"במקום גדלים אל תעמד"

בע"ה

כ"ו טבת תש"נ – שכם

שיעורים במאמר באתי לגני תשי"א

השלמה למאמר באתי לגני אות ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה השלים הרב את דבריו בשיעור י"ט טבת תש"נ על מאמר ד"ה באתי לגני אות ג. במאמר הוזכר המדרש על הפסוק "במקום גדלים אל תעמד", בשיעור זה נלמד המדרש והוסברו על פיו ההבדלים בין עבודת אברהם אבינו לעבודת משה רבינו. בסוף השיעור הרב הוקבלת עבודת כל אחד מהם לחודשי ניסן ותשרי על יסוד מחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר בתאריך בריאת העולם ומתי עתידין להיגאל.

א. בקשות אברהם מול בקשות משה

"הנני" של אברהם אבינו

נגנו "תשכון תתגדל".

בפעם הקודמת שלמדנו[ב] הוא הסביר כאן את מעלת השביעי לגבי הראשון, שהשביעי הוא חביב רק בזכות הראשון, השביעי הוא משה רבינו והראשון אברהם אבינו. הוא הביא את מאמר חז"ל, זה פסוק אבל מובא במאמר חז"ל, "במקום גדלים אל תעמד"[ג]. ה' אמר למשה רבינו לא להידמות לאברהם אבינו, אמר לו את הפסוק במשלי "במקום גדלים אל תעמד". שאלנו איפה כתוב ולא ידענו. אחר כך ראיתי שזה כתוב כאן במדרש רבה, מדרש יפה אז נאמר אותו. המקור הוא במדרש רבה[ד]. משה רבינו אמר לקב"ה, התחנן להיכנס לארץ, "ואתחנן אל הוי'"[ה], והוא אומר כך:

ה' אֱלֹהִים אַתָּה הַחִילוֹתָ, מַהוּ ה' אֱלֹהִים? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת דִּמָּה מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹ לְאַבְרָהָם וְלֹא הוֹעִיל לוֹ כְּלוּם. כֵּיצַד? אַבְרָהָם קָרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא [בעקדה] וְאָמַר [ואברהם ענה] הִנְנִי שׁנא' (בְּרֵאשִׁית כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנְנִי מַהוּ הִנְנִי [מה פירוש המלה "הנני"? זה גם משהו מאד יפה. בדרך כלל גם רש"י מביא[ו], ש"הנני" על פי פשט הוא לשון ענוה, שמוכן ומזומן לקיים את רצון ה', מה שה' יגזור עליו לעשות. אבל כאן המדרש אומר משהו מאד יפה, ש]הִנְנִי לִכְהֻנָּה הִנְנִי לְמַלְכוּת [שאני מוכן ורוצה – מוכן הוא רוצה – להיות כהן לקבל ממך הקב"ה כהונה ומלכות]

יוסף – אני המלך, אני ה'

דרך אגב, בפעם הקודמת בעז אמר שחסר לנו היום רק מישהו שיקום ויאמר "אני המלך", בלשונו. כמה שוה אני המלך? עשית את החשבון מה זה אני המלך? יוסף. אמרנו את זה גם לפני כמה פעמים שמובא בספר מחשוף הלבן[ז], רבי יעקב אבוחצירא הראשון, שמה שהיו "מאלמים אלמים בתוך השדה"[ח], שממלאים מילויים בתוך השדה, "והנה קמה אלֻמתי", המילוי שלי, שהמילוי של יוסף הוא אני הוי', ככה כותב ר' יעקב אבוחצירא. לכן "קמה אלמתי וכו'". בפנימיות, מהו המילוי? החלק הנסתר. אז בחלק הגלוי "אני המלך", זה בדיוק מה שפחדו, מה שחשדו בו, "המלך תמלך עלינו"[ט], ממש פשט, אמרו לו "המלך תמלך". למה? בגלל שיוסף, בלי "מאלמים אלמים", שוה אני המלך, והמילוי שלו עוד יותר, אני ה', זה החלק הנסתר.

קודם כל, זה מלמד אותנו כמה דברים: שמי שאומר "אני המלך" בחיצוניות – בפנימיות צריך להיות "אני הוי'". אם בנסתר הוא לא "אני הוי'" הוא לא יכול לקום מצד הקדושה ולומר "אני המלך", בגלל ש"והיה הוי' למלך על כל הארץ" כתוב[י], רק ה' יכול להיות מלך (מה שעכשיו למדנו באנגלית לגבי עשרה המלכים שמלכו מסוף העולם ועד סופו). בעצם המלוכה – "כי להוי' המלוכה ומשל בגוים"[יא], מה ששרנו כאן בראש השנה מי שזוכר.

