ד אדר – לי לשמי

"'ויקחו לי תרומה'. לי - לשמי"

"'ועשו לי מקדש'. ועשו לשמי בית קדושה".

וצריך להבין מה מוסיף "לשמי" ל"לי". הרי "לי" היינו לעצמותי (ואמרו חז"ל "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא לעולם הבא", היינו ש"לי" הוא נצחי, בסוד "כל קדמון נצחי", בחינת "אני הוי' לא שניתי", "כי לא אדם הוא להנחם" דקאי על עצמותו יתברך ממש) ואילו "שמי" הוא (רק) לשם שלי?

אלא מבואר בחסידות ש"שמי" קאי על שכינת עזו יתברך, שהיא סוד כנסת ישראל, מקור נשמות עם ישראל. ומה פירוש "'לי' לשמי", שעלינו להעלות את "שמי" - להעלות את עם ישראל - להתיחד עם קודשא בריך הוא, על דרך "בכל דרכיך דעהו" - דע, קשר-יחד, ה-ה תתאה של שם הוי' ב"ה, השכינה הקדושה, עם ה-ו של שם הוי' ב"ה, קודשא בריך הוא.

והיינו יחוד אור אין סוף הממלא כל עלמין, סוד "פרו ורבו ומלאו את הארץ גו'", כנסת ישראל (אור השכינה הקדושה), עם אור אין סוף הסובב על עלמין, אור ה' הקדוש ונבדל, עליו נאמר "לית אתר פנוי מיניה".

יחוד ו-ה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל" - ובדרך של מלמטה למעלה, דע-הו כנ"ל - הוא ענין מחית עמלק, עם-מלק, שרונו להפריד י-ה מו-ה, ועליו נאמר "כי יד על כס יה גו'", "אין השם שלם כו'".

והנה, יחוד ו-ה של שם הוי' ב"ה כמשתקף ביחוד-זיווג שרשי נש"י הוא יחוד יעקב (ו) רחל (ה), וכרמוז בכך ש"'לי' לשמי" עולה יעקב-רחל, כאשר הערך הממוצע של כל אות של "'לי' לשמי" הוא 70, כללות שבעים נפש יוצאי ירך יעקב (כאשר רחל היא כללות ארבע נשותיו כנודע) - "סוד הוי' ליראיו", וד"ל.

ובעבודת השי"ת: "'לי לשמי'" בא ללמדנו שרצון השי"ת באומרו "ויקחו לי תרומה... ועשו לי מקדש" - להיות "ושכנתי [שכינת עזו, חביון עז עצמותו ממש] בתוכם [שכינה בתחתונים, כנסת ישראל למטה בארץ, נשמות בגופים]" דהיינו יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל כנ"ל - צריך להיות "לשמי", כלומר לשם פרסום שמי בעולם.

על כל יהודי להדמות לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ה"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הראשון,  ה"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" הראשון.

אברהם נקרא "נדיב", וממנו באים "כל איש אשר ידבנו לבו".

והנה, "ידבנו" = חסד. "כל איש אשר ידבנו לבו" = חסד במילוי: חית סמך דלת.

וכן נדיב במילוי: נון דלת יוד בית = חסד במילוי = "כל איש אשר ידבנו לבו", הכל בחינת "חסד לאברהם").

על כל יהודי לדעת ("ראשית דעת") שתכלית המכוון של כל עבודת ה' שלנו (בלימוד התורה וקיום המצות ועבודה שבלב זו תפלה) היא לקדש שם שמים - עבודה "לשמי".

וכידוע שהמצוה היחידה שתשאר לע"ל, שתתקיים בדרך ממילא גם כאשר "מצות בטלות לעתיד לבא", היא מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שהיא המצוה היחידה שנאמרה בלשון נפעל, כלומר קיום בדרך ממילא, מתוך עצם ה'טבע היהודי', עצם נקודת היהדות, הירושה לנו מאברהם אבינו.

