סילוק השכינה מהארץ והמשכתה אליה

בע"ה

י"ט טבת תש"נ – שכם

שיעורים במאמר באתי לגני תשי"א

מאמר באתי לגני אותיות ב-ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את מאמר ד"ה באתי לגני תשי"א, המאמר הראשון בנשיאותו של הרבי. בתחילת השיעור דובר אודות עניני דיומא ועל התייחסויות הרבי אליהם. לאחר מכן נלמד מדרש "באתי לגני" בשיר השירים רבה, תוך שהוא מניית שבעת סילוקי השכינה והסברם ביחס לשבע המשכותיה. לאחר מכן נלמד פרק ב' במאמר, המבאר את הדגש בסילוק השכינה מהארץ ובהמשכה אליה, ואת פרק ג' המקשר בין הדור הראשון לדור השביעי. בתווך מתבארים נושאים נוספים: היחס בין שפת העברית לשפת האידיש וסיפורים על רבי צבי אלימלך מדינוב.

א. עניני דיומא: תשובות מהרבי על המשפט

לצאת מהזבל

נגנו שאמיל.

נפתח במילתא דבדיחותא[ב]. מישהו שמע בערוץ 7 ניגון שנקרא "לצאת מהזבל", איזה 'שלאגר' שהולך היום? התקשר אלי זמר שאומר שהוא בעל 'לצאת מן הזבל' המפורסם שעכשיו הולך בארץ, והוא רוצה לחזור בתשובה [מי זה?] אחד קוראים לו דוד מזרחי, מישהו שמע זמר בשם הזה? מחר הוא צריך מחר לבוא לשיר את זה.

אזכיר על הציון

עוד משהו חשוב, אתמול כשחזרתי מהמשפט קיבלתי שהתקשרו מהרבי לומר שיצאה ברכה לפני המשפט של "אזכיר על הציון". מיד לפני המשפט יצאה תשובה מהרבי – שקיבלתי רק כשחזרתי הביתה – של "אזכיר על הציון".  הכנסנו פתק בערב שבת כבר, ביום ששי הכנסתי פתק על ידי הבן שלי שם, אז יצאה תשובה. גם כן היו שלשה דברים מעניינים בפ"נ. קודם כל התייחסות מהרבי, תשובה.

"יום אחד" – "יחיד בעולמו"

שנית כל, הרבי דיבר שיחה במוצאי י"ז, אור ל-י"ח[ג], ושם הנושא של השיחה היה על "שיר של יום" של "יום אחד"[ד], שב"יום אחד" הקב"ה יחיד בעולמו[ה], הדגיש את הענין של יחיד בעולמו שיש גילוי של יחיד בתוך העולם, שהם תרתי דסתרי, דבר והיפוכו. המעלה של "יום אחד", שחז"ל אומרים[ו] ש"יום אחד" שהוא יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום שני, על זה הוא דיבר.

דרך אגב, יש שתי דעות בחז"ל מתי נבראו המלאכים[ז], אם ביום שני או ביום חמישי. זו אחת מהסיבות על פי פנימיות לישיבת בית דין בשני וחמישי, בגלל שבית דין הוא ענין של מלאכים. מה זה מלאכים? הפרקליט והתובע, הסנגור והקטגור אלו המלאכים. מתי המלאכים נבראו? יש שתי דעות, או בשני או בחמישי. לעניננו, המשפט היה בשני, הרבי דיבר שצריך להקדים ועל דרך קדימת רפואה למכה[ח], לפני בריאת המלאכים בשני צריך להתקשר שב"יום אחד" ה' הוא יחיד בתוך העולם. הוא הסביר שהביטוי הזה "יחיד בעולם" הוא דבר והיפוכו, שיחיד פרושו שאין עולם, כלומר שיחיד בעולמו זה ממש דבר והיפוכו, על דרך "דירה בתחתונים"[ט], גילוי העצמות למטה, זה הענין של "יום אחד".

ואז הוא התחיל לדבר על השיר של יום אחד, "להוי' הארץ ומלואה תבל וישבי בה"[י]. כמו שאנחנו באמת באותו יום, שלשום, התחלנו כאן את מזמורי התהלים עם הפרק הזה, שהוא הפרק של רפי, את זה הרבי יודע, הפרק הזה כ"ד הוא הפרק של רפי בתהלים, לפי מנהג שמקובל בחב"ד מהבעל שם טוב[יא]. [בן כ"ד שנה?] הוא יהיה בן כ"ד. מהבעל שם טוב יש מנהג שפרקי התהלים מכוונים כנגד שנות חיי האדם, וכל שנה יש לך פרק בתהלים והפרק של רפי הוא פרק כ"ד (נדמה לי יום ההולדת שלו בחודש הבא, בשבט, באיזה יום). הרבי יודע מזה, אז גם הוא התייחס בפירוש, כלומר תשובה יצאה ממנו, וגם הוא דיבר על הפרק שלו בתהלים ועל הענין של "יום אחד" שזה "יחיד בעולם". "יחיד בעולם" הוא כמו שרפי יחיד בינתיים באגף שלו, בעולם שלו, מלשון העלם.

להושיב ישיבה בכלא

דבר שלישי לא מהרבי, אבל ידוע שהדבר הראשון שהרבי חיבר הוא "היום יום"[יב], שיש לכל יום קטע שהוא בחר. מי שמדייק בו מגלה הרבה עניני רוח הקודש לגבי כוונת הפתגם והיום. אתמול, בח"י טבת, הקטע בהיום יום היה על הצמח צדק, שכאשר היה ילד קטן שאל את הסבא, אדמו"ר הזקן, על כך שהמלמד-הרבי שלו בחיידר לימד שהשנים הטובות של יעקב אבינו – "ויחי"[יג] – היו בארץ מצרים, והיתכן? איך יתכן שהוא חי חיים טובים במצרים, לשון מיצר וגבול, בחוץ לארץ, כשהוא בתוך מיצרים.

התשובה המפורסמת היא שלפני שיעקב אבינו ירד למצרים הוא כבר שלח את יהודה "להורת לפניו גשנה"[יד] להכין "בית תלמוד שמשם תצא הוראה"[טו], וכל הזמן שהיה במצרים הרביץ תורה בין הצאצאים שלו, "אז מען לערענט תורה", כשיש תורה, 'אז עס געלפט', זה הביטוי, הדבר חי – "ויחי יעקב". אם יש "תורת חיים" יש "ויחי", יש חיות גם בארץ מצרים. [זה מתרץ את ה'גם', אבל הוא לא מתרץ את ה'בעיקר'] כנראה שמבחינה זו לא היתה לו הרבצת תורה כזאת והוא לא הושיב ישיבה כזאת אף פעם בחיים שלו כמו שהושיב בתוך ארץ גושן עם כל שבעים הנפש שלו.

לעניננו, אני קראתי את זה לפני המשפט, על הבוקר אתמול, אז מיד הבנתי שלא ישחררו אותו מן הסתם, בגלל שמצרים היא גם כלא, בית הסהר [בית הבלים] בית הבלים כן. אם כן, זה מה שפה כתבתי בהתחלה שהענין שלו שם הוא ודאי להושיב ישיבה שם כמה זמן שנגזר, שה' יבטל את זה מהר, אבל בינתיים יש לו ענין לחיות ולהחיות כמה שיכול בתוך מצרים, שמצרים היא הכלא. זה היה קטע ב"היום יום".

אלה שלשה דברים, שנים ממש מהרבי, ואחד גם מהרבי בספר "היום יום" [הרב הביא לו את זה?] לרפי? כן, את התשובה אתמול טילפנו לאשתו, מקווה שהיא העבירה לו. אצלה זה נמצא.

שטות דקליפה מול שטות דקדושה

[מי שהולך לכלא מה היום יכול לעשות? ללמוד?] ללמוד וממילא להפיץ שם תורה, שיהפוך את המקום על ידי שטות דקדושה, זה הנושא כאן של המאמר. כל מציאותו שם – אין לך שטות דקליפה יותר מזה. זה נושא המאמר כאן, שטות דקדושה לעומת שטות דקליפה. הוא עשה שטות דקדושה, הזמן לא היה מוכן אז הוא נתפס על ידי השטות דקליפה, ועד אתמול השטות דקליפה משתוללת בשטות דקדושה. עכשיו הוא צריך רק להתחזק בשטות דקדושה ושם להפיץ תורה ויהדות "בריש גלי"[טז], "ביד רמה"[יז] – "ובני ישראל יצאים ממצרים ביד רמה". ככל שיהיה "ביד רמה" ככה הוא יצא משם הרבה יותר מהר, כולנו נצא.

[כל מי שנכנס לכלא ולומד שם כשיצא יש לו יותר תקיפות] אומרים שכל מי שסתם נכנס לכלא גנב, משהו לא מקצועי, יוצא מקצועי. זה כלל גדול לגבי הכלא, שכל הגנבים יוצאים אחר כך הרבה יותר מקצועיים מאשר קודם. גם בענין קידוש השם שיצא יותר מקצועי בענין, מקדש השם באופן מקצועי.

עוד פעם, יש שטות שהיא כל כך שטות שלא מתנגדים לה, לא יודעים להתנגד לה, שטות של הפצת תורה ויהדות. כמו כאן, הרי זה באמת עיקר הווארט של הרבי. גם המאמר הראשון הוא בענין של שטות של קדושה, אולי אפשר לומר שכל הגישה, כל השיטה כולה היא שטות דקדושה. הרבי אומר דברים שאם מישהו אחר היה אומר אותם הם היו שטות. באמת אחד שאינו חסיד שלו ושומע את הרבי גם אומר שאלו שטויות. כל השיטה בנויה על שטות דקדושה, זו ההתגברות-הנצחון של שטות דקדושה על שטות דקליפה, וכאשר העולם כולו נתון בידי שטות דקליפה חייבים ללכת בדרך של שטות דקדושה, לא להיות ברי דעת קרה ושקולה. גם הדעת של הקדושה לא תוכל לנצח לעמוד להתמודד עם השטות דקליפה. הדבר היחיד שיכול להתמודד עם השטות דקליפה הוא רק שטות דקדושה, אבל צריך להיות גם כן חכם מאד בשטות דקדושה, מה עושים בגדר שטות דקדושה.

אתמול מישהו סיפר לי שיוסי שריד יצא נגד, מחה קשה נגד אפי פיין בכנסת, ממש חירף וגידף אותו. שמעתם? זו רק דוגמה שיש פה כמה אנשים בארץ שלנו שהם המייצגים של השטות דקליפה, יש להם את כל הגושפקנא, הגב, הגיבוי, של מישהו, לא יודע מי זה אפילו, ציבור מדומה, להפיץ דברי שטות דקליפה.

[זו לא דעת דקליפה?] מהי דעת דקליפה? משהו שיש לו שכל. זה בלי הרבה שכל, שטות, לא דעת דקליפה, אין פה שום דעת כלל, זו שטות דקליפה. מי שהוא חסיד של הרבי – ארבעים שנה עכשיו – קשה שהוא יקרא משפט כמו המשפט האחרון כאן: 'שנזכה שהרבי הקודם ירד ויתלבש עוד הפעם בגוף ויגאל אותנו', כך מסיים הרבי את המאמר כאן [זה הסיום?] זה הסיום, החותם. זהו המאמר הראשון של הנשיאות, הפותח. זו הפתיחה, השער של כל נשיאות הרבי, לכן רציתי שנלמד אותו. שוב, מי שהוא חסיד היום, הוא כל כך קשור לענין – הוא אפילו לא שומע שזה נשמע שטות למי שבחוץ. אבל למי שבחוץ זה נשמע שטות. [הרבי תמיד מייחס עצמו לחתן של הרבי] כן. במשפט שלו עם הספרים לפני כמה שנים הוא כל הזמן דיבר 'נשיא דורנו' 'נשיא דורנו', שזה הרבי הקודם, "הספרים הם של נשיא דורנו", "אגודת חסידי חב"ד שייכת לנשיא דורנו". כשנכנס עורך הדין שלו שהיה צריך לייצג אותו במשפט הוא שאל אותו 'דוגרי', לפני הרבי, איזה נשיא דורנו זה? הרבי אמר 'זה נשיא דורנו', שנשיא דורנו הוא הרבי הקודם, אבל הוא כאן, בהתלבשות פנימית. [אז מה שיתלבש בגוף אחר ויגאלנו הוא כאן?] זה כבר אתה מפרש. [זה מה שאמרת לפני רגע] זה מה שהרבי אמר לפני כמה שנים. "ונזכה זעהן זיך מיט'ן רבי", בסדר.

ב. שבעה סילוקים ושבע המשכות

שבעת החטאים וכנגדם שבעת הצדיקים

אולי מישהו יביא לי את מדרש רבה, רצינו רק שנראה את המדרש של השירים. כל המאמר הזה הולך על "באתי לגני"[יח]. קודם כל תראו איך הוא מתחיל? אמרנו זאת בפעם הקודמת "באתי לגני אחתי כלה ואיתא במדרש רבה במקומו", והדיוק "במקומו" הוא שנסתכל במקום שלו, כי במקום אחר הוא מובא בלשון אחר, אבל במקום שלו הוא מובא ככה[יט]:

באתי לגני, אמר ר' מנחם חתניה דר' אלעזר... [זה מאמר בשם רבי מנחם חתניה, רמז ממש מובהק. מה כתוב כאן?] באתי לגן אין כתיב כאן, אלא לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי מתחלה, ועיקר שכינה לא בתחתונים היתה?! הה"ד (בראשית ג') וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן א"ר אבא מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך [מה זה מתהלך?], מקפץ וסליק מקפץ וסליק [קופץ ומסתלק. כך היה על ידי חטא אדם הראשון], חטא אדם הראשון ונסתלקה השכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני, חטא אנוש נסתלקה לרקיע השלישי, חטא דור המבול נסתלקה לרקיע הרביעי, חטא דור המגדל נסתלקה לרקיע החמישי, חטאו אנשי סדום נסתלקה לרקיע הששי, חטאו המצריים בימי אברהם נסתלקה לרקיע השביעי, כנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידוה לארץ, זכה אברהם הורידה משביעי לששי, עמד יצחק והורידה מששי לחמישי, עמד יעקב והורידה מחמישי לרביעי, עמד לוי והורידה מרביעי לשלישי, עמד קהת והורידה משלישי לשני, עמד עמרם והורידה משני לאחד שהוא ראשון, עמד משה והורידה לארץ,

א"ר יצחק הה"ד (תהלים ל"ז) צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה [מה הפירוש? שמשכינים היינו ממשיכים את "שוכן עד מרום וקדוש" עליה – "וישכנו לעד". הלא השכינה נקראת – "צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד", שהשכינה תשכון למטה בארץ, וזה מאברהם הראשון עד משה שהוא השביעי], הרשעים מה עשו? תלויין באויר כי לא השכינו שכינה לארץ, אבל הצדיקים השכינו שכינה לארץ, מה טעם צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה? ישכינו לשכינה עליה שוכן עד וקדוש שמו [הוא מביא זאת כאן במדרש], ואימת שרת שכינה עליה [מתי עיקר השראת השכינה עליה בארץ]? ביום שהוקם המשכן, שנא' (במדבר ז') ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן,

זה המדרש שהמאמר הזה מבוסס עליו. אם כן, שבעת דורות הצדיקים שהורידו את השכינה זה מובן, מאברהם הראשון עד משה השביעי. גם אצל משה השביעי יש שני שלבים: יש שלב אחד של "וירד הוי' על הר סיני"[כ], מתן תורה, אבל עיקר השראת השכינה הוא "ביום כלות משה"[כא], ביום שהוא הקים את המשכן, כלומר בקיום המצוה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[כב].