באמת כאן המקום המאבחן – כמו שאמרנו בשם השם משמואל[יב] – שבוחן את ה"אני מלך" כמה הוא מצד הקדושה

"הנני" מלשון מוכנות

אם כן, כאן הוא המקור, ככה הוא דורש, ש"הנני" הוא מוכנות לכהונה ולמלכות. זה משהו יפהפה בשביל הכלל שלנו[יג] שההתנשאות החיצונית תלויה בשפלות. הרי כאן הפשט של "הנני" הוא שפלות וענוה, וכאן הוא דורש שה"הנני" פרושו אני מוכן להיות כהן, אני מוכן להיות מלך. [הוא לא אמר שני דברים, הוא אומר "הנני" אחד] אז רואים שהוא ביקש שלמות כזאת שהיא למעלה מכהונה ומלכות, שכוללת את שניהם, זה כתר שלם. יש שלשה כתרים שונים, כמבואר מרבי הלל בשער היחוד[יד], מאמר מאד יפה שהכתר מתחלק לשלשה ולשנים אבל בעצם הוא אחד. אז יש חלוקה של "כתר כהונה וכתר תורה" וכתר מלכות"[טו], ויש כנראה שכתר תורה נבלע באמצע, בין כתר כהונה לכתר מלכות, כמו כאן שביקש להיות כהן ומלך, ויש שהכל אחד.

[הוא ביקש מה שאברהם לא ביקש וקיבל מה שאברהם לא ביקש] כן, אבל לפי ההמשך כאן הוא ביקש כל מה שאברהם ביקש ולא עזר לו לא הועיל לו, לא הועיל לו כלום. צריך לומר שה"הנני" על פי פשט הוא האחד, שמצד הענוה, מצד הבטול, וכשהוא מתחלק לשנים הוא כבר שהוא מבקש כהונה ומלכות. [מי אומר ש'אני מוכן' הפירוש אני רוצה? לכאורה זה הפוך] באמת אצל משה רבינו לגבי הנבואה כתוב "שלח נא ביד תשלח"[טז], הוא לא היה מוכן, הוא לא רצה.

[ב"הנני" אמנם טמון אני רוצה, אבל זה לא במשמע, "הנני" משמע שאני מוכן לכל מה שאתה רוצה] כן, אבל זה לא הפשט כאן. הפשט כאן הוא שלאברהם זה עזר. כלומר, הפשט הוא שביקש את זה, ודאי שהוא רוצה את זה. משה רבינו ביקש אבל זה לא עזר לו. תראה את ההמשך, זה רצון. משה אמר "שלח נא ביד תשלח", ישעיהו להפך, אמר שהוא מוכן. מה הפסוק שם? "ואשמע את קול א-דני אמר את מי אשלח ומי ילך לנו ואמר הנני שלחני"[יז] [הראשון – מוכנות; השני – רצון, אבל ב"הנני" אין רצון. הפוך, "הנני" הוא נקי מרצון] כן, אבל כאן חז"ל לא אומרים כך. זה חידוש, גם בשביל זה היה חידוש, אני גם חשבתי כמוך עד שקראתי את זה [איפה משמע פה רצון?] תראה את ההמשך, גם משה ביקש את זה.

דרישת הפסוק על מלכות וכהונה

עוד פעם, לאברהם זה הועיל, עזר לו. מה זה "הנני"? הנני לכהונה הנני ואברהם זכה גם לזה וגם לזה:

זָכָה לִכְהֻנָּה זָכָה לְמַלְכוּת, זָכָה לִכְהֻנָּה מִנַּיִן שְׁנָא' (תְּהִלִּים קי) נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק וְזָכָה לְמַלְכוּת שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית יד) אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ [אז הוא ביקש, הוא אמר "הנני" לשניהם והוא זכה. דרך אגב, הוא זכה לשני הדברים האלה מקדמת דנא, זה גם דיוק יפה. את "הנני" זה הוא אומר בעקדה ובעצם הוא כבר זכה מקודם, בגלל ששני הפסוקים שהוא מביא היו קודם, במלחמת המלכים],

[תראה את ההמשך של המדרש] וְאַף מֹשֶׁה בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כֵּן [גם משה ביקש לעלות על הרעיון הזה] שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה' (שְׁמוֹת ג) [בסנה, הקב"ה קרא ואפילו כפל את שמו פעמיים, אפילו בלי פסיק טעמא בגוויהו, שבזה הוא יותר מאברהם אבינו[יח] – "משה משה"[יט]] וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי [לפי המדרש הוא זכר את ההצלחה של אברהם אבינו, אז הוא השתמש באותה לשון] הִנְנִי לִכְהֻנָּה הִנְנִי לְמַלְכוּת אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד' (מִשְׁלֵי כה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם (שְׁמוֹת ג) אֵין לְךָ עֵסֶק בִּכְהֻנָּה שְׁנָא' 'וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת' (בַּמִּדְבָּר א), אֵין לְךָ עֵסֶק בַּמַּלְכוּת כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם' (שְׁמוּאֵל ב ז) [הוא אומר ש"תקרב" שה' אמר למשה רבינו בפסוק "אל תקרב הלם" בא לשלול את הכהונה ו"הלום" לשלול את המלכות – "אין לך עסק בזה", רד מזה],

[מה הלשון "הלם"?] דוד אמר "כי הביאתני עד הלם"[כ] כשהתחנן וגם הודה לקב"ה. זה הדבר הראשון שמשה דימה להיות כמו אברהם אבינו וה' אמר לו "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים על תעמד". גם כאן לגבי הדבר הראשון, אני חושב שיש דיוק ש"לפני מלך" הוא מלכות ו"במקום גדלים", גדול הוא חסד[כא], שייך לכהונה. אפשר כך גם בתוך הפסוק לדרוש, שהחלק הראשון "אל תתהדר לפני מלך" הולך על מלכות ו"במקום גדלים על תעמד" על הכהונה.

