הומאופטיה - 'וזאת תורת האדם' 6

'וזאת תורת האדם' 6

יש יד פעמים רופא בתורה. הדבר קשור לכח מיוחד בידים של הרופא שמרפא את החולה. ר' נחמן מרמז על הכח המיוחד בידיו של הרופא בסיפור הז' בטליירס. כל אחד מהקבצנים נראה כבעל מום אבל החיסרון הוא בגלל חוסר תפישתנו בעולם הגבול את האינסופיות שיש דווקא בפגם של הקבצנים. הקבצן העיור הוא כזה בגלל שיש לו הסתכלות אינסופית וכל העולם הזה כהרף עין אצלו, ולכן לנו נדמה שהוא עיור למרות שבאמת הוא רואה הכל מתחילת העולם ועד סופו. היום השישי של הסיפור הוא כנגד הקבצן שאין לו ידיים. הוא אומר שרק נדמה שאין לו ידיים אבל בעצם יש לי כח אינסופי בידיים, וזה מוכח מכך שרק הוא יכל לרפא את הבת מלך, ואז הוא מספר סיפור כיצד רק הוא בכח הידיים שלו יכל לרפא את הבת מלך שהיא חולה אנושה. כלומר: הרופא הוא אותו אחד שאין לו ידיים. הכוונה בנפש היא שהוא עצמו זכה לביטול ואין לו שום תחושת ישות עצמית בתוך הידיים שלו. הוא טיהר את הידיים עד כדי כך שאין לו שום אני בתוך הידיים שלו. דווקא במצב כזה הוא יכל להרגיש את הזרמים של החולה בתוך ידיו, ולרפא אותו. דיברנו גם על כח העיניים = שכל מחלה מתחילה מראיה לא נכונה של המציאות, מכך שלא מודים שיש שם מצוי ראשון ורק הוא לבדו מצוי. הטעות הזו מובילה למחשבות שוא, ולמחשבות לא טובות ולמחלה. הכל נובע מפגם העיניים. לכן הרפואה גם כן צריכה להיות על ידי עיני הרופא. הרופא צריך לראות את החולי = את המהות של המחלה. המקור בתורה לכך שרופא פועל על ידי עיניו היא במחלת הצרעת: 'וראהו הכהן'. הכהן שם לא נותן דבר לתרופה אלא רק רואה וקובע. קביעת המצב של המצורע היא עצמה צריכה לפעול את המצב ואת התיקון. הכהן פועל באמצעות העיניים. הוא רואה את המציאות נכון, וכך משפיע על הולה שגם הוא יראה את הדברים נכון. יש הקרנה מיוחדת שיוצאת מעיני הרופא האמיתי, וגם אנרגיה שיוצאת מידי הרופא, אבל אנרגיה זו קשורה לביטול ולא לתחושת עצמי. בת המלך היא השכינה החולה בגלות. על משה רבינו נאמר בפרשת הצרעת של מרים: 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא'. הביטוי 'לא כן' הוא סתירה. זה מצביע על כך שמשה מצוי בעולם האצילות בו יכולים להיות שני הפכים ביחד. אבל אנחנו שומעים בעולם שלנו 'לא' ואח"כ 'כן'. אנו צריכים קודם כל לשלול = להוריד את הקליפה ורק אח"כ אנו יכולים לגלות את החיוב ואת הטוב. כך לגבי הילינג בו יש ערבוב גדול של רע וטוב, צריך לשלול כדי לגלות את התוך הפנימי ולברר את הטוב המצוי בו.

בכל ספרי ההקבלה שלפני האר"י ז"ל לומדים על הקבלה בין היסודות לבין האיכויות. המדע המודרני מתנגד למדע של איכויות שכן יש בזה משהו מאוד סוביקטיבי. זה נכון, אבל כדי לחזור למדע של איכויות צריך להכיר בזה שהמבט הסוביקטיבי הוא בעל משמעות מוחלטת גם כן. אם ד' ברא את העולם כך שאני רואה כל בוקר את השמש זורחת, סימן שיש בזה משהו.