תיקוני האבות: חטא המצרים, סדום ומגדל בבל

מי זוכר את שבעת החטאים שסילקו את השכינה? אדם, קין, אנוש, דור המבול, דור המגדל, אנשי סדום, מצרים בדורו של אברהם. [מה הם עשו?] המצריים? היו שטופי זמה כתוב שם[כג], "ערות הארץ"[כד]. עכשיו קצת נוגע לעניננו. ה-ז כאן הם ודאי כנגד המדות. נקרא קודם כאן את הקטע הבא ונראה שהוא חשוב לנו להבנת סדר החטאים האלה.

זה שאברהם הוריד, משמע שאברהם תיקן את חטא המצרים בדורו. מה גם משמע כאן מהמדרש? יש סדרה של צדיקים – הראשון מתקן את ההווה וכל אחד שבא אחריו צריך לתקן דבר יותר בעבר. ככה הסדר יצא. כלומר, אברהם כנגד המצרים שבדורו, זה מה שהמדרש מדייק, הוא הופך את הפגם שלהם. משמע שהפגם שלהם הוא חסד, כמו שאברהם הוא חסד[כה]; יצחק צריך לתקן את מי? את סדום. דרך אגב, שניהם גם בדור של אברהם, גם סדום וגם המצרים, אבל הוא כנגד האש וגפרית, "גפרית ואש"[כו] מן השמים, בסדום. באמת היחס בין יצחק לסדום הוא שלם וחצי – סדום הוא חצי של יצחק בגימטריא; אחר כך את מי יעקב מתקן? דור המגדל [למה?] צריך לומר שזו בחינת תפארת החטא.

תיקון לוי: חטא דור המבול

אחר כך בא לוי ומה הוא מתקן? שייכים לפרשת השבוע, גם לוי, גם קהת וגם עמרם – "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"[כז]. הוא באמת עמרם, אבל יוכבד היא הדודה שלו, היא בת לוי[כח], היא שייכת ללוי עצמו. את מה הוא מתקן? את דור המבול, היא מתקנת את דור המבול. [מה הוא מתקן במבול?] צריך לומר לפי זה שדור המבול הוא כנגד הנצח, פגם בנצח – "ותשחת הארץ"[כט]. יש שם גם פגם הברית וגם גזל. כתוב שהגזר דין נחתם על החמס אשר בידיהם[ל]. מה זה גזל? צריך לומר שגזל אינו גניבה, גזל הוא בפרהסיא[לא], בכח, שאחד בא ותוקף את השני ומוציא ממנו, אונס אותו, אנסן, גזלן. צריך לפרש זאת כנצחנות, הנצח של הקליפה. [ומה לוי?] לוי בשכם תיקן את זה, שמעון ולוי. [בשכם?] בעיר הקודש שכם, הם חמסו כאן את כל העיר.

תיקון קהת: חטא דור אנוש

קהת לפי זה תיקן את אנוש. מה הפגם של אנוש? ממש הוד – "אז הוחל לקרוא בשם הוי'"[לב], לקרוא את שם הנבראים בשמו של הקב"ה[לג], כלומר לחלל שם שמים, אז התחילה העבודה זרה. עבודה זרה היא "הודי נהפך עלי למשחית"[לד], "כל היום דוה"[לה]. עבודה זרה היא הודאה בממוצע, כמו שהרמב"ם מסביר[לו]. הוא אומר שהטעות של דור אנוש היא עדיין לא להכחיש במציאות ה', רק להודות-להשתחוות-להיכנע לממוצעים שבין הקב"ה לבין האדם. אפשר לומר שהחטא של אנוש, ממש יותר מכולם, מתייחס לספירת ההוד למי שמבין. החטא של אנוש ודורו, שהוא התחלת עבודה זרה בעולם, כמו שהרמב"ם כותב, הוא חטא בספירת ההוד. "הוחל" מלשון עשו את זה חולין, עשו את הקודש חול.

[ומה קהת?] זה קרני הוד תורה, הוצאת חב"ד... לכן קוראים לה קרני הוד תורה... [שאין ממוצע?] כן, הוד הוא בכלל אמונה. כל עבודה למישהו, פולחן-עבודה-כניעה, היא הוד. בכלל, כל עבודה שייכת לקו שמאל, אבל ביחוד בכניעה שיש בעבודה, לקבל אלקות. למשל באיסורי עבודה זרה יש איסור השתחוואה[לז], היא אחת מהעבודות שאפילו אם אינה דרך של אותה עבודה זרה לעבוד אותה בכך בכל זאת הוא חייב, וכן לקבל באלו-ה. אפילו שאדם לא עושה שום פעולה, הוא לא מקריב קרבן ואפילו לא משתחווה, רק אומר למשהו, מקבל אותו באלו-ה – הוא כבר חייב בעבודה זרה. קבלה באלו-ה היא הוד, להודות.

[קהת זה הפוך, שאין ממוצעים] או שאני הממוצע, הוא גם רצה להיות כהן גדול (קה"ת היא שנה שנולד אדמו"ר הזקן). צריך לומר ככה, שקהת מבין שהעם כולו בגלות. מסתבר שגם עמרם נפטר לפני יציאת מצרים, אבל היות שכבר זכה להוליד את הבן שהוא הגואל של ישראל, הוא ידע מכך מנבואת מרים בתו[לח], יש איזו אתחלתא דגאולה בעודו בארץ מצרים – גם נבואת מרים, גם נבואת אהרן. אבל על פי פשט קהת כולו גלות, הוא כאילו המצב היציב, לא היציב אלא אפילו היורד והמדרדר של הגלות, עבודת פרך.

גלות היא הוד. כל המושג גלות הוא "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה",. מהי העבודה של הגלות? במה קהת היה צריך להתעצם, שהוא המנהיג של הדור בחשכת הגלות? הגלות נמשלה ללילה, "אני ישנה בגלותא"[לט], אז הוא המנהיג של הדור במצב של שינה ולילה. אז מה העבודה? כמו שחז"ל אומרים שהם נגאלו בזכות זה שלא שינו את לשונם, לא שינו את שמם ולא שינו את מלבושם[מ]. קהת היה כנראה קנאי לענינים אלה של שמם, לשונם ומלבושם. גם מה שמסופר בחז"ל מהרביים בשם הבעל שם טוב אולי אני לא זוכר ממי זה בא, שהיתה אמונה מאד חזקה בעם, שהאמא היתה שרה שיר ערש לתינוק [היו מגילות של סיפורים] כן, בחב"ד אומרים שהאמא שרה את שיר הערש על המשיח שיבוא. זה ודאי הכח של קהת, המנהיג של אותו דור. זהו כח ההוד, להודות לדבר שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

תיקון עמרם: חטא קין

אחר כך עמרם, את מי הוא מתקן? [לוי, עמרם, קהת כולם בגלות] כן, כולם בגלות. עמרם מתקן את חטא קין שהרג את אחיו. [פרעה גזר רק על הזכרים] כן, אפשר לומר כך. אפשר לומר שזכה לבנים שיש שלום ביניהם, שלא שונאים אחד את השני, משה פחד מהקנאה של אהרן [הבל הוא נשמת משה, וקרח נשמת קין, עמרם ילד אותו?] לא, עמרם הוא לא אבא של קרח. [עמרם עוממות ורוממות ביחד] כן, ככה מפרשים, בדיוק מה שאמרת עכשיו כתבנו ממש בצדיק יסוד עולם[מא], שעמרם הוא עוממות דרוממות, והוא בעצמו בבחינת "חציו ולמטה איש וחציו ולמעלה אלהים"[מב], עם-רם, עם הוא עוממות ורם הוא רוממות. אז זה אמור להיות תיקון הברית, כל קין והבל הם פגם הברית, יוסף ואחיו. עמרם גם גירש את אשתו[מג], עצם הדבר שהוא גירש ולקח אותה ליקוחין חדשים ונתחדשו הוא תיקון. שניהם נתחדשו, היא נעשתה נערה בת קל שנים. באמת קל שנים שלה הן כנגד קל השנים של אדם הראשון שהוציא זרע לבטלה[מד]. כל הטפות של פגם הברית הן ק"ל השנים. בכתבי האריז"ל[מה] זה מה שמתקנים עכשיו בשובבי"ם, את הזרע לבטלה של 130 שנה שאדם פירש מאשתו והדבר השני של 130 בתורה שבעל פה הוא 130 שנה של יוכבד, שאז התחדשה, חזרה לנערותה. הוא התגרש ולקח אותה פעם שניה, על פי עצת ביתו, מרים.

[למה זה דוקא יסוד, האחים?] אחוה שייכת ליסוד. אתה זוכר את של עשרה אהבות? אהבה בין אחים היא כנגד היסוד[מו], זו בחינת יוסף.

תיקון משה: חטא עץ הדעת

לפי זה משה בא לתקן את חטא אדם הראשון, והוא עשה את זה בשני שלבים: הורדת השכינה לארץ ועשיית-הקמת המשכן וזה צריך להיות כנגד המלכות. כלומר, מה שהקב"ה נמשך למטה, שהשכינה ועיקר שכינה נמשכו לארץ הוא תיקון המלכות. מה שאדם הראשון סילק את השכינה מהארץ "קפיץ וסליק" הוא הסתלקות מדת המלכות.

קודם כל, פשיטא שמלכות שייכת לארץ – "והיה הוי' למלך על כל הארץ"[מז]. עיקר הרבותא, עיקר תכלית הכוונה הוא שה' יהיה "מלך על כל הארץ", לא על צבא השמים, לא חידוש שה' מלך בשמים. ה' הוא אלהים בשמים, אבל הוא מלך בארץ, עיקר מלכות הקב"ה. אם כי שאפשר לומר בהשאלה שגם הולך על המלאכים, אבל זו לא רבותא, כמו שכתוב בתניא[מח] שעל שרים לא חל עיקר שם המלך, רק על עם מלשון עוממות, דהיינו מציאות של ארציות, של ארץ. [למעלה מטעם ודעת שלהם] כן. זה עיקר הנקודה כאן של הפרק הבא, למה הפגם בעץ הדעת הוא החטא הכולל את כל החטאים, כלומר החטא הכי חמור, שלכן צריך הצדיק הכי גדול, משה רבינו – שבלשון הרמב"ם[מט] לשם כך ה' עשה אותו – כדי לתקן את סילוק השכינה מן הארץ, דהיינו פגם במלכות, של תכלית הכוונה.

למה החטא של אכילת עץ הדעת כנגד מלכות? להרוג את האח אמרנו שכנגד יסוד. בכל חטא אפשר לראות את המדה, באנוש פגם בהוד וכך הלאה. למה חטא אדם הראשון הוא פגם במלכות? "והייתם כאלהים"[נ] [יש לי נגיעה במלך ולמעלה מטעם ודעת] גם כשהיה ציווי מפורש עם אזהרה של שכר ועונש, או של עונש על כל פנים.

בכל שאר החטאים חטאו אבל במה? לא כל כך ברור כמה קיבלו מסורת מאבותיהם לגבי ז' מצות בני נח, מה אסור להם ומה מותר להם, חטאו בדרך ארץ, חטאו במשפט, חטאו בשיקול דעת אנושי. אבל מי חטא כנגד ציווי מפורש מהקב"ה? רק אדם הראשון. אפילו קין שהרג את הבל, קודם כל הוא לא ידע מה הוא עושה. כתוב בחז"ל[נא] שהוא לא ידע מאיפה נפשו יוצאת, ולכן הוא גם יכול לבוא בטענה שלא אמרת לי לא להרוג אותו, אפילו שזו אחת מ-ז המצוות. שוב, זה לא מפורש, לא בהדיא ממש. אותו הדבר "אז הוחל" וככה כולם. לגבי "אז הוחל" הרמב"ם עצמו כותב שזו היתה טעות, לא במזיד אלא בשוגג. כל חטא אנוש לפי הרמב"ם הוא שוגג. רק מה, אם נאמר שהיתה להם מסורת של איסור עבודה זרה, שזה גם מז' מצוות, לפי זה הם חייבים.

[לא מבין איך אפשר לתת ציווי מפורש לעבודה זרה לפני שמישהו חושב על זה, כשיש טעות כזאת זה מאד קל להתנגד אליה, אבל לפני?] נכון, אין הכי נמי זה קשה, מכך גופא ראיה שכל ז' המצוות הן בכח. הרי דורשים בסנהדרין[נב] את כולם מהפסוק "ויצו הוי' אלהים"[נג], הכל מרומז בתוך אותו פסוק. אחר כך כתוב יותר מפורש אצל נח[נד]. אז מה שהכל מרומז בפסוק "ויצו" הוא ודאי "העלם שישנו במציאות" בלשון החסידות[נה], נמצא שם בהעלם אבל מי יודע עד כמה ידעו האנשים לגלות את המצוות הללו מתוך ההעלם. הכל נכלל בתוכו. "ויצו" היה הציווי שחל חל על אדם הראשון. כל המצוות הן מצוות המלך, כלומר שעיקר כח המצוה הוא המלך. "ביום אכלך ממנו מות תמות"[נו] גם הוא גזרת המלך, מות-הפך החיים הוא גזרת המלך.

אדם הראשון רצה לקחת מלכות לעצמו להיות "חברותא כלפי שמיא"[נז], היות שהוא יציר כפיו של הקב"ה. מהו עיקר החטא? עוד לשון שאתה אמרת, "חברותא כלפי שמיא", היא "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע". היא לא עבודה זרה, הוא רק "חברותא כלפי שמיא".

[זה בטח מקביל לשבע מצות בני נח השבעה האלה, לא?] כן, יפה, זה נושא אחר, איך ז המצוות כנגד הירידות.

עיקר תכל'ס, הכוונה, הוא מלכות, וההיא כוללת הכל, כמו הפסוק "ויצו". אבל עוד דבר שאדם הראשון עצמו – מה הוא אמור להיות? מה התפקיד שלו? באמת להיות מלך, מלך של קדושה, "ורדו". כל אחד פוגם בתיקון שלו, בשליחות שלו. אדם הראשון אמור להיות אדם דוד משיח, ראשי תבות אדם[נח] והפגם שלו שלא מצליח להיות דוד משיח.