מה זה "אל תעמד"? כמו "והזר הקרב יומת"[כב], כאילו שעיקר הגדולה שלהם הוא המקום שעומדים בו. למה זה שייך? למקום המקדש, לפני ולפנים, אז הוא אומר ש"במקום גדולים על תעמד" הולך על ה"אדם הגדול בענקים"[כג], אברהם שנקרא הגדול[כד], אבל הגדול שלו בעיקר שייך לכהונה שלו. "ואל תתהדר לפני מלך", מלך הוא הדר, "ברוב עם הדרת מלך"[כה], אז "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדלים על תעמד".

בקשות משה מול בקשות אברהם

[אבל כל זה עד עכשיו הוא רק דבר ראשון, שמשה דימה להיות כמו אברהם ולא הועיל לו כלום וענו לו ככה. אחר כך דבר שני:] אַבְרָהָם אָמַר 'ה' אֱלֹהִים מָה תִּתֶּן לִי' (בְּרֵאשִׁית טו) א"ר לֵוִי אָמַר לְפָנָיו רבש"ע אִם מִתְבַּקֵּשׁ לִי בְּדִין שֶׁיִּהְיוּ לִי בָּנִים תֵּן לִי, וְאִם לָאו בְּרַחֲמִים תִּתֵּן לִי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ בַּדִּין מִתְבַּקֵּשׁ לְךָ [באמת מגיע לך] 'וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו' (שָׁם) [לפני בין הבתרים, שם מבטיח לו בנים], וְאַף מֹשֶׁה כָּךְ אָמַר 'ה' אֱלֹהִים אַתָּה הַחִילוֹתָ' (דְּבָרִים ג),

גם מאד מעניין שהבנים אצל אברהם אבינו שוים לכניסה לארץ ביחס למשה רבינו. קודם זה היה בדיוק אותו הדבר, שאברהם ביקש כהונה ומלכות ומשה דימה אותו הדבר גם לבקש כהונה ומלכות ב"הנני" שלו, ממש אותו הדבר. כאן זה טפה אחרת, אבל צריך לומר שזה שוה, שאברהם ביקש בנים, אם בדין אם ברחמים, והמדרש אומר שמשה גם רצה באותו אופן לבקש כניסה לארץ. כניסה לארץ אצל משה שוה לבנים אצל אברהם, בגלל שלמשה יש כבר בנים על פי פשט.

אִם מִתְבַּקֵּשׁ בַּדִּין שֶׁאֶכָּנֵס לא"י אֶכָּנֵס וְאִם לָאו אֶכָּנֵס בְּרַחֲמִים [או שמגיע לי להכנס אז אני נכנס, ואם לא מגיע לי אז ברחמים, לפנים משורת הדין, אני נכנס], אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ [אל תחשוב שאתה כמו אברהם אבינו] וְגוֹ' כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה [וכו'] כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה הֵיאַךְ הַדְּבָרִים חֲזָקִים הִתְחִיל מְדַבֵּר דְּבָרִים קָשִׁים [המדרש אומר שהוא ראה שה' הולך אתו קשות אז הוא גם התחיל לדבר קשות].

אברהם – נשמת האומה (גם) בחיצוניות; משה – נשמת האומה (רק) בפנימיות

בקיצור, זה המקור של "ובמקום גדלים אל תעמד". קודם כל, זה פסוק במשלי שנדרש כאן במדרש על משה ואברהם. מה אפשר ללמוד מזה? מה משני דברי הגדולה כאן של אברהם שמשה לא יכול להידמות אליו? הדבר הראשון הוא, שאברהם הוא כלל האומה גם בחיצוניות, לא רק בפנימיות, שהכל יוצא ממנו, יש לו את כל המעלות ובהדיא: הוא כהן והוא מלך. משה גם רצה בחיצוניות להיות הכל, אבל ה' אמר לו – זה לא, בפנימיות אתה הכל, משה באמת שקול כנגד דברים מסוימים רק מצד הפנימיות. לכן באמת הוא לא נכנס לארץ, זה הא בהא תליא. זה גם מה שאמרנו קודם, שבעצם הוא כן היה כהן ומלך, אבל זה היה בפנימיות.

אם כן, המעלה הראשונה שאברהם כולל את האומה מצד החיצוניות ומשה לא. אם כי שוב, משה הוא אולי יותר נשמת האומה, כמו שהוא נשמת משיח.

