שיעורים במאמר ד"ה "באתי לגני" תש"ל (4)

ז' אדר תש"נ – שכם

אותיות ד-ה: אתהפכא ואתכפיא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את מאמר ד"ה "באתי לגני" תש"ל. תחילה (באות ד') התבאר ההבדל בין אנשי צבא לשרי המדינה והוסברה עבודת אתכפיא ואתהפכא בצבא. לאחר מכן התבארה מעלת האתכפיא ומעלת האתהפכא. לבסוף הוסברו המעלות שנפעלות לאחר עשרים וארבעים שנה מהסתלקות צדיק.

א.     אות ד: ההבדל בין אנשי צבא לשרי המדינה

שתי מעלות אנשי צבא על שרים

נגנו ניגון השתפכות הנפש לר"ש צ'אצ'ניק.

אנחנו פה באות ד:

ד) וּמַמְשִׁיךְ בְּהַמַּאֲמָר (לְאַחֲרֵי שֶׁמְּבָאֵר בַּאֲרֻכָּה שֶׁהַמְשָׁכַת עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הִיא ע"י הָעֲבוֹדָה דְּאִתְכַּפְיָא וְאִתְהַפְּכָא), שֶׁעַל שֵׁם זֶה נִקְרָאִים יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם צִבְאוֹת הוי' [על שם העבודה למטה באתכפיא ואתהפכא אנחנו נקראים צבא, חיילים. כאשר המשימה-המבצע שלו הוא להמשיך את הדירה בתחתונים], מִצַּד הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּהֶם דְּאִתְכַּפְיָא וְאִתְהַפְּכָא.

וְיֵשׁ לוֹמַר הַבֵּאוּר בָּזֶה, דְּהַחִלּוּק שֶׁבֵּין צָבָא (אַנְשֵׁי חַיִל) וּבֵין הַשָּׂרִים [מודגש כאן שאנחנו לא שרים, אנחנו "צבאות הוי'" בעבודה, חיילים פשוטים. אם כי שיש גם כן מפקדים, אבל גם הם לא שרי מלוכה, מפקדי צבא, כאשר התכל'ס בשטח הוא החייל הפשוט, הוא זה שמשלים את הכוונה של הצבא. מה ההבדל בין צבא לבין שרים?] וכיו"ב שֶׁעוֹסְקִים בַּהֲטָבַת עִנְיְנֵי הַמְּדִינָה [מה התפקיד של השרים? השרים עושים טוב למדינה. שר הפנים, שר התקשורת, לכל שר יש איזה תפקיד על ענין אחד בתוך המדינה, ואם הוא מקיים אותו ומצליח הוא מטיב למדינה. מה שאין כן הצבא הוא לא בשביל לעשות הטבה ישירה למדינה, אלא לכבוש, להילחם ולכבוש מדינות. כמו שהוא עכשיו יסביר] הוּא בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים.

הֵן בַּהַפְּעוּלָה בַּהַמְּדִינָה שֶׁנַּעֲשֵׂית עַל יָדָם, דע"י שֶׁיּוֹצְאִים לְמִלְחָמָה לִכְבֹּשׁ אֶת הָאוֹיֵב, נַעֲשָׂה חִדּוּשׁ בִּמְדִינַת הַמֶּלֶךְ [הצבא מטרתו לעשות 'חידוש' גמור], שֶׁגַּם אוֹתָהּ הַמְּדִינָה שֶׁהָיְתָה תְּחִלָּה בִּרְשׁוּת הָאוֹיֵב נַעֲשֵׂית מְדִינַת הַמֶּלֶךְ [מרחיבים את הגבולות] (משא"כ הֲטָבַת הַמְּדִינָה וְהַגְדָּלַת כֹּחָהּ שׁע"י הַשָּׂרִים אֵינָהּ בְּאֹפֶן שֶׁל חִדּוּשׁ [רק להחזיק את המדינה שתתקיים ותתכלכל כמו שצריך. זה דבר אחד, שהצבא הוא אחרת, כל הענין של אנשי צבא הוא אחר מאשר של השרים]),

וְהֵן בְּנוֹגֵעַ לְהַצָּבָא עַצְמָם [האנשים-החיילים עצמם, האופי ודרך העבודה שלהם, הם לגמרי אחרת. כחות הנפש שלהם במעמד אחר לגמרי מאשר השרים], שֶׁהַמְּסִירָה וְהַנְּתִינָה שֶׁלָּהֶם לְהַמֶּלֶךְ הִיא לְמַעְלָה מִכָּל הַגְבָּלוֹת [להיות חייל צריך להיות עם מסירות נפש גמורה למלך], וְעַד שֶׁמְּסַכְּנִים אֶת נַפְשָׁם כְּשֶׁיּוֹצְאִים לַמִּלְחָמָה [הוא מוכן למות, ובהחלט מסכן את עצמו לצאת למלחמה. מה שאין כן שר שעושה את העבודה שלו אינו מסכן את החיים שלו],

וִיתֵרָה מִזּוֹ שֶׁהֵם מוּכָנִים תָּמִיד (גַּם שֶׁלֹּא בְּעֵת מִלְחָמָה) לִמְסֹר נַפְשָׁם מִבְּלִי לִנְטוֹת מֵאֲשֶׁר נִצְטַוּוּ [אפילו שזו אינה מלחמה, אפילו צבא בזמן שלום, איש צבא הוא עם משמעת כזאת שהוא חייב לקיים פקודה, אפילו שהיא כרוכה במסירות נפש שלא לנטות מן הציווי. זוהי], מַעֲלַת הַבִּטּוּל [של אנשי הצבא].

