1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (37)

ד"ה "שובה ישראל" (11)

ט"ז כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו שלש תנועות.

ועל ידי המלכות נמשך הגילוי בעולמות בי"ע, והענין הוא דהנה כתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה [בפרק "אשת חיל", בסוף משלי, שאומרים בערב שבת.] וקאי על בחינת מלכות שנשפלת בבי"ע לברר בירורים היינו ניצוצות דתהו שנפלו בנוגה דבי"ע [הם גם נפלו, וגם טבע הנגה הוא להסתיר על אלקות, כי קליפת נגה היא יש וגדר הקדושה הוא בטול, כמו שכתוב בתניא.] שבחינת נוגה מסתיר על הניצוץ האלקי להיות נראה ליש ודבר נפרד [כטבע קליפת נגה.] שעל ידי התערובות פסולת שבנוגה ועל ידי ההסתר הנה מתעבה ומתגשם הניצוץ [פלא שניצוץ יכול להתגשם, אבל אפילו על אור כתוב ש"מהתעבות האורות נתהוו הכלים", כלומר שהתעבות והתגשמות יכולה להיות בכל המדרגות שאחרי הצמצום. אור עצמי, שלא משתנה – אור הגנוז, כפי שלמדנו – הוא דווקא לפני הצמצום, אבל כל דבר שעובר את הצמצום מתעבה ומתגשם, וכך הניצוץ שנופל בקליפת נגה.] שמתרחק מאד ממקורו [כתוב שזה ההבדל בין אור לניצוץ – אור דבוק במקורו, הוא יכול להתעבות כשיורד, אבל לא מתרחק ומתגשם. לעומת זאת ניצוץ יכול להתרחק. אור הוא רק הארה מהעצם, אבל לא יכול להתרחק. ניצוץ הוא אמנם חלק מן העצם, אבל יכול להתרחק ואז האור שלו נחשך. כמו משל הבעל שם טוב שהמלך שולח את הבן שלו למדינת הים, ושם מרוב ההתערבות עם המקומיים הוא אפילו עלול לשכוח את מקורו – יכול לשכוח שהוא בן המלך, מאיפה הוא בא. כך הניצוץ האלקי, מרוב שהוא מתערב בקליפת נגה – שטבעה הפוך מטבעו התולדתי, כבן המלך – לאט לאט הוא מתבולל שם ח"ו, מתערב, כמו אחד שמתערב בתרבות זרה והתרבות הזרה תופסת אותו וחונקת אותו.], ויובן זה במכל שכן מהתלבשות הנפש האלקית בנפש הבהמית [כפי שיסביר, הנפש האלקית פחות מתלבשת בגוף, ואפילו אצלה יש ירידה, ומכל שכן בניצוץ שיותר 'מתבולל' בקליפת נגה.] שבהתלבשות זאת הרי היא בא בהגשמה דהכחות דנפש האלקית בהתלבשותם בנפש הבהמית כמו ההשגה האלקית אינה בערך כלל לגבי השגת הנשמה קודם התלבשות בגוף [לא כמו הניצוץ ששוכח לגמרי, יש איזו השגה, אבל השגת הנפש האלקית אחרי שמתלבשת במח הגשמי אין שום דמיון להשגת הנפש האלקית כפי שהיא במקורה בגוף.], וכן אהוי"ר וכה"ג [מדות הנפש האלקי כפי שהיו במקור הן אין סוף יותר מהמדות כפי שהיו בגוף.], וגם מתעלם אורה [חוץ מכך שהשכל והמדות הן באין ערוך, גם האור מתעלם.] ע"י הסתר הנה"ב [שגם טבעה ישות, היפך טבע הנפש האלקית שהוא בטול, אז גם היא מסתירה – אבל לא כמו הסתר קליפת נגה על ניצוץ.] מפני שנתרחק על ידי זה הנה"א משרשו ומקורו האלקי, דהנה"א כשלא יש דבר המסתיר מאיר אורה ביותר ועל ידי הסתר הנה"ב מתעלם אורה, וכמו על דרך משל שאור השמש כשיש ענן המפסיק בין האור והשמש אינו מאיר [משל מענין, לפי הנפש הבהמית היא מעלי, כמו ענן מעל הראש – "הרכבת אנוש לראשנו" – והיא מפרידה בין השרש של הנפש האלקית לגילוי של הנפש האלקית. עוד רגע יאמר כך גם על העוונות שמסתירים – אז הנפש האלקית 'טובעת' בנפש הבהמית או בעוונות