אברהם – מלמטה; משה – מלמעלה

הדבר השני הוא מה שדיברנו גם פה לפני כמה פעמים[כו] בנוגע לרמב"ם, שהרמב"ם[כז] וגם בחסידות[כח] מסבירים שעיקר מעלתו של אברהם שהוא עבד מלמטה, שיש לו מסירות נפש מלמטה, ומשה בעצם ה' 'עשה אותו', הוא בעיקר אתערותא דלעילא, כל ההויה שלו, כל המציאות שלו היא כמו שהוא עצמו ירד מהשמים, והמציאות של אברהם אבינו הוא אתערותא דלתתא. כאילו שהיחס בין הראשון לבין השביעי הוא שהראשון הוא בעיקר אתערותא דלתתא, והשביעי אתערותא דלעילא. [אברהם הוא יותר "שושבינא דמטרוניתא"[כט]] כן, אברהם הוא כמו אהרן, "שושבינא דמטרוניתא" לגבי שאר נשמות עם ישראל, ואצל אברהם הכל הוא בעצמו, הוא כולל הכל. [הוא גם גייר אנשים] כן, הוא רוצה לגייר אחרים, אבל לגבי עם ישראל הוא עם ישראל, הוא "אחד היה אברהם"[ל].

איך זה מתבטא במדרש שראינו עכשיו? בכך שהוא מבקש בנים מהקב"ה, אם בדין אם ברחמים, ומה הקב"ה אומר לו? שבאמת בדין מגיע לך, "מתבקש לך בדין". כלומר, אצל אברהם יש הזכות מלמטה לשינוי טבע גמור, שהוא הרי נולד טומטום[לא], הוא לא ראוי להוליד בכלל, לא הוא ולא שרה אמנו, ומגיע לו בדין.

מה שאין כן משה רבינו אפילו ברחמים לא מגיע לו. לא רק בדין שלא מגיע, גם ברחמים. למה לא מגיע לו? בגלל שהוא עצמו רצון ה'. זה העומק כאן, שלמשה רבינו במדה מסוימת לגבי עצמו קשה לשנות גזרות, אף על פי שכתוב שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל[לב], אבל משה כל כך אחד עם רצון ה' עד שאין בכוחו לשנות גזרות.

יש על כך גם מאמר של אדמו"ר הזקן[לג], שיש צדיקים גדולים מאד שלא בכוחם לשנות גזרות, בגלל שהם יותר מדי משדרים לפי רוח עליון. [כמו רבי יוחנן בן זכאי[לד], שר] יש כמה פירושים על זה, וזה יכול להיות פירוש אחד. יש כאן את המאמרים הקצרים "אתהלך ליאזנא" של אדמו"ר הזקן? בטח יש, אז שם יש מאמר מאד-מאד יפה שהוא מסביר את זה קצר מאד. שם הוא מסביר שזה הסוד של "בכל ביתי נאמן הוא"[לה], שמי שגלויים וידועים לפניו כל גנזי מרום, כל גנזיו של הקב"ה למעלה, הוא לגמרי משדר עם דעת עליון ועם הרצון העליון, ולהפך – הוא מסתיר את הסוד. מהו הסוד? הגזרה, אין לו תוקף לדרוש שינוי הגזרה, בגלל שהכל פתוח, הכל גלוי לפניו.

סיפור המגיד ממעזריטש ור' אהרן מקרלין

היה סיפור מפורסם אצל המגיד ממעזריטש והתלמיד המובהק שלו ר' אהרן מקרלין, שהמגיד אמר עליו שהוא יד ימין שלו. כל תלמיד אצל המגיד היה אבר אחר שלו. אדמו"ר הזקן היה הראש. איך הדבר הזה התברר? אחרי שנפטר-נסתלק המגיד החליפו התלמידים בעצמם את החברה קדישא לטהר את הגוף ועשו גורל ביניהם לכל תלמיד איזה אבר הוא יטהר. אחרי הטהרה הזאת, זה הנס הגדול אצל המגיד, כשהביאו אותו למקוה הוא בעצמו טבל. המגיד בחיים לא היה יכול ללכת למקוה, היה לו חולי ברגל, הוא היה נכה, לא היה יכול ללכת גם בקושי, היה יכול ללכת רק עם קביים, היה חיגר ברגל ולא היה יכול אף פעם לטבול. אמרו החסידים שאם היה יכול לטבול היה מביא את המשיח, שכביכול העיכוב שלא יכול לטבול הוא המעכב את ביאת המשיח. אז לאחר מאה ועשרים, לאחר ההסתלקות שלו, הוא טבל בעצמו, זה חלק מהסיפור. אבל קודם, בטהרת הגוף, עשו גורל בין התלמידים וכל תלמיד זכה באבר מסוים ואדמו"ר הזקן זכה בראש. אז ידעו, יצא להם ברוח הקודש הגורל, שכל תלמיד זכה באותו אבר שהוא השורש שלו אצל המגיד.

