1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (38)

ד"ה "שובה ישראל" (12)

י"ז כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שלש תנועות.

אתמול למדנו שעל ידי עבודת הבירורים נמשך ענג עליון במלכות. הענג נמשך בכל הספירות, אבל כאשר העם בטל למלך – וכל שכן כאשר מדינות רחוקות בטלות אליו ???נפל השידור???

וביאור בהענין הוא, דהנה בחינת הארת תענוג עליון נמשך ומתלבש בכל הע"ס דאצילות והוא עיקר חות כל הע"ס, ועל זה אמר במאמר דפתח אליהו [כאן חזר השידור??? בסיס כל תורת הסוד. פתח אליהו מתחיל פעמיים ב"ריבון עלמין", שהוא פונה לקב"ה. בסוף ה"ריבון עלמין" הראשון כתוב ששם מה (אז מציירים שם מה) איהו אורוח אצילות ואיהו שקיו דאילנא בדרועיו וענפוי כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיו, ואותו דימוי ממשיך גם בתחלת החלק השני של פתח אליהו, ב"ריבון עלמין" השני. אמרנו זאת רק כדי להבין שהענין של המים שמשקים את האילן חוזר שם פעמיים, וכמובן שהוא מחלק בין שניהם.] ואיהו שקיו דאילנא כו', וכמיא דאשקי לאילנא כו' ואתרבו בההוא שקיו דבדרך כלל הוא אור הקו המאיר בעשר ספירות, ובפרטיות הוא בחינת הארת העונג [הארה מפנימיות הכתר, שהוא עדיין סוף העליון, כלומר שעדיין שאייך לאין סוף.] המתלבש בהם, ועם היות שרש ומקור העשר ספירות הוא [לא מפנימיות הכתר אלא] מבחינת אריך אנפין בחינת חיצוניות הכתר [הרצון. בכל עולם אריך הוא הרצון שאותו עולם יהיה, וכך הוא נברא. אריך הכללי, למעלה מאצילות – א"ק – הוא הרצון בכל עולמות אבי"ע, ולכל עולם יש את האריך שלו. הוא הרצון לאותו עולם, אז הוא תחלת העולם שתחתיו, לעומת עתיק שהוא סוף העולם שמעליו.] ותענוג ידוע שזהו בחינת עתיק בחינת פנימיות הכתר שמובדל בערך מן הנאצלים מקור מקום עיקר חיות כל הע"ס וסיבת ההתרחבות שלהם [ה"ואתרבי בההוא שקיו", שכל הספירות מתרבות – מתרחבות ומתפשטות – בהמשכת התענוג.] הוא דוקא על ידי הארת התענוג שבהם [כמו המים שגורמים להתפשטות והתרחבות כל עשר הספירות. יתכן ששייך למה שכתוב "עשר שאין להם סוף" בספר יצירה שמדבר בספירות דאצילות. הקו הוא הגילוי בעולם האצילות, וכתוב שכל ספירה באצילות אין לה סוף – מאין האין-סופיות של "עשר ספירות בלימה"? הרי יש להם גבול. האין סופיות היא מהארת עתיק שגורם לכך שכל ספירה תחזור ותתפשט עד אין סוף.], דזהו בחינת הכוונה פנימית [כפי שהסברנו אתמול שהתענוג הוא 'בשביל זה עשיתי את הענין'.] שבאצילות הע"ס שזהו עיקר חיותם [ההתהוות היא מאריך, ראשית התחתון, ועתיק עדיין נבדל – התחתון שבעליון, ולא העליון שבתחתון – ומצד שני שם הכוונה הפנימית, בשביל מה העולם טוב לו יתברך, והכוונה הפנימית של ה' היא החיות של האור.], ולכן התרחבות והתפשטות האור בהע"ס ההוא דוקא כאשר נשלמת הכוונה, וכמו תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית אם יקיימו ישראל את תורתי מוטב כו' [קיום כל העולם הוא תכלית הכוונה שלו, שהיא קיום התורה והמצוות על ידי ישראל, כידוע פירוש הבעל שם טוב