1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (102)

ד"ה "אלה תולדות נח" (1)

ג' אייר ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שאמיל.

אנחנו מתחילים מאמר חדש:

אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו, ואי' במד"ר (בראשית פ"ל ה) אלה תולדות נח נח אתמהא [איך הוא חוזר על עצמו שואל המדרש.], לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם [משמע, כמו שידייק הרבי, שנח השני הוא התולדות של נח הראשון – שנח מוליד את נח.], אלא נייחא לי' נייחא לעולם [דורש נח לשון נייחא.], נייחא לאבות נייחא לבנים נייחא לעליונים נייחא לתחתונים נייחא בעוה"ז נייחא בעולם הבא, ופי' במת"כ אלה תולדות נח אתמהא דמשמע נח הוא עצמו תולדותיו ומשני נח האחרון פירושו לשון מנוחה, והיינו דתולדות נח הוא המנוחה ובמה היא המנוחה [קודם היה כתוב "נייחא ליה ונייחא לעולם", אבל זה מובן ולכן לא מפרש אלא מתחיל בשני:] נייחא לאבות [לא אברהם יצחק ויעקב אלא אבותיו של נח – למך, מתושלח וכו'.] שהמים היו עולים פעמים בכל יום ומציפים אותם מתוך הקבר [והיה להם צער רב.] וכשנולד נח מצאו מנוח [סיפור פחות מוכר לנו.], נייחא לבנים שנחו מטורח המחרישה [הסיפור הזה מוכר יותר, הוא ברש"י – פשוטו של מקרא. לומדים כאן שאבות היינו הדורות הקודמים, מי שכבר בקבר, ובנים היינו הדור בו אדם חי.], נייחא לעליונים [גם חידוש, מי הם כאן העליונים? המלאכים בשמים. איך הוא עשה למלאכים נחת רוח?] ש[כאשר ה' בא לברוא את אדם הראשון המלאכים ]קטרגו מה אנוש כי תזכרנו [לא היו מרוצים מבריאת האדם.] ובצדקת נח נתנחמו ["זה ינחמנו", לשון נחמה. רש"י אומר שאם לשון נחמה היה צריך לקרוא לו מנחם, ולכן מפרש יניח-ממנו, אך הפשט הוא לשון נחמה – נח ניחם את המלאכים. נחמה גם לשון הרגעה – הוא הרגיע את המלאכים שקטרגו על ה', כשראו שה' צדק, שברא אדם ששוה משהו. עד נח לא היתה נחמה, לא היה רוגע למלאכים, מה פתאום ה' בורא את האדם.] אז על שם שעשה נח"ר ליוצרו, וממוצא דבר אנו יודעים דתולדותיו של אדם הוא המנוחה היינו הנחת רוח שעושה ליוצרו [אם נקח את נח כאב-טיפוס של כל אחד – לפי הכלל הגדול של הבעל שם טוב, שכל מה שכתוב בתורה הוא הוראה לכל אחד, ובפרט אם כתוב צדיק, וזו הפעם הראשונה שהמלה צדיק מופיעה בתורה, "ועמך כֻלם צדיקים" וכל אחד צריך ללמוד מנח איך להיות צדיק (אם כי יהודים הם יותר) – הלימוד הוא שתולדות הצדיק הוא לעשות מנוחה, נחת רוח לה'.], ובענין ואופן המנוחה שהו"ע הנייחא הנה בזה יש כמה מדרי' [כמה גוונים,] והם נייחא לי' [צריך לעשות נחת רוח לעצמו,], נייחא לעולם, נייחא לאבות, נייחא לבנים, נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים, נייחא בעוה"ז ונייחא לעולם הבא, והיינו דעם היות אשר העיקר הוא מה שעושה נח"ר ליוצרו [אפשר להבין כאן מהי נחת רוח – כאילו גם ה', כמו המלאכים, צריך להרגע שברא את העולם – שיהיה אדם שה' מסתכל עליו ואומר שהיה כדאי לברוא את העולם.] הנה זהו בכללות אבל בדרך פרט הם כמה מדריגות ובחינות בענין ואופן המנוחה היינו הנחת רוח ליוצרו על ידי עבודתו [יש כאן שמונה דברים – ארבעה זוגות – בהם מתבטא נחת הרוח. היה ראוי לעשות פרצוף, אך לא נעשה זאת כעת. יש לנח האבא שמונה 'נח' קטנים, שמונה ילדים – כל פעם הפירוש ש"אלה תולדות נח" האבא הוא "נח" לשון נייחא, שמונה 'נח'ים. יש נח האבא, שמוליד, ויש את הנח שנולד ככלל – נחת רוח ליוצרו – והכלל הזה מתפרט לשמונה (אז אפשר לומר שיש כאן עשרה סה"כ). אפשר לתת סימן שיש כאן נרות חנוכה – יש את מדליק הנרות (הנח המקורי), את השמש (נחת רוח ליוצרו) שמדליק שמונה נרות (שמונת הפירושים של נחת רוח). ח פעמים נח שוה 464. הפסוק הקודם כאן גם היה 'משחק' על נח – "ונח מצא חן", החן הוא נחת הרוח שעשה ליוצרו, זה הפירוש הפשוט. ז"פ נח עולה 406. איך אומרים חן בלשון רבים בעברית? מאמר חז"ל שיש שלש חִנוֹת – חן ועוד ז"פ חן, ות.].