כיבוש – אתהפכא; המלחמה – אתכפיא

וְזֶהוּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל נק' בְּשֵׁם צִבְאוֹת הוי' הוּא מִצַּד הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּהֶם דְּאִתְכַּפְיָא וְאִתְהַפְּכָא [בשתי התכונות האלה, התכונה של חידוש שהם פועלים במלחמה שלהם ושעומדים בבטול מוחלט ונכונות תמידית למסירות נפש. הרבי אומר ששתי התכונות האלה של חיילים לעומת שרים מקבילות כנגד שתי העבודות של אתכפיא ואתהפכא], דעֲנִין אִתְהַפְּכָא, שֶׁמְּהַפֵּךְ אֶת הָעוֹלָם שֶׁמַּרְאֶה אֶת עַצְמוֹ לִמְצִיאוּת [שׁזהו"ע הַשֶּׁקֶר דְּעוֹלָם [זה למדנו בפעם הקודמת[ב], ששקר העולם, "עלמא דשקרא"[ג], הוא שמראה את עצמו למציאות, ואנחנו – צבאות ה' – הופכים אותו]] לִהְיוֹת מִקְדָּשׁ וְדִירָה לוֹ ית', הוּא דֻּגְמַת הַכִּבּוּשׁ שֶׁבָּא ע"י הַמִּלְחָמָה [כובשים את המציאות תחת דגל הקדושה]. וּמֵהַמַּעֲלוֹת דְּאִתְהַפְּכָא הִיא הַחִדּוּשׁ. דְּזֶה שֶׁחֹשֶׁךְ נֶהֱפַּךְ לְאוֹר הוּא חִדּוּשׁ [מה שקודם היה חושך ועכשיו הוא הופך להיות אור זה חידוש גמור. עד כאן אתהפכא. מה זה האתכפיא?] וְעִנְיַן הָאִתְכַּפְיָא הִיא הַמִּלְחָמָה עַצְמָהּ [ההנהגה-המסירות של החיילים בשעת המלחמה, ואפילו שלא בשעת המלחמה, כמו שהוא אמר קודם. מהי המלחמה בעבודת ה'?], שֶׁלּוֹחֵם נֶגֶד יִצְרוֹ, וְהַמַּעֲלָה דְּאִתְכַּפְיָא [שהוא כופה את עצמו תמיד] הִיא בְּעִנְיַן הַבִּטּוּל, שֶׁמְּסַלֵּק וּמַנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ עַל הַצַּד מִפְּנֵי רְצוֹן הקב"ה.

צדיק ובינוני בעבודת התשובה

בפשטות, מי כאן הם השרים ומי הם החיילים, צבאות ה', בעם ישראל? [השרים הם רבנים] כן. צבאות ה' אמורים להיות החסידים, השרים הם הרבנים, שהם צדיקים גמורים של "עלמא דאתגליא", לא צדיקים של תניא, שהם מ"הנסתרת להוי' אלהינו"[ד].

קראתם את אגרת הויכוח והשלום המיוחסת לצמח צדק? למדת או שקראת? [נתקלתי בה כמה פעמים, אבל לא למדתי] שם הוא מסביר באריכות[ה] איך שה'מתנגדים' הם הצדיקים הגמורים, והחסידים הם אמורים להיות בעלי תשובה. כל העבודה כאן של אתכפיא ואתהפכא היא עבודת תשובה. בעבודת התשובה של תניא יש גם בינוני וצדיק. יש בינוני וצדיק גמור של בעלי התשובה, שהם ל"ו צדיקים נסתרים, בחינת לויתן, בחינת דגים, כמו שדיברנו קודם בשיעור של חודש אדר[ו].

יש "עלמא דאתגליא" שגם לא דורש ממך מסירות נפש, וגם לא בא על מנת לחולל חידוש גמור, לכבוש מציאות. הוא רק בא לקיים את המציאות, שהמציאות תתפקד, או שאנחנו נתפקד בתוך המציאות כמו שצריך, אבל לא להפוך את המציאות.

[אלו צדיקים של "עלמא דאתגליא"?] השרים כאן הם על דרך הצדיקים של "עלמא דאתגליא", מה שעכשיו אמרתי, שזה לא על מנת להפוך מציאות, וגם לא דורש בטול מוחלט ומסירות מוחלטת עד כדי נכונות למות על קידוש השם וכו' כל רגע. [מצד החסידים?] לא, מצד "עלמא דאתגליא", אני מדבר על "עלמא דאתגליא", ה'מתנגדים' איך שהוא מסביר.

