התוועדות ליל פורים

ליל פורים תשפ"א – התוועדות מקוונת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

חלק ראשון: נצחון על שלשה עמלקים

קיצור מהלך השיעור

בחלקה הראשון של התוועדות ליל פורים האריך הרב לבאר שלש בחינות עמלק שעלינו לנצח בשלשת ימי פורים משולש – העמלק החיצוני, האנטישמי הלוחם בנו; העמלק הפנימי, הזורע בלב ספק וגאוה; והעמלק העצמי, המות עצמו, שהנצחון עליו יביא חיים נצחיים. הנצחון על שלשתם שייך לשלשת 'גיבורי' פורים החיוביים – מרדכי, אסתר וחרבונה. דווקא למדרגה השלישית, הסודית יותר, שמתגלה דווקא בפורים משולש – יש השלכות אקטואליות גם לנושא החיסונים (לא תקבלו כאן תשובה אם להתחסן או לא, אבל כן מבט מופלא בנושא), כששאיפת הרפואה לנצח את החולי והמות הופכת, עם גיורה, למלחמת עמלק הקיומית והמוחשית ביותר. בפרק ב נדרשות שלש מדרגות של חבור מח-לב, המופיעות בפסוק תיאור המשיח, שהן-הן התגברות על המליקה והפירוד שמחולל עמלק.

בחלקה השני של ההתוועדות אנחנו לומדים על הידיעה החיובית של "עד דלא ידע". פרק א מסביר על הידיעה שלנו, "עם קשה ערף", כיצד לומר "לא!" לעמלק – ובכך להתחיל את הנצחון עליו. פרק ב מסביר ש"לא ידע" היינו ידיעת השלילה, הידיעה היחידה האפשרית כלפי ה' לפי הרמב"ם. אכן, בסוד "לא כן עבדי משה", כל "לא" הופך ל"כן" ומידיעת השלילה אנו מתקדמים לידיעת החיוב, 'כן ידע'. וכך, בפורים עצמו, בו נאמר "ולא יעבור", מתקיים 'וכן יעבור' (בסוד "ויעבֹר מרדכי" בכל שנה ובגילוי בפורים משולש) – ואנו מקבלים כח לעבור-להמשיך את הארת הפורים גם בימים שלאחריו (עד שזוכים "למסמך גאולה לגאולה").

חלקה השלישי של ההתועדות עוסק בתיקון שבט בנימין ושאול המלך בחג הפורים. הדברים נאמרו באותיות קצרות, ב'דילוגים פורימיים' בין כמה נושאים, אך יש בהם 'בשר' להתבוננות עמוקה וגם הדרכה לשתיה של פורים. פרק א עוסק בפשט של פורים כתיקון חטא שאול, שלא הרג את אגג, על ידי מלחמת צאצאיו מרדכי ואסתר בהמן האגגי, וגם רומז לתיקון חטא פילגש בגבעה בפורים. פרק ב מרחיב בקשר של שבט בנימין וצאצאיו, המפורטים בדברי הימים, לחדש אדר ולחג הפורים, תוך התרכזות בסוד אבן ה"ישפה" – סוד "יש פה ושותק" המופיע שוב ושוב ביחוס שבט בנימין ומלמד כיצד יש להתבסם בחג הפורים.

א. פורים משולש – נצחון על שלשה עמלקים

"פורים פורים פורים לנו"

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"[ב] – "כן תהיה לנו"[ג], שהכל ירד למטה, בטוב הנראה והנגלה, שיהיה לנו משיח, אותיות יִשמח ויְשמח.

נתחיל בניגון שאנחנו מאד אוהבים – "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו"[ד] – ואחר כך נגיד עליו עוד הסבר, שעוד לא אמרנו.

בסוף רמ"ח אותיות[ה], הווארטים הקצרים והחריפים של חסידי חב"ד, יש הסבר שאנחנו תמיד מביאים[ו] – שפורים הוא צמצום. קודם יש צמצום מעצמות א"ס לאור אין סוף. אחר כך יש צמצום מבלי גבול לגבול – הגבול שאחרי הצמצום הראשון של עץ חיים. בסוף יש צמצום מהקו לעולמות. כל שלשת הצמצומים האלה הם בשביל לגלות שה' בוחר בעם ישראל – "פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו". עכשיו נסביר עוד חידוש בזה, עם דגש מיוחד על הקשר לפורים משולש, שלש פעמים פורים – "פורים פורים פורים לנו".

לנצח את עמלק

נתחיל בכך שפורים שייך בספירות לנצח. באמת יש סוגיא שלמה בכתבי האריז"ל, לגבי פורים וחנוכה, שני החגים דרבנן – אחד נצח ואחד הוד, ויש סברא לכאן ולכאן מה נצח ומה הוד[ז]. בפשט, לפי סדר הדורות, פורים קודם לחנוכה (לפי סדר השנה הפוך, כפי שאולי נסביר, גם מוסיף לשתי האפשרויות). לכן, בפשט, פורים הוא הנצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ח]. זהו פסוק שאמר שמואל הרמתי כששסף את אגג מלך עמלק, קדם-מלחמת-עמלק של מרדכי ואסתר בפורים – שייך בפירוש למחית עמלק בפורים.

נאמר סימן מובהק: פורים-נצח עולה כב ברבוע, מספר מושלם. המלה נצח שוה גם פסח, לכן "פה אל פה"[ט] – מפורים לפסח, "מיסמך גאולה לגאולה"[י] – גם יוצא אותו מספר, פורים-פסח. יש משהו בנצח של פורים שהוא בעצם הכח ל"מיסמך גאולה לגאולה", ול"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[יא], הכל מתחיל מפורים, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

שוב, פורים שייך לנצח – 'יהודים, בואו ננצח!'. את מי צריך לנצח? את עמלק. מצוה רבה ונשגבה למחות את עמלק, "מחה אמחה"[יב] ו"תמחה"[יג], עסק ממש עצמי ועוצמתי של הקב"ה – "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[יד], קריאת התורה שנקרא מחר בבקר. בירושלים יקראו בשבת, אבל בפרזות עושים את כל המצוות מחר – כל ה'פורים משולש' מרוכז ביום אחד. "פרזות תשב ירושלים"[טו] – מתוך ה"פרזות" שלנו מגיעים ל"תשב", אותיות שבת, בירושלים עיר הקדש, ומשם מתפשט הלאה גם ליום ראשון, כמו שנסביר.

הווארט הראשון שפורים הוא נצח, צריך לנצח – לנצח את עמלק, את הספק. עמלק בגימטריא ספק, כדברי הבעל שם טוב[טז], וגם בגימטריא רם[יז], מתגאה. ה' "רם על כל גוים"[יח] – כמו שהוא מתגאה על גאים, "אשירה להוי' כי גאה גאה"[יט], כך הוא "רם" על ה-רם. גם משיח הוא רם, כאמור בו "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[כ]. בתיאור הזה של המשיח יש חמש עליות, כנגד הנרנח"י שלו, כשבכללות המשיח הוא היחידה הכללית של עם ישראל[כא]. "ירום" היינו הרוח של היחידה הכללית, המשיח, והוא רם על עמלק. כתוב בחסידות[כב] שה-רם של עמלק הופך להיות מר ממות, וצריך כנגדו את ה"רם" של הקדושה, "ירום ונשא וגו'", כפי שנסביר בהמשך.

שלשה עמלקים בעץ החיים ועץ הדעת

שוב, המגמה והמשימה שלנו היא לנצח את עמלק, האויב המושבע שלנו, אבל אם יש פורים משולש, שלשה נצח, יש גם שלשה עמלק – הכל משולש. צריך להבין מהו עמלק – הזכרנו שעמלק הוא ספק וגם רם ו-מר. אם יש שלשה עמלק הם כבר עולים 720, עשר פעמים חסד. למי שקצת מכיר, מה הענין מזכיר בכתבי האריז"ל? האריז"ל אומר שבכל אחת ממדות הלב יש חסד – חמשה חסדים שמתפשטים מעטרא דחסדים שבדעת למדות שבלב – וכל חסד הוא 'משולש', מתחלק לשלשה שלישים, כשכל שליש הוא כד (שלשת השלישים עצמם הם כנגד מושכל-מורגש-מוטבע שבתוך אותה מדרגה). אם נכפיל את הכל בעשר, התכללות עשר ספירות בתוך כל חסד, תהיינה 720 מדרגות – 240 בשליש התחתון, 240 בשליש האמצעי ועוד 240 בשליש העליון, עמלק בכל שליש.

מכל החסדים שמתפשטים, העיקר הוא המתפשט לספירת התפארת, הלב (בסוד חשן המשפט על לב הכהן הגדול, עליו נקרא בפרשת השבוע). כתוב בכתבי האריז"ל[כג] שבתפארת, השליש העליון מכוסה, והוא בסוד "עץ החיים", ושני השלישים התחתונים מגולים, והם בסוד "עץ הדעת טוב ורע". כלומר, בשליש העליון (המושכל שבתוך התפארת שבלב, מדרגה של שכל) אין מודעות עצמית ובשני השלישים התחתונים יש מודעות עצמית[כד]. בנבואת יחזקאל[כה] הוא לוקח את שני העצים ועושה מהם אחד, ויש פירוש של הבעש"ט[כו] שבעצם תפקיד המשיח לחבר את שני העצים, את המודעות האלקית והמודעות העצמית. מה הכוונה? לעשות מהם מודעות טבעית. זהו נושא גדול ועצום אצלנו, שיש עליו ספרים שלמים[כז]. עוד פעם, בתוך ה-720 יש ג"פ 240 – עמלק-עמלק-עמלק. אחד הוא השליש העליון, שקובע ברכה לעצמו, חסד מכוסה, ושני שלישים תחתונים. זו הקדמה.

את כל אחד משלשת העמלקים האלה צריך לנצח, והזמן המתאים לכך הוא פורים. כשיש פורים משולש – בירושלים, ואנחנו מזדהים עם ירושלים, "פרזות תשב ירושלים" – בכל יום מתייחסים למחית עמלק ומקיימים אותה באחד הרבדים האלה. כתוב ב"היום יום"[כח] שלפני מתן תורה סדר העבודה היה מלמעלה למטה – מחשבה, ואז דבור ואז מעשה. אך אחרי מתן תורה, בו אמרנו "נעשה ונשמע"[כט], הסדר הוא מלמטה למעלה – צריך להתחיל מהשליש התחתון, למחות את עמלק התחתון, אחר כך את עמלק האמצעי, ואחר כך עוד עמלק נסתר, שבדרך כלל לא רואים אותו. זהו החידוש של פורים משולש, ביום הששה עשר יום לחדש אדר – דווקא אז מוחים את עמלק בשלמות, בשליש העליון, החסדים המכוסים, עצם הדעת, עליו נאמר "ראשית גוים עמלק", הראשית שלו, נקודת הרע שלו, ובסוף "ואחריתו עדי אֹבד"[ל].

הכל 'חימום' להכנס לנושא של פורים-פורים-פורים, ג"פ עמלק (לכל פורים יש עמלק, פורים-עמלק משלימים ל-576, 24, עשירית עמלק כנ"ל שהוא שליש חסד, ברבוע), ג"פ נצח – ולכן יש לנו את פורים משולש, כדי לנצח אותו. נתחיל להסביר את פשט הדברים:

פורים – מחית עמלק במציאות החיצונית

עמלק התחתון הוא עמלק החיצוני. קודם אמרתי 'יהודים בואו ננצח' – זהו סטיקר שעשינו, שצריך לנצח את האויב, האויב החיצוני. יש עדיין אויב חיצוני, זהו גם פשט המצוה שבאה מיד אחרי מינוי המלך[לא] – שאותו מלך ינצח את האויב החיצוני, את כל האויבים סביב ארץ ישראל, אויבי עם ישראל, כאשר העיקר הוא למחות את זכר עמלק מתחת השמים כפשוטו.

יש עמלק בחוץ, אבל יש מי שרגיל בלימוד החסידות וקצת לא נח לו ברגע שמדברים על דברים גשמיים. הוא חושב, וזו טעות, כמובן, שכל עבודת ה' צריכה להיות רק בנפש, משהו פנימי. שוב, מהו עמלק? אותו חסיד אומר, כדברי הבעש"ט, שעמלק הוא ספק – יש עמלק בלב, הרע שבקרב כל יהודי, צריך להכיר בו, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו, ולמחות אותו בתוך הלב.

נשאל את החסיד הזה, שעובד עבודה פנימית – 'יש גם עמלק בחוץ? איזה גוי שצריך להלחם בו?'. יתכן שיודה שיש היום בארץ ומסביב את העמלק הישמעאלי ושבדור הקודם היה העמלק העֵשוי – ימח שמם וזכרם של עמלק! קשה להתנער, במיוחד בדורותינו, מהעובדה שיש עדיין איזה עמלק שצריך טיפול שרש בחוץ. אבל עדיין יתכן שיאמר – 'בכל אופן, אנחנו צריכים לעשות קודם את העבודה הפנימית, היא הענין שלנו. נמחה את זכר עמלק מתוך הלב שלנו, ואז הקב"ה יביא משיח שיטפל כמו שצריך בעמלק בחוץ'. גם הרמב"ם כותב[לב] שמלחמת עמלק היא מצות המלך.