תהליך הירידות וההמשכות בכל אחד

טוב, עד כאן משהו יסודי לגמרי בקיצור איך להבין את הסילוקים והחטאים וככה את ההמשכות כנגד הספירות. הרעיון מאד מענין, שככל שבשושלת הצדיקים אתה יותר מאוחר אתה צריך לתקן משהו יותר קדום. [כמו אצל רבי נחמן[נט]] זה דומה, כמו שפופרת שהנכנס ראשון יוצא אחרון[ס]. קודם כל זה מראה על ההמשכיות והיחוד של כל הצדיקים, שכל הצדיקים הם גוף אחד, ענין אחד, וכל המאוחר בא לתקן דבר יותר מוקדם. כמו במשך חיים של צדיק אחד. מפורסם על הנעם אלימלך[סא] שבסוף ימיו הרבה להתענות ולסגף את עצמו, וכאשר שאלו אותו מה הוא עושה, על מה הוא חוזר בתשובה, הוא אמר שעל פעם אחת שנשך את אמו כשינק ממנה, הוא זוכר שהכאיב לה ביניקה. זה מה שנשאר לו לחזור בתשובה בעת זקנה.

אז קודם כל מענין שהוא לא חזר על גלגולים קודמים, זה לא שייך. עיקר התיקון הוא רק של העבר בגלגול הזה, לפי שיטת ההשראה. כל המושג חפיפה הוא תודעת השראה, שהוא מחידושי החסידות. לכן אפשר לומר שדווקא בחסידות לא כל כך מתעסקים בגלגולים, בגלל שהכל חופף אחד על השני באותו זמן ולכן זה לא עבר. מתעסקים עם החיים האלה, עם הגלגול הזה בתודעה.

כנראה שכל הסיפור הוא של כל אדם, שיש שבעה דורות של חטאים אצל כל אחד, ואז הוא מדייק כשמגיעים לדור המצרים בדורו של אברהם אבינו נולד אברהם [כשאברהם נולד יש הכרת אלקות?] לא, יש דחף בפרסום אלקות. אתה יכול לשאול: איך כולם מסלקים את השכינה בשבעה שלבים, הרי יש צדיקים שהם אדם וחנוך ומתושלח, שושלת של צדיקים, גם בתוך כל הדורות האלו, תמיד יש איזה צדיק, יכול להיות שאתה גם בזמן הזה מהצדיקים – אז למה התקופה עדיין של סילוק שכינה בשבילך ולא המשכת שכינה? כמו אותם צדיקים גופא, שהצדיק אז לא היה בכוחו להשפיע על הדור.

מתי קורה המפנה? כאשר הצדיק לוקח ערבות ואחריות על הדור. הוא גם מוצלח ויש לו כח, הוא בר הכי להשפיע על הדור, לשנות את הכיוון של כל העולם, זו לידת אברהם העברי הראשון. אז גם לך יש נקודת מפנה כזאת, שאתה גמרת את הלימודים, את חק לימודיך, עכשיו אתה מתחיל להיות רב. [אולי אפשר לדחות את זה קצת?] לעוד כמה חטאים? יש רק שבעה חטאים... לא יותר. זה בקיצור הסדר. אם כן, עיקר החטא וגם עיקר התיקון הוא מה שנוגע לארץ, תכף נדבר על זה עוד קצת.

סיכון משה בהריגת המצרי

גם היום בחת"ת ראיתי משהו יפה: היום הסיפור של "ויך את המצרי"[סב], אז כתוב "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", רש"י מביא[סג] מחז"ל[סד] שראה שאין בצאצאיו מי שעתיד להתגייר, לכן הוא הרג אותו. זו אסמכתא מאד-מאד טובה – זה רק הערה בצד – ישראל, לכל השיטה שכתבת שאיסור הריגת גוי הוא בגלל שיש חיוב להקדים לקרוא לשלום שמא יחזור בתשובה, שמא יקבל על עצמו את המצוות שלו. חז"ל זה הוא ממש הוכחה יפה ביותר, אם כי בדרך דרוש, אבל זה ממש, הוא רוצה להרוג את המצרי, ואין שום סבה לא להרוג אותו, רק יכולה להיות סבה אחת שלא – שמא יש מישהו שאמור להתגייר, כל שכן שהוא, הקרבן עצמו, אם הוא יכול להתגייר. לכן צריך לקרוא לו קודם לשלום, לתת לו את הצ'אנס הזה, על פי פשט, בלי רוח הקודש של דורות העתידים להיוולד ממנו. בכל זאת הוא עצמו, לפחות לתת לו צ'אנס, ואם לא אז אין שום סבה, ולהפך.

[מהי הביקורת שיש עליו? היה צריך לתקן ערי מקלט] כתבנו שם במאמר באריכות[סה] שהוא הקדים קצת, היה לו קצת כח עדיין, ואם מקדימים אותו כח נשאר בתור מקטרג. משה לקח סיכון, הוא ידע שאחרי שיהרוג עדיין יישאר קיים ברוחניות הכח החיוני שאצלו שעוד לא הגיע הזמן וירדוף אותו. זה נקרא גואל הדם. כך כתוב בקבלה, שהוא ידע מראש שלאותו מצרי יהיה אחר כך גואל הדם ברוחניות, וזה יהיה סיפור מסוכן למשה רבינו, ואף על פי כן הוא הכניס את עצמו בזה. [שזה יגיע לפרעה] כן, איזה כח ברוחניות, רוחו של אותו מצרי. [זה מה שמשה תיקן ערי מקלט?] הקב"ה תיקן לו עיר מקלט "אשר ינוס שמה"[סו], שמה אותיות משה, כתוב בכתבי האריז"ל[סז]. אבל שוב, כתוב שהוא עשה ביודעין את כל הדבר הזה, אף על פי כן. [סיכן את עצמו שהיה יכול להיות מלך שיורש את פרעה, וסיכן את הכל בשביל השעה שלא רוצה לראות עוול בעיניו] זו גם בחינת מלכות, שהוא לא סובל את הרע.

ג. עיקר הסילוק ועיקר ההמשכה

מקור שאר החטאים בחטא עץ הדעת

נתחיל לקרוא בפרק ב:

ב) וְהִנֵּה זֶה דְּעִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, מְבֹאָר מֵהַמִּדְרָשׁ דְּתַחְתּוֹנִים קָאֵי עַל עוה"ז הַגַּשְׁמִי, וּכְמוֹ שֶׁמְּבָאֵר דע"י חֵטְא עה"ד נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מֵאֶרֶץ לָרָקִיעַ, וע"י מַתַּן תּוֹרָה עַל הַר סִינַי בָּאתִי לְגָנֵי לְגִנּוּנֵי. וְעִקַּר הַסִּלּוּק שֶׁנַּעֲשָׂה ע"י הַחֵטְא הוּא בְּחֵטְא עה"ד דַּוְקָא. וּכְמוֹ שֶׁבְּעִנְיַן הַחֵטְא, הֲרֵי עִקַּר הַחֲטָאִים [לגבי כל החטאים שאחר כך] הי' חֵטְא עה"ד, שֶׁהֲרֵי ע"י חֵטְא עה"ד הי' נְתִינַת מָקוֹם לִשְׁאָר הַחֲטָאִים,

בלי חטא עץ הדעת לא שייכים שאר החטאים. לכן באמת יש עוד דבר שרציתי לומר: חז"ל דורשים[סח] לגבי חטא עץ הדעת, מה שלא דורשים לגבי שאר כל החטאים כולם, שאדם הראשון חטא בכל מיני דברים שלא כתובים בפירוש: הוא היה מין ואפיקורס ומשך ערלתו וכו' וכו', מה שאתה לא רוצה אדם הראשון עשה, כך מובא במדרש. אז מהמדרשים האלה רואים שבכח החטא הזה באים כל החטאים. זו תמיד השיטה והיסוד של מי השילוח, של איזביץ, שיש בדקות את כל הפגמים שאחר כך התגלו אצל הבנים בתוך מחשבת האב. אם אחר כך נשתלשלו, יצאו ונתגלו עוד חטאים סימן שכל החטאים כולם היו במחשבת אדם הראשון בשעת חטא עץ הדעת. לכן באמת דורשים שעל כל ז המצוות הוא עבר.

זה מופיע במי השילוח שחטא ער ואונן, מה שיעקב ביקש לישב בשלוה. שאחד רוצה שיהיה לו גישמאק בעולם הזה, צדיק, "בחיר האבות"[סט], מספיק שהם לא ירצו להכחיש את יפיה של תמר ויגיעו עד כדי פגם הברית. כלומר, משהו דק שבדק במחשבה של צדיק, אפילו הוא אחר כך מתבטא-מתגלה בצאצאים בצורה חמורה ביותר [זה ביסוד. אפשר לומר שכל החטאים אינם חטאים בגלל שהם במחשבת האבא?] נכון, לא סתם מחשבת אבא, זוהי מחשבת יעקב שהוא מרכבה, מחשבת המרכבה. שוב, הוא אומר שעל ידי חטא עץ הדעת היה נתינת מקום לשאר החטאים:

וְחֵטְא עה"ד הי' סִבָּה וְגוֹרֵם לְהַחֲטָאִים דַּקִּין וְאָנוּשׁ וכו', כמו"כ [כמו שהחטא העיקרי הוא חטא עץ הדעת כך] הוּא בִּפְעֻלַּת הַחֵטְא, דְּהַסִּלּוּק שֶׁנַּעֲשָׂה ע"י הַחֵטְא הִנֵּה עִקַּר הַסִּלּוּק הוּא מָה שֶׁנִּסְתַּלֵּק ע"י חֵטְא עה"ד מעוה"ז הַתַּחְתּוֹן דַּוְקָא

הסילוק לרקיע הראשון הרבה יותר חמור ומשמעותי באין ערוך מאשר המשמעות שאחר כך השכינה הסתלקה מרקיע א' לרקיע ב' וכך הלאה. כלומר, זה שינוי מהותי. גם על פי פשט מובן שמארץ לרקיע הוא ערך אחר ואיכות אחרת לגמרי מאשר מרקיע לרקיע, שהם רק פרטים באותו סוג, אבל סילוק מארץ לרקיע – אם הכוונה שהקב"ה בארץ ואתה סילקת מארץ לרקיע שינית הסטטוס-קוו לגמרי, שינוי שהוא אסור בהחלט. אבל אם אתה רק משנה מרקיע לרקיע אז אפשר 'להחליק' אותו בקושי, זה שינוי לא כל כך מהותי-משמעותי.

שכינה בארץ – ה"מעשה הוא העיקר"

איך נסביר את זה קצת על פי חסידות, וגם איך זה קשור אלינו? בפשטות פירוש המלה שכינה, התחלנו לדבר על זה בפעם הקודמת, הוא גילוי אלקות בכל מקום. יש קוב"ה ושכינה, פשט. קוב"ה הוא עצם האלקות, אפילו בעולם האצילות, עצם האלקות שיש בו, ושכינה בכל מקום היא גילוי אלקות, על שם ששוכן, מתגלה ומתלבש למטה, מלכות. הכוונה של שכינה בפרט היא גילוי אלקות בלב עם ישראל קדושים – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מהם".

מה הכוונה ששכינה בארץ? אומרים שכאשר שכינה בארץ, לא רק סתם שכינה אלא "עיקר שכינה" בארץ, וברגע שהשכינה מסתלקת מהארץ לרקיע גם כל מהות השכינה כבר לא עיקר שכינה. כמו שהסביר בפרק הראשון, ש"עיקר שכינה" הוא השכינה כמו שהיא לפני הצמצום. ברגע שהשכינה בארץ יש גילוי תכליתי וגם הדרגה של שכינה היא אחרת לגמרי – "עיקר שכינה בתחתונים". אם מסלקים מהארץ יש שכינה, אבל לא עיקר שכינה.

איך להסביר את כל הדבר הזה? באדם שכינה היא איפה שאני מרגיש אלקות. לומר את הביטוי "עיקר שכינה" בארץ, למטה בתחתונים, פרושו שאני ואתה נרגיש שעיקר האלקות, איפה ה' מתגלה לנו? בארץ. זה יכול להתפרש בכמה צורות: או פירוש ציוני מובהק שזה בארץ, כאן יש גילוי אלקות ולא בחוץ לארץ, שאינה ארץ, או יכול להתפרש על דרך החסידות יותר, שההבדל בין ארץ ושמים הוא כמו ההבדל בין תורה ומצוות – שמים הם רוחניות, תלמוד תורה, ואילו ארץ היא קיום מצוות – "המעשה הוא העיקר"[ע].

איפה יש לך עיקר גילוי האלקות? בלימוד או במעשה? אנחנו יושבים כאן בבית מדרש ולומדים ויש בחור שמטייל שם, נמצא בחדר. מי מרגיש את עיקר גילוי האלקות, אנחנו פה או הוא שם? ככה הענין איפה השכינה נמצאת? השכינה נמצאת בשמים או השכינה נמצאת בארץ? אומרים שאם השכינה נמצאת בארץ זו גם שכינה אחרת, מדרגה אחרת לגמרי של שכינה, "עיקר שכינה". אבל אם מסלקים אותה מהארץ לא מרגישים כלום בארץ, רק מרגישים שכינה שלאחר הצמצום בשמים.

זה בדיוק המאמר שלמדנו מרבי אייזיק[עא] שתורה של חוץ לארץ לא מסוגלת לרשת את ה"כי חזק הוא ממנו"[עב], ולא מסוגלת לרשת את הטבע החזק של הארץ כל זמן שלא נכנסים אליה. בארץ מקבלים-מתקנים את טבע היהדות שהוא ה"מעשה הוא העיקר", כאילו מגלים את עיקר השכינה בארץ.

אם כן, שוב, למעשה, בתחילת הבריאה עיקר השכינה היה בענין המעשה, בגן עדן, וברגע שאדם הראשון חוטא הוא מסלק את השכינה. עיקר הגישמאק, החיות והרגשת האלקות הם בבחינת "לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי"[עג]. לכן באמת "לא איברי ליליא אלא לגירסא"[עד], הדבר שמחיה את הלילה דהיינו הגלות וסילוק השכינה הוא רק הגירסא.

פרד"ס התורה בדרך סילוק ובדרך המשכה

[התיקון הוא שמורידים את השכינה למטה על ידי משה?] כן. עכשיו עוד יותר מסביר לנו שגם במשה גופא לא מסתפקים במתן תורה. אם כי לכאורה שם ירדה השכינה עד עשרה טפחים[עה], ואנחנו מקווים לעתיד לבוא גם למטה מעשרה טפחים, "וירד הוי' על הר סיני" – זה לא התכל'ס, תכלית הכוונה היא "ועשו לי מקדש". גם לגבי משה גופא. אם כי שמשה בדורו לא כל כך נכנס למשכן אחרי שהוא הקים, הוא השאיר את העבודה לאהרן, הוא אולי נכנס לאהל מועד לדבר עם ה' [הוא לא עבד באוהל מועד?] לפני זה היה פרק זמן עד הקמת המשכן שהיו שנים, אבל אחרי הקמת המשכן אני חושב שזה היה אחד, לא היו שנים. לגבי עבודה הוא לא עבד רק היתה תקופת ביניים בין העשיה לבין ההקמה, מחנוכה עד ניסן. [עיקר המשכן זה בארץ ישראל?] כן.