הוא אומר שיש ע"ב שמות של הקב"ה, יש ל"ו נגלים ו‑ל"ו נסתרים. זה המקור של שני סוגי צדיקים, יש ל"ו צדיקים נגלים בכל דור, ויש לעומת ל"ו נסתרים, כנגד הלויתן ושור הבא, בהמות[ז].

בתוך הנסתרים שבבחינת משה רבינו – בעל ההילולא של היום – שהוא בחינת לויתן בעיקר, "מן המים משיתיהו"[ח], הוא דג יותר מאשר בהמה. יהושע שקיבל ממנו – שעוד מעט אנחנו הולכים אליו – הוא "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו"[ט]. אבל בחיבור ובקבלה שלו ממשה, "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", יש חיבור בין הלויתן לבין הבהמות, עד שהבהמות נכללת בסוד הלויתן, לא זר, לא מנוכר ללויתן ח"ו, להפך – הוא בטל, אין אחד שבטל למשה רבינו מאשר יהושע בן נון. זה התיקון האמתי של הלויתן ושור הבר.

בכל אופן, יש שרים כאלה שלא עובדים במסירות נפש, גם לא באים לחדש משהו בעצם, רק להיטיב למדינה כמו שהיא. הם על דרך ה‑ל"ו צדיקים נגלים שבדור. ויש למעלה ל"ו נסתרים שהמאפיין את כולם הוא היותם בעלי תשובה, זה נקרא מדרגת התשובה בכלל, אבל בתוך הסוג של בעלי תשובה יש בינוני של התניא וצדיק גמור של התניא. הבינוני של התניא שעיקר עבודתו אתכפיא, כמו שהוא מסביר כאן, כאשר הצדיק גמור של התניא עיקר עבודתו אתהפכא – גם פה שניהם מתייחסים לצבאות ה'.

[ההתגלות לכאורה קשורה למה שהוא מחולל במציאות?] כן, ביחס לתכונות נפשו. זה ודאי שייך-מקביל אליו, לפי מה שהוא. [מה המשמעות של הנסתרים? אלו צדיקים שמנהיגים את המציאות בעבודתם להשתנות ולחידוש?] כן. [אז מצד מי הנסתר?] כל המגמה כאן זה דבר נסתר [אבל אין במציאות משהו שהוא כרגע נסתר?] כן, ודאי, שאפילו לא קיים בכלל, אם זה חידוש אמיתי, זה להפוך חושך לאור, זה לגבי החידוש. גם לגבי אתכפיא, היא לכבוש את היצר, לכבוש את המציאות לגמרי, לבטל אותה.

אתכפיא – חייל בעורף; אתהפכא – חייל בחזית

ידוע בתניא[י] שיש משהו יותר עצמי אצל הבינוני אפילו יותר מאשר הצדיק. קודם כל, במאמר הזה, כמו רוב המאמרים של הרבי הקודם, הוא דורש מכולם גם אתכפיא וגם אתהפכא, במדה ששייכת לכל אחד ואחד. כלומר ש"צבאות הוי'" הם גם אתכפיא וגם אתהפכא. במושגים של היום, של צבא, מי יכול לעשות את האתהפכא של הכיבוש? הוא אומר שאתהפכא היא ענין הכיבוש. האתכפיא היא עצם תכונת החייל, איך שהוא באמת מסור ויש לו נכונות כל הזמן למסור את נפשו בבטול מוחלט, אפילו בעורף, אפילו שלא בחזית. אז מי הם בעלי האתהפכא לפי מה שכתוב כאן? [חיל אויר או רגלי] לא, כמעט. נאמר ככה, שיש קרביים ויש לא קרביים. אם זה חיל האויר או חיל רגלי, אבל הם בחזית ממש, הם כובשים בפועל.

[מדברים על אתכפיא ממש. אצלם זו אתכפיא ממש, אצל מי שלא קרבי לא כל כך חשובה האתכפיא] אם כך אז הצבא לא בסדר. [אבל זה גם הגיון, איפה אתה הכי צריך אתכפיא ולהקפיד?] למה באמת מי שיושב בעורף מדין תורה – לומדים מדוד המלך[יא]  – חולק את השלל בשוה? [אבל העבודה מטבעה היא לא כל כך קריטית, אז כל מה שעושים בעורף זה לא סוף העולם יחסית] ככה השכל אומר, אבל מי שהוא חייל, והוא נאלץ – יש לו פרופיל נמוך, הוא היה רוצה להיות קרבי, אבל הפרופיל שלו נמוך, ולא מכניסים אותו לחזית והוא מת להיות בחזית, את כל מסירות הנפש שלו הוא מגלה בעבודה שמטילים עליו, אי שם, איפה שהוא נמצא גם בעורף, ככה אמור להיות. אם זה לא ככה בפועל – אז באמת אותו חייל הוא לא חייל של צבאות ה' בשלמות.