בכל אופן, זה לא מדויק – כי אמרנו שהסדר צריך להיות מלמטה למעלה. לכן, כשהרבי דבר[לג] על מלחמות של יהודים היום בארץ ישראל, עוד לפני שמשיח בא – הוא אמר 'יהודים בואו ננצח' את האויב, ה' נתן לנו את האפשרות. כמו שאנו מסבירים תמיד[לד], "יד ישראל תקיפה"[לה] נמצאת בכח – הכח נמצא, רק שלא יודעים איך להשתמש בו, לא יודעים איך לקיים את המצוה בחיצוניות. זו לא מצוה דווקא של יחיד – זו מצוה של צבור, ויש צבור, יש צבא, אפשר לקיים אותה. אי אפשר לדרוש מכל חיילי צה"ל, שהרבי מאד כבד וייקר – 'קודם תמחו את העמלק בלב ואז תצאו לקרב'. אין כזה דבר, זה לא עובד ככה. אם יש עמלק בשטח – צריך לטפל בו מידית, זה פיקוח נפש שקודם לכל, כפי שהרבי תמיד הדגיש. זו ההתחלה מלמטה למעלה. זהו הנצחון של היום הראשון בפורים משולש – שמנצחים את עמלק בגשמיות, בפועל ממש. בעצם, זהו הנצחון שהיה בפורים המקורי – "ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאיביהם והרג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם. ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה"[לו].

שושן פורים – מחית עמלק שבלב

אחר כך אסתר הוסיפה עוד יום בשושן הבירה. גם אותו יום היה מחיה בגשמיות, והרגו שם כך וכך עמלקים, אבל יחסית זהו השליש האמצעי של החסד של התפארת, הלב. זו באמת מלחמת עמלק בלב – המלחמה בספק ובכל שאר המדות שמסתעפות ממנו, ובעיקר בגאוה שלו. מתוך ה-רם שלו, הגאוה שלו, הוא הופך להיות "מר ממות". זהו היום השני של פורים, דווקא בשבת.

באמת, בשבת לא לוחמים כל כך, אלא אם כן ממש פיקוח נפש[לז]. לכתחילה, לא מתחילים להלחם דווקא בשבת או באופן שידרוש את המשך המלחמה בשבת[לח]. בכל זאת, גם בשבת יש מלחמת עמלק – שש זכירות אומרים גם בשבת, ובפורים משולש בירושלים קוראים בשבת בתורה "ויבא עמלק"[לט] ו"מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". אכן, בשבת המלחמה היא בעיקר בלב.

שני אלה מובנים, כי הם שני השלישים התחתונים, מוטבע ומורגש בנפש. עיקר הסוד, עיקר התוספת, הוא הפורים השלישי, המושכל בנפש. לכן באמת יש נוסחאות בפיוט שאומרים רק פעמיים "פורים פורים" – שני השלישים התחתונים, פשוט. אבל הנוסח המלא, השלם, הוא ג"פ פורים.

תכלית המגילה – סוד גיור חרבונה

כדי להבין זאת נקדים עוד ענין: הסברנו[מ] ששלשת ימי הפורים הם כנגד שלשת הגיבורים ב"שושנת יעקב" – מרדכי, אסתר "וגם חרבונה זכור לטוב". דווקא חרבונה הוא השליש העליון, החידוש. מרדכי הוא המלחמה כפשוטה בעמלק – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[מא], בהצהרת מלחמת-חרמה כנגד עמלק. אסתר דווקא היא ביעור העמלק שבלב, המלחמה הפנימית של עמלק. אבל הנה בא חרבונה, "וגם חרבונה זכור לטוב", שצריך להסביר מי הוא ומה הוא. חרבונה הוא אחד הסריסים, שר במדינה – צריך לדעת איזה שר הוא היה. היום, במדינה, יש הרבה שרים לכל מיני ענינים. איזה שר הוא היה? אפשר לומר, כמו שנסביר תיכף, שאולי הוא היה שר המדע, שר מאד מיוחד.

תכלית מגילת אסתר היא "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[מב]. יש ענין של גיור כהלכה. מה היה המבצע המיוחד של פורים אצל הרבי? "מיהו יהודי", גיור כהלכה. אם רבים מעמי הארץ מתייהדים, מי הראשון שהראה דוגמה חיה? מסתמא חרבונה, הוא גר הצדק האמתי. כל חג פורים הוא בשביל להוציא את הניצוץ, שגם יציל אותנו, גורם שיתלו את המן על עץ גבוה חמשים אמה, מגיע לשער הנון – הוא – ובסוף גם מתגייר, התכל'ס של הסיפור, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים". מה הביא אותו לכך, מה הכיר, מה ענינו?

שרשי מרדכי – אברהם (המגייר) ומשה (נותן התורה)

רובנו מכירים את המאמר ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו"[מג], הוא משה שבדורו, אך מאמר פחות מוכר ש"מרדכי שקול כנגד אברהם אבינו"[מד]. במדרשים על הפסוק "איש יהודי היה בשושן הבירה" מדמים אותו גם למשה וגם לאברהם. מה עיקר הענין של אברהם? לגייר גרים – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים[מה]. זהו סוד פורים, "ורבים מעמי הארץ מתייהדים", ובעצם מכך מתחילה היהדות – מגיור, מפורים.

אחר כך בא משה רבינו שנותן תורה, שיש בה גם שבע מצוות בני נח, אבל היא לא מטיפה בגלוי לגיור. גם משה רבינו גייר, אולי אפילו יותר מדי – את הערב רב שיצאו ממצרים[מו]. בכל אופן, הגדולה העיקרית שלו, עליה זוכרים אותו לטובה, היא העסק שלו אתנו, שהוציא אותנו ממצרים, עשה הבדלה מקליפת מצרים, ועיקר העיקרים שנתן לנו תורת אמת ובכך הבדיל אותנו מהאומות – גילה את הבחירה העצמית בעם ישראל, "ברוך אשר בחר בנו".

עוד לפני משה רבינו יש את אברהם אבינו – אצלו אין עדיין עם ישראל לבחור בו, וכל ענינו בחיים הוא לגייר גוים. הוא צריך את שרה שחופפת לו את הראש[מז], מבררת איזה גוי הוא אמתי, אחד שצריך לגייר ולקרב, ואיזה גוי צריך לדחות[מח]. היא שיקול הדעת של "שמאל דוחה וימין מקרבת"[מט] – שיקול הדעת שלה הוא הנבואה שלה, בה היא גדולה מאברהם אבינו[נ]. צריך את שניהם, זוג חמד שעובדים יחד – יש להם שליחות יחד בעולם לקרב כמה שיותר, "הנפש אשר עשו [שניהם יחד] בחרן"[נא], מקום חרון אף של מקום[נב].

למרדכי יש את שני השרשים האלה. ידוע שלפעמים משמע ברמב"ם[נג] שדמות המופת העיקרית של עם ישראל בתורה, שכל אחד צריך להזדהות אתה ולנסות להתדמות אליה, היא משה רבינו, ולפעמים משמע[נד] שהעיקר הוא אברהם אבינו – אלה אצלו שני עמודי התווך, יכין ובעז. מי שמגלם את שניהם יחד, לפי חז"ל, הוא דווקא מרדכי – מרדכי היהודי.

כל זה היה לכבוד חרבונה, שמצד אחד פתאום מופיע מאין – קודם היה סתם אחד מסריסי אחשורוש, מלך רשע ומלך טפש, מתחלתו ועד סופו[נה]. מצד שני, הוא גם מציל את המצב, וכנראה שבסוף הוא הגורם מבפנים, אצל הגוים עצמם, ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".

מרדכי, אסתר וחרבונה – שלש ירידות

קודם כל, מי הם שלשת הצדיקים האלה, שכנגד פורים משולש? הראשון הוא צדיק גמור, שרק כדי להתערב בענינים אקטואליים, בסדר המדינה ומה שנקרא השתדלות למען העם שלו, העם היהודי ("עם מרדכי"[נו]), קצת יורד מהלומדות שלו, מהמדרגות שלו. לכן בסוף נאמר בו "ורצוי לרֹב אחיו"[נז] ולא לכל אחיו, כי קצת התבטל מתורה[נח]. דרך הבעש"ט היא שכדי לעשות טובה ליהודי, כמו שה' רוצה, צריך להיות מוכן לרדת קצת ממדרגתך – הדוגמה העיקרית היא מרדכי.

אסתר המלכה היא יהודיה, שבמודע, כדי להציל את עם ישראל, מוכנה כאילו להתבולל – "כאשר אבדתי אבדתי"[נט] (כמו שדברנו הרבה פעמים). "הדסה היא אסתר"[ס] – "הדסה" היא מדרגתה הטהורה כמלכות דאצילות כפי שהיא באצילות, מדרגתה בשרשה, אבל "אסתר" היא מדרגתה כמלכות דאצילות כפי שהיא יורדת לעולמות התחתונים[סא]. "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'[סב]"[סג] – על המלכות נאמר "רגליה יֹרדות מות"[סד], היא יורדת להסתתר בעולמות התחתונים בי"ע. במלכות דאצילות, כנסת ישראל, יש את כל הנשמות – ויש נשמות שיורדות, מתבוללות, כפי שאומרים היום. כך קרה עם אסתר, אבל היא שמרה על עצמה – התפצלה, לפי חז"ל[סה], ושלחה את השֵׁדָה שלה לאחשורוש, והיא עצמה עדיין בחיקו של מרדכי הצדיק. בכל אופן, בפשט, היא נשמה שיורדת עוד יותר למטה, שרש כל היהודים שנמצאים היום במשבר ההתבוללות. זהו המשבר הגדול של עם ישראל היום, בממדים עצומים – מבהיל את הרעיון לחשוב על אחוזי ההתבוללות שיש באמריקה, ברוסיה, בכל מקום. הנשמה הכללית למתבוללים היא אסתר, ומי שנאחז בה יכול גם להנצל ולצאת מההתבוללות.

עוד פעם, מרדכי הוא יהודי צדיק גמור שקצת יורד, כתורת הבעל שם טוב (המוסברת הרבה בשאר ספרי החסידות, כמו נועם אלימלך וכו') על ירידת הצדיק ממדרגתו הנצרכת בשביל עם ישראל. אסתר היא דמות שעוד יותר יורדת, התבוללות. משניהם יחד בסוף מגיעה הוצאת חרבונה מעמקי הקליפות – הוא גוי, שר של אחשורוש, וצריך לעורר אותו ממקום נסתר ונעלם של "עד דלא ידע" – אף אחד לא אמר לו לומר מה שהוא אומר. שיא ההשגחה במגילה, פתאום מופיע חרבונה ואומר "גם הנה העץ וגו'"[סו] – יש שם גם את הטעמים הכי מיוחדים. ידוע שמשיח יבוא לדרוש טעמי תורה[סז], את טעמי המגילה. בסוף כשהמלך שומע את הסריס שלו, השר שלו, הוא מסכים איתו – "תלֻהו עליו. ויתלו את המן על העץ... וחמת המלך שָׁכָכָה"[סח], "אשרי העם שֶכָּכָה לו"[סט], סוד שם ככה (ר"ת כתר כל הכתרים)[ע]. כדי להוציא את חרבונה צריך את הנצחון על עמלק השלישי.

לנצח את המות

כעת נגיע לתכלית הווארט שלנו – מי הוא עמלק השלישי? זהו עמלק שכנגד השליש העליון, המושכל, המקביל לעץ החיים, מקביל דווקא למודעות אלקית, עליונה. את מה עוד צריך לנצח? יש עמלק בחוץ, עמלק בפועל – עמלק התחתון. מלחמה כפשוטה, השליש התחתון, מתחילה ממרדכי, "כל הגבוה יותר יורד למטה ביותר"[עא]. יש עמלק בלב, השליש האמצעי. איך קוראים לעמלק של הלב? היצר הרע. שוב, אפשר לפרש את כל הסיפור, כמו שאמרנו קודם – שכל התורה כולה מדברת על יצר הטוב ויצר הרע וזהו, ולשכוח אפילו שיש דברים בחוץ, במציאות. מלחמת היצרים היא הענין של אסתר. אבל התכלית היא להוציא את חרבונה, לנצח את עמלק השלישי. מהו עמלק הזה שצריך לנצח?