ולהבין כ"ז ילהק"ת משנת"ל [חוזרים מנח לבראשית.] שמים וארץ הם רוחני' וגשמי' שמים מורים על רוחני' וארץ מורה על גשמי', וכתי' בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ דשמים שהם רוחני' קדמו לארץ שהיא גשמי' [כך מובן בפשטות מהפסוק הראשון בתורה.], אמנם מדכתי' ביום עשות ה"א ארץ ושמים [תחלת הסיפור השני של מעשה בראשית.] הרי הארץ שמורה על הגשמי' קדמה לשמים שמורה על הרוחני' [דברנו לפני יומיים על הפסוקים בישעיהו "אל יתהלל... כי אם בזאת יתהלל המתהלל" – הסברנו ש"יתהלל" לשון הלל. המחלוקת הראשונה לפי סדר התורה בין הלל לשמאי היא אם "ארץ קדמה" או "שמים קדמו". כנראה יש כאן קשר – "בזאת יתהלל המתהלל", כאשר אחד עושה נחת רוח ליוצרו, הולך בדרך ה' ועושה חסד, משפט וצדקה בארץ (כפירוש הרד"ק שם), מתגלה שבאמת "ארץ קדמה". באמת הפירוש בחסידות ש"ארץ קדמה" ברצון ה' – זו התכלית. ה' ברא את העולם כי ראה את נחת הרוח שיקבל מהצדיקים – עם ישראל – שיקיימו תורה נשמות בגופים דווקא. הוא יסביר שהגשמיות קדמה היינו תורה ומצוות – בדיוק הענין הזה, נשמות בגופים.], ובאמת הרי תומ"צ נתלבשו בדברים גשמי' [צריכים להמשיך רוחניות לגשמיות, "כימי השמים על הארץ"" ואפשר להמשיך רוחניות רק על ידי קיום המצוות בגשמיות – ארץ לפני שמים.], דלא מיבעי מצות [גשמיות ממש, שרואים שיש בהם "חפצא" גשמי, כמו] תפילן וציצית וד"מ שבלולב ישיבה בסוכה ומאכלות כשרות וחיי טהרה וחינוך [מאד מענין, בדרך כלל לא מביא דוגמה זו – מסתפקים בתפילין וציצית ולולב ולפעמים שופר. אפילו מאכלות כשרות לא מזכירים בדרך כלל, וכאן עוד מוסיפים משהו שבכלל איני זוכר – חיי טהרה, טהרת המשפחה, חיי משפחה. אחר כך מוסיף חינוך. כנראה יש כאן סדר – קודם צריכים מאכלות כשרות, אז חיי טהרה ובסוף החינוך כדבעי. יש הרבה מה לדייק בלשונות הרבי הקודם. הכל מתחיל מתפילין – בר מצוה. יש לו ציצית ותפילין וארבעת המינים. החידוש כאן מתחיל ממאכלות כשרות, שאחרי שעושה את כל המצוות צריך להקפיד על כשרות. בעצם ההורים שלו התחילו מאז שהוא קטן, אבל כעת הוא צריך להקפיד. רק כשהוא יודע להקפיד על כשרות יכול להתחתן. מה המעבר בשו"ע מתפילין וציצית וד"מ לכשרות? קודם עסק באורח חיים ופתאום עובר ליורה דעה – לפני שהוא מתחתן צריך להוציא סמיכה, כמו שהרבי אומר. עד בר מצוה צריך, כמו הרבי הרש"ב, להיות בקי באורח חיים. אחר כך לומד יורה דעה – מאכלות כשרות ואז הלכות נדה, שגם ביו"ד. צריך להיות בקי בכשרות ואז בטהרה כשמתחתן, ואז בע"ה יתברך יהיו לו הרבה ילדים וצריך לדעת לחנך אותם. (אלה היו הדברים שצריכים אז חיזוק באמריקה.) נכון, מאד מתאים, המאמרים של הרבי הריי"צ מאז שהגיע לאמריקה היו לחזק את הרפיון שהיה שם. (שייך גם לשלשת העמודים של העולם, אמת דין ושלום?) אפשר לומר שטהרת המשפחה היא שלום בית. האמת היא "הוי' אלהינו הוי' אחד" שכתוב בתפילין, ודין אפשר לומר שהוא מאכלות כשרות. הוא אומר שכל הדברים האלה הם מצוות גשמיות, שנקראות "ארץ"" והרוחניות היא שמים.] והדומה שהם מלובשים בדברים גשמי', אלא