קודם כל הוא מגדיר מהו חייל, שחייל הוא בעל מסירות נפש. אמרנו שמסירות הנפש יכולה להיות גם לאו דוקא בכיבוש.

להחזיק את הקיים מול כיבוש ומסירות נפש

אפשר גם לומר את זה אחרת: לאו דוקא שהוא יושב בעורף. יש גם אחד שבולם את האויב, שענינו אינו לכבוש, כמו צה"ל – צבא הגנה לישראל, שהוא רק מגן. יכול להיות שזו גם סכנת נפשות. אבל אין ענינו עכשיו כיבוש. אם אין ענינו כיבוש, אז באמת זה בעיקר רק אתכפיא. זה גם משהו מענין לגבי המציאות היום, אם קראו לזה צבא הגנה לישראל, כידוע שכיוונו בזה כוונה טובה, שזה יוצא צבא במילוי. יש רמז מאד נפלא, שרק המלה צבא במילוי –צדי"ק בי"ת אל"ף – שוה צבא הגנה לישראל. זה רמז מאד מכוון מן השמים.

[זה הצבא הכי התקפי בעולם, תמיד הוא חשב שהדרך היחידה להגן היא לכבוש] בסדר, אבל כמה פעמים עכשיו הוא כבש משהו ו.. [הוא לא מחזיק] אז הנה, קודם כל, מהקטע הזה רואים את ההבדל בין שרים לבין צבא, ששרים לא צריכים כיבוש, שרים זו לא המנטליות שלהם, התודעה שלהם לא כיבוש בכלל – לא כיבוש, לא אתכפיא ולא מסירות נפש [רק להחזיר...] ממש רואים במציאות מה שהוא כותב כאן, ההבדל בין שרים לבין אנשי צבא.

עוד פעם, הוא אומר שכל המודעות של שרים היא להחזיק את הקיים, להיטיב למדינה. אם הם שוקלים בדעתם שלהיטיב למדינה פרושו להחזיר שטחים, אז השטחים לא מְשחקים, העיקר הוא להיטיב למדינה לפי הדמיון שלהם מה זה להיטיב למדינה כדי שתתקיים.

מה שאין כן כל ענין הצבא הוא בשנים: כיבוש, זו המטרה, ומסירות נפש, האופי של החייל. שוב, מתניה, האופי של מסירות נפש הוא אתכפיא, זו עבודת הבינונים; אתהפכא היא הצדיק. אז מה שכאילו אמורים רק להיות הגנה ולא התקפה, לא כיבוש – זה כביכול רק בא להדגיש את ה"ספר של בינונים" ש"הלוואי בינוני"[יב].

אבל באמת עכשיו דורשים גם עבודת צדיק מכל אחד. איך נכללים הבינוני והצדיק יחד, בחדא מחתא? זה דוקא במושג תשובה. ככל שברור שכללות ל"ו הנסתרים כאן, שהם צבאות ה', היא עבודת התשובה, כך הבינוני והצדיק נפגשים ומתחברים.

[ראשי התבות בינוני וצדיק הם צב] להפך, צדיק בינוני הם צב של צבא, שתי אותיות של צבא, זה שייך לצבא. [צדיקים זה "ועשה טוב"[יג]] כן, זה להדגיש את ה"עשה טוב", כיבוש המציאות, זה בדיוק מה שהוא דיבר, שצדיק כאן הוא אתהפכא, שהיא כיבוש המציאות שבקו ה"עשה טוב".

ב.     אתהפכא – אור חדש (הערה 31)

המעלה של אור חדש

נראה כאן את הערה 31:

לְהָעִיר מֵהַמְּבֹאָר בְּהֶמְשֵׁךְ הַהִלּוּלָא פ"א הַמַּעֲלָה דְּאִתְהַפְּכָא*,

[למטה הוא כותב:] *) רְאֵה ד"ה בָּאתִי לְגַנִּי ה'תשכ"ט סי"ג (תו"מ סה"מ שְׁבָט ע' שכט), שֶׁהַכַּוָּנָה שָׁם הִיא (בְּעִקָּר) לְהַעִנְיָן דְּאִתְהַפְּכָא [ולא האתכפיא. בפרק א יש משפט שמדבר בעיקר רק על אתהפכא ולא אתכפיא. והוא מסביר שם – עכשיו אני ממשיך לקרוא בהערה למעלה] כִּי כַּאֲשֶׁר הַחֹשֶׁךְ נֶהְפַּךְ לאוֹר נַעֲשָׂה יִתְרוֹן הָאוֹר [כשהופכים חושך לאור יש יותר אור מאשר אור מלכתחילה], דְּיִתְרוֹן הָאוֹר הוּא מִן הַחֹשֶׁךְ [מה שהאור הוא ביתרון הוא דוקא היות שהוא בא מן החושך].