שוב, צריך לנצח את האויב החיצוני, עמלק הראשון, צריך לנצח את היצר הרע, עמלק השני, אבל תכלית הנצחון היא לנצח את מלאך המות, שיקויים הפסוק "בלע המות לנצח ומחה [סוד 'מחה אמחה'] א-דני הוי' דמעה מעל כל פנים וגו'"[עב] – צריך לנצח את המות עצמו ולזכות לחיים נצחיים. בעצם, על שלש המדרגות הללו של עמלק אמר ריש לקיש (גלגולו של מרדכי הצדיק[עג]) "הוא שטן [שרק רוצה לקלקל ולהתאנות לצדיק המצליח, כמו ביציאת מצרים וכמו בסיפור איוב עליו מדבר ריש לקיש], הוא יצר הרע [המפתה מבפנים], הוא מלאך המות [כפשוטו]"[עד] – כסדר שלשת העמלקים בהם מדובר כאן[עה].

המלחמה בין ישראל ועמלק היא 'מלחמה לחיים ולמות' ובעצם היא מלחמה בין החיים והמות עצמם (מלחמת "ובחרת בחיים"[עו] נגד עמלק-מות), כמתאים לגאולת פורים – "ממיתה לחיים"[עז] (וכאשר עמלק מת, ממיתים אותו לגמרי, זוכים ל-י פעמים חיים, שלמות של חיים נצחיים). מה זאת אומרת? מי מנצח את המות? אם מתרגמים זאת למושגים של היום, מה מסוגל לנצח את המות וגם להאריך את החיים, כמו שכתוב בימות המשיח "הנער בן מאה שנה ימות"[עח]? הנצחון על המות הולך לאט-לאט, בשלבים. כעת מדברים בפשטות, באמת, במוחש, באופן מוחשי – שאט-אט תוחלת החיים תתארך מאד-מאד, עד שבסוף מנצחים לגמרי את המות. מי עושה זאת? מדען מתוקן.

היחס לחיסונים

כל הענין קשור עם מה שהתחיל בהשגחה פרטית לפני שנה, ועדיין ממשיך בימים האלה – אבל צריך לנצח אותו. התופעה שדברנו עליה בדיוק לפני שנה בפורים, עשינו הרבה גימטריאות של 367, השם של הנגיף (קורונה) שהתחיל להתפשט, ושגורם, ר"ל, עד כדי היפך-החיים – וצריך לנצח אותו.

בשביל לנצח את הנגיף מהר-מהר המציאו איזה חיסון – או שנכון או שלא נכון, או שטוב או שרע, אבל בכל אופן זו השתדלות של המדע לנצח את עמלק. יש מי שאומר שאותם מדענים שמפתחים את החיסון הם בעצמם עמלק – זה עוד דיון, עוד ספק "עד דלא ידע". לא יודעים אם לברך אותם, "ברוך מרדכי", או לקלל אותם, "ארור המן" – בדיוק הענין של היום, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" אם אלו עמלק עצמם או אלו שמנצחים את עמלק. אבל ודאי יש כזה דבר, כמו כל השתדלות המדע, במיוחד במדעים שקשורים לרפואה – הכל במגמה לנצח את עמלק השלישי, לנצח את המות, לנצח את כל המחלות, את החולי-רע שיש בעולם. ה"מלחמה [להוי' בעמלק מדֹר דֹר]" היא לקיים את האמור קודם לכן באותה פרשה, "כל המחלה [ארבע האותיות המרכיבות את המלה מלחמה[עט]] אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רֹפאך"[פ], כאשר מלחמת ה' עצמו בעמלק היא המלחמה בעצם המות – מלחמה "מדֹר דֹר", כאשר בכל דור מתקדמים לקראת נצחון החיים על המות (מאבק השייך לעצם ספירת הנצח, סוד פורים, בסוד "תמורת חיים מות"[פא] שבספירת הנצח).

עוד פעם, הייתי חושב שירדתי – קודם דברתי על לנצח את יצר הרע, מלחמה רוחנית, וכאן אני מדבר על לנצח חוליים גשמיים, איזה נגיף. אבל שרש הנצחון השלישי, על מלאך המות, הוא במושכל. לכן אמרתי קודם שיתכן שחרבונה הוא שר הרפואה או שר המדע – המדע שמפתח דברים חדשים, חיסונים חדשים וכל מיני עצות חדשות איך לנצח את עמלק העליון, השלישי. הזמן המיוחד לכך הוא דווקא יום ראשון הקרוב, הבא עלינו לטובה, שהוא היום השלישי של פורים.

גיור הרפואה

שוב, כאן יורדים הכי למטה, דווקא כח שבא מגוי, כח של גיור – כי המשל לכל הנושא של תיקון המדע, אחד הנושאים הגדולים והעיקריים שלנו, הוא גיור[פב], איך לגייר את המדע לשמש את הקדושה. התיקון הוא בעצם לקחת את סמל המדע, במיוחד סמל הרפואה – הנחש, "נחש הנחשת"[פג] – ולהפוך אותו לשמש גדול של האדם[פד]. כאשר הוא מתגייר גיור כהלכה הוא עצמו מנצח את עמלק – "מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא"[פה], "פגע בו כיוצא בו"[פו] – מנצח את עמלק. אחרי הגיור שלו הוא שמסוגל לנצח את אבי אבות הטומאה – טומאת היפך החיים, הנצחון השלישי על עמלק.

מה פירוש גיור המדע בהקשר שלנו? גם עמלק הוא מדען[פז] (מכשף גדול, בלשון חז"ל) – מדען שמשתדל להסתיר-להטביע תמיד את הכל בהגבלות הטבע, שלא יראו שום דבר מעל לטבע. גיור המדע הוא הפיכתו למדע מתוקן, מדע שמאמין בנס וחותר לגלות את הנס שבכל תופעה – דבר שמתבטא במדען מאמין, המתפעם מגילוי האלקות בנפלאות הטבע ומודה לה' בפליאה רבה על כל התקדמות מדעית ועל כל הישג בתחומי הרפואה. אם מטביעים את הנסים וההשגחה הפרטית של ה' על כל צעד ושעל אי אפשר להתגבר באמת על המחלות ולחתור באמת לקראת נצחון על מלאך המות. אדרבא, מתוך ראש כזה, ש'הכל טבע', גם כאשר מתגברים חלקית על תופעה מסוימת – מיד צצה בעיה אחרת, תופעת לוואי או מחלה חדשה שלא היתה קודם...

השגחה פרטית רמוזה במגילה בפסוק הבטחון "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"[פח], כנודע. "מקום אחר" בגימטריא נשמה, זו התוספת לה זקוק המדען כדי להתגבר על האנטרופיה שבטבע ולנצח את מלאך המות (כמובן, הנשמה גם נותנת לרופא לב טוב, רחמים ורצון לעזור, מעבר לידע המדעי הקר – שללא נשמה יכול להשאיר אותו אכזרי כגדולי העמלקים בדור הקודם, שאחד המפורסמים שבהם, ימ"ש, היה רופא שהתיימר להצעיד את מדע הרפואה קדימה תוך רצח ואכזריות שלא ייאמנו).

ב. חיבור המח והלב

מליקת המח מהלב

אמרנו ש-720, י פעמים חסד, מתחלק לשלשה שלישים – כל שליש הוא עמלק (240). גם עמלק הוא 'משולש', מתחלק לשלש – 240 מתחלק לשלש פעמים 80 (80 כבר לא מתחלק בשלש). עמלק הוא שלש פעמים פ – "פורים פורים פורים". פ בגימטריא יסוד – עמלק רוצה לפגום במדת היסוד שלנו[פט], פגם הברית (בסוד "אשר קרך בדרך"[צ], לשון קרי[צא], וכפי שכתוב שהיה "חותך מילותיהן של ישראל וזורקן כלפי מעלה"ג).

אחד מסודות האות פ הוא מח-לב. הרי עמלק בא להפריד בין המח והלב. שתי הקליפות שפעלו נגד עם ישראל בראשית דרכו, בצאתו ממצרים, ועם ישראל היה צריך להתמודד אתן הן פרעה ועמלק. שתיהן עומדות בעורף. פרעה אותיות הערף[צב], עלוקה שיונקת את החיות בין המח והגוף, המח והלב, על ידי שלשת השרים שלו שיושבים בתוך הגרון, כידוע[צג]. גם עמלק רוצה להפריד בין המח והלב – פשוט לחתוך את הראש, עם-מלק[צד], כמו שמולקים עוף מהעורף. שתי הקליפות הן בעורף.

כתוב בקבלה, מובא מהבעל שם טוב[צה], ששתי הקליפות האלה הן בחינות של שכחה. עיקר הרע בעולם הוא שכחה – "ורם [עמלק] לבבך ושכחת"[צו] – ועיקר הטוב הוא הזכרון. המלה האחרונה במגלה היא "זרעו" – "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו דורש טוב לעמו ודֹבר שלום לכל זרעו"[צז], מרדכי הוא שלום (שני שמות שדברנו עליהם רבות במאמר "ברוך הגבר"[צח]), תכלית השבח שלו היא "ודֹבר שלום לכל זרעו" – יש לו זרע. בפרשת שבוע כתוב כמה פעמים זכרון – יש זכרֹן, בגימטריא זרע ויש זכרון, בגימטריא "זרעו". המלה האחרונה של המגלה, "זרעו", והמלה הראשונה "ויהי", עולות יחד מרדכי היהודי, שם שדי, סימן כל המגילה. לעניננו, "זרעו" היינו הזכרון שלו – זרעא חייא וקיימא. מכאן אפשר להבין שפגם הברית הוא איבוד הזכרון – איבוד עצמי לדעת, ודעת היא הזכרון. שוב, כתוב שזכרון הוא עצם הטוב, עיקר הטוב, ושכחה היא עצם הרע. יש שתי בחינות, שתי קליפות של שכחה, של רע – פרעה ועמלק. שוב, זהו ווארט של הבעל שם טוב – נושא שלם בפני עצמו.

"הנה ישכיל עבדי וגו'" – עליות המח והלב

בהקשר הזה רצינו להסביר את הפסוק של משיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[צט], שכבר הזכרנו. שוב, עמלק הוא שלש פעמים מח-לב, שרמוזות בפסוק של משיח:

"הנה ישכיל עבדי" – "ישכיל" הוא מח, חכמה עילאה.

המדרגה הבאה היא "ירום", ה"רוח" בפסוק (כנ"ל), רוח חיים ("ירום" ראש וסוף "רוח חיים"). כאן יש קשר לפרשת שבוע, בה מדובר על תנופה ותרומה – תנופה לארבע רוחות ותרומה למעלה ולמטה[ק]. מה היא רוח? שלשת היסודות העיקריים, המוזכרים בספר יצירה, הם יסוד המים, יסוד האש ויסוד הרוח. מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך[קא]. יסוד האש עולה מלמטה למעלה[קב]. אבל יסוד הרוח עולה ויורד[קג], לכן הוא באמצע, בתפארת. אפשר לחשוב ש"ירום" פירושו רק לעלות, אבל הוא כמו תרומה, מעלה ומוריד. שוב, ה"ישכיל" הוא במח. איפה ה"ירום"? איפה יש רם? "רם לבבו"[קד] – גם המדה הזו של הרוח היא בלב (שעיקרו תפארת, יסוד הרוח). "הנה ישכיל עבדי" במח אבל "ירום" זו בחינה בלב שיש כל הזמן עליה וירידה. רוח היא ריחוף, כמו "רוח אלהים מרחפת על פני המים"[קה].

אחר כך כתוב "ונשא", מדרגה יותר גבוהה – נשיאת הפכים. כלומר, יש מדרגה במח דווקא, שהמח מאחד את העליה והירידה – הוא מבין שהעליה והירידה הן אחת. כמו שכתוב ש"ירידה צורך עליה"[קו] כתוב ש"עליה צורך ירידה"[קז], וכמו ש"ירידה היא תכלית העליה"[קח] גם להיפך. כלומר, יש כח במח לשאת את ההפכים של הלב העולה והיורד – זו מדרגת "ונשא", שנושא את שני ההפכים יחד.

אחרי ששניהם מתייחדים, שאין יותר עליה וירידה כשתי תנועות הפוכות, "ונשא" יחד, יש "וגבה". "וגבה" שוב בלב – כתוב בפירוש "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[קט], על יהושפט מלך יהודה, גם ממלכי בית דוד, בחינת משיח.

אם כן, עד כאן יש סדר מאד יפה – "ישכיל" במח, "ירום" בלב, "נשא" שוב במח, נשיאת שני ההפכים, ו"וגבה" שוב בלב. ה"וגבה" בלב כמו "פנימיות הלב שליט על המח"[קי] לגמרי, אחרי שהמח נושא יחד את שני ההפכים – הלב יכול לעלות מעלה-מעלה בלי ירידות, רק עליות, "ויגבה לבו בדרכי הוי'", כל הזמן גבה וגבה, "גבֹה מעל גבֹה"[קיא], הפסוק של גבוה. כמו שיש בחז"ל[קיב] דעות כמה קומות יהיה ב"ואולך אתכם קוממיות"[קיג] לעתיד לבוא, קומה על גבי קומה, כל פעם גבה עוד.