מדע של איכויות חושב שיש דבר ממשי שהוא חום ודבר ממשי שהוא קור. בשפה מיסטית: יש איזשהו מלאך המשפיע חום ומלאך המשפיע קור. המדע החדיש שולל זאת וטוען שיש דבר אחד הקרוי טמפרטורה ואפשר להיות בסקלה גבוה או נמוך אבל אין כאן שני דברים. כלומר המדע הכמותי במידה מסויימת מצמצם ריבוי ומתקרב לאחדות: אין חום בנפרד וקור בנפרד, אלא הכל הוא תופעה אחת, אלא שתוך כדי זה המדע המודרני מאבד חוויות. כשם שאי אפשר לבטל את המציאות האוביקטיבית כך אי אפשר לבטל גם את המציאות הסוביקטיבית. ד' ברא את העולם גם כך וגם כך, ושניהם נכונים. שיטה רוחנית מיסטית כמו ההומואופטיה מאוד אוהבת את האיכויות.

לכל יסוד יש בעצם שתי איכויות, אלא שאחת עיקר ואחת טפל, או בלשון הראשונים אחד עצם ואחד מקרה. כלומר לכל יסוד יש את האיכות העצמית שלו ואת הדבר שהוא הצבע שלו. למשל לגבי האש הגורם העצמי הוא החום שלה, והמקרה שלה הוא תכונת היובש. הרוח היא לחה בעצם, וחמה במקרה. המים הם קרים בעצם ולחים במקרה, והעפר הוא יבש וקר. הסימן לזיכרון הוא 'חלקי יחלק' 'חם, לח, קר יבש' – זה העצם של היסודות, 'יבש, חם, לח, קר' – אלו המיקרים של היסודות על פי הסדר. יוצא שהעצם של היסוד האחר, הופך למקרה של היסוד הבא. האש כאלו מחממת את הרוח. האש שלמעלה נותנת צבע ברוח שתחתיה, הרוח שהיא לח מרטיבה את המים, והמים שהם בעצם קר מקררים את העפר וכו'.

יוצא שהעצם של מים הם הקור שלהם בעוד הרטיבות שלהם היא מקרה. יש אכן דיעה בהלכה שמי מקוה שחוממו פסולים לטבילה, שכן מים חמים אינם קרויים כבר מים. (דיעה זו אומנם לא נפסקה להלכה). באופן טבעי אדם מבלבל זאת וחושב שהרטיבות היא התכונה המרכזית של המים. גם מחשבה שרוח היא בעצם קר היא שטות שכן תכונת הקור לא נמצאת ברוח לא בעצם ולא במקרה. כלומר: חשוב להבין נכון, בנשמה טהורה, את האיכויות האמיתיות של היסודות. כאשר אדם לא מבין נכון את היסודות, סימן שיש לו בעיה ביסוד שאותו הוא מבין בצורה לא נכונה. יש 4 מרות והן כנגד 4 ראשי איברים פנימיים בגוף האדם. אם לאדם נדמה שהרוח היא קרה זה כנגד המרה הלבנה הקשורה עם הריאה. התרופה שלו תהיה משהו שקשור עם הריאה. אם הוא יתקן את הריאה הוא ירגיש את הרוח כמו שצריך להרגיש את הרוח. כלומר לפנינו שיטת אבחון מאוד יסודית וראשונית כיצד לאבחן את המצב של האדם.

בהומואפטיה יש 4 סוגי מחלות: סוג א' – אקוטי, ושלוש דרגות של מחלות כרוניות:

1. פסורה = בעית עור. המילה הזו באה מהמילה 'צרעת'. הינמן כותב על הפסורה שהיא 'אם כל המחלות'. על פי הקבלה זה באמת הבחינה של 'אמא'. מדובר בגירוד בעור. מצב זה הוא ראשית הרגשת האיבר.
2. פסיקוזיס = זיבה
3. סיפיליס = אלו מחלות ממאירות ממש. זהו כנגד המרה השחורה = יאוש גמור מן המציאות.

בעצם כל המחלות קשורות לפגם הברית. גם הינמן כותב שבמובן פסיכולוגי אדם מקשר גירוד עם ניאוף. דבר זה כתוב הרבה גם בספרי חסידות ויוצא מזה שכל המחלות מתחילות בעצם מפגם הברית. כל מערכת העור בגוף קשורה לעטרת היסוד, כלומר קשורה לפגם הברית.