בפסוק "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" – "אנכי עשיתי ארץ" התחתונה בשביל "ואדם עליה" ואת האדם בשביל "בראתי", תריג מצוות.], דהכוונה היא שעל ידי זה נמשך תוספת אור בהעשר ספירות [יש בקבלה סוד של שרש ותוספת. השרש באמת בא מאריך אנפין, אבל תוספת החיות באה מעתיק. זו גם הכוונה של "בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי" – ה' בורא את הצרכים החיוניים של האדם, שלא יכול בלעדיהם, והם בחינת שרש, ונותן לו גם תענוגים, תוספת. החיות היא בחינת תוספת "להחיות בהן נפש כל חי" ועליה מברכים כאן את ה' – החיות היא בסוד תוספת, "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר. התוספת היא גילוי עתיק, פנימיות עתיק. על ידי פנימיות אבא – פנימיות הבטול במציאות – מגיעים לפנימיות עתיק, ממשיכים את הענג הכי נעלם ועצמי (שבעולם הזה הוא בגדר אמונה פשוטה).], וכמאמר רז"ל במדרש רבה על פסוק אלה תולדות השמים והארץ [מביא כאן מדרש שהוא ממש מקור מובהק לפירוש הנ"ל של הבעל שם טוב, באותם שלבים של ארץ-אדם-מצווות.] אלה בזכות מי הן עומדין ובזכות מי הן קיימין, בזכות ואלה שמות בני ישראל ["אתם קרויים אדם".] ואלה כו' בזכות אלה העדות והחוקים והמשפטים כו' [מענין שמה שמחבר כאן את שלשת השלבים הוא המלה "אלה". גימטריא פשוטה – כמה עולה ג"פ אלה? איזה מלה בפסוקים האלה שוה אותו מספר? חק. יש כאן רמז מיניה וביה. "חק שם ולא יעבור" – חק שחקק הקב"ה במעשה בראשית, שיש "אלה" בזכות "אלה" בזכות "אלה".], כמו ועתה יגדל נא אד' [פסוק אחרי חטא המרגלים, כשמשה רבינו מעורר רחמים וגם מגלה את מדות הרחמים. שם יש ט מדות הרחמים. אחרי חטא העגל יש יג מדות הרחמים, תיקוני דיקנא דאריך, וכאן יש ט מדות הרחמים, תיקוני דיקנא דז"א, אבל על פי קבלה הם גם מתפשטים ומתרחבים עד שנעשים יג. יש שם אות רבתי – ה-י של "ועתה יגדל נא", שהנקודה מתגדלת עד אין סוף. "יגדל נא כח א-דני", כמה עולה כח פעמים א-דני? 1820, סוד פעמים הוי', מספר הופעות שם הוי' בכל התורה, כידוע. בכל פרשה מ-גן סדרין דאורייתא יש מספר של הופעות שם הוי'. מה המספר הכי גדול? גם שאלה של "למה נקרא שמם סופרים, שסופרים כל אותיות שבתורה" – שאלה לילד בחדר. הכי הרבה שמות יש בפרשת עקב, 93 פעמים הוי' – "כח א-דני". בפרשה עם הכי הרבה שמות הוי' יש "כח א-דני" שמות ובכל התורה יש כח פעמים א-דני שמות. הכל לומדים מהפסוק של "ועתה יגדל נא כח א-דני" – "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה". כדי להגיע ל"יגדל נא וגו'" צריך לעשות תשובה – התשובה על חטא המרגלים, על המאיסה בארץ חמדה. צריך לעשות תשובה על שלמות הארץ ואז "יגדל נא כח א-דני".] דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום ["למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". שלמות ארץ ישראל היא מה שעם ישראל מחויב בעצם לעשות את רצון קונו בשלמות, לקיים תורה ומצוות בשלמות, ה"אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי".] מוסיפין