מהו "מאד"? התכל'ס, שגם הלב הזה מתחבר עם המח עד שאין יותר הבדל בין מח ולב – תכלית מחית עמלק. כמו שכתוב, גם בשם הבעל שם טוב, שאין יותר הבדל בין עץ החיים ועץ הדעת (כנ"ל), המח והלב.

תיקון עמלק – שלשה חיבורי מח-לב

אם כן יש בפסוק שלש פעמים מח-לב – מח ("ישכיל"), לב ("ירום"), מח ("ונשא"), לב ("וגבה"), מח-לב ("מאד") – ג פעמים פ, "פורים פורים פורים", סה"כ עמלק, התיקון המלא של עמלק.

נסביר את הערכים הפנימיים: המח הראשון הוא בטרום מודע, בין המודע ללא-מודע, מוחין בעצם, "אבא ואמא עילאין דתחות דיקנא"[קיד] בלשון הקבלה והחסידות; הלב הראשון, "ירום", הוא הלב דאריך אנפין; אחר כך "ונשא" הוא מח דאריך, עצם המוחא סתימאה; "וגבה" כבר גלגלתא, המדות דעתיק יומין; ה"מאד" בסוף, שהמח והלב יחד לגמרי, הוא רדל"א, "עד דלא ידע". שוב, ג"פ מח-לב שוה עמלק, התיקון המלא, כי כל הענין שלו להפריד בין המח והלב – וכאן הכל לחבר אותם יחד. זו תכלית איחוד המח והלב, התכלית של "עד דלא ידע".

ידוע[קטו] שהפסוק הזה מלא רמזים, כולו עולה 1190, ה"פ רחל. כמה יעלה הכל אם נוסיף לו מח, לב, מח, לב, מח-לב? נקבל 1430, מהמספרים האהובים, שגם היה רמוז באיזו גימטריא קודם שאמרנו שתעשו לבד, הוי' פעמים הכל וגם הכל פעמים הוי' (גם ידיעת השלילה וגם ידיעת החיוב יחד, "עד דלא ידע" ו'עד דכן ידע'[קטז]).

סיכום

אם כן, הסברנו שיש שלשה פורים, שלש מדרגות של נצח, שלשה נצחונות, ושלשה עמלק. בפורים משולש צריך לנצח את שלשתם. כולם שלש ירידות – ממרדכי התלמיד-חכם, הצדיק הגלוי שיורד קצת ממדרגתו כדי לעשות טוב לעמו, עד אסתר שעוד יותר יורדת ומתבוללת, "כאשר אבדתי אבדתי", ועד שיורדים לניצוץ של חרבונה, "וגם חרבונה זכור לטוב". "וגם" היא המלה הראשונה של "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". הסברנו שיש גם שלשה חיבורים של מח-לב שצריכים לעשות, במדרגות הולכות ועולות, ובכך למחות את עמלק המפריד בין המח ללב. בכך התחלנו נושא אחד של פורים, עם דגש על פורים משולש, קביעות השנה שלנו.

יש בירושלים – שאנו מזדהים עמה ירושלים – שלשה ימים לשמוח. לכל יום יש את המצוות שלו, אבל כל יום לווה קצת מהשני, המהדרין עושים משהו מכל אחת המצוות בכל אחד משלשת הימים, כולל שמחת הסעודה. את הכל אפשר לעשות במשך שלשה ימים רצופים, וככה לנצח את שלשת העמלק ולזכות לכל הענינים שדברנו עליהם הערב.

בזה נסיים לעת-עתה, שיהיה פורים שמח לכולם, לכל עם ישראל, לכל גרי-צדק כן ירבו, ובא לציון גואל. אמן כן יהי רצון וכן תהיה לנו, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אפשר לסיים בניגון הזה.

לחיים לחיים. חג שמח, משיח נאו!

חלק שני: 'עד דכן ידע'

א. "עם קשה עֹרף"

לדעת לומר לא

בכתבי האריז"ל יש דיון האם פורים שייך לספירת הנצח (וחנוכה לספירת ההוד) או לספירת ההוד (וחנוכה לספירת הנצח)[קיז], אך בפשט פורים שייך לנצח[קיח] – הנצחון על עמלק, שבקשר אליו אמר שמואל הנביא "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[קיט]. מתי "נצח ישראל" הוא "לא אדם"? גדר אדם הוא דעת, אבל בפורים אנחנו "לא אדם" – "עד דלא ידע"[קכ], צריך להתעלות לדרגת "נצח ישראל" ש"לא אדם הוא להנחם", שלא משנה את דעתו, למעלה מטעם ודעת. הגם שיש טעם כן להנחם, כלומר להתחרט, לשנות את הדעה – הוא 'עצמי' והוא עקשן. כמו שנסביר, אנחנו "עם קשה ערף"[קכא] למעליותא – לכן "וסלחת", כי הוא עקשן. ככה! בעקשנות מגיעים לשם הקדוש ככה, השם המיוחד של הבעל שם טוב[קכב]. למה? ככה!

אחד הפירושים של "עד דלא ידע" הוא "עד דלא – ידע". כלומר, שצריך לדעת ("ידע") לומר "לא!". למי צריך לומר 'לא'? לעמלק. ככה מתחילים לנצח אותו. כל מה שאתה מציע – 'לא!'. חוץ מספקות, יש עוד הרבה דברים שעמלק מציע בעולם הזה, וליהודי יש כח לומר לו 'לא!'. כמו שנסביר, ליהודי יש גם כח של 'כן', "לא כן עבדי משה"[קכג], אבל עוד לפני ה"כן" יהודי צריך לדעת לומר "לא" ("דלא ידע").

הוא ישאל 'למה?' – התשובה היא 'ככה!', ר"ת "כתר כל הכתרים". תמיד אנחנו אומרים[קכד] שההמלים-המושגים למה-ככה הולכים יחד, וכעת הוספנו את המלה לא. לא-למה-ככה ר"ת כלל למפרע – זהו כלל גדול בתורה: 'לא! למה? ככה!'. תעשו חשבון כמה זה... בכל אופן, זהו כלל גדול אצל יהודים, אותו אנחנו מקבלים דווקא היום, בחג הפורים. כדי לנצח את עמלק, האויב המושבע שלנו, עלינו לומר לו 'לא' בפנים – ככה מתחילים לנצח אותו.

"היהודיים" – "עם קשה ערף"

נוסיף ווארט מאד חשוב, מהבעל שם טוב, ויש עליו שיחה של הרבי הקודם[קכה]:

הריכוז הכי גדול של המלה יהודי הוא במגלת אסתר. אם סופרים כמה פעמים יש, כולל הכתיב והקרי, הכל בדיוק חן פעמים (חן הוא מרדכי במספר סדורי וגם אסתר במספר סדורי, כנ"ל). מבין ה-58 יש 6 ו-6 שהם כתיב וקרי, תופעה ידועה במגלה – שש פעמים כתוב "יהודיים" וקוראים "יהודים". מביא הרבי הקודם בשם הבעל שם טוב ש"יהודיים" עם שתי יודין בא להדגיש את תקיפות הבטול, מסירות הנפש של היהודים בחג פורים.

הוא לא מסביר זאת יותר מדי, רק אומר שזהו עיקר הביטוי של מסירות הנפש שלנו, שהיא בעצם תקיפות הבטול. הוא לא כותב את המלים האלה, אבל אפשר להסביר את דבריו, ש-י אחת היא בטול – חכמה היא בטול – אבל הכפלת ה-י, "כפלים לתושיה"[קכו], היא גילוי והבלטה שהבטול של היהודי בתוקף. "ותכתב אסתר... את כל תקף"[קכז] (ב-ת רבתי, על שם התוקף). תוקף המגלה, תוקף הנס[קכח], הוא בגלל תוקף הבטול של היהודים – שבא לידי ביטוי בשש הפעמים שכתוב "היהודיים" עם שתי יודין.

למה רומזות שש ההופעות? בתורה חוזר שש פעמים הביטוי "עם קשה ערף"[קכט]. פעם אחת, שקראנו היום בתענית, "עם קשה ערף הוא וסלחת" – מקור הסליחה, מגיע עד לכתר, עד לרדל"א. 'לא! למה? ככה!' – זהו עם קשה ערף של הקדושה. זו המדה של מרדכי היהודי, שכופר בעבודה זרה[קל] – ש"לא יכרע ולא ישתחוה"[קלא], "ולא קם ולא זע"[קלב]. הוא אומר 'לא!' בפנים לעבודה זרה, לעמלק, שיושב על העורף ורוצה למלוק אותנו. פרעה רוצה לינוק מהחיות, וכך להפסיק את זרימת החיות מהמח ללב, ועמלק רוצה יותר מזה – למלוק אותנו, להפריד לחלוטין בין המח והלב[קלג]. צריך לעמוד בתוקף הבטול נגדם. שוב, יש שש פעמים בתורה "עם קשה ערף" – "עם קשה" נוטריקון עקש, צריך להיות עקשן, עקש של הקדושה – כנגד שש פעמים התופעה של "יהודיים" בשתי יודין.

שש זכירות

יש, כמובן, הרבה ששיות בתורה – אבל מה שמתקשר מאד לעניננו, חוץ מ"עם קשה ערף" הוא שש זכירות שאומרים אחרי התפלה. כתוב בקבלה, מובא מהבעל שם טוב[קלד], ששתי הקליפות של פרעה ועמלק הן בחינות של שכחה. עיקר הרע בעולם הוא שכחה – "ורם [עמלק] לבבך ושכחת"[קלה] – ועיקר הטוב הוא הזכרון. המלה האחרונה במגלה היא "זרעו" – "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו דורש טוב לעמו ודֹבר שלום לכל זרעו"[קלו], מרדכי הוא שלום (שני שמות שדברנו עליהם רבות במאמר "ברוך הגבר"[קלז]), תכלית השבח שלו היא "ודֹבר שלום לכל זרעו" – יש לו זרע. בפרשת שבוע כתוב כמה פעמים זכרון – יש זכרֹן, בגימטריא זרע ויש זכרון, בגימטריא "זרעו". המלה האחרונה של המגלה, "זרעו", והמלה הראשונה "ויהי", עולות יחד מרדכי היהודי, שם שדי, סימן כל המגילה. לעניננו, "זרעו" היינו הזכרון שלו – זרעא חייא וקיימא. מכאן אפשר להבין שפגם הברית הוא איבוד הזכרון – איבוד עצמי לדעת, ודעת היא הזכרון. שוב, כתוב שזכרון הוא עצם הטוב, עיקר הטוב, ושכחה היא עצם הרע. יש שתי בחינות, שתי קליפות של שכחה, של רע – פרעה ועמלק. שוב, זהו ווארט של הבעל שם טוב – נושא שלם בפני עצמו.

הזכירה שהיא ממש חיוב דאורייתא[קלח], לשמוע פעם בשנה מתוך ספר תורה, היא "זכור את עשה לך עמלק וגו' לא תשכח"[קלט]. הזכירה הראשונה בשש זכירות היא זכירת יציאת מצרים, שגם היא מצוה דאורייתא, בליל הסדר ובכל השנה[קמ], אך עיקר ה"זכור" הוא זכירת עמלק שיש לשמוע מספר תורה (שתי המצוות הן בסוד "מסמך גאולה לגאולה"[קמא]). תעשו עבודת בית: בשש זכירות יש טוב מלים של זכרון ואי-שכחה: "תזכר"[קמב]; "רק השמר לך ושמֹר נפשך מאד פן תשכח"[קמג], בזכרון מעמד הר סיני לא כתובה המלה זכור בכלל, פלא; "זכור... לא תשכח" בעמלק; בחטא העגל "זְכֹר אל תשכח"[קמד]; "זכור"[קמה] במרים; ו"זכור"[קמו] בשבת – 17 מילים, והגימטריא של הכל יוצאת טוב פעמים משה (5865), זאת אומרת שהערך הממוצע של כל מלה כאן הוא משה (345).

"מרדכי בדורו כמשה בדורו"[קמז] ומשה הוא סוד הזכרון. "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[קמח] – השם המקורי של משה הוא טוב[קמט]. הוא סוד הזכרון, וזהו הטוב של עם ישראל – שאנחנו זוכרים את ה'. ההתבוננות התמידית היא לזכור מי עומד לנוכח, "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[קנ], לא לשכוח את ה'. השכחה היא עמלק. בשביל שש הזכירות צריך קשר של תפילין, בצד העורף, בסוד "וראית את אחֹרי"[קנא] שנאמר למשה רבינו (שהוא מח הדעת, מח האחור[קנב], של כל ישראל[קנג]) – "שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין"[קנד]. זהו התיקון של "עם קשה ערף", תקיפות הבטול, "ותכתב אסתר את כל תקף", שש הפעמים שכתוב "יהודיים" עם שתי יודין. זהו דרוש שלם ומאד חשוב בפני עצמו, התופעה של "היהודיים", שוב, זהו כח הנצחון שלנו.