שוב, זה רק פשט מה זה שכינה בארץ. מה רציתי לומר? שלפי זה אפשר להבין שהשינוי בין סילוק שכינה מארץ לשמים הוא איכות אחרת לגמרי מאשר השינוי מרקיע לרקיע. הסתלקות השכינה מרקיע לרקיע היא גם מה שבסוף הגלות כבר אין חיות מפשט. זה שיש רק חיות מסודות נקרא שהשכינה מאד מסולקת, היא הסתלקה מהפשט, מהרמז מהדרוש, מכמה רקיעים, והחיות היחידה היא רק ללמוד סודות. אם היא הסתלקה לגמרי – היא הסתלקה לרקיע השביעי, רקיע ערבות. ערבות הוא מעשה מרכבה, הסוד הכי עמוק. אז יש עדיין איזה מקום שהשכינה נמצאת שם, איפה אתה ואני מרגישים גילוי אלקות? [בפשט] הפשט הוא בחינת עמרם, לפי מה שאמרנו קודם, זה דור של עמרם, כאילו שמחזירים את השכינה.

קודם כל, מי שלא הגיע, שזה לא הסתלק עד הסוד – אצלו יכול להיות שהוא עדיין בדורו של קין בפשט שלו. זה היחס הטוב שלו עם כל שאר הרבנים. מי שלא הסתלק, שעיקר הגישמאק שלו הוא בסודות, אז לפי מה שלמדנו הוא בדרך הסילוק, הוא עדיין לא בדרך ההמשכה. אם הוא בדרך סילוק הפשט הוא בדור של קין. מסוכן ביותר להיות בישיבה שלו. אבל אם הוא כבר אחרי הסילוק, אם הוא כבר בדרך של ירידה – הוא בדורו של עמרם [איך יודעים מה הכיוון?] אם הוא היה שם. אם הוא היה במדרגה של סוד, שכל גילוי האלקות, כל הגישמאק, כל השכינה הם אצלו רק בסוד, טיפוס כזה. כמו שהרבי מקאמרנא מדבר על זה בפירוש, היה אחד כזה, שדווקא אצלו הסדר היה סדר, כלומר סוד דרוש רמז. הוא התחיל מסוד, זה מה שתפס אותו, ואחר כך מכח העבודה שלו הוא ירד.

[אבל אחרי שזה יורד, למשל בדורו של משה, אז זה לא היה רק סוד, כי המדרגה של רק סוד כבר הוריד אברהם] נכון, אין הכי נמי, אמרנו שהקשר בין משה לבין כל הדורות עד אברהם הוא קשר עצמי, אז הוא זוכר את זה טוב מאד. אברהם אבינו בפירוש אחד כזה שכל החיות שלו היא סוד, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[עו], הוא כולו סוד, כולו רק חסידות, אין לו משהו אחר, רק ספר יצירה, הוא חיבר את ספר יצירה והוא רק מלמד חסידות. [מה עם הלכות יסודי התורה?] יצחק. היה משבר בין אברהם ליצחק, שהוא באמת רוצה משהו יותר למטה.

["נהנין מזיו השכינה", אבל השכינה נמצאת למטה] כתוב דבר מעניין מאד, יש פה את הספר אגרא דכלה מסתמא. בהשגחה עוד משהו יפה, אני לא עוקב אחרי היארצייטים של גדולי החסידות, אבל אתמול, ביום המשפט של רפי, ראיתי שזהו היארצייט של הבני יששכר, רבי צבי אלימלך מדינוב, כתב הרבה ספרים. מאד מעניין. מיד חשבתי שלא בכדי, קודם כל שעיתון כפר חב"ד גילה לי את זה, פתחתי את העיתון ויש שם מאמר "ח"י טבת" – הסתלקותו של רבי צבי אלימלך מדינוב. יש שם סיפור יפה על הלידה שלו. פתחתי שם והביא ממש את המאמר הזה, הוא הסביר שהרשעים פשוט יתבטלו לצדיקים ושתיקון הרשעים לעתיד לבוא גם בפשט הוא כניעה מוחלטת, בטול כל ההתפשטות שלהם עד עפר, תחת רגלי הצדיקים. [זה בדיוק שם "עיקר השכינה", כניעה מוחלטת כזאת] כן.

סיפור לידת רבי צבי אלימלך מדינוב

[מה הסיפור שהיה שם?] יש שני סיפורים. יש הרבה סיפורים שם, אבל לגבי הלידה שלו מסופר שהיו שני האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא, והיתה להם אחות, והיא היתה אמא שלו או הסבתא שלו, אני לא זוכר. הוא האחיין או משהו של רבי אלימלך. כשאמא שלו היתה בהריון היא הלכה לרבי אלימלך לקבל ברכה ממנו, והוא ברך והוא אמר שלילד שיוולד יקראו בשמי. זה היה חידוש גדול, בגלל שלפי מנהגנו – מנהג אשכנז – לא קוראים בשם צדיק חי. אז האמא חטפה זעזוע ופחד, היא כאילו שמחה על הברכה אבל היא פחדה – מה זה לקרוא את הילד על שמו?

כשהילד נולד הם לא היו באותו מקום אז היא ובעלה החליטו שאי אפשר לקרוא רק אלימלך על שמו, אז הוסיפו שם – צבי אלימלך. כשרבי אלימלך ברך אותה מה הוא אמר? כשהוא נתן את הברכה שיקראו על שמו הוא אמר שהילד יאיר, יהיה אור גדול בעם ישראל. על כך שהוא יהיה אור גדול לעם ישראל היא שמחה מאד, אבל על הקריאה שמו היא פחדה. קראו לו בסוף צבי אלימלך, לא לקרוא רק בשם אלימלך. כשהדברים נמסרו לבעל הנעם אלימלך הוא התבטא באידיש "א הערש איז ניט קיין מלך", שצבי הוא לא מלך, שאם היו נותנים לו רק את השם אלימלך הוא היה גדול כמוני, וככה הוא גם יהיה גדול אבל לא כל כך, 'צבי ניט קיין מלך'. זה סיפור אחד.

סיפור הקשר בין רבי צבי אלימלך מדינוב לשבט יששכר

סיפור שני, הוא היה תלמיד של החוזה. למה הוא קרא לספר "בני יששכר"? וכל הצאצאים שלו קוראים לספרים שלהם על שם יששכר. ["יודעי בינה לעתים"[עז]] כן, "יודעי בינה לעתים". יש לו את הספר שלו, יש את הבן שלו שכתב ספר "יודעי בינה" ויש את הנין שלו שכתב ספר שער יששכר, ואף אחד לא נקרא יששכר. הוא למד אצל החוזה והתלבט בשורש הנשמה שלו, הוא בא לחוזה בחנוכה פעם אחת והרגיש התלהבות עצומה בנר חנוכה. הוא לא הבין, הוא חשב לפי זה שהוא צריך להיות חשמונאי, שורש נשמתו, אבל חשמונאים היו כהנים והוא לא כהן, אז מה זה?

הוא בא לחוזה, והחוזה אפילו עוד לפני ששאל אותו מיד אמר לו 'אתה משבט יששכר ואתה ישבת בבית דין של החשמונאים, שנמנו על לקבוע את ימי החנוכה אתה ישבת שם, בתור הסנהדרין של אותו דור מבני יששכר'. מאז הוא קיבל שהוא שייך לשבט יששכר, וככה כל הצאצאים מקובל אצלם. [יש במשפחתו על מגלה עמוקות] הוא כתב ספר פירוש על המגלה עמוקות. הוא יצא ממשפחת רבי אלימלך ורבי זושא. סתם התחלתי לקרוא שם אתמול, בפעם הראשונה שבאתי, את הספר שלו, אז היו שם כמה דברים, גם בסגנון וגם בתוכן הדברים שלא נאריך עכשיו, כנראה שיש גם איזה קשר ליום הזה, לרפי עם הנשמה הזאת, רבי צבי אלימלך מדינוב.

שבעה רקיעים כנגד שבע דרגות בתורה

[בזמנו דיברנו על הענין של ההכרה, שכל קשר עם ה', אם הוא קשור ל'אני' הוא עובר דרך הכרה, דיברנו מהרמב"ם. כשאומרים שעיקר שכינה בתחתונים ש"המעשה הוא העיקר", הטבע היהודי, מדובר שאני מכיר ומודע לזה?] מה זה "מעשה גדול"[עח] לעתיד לבוא[עט]? כמו שאמרנו כאן, מי יש לו גילוי אלקות יותר? מי חי את היהדות שלו? לנפש האלקית או הטבעית. [העשיה משפיעה על ההכרה] כן. לעתיד לבוא לא שחס ושלום לא יהיה לימוד, אלא הלימוד יקבל את החיות והגישמאק מהמעשה. היום המעשה מקבל את החיות שלו מהלימוד.

קודם כל, האיכות של השכינה בתחתונים היא אחרת, וגם זה משל מצוין בשביל להבין את ריבוי הרקיעים שישנם. יש שבעה רקיעים, ובזהר פעם אחת כתוב[פ] שבתורה יש לא רק פרד"ס, אלא שבע דרגין, שאחת מהן היא גימטריאות. החלוקה המקובלת לתורה היא לארבעה, פרד"ס אבל בזהר בפירוש מובא שיש שבע בחינות, שבע רמות בלימוד התורה. [הפרד"ס הן ארבע מהשבע של הזהר?] לא, אולי הארבעה האלו מתחלקים, יש שם גימטריאות, אני לא זוכר אותם כרגע. בסודות גופא כנראה שיש רזין ויש רזין דרזין, יש שבע מדרגות של תורה.

גימטריאות לפני שכל – המתקה לפני הבדלה

[מישהו כאן סיפר שהוא ראה בריי"צ שגימטריאות שהן רק רמז[פא], זה לא רציני, סימן בעלמא] מה שכתוב בחב"ד בדרך כלל שהגימטריאות הן טוב – או שהוא מקובל אז אתה בטוח שזה בסדר, או שהוא בא לחזק דבר שאתה יודע בלאו הכי, אבל לא להוכיח. זה נקרא סימן בעלמא, לא להוכיח מתוך גימטריאות. זה עיקר האזהרה, אבל אם יש משהו – הגימטריא ממתיקה אותו, אם מבינים אותו נכון. ההסתייגות בפני גימטריאות היא על דרך כל מה שאנחנו מדברים כל הזמן לא לחטוף את הסוכריה שבהמתקה לפני ההבדלה. הבדלה היא השכל הטוב בענין ואחרי שיש שכל טוב באה הגימטריא-הרמז ויכולים להמתיק את הענין, אבל מי שמיד מתעסק מיד עם זה – יכולה להיות המתקה ללא הבדלה שיכולה להיות מסולפת לחלוטין. [מה עושים אם למשפיע יש המתקה ללא הבדלה] זו בעיה. באמת אם המשפיע בסדר הוא צריך להיות מודע מזה, ולכן הוא צריך להתחשב איך שהדברים מתקבלים.

[שמעתי שהגר"א או המגיד אמר על המגיד מדובנא, שיש עולמות עולמות ויש עולם המשלים ושם נשבה] כן, יש משל מפורסם של מהבעל שם טוב[פב] שנכנסים מחומה לחומה ולכל חומה יש שני סוגי השפעה שלא תתקדם הלאה, אחד חיובי ואחד שלילי, מבטיחים ומפתים אותך להישאר שם עם כל מיני רוח הקודש.

סילוק עיקר שכינה על ידי החטא

אם כן, כל שבעת הרקיעים הם בחינת השמים, מדרגות של תורה. אם השכינה נמצאת שם היא אינה בארץ איפה שהיא צריכה להיות, גם לא "עיקר שכינה". עיקר שכינה הוא בחינת מעשה, הארץ היא בחינת מעשה. כאשר עיקר גילוי האלקות הוא בארץ הדרגה של שכינה היא דרגה שלפני הצמצום. היות שזו דרגה שלפני הצמצום, כמו שדברנו בפעם הקודמת, לכן בכחה לנצח את כולם, ואין מצב של "חזק ממנו" חס ושלום.

אם זו שכינה שאחרי הצמצום יכול להיות מצב של "חזק ממנו", ה' ישמור, בגלל שהקליפות באות מהרשימו ומהמקום שלא נגע בו הצמצום. יש בקליפות תוקף של לפני הצמצום. לכן אם גילוי השכינה הוא רק דרגה שאחרי הצמצום הוא לא יכול לנצח אותם. אבל אם "עיקר שכינה" שמתגלה הוא לפני הצמצום – הוא מבטל את כל החיצונים. [זה עצמות?] כן, זה גילוי עצמות. גם את זה נסביר. זה לא גילוי שיש בו ירידה, זהו גילוי עצמי, גילוי שלא יורד מההעלם.

דִּכְשֵׁם שֶׁעִקַּר שְׁכִינָה בְּתַחְתּוֹנִים הוּא בעוה"ז דַּוְקָא, הִנֵּה כמו"כ הוּא בְּהַסִּלּוּק דְּעִקַּר הַסִּלּוּק הוּא מָה שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מֵהָאָרֶץ דַּוְקָא, שֶׁזֶּה נַעֲשָׂה ע"י חֵטְא עה"ד, שעי"ז נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מֵאֶרֶץ לָרָקִיעַ, וְזֶהוּ ג"כ הַטַּעַם שֶׁאֵינוֹ מְצָרֵף (בְּהַמַּאֲמָר) חֵטְא עה"ד עִם הַחֲטָאִים דקּין וֶאֱנוֹשׁ וְחוֹשֵׁב זֶה בפ"ע [הוא מדבר על חטא עץ הדעת בפני עצמו, שהוא עיקר החטא, לא כמו במדרש, שלכל אחד יש ערך שוה], לְפִי שֶׁבְּהַחֲטָאִים דַּקִּין וְאָנושׁ נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מֵרָקִיעַ לָרָקִיעַ, מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּחֵטְא עה"ד שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מֵאֶרֶץ לָרָקִיעַ, שֶׁלְּבַד זֹאת שֶׁהַסִּלּוּק מֵהָאָרֶץ, זֶה בְּעִקַּר נוֹגֵעַ לָנוּ [אנחנו הרי בארץ, אז כאילו זה נוגע לנו. חוץ מזה], הִנֵּה זֶהוּ גַּם עִקַּר עִנְיַן הַסִּלּוּק.

הוא אומר שחוץ מהעיקר שמצד הגברא, הוא גם עיקר מצד החפצא, שלבד זאת שהסילוק מהארץ בעיקר נוגע לנו, כלומר מצד הגברא הוא עיקר הסילוק, שהסתלק ממנו, אבל גם לגבי השכינה הוא עיקר הסילוק.