אבל המגיד עצמו אמר על ר' אהרן מקרלין לאחר שהסתלק, חצי שנה לפניו (ובכך הוא ניבא את הסתלקותו הוא. ר' אהרן מקרלין הסתלק בי"ט ניסן, חצי שנה לפני י"ט כסלו), שהוא היה היד שלו וכאילו שלא יכול לתפקד בלי יד ימין. [של מי מהתלמידים היתה הרגל החיגרת?] לא מקובל אצלנו, לא יודע.

אבל הענין הוא כך: ר' אהרן מקרלין היה צריך לחזור הביתה לחג הפסח והמגיד ראה ברוח הקודש שאם הוא יחזור הביתה הוא יסתלק. לכן הוא ניסה בכל מיני צורות בעקיפין לנסות לרמז לו, ואת הרמז הרגיש גם אדמו"ר הזקן. כולם הרגישו משהו שכאילו שמרמז לו שלא צריך לנסוע. זה סיפור ארוך, בסוף הוא לא נרמז, נסע והסתלק. המגיד עצמו כבר אמר שההסתלקות הזאת שייכת אליו אישית, אליו בעצמו. כולם שאלו את השאלה: אם יש דבר כזה שצדיק יודע על גזרה בפירוש – הוא רק צריך לספר את זה, לא צריך לבטל-לפעול בטול הגזרה, הוא לא צריך למעלה לבטל שום דבר, רק צריך לפתוח את הפה, לומר מה שהוא יודע. אז למה הוא לא אומר בפירוש?

זה ענין עמוק, שמסביר את סוד "בכל ביתי נאמן הוא". מי שבמדרגת משה רבינו חייב נאמנות. זו הנאמנות של משה רבינו. היא רק שייכת לצדיקים הכי גדולים שבבחינת משה רבינו, כלומר לבעלי דעת עליון ממש. מי שבדעת תחתון, שאינו "בכל ביתי נאמן הוא", אינו חייב בזה, וממילא הוא כן מונע.

סיפור הרבי הרש"ב והאניה שטבעה

יש סיפור גם על דרך זה, משהו מאד יפה, על הרבי הרש"ב לפני 90 שנה בערך, פחות או יותר, על אבא שבא ואמר שהבן שלו רוצה לנסוע לאמריקה, והרבי קצת ניסה לרמוז ולומר לו שלא כדאי, אמר שלא נראה לו כל כך הנסיעה הזאת, ושוב, הוא לא נרמז והבן נסע וטבע, האניה טבעה. האבא שהיה שם ורק לאחר מעשה כבר הבין שהרבי רצה למנוע אבל לא אמר את זה בפירוש, אז הוא בא וממש צעק על הרבי – 'למה לא עצרת בפירוש, למה לא עצרת את הנסיעה?' (דרך אגב, אצל הרבי שליט"א למשל יש הרבה פעמים שהוא כן אמר בפירוש. היה מקרה אצל אריק שרון, עוד הרבה מקרים כאלה, שהוא אמר. הרבי אמר לאריק שרון לא לנסוע בטיסה מסוימת שאחר כך חטפו אותה לאלג'יר). אז הרבי הרש"ב גם התרגש מאד לפי הסיפור, קם ואמר לו בתוקף, בשבועה, שתאמין לי שלא ידעתי שהאניה תטבע.

אם כן, זה לא באמת, זה גוון אחר של הענין, רק 'מה שאני אומר אני אומר לפי הרעיון, לפי מה שנופל לי בראש', זה מה שאני אומר. יש עוד הרבה סיפורים כאלה, שהוא אמר שאם הייתי רואה ברור הייתי אומר, אבל אל תחשוד בי שראיתי בברור ולא אמרתי, רק שסתם אני אומר מה שבא לי בדרך רמז.

כך היה אצל הרבי הרש"ב הסיפור הזה. אבל אצל המגיד זה לא כך, אצל המגיד היה ברור, ככה מסופר על כל פנים שהוא ידע בברור כך וכך. כל הדבר הזה הולך על הפסוק "בכל ביתי נאמן הוא", תסתכלו ב"אתהלך ליאזנא", הוא מסביר את זה מאד יפה.

נאמנות משה לא לבטל גזרות

איך הגענו לזה? מכך שמשה, שה' עושה אותו מלמעלה למטה, עליו כתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לכן יש דברים שהוא כביכול לא יכול לבטל אותם, במיוחד גזרה ששייכת אליו בעצמו.

אם כן, אצל אברהם היה נס על-טבעי גמור של בנים, וגם בנים בם חיצוניות האומה, גוף האומה, ומשה שרצה להיכנס לארץ – מהי הכניסה לארץ? זו גם נשמת האומה. כלומר שמשה רבינו יהיה בארץ. חוץ ממה שמסופר שהתאוה לקיום המצות התלויות בארץ. זה גופא, אם משה מקיים זה לא בשביל עצמו, שהוא יהיה שלם, הוא לא מחפש את השלמות האישית שלו, אבל זה מביא את הנצחיות. הרי משה הוא נצחי, כל מעשי ידיו של משה נצחיים[לו], נצח[לז], אז אם משה יקיים את המצות בארץ זאת אומרת שקיום המצות האלו בארץ יהיה נצחי, לא יוכל להיות חורבן אחריהם, כמבואר בחז"ל שאם משה היה נכנס לארץ היה בעצמו בונה את בית המקדש וכל מה שעושה הוא נצחי ולא יכול להחרב.