ב. מידיעת השלילה לידיעת החיוב

"עד דלא ידע" – ידע הפוך

נמשיך לדבר על "עד דלא ידע" – המצוה המיוחדת של פורים, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו'". אמרנו פירוש אחד של "עד דלא ידע" – שצריך לדעת לומר 'לא!'. הווארט שכן צריך לדעת משהו, לא רק לא לדעת, רמוז בכך שראשי התבות של "עד דלא ידע" הם ידע (המלה האחרונה).

יש פסוק מובהק של יין – "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה"[קנה]. צריך לשתות יין בפורים. גם "מיסמך גאולה לגאולה", להתכונן לארבע כוסות של פסח, אבל עיקר ה"עד דלא ידע" של היין הוא בפורים. יין-דם-ענבים ר"ת ידע – הידע שמגיעים אליו ב"עד דלא ידע". שוב, הפירוש הראשון שאמרנו שצריך להיות "ידע" את ה"לא", לדעת איך לומר לעמלק "לא" – ראשית הנצחון עליו, לא לחמול עליו. לחמול היינו לומר 'כן', להסכים איתו – אין פה הסכמה. יש רבנים שצריכים לכתוב הסכמות לספרים. בא איזה עמלק ורוצה גם הסכמה. לא פשוט לרב לומר – 'לא! לא מסכים לספר שלך'. צריך לשם כך הרבה עוז ותעצומות.

אם נדייק, הר"ת של "עד דלא ידע" הם ידע הפוך, ידע למפרע. צריך בפורים גם להפוך את הדעת – אם היתה לי דעה, צריך לדעת ש"איפכא מסתברא"[קנו]. פורים הוא חג של "ונהפוך הוא"[קנז], מה שחשבתי, כאילו ידעתי – הוא "לא", לא נכון. צריך לדעת שהאמת היא האתהפכא של הידיעה הראשונה.

מידיעת השלילה לידיעת החיוב

איזה עוד פירוש יש ל"עד דלא ידע"? הרמב"ם אומר, כפי שכתבנו לאחרונה[קנח], שעיקר הידיעה הוא ידיעת השלילה – ידיעת ה"לא". כל דבר שאני מכיר במציאות, כולל הכל – "כולא קמיה כלא חשיב"[קנט], הכל "לא" אחד גדול. צריך פשוט לשלול הכל, "עד דלא ידע", לדעת את השלילה – שהכל מושלל. זהו הששון של פורים – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[קס], לשלול הכל, את כל ה"רב", ריבוי המחשבות ובכלל הריבוי של עלמא דפירודא (הריבוי שיש אחרי הצמצום השלישי, שהוא מאחדות לריבוי).

יש כלל גדול אצלנו, שהזכרנו קודם בקיצור וכעת צריך להאריך: אחרי כל "לא" צריך לבוא "כן"[קסא]. זהו הכלל של משה, ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו" – "לא כן עבדי משה". משה הוא הדעת שבה יש "שמאל דוחה וימין מקרבת"[קסב], קודם עטרא דגבורות שדוחה ואז עטרא דחסדים שמקרבת. בעבודה הפנימית היינו "שמאלו תחת לראשי", שפלות עצמית, ואז "וימינו תחבקני"[קסג], שמחבקים גם את צד האחור, דברים שהם אחור. על כך בקשה רחל "יֹסף הוי' לי בן אחר"[קסד], לקחת "אחר" ולהפוך ל"בן"[קסה], פעולה שמתחוללת על ידי חיבוק גם של האחור. אבל קודם יש את חכמת שרה, שחופפת את ראשו של אברהם[קסו], מבחינה את מי לדחות ומי לקרב[קסז], "שמאל דוחה וימין מקרבת". זהו הסדר של "לא כן עבדי משה".

אם כן, כל פעם שיש "לא" יש גם את הפן ההפוך, "נהפוך הוא". כמו שכל פעם שכתוב "אין" הבעל שם טוב עושה מזה אַיִן, "אַיִן מזל לישראל"[קסח], ואז הופך את הלא לכן, למשהו חיובי. "אַיִן מזל לישראל" הוא מקור נשמות ישראל, אין אלקי, לא גארנישט. צריך לדעת להפוך את ה"אֵין" ל"אַין", בלשון חז"ל 'אִין' הוא 'כן' – האין עצמו הוא כן, אין "נהפוך הוא" יותר מזה.

אם כן, צריך לדרוש "עד דלא ידע" – שיש בחינה שצריך להגיע לתכלית ידיעת השלילה, ידיעת ה"לא". זו החקירה, השיטה הפילוסופית, של הרמב"ם. סימן שהיום הכי מיוחד של הרמב"ם הוא פורים, "עד דלא ידע", שותה כל כך הרבה עד שלא יודע כלום – הכל "שלל רב", כל הריבוי של המציאות הוא "לא". למה? ככה. אבל כמו שיש "עד דלא ידע" צריך להיות בסוף 'עד דכן ידע' – ר"ת ידע של "עד דלא ידע", רק שלדעת משהו הפוך מהידיעה הראשונה, ידע הפוך, אבל כן ידע.

מה פירוש 'עד דכן ידע' לפי הדרך שלנו עכשיו? לפי פשט, ש"עד דלא ידע" הוא "בין ארור המן לברוך מרדכי", 'עד דכן ידע' אומר שצריך לדעת ההבדל. אבל לפי ההסבר שלנו ש"עד דלא ידע" היינו ידיעת השלילה ה'עד דכן ידע' הוא ידיעת החיוב. הסברנו לאחרונה[קסט] שמשה רבינו כגואל ראשון הוא ידיעת השלילה, 'גאט איז אלץ', אבל גואל אחרון הוא כבר 'אלץ איז גאט'[קע], הרבי הרש"ב שיושב מאחורי הדלת הסגורה ואומר "ידעתי הייתיו"[קעא] – זהו הפורים שלו, שלומד לקו"ת ומגיע ל"ידעתי הייתיו", אני-הוא, החלק הוא הכל, "חלק אלוק ממעל ממש"[קעב]. אז הוא כבר הופך את ה'עד דלא ידע' ל'עד דכן ידע'.

עב-סג-מה-בן

קודם כל, מה צריך להוסיף ל"לא" כדי שיהפוך ל"כן"? "הוי' אחד", 39. כל פעם שיש "לא" ורוצים לעשות ממנו "כן" צריך להוסיף "הוי' אחד". אנחנו יודעים[קעג] ש"עד דלא ידע" הוא שם קדוש בקבלה – טפטפיה, שם המחשבה[קעד], השם שמקלקל את מחשבתו של המן הרשע, כמו שאומרים ב"על הנסים". אבל אם מוסיפים לו טל, "הוי' אחד", 'עד דכן ידע', כבר שוה רלב, עב-סג-מה-בן (עסמ"ב), ד"פ חן[קעה], מספר וענין מאד יסודי בקבלה. 'עד דכן ידע' – מה צריך לדעת? את סוד ארבעת השמות הקדושים.

זו כוונה חשובה[קעו], שכל אחד יכול לכוון: בברכה הראשונה לפני המגלה מכוונים בשם הוי', "ברוך אתה הוי'", בשם עב. בברכה השניה, "אשר עשה נסים", מכוונים שם סג – הנסים שה' עושה באים דווקא משם סג, הבינה. בברכה השלישית, "שהחיינו", מכוונים שם מה. אז קוראים את המגילה – עצם מקרא המגילה, כמו לקרוא הלל כפי שאומרים חז"ל[קעז], הוא עצמו שם בן. שלש הברכות עם מקרא מגלה היינו עב-סג-מה-בן, שוה חן-חן-חן-חן. כפי שהזכרנו, מרדכי במספר סידורי שוה חן וגם אסתר במספר סידורי שוה חן. סה"כ שוה 'עד דכן ידע' – מה שכן צריך לדעת.

"עד דלא ידע" ו'עד דכן ידע' בפורים וחנוכה

מה קורה כשמחברים אותם יחד? "עד דלא ידע" ו'עד דכן ידע' עולים יחד 425, גם שם קדוש בקבלה, כהת, שם שדברנו עליו ולמדנו עליו וכתבנו עליו רבות[קעח]. שוה יהדות, השם של האידישקייט, ידיעת השלילה וידיעת החיוב.

המספר הזה גם שוה לשני החגים דרבנן – פורים-חנוכה. דברנו על פורים ועל חנוכה, ואמרנו שיש אפילו שאלה ביחס בין נצח והוד, מה מהם הוא מה. נצח והוד הן שתי הספירות ש"לבר מגופא"[קעט] – כלומר, שאלו חגים שיוצאים מ"גופא דאורייתא", התורה שבכתב, והם חגים דרבנן. יש כאן קצת רמז שהיין של פורים – רזין דאורייתא – הוא "עד דלא ידע", אבל השמן של חנוכה – רזין דרזין – הוא 'עד כן ידע'. אמרנו שלפי סדר הדורות פורים בא לפני חנוכה. כלומר, ה"לא ידע" בא לפני ה'כן ידע'. לפי סדר השנה – הפוך, חנוכה לפני פורים.

תיקון שבט בנימין

אם כבר הגענו לפורים וחנוכה, נאמר שיש להם קשר מיוחד לשבט בנימין. דברנו – וכבר כתוב[קפ] – שהשבת טורפת מלפניה ומלאחריה, כברכת בנימין "בנימין זאב יטרף"[קפא], ברכה שמדברת על המזבח שבנחלת בנימין.

לא כתבנו שלפי סדר הלידה השבט של חדש אדר הוא בנימין. יש שני סדרים, שתי כוונות, של השבטים כנגד חדשי השנה. סדר אחד הוא לפי הדגלים, סדר הקרבת קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח – שם האחרון הוא נפתלי, ולפי זה הוא השבט של אדר, נפתלי אותיות נֹפת-לי[קפב], גם לשון "לבסומי", כך מוסבר[קפג], "נפת צופים"[קפד]. אבל לפי סדר הלידה, הפשוט יותר, האחרון הוא בנימין, ואז הוא כנגד אדר (סדר הלידה הוא דווקא הסדר של החשן, עליו קוראים בפרשת השבוע – אבני החן בארבעת טורי החשן הן כנגד השבטים כסדר הלידה בכלל או סדר הלידה מחולק לאמהות, ששת בני לאה ואחר בני בלהה וזלפה ורחל בסוף, בשניהם בנימין אחרון).

הכי פשוט שפורים הוא בנימין, שהרי מרדכי הוא "איש ימיני", מבנימין. אמרנו שכל החג הזה הוא תיקון של שאול המלך, המלך הראשון, שדווקא משיח בן דוד מתקן לגמרי, במחית עמלק שלו, ומחזיר למציאות את הסוד של "שאול משיח הוי'", מבנימין. שוב, לפי הדגלים, בנימין הוא התשיעי – חדש כסלו. בדרך כלל מכוונים שחדש כסלו הוא בנימין, חנוכה. חנוכה הוא חנו-כה – כה בכסלו. אם כן, לבנימין יש שתי בחינות, שני ערכים, שני חדשים – גם כסלו לפי הדגלים וגם אדר לפי הלידה. אז הוא, יותר מכל שבט אחר, כולל את שני החגים דרבנן – חנוכה-פורים, ששוה יהדות, ששוה השם הקדוש כהת עם כל רמזיו, שלא נאריך בהם עכשיו, ולעניננו שוה "עד דלא ידע" 'עד דכן ידע'.

מרדכי מן התורה – more ו-more

ה"עד דלא ידע" וה'עד דכן ידע' הם הסוד של "בטחו בהוי' עדי עד"[קפה] – "עדי" היינו "עד ולא עד בכלל", "עד דלא ידע", ו"עד" הוא "עד ועד בכלל", 'עד דכן ידע'. "מרדכי מן התורה מנין?"[קפו] הוא ראש בשמים, "מר דרור"[קפז] (ורמז יפהפה: "לא כן" בהכאה פרטית – ל פעמים כ, א פעמים ן – עולה "מר דרור"!). בשיר השירים כתוב "מור עֹבר"[קפח] – ביטוי שגם מאד שייך לפורים לפי הקבלה. הסוד של פורים הוא[קפט] שהארת יסוד אבא הארוך, שמתלבש ביסוד ז"א ומאיר ביסוד המלכות (בנימין הוא יסוד הנוקבא), עוברת מהאצילות לבי"ע, בסוד "הדסה היא אסתר"[קצ], הארת מרדכי שיורדת עד מקום החשך, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[קצא], וההארה שם היא הנס. מה הוא פועל שם? התעוררות. אצל מי? אצל חרבונה, שפתאום חרבונה אומר לאחשורוש כך וכך, והוא אומר "תלֻהו עליו", ואז "וחמת המלך שככה", "אשרי העם שככה לו", כמו שהסברנו קודם. הכל "מור עֹבר".