וּרְאֵה אוה"ת פִּנְחָס ע' א'רה וָאֵילָךְ ובכ"מ, דְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מֵהֲפִיכַת הַחֹשֶׁךְ הוּא מִצַּד הַחִדּוּשׁ שֶׁבָּזֶה [כתוב באור התורה מהצמח צדק שהיתרון הוא הרגשת החידוש, או חוית החידוש. הוא מסביר כאן נקודה פשוטה גם בעבודה – גם שייך לבעל תשובה – מה היתרון באור שקודם היה חושך ועכשיו הופך להיות אור? אז הוא אומר שהיתרון הוא הרגשת החידוש, מצד החידוש שבזה], וְלָכֵן הַיִּתְרוֹן הוּא שֶׁנִּמְשַׁךְ אוֹר חָדָשׁ.

רבי הלל מסביר את זה מאד יפה בתחילת המאמר "הרכבת אנוש לראשנו", שהייתי רוצה פעם שנלמד אותו כאן[יד]. הוא מסביר שם, שהרי "אור חדש" הוא מה שעתיד להתגלות להתגלות לעתיד לבוא – "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו"[טו], הקטע שלא אומרים בחב"ד. אבל הענין קיים – מה זה "אור חדש"? יש אור ישר ויש אור חוזר, יש אור פנימי ויש אור מקיף, יש כל מיני זוגות של אור, וכתוב ש"אור חדש" הוא יוצא מגדר כולם, היות שהפירוש של "אור חדש" – הוא "חדש להיות אור", שהחידוש בו שהוא אור. הוא אור מחודש, כלומר שהוא לא היה אור ולא היה שייך לגדר של אור בשום פנים ואופן, כי קודם הוא היה בגדר עצם חשוך בלבד.

"אור חדש" הוא גילוי העצם החשוך, ועיקר היתרון שבו לגבי אור שנתגלה מאז ומתמיד בששת ימי בראשית הוא היותו חדש לגמרי, כלומר חידוש גמור, "פנים חדשות באו לכאן"[טז]. הוא אומר שזה הענין של 'כיבוש'. כיבוש הוא "יתרון האור מן החושך"[יז], ועיקר המעלה הוא החידוש שבדבר. לכן "אור חדש על ציון תאיר" הוא אור שיצא מן החושך לפי זה. הוא לא אור מלמעלה, "אור חדש על ציון תאיר", זהו אור של תשובה, האור של תשובת כנסת ישראל, זה "אור חדש על ציון תאיר". בגלל שאם הוא אור שהקב"ה נותן מלמעלה הוא לא אור חדש. אור חדש הוא רק מהפיכת חושך לאור, ואז הוא באמת חדש, הוא חידוש בגלל שהוא לא היה אור בכלל.

מעלת האתכפיא

על זה כתוב ש"סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הן נגאלין"[יח], באופן של "אור חדש". אם יש גאולה ללא התשובה אז יכולה להיות גאולה, אבל לא יהיה "אור חדש על ציון תאיר", ציון בגימטריא יוסף.

[לפי ההסבר לשרים אין חידוש?] בשרים אין חידוש, החידוש הוא רק צבאות ה', ובתוך צבאות ה' זו האתהפכא שבצבאות ה' ולא האתכפיא.

לכן הייתי יכול לחשוב עכשיו, ברגע זה, שהעיקר הוא האתהפכא, אבל זה החידוש, אתכפיא היא הבטול, אבל בעצם האתכפיא היא עדיין עוד יותר גבוה. על דרך מה שלמדנו קודם ש"תכלית הידיעה שלא נדע"[יט], לעשות מהבלתי ידוע של הקב"ה, עליו כתוב "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[כ], לדעת אותו זהו חידוש גמור, זה כיבוש. אבל אחר כך לא לדעת אותו, אחרי כל זה – זו יראה, על דרך "אם אין יראה אין חכמה"[כא] שלמדנו קודם, שהיא רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, עוד יותר אפילו מהכיבוש. זו האתכפיא, הבטול העצמי והנחת עצמותו מכל.

סוף אות ד

רק נגמור את זה (אנחנו צריכים לזוז תכף):

וּמַמְשִׁיךְ בְּהַמַּאֲמָר, דִּכְמוֹ שֶׁבְּמִלְחָמָה בְּגַשְׁמִיּוּת, בִּכְדֵי לְנַצֵּחַ אֶת הַמִּלְחָמָה מְבַזְבְּזִים אֶת הָאוֹצָרוֹת וְנוֹתְנִים אוֹתָם (ע"י שָׂרֵי הַפְּקִידִים [שאלו לא שרי המדינה, אלא מפקדי הצבא]) לְאַנְשֵׁי הַחַיִל בִּכְדֵי שֶׁיְּנַצְּחוּ אֶת הַמִּלְחָמָה, עד"ז הוּא גַּם לְמַעְלָה, שֶׁבִּכְדֵי שֶׁהַצִבְאוֹת הוי' יְנַצְּחוּ אֶת הַמִּלְחָמָה, נוֹתְנִים לָהֶם, וּבְאֹפֶן דְּבזְבּוּז [בלי חשבון בכלל], הָאוֹצָר שֶׁלְּמַעְלָה [מה האוצר? הגילוי של אור אין סוף, "שהוא למעלה מעלה עד אין קץ" וכו'].

ג.      אות ה: מעלת האתכפיא שלאחר האתהפכא

יוסף הצדיק – אתהפכא; דוד המלך – אתכפיא

רק להסביר את הנקודה הזאת, האחרונה, של האתכפיא ואתהפכא צריך ללמוד את הקטע הבא:

ה) וְהִנֵּה הַחִלּוּק שֶׁבֵּין שְׁתֵּי הָעֲבוֹדוֹת דְּאִתְכַּפְיָא וְאִתְהַפְּכָא הִיא גַּם בְּהַהַמְּשָׁכָה שֶׁנִּמְשֶׁכֶת עַל יָדָם [לפי שתי הבחינות של צבאות ה', באתכפיא ואתהפכא, נמשכות מלמעלה שתי המשכות]. שְֶׁהַהַמְּשָׁכָה  שֶׁעַ"י הָעֲבוֹדָה דְּאִתְכַּפְיָא הִיא נַעֲלֵית יוֹתֵר מֵהַהַמְּשָׁכָה שֶׁעַ"י הָעֲבוֹדָה דְּאִתְהַפְּכָא.

זה מה שעכשיו אמרנו, שיש יתרון-מעלה במה שנמשך על ידי הבטול והנחת עצמותו של החייל. עוד פעם, כאן אצל החייל אפשר לומר שזו בחינת 'גברא' ובחינת 'חפצא' של צבאות ה' – העבודה של 'גברא' היא אתכפיא וה'חפצא' של צבאות ה' – כלומר המטרה שהוא אמור לעשות ולחולל במציאות – היא אתהפכא.

זה דבר שאנחנו הסברנו הרבה פעמים בשיעורים שלנו, שהיחס בין יסוד למלכות, כמו יוסף הצדיק ודוד המלך, הוא של תיקון החפצא לעומת תיקון הגברא, שהמלכות של דוד המלך עיקר עניינה "נאם הגבר הוקם על"[כב] בתיקון הגברא. מה שאין כן יוסף הצדיק "אמרו צדיק כי טוב וכו'"[כג], הוא בעיקר תיקון החפצא. זה כלל גדול בחסידות, במיוחד בשיחות של הרבי. הוא מעיקרא צדיק, אין לו מלחמה פנימית, אין לו עבודה עם עצמו, כל העבודה שלו היא עם תיקון המציאות שמחוצה לו, שזה נקרא תיקון החפצא.

לכן העבודה של הצדיק הגמור, שהיא על דרך יוסף, היא אתהפכא, להפוך את החושך לאור, בעוד העבודה של דוד היא אתכפיא, בעיקר הבטול, היות שהוא "בר נפלא"[כד], וכל רגע הוא צריך לקום לתחיה מכח האמונה שלו והבטחון בה' שה' יסמוך אותו – "סומך הוי' לכל הנפלים"[כה] – מכח האתכפיא שלו. כל "פרק בעבודת ה'" אמור בעיקר לדוד, לא ליוסף.

הרבי אומר שהיות ש"עד דוד הגדיל"[כו], שהמלכות בסופו של דבר מושרשת יותר עמוק בעצמות מאשר היסוד אפילו – לכן ההמשכה שנמשכת על ידי אתכפיא, שהיא מלכות יותר נעלית מאשר ההמשכה שנמשכת על ידי אתהפכא שבתיקון החפצא, היא היסוד. זה מה שהוא כותב כאן:

דְּכַּד אִתְכַּפְיָא סט"א (אִתְכַּפְיָא דַּוְקָא [הוא מביא בהערה, שבמאמר כתוב על מאמר זה בזהר[כז] בין אתכפיא בין אתהפכא, אבל יש מקומות בחסידות[כח] שמדייקים "כד אתכפיא סטרא אחרא" דוקא, רק אתכפיא ולא אתהפכא, אזי]) אִסְתַּלֵּק יְקָרַא דְּקוב"ה בְּכוּלְהוּ עָלְמִין [שהוא על דרך הגילוי בשעת הסתלקות הצדיק, כמו היום ההילולא-ההסתלקות של משה רבינו], המְשָׁכַת וְגִלּוּי עֲצְמוּת אוא"ס שֶׁלְמַעְלָה מִשַּׁיָּכוּת לָעוֹלָמוֹת, שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת הַמְשָׁכָה זוֹ בְּשֵׁם אִסְתַּלָּק, לְפִי שֶׁהוּא גִּלּוּי הָאוֹר שֶׁבִּבְחִינַת רוֹמְמוּת.