ובפרט, הוא פנימיות המכוון של מצות "ועשו לי מקדש [ושכנתי בתוכם]" וההכנה אליה - "ויקחו לי תרומה":

"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית הוי' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר הוי' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלם".

היינו תכלית קידוש ה' של עם ישראל הבונים בית מקדש לה' לשמו יתברך, שיהיה "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

והנה, ההיפך מקידוש ה' הוא חילול ה' ר"ל - "ולא תחללו את שם קדשי", שהוא ההיפך מ"'לי' לשמי". חילול ה' הוא העברה החמורה ביותר בתורה, כידוע בענין שלשה-ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש: "... אבל מי שיש חילול ה' בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת".

"טוב מאד" - "טוב מות". יש מי שמת על קידוש ה' ויש מי שמת על חילול ה'. אשרי המת על קידוש ה', שהיא מיתה שכולה חיים נצחיים ("טוב מאד" כפשוטו, מאד ללא גבול).

המת על קידוש ה' אין הכוונה שמסתלק מן העולם הזה, אלא שבכל רגע של חייו בעלמא דין הוא 'מת' (כמו שאומרים היום, 'אני מת עליך') וגם קם תחיה.

והוא כמו משה רבינו שמת ונולד מחדש באותו יום (ז' אדר), וכמו דוד מלכא משיחא שהוא "בר נפלא".

והוא ענין "אדם כי ימות באהל" - "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה", כלומר שלומד לשמה, לשם פרסום אלקותו יתברך בעולם, ובמסירות נפש, מסירות נפש של אברהם אבינו, כמבואר בדא"ח.

והנה בבית המקדש תפקיד המנורה הוא להאיר את החוץ דוקא, "וכי לאורה הוא צריך כו'". וכידוע בענין חלונות המקדש, "חלוני שקפים אטמים" ("חלוני", סוד תיקון החילול על ידי שמאירים את החוץ, וד"ל).

ועוד בענין "'לי' לשמי": ידוע הרמז ש"תרומה" היינו תורה מ - תורה שנתנה לארבעים יום (ובסוד "בן ארבעים לבינה" - "אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעין שנין").

והנה, מ ימי נתינת התורה שבידינו, שנתנה למשה רבינו בארבעים יום האחרונים (בעליתו השלישית להר), מר"ח אלול ועד ליום הכפורים (שאז ירד מההר עם הלוחות שניים, שהם בבחינת "כפלים לתושיה" ביחס ללוחות הראשונים) מתחלקים ל-ל"י - שלשים יום מא' דר"ח אלול ועד סוף חדש אלול ו-י הימים הראשונים של חדש תשרי, עשרת ימי תשובה.

והוא סוד "אני לדודי ודודי ל"י" כנודע.

נמצא שתרומה היינו תורה לי ("טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" של תרומת המשכן-מקדש, היינו שמתרומת המשכן, ממה שאנחנו נותנים לה', ה' נותן לנו "תורת פיך", גילוי האור כי טוב הגנוז בתורה), תורה לשמה, "לשמי" המתיחד עם "לי" שאינו זז לעולם כנ"ל, "תורת חסד" שהיא תורה על מנת ללמד לכל באי עולם, לקדש שם שמים ברבים, תכלית בריאת אדם עלי ארץ, כאשר "אתם [ישראל] קרויים אדם כו'".

וזהו "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", שעל ידי בנין בית המקדש, הכח של עם ישראל לקדש שם שמים ברבים (להאיר את החוץ ואת הכי 'תחתון', לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים" דוקא) - "'לי' לשמי" - יזכה כל אחד ואחד מישראל לחלק המיוחד שלו שעליו לחלק עם כל באי עולם (תוך כדי התנהגות למופת בהתאם לחלק שלו בתורה, תורה לשון הוראה, שיהיה "נאה דורש ונאה מקיים"), וכך לקדש את שמו יתברך בעולם.