מהו מור? בפורים לפני כמה שנים[קצב] אמרנו בלשון צחות שפורים היינו הרבה אנשים עניים, הרבה מתנות לאביונים – פור בלועזית הוא עני, poor. מה הוא מור? כמו שדרשנו פורים בלועזית, כך נפרש ש"מור" פירושו 'עוד', 'יותר', more באנגלית. מור ומור ומור – אני רוצה עוד ועוד ועוד (ועל דרך זה "מור עֹבר" היינו moreover, יתר על כן, ודוק). מה פירוש "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"? "עדי עד" היינו עוד ועוד – עוד תבטח בה' ועוד תבטח בה', אין סוף לבטחון. בכל אופן, יש "עדי", "עד ולא עד בכלל", ו"עד", "עד ועד בכלל". אבל שניהם בחינות של עוד, ובעצם היינו 'עוד' ו'יותר' – שתי מלים בעברית שהן תרגום של 'מור' בלועזית. צריך לעשות רמז – עוד יותר מור עולה ג"פ ש-די, שהוא מרדכי היהודי, הוא הממוצע של עוד-מור-יותר. שוב, הענין רמוז באחד הפסוקים החשובים של פורים, "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים".

"מור והדס" "יהודי והדסה"

בסליחות של תענית אסתר, שאמרנו היום, הפיוט הראשי הוא "מור והדס הושעת בניך". למרדכי קוראים מור, כותבים מלא (מור), ולהדסה קוראים הדס. בפיוט הראשי אומרים "מור והדס הושעת". אף על פי שיש גאולת פורים וגאולת פסח, "מסמך גאולה לגאולה", יחסית גאולת פורים אינה גאולה – "אכתי עבדי דאחשורוש אנן"[קצג] – ורק פסח הוא גאולה. פורים הוא ישועה, לכן אחרי קריאת המגלה מסיימים "האל המושיע". לכן אפשר לשיר תיכף "אכן אתה אל מסתתר"[קצד], סוד "אסתר מן התורה מנין", פסוק שמסיים "אלהי ישראל מושיע". עוד לפני הפיוט "מור והדס הושעת" אומרים בסליחות "יהודי והדסה הקמת למושיעים", לא לגואלים. שם קוראים למרדכי "יהודי" ולאסתר "הדסה" ואחר כך "מור והדס". אם כן, יש בעצם שני זוגות של שמות, של כינויים, למרדכי ואסתר – או יהודי-הדסה או מור-הדס.

מה הסוד הפנימי? פורים הוא "לבר מגופא", מתחיל מהנצח, ולפורים שייכות במיוחד ארבע הספירות האחרונות – נהי"ם[קצה]. הכל מתחיל מהנצח, הוא המור (הבטחון של "בטחו בהוי' עדי עד", כנ"ל, ובטחון הוא פנימיות הנצח). הכינוי השני של מרדכי, יהודי, הוא הוד, כמובן. מהם שני כינויי אסתר? במגלה כתוב הדסה אבל מקצרים להדס – חוש הריח, חוש של משיח. הדס לעומת הדסה היינו זכר ונקבה. הדסה היא מלכות – כתוב בפירוש שהדסה היא מלכות דאצילות כמו שהיא בעולם האצילות, לפני שיורדת להסתתר ("אסתר מן התורה מנין") בעולמות התחתונים. שם היא מעוררת את חרבונה – כשהמן נופל על המטה, פתאום מתעורר חרבונה להציל את המצב. היא המעוררת אותו. הדס יחסית ביסוד והדסה במלכות. אם כן, יש לנו מור בנצח, יהודי בהוד, הדס בנצח והדסה במלכות. ארבעת הכינויים יחד – מור יהודי הדס הדסה – עולים משיח בן דוד, שע"ה גם הוא עולה כהת ("עד דלא ידע" 'עד דכן ידע', כנ"ל).

מ"ולא יעבור" ל'וכן יעבור'

עיקר הווארט היה שכל פעם שיש "לא" יש גם "כן" – "לא כן עבדי משה", כמו שיש "עד דלא ידע" יש 'עד דכן ידע', וצריך לחבר, זהו גם היחס של פורים-חנוכה, אבל היום הכל בתוך פורים, פורים משולש. איזו עוד דוגמה ניתן כדי לחזק זאת? באחד מפסוקי היסוד של המגילה כתוב "קימו וקבלו [וקבל כתיב] היהודים וגו' ולא יעבור"[קצו]. איך חז"ל דורשים? שתי דרשות עיקריות[קצז], של שמואל ושל רבה: הדרשה הראשונה, "קיימו למעלה מה שקבלו למטה" – אסתר דרשה "כתבוני לדורות" וחכמים הסכימו וקבלו זאת למעלה. הדרשה השניה, שקיימו מה שקבלו בסיני. בהר סיני קבלו עדיין בכפיה, אתכפיא, וכעת הקיום הוא בדרגה אחרת, לגמרי ברצון – אתהפכא, "ונהפוך הוא". מתן תורה המקורי היא אתכפיא, עדיין ברושם של "כי ברח העם"[קצח] ממצרים, אבל כעת פורים הוא משהו אחר, "קיימו מה שקבלו".

בכל אופן, מהמלים "ולא יעבור" לומדים[קצט] שיש פורים ושושן פורים ולא יותר. אפילו שלפעמים צריך להוסיף ימים לקריאת המגילה בשביל בני הכפרים – מוסיפים אותם לפני י"ד-ט"ו ולא אחרי. אבל פלא, שבשנה שלנו פורים כן עובר גם לט"ז אדר. רואים שאם יש "ולא יעבור", אז יש לפעמים גם כן 'יעבור' (סוד "ויעבור מרדכי", "מור עֹבר", כנ"ל).

צריך לעשות את החשבון: "יעבור" עולה רפח, "ולא יעבור" עולה 325, משולש 25, 13 פעמים 25. אמרנו שכדי להפוך את ה-לא ל-כן מוסיפים "הוי' אחד", טל, ואז גם יהיה כפולת 13 – 364, מספר עוד יותר חשוב, פעמיים יעקב, יד פעמים שם הוי'. שוב, "ולא יעבור" הוא 13 פעמים 25 ו'וכן יעבור' עולה 13 פעמים 28. כמה ביחד? 13 פעמים 53. מה זה? 689, "נצח ישראל". פלאי פלאים! זהו התוכן הפנימי, העצם של חג פורים, "וגם [ריבוי, שאם יש 'לא' יש גם 'כן', אם יש כלל יש גם יוצא מן הכלל, הכלל 'ולא יעבור' והיוצא מן הכלל פורים משולש, 'וכן יעבור', ויחד עולה –] נצח ישראל, לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", ה"כן" שבא אחרי ה"לא" לא נקרא שינוי דעה, לא שקר ולא חרטה – הוא-הוא, הוא אמר "לא יעבור" וזה גם 'וכן יעבור', כי "לא כן עבדי משה", נשיאת הפכים לגמרי. זהו גם הפשט של "מור עֹבר", שמרדכי באמת כן עובר.

פסוקי "ולא יעבור"

האם יש עוד פעם את הביטוי "ולא יעבור", שחז"ל עושים ממנו ענין גדול? בתחלת מגלת אסתר גופא, כאשר ושתי לא באה כדרישת המלך אחשורוש אמר ממוכן – שהוא המן[ר] – שצריך לטפל בנושא, משהו חמור מאד, ו"יכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור"[רא], כדי ש"כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן", צריך שהנשים ילמדו לכבד את הבעלים! זהו ה"ולא יעבור" המקורי במגילה. ודאי יש קשר ביניהם. אם התיקון של ה"ולא יעבור" השני הוא 'וכן יעבור' בפורים משולש, השנה, צריך להיות גם התיקון של "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן", "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר"[רב], ה"יקר" שהנשים נותנים לבעלים וגם ה"יקר" שהבעלים נותנים לנשים. בארבעת הלשונות אורה-שמחה-ששון-יקר ה"יקר" הוא הנוקבא, ה תתאה[רג] – האיש צריך לדעת לכבד את אשתו "יותר מגופו"[רד]. שוב, יש "ולא יעבור", ויש 'וכן יעבור', שהאשה לא כל כך נותנת יקר, ואדרבא – שהבעל יתן יקר לאשתו.

יש עוד פסוקי "ולא יעבור" בתנ"ך? יש פסוק שאומרים בכל יום בפסוקי דזמרה, סוף תהלים – "חק נתן ולא יעבור"[רה]. הפרק מתחיל "הללו את הוי' מן השמים", וסיום כל גרמי השמים הוא "חק נתן ולא יעבור" – מתייחס לחוקי השמים, כל הכוכבים עם כל המסלולים שלהם, מה שנקרא חכמת התכונה. זהו הפסוק הכי מפורסם לנו.

יש "ולא יעבור" עוד פעם אחת, בסוף יחזקאל, בנחלת הלוים והכהנים לעתיד לבוא כתוב "לא יָמֵר ולא יעבִור"[רו]. אף על פי ששייך להם, הרכוש שלהם, אסור להם להעביר נחלה. "וכל בת יֹרשת נחלה"[רז] לא חל על נחלת הכהנים והלויים לעתיד לבוא. למה? כי היא "קדש להוי'", כסיום הפסוק. דווקא שם יש כתיב וקרי – הכתיב "ולא יעבור", הנחלה שלהם קבועה, על דרך "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם", אי אפשר לשנות ולהזיז, אבל הקרי "ולא יעביר", שלכהן או ללוי אסור למכור או להחליף במשהו אחר. באלף בית שלנו האות נון אומרת "נחלה וירושה נצור" – דווקא הכהנים והלויים צריכים לשמור היטב, לא להמיר ולא להעביר את נחלתם.

אם כן, יש כאן תופעה – מאמר מוסגר, דרוש בפני עצמו – שיש ד"פ "ולא יעבור". כמו שכאן אם יש "לא יעבור" יש גם 'כן יעבור', "לא כן עבדי משה", כמו "עד דלא ידע" ו'עד דכן ידע'", כך צריך למצוא בכל ה"ולא יעבור". המן התכוון ביקר הנשים לבעליהן "לא יעבור", ובפורים משולש מתקנים זאת.

פסוקי "ולא יעבור" בסוד הוי'

איך נסביר את ארבעת "ולא יעבור" כנגד י-ה-ו-ה?

הביטוי ביחזקאל ודאי כנגד ה-י, כתוב שם "קדש להוי'" והיא חכמה, "קדש מלה בגרמיה"[רח]. יש גם קרי עם י, אבא, חכמה.

ה"ולא יעבור" של סוף המגלה, של "קימו וקבלו היהודים", הוא ה"ולא יעבור" של התורה שבעל פה, מה שאסתר אמרה "כתבוני לדורות" – "לא יעבור" של ה עילאה שבשם ("תורת אמך"[רט]).

"הללו את הוי' מן השמים... חק נתן ולא יעבור" שייך ל-ו – שמים וארץ הם ז"א ונוקבא.

ה"ולא יעבור" של הנשים, שבא עם הגזרה על ושתי, צריך להרוג אותה כי היא לא "אשה כשרה" ש"עושה רצון בעלה"[רי], ועל ידי כך לפעול ש"כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן" – כנגד המלכות, הנוקבא, כמובן.

לסיכום:

י "לא ימר ולא יעבור"

ה "קימו וקבלו היהודים... ולא יעבור"

ו "חק נתן ולא יעבור"

ה "יכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור"

אם כן, בתוך מגלת אסתר שני ה"ולא יעבור" הם ה תתאה ו-ה עילאה. לפי סדר התנ"ך, ראשון הוא ה-י, של נחלת הלוים והכהנים, השני ה-ו, "חק נתן ולא יעבור" של השמים, ואחר כך ה תתאה ו-ה עילאה. הצירוף הוא יוהה – הצירוף השלישי של שם הוי', הצירוף של סיון, מתן תורה, "קימו וקבלו". בסוף מגיעים לתורה שבעל פה, "קיימו וקבלו היהודים וכו'".

"ולא – יעבור" לכן

כל זה היה מאמר מוסגר על "ולא יעבור", בתוך ההסבר שלנו שכל "לא" בעצם עובר ל"כן". נאמר עוד יותר בצחות הלשון: "ולא יעבור" פירושו שה"לא" עצמו עובר. למה הוא עובר? להיות 'כן' – מתהפך. אמרנו את הצחות ש"מור" היינו יותר (more), עוד יותר ועוד יותר, "עד ולא עד בכלל" בעולם הזה עד שבעולם הבא נגיע ל"עד ועד בכלל" (כמו שמסביר רבי אייזיק[ריא]). זהו גם חיבור "איהו בנצח", אורות, ו"איהי בהוד"[ריב], כלים. הכל בסוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים".

חלק שלישי: "יש פה ושותק"

תיקון שאול בפורים

א. תיקון שאול בפורים

מחית עמלק על ידי "משיח הוי'"

במעגל השנה יש שני חגים דרבנן, פורים וחנוכה, המכוונים כנגד הספירות נצח והוד ש"לבר מגופא"[ריג] (לעומת שלשת החגים מן התורה, שלש רגלים, שכנגד הספירות חסד-גבורה-תפארת[ריד]). השאלה איזה חג כנגד נצח ואיזה כנגד הוד היא סוגיה שלמה בכתבי האריז"ל[רטו], אבל בפשט, לפי סדר הדורות, פורים קודם לחנוכה, לכן, בפשט, פורים הוא הנצח[רטז].