סוד המשולש בדורות הסילוק וההמשכה

(וּמַמְשִׁיךְ בַּמַאֲמָר) וְאַחַ"כ עָמְדוּ ז' צַדִּיקִים וְהוֹרִידוּ אֶת הַשְּׁכִינָה לְמַטָּה, אַבְרָהָם זָכָה וְהוֹרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה מֵרָקִיעַ ז' לו' כו' (וּמְקַצֵּר בָּזֶה [לא מביא את כל הדורות שכתוב במדרש] וּמְסַיֵּם) עַד כִּי מֹשֶׁה שֶׁהוּא הַשְּׁבִיעִי ([והוא כותב בסוגריים, שלא כתוב במדרש] וְכָל הַשְּׂבִיעִין חֲבִיבִין) הוֹרִידו לְמַטָּה בָּאָרֶץ. דְּעִקַּר עִנְיַן הַהַמְשָׁכָה הוּא ע"י מֹשֶׁה, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה דַּוְקָא הוֹרִידוֹ לְמַטָּה בָּאָרֶץ, דִּכְשֵׁם שֶׁבְּעִנְיָן הַסִּלּוּק מלמטלמ"ע הֲרֵי הָעִקָּר הוּא בְּחֵטְא עה"ד שֶׁנִּסְתַּלֵּק מֵהָאָרֶץ כַּנַ"ל, הִנֵּה כמו"כ הוּא בְּעִנְיַן הַהַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, עִקַּר עִנְיַן הַהַמְשָׁכָה הוּא לְמַטָּה בָּאָרֶץ דַּוְקָא, דִּלְבַד זֹאת שֶׁהַהַמְשָׁכָה לְמַטָּה בְּעִקַּר נוֹגֵעַ לָנוּ [עכשיו הוא אומר אותו דבר – לא רק מצד הגברא, שנוגע לנו שהמשיך לנו], הִנֵּה זֶהוּ גַּם [כן] עִקַּר עִנְיַן הַהַמְשָׁכָה. וְזֶה נַעֲשָׂה ע"י מֹשֶׁה דַּוְקָא. וְהַטַּעַם לָזֶה מְבָאֵר בְּהַמַּאֲמָר בּמֻּסְגָּר [מה הזכות והענין המיוחד של משה רבינו? שהוא שביעי], כִּי כָל הַשְּׂבִיעִין חֲבִיבִין.

[יש מקור להסבר שמשה היה דור ה-26, הרכב של 20 ו-7 (כאשר הדור ה-20 עולה לכאן ולכאן, תחילת ישראל והדור ה-20 מאדם הראשון.)?] חשבתי שהתכוונת משהו אחר, שה-26 תיקן את ה-1 ואז הוא חל עליו, חיבור 26 ו-1 יחד 27; 25 פלוס 2 – 27; ככה עובד ההגיון של משולש. כמה שוים כל המספרים מ-1 עד 26? חצי 26 פעמים 27. חיבור המספרים מ-1 עד 26 הוא 13 פעמים 27. זה נקרא שכל של משולש – n * n + 1 / 2. באמת בתורה רואים את ה-27 שנבלע בתוך ה-26, זה מה שיהושע כתוב בתורה. מה שהיה ראוי להיות, ספר יהושע אפילו מצורף לחמשה חומשי תורה. [אם משה היה נכנס לארץ משה רבינו היה כותב את ספר יהושע והוא היה מצורף] כן.

יהושע – דור שמיני או התחלה חדשה

רק עוד רעיון אחד: אמרנו שהשביעי כאן מתייחס לתיקון הראשון, חוזר לאדם הראשון. מה באמת יהושע עושה, שהוא אחרי משה, מה הוא מתקן? משה מתקן את חטא אדם הראשון אז מה נשאר ליהושע? לפי השכל הזה צריך לחפש איזה חטא לפני חטא אדם הראשון. או שזה החטא של הקב"ה, או שזה החטא של הארץ, במעשה בראשית הארץ חטאה. מיעוט הירח היה ביום רביעי, החטא של הארץ היה ביום שלישי, "תדשא הארץ דשא... עץ פרי"[פג], היא לא קיימה את הציווי של "עץ פרי", רק "עץ עשה פרי"[פד].

הדבר קשור עם חטא אדם הראשון, בגלל שעץ הדעת נשאר היחיד שהארץ לא חטאה, הוא היה בסדר, ואדם קלקל גם אותו, זה היה עץ פרי היחיד. [הנחש פיתה אותו, תראה גם העץ טעים] כן. אז מסתמא יהושע בא לתקן את החטא הזה. זה ענין הכניסה לארץ, לתקן את הטבע. מהו חטא הארץ? בכלל זהו חטא שלא מובן בכלל על פי פשט, כל הראשונים והאחרונים מדברים על זה. יש לארץ בחירה לחטוא? תיקון חטא הארץ הוא מה שדיברנו בפעם הקודמת. זה נקרא תיקון הטבע של העולם. זה הענין של יהושע שנכנס לארץ.

[לפני שהוא נכנס הוא היה "פני לבנה"[פה]. כמו שלגבי משה אמרת שיש שתי תקופות. תיקון חטא מיעוט הלבנה] כן.. [הולך אחורה] זה הולך אחורה. קודם, בזמן משה, יהושע בפני משה הוא תיקון חטא הלבנה, וכשהוא נכנס לארץ הוא תיקון חטא הארץ. [ראשי תבות יהושע הם "יקומון הקיצו ורננו שכני עפר"[פו]] כן, זה הדור השמיני שענינו להפוך את הטבע. עוד פעם, עד שש הוא בתוך הטבע בלי יכולת להפוך ולשנות את עצם הטבע; שביעי הוא שלמות הטבע העכשווי; ושמיני הוא כמו יום ראשון של שבוע הבא, להתחיל טבע חדש, לברוא את העולם מחדש. שביעי הוא השבת של עולם הזה, כמו השמיטה, והשמיני הוא כבר עולם חדש.

[אז באמת מה ההבדל בין עיקר שכינה שבמשכן לבין הכניסה לארץ?] כמו שדיברנו, קודם צריך לשנות את הטבע בתוכנו, אחר כך אפשר לשנות את טבע העולם. אי אפשר לשנות את טבע העולם ללא שינוי הטבע בתוכי. לכן התיקון של יהושע לא חל כל כך. התיקון הזה של הארץ תלוי קודם כל בתיקון המשכן, לפני שמגיעים לבית הבחירה, לירושלים, שהמשכן ילך איתנו. קודם יש מצב שהמשכן דהיינו השכינה הולכת איתנו, נוסעת איתנו. על זה דיברנו פה שלשום[פז]. [כתוב בפסוק "הים ראה וינס הירדן יסב לאחור"[פח], נראה שהירדן אצל יהושע קצת הסכים, לעומת הים שברח] אצל יהושע יש יותר תיקון הטבע מיניה וביה.

הנס הכי גדול אצל יהושע הוא "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון"[פט]. יש פה כמה דברים: שמש וירח ביחד, וזה שינוי טבע הכי גדול שהיה, יותר אפילו מקריעת ים סוף. אז מה שחז"ל דורשים[צ] שגם בדור של משה היה דבר כזה אבל בהעלם, זהו יהושע שכלול בתוך משה, שינוי של הטבע [באותו יום היה גם שתוף פעולה, שהם היכו מלמטה וה' מלמעלה] גם אצל דבורה, בשירת דבורה כתוב אותו דבר, ש"הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא"[צא], גם אצל סיסרא אותו הדבר, נלחמו ביחד. לפי הרבה אנשים אלו הצלחות מעופפות שירדו מן השמים לעזור להילחם.

מה רציתי לומר? שלפני כמה חודשים למשל דיברנו על תקופות ביהדות. בזהר כתוב[צב] שיש ראשי אלפי ישראל, יש חכמים, נבונים, חסידים, גבורים, מארי תורה, נביאים, חוזים, צדיקים, מלכים. ניסינו להקביל אותם בהיסטוריה לתקופות שונות, והגענו לכך שלחסידות קראנו 'תקופת הצדיקים', ומה שרוצים עכשיו הוא לעבור לתקופה המלכים[צג]. המחלוקת שיש לכאורה בין שתי הגישות, בין חב"ד ל'מרכז', היא האם יש פער ואין באמצע, שכאילו רק העם נמצא, חומר הגלם, עם מסביב לעצמו, כאילו שתקופה נפסקת ויש איזו אתערותא דלתתא מצד העם עד שזוכים לראשית התקופה הבאה, שזה לפי שיטה אחת בראשונים, שיטת הרמב"ן שיש אין מוכר בין יש ליש, או לפי שיטת הרמב"ם אמרנו שלא צריך להיות אין מוכר בין יש ליש, דהיינו שהתקופות יכולות להתחבר ולהשתלב לגמרי, שממש סוף הצדיקים הוא-הוא תחילת המלכים, או שצריך להיות גמר לצדיקים, ה' ישמור, ואז מתחילים משהו אחר, כעבור פרק זמן.

נכון, יש מאמר האומר "עד שלא שקעה שמשו של זה זרחה שמשו של זה"[צד], ובכל זאת, כשמסתכלים למשל בספר שופטים רואים כל מיני תקופות של חלל-הפסק בין אחד לשני. לפי שושלת הקבלה לא היה הפסק. אז לפי התפיסה הזאת צריך לומר שמצד החיצוניות רואים את ההפסק בין הכוכבים הגדולים, ובפנימיות "עד שלא שקעה שמשו של זה וכו'". זה הרי דרוש, כמו כל חז"ל, מצד הפנימיות. מצד הפנימיות יש איזה ענין של "עד שלא שקעה... זרחה".

[אז באמת יכול להיות שמצד שקיעת השמש יסתלק לגמרי] האמונה שמאמינים בצדיק שכבר מת נקראת "זורח הוא שם"[צה], כתוב בפסוק בקהלת, "וזרח השמש ובאה השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", למטה, ככה מסבירים בחסידות. זהו ה"צדיק דאתפטר"[צו], שעדיין זורח, ולהפך לפעמים ביתר שאת ויתר עז, מאשר זרח כשהיה על פני האדמה.

לעניננו, לגבי השמיני, מתי הוא נפסק? צריך לומר שאם מתחילים שושלת חדשה, כמו שרבי היה שביעי להלל הזקן ונמשך עוד כמה דורות עד סיום התלמוד ירושלמי, ואחר כך לא רואים יותר את השושלת הזאת. כך כל תקופה, יש תנאים, אמוראים, הגאונים, הרמב"ם שהפסיק אותם, התחיל משהו חדש. [הרמב"ם הפסיק אותם באקטיביות, גם לשעבר, לא רק בהווה, לעומת תנאים ואמוראים שהפסיק אותם רק בהווה] כן, זה הפסיק כמה דורות למפרע, קודם.

שוב, אז ברגע שיש דבר כזה, זה כבר לא שמיני מתקן לפני הראשון. הראשון הוא כך, שאם אתה מתחיל משהו חדש, שושלת חדשה, כאן בארץ רוצים להתחיל משהו חדש, צריך להתאבק ולהתמודד עם ההווה ממש. זה משהו מאד אמתי, שהוא גם המניע שמחייב את החידוש.

מה הכח המניע שמחייב את החידוש? כמו אצל הרמב"ם, למה הוא לא אוהב את הגאונים? בגלל שהם חיים בעבר, הגיע מצב בהווה כל כך אחר מאשר בראש שלהם שצריך משהו חדש בשביל להתמודד עם ההווה. אחר כך, הבן של החדש כבר מתרגם את תיקון ההווה של אבא שלו, שיתלבש גם דור שלפני אבא שלו. האבא הראשון התחיל לתקן את ההווה ממש. הוא שכח, "שכחי... בית אביך"[צז]. הראשון הוא כמו אדם הראשון עליו נאמר "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"[צח], מה זה "ודבק באשתו"? בהווה, בבעיות של ההווה, זו אשתו. עוזב את אביו ואת אמו, הוא דבק באשתו "והיו לבשר אחד", הוא דבק במציאות של עכשיו.

אחר כך הבן שלו כבר רוצה לקחת את החידוש של האבא, ואתו ומכחו הוא יורד מצד אחד, אבל הוא גם יורד דור למפרע לתקן, לפי השיטה הזאת, להסביר את העבר, דור אחד לפני העבר, וכך הלאה. כך זה נמשך עד שמגיעים לארץ. כלומר, עד שהאור הזה כל כך מתעצם, עד שהוא חוזר לאדם הראשון לתקן אותו. כלומר, שהוא תיקן את הכל.

ברגע שהוא תיקן את הכל זו השאלה – מה יהושע עכשיו עושה? האם הוא עושה משהו שעכשיו הוא צריך לתקן לפני הכל, עוד לפני אדם הראשון, או שהוא יתחיל עוד פעם משהו חדש לגמרי, איזו התחדשות שחוזרת להווה. זו השאלה של כל יום ראשון בשבוע, כשהיום השמיני הוא זה שגם נעשה יום ראשון – מהו יום ראשון? האם הוא יום ראשון או יום שמיני?

בכל זאת, כאן לפי המאמר הזה משה הוא השביעי, הוא כאילו הסוף, זה נקרא גדלות ב' אצל משה. עיקר הסוד היום שהוא גדל פעמיים. קודם כתוב "ויגדל הילד"[צט], רש"י מביא את זה[ק], אחר כך כתוב "ויגדל משה ויצא אל אחיו"[קא]. זה בדיוק מה שדברנו קודם, מתי מתחילה ההמשכה למטה – "ויגדל הילד" הוא כאשר עדיין בבית פרעה, הוא מתחנך שם ועדיין ולא מקבל מינוי, ואז כמו שדברנו קודם, הוא יכול להיות גדול וצדיק אבל לא משפיע על המציאות בכלל, לא מתקן, להפך – האור מסתלק אתו, הוא גדל ועדיין השכינה מסתלקת. והמפנה הוא ה"ויגדל" השני, "ויגדל... ויצא אל אחיו". השני הוא לגדולה ממש, מינהו על ביתו, ואז הוא יוצא לאחיו ומתחיל לדאוג להם. ואז בגדלות ב' הוא מתחיל להוריד את השכינה למטה. בגדלות א' שלו, עם כל הגדלות, התנועה היתה בהסתלקות.

[אז מה משני הדברים האלה יהושע היה?] יהושע כנראה שהיה יותר מדי המשך. אם מדברים על יהושע עצמו, זה מה שחז"ל אומרים[קב] שהתרשל בירושת הארץ, הוא פחד יותר מדי לחדש, כל הזמן הוא היה מאופק, כמו יוסף אביו. אבל לבכי של ההתגלות-הפריצה הוא לא זכה. כלומר שהוא היה יותר שמיני, לכן הוא גם כתוב בתורה, והוא גם המשיך. [יש הרבה פסוקים בתחילת ספר שופטים – בטח במנטליות של יהושע – שעד כאן דור המדבר, אחרַי אתם מתחילים התחלה חדשה] כן, הוא כאילו פספס את היכולת שלו עצמו להיות ההתחלה החדשה.

בכל זאת, כמובן שלתפוס את הקצה השני הוא גם כן חטא, רק להיות השמיני. אם השמיני רק רוצה להתנכר מהקודם ועכשיו להתחיל שושלת חדשה, משהו חדש, יכול להיות שזה גם כן חטא, יכול להיות שזה יותר חמור מהחטא של יהושע – יותר מדי השמיני ופחות מדי ראשון.

