. אפשר לחשוב ש"ירום" פירושו רק לעלות, אבל הוא כמו תרומה, מעלה ומוריד. שוב, ה"ישכיל" הוא במח. איפה ה"ירום"? איפה יש רם? "רם לבבו"[קד] – גם המדה הזו של הרוח היא בלב (שעיקרו תפארת, יסוד הרוח). "הנה ישכיל עבדי" במח אבל "ירום" זו בחינה בלב שיש כל הזמן עליה וירידה. רוח היא ריחוף, כמו "רוח אלהים מרחפת על פני המים"[קה].

אחר כך כתוב "ונשא", מדרגה יותר גבוהה – נשיאת הפכים. כלומר, יש מדרגה במח דווקא, שהמח מאחד את העליה והירידה – הוא מבין שהעליה והירידה הן אחת. כמו שכתוב ש"ירידה צורך עליה"[קו] כתוב ש"עליה צורך ירידה"[קז], וכמו ש"ירידה היא תכלית העליה"[קח] גם להיפך. כלומר, יש כח במח לשאת את ההפכים של הלב העולה והיורד – זו מדרגת "ונשא", שנושא את שני ההפכים יחד.

אחרי ששניהם מתייחדים, שאין יותר עליה וירידה כשתי תנועות הפוכות, "ונשא" יחד, יש "וגבה". "וגבה" שוב בלב – כתוב בפירוש "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[קט], על יהושפט מלך יהודה, גם ממלכי בית דוד, בחינת משיח.

אם כן, עד כאן יש סדר מאד יפה – "ישכיל" במח, "ירום" בלב, "נשא" שוב במח, נשיאת שני ההפכים, ו"וגבה" שוב בלב. ה"וגבה" בלב כמו "פנימיות הלב שליט על המח"[קי] לגמרי, אחרי שהמח נושא יחד את שני ההפכים – הלב יכול לעלות מעלה-מעלה בלי ירידות, רק עליות, "ויגבה לבו בדרכי הוי'", כל הזמן גבה וגבה, "גבֹה מעל גבֹה"[קיא], הפסוק של גבוה. כמו שיש בחז"ל[קיב] דעות כמה קומות יהיה ב"ואולך אתכם קוממיות"[קיג] לעתיד לבוא, קומה על גבי קומה, כל פעם גבה עוד.

מהו "מאד"? התכל'ס, שגם הלב הזה מתחבר עם המח עד שאין יותר הבדל בין מח ולב – תכלית מחית עמלק. כמו שכתוב, גם בשם הבעל שם טוב, שאין יותר הבדל בין עץ החיים ועץ הדעת (כנ"ל), המח והלב.

תיקון עמלק – שלשה חיבורי מח-לב

אם כן יש בפסוק שלש פעמים מח-לב – מח ("ישכיל"), לב ("ירום"), מח ("ונשא"), לב ("וגבה"), מח-לב ("מאד") – ג פעמים פ, "פורים פורים פורים", סה"כ עמלק, התיקון המלא של עמלק.

נסביר את הערכים הפנימיים: המח הראשון הוא בטרום מודע, בין המודע ללא-מודע, מוחין בעצם, "אבא ואמא עילאין דתחות דיקנא"[קיד] בלשון הקבלה והחסידות; הלב הראשון, "ירום", הוא הלב דאריך אנפין; אחר כך "ונשא" הוא מח דאריך, עצם המוחא סתימאה; "וגבה" כבר גלגלתא, המדות דעתיק יומין; ה"מאד" בסוף, שהמח והלב יחד לגמרי, הוא רדל"א, "עד דלא ידע". שוב, ג"פ מח-לב שוה עמלק, התיקון המלא, כי כל הענין שלו להפריד בין המח והלב – וכאן הכל לחבר אותם יחד. זו תכלית איחוד המח והלב, התכלית של "עד דלא ידע".

ידוע[קטו] שהפסוק הזה מלא רמזים, כולו עולה 1190, ה"פ רחל. כמה יעלה הכל אם נוסיף לו מח, לב, מח, לב, מח-לב? נקבל 1430, מהמספרים האהובים, שגם היה רמוז באיזו גימטריא קודם שאמרנו שתעשו לבד, הוי' פעמים הכל וגם הכל פעמים הוי' (גם ידיעת השלילה וגם ידיעת החיוב יחד, "עד דלא ידע" ו'עד דכן ידע'[קטז]).

סיכום

אם כן, הסברנו שיש שלשה פורים, שלש מדרגות של נצח, שלשה נצחונות, ושלשה עמלק. בפורים משולש צריך לנצח את שלשתם. כולם שלש ירידות – ממרדכי התלמיד-חכם, הצדיק הגלוי שיורד קצת ממדרגתו כדי לעשות טוב לעמו, עד אסתר שעוד יותר יורדת ומתבוללת, "כאשר אבדתי אבדתי", ועד שיורדים לניצוץ של חרבונה, "וגם חרבונה זכור לטוב". "וגם" היא המלה הראשונה של "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". הסברנו שיש גם שלשה חיבורים של מח-לב שצריכים לעשות, במדרגות הולכות ועולות, ובכך למחות את עמלק המפריד בין המח ללב. בכך התחלנו נושא אחד של פורים, עם דגש על פורים משולש, קביעות השנה שלנו.

יש בירושלים – שאנו מזדהים עמה ירושלים – שלשה ימים לשמוח. לכל יום יש את המצוות שלו, אבל כל יום לווה קצת מהשני, המהדרין עושים משהו מכל אחת המצוות בכל אחד משלשת הימים, כולל שמחת הסעודה. את הכל אפשר לעשות במשך שלשה ימים רצופים, וככה לנצח את שלשת העמלק ולזכות לכל הענינים שדברנו עליהם הערב.

בזה נסיים לעת-עתה, שיהיה פורים שמח לכולם, לכל עם ישראל, לכל גרי-צדק כן ירבו, ובא לציון גואל. אמן כן יהי רצון וכן תהיה לנו, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אפשר לסיים בניגון הזה.

לחיים לחיים. חג שמח, משיח נאו!