דגם המצות דחובות הלבבות [צריכות לבוא לידי ביטוי בלב הגשמי – זה עיקר החידוש של החסידות, חידוש של הרבי הקודם שחוזר עליו בהרבה מאמרים, שגם רוחניות צריכה להיות מורגשת בגוף. כנראה הרבי הקודם הוא הדוגמה לזה – היה מאד לבבי, וכל דבר רוחני חדר והורגש אצלו בגוף.] כמו אהבת ישראל [בדרך כלל בדוגמאות למצוות רוחניות מתחילים מאהבת ה' ואמונה בה', אבל כאן מתחיל קודם כל מאהבת ישראל – הכלל הגדול בתורה. הסדר הזה הוא סדר התפלה, שדבר ראשון לפני התפלה "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'" לפי האריז"ל, ואחר כך בהמשך התפלה מגיעים לאהבת ה' ויראתו – אהבת ישראל היא היסוד הראשון.], אהבת השי"ת ויראתו, ידיעת השי"ת [הולך כאן מלמטה למעלה קצת. אצל הרמב"ם זה הראשון וכאן מגיע לזה אחרון] כמ"ש הרמב"ם לידע שיש מצוי ראשון ממציא כל נמצא הדומה, הנה שיעור מצותן הוא שמורגש בהרגש בשרי דוקא, דהנה מקום משכן המדות הוא בלב ומקום משכן השכל הוא במוח שבראש [מתחיל מהלב ואחר כך יסביר שצריכים גם במח. כשמתחיל להסביר קצת באריכות מה צריך להרגיש בלב הדוגמה שלו היא אהבת ישראל, זה העיקר:], ואנו רואים במוחש דכאשר האדם פוגש בחבירו האהוב עליו במאד [לא ראה אותו קצת זמן – חדש לא ראה את החבר הטוב וכעת רואה אותו.] הנה בשעה ההיא מרגיש הרגש טוב בבשר לבבו שנעשה לבו טוב עליו, עס ווערט אים גוט אויפן הארצן [מתרגם לאידיש – כל דבר לבבי צריך לומר במאמע-לשון.], ולפעמים הנה עי"ז מתחזק לבבו ממש [היה חולה בלב, ואפשר ממש להתחזק – במקום תרופה – על ידי שרואה חבר טוב שלא ראה כמה זמן. זה גם הסוד של בקור חולים – עצם הבקור, הרגשה שמישהו אוהב אותך ואתה אוהב אותו, נפגשים והוא מאחל לך רפואה שלמה, פועל בגשמיות. איך פועל? קודם כל, שתרגיש טוב כשאתה רואה אותו. אם אתה מרגיש מאד טוב מהמפגש הזה – ממש יכול לרפא אותך. דבר עצום מה שהוא אומר.], ולהיפך [אפשר ללמוד גם מההיפוך:] כאשר האדם פוגש בשונאו הנה בשעה ההיא לבו כואב עליו שמרגיש זאת במוחש ולפעמים הנה יגדל הכאב במאד שנעשה חולה ר"ל ונחלש שצריך לסמי רפואה [לפגוש את האוהב זה במקום כדורים, וכשהוא פוגש את השונא לפעמים בסוף צריך לקחת כדורים – כדורי הרגעה...] להתרפאות מחליו שבאה לו מפגישת השונא, אשר כן באמת צ"ל בעבודת הוי' [כך צריך להרגיש בתפלה ובכלל.] דאהבת ישראל ואהבת השי"ת צ"ל נרגש בלבבו הבשרי, [אחרי שאומר אהבת ה', חוזר שוב לדוגמה של אהבת ישראל:] דכאשר הוא אוהב ישראל באמת הנה הוא מביט בעין טובה [יסביר כאן חידוש גדול.] ופי' עין טובה בהרגש של שימת הלב [גדר חדש בעין טובה – שכאשר אני אוהב מישהו אני מסתכל ומפקח מה הוא צריך. כלומר, עין טובה היא אכפתיות. אכפתיות אמתית היא לשים לב, ואם אני יכול לעזור לך משהו מיד אני עושה זאת – מתרגם הכל למעשה. אם אין בזה פועל יוצא, מעשה, זה לא אמתי. דבר אמתי צריך ליות עם פועל יוצא.], מיט א געפיהל פון א צוגעטראגענקייט [שהוא 'שם את עצמו' על השני – מתייחס לשני שאני באמת רוצה את טובתך ומוכן לעשות עבורך מה שאתה צריך.], וואס ער טראגט זיך