זה היה פרק ב'. עכשיו אנחנו יכולים לרוץ כבר.

לעבור מצדיקים למלכים

[באיזה גיל הרבי הקודם הסתלק] בגיל 70. [לפני הסתלקותו היה דיבורים מי היורש?] לא, רק כמה רמזים כמו הרמז הזה ועוד כמה רמזים. היו שני חתנים, זה ברור שיהיה פה יורש. האמא, אשתו של הרבי הקודם היתה לוחמת בעד הגיס הגדול. [היתה מלחמה לפני ההסתלקות?] גם אחריה לא היתה מלחמה בין החסידים אף פעם, אולי בתוך המשפחה היתה קצת מלחמה, אצל האמא, האמא והבנות [מי אמר שהרבי צריך להיות?] קודם כל זה היה ברור לכל בר דעת מי צריך להיות, זה קודם כל. שנית, גם שם וגם פה בארץ היו כינוסים של גדולי חב"ד, הרבנים כמו הרב זוין כאן וגדולים של אז והצביעו ובחרו את הרבי. גם חמי השתתף בזה, פה בארץ, וגם מאד היה גורלי וחשוב.. [וכמה-כמה זה יצא?] לא יודעים. עוד הפעם, הרבי הביא אותנו לשטות דקדושה כזאת, שבאמת אף אחד לא חושב על זה. כל הדבר הזה כמו שאמרנו הוא להביא לשטות דקדושה. [ברביים הקודמים המחשבה כן היתה קיימת?] היו בנים כל פעם. [לפני ההסתלקות] אז ידעו שיש בנים, בנים ראויים, תמיד היו בנים. אצל הצמח צדק כל אחד הלך אחר כך אצל מישהו אחר. [הצמח צדק גזר את זה?] לא יודע עד כמה היה ניחא דעתיה, הוא רצה שכל אחד יהיה רב, שכל אחד יהיה רבי? אולי כן.

[האם קיימת בתודעה של הציבור שיהיה אחרית לתקופת הצדיקים] היום לא יודע אם יאמרו את זה בסגנון שאמרתי, אבל ברור לכל חסיד שהוא רוצה היום שהתקופות יעברו. מה רוצים? הצדיקים יעברו למלכים – רוצים שהרבי יהיה מלך, זה פשוט. לגבי הממשיך גופא, אפילו לפני 30 או יותר מ-30 שנה, שעיתונאי אחד שאל את הרבי – וזה פורסם אז – "מי יהיה אחריך?", שאין ילדים כאן, העיז לשאול, הרבי ענה, פעם אחת לפחות, אולי כמה פעמים, הוא רק היה בן 50, ש'אני מתכונן מאד להאריך ימים'...

ד. הקשר בין הדור הראשון לדור השביעי

מעלת מסירות הנפש של אברהם אבינו

טוב, הלאה:

ג) וְהִנֵּה מִלְּשׁוֹן רז"ל וְכָל הַשְּׂבִיעִין חֲבִיבִין וְלֹא כָּל הַחֲבִיבִין שְׁבִיעִין [נחשוב לשון חז"ל^[קג]. לא כתוב שמי שהוא חביב, כלומר קודם הוא חביב, שאז היה משמע שבזכות עצמו הוא חביב ואז עושים אתו איזו השגחה שמפילים אותו במקום השביעי. אלא כתוב ש"כל השביעין", שמי שנפל גורלו ללא שום זכות במקום השביעי, כמו מעשר בהמה, בלי שום בחירה מצד האדם, רק הוא נפל שביעי, כבר יש בדבר הזה גופא יש בעצם השביעיוּת שלו חביבות], מוּכָח מִזֶּה שֶׁעִקַּר הַמַּעֲלה הוּא זֶה שֶׁהוּא שְׁבִיעִי [לא שהוא חביב מצד עצמו, שהוא שביעי], וּמִפְּנֵי זֶה שֶׁהוּא שְׁבִיעִי מִצַּד זֶה הוּא חֲבִיבוּתוֹ, הַיְנוּ שֶׁחֲבִיבוּתוֹ אֵינוֹ מִצַּד עִנְיָן הַתָּלוּי בִּבְחִירָתוֹ רְצוֹנוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, כ"א בְּזֶה שֶׁהוּא שְׁבִיעִי, שֶׁזֶּה בָּא מִצַּד הַתּוֹלָדָה, ובכ"ז הִנֵּה כָּל הַשְּׂבִיעִין חֲבִיבִין [אף על פי כן, שאף על פי שלא תלוי בבחירה שלו האמת שהוא חביב]. וְלָכֵן זָכָה מֹשֶׁה שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ.

וְהִנֵּה בֵּאֵר כ"ק מו"ח אַדְמוֹ"ר (בִּתְחִלַּת בּוֹאוּ לְאָמֵרִיקָה) שֶׁגַּם בְּעִנְיָן דְּהַשְּׂבִיעִין חֲבִיבִין נִכָּר מַעֲלַת הָרִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי כָּל עִנְיַן שְׁבִיעִי הוּא שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לָרִאשׁוֹן.

אתה שביעי, אם אתה רוצה שתחול עליך חביבות השביעי – צריכה להיות גלויה אצלך מעלת הראשון. בגלל שאם אתה שביעי בענוה, זו הענוה של משה רבינו, שכל היחודיות שלך נובעת לא מעצמך, לא בזכותך, רק מכח הראשון, שנפל בגורלך להיות השביעי, באמת מתקיים אצלך "כל השביעין חביבין". (אפשר להוסיף שהוא באמת דור השביעי, הוא לא רק חתן, כמו הגיס השביעי שהוא רק חתן, הוא השביעי) הוא באמת השמיני, עוד דור אחד.

וּבֵאֵר אָז מַעֲלָתוֹ שֶׁל הָרִאשׁוֹן שֶׁזֶּהוּ אַבְרָהָם אָבִינוּ [על זה דברנו כמה וכמה פעמים, זו ממש שיטת הרמב"ם. כל הראש של הרמב"ם, שכל הגדולה, וכלשון הרמב"ם, כל שה' עשה את משה רבינו הוא בזכות אברהם אבינו, זה ממש לקוח מהרמב"ם, שאין למשה שום דבר, רק שנעשה בגלל אברהם אבינו], מִפְּנֵי עֲבוֹדָתוֹ [מי עבד קשה? אברהם אבינו עבד קשה], וְשֶׁהָיְתָה עֲבוֹדָתוֹ במס"נ [מי מסר את נפשו? אברהם אבינו מסר את נפשו ונתנסה בעשרה נסיונות עד העקדה].

וְאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בָּזֶה עֲדַיִן, וּמוֹסִיף עוֹד [הרבי הקודם] (אַף דְּלִכְאוֹרָה אי"ז נוֹגֵעַ שָׁם לְגוּף הָעִנְיָן) דְּאֹפֶן הַמְסִירַת נֶפֶשׁ שֶׁלּוֹ הי' שֶׁלֹּא חִפֵּשׁ מס"נ [יש אחד מחפש מסירות נפש, ויש מסירות נפש שהיא כל כך טבעית שבתודעה אתה לא מחפש מסירות נפש. זה ההבדל בין אברהם אבינו לבין רבי עקיבא. אברהם אבינו בעצם לא חיפש הזדמנות של מסירות נפש. ודי למבין שזה גם שייך לנו קצת], שֶׁזֶּהוּ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין המס"נ דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ להמס"נ דר"ע, דהמס"נ דר"ע הי' וּוְאָס עֵר הַאַט גַּעֲזוּכָט מס"נ [רבי עקיבא חיפש מסירות נפש[קד]], מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ [מתי כבר תזדמן לי מסירות נפש. אצלו מסירות נפש היא ענין, גילוי היחידה שבנפש], משא"כ בְּאַבְרָהָם הִנֵּה המס"נ שֶׁלּוֹ הי' בְּדֶרֶךְ אַגַּב

יש לו ענין, יש לו שליחות, וזה שהם דורשים ותובעים ממנו מסירות נפש הוא בדרך אגב. אם צריך מסירות נפש גם את זה יש לו. מה הכוונה בדרך אגב? שיש לך באמתחתך כל מיני אפשרויות, אתה יכול לשחק איך שהשעה דורשת. אז דבר שהוא בדרך אגב הכוונה שאתה בטוח שמסירות הנפש גם נמצאת אצלי ולעת הצורך אני מוציא אותה מהאמתחת, אבל לא שזה מה שאני מחפש בחיים.

עברית – חפצא; אידיש – גברא

[מי כתב את המאמר עצמו? זה הרבי כתב? או המניח?] לא, המניח. [הרבי אמר באידיש את כל המאמר?] הרבי אומר הכל באידיש, אבל יש משפטים עסיסיים מיוחדים שגם המניח מבין שצריך לשמור ולכתוב באידיש. המניח מתרגם את הכל לעברית חוץ ממשפטים מיוחדים שמובן שצריכים להיות במקור.

[למה לא שמו תרגום בסוגריים?] קודם כל, יש שני סוגי אידיש: יש אידיש שהיא תרגום אידיש למה שהיה כתוב קודם, כמו כאן במקרה הזה. אז למה צריך לתרגם לאידיש? מי שדובר אידיש מרגיש את זה יותר באידיש מאשר בעברית. יש משפט כזה שיותר מודגש וממילא יותר מורגש באידיש, ויש כמה משפטים שלכתחילה הכל באידיש. לא מנסים אפילו לומר אותם בעברית, יותר מדי קשה לומר את זה בעברית. אם תרצו לשמוע על זה באריכות תשאלו מחר את דניאל[קה]. הוא יכול לתת שיעור מאד-מאד יפה על אידיש ועברית, ואיך שאתחלתא דגאולה תהיה כאשר נוכל לומר האת הדברים עם כל הכח הנפשי של האידיש גם בעברית, אז זו "אתחלתא דגאולה".

[הרבי הוא דור שמיני, אבל דור שביעי בחב"ד] הוא הרבי השביעי בחב"ד, והוא הדור השמיני, הרבי השביעי. הוא דור שמיני בן אחר בן מהצמח צדק.

[יחסית למה שכתוב בספרים אחרים בחב"ד יש פה יותר אידיש] נכון, יחסית יש קצת יותר, בגלל שזה יותר נפשי, אלו באמת מאמרים נפשיים, ככל שהמאמר יותר בנפש יש יותר אידיש, זה הכל. אידיש היא בחינת הגברא של היהודי, ועברית החפצא של לשון הקודש. לכן יש שאלה אם מותר לדבר עברית בעניני חול, עניינים שלך, או רק בעניני שמים. [בסוף הכריעו שרק בענייני חול מותר, ובעניני שמים צריך לדבר ב...] באידיש... הסברא היא ככה, וזו גם האמת שכל דבר שהוא חפצא דקדושה הוא ממש חפצא דקדושה, אז גם הקדושה שבו מתלבשת ומתייחסת לחפצא של המציאות. כמו ששם כל דבר בלשון הקודש הוא עיקר החיות והמציאות שלו. שולחן – זה השולחן, לא טיש. טיש הוא לא השולחן הזה, אבל מה זה טיש? טיש עושה אצלי איזו מין התפעלות כלפי השולחן. לשון תרגום מתוקנת, כמו באידיש, שמשתמשים בה באמונה בה' מבטאת טוב את הגברא, היא תיקון הגברא. זו בחינה מדרבנן. ידוע שכל דרבנן הוא לתקן את הגברא, ואילו דאורייתא הוא לתקן את החפצא, לכן התורה נאמרה בלשון הקודש.

עכשיו שאלה: אם בענייני הגברא שלי, שהם עניני החול שלי, ראוי להשתמש בלשון הקודש? באמת כאשר נתקן את לשון הקודש קודם כל יהיה יחוד בין גברא וחפצא, בין סובב כל עלמין לבין ממלא כל עלמין. החפצא הוא הסובב, הגברא הוא הממלא. אצל יוסף ודוד, יוסף הוא החפצא, ודוד הוא הגברא, וכשיהיה יחוד ביניהם – ודאי וודאי העיקר יהיה רק לשון הקודש. דוד מייצג את נפש העולם, הוא הלב של העולם, מדרבנן – "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"[קו], ויוסף הוא תורה שבכתב. הגברא שלו קשור לחפצא של המציאות בעצם. יש הרבה עוד על זה. לכן באמת, זה קצת לימוד, אנחנו תמיד מתלבטים על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד לפי הפירוש שהתקבל אצל החוגים של 'מרכז' מהרב חרל"פ וכל השאר שתיקון הגשמיות איכשהו מייחסים את זה למשיח בן יוסף [לכאורה פשט גמור] הדרך היחידה, זה נושא גדול שלא רוצה לתפוס את זה עכשיו [זה גם שיחה של הרבי] גם בשיחה כן[קז]. הענין הוא שבאמת יוסף שייך לחפצא של המציאות, כלומר, נכון לומר שהוא מתקן את החפצא, ואילו דוד שייך לתיקון המודעות, הגברא. יוסף הוא בשביל החפצא, בשביל המדינה, שהכל יפעל כמו שצריך, הכל ילך בסדר.

ענוותנותו של משה רבינו גם מאברהם אבינו

נחזור: המשפט כאן הוא רק תרגום, יש לפעמים שרק אומרים באידיש מה שכבר נאמר בעברית ויש לפעמים שזה משהו אחר. כאן זו רק חזרה על מה שאמר קודם, שר' עקיבא חיפש מסירות נפש.

דְּאַבְרָהָם יָדַע שֶׁעִקַּר הָעֲבוֹדָה הוּא כמ"ש וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם, א"ת וַיִּקְרָא אֶלָּא וְיַקְרִיא, אָז יענער זְאָל אויך שׁרייען ["יקריא" הוא גם כותב באידיש, שלא מספיק שאני קורא "אל עולם", אני צריך להשפיע-לפעול, שגם הוא, האחר, יצעק "אל עולם"], וְאִם נִצְרָךְ לָזֶה [מה שאמרנו קודם] בְּדֶרֶךְ אַגַּב מס"נ, הִנֵּה גַּם זֶה יֶשְׁנוֹ [גם מסירות נפש יש לי, אבל לא שאני הולך עליה, מחפש אותה]. וכ"כ גָּדְלָה מַעֲלַת עֲבוֹדָתוֹ והמס"נ שֶׁלּוֹ [של אברהם אבינו], עַד אֲשֶׁר גַּם מֹשֶׁה מָה שֶׁזָּכָה שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ הוּא מִטַּעַם [שהוא בסך הכל שביעי לאברהם אבינו] כִּי הַשְּׂבִיעִין חֲבִיבִין, שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לָרִאשׁוֹן. והקב"ה א"ל (לְמֹשֶׁה) בִּמְקוֹם גְּדוֹלִים (אַבְרָהָם) אַל תַּעֲמֹד,

[איפה זה נאמר?] כנראה במצרים, אני חושב שזה שייך לפרשת השבוע, בסוף אולי שמתלונן לקב"ה "למה הרעת לעם הזה"[קח], לא זוכר בדיוק. ה' אומר לו "במקום גדולים אל תעמוד"[קט]. יש עוד מאמר "חבל דאבדין ולא משתכחין"[קי], שה' אמר למשה רבינו.