על דרך הגילוי של ההסתלקות, ש"אף על פי שאיהו תפיס בכולהו עלמין לית מאן דתפיס ביה בכלל"[כט], זה הגילוי של הרוממות של ההסתלקות, וזה נעשה על ידי האתכפיא, שאתכפיא ממשיכה את ה"לא נדע" לאחר הדעת. האתהפכא הוא לדעת את הבלתי ניתן לדעת, והאתכפיא היא להמשיך יותר מזה אחרי זה, את ה"אף על פי כן לית מאן תפיס ביה", שהוא שורש המלכות ברדל"א, בהתאם למה שדיברנו קודם. "לפי שהוא גילוי האור שבבחינת רוממות".

אחרי עשרים שנה מההסתלקות – "בן מוכר בנכסי אביו"

[וּלְהָעִיר, שכמו"כ הוּא גַּם בְּהִסְתַּלְּקוּת שֶׁל צַדִּיקִים [כמו היום משה רבינו], שֶׁאֵינָהּ סִלּוּק כִּפְשׁוּטוֹ ח"ו, שֶׁהֲרֵי רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל [ובמיוחד "רעיא מהימנא", משה רבינו] לֹא יַעַזְבוּ אֶת צֹאן מַרְעִיתָם [ככה כותב הרבי הקודם באגרת אחת[ל], שרועה גם שהוא מסתלק מהעולם הזה הוא לא עוזב את הצאן שלו חס ושלום], אֶלָּא אַדְרַבָּא, הַמְשָׁכָה נַעֲלֵית יוֹתֵר, הַמְשָׁכָה מִנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק עַצְמָהּ שֶׁאֵינָהּ מֻגְבֶּלֶת בְּתוֹךְ כְּלִי וּלְבוּשׁ [שהצדיק מסתלק עכשיו ממשיכים מעצם נשמתו, לא ההארה המצומצמת בתוך הגוף, כמבואר באגרת הקודש[לא]], וְזֶה שנק' בְּשֵׁם הִסְתַּלְּקוּת הוּא לְפִי שֶׁהוּא גִּלּוּי שֶׁלְמַעְלָה מֵהִתְלַבְּשׁוּת בְּכֵלִים [כלומר שזה "לא נודע". "נודע" היינו התלבשות בכלים, ומה שנמשך הוא גילוי הרגשה שבלתי נודע בעצם שנקרא פנימיות עתיק].

וּבִפְרָט לְאַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה [המאמר הזה נאמר עשרים שנה אחרי הסתלקות הרבי הקודם], שֶׁאָז מִתְּוָסֵּף גַּם הָעִנְיָן דְּלִמְכּוֹר בְּנִכְסֵי אָבִיו

הבן שמגיע לגיל עשרים יכול חופשי לעשות ככל העולה על לבו לגבי נכסי אביו. עד עשרים שנה אסור לו למכור בנכסי אביו, אבל בגיל עשרים הוא כבר יכול כן למכור בנכסי אביו[לב]. הרבי אומר שזה מה שקורה עשרים שנה אחרי הסתלקות צדיק. מי שקשור לצדיק תמיד הוא עכשיו חופשי, בעל בית על נכסי אביו. [זה לא מתאים להלכה, זה לא קשור לפטירה] הוא אומר שבפטירה התלמיד נולד בגדר בן, זה אם רוצים לדייק בהסתלקות הוא מתחיל לקבל מהרוח העצמית של הצדיק ואז הוא כביכול מתלמיד נעשה בן, דוקא בשעת ההסתלקות. כעבור עשרים שנה הוא נעשה בן עשרים, ואז הוא יכול למכור בנכסי אביו.

[שֶׁזֶּה קַאי גַּם עַל הַתַּלְמִידִים שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁנִּקְרָאִים בָּנִים], וּמְבֹאָר בלקו"ת דְּזֶה שארז"ל וְלִמְכֹּר בִּנְכָסַי אָבִיו עַד שֶׁיְּהֵא בָּן עֶשְׂרִים הוּא כִּי אָז נִכְנָסִים בּוֹ מַקִּיפֵי אַבָּא,

למה הוא יכול למכור בנכסי אביו? בגלל שאז הוא נעשה בגדר אבא בקבלה. מהם המקיפים? השתיקה, לא הדיבור. על מקיפים דאבא כתוב "סייג לחכמה שתיקה"[לג]. יש את הפנימיות של אבא שהיא הברקת החכמה, והמקיפים דאבא היינו השתיקה של החכמה שנכנסת כעבור עשרים שנה [הברקה היא דיבור?] כן, היא על דרך חשמל, הפנימיות היא על דרך 'מל' וה'חש' הוא השתיקה, מקיפים דאבא

מַקִּיפִים שֶׁלְמְַעְלָה מֵהִתְלַבְּשׁוּת בְּכֵלִים.