[איך זה מסתדר עם ההסבר שדור שביעי בא להאיר כלפי חוץ?] רגע, יש פה שני דברים: מה הוא ומה מוטל עליו, מה הוא מקבל. מה הוא? הוא צריך לדעת שהוא רק שביעי לראשון, כל זכותו בתור כלי, שה' נשא וזיכה אותו בסגולה של השביעי לא מעבודתו הוא, רק מה'.

ככל שהוא כך מתבטל לראשון – כך הוא מקבל את אור הראשון להוריד אותו למטה לארץ ולהאיר ארץ ויושביה עם האור מהראשון, דבר שהראשון לא היה יכול לעשות. בגלל שהראשון עדיין ברקיע הששי, מוריד את השכינה מהשביעי לששי.

ב. אברהם ומשה – ניסן ותשרי

אברהם – ניסן; משה – תשרי

יש עוד ענין בזה: יש בש"ת מאמר של הרבי הקודם[לח], אין לנו פה את כל המאמרים שלו, מי שרוצה ללמוד אותו, שמסביר את הענין של "כל השביעין חביבין"[לט], מאמר ד"ה "החדש הזה לכם"[מ], ושם הוא מדבר על הנושא שכתבת עליו בשיעור של תזריע-מצורע[מא], המחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע לגבי הגאולה האם בניסן או בתשרי[מב], שרבי אליעזר אומר "בתשרי עתידין להיגאל" ורבי יהושע אומר "בניסן עתידין להיגאל". שם הוא מסביר מה ההבדל בין ניסן לתשרי? בדיוק ההבדל בין ראשון לשביעי, המושג הזה, הרי "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", והגדולה של תשרי או הסגולה של תשרי היא היותו שביעי, "כל השביעין חביבין"[מג], "החדש השביעי"[מד], שהוא מושבע בכל טוב[מה].

הוא מסביר שם על דרך שנאמר האם הגאולה העתידה תהיה על ידי משה או על ידי אברהם, בדיוק הנושא הזה – מי משיח בן דוד – אברהם אבינו או משה רבינו? רבי יהושע שסובר שבראשון, שראש חודש ניסן הוא "ראש השנה למלכים"[מו]. לפי המדרש שראינו מי המלך הראשון? אברהם אבינו, "עמק המלך"[מז], הוא עומק המלכות; והשביעי, חודש תשרי הוא בחינת משה רבינו, אבל כל זכותו היא רק היותו שביעי לראשון. באמת היום שהוא מוריד את התורה וגם מתחיל להתעסק במלאכת המשכן ולמחרת יום הכפורים הוא היום הגדול בחודש תשרי.

תשרי – עבודת המשפיע מלמטה למעלה; ניסן – השפע שיורד לכנסת ישראל

ודאי ידוע שיש להם גם מחלוקת לגבי בריאת העולם[מח]. לגבי בריאת העולם מקובל אצלנו לפסוק כמו רבי אליעזר, "בתשרי נברא", אבל לגבי הגאולה מקובל ויש המון מדרשים שסותמים, כלומר שכותבים סתם, הוא מביא שם הרבה מדרשים[מט] שסותמים כמו רבי יהושע ש"בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להיגאל". אם כן, כאילו שמנהג עם ישראל לגבי הגאולה הוא כמו רבי יהושע, ומנהג ישראל לגבי הבריאה הוא כמו רבי אליעזר.

ראיתי את המאמר אתמול, אם רואים אותו – זה מאד יפה, בדיוק הענין שדיברנו עליו כאן בפעם הקודמת: האם המשיח הוא בעיקר אחרון של שושלת, כמו שביעי לראשון, או שהמשיח הוא ראשון, שכאילו מתחיל משהו חדש. זה עיקר הווארט אם הוא אברהם או משה. אם הוא משה הוא שיא כל המסורת ומגלה את פנימיותה, ומוריד תורה חדשה. ה"תורה חדשה מאתי תצא"[נ], פנימיות התורה, היא "אז נאך א מאל מתן תורה וועט ניט זיין"[נא] – לא יהיה עוד פעם מתן תורה; ואברהם אבינו הוא כאילו תנועה חדשה. כך משמע מתוך הדברים.

היות שמנהג ישראל לגבי הגאולה הוא כמו רבי יהושע, שזה ניסן, משמע שענין הגאולה הוא בעיקר חידוש. זה מורגש, וגם העבודה שלה היא מלמטה על דרך עבודת אברהם אבינו.