כח בגבורה של מעלה, דזהו אומרו ואיהו שקיו דאילנא [היה באמצע להסביר את ה"שקיו" בסוף ה"ריבון עלמין" הראשון. זו כוונה חשובה כשאומרים "פתח אליהו" – יש הסבר מופלא של רבי אייזיק, שלמדנו הרבה פעמים ולא נחזור כעת. מה יותר גבוה, "ריבון עלמין אנת הוא חד ולא בחושבן" או "ריבון עלמין אנת הוא עילת העילות"? ברור ש"אנת הוא חד ולא בחושבן", שהוא עצמות (סוד המספר יא שהרבי כל כך אוהב). "אנת הוא עילת העילות" היינו הנהגת המציאות בלבד. כידוע שהמקובלים שלפני החסידות – וגם אחר כך, המקובלים שלדאבוננו לא קבלו את אור החסידות – אמרו שאי אפשר להתייחס לה' עצמו אלא רק להנהגה. החסידות מסבירה שלכל יהודי יש זיקה לה' ממש, כ"אנת הוא חד ולא בחושבן". כל החלק הראשון הוא תחת "אנת הוא חד ולא בחושבן" והשני תחת "אנת הוא עילת העילות" – הראשון מסיים ב"שקיו דאילנא" וגם השני מתחיל ב"שקיו דאילנא". מה ההבדל ביניהם? הוא מסביר כעת מאד יפה, ש"שקיו דאילנא" תחת כותרת "אנת הוא חד ולא בחושבן" הוא הפנימיות,] דהיינו בחינת פנימיות קו, ובזה יש לבאר כפל הלשון שאומר אחר כך [בחלק השני] דאשקי לאילנא בההוא נביעו וההוא נביעו איהו כנשמתא כו' דמ"ש וההוא נביעו איהו כנשמתא זהו בחינת חיצוניות הקו [חידוש, כי הייתי חושב שהנשמה היא הפנימיות, אך אומר שמה שהקו הוא נשמת עשר הספירות והחיים שלהם הוא החיצוניות. מה ההבדל בין פנימיות הקו לחיצוניות הקו? שחיצוניות הקו היא מקור ושרש הנהגת ה' את המציאות שברא לכבודו, אבל פנימיות הקו היא גילוי עצמי. שוב, חידוש של החסידות שבכלל יש גילוי עצמי – שעצמות ה', שנבדלת בעצם מכל העולמות, גם יכולה להתגלות בתוך הצמצום. למה? כי הצמצום לא כפשוטו. במקום אחר מבואר שפנימיות הקו היא עשרת הדברות, סוד התורה, וחיצוניות הקו היא כמו עשרה מאמרות, שהם יחסית מילין דהדיוטא, שרש מעשה בראשית. או, במקום אחר בחסידות מוסבר, שחיצוניות הקו היא כח ההתחלקות – נקרא גם "קו המדה"  – מודד כל ספירה ופרצוף וכו', ופנימיות הקו היא כח ההתכללות, שמאחד הכל יחד.] והיינו מה שמאיר באצילות בסוד שרש [כמו "בורא נפשות רבות וחסרונן", כנ"ל.], ומה שכתוב דאשקי לאילנא הוא בחינת פנימיות הקו, וכמו שאנו רואים בחוש באדם דעיקר חיות כל כחות הנפש שכל ומדות הוא מבחינת העונג שנמשך בהם, ולכן אנו רואים דעיקר התגלות והתרחבות הכחות הוא לפי ערך העונג שבהם [מה שיש בו עונג מתפשט – בחינת מים ש"מצמיחים כל מיני תענוג".], וכמו התגלות והתרחבות כח השכל הוא לפי ערך הענוש שיש לו באותה החכמה [וכמו שמסביר באגה"ק טו את הספירות, ואומר שלפי הענג שיש לאבא בהשפעה לבן מתרבה הזרע, מתרבה ההשפעה. מסביר שלכן המשילו חכמי הקבלה את כל ההשפעות לזיווגים – שלפי הענג מתרבה השפע.], וזהו שאמרו רז"ל לעולם ילמד אדם במקום [בתורה] שלבו חפץ [צריכים ללמוד דברים שאוהבים. יש תלונות שלא לומדים מספיק חסידות – עיקר הענג של התורה, לית מאן דפליג. בכל אופן, צריך "צמצם שכינתו בין בדי ארון" – שבמעט חסידות שלומדים יכלל כל התענוג.] כי החפץ והתשוקה הוא בחינת התענוג ובאותו הענין שחפץ בו יצליח וישכיל יותר [השכל מתפתח כאשר לומדים מה שרוצים. אם אדם לומד באתכפיא, כמה שאלה דברים חשובים, השכל תקוע – השכל לא מתפתח כי הוא כל הזמן בכיווץ. מאיפה לומדים שאדם צריך ללמוד במקום שלבו חפץ? מהפסוק "כי בתורת הוי' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" – הפסוק השני של תהלים. סימן שאצל דוד המלך זה השרש של הכל. כתוב בדוד "והוי' עמו", שהלכה כמותו בכל מקום, שבכך הוא הצטיין ועבר את יהונתן. המדרש אומר שעל כך חלשה דעתו של שאול המלך – שבכל שבח של דוד אמר שגם יהונתן כך, עד שהגיעו לשבח זה ושאול ידע שרק בדוד "'והוי' עמו', שהלכה כמותו בכל מקום". איך הוא הגיע לכך? כי השכל שלו מתרחב בתענוג. צריך לומר ששכל רחב באמת הוא שכל שמכוון בסיעתא דשמיא לאמתה של תורה, "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". הפסוק אומר "כי בתורת הוי' חפצו ובתורתו יהגה יומם לילה". מכח "בתורת הוי' חפצו", שלומד במקום חפץ, זוכה ל"ובתורתו יהגה יומם ולילה" – עובר מ"תורת הוי'" ל"תורתו", אז "והוי' עמו", ש"תורת הוי'" היא "תורתו", ואז זוכה לכוון להלכה. גם מי שרוצה להצטיין בנגלה, להיות רב פוסק בישראל, חייב להנות מהלימוד – אי אפשר ללמוד באתכפיא. כתוב בתניא שאדם צריך להתאמץ ללמוד תורה יותר – גם מדרכי התשובה, שאם למד דף אחד ילמד שני דפים – יש גם בתורה משהו שאדם צריך להכריח את עצמו ללמוד יותר מהרגלו, אבל מכך לא באים ל"והוי' עמו", ל"ובתורתו [שלו]  יהגה יומם ולילה". כלומר, כל עבודת ה' מתחילה מאתכפיא, אבל בתלמוד תורה חייבים להגיע לאתהפכא, להמתקה. כך אפשר להסביר את ההבדל בין מצות תלמוד תורה לכל המצוות ולהסביר מדוע "ותלמוד תורה כנגד כולם" – בתלמוד תורה צריך להגיע ל"בתורת הוי' חפצו", שהיא החפץ הכי פנימי ועצמי שלו, ומכך ל"ובתורתו יהגה יומם ולילה". כל זה נוגע כמובן לסוגיא עצומה שנידונה באריכות בעבר, של "מצוות לאו להנות נתנו" – האם כך גם בנוגע לתורה? יש שסברו שלא צריך להנות מהתורה, אבל יש שכתבו – כמו האגלי טל בהקדמתו – שחייבים ללמוד תורה עם כיף ממש, עם חפץ ממש. הוא כותב כאן שמזה השכל מתרחב, והוספנו כעת שבזכות זה הוא זוכה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", וזו ההתחלה של כל תהלות דוד בן ישי, בכך הוא מתחיל את כל דבריו לה'. ידוע שיש שני פירושים ב"במקום שלבו חפץ" – עיקר הפירוש הוא המקום בתורה בו לבו חופץ, כפי שכותב כאן "באותו הענין שחפץ בו", אבל יש מי שמפרש שהכוונה למקום פיזי, שאם אוהב ללמוד בבית הכנסת הזה צריך ללמוד בו. כנראה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", אבל מקום פיזי הוא פירוש חיצוני יותר והענין שצריך ללמוד הוא פנימי יותר, וכשמחברים אותם יחד צריך את שניהם – למצוא את המקום שאתה הכי אוהב ללמוד בו ושם ללמוד את מה שאתה הכי אוהב ללמוד, פעמיים חפץ.], וכן במדות גם כן נמשך ומלובש בהם התענוג וכמו במדת החסד הנה אברהם שהיה מדת החסד היה מתענג מאד במדת