צו מיט א הארץ געפיהל צום צווייטען [הייתי יכול לחשוב שזה השיא של אהבת ישראל – להסתכל על הזולת בעין טובה. אך כעת אומר שלא – אמרנו משהו גדול, מהי עין טובה, ואם יש לך עין טובה אתה מקיים מאה אחוז אהבת ישראל, אך זו עדיין מדה בינונית לגבי משהו שיותר מזה, כדלקמן. אך לפני כן יאמר מה המדרגה שפחותה מזה. עין טובה היא ממוצע בין שני קצוות – קצה אחד רע מאד וקצה שני טוב מאד. קצת משמע מההמשך כאן ש"עין טובה" היא מדת הבינוני של התניא. ידוע שבינוני של התניא הוא גם מדרגה מאד גבוהה, שאולי יש חד בדרא שהוא בינוני של תניא, אך עדיין הוא בינוני. יש אחד שהוא צדיק של תניא. כאן הוא נותן לכך דוגמה – הכל ביחס לאהבת ישראל, כי היא העיקר. הוא אומר שהבינוני של התניא, מדרגה מאד גבוהה, הוא העין הטובה לכל יהודי, שהיא אכפתיות אמתית לכל אחד מתוך אהבה, מה אני יכול לעשות בשבילך. יחסית זו עדיין רק מדה ממוצעת. עין טובה פירושה שאתה מרגיש את הזולת – לא מתעלם ממנו אלא מרגיש אותו ומוכן לדאוג לו.], ובאמת הנה מדה זו דהרגש הזולת היא מדה ממוצעת בין אלו [הרשעים של תניא, המדה הגרועה.] הרגילים אשר דבר וענין של הזולת הם פוסקים כרגע ['פוסקים' במובן של מבטלים, כמו הביטוי היום 'אני לא סופר אותך' – ביטוי שאיני יודע מאיפה מגיע, אבל הוא מתגלגל היום ברחוב. עני דופק בדלת ואני 'פוסק' אותו, לא סופר אותו. (כתוב שחסידי אדה"ז אהבו לספור.) נכון, בדיוק ההיפך. "למה נקרא שמם סופרים? שסופרים כל אותיות בתורה" והרי "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" – כל יהודי הוא אות בספר תורה ואני סופר אותו, כל יהודי הוא דבר חשוב, "דבר שבמנין אינו בטל". (אז לעשות גימטריא זו סגולה לאהבת ישראל...) נכון, רק צריך לדעת שכל אות בתורה היא יהודי, היא נשמה, ואם אתה עושה הרבה גימטריאות בתורה אתה שם לב ליהודים, לאותיות, סופר אותם. כתוב שלכן ה' סופר אותנו – סימן חבה. כל חומש מתחיל ברש"י מאיזה ביטוי לחבתן של ישראל. ה' סופר אותנו כחבה אלינו – זו תחלת חומש במדבר. הדבר הראשון שה' אומר לאברהם כאשר הוא מוציא אותו החוצה מהנהגת העולם הזה, להיות יהודי, הוא "ספור את הכוכבים" – לספור כל יהודי. ] כלאחר יד בקלות הדעת ובביטול המהות הנקרא א מאך מיטן האנט, בלי אומר ודברים כלל [לא מדבר איתו, לא סופר אותו, רק עושה לו ככה עם היד ומבטל אותו.] דזה גרוע יותר מכמו כאשר מפרט חסרונות חבירו ומגנה אותו עבור חסרונותיו [אפילו אם קצת מבייש אותו – עבירה איומה, כמו שיסביר, שאין לו חלק לעולם הבא – אף על פי כן, המוכיח וגם מכלים ומבייש את הזולת פחות גרוע ממי שלא סופר אותו. ככה הוא הולך לומר. מי שמוכיח מישהו לפחות מתייחס אליו – יש לו מציאות, יש לו מהות, רק שהוא מדבר אליו לא יפה. בגלל שמדבר לא יפה יתכן אפילו שאין לו חלק לעולם הבא – אך עדיין פחות גרוע ממי שלא סופר אותו בכלל, ששם עליו פס. פוסק אותו מלשון פס – שם עליו פס. מהקצה השני אפשר להבין מהו הצדיק הגמור – מי שבעצם סופר כל אחד. באמצע יש את העין הטובה שהוא הסביר. ווארט שהוא נושא ממש יפהפה.],