הפסוק הכי מובהק של הנצח הוא "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ריז]. זהו הפסוק שאמר שמואל הרמתי כאשר שִסף את אגג מלך עמלק[ריח] – מאורע שהוא קדם-מלחמת-עמלק של מרדכי ואסתר בפורים, שייך בפירוש למחית עמלק בפורים. לכן גם קוראים את הסיפור הזה בהפטרה של שבת זכור, כהכנה למחית עמלק בפורים.

הפשט מתייחס לכך ששאול המלך חמל על אגג, לא קיים את דבר ה', מצות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח"[ריט] לגמרי, שנאת עמלק לחלוטין, ללא חמלה – לכן הוא הפסיד את המלוכה וה' העביר אותה לדוד המלך. דוד המלך מקבל משאול את המלכות כי שאול לא קיים נכון את מצות מחית עמלק. כלומר, כל מלכות בית דוד היא בעצם כדי לתקן את שאול בחטא הזה שלו, חטא החמלה על אגג מלך עמלק (כאשר דווקא שאול היה צריך להרוג את אגג מלך עמלק – חושבנא דדין כחושבנא דדין[רכ]!).

דוד בגלגול הראשון, כפי שהוא מופיע בתנ"ך, לא נלחם בעמלק ולא קיים את מחית עמלק. מי כן יקיים? מלך המשיח, משיח בן דוד שגם נקרא דוד, "הוא דוד בעצמו"[רכא], הוא יקיים זאת בתכלית ויתקן את חטא שאול. דוד כל הזמן הקפיד לכנות את שאול המלך "משיח הוי'"[רכב] – יש משהו בשאול שהוא משיח, ומי שמכיר זאת יותר מכולם הוא דווקא דוד, שקבל ממנו את המלוכה. לא רק שדוד לא מקנא בו, לא רודף אותו חזרה, אלא הוא גם אומר שאסור לפגוע בו – היתה לו הזדמנות והוא לא פגע במשיח ה', שאול, המלך הראשון שנמשח על ידי שמואל הרמתי. מחית עמלק היא תפקיד ששייך ל"משיח הוי'".

תיקון שאול בפורים

אם כן, כל החג הזה בעצם קשור לתיקון שאול[רכג]. קודם כל נשים לב שפורים ע"ה בגימטריא שאול[רכד]. איפה רמז עם הכולל בא לידי ביטוי בחכמת החשבון? במשולש – משולש של מספר זוגי הוא כפל של החצי שלו במספר שבא אחריו, כלומר המספר עם הכולל. המשולש של פורים (רמז שמתאים לפורים משולש[רכה]) הוא חצי פורים (168) כפול פורים עם הכולל, שאול. עוד יותר מודגש ברמז הזה שפורים משולש הוא-הוא התיקון השלם של שאול, שחמל על אגג.

גם בפשט, פורים נובע מהמחדל של שאול במלחמת עמלק: חז"ל מסבירים שבאותו לילה, שכבר היה צריך לחסל אותו, להרוג אותו, אגג בא על שפחתו[רכו]/פלגשו[רכז]/אשתו[רכח]. היא הרתה לו ומכך יצא בסופו של דבר המן הרשע, לכן הוא נקרא המן האגגי, צורר כל היהודים. זהו התיקון שעושה מרדכי, "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני"[רכט]. מיהו קיש? חז"ל אומרים שהוא אבא של שאול[רל]. על "איש ימיני" דורשים חז"ל "מה שלם לי ימיני, דלא קטליה שאול לאגג דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל"[רלא].

גם בסוף, כשאסתר גלתה את הזהות האמתית שלה לאחשורוש, מה היא אמרה? שהיא בת מלכים – בת של שאול המלך. כתוב שם "ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה"[רלב] – למה פעמיים "ויאמר"? חז"ל מסבירים[רלג] שכל זמן שאחשורוש לא ידע את היחוס שלה למלכות הוא דבר איתה דרך מתורגמן, כך היה המנהג, אבל ברגע שידע שאסתר האהובה היא לא רק אהובה אלא בת מלכים הוא כבר דבר איתה ישירות. בת של איזה מלך? שאול המלך. רואים שהחג הזה הוא תיקון של שאול המלך, במיוחד בקביעות שנה זו, פורים משולש, תיקון שתכליתו משיח בן דוד, "משיח הוי'".

תיקון פילגש בגבעה

בעצם, התיקון של "איש ימיני", תיקון לחטא שאול המלך שבא משבט בנימין, הולך עוד יותר אחורה, לתקן חטא קדום יותר של שבט בנימין – חטא פילגש בגבעה, שבגללו שבט בנימין כמעט נכחד[רלד]. איני יודע כמה כח יהיה לנו כעת להאריך, אבל נאמר בקצרה.

אשתו של שאול עצמו, אחינעם[רלה], היא מאותן בנות שבסוף הסיפור יצאו למחול בשילה וכל הבחורים הרווקים חטפו אשה. כתוב[רלו] ששאול היה ביישן, צנוע, ולא היתה לו החוצפה, לא היה לו העוז, לחטוף שם בת בין הרוקדות. אז מה קרה? הבאשערט שלו, בת הזוג האמתית שלו, הכירה בו. יש לנו כלל גדול שבשידוכין צריך לסמוך על דעת הבת – היא מכירה יותר את השידוך האמתי[רלז]. איני יודע אם פעם אמרנו מה המקור של הווארט שלנו בתורה – המקור הוא שאול ואשתו. אחת הבנות שם ראתה את שאול ומיד נמשכה אליו, התאהבה בו, והוא לא עושה שום דבר – הבחור עומד שם ומתבייש. מה עושים? היא פשוט התחילה לרדוף אחריו – לקיים את ההבטחה של ימות המשיח, "נקבה תסובב גבר"[רלח]. אין לך דבר שלא רמוז באורייתא, אין לך דבר של ימות המשיח שלא רמוז בעולם הזה. בעולם הזה "דרכו של איש לחזר אחרי אשה"[רלט], אבל בעולם הבא דרכה של אשה לחזר אחרי איש, "נקבה תסובב גבר". מה המקור לכך בתורה? שאול המלך, בראשית התיקון של פילגש בגבעה.

זהו נושא עצום, אבל צריך לדעת שהחג הזה וה"חייב איניש לבסומי בפוריא", הכל תיקון של אותן דמויות בסיפור של פילגש בגבעה. במיוחד יש כאן תיקון של הבעל, איש הלוי (עוד שבט שנכנס כאן לסיפור) – כל הסיפור התחיל מכך שהוא הטיל אימה יתרה בתוך ביתו[רמ]. מזה בא כל הקלקול של "ותזנה עליו פילגשו"[רמא], הפילגש היחידה בכל התנ"ך שהיא גם אשה – שכתוב בה (בפעם היחידה בתנ"ך) "אשה פילגש"[רמב]. סתם פילגש היא פלג-אשה[רמג], אז הפילגש הזו היא בסוד "שלם וחצי", שלמות מיוחדת.

נאמר ב'אותיות קצרות' עוד קצת על סוד תיקון הפילגש בכלל: כל הסיפור של מלחמת עמלק, אצל שאול ובפורים וכו', חוזר לתיקון של אם עמלק (שהיתה גם אחותו[רמד]) "ותמנע היתה פילגש"[רמה] (ורמז נאה: במגלת אסתר מופיע המושג פילגש פעם אחת, "שעשגז... שֹמר הפילגשים"[רמו], וממוצע כל תבה כאן הוא "ותמנע"). סך הכל יש בתנ"ך 37 (הבל-יחידה) פילגשים – החל מ"ופילגשו ושמה ראומה"[רמז] (הקליפה דאצילות, האומרת ראו את ה"מה"-הבטול שלי[רמח]), כולל הגר-קטורה פילגש אברהם[רמט], בלהה, מאמהות עם ישראל שנקראת פילגש[רנ], ורצפה בת איה שהיא פילגשו של שאול עצמו[רנא] – ואסתר המלכה מתקנת את כולן, כאשר היא מעלה את הפילגש (כאשר המלך לא חפץ בה) למלכה (כאשר המלך חפץ בה)[רנב].

אסור להקפיד

שוב, כתוב "ותזנה עליו פלגשו". יש מחלוקת ידועה בחז"ל[רנג] מה היה שם, מה פירוש "ותזנה". כתוב[רנד] שחז"ל, שבאו להמתיק את ה"תזנה" שלה, הם בעצם גלגול של אביה. מה הם אומרים? או שמצא אצלה זבוב בתוך הקערה, בתוך התבשיל שלה, או שמצא נימא (או באותו מקום, או גם בתוך התבשיל). חז"ל אומרים ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[רנה], שהרי "אין ספק קמי קוב"ה"[רנו], אין אצלו עמלק, לכן צריך לומר שמצא גם זבוב וגם נימא, רק שעל הזבוב לא הקפיד כי בעל כרחה, בשוגג, ועל נימא, בין אם באותו מקום או בקערה, הוא כן הקפיד כי היא בגלל פשיעה שלה.

רואים שכאשר הבעל מקפיד על אשתו, גם בדבר שכאילו פשעה, זהו חטא איום ונורא. חז"ל אומרים על כך "לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה והפילה כמה רבבות מישראל"[רנז]. תיקון המלכות (הנוקבא) יכול להעשות רק מתוך הידיעה ש'אסור להקפיד' (וכן 'אסור להקפיד על האשה' עולה "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'"[רנח] – מצוה שראשיתה בין איש לאשתו[רנט] – העולה גם "ואהבת את הוי' אלהיך"[רס], כנודע). גם כשנדרשת בקורת או קנאה – שכאשר היא באה מתוך אהבה וכוונת שמירה על האשה הרי היא רוח טהרה[רסא] – צריכים הדברים להעשות בנחת וללא אימה יתרה[רסב]. כתוב[רסג] שראשית התיקון של פילגש בגבעה היא בפורים. תיקון החטא של הטלת אימה יתרה בתוך הבית הוא רק בחג פורים.

זו רק טעימה מהענין שיש עוד הרבה מאד מה להאריך בו. התיקון של פורים, של חדש אדר, שייך לבנימין[רסד]. אם מכוונים את יב השבטים כנגד החדשים לפי סדר הלידה, שבט בנימין, השבט האחרון, מכוון כנגד חדש אדר, החדש האחרון (מניסן, "ראש חדשים"[רסה])[רסו]. התיקון מתחיל מתיקון פילגש בגבעה, שהוא תיקון הברית, כמובן, וממשיך בתיקון שאול, שחמל על אגג מלך עמלק. התיקון הוא על ידי העקשנות של מרדכי – "לא יכרע ולא ישתחוה"[רסז], "לא קם ולא זע"[רסח] – וגם על ידי הציות של מרדכי לאסתר המלכה[רסט] (תיקון הפילגשים, כנ"ל), בבחינת "כל אשר תאמר אליך שרה [תיקון פילגש בגבעה] שמע בקֹלה"[רע] (וכשם שמרדכי מציית לאסתר כך גם אחשורוש עושה את דבריה, ולהבדיל גם החכמים ממלאים את בקשתה לקביעת ימי הפורים לדורות ועד ש"קיימו למעלה מה שקבלו למטה" – הכל סוד העלאת מעמד האשה מפילגש למלכה, כנ"ל).

ב. "יש פה ושותק"

צאצאי בנימין – בלע, אדר וישפה

הסברנו[רעא] שצריך לנצח את עמלק בשלשה רבדים – הרובד החיצוני, עמלק שנלחם בנו ורוצה להשמיד אותנו; הרובד הפנימי בלב, כל מה שמוסבר בחסידות על קליפת עמלק; והרובד שאפשר לקרוא לו הרובד העצמי, עמלק בתור המות בעצמו. כלומר, תכלית הנצחון על עמלק היא "בלע המות לנצח"[רעב].

מי הבן הבכור של בנימין? בלע. בנימין כמעט הושמד, בסיפור פילגש בגבעה, והקימה שלו לתחיה היא נס גדול. זהו בעצם הנס של פורים – נס תחית המתים (כמו שמוסבר אצלנו[רעג], בשלשה עשר עיקרי האמונה פורים מכוון כנגד תחית המתים). התכלית של בנימין, ה"צדיק תחתון"[רעד], שהוא פועל את "בלע המות לנצח". בלע הוא גם השם של המלך הראשון במלכי אדום[רעה], מלכי התהו שנשברו, המכוון כנגד הדעת דקליפה[רעו] (שהיא גם בחינת עמלק, כדלקמן) – בלע בן בנימין מתקן את מיתת המלכים ומקים אותם לתחיה[רעז].