חסדו, וזוהי סבת התרחבות המדה הזאת וההוראה על זה הוא שמצינו שכשלא היה לו למי לגמול חסד היה בצער גדול מזה [היה מכווץ ודרוך, יושב בפתח האהל ומחכה לאורחים, וכל זמן שלא באו היה לו צער גדול – יותר מהצער של "שלישי למילה" שהיה באותו יום.] וכמו שפרש"י בפרשת וירא שהיה מצטער על זה שלא היו לו אורחים, ואין [צער] זה נמשך מצד עצם מדת החסד כי הנה מדה זו היא כשיש לו מי שצריך לחסדו אזי ישפיע לו חסדו [ואם אין למי להיטיב המדה נעלמת, אבל לא נמשך צער בשל כך.] אבל למה יומשך הצער כשלא היה מי שיקבל חסדו אלא זהו נמשך מצד העדר מילוי התענוג [העדר התענוג הופך אוטומטית לצער – או שאתה בענג או שאתה בצער.], שהתענוג מלובש במדת החסד וכשלא בא התענוג לפועל יצטער מזה, וגם במדת הגבורה שבאדם שהוא טבע האכזריות והכעס לשפוך חמתו על בני אדם [מפרש מאד חריף – היה יכול לכתוב על יראת ה' או על "איזהו גבור הכובש את יצרו", בעבודת ה', אבל מפרש על משהו שלילי.] הנה זהו התענוג שלו [ר"ל], דכשישפוך חמתו [ימצא איזה קרבן לשפוך עליו את הכעס שלו.] אזי ינוח וישקוט כי הגיע למחוז חפצו ותענוגו, וכשימנעוהו מזה יצטער, וכמו בשלוחי הדין [מלאכי חבלה למעלה, לא דברים טובים.] כשפועלים הדין ר"ל זהו חיותם [שיכולים להעניש מישהו. מדבר כאן על דברים לא טובים, וקצת פלא שלא מסייג שיש בגבורה עוד דברים. (בתיאור המעצר שלו הוא מתאר כך את האוסרים) זה שייך לעצורים שלנו – יש עלון של עצורי הבית, העצורים הכי שמחים... למה הוא מכניס כאן דברים לא טובים? קודם היה שכל, אחר כך חסד ופתאום מכניס אכזריות – רוצה להמחיש שבכל דבר החיות היא מהתענוג, כי זה הטבע שלו. התחיל משני דברים חיוביים, אחר כך מתופעה שלילית, ומסיים במשהו ניטרלי:], וכן בכל אדם שיש לו תענוגו במלאכתו וכמארז"ל ב"מ דע"ז א' אולכשי דמחוזא אי לא עבדי חלשי, אוכלשי הם נושאי משאות או חופרי אדמה אי לא עבדי חלשי, הרי שגם בעבודה קשה יש בזה תענוג [ואם לא עושה – אין לו תענוג. כ"ש וק"ו ל"יששכר חמור גרם" שנושא את התורה.], וזהו המוסיף לו כח וחיות, ובגמרא ברכות דמ"ג ע"ב ע"פ את הכל עשה יפה וגו' מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו ופרש"י דאפילו בורסי נאה אומנתו בעיניו כו' וכן בכל המדות יש בהן תענוג שזהו חיותם וקיומם, וזהו עצמו הוא סבת ההתרחבות וההתפשטות שלהם [אם כן, יש שרש ורצון גם בחיצוניות הקו, נשמתא לגופא וחיים ל גופא, אבל עיקר התענוג בא מפנימיות הקו, מ"אנת הוא חד ולא בחושבן", שפועל התרחבות עד אין סוף בספירות.].

קיצור. יבאר דעל ידי הבירורים הוא עליית בי"ע באצילות שמזדככים לקבל אור האצילות בשבת על ידי הבירורים דששת ימי החול בי"ע עולה באצילות דמלכות מבררת ניצוצי תהו שמתערבים על ידי הפסולת וההסתר דנוגה דבי"ע ומסתיים מההעלם שנעשה בנפש האלקית על ידי הסתר הנפש הבהמית בדוגמת הפסק אור השמש על ידי עננים ועל ידי הבירורים מתעלים בי"ע באצילות שגורם תענוג וגילוי העונג הוא [בכל הספירות ובעיקר] במלכות, ויסביר דתענוג עושה התרחבות במוחין ובמדות.