אם כי שאומרים שחודש ניסן וכל חודשי הקיץ הם שפע מלמעלה, אתערותא דלעילא[נב], וחודשי החורף הם עבודה מלמטה, גם צריך להבין את זה. בדרך כלל מוסבר שהחורף הוא עבודה מלמטה והקיץ, תקופת ניסן, הוא שפע מלמעלה. אבל בכל זאת כתוב, מי שמדייק בקבלה, שבקיץ השפע בא מלמעלה אבל הוא מתייחס לנוקבא[נג]. חודשי הקיץ בכתבי האריז"ל הם תיקוני הנוקבא, תיקוני המלכות, וחודשי החורף הם תיקוני הז"א, הזכר. אבל יש דבר הפוך – שחודשי הקיץ הם מלמעלה למטה, כלומר שיש אור שיורד מלמעלה, וחודשי החורף דורשים עבודת אתכפיא ואתהפכא, עבודה מכווצת של מלמטה למעלה.

אז הייתי חושב הפוך, שהנוקבא היא המלכות, מלמטה, והדכורא-הזכר מלמעלה. כאן רואים שיש חיבור של שני דברים הפוכים, כך יוצא בקבלה. עד כדי כך שאפילו הרש"ש, בסוף עץ חיים, הדבר האחרון שהוא עומד עליו הוא הסתירה הנדמית הזו, והוא מתרץ אותה לפי דרכו. חודשי הקיץ לגבי חודשי החורף הוא מהענינים שנראים כסתירות בכתבי האריז"ל.

שוב, נאמר את זה בקיצור, על דרך החסידות: הקיץ הוא עם ישראל, כנסת ישראל, כאילו חידוש מתוך כנסת ישראל, אבל יש בזה המון-המון סיעתא דשמיא. זה מתייחס לכנסת ישראל אבל מלווה הרבה-הרבה סיעתא דשמיא מלמעלה. והיא הנותנת, מי שחלש, שלמטה, דרוש וזקוק להרבה סיעתא דשמיא. מה שאין כן החורף, שדורש עבודה של פרט, עבודת אישית קשה מלמטה למעלה, הוא מצד ישראל דלעילא, מצד המדות, מצד הצדיק. כאילו שהחורף הוא העבודה הפנימית של המשפיע של כל אחד ואחד; והקיץ הוא השפע, הסיעתא דשמיא שיורדת לעם וכנסת ישראל. זה שייך לאברהם אבינו.

מעלת המסירות נפש של אברהם

שוב, ככה הוא כותב שם, שמנהג ישראל לנקוט כמו רבי יהושע וגם כל המדרשים סותמים כמו רבי יהושע. ראשון הוא ניסן, חסד, אב, "חדש האביב". [לכאורה אברהם הכיר את בוראו מצד הבריאה ובתשרי, "ירח האתנים"[נד], ההרגשה היא מצד מקור הבריאה] להפך, מתי רואים את הבריאה בעולם? בניסן לא בתשרי [למה?] זו הצמיחה, בסתיו רואים את נשירת העלים, לא את פריחת העלים. את התחדשות הבריאה רואים בניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". חודש האביב הוא החודש של אברהם, זה פשט גמור[נה].

איך להסביר את "ירח האתנים"? יש הרבה חסידות מהו "איתנים" של חודש תשרי. מה זה "אתנים"? כמו שמבואר בחסידות שאיתן זה תוקף עצמי, יש שלשה פירושים באיתן שלא נכנס אליהם. לאיתן יש שלשה פירושים, גם במאמרים ארוכים בחסידות[נו]: קשה, עתיק וחזק. שלשה דברים שונים יש באיתן, בסוד חודש האיתנים. אבל לעניננו, האיתן שבנשמה הוא כח מסירות הנפש. הליכת אברהם במסירות נפש לפרסם את האלקות שייכת לחודש תשרי. אבל הטבע הראשוני שלו, מה שהוא אוהב, שייך לניסן. כתוב שאצל אברהם יש שני דברים: הכנסת אורחים מצד הטבע שלו, אוהב את הבריות ורוצה את טובת כולם, להכניס את כולם תחת כנפי השכינה... [חסר בהקלטה]

...ורבי עקיבא במדה מסוימת דומה למשה רבינו, הוא העמוד, הכלל הגדול של התורה שבעל פה, כמו שמשה הוא הכלל הגדול של התורה שבכתב[נז].

רבי עקיבא ביקש מסירות נפש, "מתי יגיע לידי ואקיימנו"[נח], ואברהם לא ביקש מסירות נפש, רק היה מוכן אצלו שאם הוא צריך – יש לו גם את זה. אז איך זה מתבטא? כאן הוא לא כותב, שם במאמר הוא כותב משהו יפה, ווארט, איך מתבטא ההבדל ביניהם: הוא אומר שמי שמחפש את מסירות הנפש כמו רבי עקיבא, כשאוסרים ומייסרים אותו הוא 'מבסוט', יש לו כח כל כך עצום בנפש, שיכול להפוך את היסורים לענג, הוא מתענג על היסורים.