מי הבן של בלע? פלא שלא שמים לב, הבן של בלע בתורה הוא ארד[רעח], אבל בדברי הימים[רעט] הוא נקרא אדר! פלאי פלאים! אם רוצים הוכחה לקשר בין שבט בנימין לחדש אדר, אולי זהו הקשר הכי מובהק בתנ"ך – הנכד של בנימין נקרא בדברי הימים אדר. בתורה ארד ובדברי הימים בחילוף אותיות – אדר.

זהו הפרק בדברי הימים של יחוס שאול המלך, שיוצא מקיש. קיש הוא דעת. על יאיר-שמעי-קיש דרשו חז"ל "'בן יאיר' בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו, 'בן שמעי' בן ששמע אל תפלתו, 'בן קיש' שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו"יד וכתוב[רפ] שהם חב"ד – יאיר הוא אור, חכמה; שמעי הוא שמיעה, בינה; וקיש הוא הדעת, הכח להקיש על שערי רחמים. קיש הוא הלעומת-זה של "ראשית גוים עמלק"[רפא] – הדעת דקליפה ממנה נמשכים כל שבע הגוים-האומות של כנען, כנגד שבע מדות הלב[רפב].

שוב, היחוס הוא באותו פרק, פרק אחד בדה"י של כל יחוס שבט בנימין, כל הצאצאים. שם יש את בלע, "בלע המות לנצח", את אדר, בפירוש חדש אדר, את קיש, את שאול ועוד צאצא חשוב – "ישפה". השבטים מכוונים לפי הלידה כנגד אבני החשן, והאבן האחרונה, האבן של בנימין, היא ישפה.

השתלשלות "יש פה ושותק"

איך חז"ל דורשים "ישפה"? "יש פה ושותק"[רפג]. פלאי פלאים! הייתי חושב ש'יש פה ומדבר' – ה' ברא את הפה בשביל לדבר, מי שיש לו פה הוא מיועד כדי לדבר. לא! "יש פה ושותק"[רפד]. ישפה במילוי (יוד שין פא הא) עולה "זכר עמלק" – על ידי השתיקה מוחים את עמלק (בסוד "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", "'לא תשכח' בלב"[רפה], בשתיקה)[רפו].

באמת כתוב שיש דעת בתוך הפה, "דעת גניז בפומא"[רפז]. בתוך הדעת יש תרין עטרין, דגבורות ודחסדים, הדעת מתי לשתוק ומתי לדבר[רפח]. קודם כל צריך לדעת מתי לשתוק. הדעת שבתוך הפה היא סוד החשמל, הדעת מתי חשים ומתי ממללים[רפט]. שם, בין ה"חש" ל"מל", יש הבדלה – הדעת עושה את עיקר ההבדלה בין הטוב והרע, בין השכחה ובין הזכרון, ה"דעת דגניז בפומא" ששרשה דעת דרדל"א, כידוע[רצ].

שוב, למרבית הפלא הפה הוא קודם כל בשביל לשתוק. העונש של המן הוא תליה על עץ גבוה חמשים אמה – זהו העונש של הקליפה, מחית עמלק. אבל "זה לעֻמת זה עשה האלהים"[רצא], יש תליה בקדושה – "תֹלה ארץ על בלימה"[רצב] (בגימטריא "בראשית"), העולם קיים "על מי שבולם את פיו בשעת מריבה"[רצג]. זהו בעצם מרדכי, הוא בולם את פיו והוא "תֹלה ארץ" – כל המציאות תלויה על הצדיק הזה, "צדיק יסוד עולם"[רצד], שהוא "יש פה ושותק". הפה הוא בשביל התליה של הקדושה.

מי הראשון שמתקיים בו "יש פה ושותק"? קודם כל חז"ל מזכירים את רחל אמנו. יש לה פה, אבל היא מוסרת ללאה את הסבלונות ואת הסימנים, וכשהיא רואה שמביאים את לאה ליעקב בליל הכלולות שלה היא שותקת. רחל היא עולם הדבור[רצה], ועם כל הדבור שלה – יש לה דעת בתוך הפה, "יש פה ושותק".

אחר כך כתוב שבנימין, הבן השני שלה, גם יודע לשתוק. לכן האבן שלו היא "ישפה". באיזה הקשר הוא שותק? הוא הרי יודע מה שהאחים עשו ליוסף – על שם מה שארע לו הוא קרא את שמות כל הבנים שלו, החל מ"בלע" על שם "שנבלע בין אומות העולם"[רצו]. הוא ידע הכל, אבל כמו שיצחק אבינו ידע שרצון ה' לא לגלות זאת ליעקב[רצז], כך בנימין – שכמובן לא השתתף במכירת יוסף – לא גילה ליעקב. יש לו פה ושותק, ולכן זכה באבן הישפה.

מי אחריו? שאול המלך. יש לו פה, אבל "את דבר המלוכה לא הגיד"[רצח]. אחרי ששמואל משח אותו, הוא היה טיפוס מאד צנוע – כמו שספרנו קודם – והוא לא הגיד, לא גילה את דבר המלוכה. יש לו "מלכות פה"[רצט], "באשר דבר מלך שלטון"[ש], שולט בדבור שלו, והוא יודע את סוד השתיקה – כי יש לו דעת בתוך הפה, סוד ה"ישפה", "יש פה ושותק".

הרביעית היא אסתר, "אין אסתר מגדת עמה ואת מולדתה כאשר צוה עליה מרדכי"[שא].

יש פה השתלשלות, ארבעה "יש פה ושותק" שחז"ל מונים, בגלל ה"דעת דגניז בפומא". מתחיל באשה ונגמר באשה – רחל היא עיקר כנסת ישראל ואסתר היא כנסת ישראל שיורדת בגלות, מתבוללת, וסופה לעלות, "ירידה צורך עליה"[שב] ואף תכלית העליה[שג]. ביניהם יש את בנימין ואחר כך את שאול, שחוטא בכך שהוא חומל, אבל תיקון כולם הוא "יש פה ושותק", "סיג לחכמה שתיקה"[שד].

"והשתי[ק]ה כדת"

ידוע אצלנו[שה] ש-שתיקה בגימטריא "בעל תשובה". בעל תשובה משתיק את העבר שלו. יש לבעל תשובה מה לטעון, להסביר למה הגעתי לנפילה, כמו שכתוב בתניא של הימים האלה – "אני לא עשיתי את עצמי"[שו]. מי אשם כאן, אני או אתה?! בעל תשובה לא מאשים את ה'. אדרבה, הוא לוקח את כל האשמה על עצמו, "יש פה ושותק". על ידי השתיקה שלו זוכה הבעל-תשובה לדעת את התשובה האמתית לכל התהיות שלו בחיים – תשובה לשאלות הפרט וגם לתהיה של הכלל, "עד מתי?!".

לעומת השתיקה של בעל תשובה, הצדיק מדבר – בעל תשובה משתיק את העבר שלו והצדיק מספר על העבר שלו. אכן, המשיח בא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[שז], שגם הצדיקים ידעו לשתוק. הסוד העיקרי של הבעל שם טוב הוא חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה[שח].קודם כל צריך שתיקה נכונה, "חש" של תשובה והכנעה, עד שהאדם "מל" וכורת את הקליפה (קליפת עמלק), ואז יבוא גם ה"מל" הנכון, "מל" של המתקה-ביסום – "לבסומי בפוריא"[שט].

זה הכלל גם בשתיה של פורים, הסימן ש"השתיה כדת"[שי], "כדת של תורה"[שיא] (שנה שעברה דברנו[שיב] על המלה "כדת", שחוזרת חמש פעמים במגלה[שיג]). הסימן הראשון שהשתיה היא כמו שצריך להיות הוא שעוד לפני שאתה מתחיל להוציא שטויות מהפה – אתה שותק. זו השכרות של הקדושה, דם ענבים, שאתה יודע את סוד השתיקה.

בסוף יצאו דברים מתוקים באמת, רזין דרזין דאורייתא, "נכנס יין יצא סוד"[שיד]. מהו סוד? אם לא שתקתי – אין כאן סוד. סוד הוא דבר שקודם לו היתה רק שתיקה, "עד דלא ידע", "לא ידע" לדבר בכלל אלא רק לשתוק, "שתוק כך עלה במחשבה לפני"[שטו], "כך עלֵה במחשבה לפני"[שטז]. ה"נכנס יין יצא סוד" הוא סוד האמונה הפשוטה, שבהתחלה למעלה מכל המילים. בסוף ה"דלא [ידע]" הופך ל"אלד", כידוע הרמז, ואז הוא כן "ידע"[שיז] את המלים הנכונות לקרב את את כולם, כולל הגוים – לעשות את המהפכה הרביעית[שיח], שהכל יהיה כהלכה, גיור כהלכה (כתוב[שיט] שמרדכי הוא ההלכות). שוב, זהו סימן השתיה כדת, שאתה לא מתחיל לדבר שטויות, אלא קודם כל שותק. "בלע המות לנצח" בגימטריא שטויות – אם לא תדבר שטויות לא תמות (ואם דברת שטויות, על ידי התשובה על כך תקום לתחיה). אחר כך, חש-מל, מתחיל לדבר דברים טובים – תורה של פורים (שאינה שטויות![שכ]). לחיים לחיים.

בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• פורים שייך לספירת הנצח – הנצחון על עמלק.
• ישנן שלש בחינות עמלק, כנגד שלשת השלישים של התפארת – שני עמלקים מגולים (כנגד עץ הדעת) ועמלק אחד מכוסה (כנגד עץ החיים).
• אחרי מתן תורה העבודה היא מלמטה למעלה – מעמלק החיצוני לעמלק הנסתר.
• עמלק התחתון הוא העמלק הגשמי – אותו מנצחים מכח מרדכי; עמלק האמצעי הוא העמלק הפנימי, יצר הרע – אותו מנצחים מכח אסתר; עמלק העליון, הנסתר, הוא המות עצמו – אותו מנצחים (מיניה וביה) מכח חרבונה.
• שני שרשים למרדכי – אברהם אבינו (מגייר הגרים) ומשה רבינו (נותן התורה, המבדילה בין ישראל לעמים).
• מרדכי הוא הצדיק היורד ממדרגתו להיטיב לעמו.
• אסתר המלכה היא שרש הנשמות המתבוללות והכח להעלותן.
• חרבונה הוא ראשית ההתגיירות במגילה – "ורבים מעמי הארץ מתייהדים".
• הרפואה המתוקנת, המאמינה בנפלאות שבטבע, היא הכח להתגבר על המחלות ולהאריך את תוחלת החיים עד לנצחון על המות.
• חמשה שלבים בחיבור המח והלב: עליה לשכל הטרום-מודע ("ישכיל"); עליה ללב העולה והיורד ("ירום"); עליה למח נושא ההפכים של העליות והירידות ("ונשא"); עליה ללב שכולו עליה תמידית ("וגבה"); חיבור מוחלט בין המח והלב ("מאד").
• "עד דלא – ידע": יהודי צריך לדעת לומר לעמלק 'לא!'.
• אנחנו אומרים 'לא!', עמלק שואל 'למה?' ואנחנו עונים 'ככה!' – זה כלל גדול בתורה.
• כנגד עמלק נדרשת תקיפות הבטול של "היהודיים" – "עם קשה ערף".
• משה הוא כח הזכרון הטוב של עם ישראל.
• בפורים זוכים ל"ידע" למפרע (ר"ת "עד דלא ידע") – לדעת ש"איפכא מסתברא".
• "עד דלא ידע" היינו ידיעת השלילה של הרמב"ם.
• מרדכי הוא "מור עֹבר" יותר ויותר – more and more – "בטחו בהוי' עדי עד".
• יהדות היא מעבר מ"עד דלא ידע" ל'עד דכן ידע' – מידיעת השלילה לידיעת החיוב.
• "נצח ישראל" (עליו נאמר "לא ישקר ולא ינחם") מתגלה במעבר-מהפך מ"ולא יעבור" ל'וכן יעבור' – ה"ולא – יעבור" להיות כן.
• מחית עמלק היא תפקיד "משיח הוי'".
• פורים הוא תיקון שאול בפרט ושבט בנימין בכלל.
• אסתר היא תיקון הפילגשים בתנ"ך – היא הופכת פילגש למלכה.
• אסור להקפיד על האשה.
• תיקון פילגש בגבעה הוא שמיעה בקול האשה.
• על ידי השתיקה מוחים את זכר עמלק.
• בעל תשובה הוא סוד שתיקה – הוא משתיק את עברו, שותק מלטעון על ה' (למרות שיש לו מה לטעון) ועל ידי כך זוכה לתשובה על כל תמיהותיו.
• על ידי השתיקה זוכים לדיבור מתוקן.
• סימנה של "שתיה כדת" הוא שתיקה לפני הדיבור – "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" לדבר.
• אם לא תדבר שטויות לא תמות!
• על ידי שתיקה זוכים לתורת-פורים – תורה של אמונה פשוטה.