לגבי "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[קיא] יש מחלוקת בספרי[קיב] אם הוא גדול גם מאברהם, אם הוא ענו מאד גם ביחס אליו, או שהאבות גדולים ממנו. שם יש מחלוקת, אבל כאן לפי ה"במקום גדולים" ברור שיש גדולה לעבודת אברהם יותר מאשר משה. אפשר לומר שאפילו במקום המחלוקת היא רק לגבי ענוה, היות שלו נאה ולו יאה ענוה, שענוה היא הדבר הזה גופא שמכיר במעלת הראשון. כאן זו ענוה כלפי העבר. אדמו"ר הזקן אומר[קיג] שהענוה של משה רבינו היא גם כלפי העתיד, שהוא הסתכל בעתיד ברוח הקודש וראה כמה מסירות נפש תהיה בדור האחרון של עקבתא דמשיחא, ולפי היהודים הפשוטים של הדור האחרון הוא התבטל בפניהם. רואים שהענוה של משה רבינו היא בפני מי שאיננו פה, שהוא ענו בפני הקודמים וענו בפני העתידים להיולד. שם אפשר לומר שאולי בכך הוא יותר מכולם. אבל לגבי עצם הגדולה, העבודה במסירות נפש, אפשר לומר שלכולי עלמא "במקום גדולים אל תעמוד", שאברהם דווקא נקרא "האדם הגדול בענקים"[קיד], "הגדול" היינו "אלהי אברהם"[קטו].

השראת רוח הקודש אפילו על גוי

וְהִנֵּה אַף כִּי גָּדְלָה חֲבִיבוּת הַשְּׁבִיעִי וְאֵין זֶה בָּא לֹא ע"י בְּחִירָה וְלֹא ע"י עֲבוֹדָה, כִּי אִם פְּאַרְטִיקָעָרְהִייִט ["פארטיקערהייט" הוא דבר גמור, מושלם, נותנים לך אותו גמור לגמרי] מִצַּד הַתּוֹלָדָה, מ"מ אֵין בָּזֶה הַגְבָּלָה שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁנִּפְלֵאת הוּא [אי אפשר לומר שרק כמה באותו דור השביעי זוכים לזה, שזה משהו פלאי], וְאֵינוֹ שַׁיָּךְ אֶלָּא לִיחִידֵי סְגֻלָּה, כ"א ע"ד שֶׁמְּבֹאָר בְּתַנָּא דב"א (פ"ט ופכ"ה) וּמוּבָא בדא"ח שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל וַאֲפִ' עֶבֶד וַאֲפִ' שִׁפְחָה יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ לְהַשְׁרָאַת רוה"ק,

הוא מביא כאן למטה בהערה ששם משמע לפי גרסא אחת שאפילו גוי . הוא מקשה מהגמרא בבבא בתרא,  שם כתוב[קטז] שלכולי עלמא אין השכינה שורה על עובדי עבודה זרה, ובתנא דבי אליהו כתוב[קיז] שאפילו עובד עבודה זרה [מסתמא כתוב גוי] בתנא דבי אליהו? [אולי גם בבבא בתרא] באמת ברמב"ם באגרת תימן משמע שגם הגוי יכול להיות נביא, צריך עיון. לגבי נבואה גוים צריך עיון אם זו המסקנא, צריך לעיין. מה כתוב בתנא דבי אליהו? "הכל לפי מעשיו". כמו המלך הכוזרי עצמו ש"כוונתך רצויה ואין מעשיך רצויים"[קיח], כלומר שיכול להיות גוי כזה שלפי מעשיו הטובים הוא באמת מחסידי אומות העולם וזוכה לרוח הקודש.

איך שלא יהיה, יהודי ודאי יכול, כל אחד ואחד יכול לזכות בהשראת רוח הקודש, אפילו עבד ואפילו שפחה. ראיתי משהו בר"ן[קיט] שאפשר ללמוד אפילו קל וחומר: יש בעבד ושפחה מעלה לגבי גוי, שהם כבר התחייבו מצות כמו נשים, והצטרפו-הצטופפו בנחלת ה', הם יהודים לכאורה. אבל יש גם מעלה בגוי לגבי עבד ושפחה, מי יודע? [הוא יכול להתגייר, וגם יש לו יחוס] העיקר הוא אישות. לגבי אישות – עבד ושפחה אפילו הר"ן כותב שהם כבהמות[קכ], שעבד יכול להתחתן עם אמא שלו. יש נשים שמתלוננות שאין שיווי זכויות לנשים בתורה, שאיש יכול לשאת הרבה נשים ואשה לא יכולה לשאת הרבה גברים, אבל יש לה תקנה – אחת כזאת יכולה להתגלגל להיות שפחה ואז היא יכולה לשאת הרבה אנשים, הרבה גברים, בזה היא גרועה מגוי, עובד עבודה זרה. אצל גוי גמור, אפילו עובד עבודה זרה, לא יכולה אשה להתחתן עם יותר מגבר אחד באותו זמן, מה שאין כן שפחה, האדון יכול למסור אותה להרבה עבדים באותו זמן. לגבי אישות גם עבדים וגם שפחות הם בבחינת הפקר גמור, יותר מאשר גוים.

מה זה שייך לנבואה? נבואה היא יחוד הדיבור, על דרך אישות. כמו שחז"ל ממשילים[קכא], שאצל בלעם ה' הלך כמו אחד שהולך בהחבא אל הפילגש שלו ואצל משה הוא כמו שהולכים אל האשה הקבועה. כל ענין הנבואה הוא בחינת אישות בין הקב"ה לבין הנביא, בעל רוח הקודש.

בכלל מה זה אומר לנו? שבשביל לזכות ברוח הקודש – עיקר הזכות תלוי במציאת חן, לא במצוות דווקא, כמו אצל אחשורוש. "תר נערה ונערה"[קכב], עושים כל מיני הכנות "ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים. ובזה הנערה באה אל המלך"[קכג] אבל כאשר יחפוץ בה המלך. מה זה "שמן המור"? ששה חודשים של מרירות ואחר כך ששה חודשים של בשמים הם חסידות, ואחר כך כולי האי ואולי. ככה מפרשים[קכד], צריך להיות ששה חודשים של מרירות, אחר כך ששה חודשים של התבשמות ברזין דאורייתא ואחר כך עם זה באים אל המלך. אבל מי שהמלך חפץ, מי שנושא חן בעיני מלך – הכל תלוי במציאת חן.

ככה לגבי רוח הקודש. רוח הקודש הוא יחוד הדיבור. היות שעבד ושפחה יותר מופקרים, יותר דומים לבהמות בענין יחוס ואישות, אפילו יותר מגוים, אני רק אומר בדרך אפשר – ניתן ללמוד בקל וחומר, שאם עבד ושפחה לענין זה, אז ודאי גוי טוב שכוונתו רצויה כמו שכתוב במלך הכוזרי מסתמא גם יכול לזכות ליחוד דיבור, הוא יותר שייך ליחוס.

טעות דור אנוש בבחירה בממוצעים

[יש איזה הסבר למה הם בחרו ממוצעים?] הרמב"ם כותב[קכה] שהם דימו לעצמם שהיות שה' כיבד אותם כל כך ושם אותם ברקיע השמים, נתן להם אור ותפקיד כזה להאיר על הארץ, הם חשבו שרצון ה' הוא שיחלקו להם כבוד. ראית הרבה כוכבים היא התפעלות נפשית. כמו רב ותלמיד, יש איזה תלמיד שהרב כל כך מכבד אותו ונותן לו לעשות כך וכך וכך ולהנהיג את העדה, אז חושבים שכנראה שרצון הרב שיכבדו את אותו תלמיד. לגבי רב ותלמיד זה נכון, לכן זה אחרת, בגלל שהתלמיד הוא בעל בחירה יתכן דבר כזה. אבל כל הטעות שלהם היא שבמי שאינו בעל בחירה, רק "כגרזן ביד החוצב בו"[קכו], הסברא הזאת לא תופסת. זה עיקר הטעות שלהם, שאם רואים שה' נותן להם תפקיד חשוב סימן שה' רוצה כניעה להם לקבל דרכם.

כמו למשל פרעה ויוסף, כתוב בתורה בפירוש [קכז] שכאשר העם רצו בר, רצו אוכל, קודם הלכו לפרעה לבקש ממנו. פרעה אומר מה אתם באים אלי – צריך ללכת ליוסף לבקש ממנו, הכל תלוי בו, וצריך לבוא ולהשתחוות לו. שם רואים שהמלך רוצה שהעם יקבל דרך המשנה, דרך הממוצע. ככה היא טעות דור אנוש, שכאילו בתחילה מכירים במציאות וביחוד ה', אבל טועים בכך שה' מכבד את מערכת הטבע כדי לומר לנו שצריך לכבד אותם, לקבל מהם דרכם. אבל אז, כאשר מתחילים לקבל דרכם – לאט לאט שוכחים ממציאות ה', החל מעמי הארץ, אחר כך הפגע עולה עד הגדולים וכולם שוכחים.

[זה שעם ישראל ביקש ממשה "דבר אתה עמנו"[קכח]] באמת הבקשה החלישה את דעתו של משה[קכט], ובכל זאת זה לא דומה, בגלל שהוא באמת בעל בחירה והוא יהודי, ואם הוא בטל לה' הוא לא מפסיק. אם הוא יהודי בעל בחירה שבעצמו בטל לקב"ה באמת – לא רק שהוא לא מפסיק אלא שהוא באמת יכול לחבר. [אז בשביל מה צריך אותו?] כדי לעלות בדרגתו, להתעצם יותר מאשר כשהייתי מקבל ישירות. אני יכול להגיע לדרגה יותר עצמית דרך משה מאשר ישירות. כמו טבע ראשון וטבע שני, כל בני ישראל "מאמינים בני מאמינים"[קל], יש יכולת בתולדה של יהודי להתקשר לקב"ה. בגילוי, כמה אני יכול לגלות את כחות אני-עצמי – עד גבול מסוים אני באמת קשור לעצמות ה' גם בלי משה רבינו. אבל יכולת הגילוי, אפילו לאיזו דרגה בעצמות ולהרגיש אותה, היא מוגבלת, כל אחד לפי התולדה שלו. לעומת זאת, דרך משה אני מתעצם יותר חזק באמונה שלי בקב"ה, מה שלא הייתי יכול אף פעם להגיע רק ביני לבין הקב"ה.

כך הפירוש של רבי הלל ושל כל החסידות על "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[קלא], ש"ובמשה עבדו" מאמינים בה' יותר. יש אמונה ראשונה בה' ועל ידי האמונה במשה מתעצמים ועולים בדרגה אין סוף יותר נעלית של אמונה בה'. הוא מסביר את זה במאמר הגדול "וירא ישראל" בפלח הרימון[קלב] שהתחלנו ללמוד כאן. [לעתיד לבוא כולם יהיו בדרגה זו?] כן, כולם יהיו כמו משה רבינו, לעתיד לבוא. זו כל התכל'ס, התכלית היא לא להיעצר שם, כמו שדיברנו קודם על להיעצר, התכלית היא באמת להגיע להתעצמות עם הקב"ה, להיות במחול אחד, שכל אחד שוה במרחק שלו. זה נקרא אמצע, הקב"ה כביכול באמצע וכולם במחול מסביב[קלג]. ["אתפשטותא דמשה בכל דור"[קלד], נדיר שהעם קשורים לצדיק הדור] למה? יבוא מלך המשיח והוא יהיה הרבי של כולם, רועה אחד [הנבואה הזאת נאמרה אחרי מלך המשיח?]

מעלת השביעי שהוא שביעי לראשון

וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב לוֹמַר מָתַי יַגִּיעוּ מַעֲשַׂי לְמַעֲשֵׂי אֲבוֹתַי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אֶלָּא שמ"מ דְּאַרְפְּמַעָן נִיט זַיִן גְּעֶנְאָרָט בַּי זֵיךְ,

מה זה? אתה מבין אידיש? בכל זאת, הוא אומר שלא צריך לרמוז את עצמו בזה, לא להיות מרומה בענין הזה לחשוב שבדרך ממילא זה יבוא לי, שאני נולדתי שביעי ולכן לא צריך לעשות שום דבר. מובן שלא צריך להיות "גענארט". מצד אחד אני אומר שהענין הזה ש"כל השביעין חביבין" שייך לכל אחד רק בהיותו שביעי, ואף על פי כן לא צריך להיות מרומה בענין זה

וְצָרִיךְ לֵידַע אֲשֶׁר בִּמְקוֹם גְּדוֹלִים אַל תַּעֲמֹד [שמתי אזכה ל"כל השביעין חביבין"? רק אם אני ענו בתור שביעי, אם אני באמת שביעי – מה שחסר הוא רק ענוה, לדעת שבמקום גדולים על תעמוד, ואני שביעי רק בזכות מסירות נפש, במדרגה שאיני מחפש מסירות נפש, של הראשון, אברהם אבינו], וְכָל מַעֲלַת הַשְּׁבִיעִי הוּא שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לָרִאשׁוֹן אָז עַר קָעֵן דּוֹרַכְּפִיהֲרַן עֲבוֹדַת וּשְׁלִיחוּת הָרִאשׁוֹן [שהיות שהוא שביעי יש לו סגולה מיוחדת וכח מיוחד שהוא ורק הוא יוכל לקיים למלא את שליחות הראשון]

יש מושג "שליח עושה שליח"[קלה]. אז כאילו שנאמר שאם הראשון עושה שליח, שהוא הדור שבא אחריו, ואחר כך יש עוד ששה שלוחים אחד אחרי השני, כל אחד ממנה שליח הבא, פתאום כשמגיעים לשביעי והוא מקבל את השליחות מהראשון – בהיותו שביעי, הוא מקבל מן השמים כח מיוחד שיוכל ליישם בפועל את שליחות הראשון. זו סגולה של המספר. כל אחד היה שליח ופתאום לשביעי מהשמים מעניקים כח ליישם את מה שהראשון רצה.

[זה חוזר לשביעי או ישירות למשלח?] המשלח הוא הראשון. עוד הפעם, זה לא מספיק כח עדיין [הראשון או השני?] לגבי קוב"ה הוא השליח הראשון, אבל לגבי ה"יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"[קלו] שנאמר על אברהם אבינו, הוא המצוה את עם ישראל מה לעשות, ללכת בדרך ה'. אני צריך להיות נכנע שאני הדור שביעי שלו, הוא המשלח, ויש ששה שלוחים.