הדבר המקביל ביותר בקבלה לכל המחלות הללו הוא סדר הוידוי שאומרים בקריאת שמע שעל המיטה.

אחד מגדולי ההומואופטים ההודיים מביא סיפור יפה ופשוט הממחיש את כל הענין:

אתה נוהג באמצע הלילה במקום בודד באוטו, פתאום באמצע אתה מרגיש פצצה עצומה וכל האוטו מתחיל להתנדנד. התגובה הראשונה היא חרדה והאדם עוצר בחרדה את האוטו, קופץ החוצה ולא יודע מה קרה עמו. אז הוא רואה שבסך הכל הגלגל התפוצץ, והאדם נרגע מהפניקה, ומבין שאינו בסכנת חיים. אתה מבין שעליך להחליף את הגלגל, אבל אינך מאומן בכך ואתה מתחיל להיאבק במשימה ולנסות להגשימה. אחרי זמן מסויים אתה חש שאינך מסוגל לעשות זאת, אתה ממתין בצד הכביש אולי משהו יבוא לעזור לך. עוברת שעה ועוד שעה והאדם מתחיל להתייאש. אתה מכיר בכך שאף אחד לא יבוא לעזור לך וגם אתה לא מסוגל לעזור לעצמך ומגיע למסקנה שאתה אבוד. כתגובה אתה בועט באוטו שלך ונשכב על הכביש באפטיה גמורה.

בסיפור יש 4 שלבים:

הפניקה היא המצב של מחלה אקוטית.

אח"כ כשאדם יודע שעליו להחליף את הגלגל, והוא מתמודד עם כך וחושב שאולי יצליח זה קרוי פסורס. כלומר: בראש האדם חושב שיש סיכוי להצלחה ולכן מתמודד. כלומר ברוחניות מדובר בהתמודדות עם הבעיה עם סיכוי בנפש שאולי אני אצליח.

מדריגה 3 היא מצב בו האדם מתייאש מעצמו אבל לא מתייאש מהתקוה שאולי יש מישהו אחר שיכל לבוא ולעזור לו. אולי רופא אחר, אולי איזה צדיק, וכו'. מצב כזה בנפש מקביל לזיבה.

מדריגה 4 בו האדם נופל ביאוש ובאפתיה גמורה ובועט במציאות ומתייאש הוא סיפיליס. זהו יסוד העפר, והמשל מאוד מתאים שכן האדם נשכב על העפר.

בעברית המצב הראשון קרוי חרדה, השני מלחמת הייצר, השלישי תלות באחרים שהוא מצב מאוד גרוע בחסידות, הרביעי הוא יאוש מכל וכל.

אש זה חרדה, רוח היא התמודדות, מים זה תלות . זה גם מצב בו האדם חייב כל הזמן להסתיר את עצמו. הוא מתחבא בינו ובין עצמו. המצב האחרון הוא העפר = שכיבת העפר.

התיקון והרפואה שהיא העיקר היא ממש הסוד של קריאת שמע שעל המיטה. בוידוי אומרים קריאת שמע ומבקשים מד' לחזור בתשובה. בוידוי על פי האר"י אומרים: אם פגמתי באות י' מגיעה לי סקילה ואני מבקש סליחה על הדבר הזה ומבקש שיחשב כאלו נסקלתי. אח"כ יש שריפה, הרג וחנק. אלו 4 מיתות בית דין. פגימה בה' עילאה היא שריפה, פגם בואו זה הרג וכו'. כל שורשי החולאים שיש בעולם הכל מסתעף מ 4 מיתות בית דין. כל עבירה שבעולם קשורה לאחת מ 4 מיתות בית דין, גם עבירות שעל פי פשט אין עליהם מיתה. האר"י ז"ל מביא דוגמא לחיוב סקילה ואומר שהשורש של כל איסורי סקילה זה ביטול קריאת שמע. השורש של כל חיובי שריפה הם ביטול תפילין, הרג זה ביטול ציצית, וחנק זה ביטול תפילה. כיצד רואים ש 4 מיתות בית דין קשורות ל 4 סוגי המחלות? כאשר האדם מרגיש שהרכב מתפוצץ הוא צועק 'שמע ישראל', כי פסוק זה 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד' הוא תיקון של החרדה כיון שהוא אומר שאין עוד מלבדו. זו צואתו של אבי הבעש"ט שאמר לו: 'אף פעם אל תפחד מכלום, אלא רק מהקדוש ברוך הוא'. לכן פסוק זה הוא הוא כנגד החרדה. ענין זה קרוי 'מוחין דאבא'.