לכן זה לא נאמר, זו שתיקה. אי אפשר לומר זאת, וזה נכנס לגיל עשרים. כעת כבר עברו פעמיים עשרים שנה, עכשיו זו שנת הארבעים, אז הרבי הסביר שהם כ'-כ', עכשיו אנחנו בסוד כ"ך, פעמיים עשרים. עשרים בגימטריא כתר, ופעמיים עשרים הם שני פרצופי הכתר, אריך ועתיק. כלומר, אחרי עשרים שנה הראשונות זוכים להמשכה מאריך, שגם נקראת מקיפים דאבא, היות שבקבלה הבחינה של שם מ"ה המתקן את אריך היא אבא, חכמה, ואין כאן המקום להסביר את זה. כעבור עוד עשרים שנה, עשרים בגימטריא כתר – זוכים לפנימיות הכתר, עתיק, ועד לפנימיות עתיק.

על זה כתוב "קאי איניש אדעתיה דרביה"[לד]. "קאי איניש אדעתיה דרביה" יש אפילו יותר מאשר "מוכר בנכסי אביו". זו לא רק השתיקה שלו, זה מה שלמעלה, לפני השתיקה שלו – הדעת שלפני השתיקה. השתיקה שלו היא בשביל לדבר. עוד פעם, מקיפים דאבא הם מה שהוא שותק על דרך סוד הצמצום. על מנת להמציא את ראשית מוצא הדיבור המתאים ולהחדיר לתלמיד בפנימיות צריך לשתוק מקודם. זה נקרא מקיפים דאבא. אבל עצם הדעת היא הדעת שלו עצמו לפני שהוא מתחיל להתייחס לתלמיד בכלל, לפני שהוא מתחיל לדבר, והיא, עצם הדעת, מה שמתגלה לתלמיד העומד עליו כעבור ארבעים שנה.

עשרים שנה – חיה; ארבעים שנה – יחידה

וְיֵשׁ לְקֶשֶׁר זֶה גַּם עִם זֶה שֶׁעֶשְׂרִים בְּגִימַטְרִיָּא כֶּתֶר, ע"פ הַמְּבֹאָר בלקו"ת שָׂם בְּפֵרוּשׁ הַכָּתוּב שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ גו' לְגוּלְגְלוֹתָם מִבֵּן עֶשְׂרִים שָׁנָה גו', דְּגוּלְגְלוֹתָם הוּא כֶּתֶר (גַלְגַלְתָּא) [מה שזוכים בעשרים שנה הוא גולגולת ומה שזוכים בארבעים שנה הוא פנימיות עתיק, רדל"א שלמעלה מגלגלתא. עשרים שנה הם סוד "שאו את ראש בני ישראל כו' לגולגלותם מבן עשרים שנה ומעלה"], וְע"י שֶׁנִּמְשָׁכִים הַמַּקִּיפִים דְּאַבָּא אֶפְשָׁר לִהְיוֹת הַהַעֲלָאָה לְגוּלְגַלְתָּא, כֶּתֶר [מעלים את הגלגלתא גופא].

וְהַיְינוּ, שֶׁלְּאַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה יְכוֹלִים לְקַבֵּל נוֹסָף עַל בְּחִינַת חַיָּ' שֶׁל נִשְׁמַת הַצַּדִּיק גַּם מִבְּחִינַת יְחִידָה שֶׁלּוֹ, כִּמְבֹאָר בלקו"ת שָׁם שֶׁמַּקִּיפִים דְּאַבָּא וְגוּלְגַלְתָּא הֵם חַיָּ' וִיחִידָה].

כלומר, מה שהוא אומר כאן הוא להעלות את החיה, שהיא מקיפים דאבא, עד מדרגת הגולגלתא, בחינת היחידה שבנפש, וזה קורה אחרי עשרים שנה. אחרי ארבעים שנה אפילו יותר מזה: כתוב בחסידות שביחידה גופא יש חיצוניות היחידה ויש פנימיות ועצמיות היחידה. חיצוניות היחידה היא גלגלתא ופנימיות היחידה היא רדל"א, וזה מה שמתגלה בארבעים שנה. את זה הוא קצת מרמז כאן בהערה למטה.

סיכום השיעור

אם כן, מה שלמדנו היום הוא על החייל בצבאות ה'. יש שתי בחינות בחייל – אתכפיא ואתהפכא, אתכפיא היא הבטול שלו, העבודה מצד הגברא שבו, ואתהפכא היא מה שהוא מחולל. הוא לגמרי אחרת מאשר שרי המדינה, שענינם רק להחזיק את המדינה, וענינו לכבוש שטח חדש ולהפוך חושך לאור. עיקר הענין הוא חידוש גמור, ובזכות זה "אור חדש על ציון תאיר". בזכות האתכפיא, תיקון ההגברא שבו, אפילו יותר מ"אור חדש על ציון תאיר", אלא סוד "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", שיהיה התגלות רוממות עצמית בגדר הסתלקות. אם כי ש"אור חדש" הוא לא אור ישר של מעשה בראשית, בכל זאת הוא מתגלה בדרך של מלמעלה למטה, "אור חדש על ציון תאיר". מה שאין כן על ידי אתכפיא הגילוי הוא מלמטה למעלה, על דרך אור חוזר, שזו הסתלקות. זה נקרא התגלות של רוממות עצמית.

עד כאן. עכשיו צריכים למהר לנסוע.