משל משרשרת הפיקוד הצבאית

אפשר לתרגם את זה לכל מיני צורות. בצורה של צבא אפשר להבין את זה, שיש הרבה רמות של פיקוד, והמיישם הוא השביעי החביב. לכן זה גם נושא שדיברנו הרבה פעמים לגבי צבא, שאם יש יותר מדי דרגות פיקוד, יותר מדי תת אלוף, משנה אלוף ואלוף, וכל מיני דרגות שאני לא מכיר – אז זה מקלקל את כל פיקוד הצבא, יותר מדי ממוצעים. צריך להיות לא פחות ולא יותר. בדרך כלל אנחנו אומרים את זה בשבילנו.

פעם רציתי לכתוב על כך חיבור שלם, בדרך כלל זה מחובר בכל העולם. כאן בארץ, כמו כל דבר, מסבכים אותו יותר מכל העולם, לוקחים מכל הדברים ועושים דייסה ומסבכים יותר [כל הבירוקרטיה] בדיוק, כל המושג בירוקרטיה הוא של צבא. כל המושג מערכת הוא מושג צבאי טהור, זה נקרא מלכותי טהור. זה נקרא צבא, צביון. מה זה צביון? בירוקרטיה שעובדת נכון. כל מערכת כזאת חייבת להיות לא פחות ולא יותר. שוב, יש מעלה ב-7, יש גם כן מעלה לפעמים ב-10, "העשירי יהיה קדש להוי'"[קלז].

בדרך כלל אנחנו מסבירים את הצבא ב-10, צריך להיות 10. המלך הוא הכתר; שר הצבא שלו – הרמטכ"ל – הוא החכמה; ואז יש לו אלופים, כמו להבדיל "אלופי עשו"[קלח], יש מלך אחד ויש שר צבא אחד, זה נקרא י וקוצו של י, ולשר הצבא יש מסגרת עם מספר מצומצם של אלופים, זה בינה; אחר כך זה מתחיל לרדת במדות.

באמת, איך קוראים לקצין התחתון הפשוט? סרן, סגן, עד הנצח, אלו באמת צריכות להיות שבע מדרגות, מהמלך עד סוף הקצונה. אחר כך יש עוד 3 מדרגות, הוד-יסוד-מלכות. רק אם נשים גם דעת זה גם יהיה. עושים כתר-חכמה-בינה-חסד-גבורה-תפארת-נצח, סוף הקצונה הוא נצח, הוא מנצח, וה-sergeant, סמל המשמעת, הוא ההוד, הוד הוא משמעת. מי אחר כך ביסוד? יש רב טוראי, Corporal, שבארץ אין אותה (יש דרגה כזאת אבל היא לא דרגה פיקודית, שבלשון הקבלה משמעותה "צדיק אבד"[קלט], שאין יסוד, פגם הברית). היסוד צריך להיות רב טוראי, בין הקצונה לבין הטוראי הפשוט. הסמל הוא ההוד והחייל הפשוט הטוראי הוא המלכות בסוף [לסמל שאחראי על המשמעת, שמבחינת הדרגה הוא פחות מקצין, יש הקף תחום יותר גדול] כן, זה הוד, הוד מלכות, מקיף. [הוא לא כפוף לקצין] נכון, זה לא טוב, לא חייב שהכל יצא בהכל.

איך שלא יהיה, פעם לפני כמה זמן ביקשתי ממישהו גדול בחיל האויר שיכתוב לי איך זה הולך גם בארץ. הוא כתב לי משהו, זה ראשית בתכנית לכתוב, אני לא בר הכי בשביל זה אבל מי שרוצה. איך שלא יהיה, כך צריך להיות על פי סוד. זה אחד מהמשלים הכי-הכי יפים, היה צריך להיות גם איזה שער בסוד ה', אבל אני לא מספיק בקי בזה. זה היה מהדברים הכי-הכי ראשוניים שחשבתי עליהם, לפני עשרות-עשרות שנים, איך שהצבא פועל הוא המשל הכי טוב בכל הספירות, אם הוא היה פועל נכון. באמת, מה שאותו קצין גבוה, שהוא רב סרן או משהו בחיל האויר, אמר שבאמת כל הבעיה של צה"ל היום היא ריבוי דרגות.

[בצה"ל זה בדיוק עובד כמו שהרב אמר?] לא, הוא אמר שלהפך, אם אתה מחלק את כל סוגי האלופים שיש, נותן כל הסרנים למיניהם אז זה יוצא יותר מדי. [יש כמה כאלה] לא, לא שיש כמה כאלה, אבל יש דרגות שונות של פיקוד על גבי פיקוד [זה עובד בדיוק ככה – יש שר בטחון או ראש ממשלה שזה קוצו של יו"ד, אחרי זה יש שר צבא שזה הרמטכ"ל, אחרי זה יש אלוף, אז זה כבר שלש, מתחתיו יש תת אלוף, מתחתיו יש מח"ט, 5, מתחתיו יש מג"ד, מתחתיו יש מ"פ, מתחתיו יש מ"מ, זהו. – תביא גם סמח"ט – מה פתאום?!] אתה מדבר עכשיו על משהו אחר, על מבנה של מסגרת ולפי טענתו אותם עוזרים מקלקלים את המערכת [זה לא יכול להיות, כל מה שהוא אמר פה על רס"ר, על התפקיד הזה שהוא תפקיד ארגוני. יש משנה למלך, לכל מלך כזה יש לו משנה, משנה על עניינים ארגוניים] אבל יש לו דרגה יותר גבוהה מזה שבא אחריו [זה שאחראי על הארגון יש לו דרגה יותר גבוהה, כי הוא אחראי על ארגון על מערכת גדולה] והוא לא לוחם, אתה רק מדבר על הלוחמים [זה לא ענין של לוחם או לא לוחם, זה ענין של הפיקוד, של מי שאחראי על המערכת] אני לא מבין את זה. אם זה באמת ככה – אז ככה צריך להיות. איך שלא יהיה, ככה צריך להיות. מה שכתוב כאן, שרצינו לומר מכל זה, שיש איזו מין סגולה שזה דווקא צריך לעבור עד שבע מדרגות, ואז השביעי מקבל כח מיוחד ליישם.

[לגבי המערכת הגיוני שצודק, אבל הצבא לא בנוי לכך] הבירוקרטיה, המלים האלו זה מה שהוא אמר, שהמציאו כל מיני תפקידים בשביל להעלות, בשביל לשחק עם אנשים שזה לא לענין, לא לטובת המערכת [השלד הוא ככה] מה זה ככה? אמרתי לכם שאותו אחד שאני מספר עליו מחיל האויר הוא מביא לי אדם מאד-מאד שמצא חן בעיני, אביעם סלע, שאני לא יודע אם עדיין הוא בתפקיד או שהורידו אותו ממנו בגלל הסיפור, אבל נתנו לו תפקיד להיות מנהל בית הספר הגבוה של הצבא. איך קוראים לו? לא יודע אם הוא עדיין משמש בזה. ממש כל כך התפעלתי ממנו, אדם ממש נהדר, מצא חן בעיני. מה שהיה מדובר הוא שאני אבוא לשם לתת שיעורי קבלה בצבא. היה רעיון כזה, ללמד צבא על פי קבלה. סתם שיהיה שם חוג, לא קורס חובה, התחילה ההצעה שלא יצאה לפועל, על זה היה מדובר.

[סלע היה מפעיל של פולארד] ואז אחרי הפרשה הוא ממש נכנס לדיכאון, מאד כואב, בשביל אנשים כאלה זה לא פשוט, שפתאום רואה פעם ראשונה את המערכת, הוא רואה את האמת לגבי המדינה. [אולי צריכים לקרב אותו] בשביל זה הביא אותו השני, לעודד אותו. מאד רציתי עוד פעם, לא יצא.

איך שלא יהיה, הכל דרך אגב על נושא של לימוד צבא על פי קבלה, אולי הדבר הכי טוב שאפשר ללמד על פי קבלה, בגלל שאין לך דבר כל כך טוב בשטח להלביש עליו את הקבלה כמו צבא, ממש. זה היה רק רעיון איך להסביר את הענין שהשביעי מקבל את כח היישום.

ישום השביעי את השליחות של הראשון

אם כן, הדבר היחיד שהוא צריך לדעת שהוא שביעי לראשון, שאת כל הכח הוא מקבל מכח המשלח. לשביעי לראשון יש הכח ליישם בפועל את עבודת הראשון ושליחותו, והוא נקרא "דורכפיהרן". ומהי?

דְּאַל תִּקָּרֵא וַיִּקְרָא אֶלָּא וְיַקְרִיא.

כלומר, על הראשון כתוב בפירוש בתורה פשט "ויקרא", שרק הוא קורא, ודורשים את זה "ויקריא"[קמ], כמו שיביא בסוף המאמר, שיש כלל גדול בכל התורה כולה לגבי הלימוד "אל תקרא" או "אל תקרי". אתה שומע חגי? שיהיה לך כלל בראש, שכל פעם שכתוב בתורה 'אל תקרי כך או כך' הכלל הוא ששניהם קיימים, ששניהם אמת – גם כמו שכתוב וגם כמו הדרוש של חז"ל, לא שבאים לעקור את הפשט. זה כלל גם בהלכה, ש"אל תקרי" לא בא לעקור את הפשט, הוא רק בא להוסיף משהו, זה חידוש גדול.

אז גם לעניננו, אברהם קרא, הוא צעק "אל עולם", הכוונה והשליחות שלו היו להקריא את כולם, שכולם יצעקו "אל עולם", לא להסתפק בזה שאני צועק. גם הסגולה של השביעי היא לקיים בשלמות את הדרוש שלא רק אני קורא, אלא שאני מקריא את כולם. בשביל זה גם צריך שבע דרגות. למה? כדי להוציא את הכח מהמשפיע ולהדביק את המקבל. זה גם כן תלוי בענוה, שהשביעי שכל כך רחוק מהראשון, "לית ליה מגרמיה כלום"[קמא] כמו שאמרנו קודם, ובכח זה הקריאה שלו מדביקה את השני שגם הוא יקרא ויצעק. זו השליחות של אברהם אבינו, שמשה, השביעי, יכול ליישם.

וְזֶהוּ הַחֲבִיבוּת דְּהַשְּׁבִיעִי שֶׁהוּא הַמַּמְשִׁיךְ הַשְּׁכִינָה,

הוא ממשיך את השכינה למטה. ה"ויקריא", שהם יקראו, לא רק שאני אקרא, שאני אשפיע שגם הם יקראו, זה נקרא להמשיך גם לארץ . זהו גם הבדל בין שמים וארץ. קודם אמרנו הבדל בין שמים וארץ בין תורה ומצות. כאן יש עוד הבדל בין שמים וארץ, איך שהוא לומד כאן, שארץ הכוונה שכולם עושים, שלא רק אני עושה. שמים הם חוגים סגורים, "חוג שמים"[קמב], יש כמה אנשים שעושים את זה, וארץ הכוונה שאותם כמה שעושים מדביקים את כולם לעשות כאילו הם עושים זאת מעצמם.

מובן מזה עד כמה גרוע סילוק השכינה מן הארץ ועד כמה גדולה המשכת השכינה אליה. כל מדרגות השמים הן מהיכי תיתי, לא כל כך מעלה ומוריד, רק לצמצם את החוג. ככל שעולים לרקיע יותר גבוה – החוג מצטמצם, אפילו הרקיע הראשון הוא גם רק חוגי, לא כללי, והארץ הכוונה שהחוג מדביק את הכלל ממש. אדם הראשון בחטא שלו סילק מן הארץ ומשה רבינו ממשיך לארץ.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּמְשִׁיךְ עִקַּר הַשְּׁכִינָה. וְעוֹד יוֹתֵר שֶׁמַּמְשִׁיךְ בַּתַּחְתּוֹנִים.

השביעי ממשיך, והוא העיקרי שיש לו כח ליישם את המשכת השכינה. כלומר, הרגשת וגילוי אלקות גם לזולת; ולא סתם שכינה אלא "עיקר שכינה". כלומר, השכינה כמו שהיא לפני הצמצום, דהיינו גילוי שאינו יורד ממדרגת העצם אלא ההעלם ממנו הוא יוצא, אותו הוא בא לגלות; ודבר שלישי שהוא ממשיך את כל זה עד לתחתונים ממש, עד למטה מטה.

עבודת דור השביעי – להמשיך את עיקר השכינה בתחתונים

רק נגמור את הפרק:

וְהִנֵּה זֶה תּוֹבְעִים מכאו"א מֵאִתָּנוּ דּוֹר הַשְּׁבִיעִי [זה הדבר שדורשים מהדור הזה], דְּכָל הַשְּׂבִיעִין חֲבִיבִין, דְּעִם הֱיוֹת שֶׁזֶּה שֶׁאֲנַחְנוּ בַּדּוֹר הַשְּׁבִיעִי הוּא לֹא עפ"י בְּחִירָתֵנוּ וְלֹא ע"י עֲבוֹדָתֵנוּ, וּבְכַמָּה עִנְיָנִים אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא כְּפִי רְצוֹנֵנוּ [כמו שגם כתוב בחז"ל[קמג] שיש הרבה תנאים שלא רצו להיות בדור המשיח, שיבוא ולא אראנו], מ"מ הִנֵּה כָּל הַשְּׂבִיעִין חֲבִיבִין [לא משנה, לא עוזר ולא גורע שום דבר, אתה שביעי ואתה יכול להיות חביב. אתה בכח השביעיוּת החביבה שלך], שֶׁנִּמְצָאִים אֲנַחְנוּ בְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, בְּסִיּוּמָא דְּעִקְבְתָּא [בסיום העקב של המשיח], וְהָעֲבוֹדָה – לִגְמֹר הַמְשָׁכַת הַשְּׁכִינָה [ולהקריא, לא לקרוא, לא חשוב מה שאני קורא. אמנם קודם כל אני קורא ורציתי להקריא, אבל בכל זאת בשמים העיקר הוא שאני קורא, ורק יש לי כוונה להקריא. היום העיקר הוא רק כמה הקראת ובכלל לא חשוב כמה קראת], וְלֹא רַק שְׁכִינָה כ"א עִקַּר שְׁכִינָה [ולא רק ההמשכה של השכינה לכולם אלא עיקר השכינה כמו שהיא לפני הצמצום], וּבַתַּחְתּוֹנִים דַּוְקָא [זה היעוד והתפקיד והשליחות של הדור שלנו].

[זה הרבי אומר?] כן. [הביטוי כל אחד ואחד מאיתנו דור השביעי] מאיתנו, מכל אחד ששומע. [דור שביעי לאדמו"ר הזקן, כל חב"ד עוברים דורות יחד עם הרב'ס?] כן ודאי שכל חב"ד. הדור של משה רבינו הוא הדור השביעי לאברהם, כל הדור כולו.

עד כאן פרק ג. למדתם את זה? הספיקו ללמוד את כל המאמר? אני שוב אומר, בהחלט לא בשביל השתלשלות העולמות בצורה מסודרת, אבל אם רוצים להתחיל לתפוס נקודות אמת גם בשכל וגם בלב – זה ממש מצוין אם חוזרים על זה. בסופו של דבר נקודות אמת פשוטות מצטברות לחשבון גדול. גם פירושי פסוקים, יש כאן משהו עמוק ואמתי.