הסמל של תפילין (שקשור גם לאשה בכח למרות שלא בפועל, כתוב גם שלאחר החתונה התפילין של יד של בעלה הן התפילין של ראש שלה. בכל מקרה יש לאשה את העבודה הפנימית של התפילין). תפילין זה הכח לשעבד את המח והלב לעבודת ד'. במילים אחרות תפילין זה מוחין של קדושה שאדם מרגיש שיש לו כח והוא מתחייב לעבוד בכח עצמו להילחם ביצר בעולם הזה. זה קרוי בחסידות: 'עבודה בכח עצמו'. זה קרוי בתניא 'עבודת הבינוני' = כל החיים מגרד לאדם זה היצר, אבל האדם צריך לדעת שיש לו כח להתמודד עם האתגרים והיצרים שהחיים מציבים לפניו. ענין זה קרוי תפילין, וגם 'מוחין דאמא'.

המושג המופשט של ציצית הוא 'תלות חיובית'. תולין את הציציות על הבגד. הציציות הם 'חוט' = יש תקוה, והאדם תולה את תקוותו במשהו. בחסידות התלות החיובית היא בצדיק. הספר 'נועם אלימלך' שהוא הספר של החסידות הכללית מדגיש שהציצית היא המצוה הכללית ביותר שבתורה. 'צדיק באמונתו יחיה' נדרש כ: אם אדם מאמין בצדיק וסומך עליו, הצדיק יכל להחיות אותו ולתת לו חיות. הענין הזה שיש תקוה, ושהיא תלויה ועוברת דרך צדיק אמת עוברת דרך הציצית. בציצית יש שתי אותיות צ', כנגד צדיק עליון, וצדיק תחתון. כשאדם מאמין בצדיק, הוא מגלה בעצמו את הצדיק התחתון ואז הצדיק התחתון שבו מתעורר גם כן.

המושג של תפילה וביטחון בד' הם על פי דברי הרבי הקודם, כאשר אין כבר שום תקוה על פי הטבע. תפילה אמיתית היא כאשר אין שום אחיזה שכלית ורגשית לתלות תקוה בשום דבר. ואז תפילתו של היהודי בוקעת ועולה. זה נקרא להקים את השכינה מהעפר = מהייאוש, מהמרה השחורה והסיפיליס. התפילה היא כמו ביטויו של ר' נחמן 'אין שום יאוש בעולם כלל' וכמו שאמר ר' נחמן: 'מי שמתייאש הוא טיפש', או כדברי הרבי הקודם: 'אין אבוד'. יאוש זה איבוד השכל לגמרי. חזקיהו התבשר על ידי נביא אמת שהוא ימות, אבל אפילו במצב אבוד שכזה הוא ידע שאין אבוד, ויש עדין גילוי של רחמים. תפילה קרויה בארמית 'רחמי'. הוא פנה והתפלל. היאוש בסוף אינו חרדה אלא התפטרות מן העולם הזה. זהו מצב בו האדם מאבד את דעתו, ומאבד את עצמו לדעת. ואכן בספרי ההומואופטיה כתוב שככל שהמחלה יותר קשה יש יותר נטיה להתאבדות. התיקון של דבר זה הוא 'השתפכות הנפש', ואז בתפילה האדם צריך באמת לצפות לנס, שכן אפילו חרב חדה מונחה על צוארו של אדם הוא צריך לקוות ולבטוח שיקרה נס. אם כן יש 4 סוגי מחלות והתיקון שלהן הוא הוא התיקון המופיע בקריאת שמע. זהו הכח של היהודי לתקן את כל החרדות שיש במציאות, ואח"כ גם את כל המחלות הכרוניות.