מי שלא מחפש את זה, כמו אברהם אבינו, והוא הרי רוצה לשבח את אברהם, שזו מעלה יותר מאשר רבי עקיבא, והוא עיקר מי שאנחנו צריכים לקחת ממנו דוגמה, לא מרבי עקיבא – הוא אומר שאלברהם אבינו יש צער גדול כאשר הוא חבוש בבית האסורים, בגלל שלא יכול לקיים את התפקיד שלו. זה ווארט מאד פשוט ויפה. יש מישהו שהוא מבסוט לשבת בכלא, ויש מישהו שמצטער לשבת בכלא.

[האם יש קשר לכך שלפי רבי יהושע הגאולה לא תלויה בתשובה?]] ודאי שניהם מסכימים שצריך תשובה. בכל מחלוקת יש כלל שלא מרחיבים מחלוקת[נט], מצמצמים כמה שיותר, לא 'לאפושי' במחלוקת. מן הסתם שניהם יסכימו, וגם הרמב"ם פוסק להלכה[ס], שצריכה להיות תשובה, שמשהו צריך להיות, קצת תשובה, קצת רצון, קצת התעוררות, וכל השאלה היא כמה. לפי רבי אליעזר צריך להיות הרבה מאד, שהתשובה היא הגורם המכריע וצריך שתהיה רוב. כלומר, רוב עם ישראל, משהו כזה. לפי רבי יהושע ודאי נצרך, כך אפשר לומר בסברה טובה לכאורה, שנצרך בתור זרז, 'קטליסט', אבל אותו זרז ('קטליסט') אינו עיקר הכימיה שפועלת כאן, אלא רק מעורר את הסוויצ', את השינוי, צריך רק מדה מסוימת של התעוררות בתשובה.

לכן אפשר גם קצת להבין את הרבי שליט"א שאומר הרבה פעמים שכבר עשינו מספיק בשביל הגאולה[סא]. תמיד שואלים, גם אני עצמי אני עלול לחשוב מה זה, מה? אתה קרבת כבר את רוב עם ישראל לאידישקייט?! הרוב רחוקים, אז  מה אתה אומר שחב"ד כבר עשתה מספיק? סימן שזה גם הולך עם איזה מין ראש שמספיק גם מיעוט, שלא צריך הכל, להפוך את כל העולם. עשינו מה שעשינו ועכשיו שהקב"ה בחסד מלמעלה יגמור את הענין. [הרבי נולד בניסן?] כן, גם הוא שייך לניסן.

הקשר בין אברהם לניסן ומשה לתשרי

אם כן, אברהם קשור לגאולה של ניסן, אברהם הוא הראשון ומשה השביעי, החודש הראשון והחודש השביעי. [הרי משה גאל אותנו בניסן, יציאת מצרים בפסח שייכת לו] משה גאל אותם באמת בניסן, "בכושרות"[סב], אבל את התורה הנצחית שלו הוא הוריד בתשרי, בלוחות השניות, לוחות של בעלי תשובה. היה תהליך מניסן לשבועות, מיציאת מצרים עד מתן תורה ואחר כך כל התהליך נשבר בשבירת הלוחות הראשונות. כל הענין מניסן לשבועות, שהוא עבודת הצדיקים הגמורים, נשבר לו, הוא עצמו שבר אותו והקב"ה הודה לו ואמר "יישר כח ששברת"[סג].

[רואים שאת המשכן הוא בנה בניסן והכניס את ישראל בניסן, שזה באמת שייך ליהושע] יהושע הוא השמיני והשמיני הוא כמו ראשון, אבל אמרנו[סד] ששמיני כמו יהושע הוא גם עדיין חידוש. כאילו שהשמיני היה אמור להיות כבר ראשון, אבל הוא עדיין לגמרי בטל ותלמיד מובהק של השביעי, של משה. [יהושע הוא בחינת משה, אבל כזה שמתן אותו ויורד לעולמות התחתונים?] גם הוא לא מלך בשלמות רק מעין מלך. במדה מסוימת משה יותר מלך מיהושע – "ויהי בישרון מלך"[סה].

[אדר קשור לתשרי או לניסן?] מפורים ואילך קשור לניסן, "מסמך לגאולה"[סו], אפשר לומר ככה. לידת משה היא לפני פורים [שערי תירוצים לא ננעלו...] בסדר, יש סברה, אני לא אומר שלא. [לכאורה מאברהם מתחיל משהו חדש] נכון, זה בניסן, גאולה שלא תלויה בתשובה, כמו רבי יהושע. [אז אם הרבי הוא השביעי הוא מייצג סוף שושלת] זה החידוש, שאף על פי כן הוא סובר שזה בניסן. הוא נולד בניסן.

שוב, זה מאמר מאד יפה, כדאי להסתכל בד"ה "החדש הזה לכם" ש"ת. מישהו רוצה לתרום קצת ספרים לישיבה? שנקנה את זה פשוט, נקנה את כל הסט, אפשר לקנות הרבה ספרים.