שמעליה.], שהרי גם אחרי הפסק יש אור השמש דיומא דעיבא כולא שמשא [לא רואים ברור אור שמש, אבל יש איזו הארה – "אור נגה"], רק שאין האור מאיר [בהדיא], וכמו כן הנפש הבהמית נעשה כמו מסך שמפסיק בין הנפש האלקית [שהיא אני למטה, הנפש האלקית שלי, אם כי הנפש האלקית אינה אני ממש אלא "נשמה טהורה שנתת בי", אך כאן הכוונה לנפש האלקית שבאדם עצמו.] לאלקות [השמש.] וכמו שכתוב כי עוונותיכם מבדילים וגו' ועוונותיכם אינן עון ממש [עבירות גמורות דאורייתא.] כי אם הוא לשוון עיוות ועיקום [שאדם הולך עקום.] והיינו שמעקם דרכו ונמשך בעניני הנפש הבהמית [נמשך אחרי מה שהרבי הקודם קורא בהרבה מקומות "הנחות העולם", נימוסים, שיש זמני אכילה וזמני שינה וחייבים לשמור על הזמן, ועניני התורה רופפים אצלו כי לא קבועים כמו עניני העולם, אין לו קביעות עתים לתורה. אז הוא הולך עקום בחיים שלו.] יהיו איזה ענינים שיהיו [אפילו ענינים סתמיים, עניני נימוסים, שאינם ממש עבירות.] הרי הם מבדילים בין הנפש האלקית והאלקות [האלקות כמו השמש והנפש האקלית היא האדם, והעוונות מבדילים ביניהם. גם עצם המציאות של נפש הבהמית, מקליפת נגה, היא מסך, ענן עב שמבדיל.], ועל ידי זה מתעלם אור הנפש האלקית [לא מגיע אליה אור מקורו.], ועוד זאת שנעשה מעורב בפסולת וחומרי הנפש הבהמית, והוא מה שהנפש האלקית נסרך [הרבה מדברים בחסידות על סרכות, כמו סרכות הראה – מקור המושג בהלכה. יש הרבה סיפורים על ויכוחים של אדמו"ר הזקן עם פסקי הרמ"א בדיני סרכות הראה, נושא חשוב בחב"ד] ונדבק בהענינים החומריים, וכל זה הוא בהנפש האלקית שההתלבשות אינה בדרך גלות ח"ו [כמה שהנפש האלקית יורדת, והאור שלה נסתר, היא אף פעם לא בגלות – תמיד היא יכולה להתעורר ולצאת. "אין דבר העומד בפני התשובה" וכמה שהיא מוסתרת תמיד נותר איזה זיק שהיא יכולה לתפוס את עצמה ולקום. המצב של הניצוץ הוא על דרך מה שכתוב בזהר הקדוש "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". שם באמת מדובר על "בתולת ישראל", ויש שם שתי דעות – אם "נפלה לא תוסיף" וכעת "קום בתולת ישראל" או כדברי רשב"י ש"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" ורק הקב"ה יקים אותו. הניצוץ במצב של "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" וצריך כח חיצוני להוציא אותו. הכח החיצוני הוא אנחנו בעצמנו, התפקיד של עם ישראל להסתובב בכל העולם – כדברי הבעל שם טוב על "מהוי' מצעדי גבר כוננו" – ולהוציא ניצוצות, באמירת ברכה או אפילו בעצם האמונה בה' משחררים את הניצוץ ואפשר להעלותו. אף שהוא אומר שזה ההבדל בין הנפש האלקית לניצוץ, גם בנשמות יש תופעה כזו – כמו "יהב ליה ידיה" בחולי, שגם צדיק גדול לא מכיר את עצמו. כך אמור בחולי גופני – יש כמובן קשר לחולי רוחני – שהוא לא מסוגל לקום לבד וצריך מישהו מבחוץ שיתן לו יד. בכל אופן, כאן מדבר בכללות, שבכללות הנפש לא בגלות. זה גם ווארט שהרביים היו חוזרים, הרבי הרש"ב היה אומר לשרי הממשלה, שרק הגוף שלנו אצלכם אבל הנשמה שלנו לא, מצד הנשמה אנחנו חפשיים. גם בעומק הגלות, כשיהודי סובל, הוא צריך לדעת שהנשמה לא בגלות.] שהרי בכח הנה"א להתגבר [יסוד שיהודי צריך לדעת, שבכל מצב שהוא לא יהיה – הוא יכול להתגבר. זה יסוד היסודות – אצל הרמב"ם יסוד היסודות הוא אמונה בה' ובשו"ע יסוד היסודות הוא "יתגבר", המלה בה פותח השו"ע. ה"יתגבר" כולל את "יסוד היסודות ועמוד החכמות". מה ההבדל בין הרמב"ם לשו"ע? הרמב"ם הוא בהשכלה, תיאורטי יחסית, והשו"ע הוא למעשה. באמת לרמב"ם, למי שדבוק במושכלות, פשוט שהוא לא בגלות – הוא דבוק באלקות, לא בחומר שצריך לצאת ממנו. השו"ע הוא אחרי עוד כמה דורות של ירידת הדורות, וחשכת הגלות מתגברת, "ולאום מלאום יאמץ", ובתנאים אלה העיקר הוא "יתגבר כארי לעמוד בבקר" – לא רק בבקר אלא בכל היום, לקום מתוך החשך. אדם ישן, "'אני ישנה' בגלותא 'ולבי ער'" – צריך לזכור ש"לבי ער" ומתוך כך להתעורר ולקום לגמרי. כל זה כלול ב"יתגבר", אותיות ב-תריג, כולל כל תריג מצוות שצריך להתגבר ולקיים אותן. בשביל מה צריך חסיד ורבי? אמרנו שמי שבבחינת חבוש צריך מישהו שיתן לו יד מבחוץ, אבל כאן אומר שכל אחד צריך לדעת שאינו בגלות ויכול להתגבר – עבודה בכח עצמו – אז בשביל מה צריך רבי? בחב"ד מסבירים שמי שמלמד אותי שאני יכול להתגבר הוא הרבי – בלי הרבי איני יודע שיש לי כח להתגבר, אני מיואש. מי שמיואש לא מאמין. אם סתם מישהו יבוא ויאמר לו לא יעזור. אתה במצב קשה מאד, חשך עולמך, לא ריאלי שתקום. גם אם מישהו יבוא ויאמר תתגבר – הוא לועג לרש.  מה זה תתגבר?! אתה יודע באיזה מצב אני נמצא?! לשם כך צריך רבי – רבי הוא אחד שיכול ללמד אותך גם באופן שישמע לך, שהרבי לא עושה ממך צחוק כשאומר לך להתגבר, אלא באמת מגלה שיש לך כח להתגבר. זו שיטת חב"ד. בחסידות פולין באמת השיטה שהרבי נותן לך יד ומקים אותך – אתה מסתמך על הכח של הרבי, והוא מקים לך. בחב"ד הרבי אומר לך – מטיף לך עד שזה נכנס – שאתה לא בגלות, אתה יכול לצאת מהמצב, יכול להתקומם. לשם כך צריך מורה צדק, "צדק מלכותא קדישא", מי שיכול להורות איך הצדק יכול להתקומם ולצאת מהגלות. שוב, זה כלל גדול – שהנפש האלקית לא בגלות, כמה שהיא נסתרת ומעורבבת ונסרכת. סרכה היא לכאורה טרפה, אם היא נסרכת היא כבר במצב של טרף על פי הלכה – בעיה חמורה – ואף על פי כן אומרים שהיא יכולה לצאת מכך (יש גם סרכות שאינן טרף).], וכל שכן בהניצוץ האלקי שבנוגה שהוא בבחינת גלות [הוא לא נשמה אלקית, ואף שהוא בבחינת אלקות כעת הוא בבחינת גלות.] שמתעלם ומסתתר ביותר ונעשה בבחינת הגשמה מאד, והבירור הוא שמתברר הניצוץ ונפרד ממנו הרע ומזדכך מכל סיג ופסולת [שני כיווני הבירור – קודם בירור הפסולת מן הבר (עיקר הבורר שאסור בשבת) ואחר כך בירור הבר מן הפסולת, שהבר עולה ומזדכך מהפסולת.] בדרך עלייתו ממדריגה למדריגה מעשיה ליצירה ומיצירה לבריאה דפרטיות יש בזה מדריגות רבות מאד שבכל מדריגה הרי הוא מזדכך יותר [בכל עליה יש עוד קצת הזדככות. גם אצל האדם כך. יש בתורות של הבעל שם טוב – צואת הריב"ש, כתר שם טוב – שהאדם צריך לצייר איך הוא עולה בעולמות, מעשיה ליצירה וכו'. כאן כותב שיש אין סוף מדרגות, לא רק ארבעה עולמות אבי"ע, ובכל עליה קטנה האדם מזדכך. הזיכוך הוא גם הסימן – אדם צריך לעלות בצעדים קטנים והסימן שעלית הוא שאתה יותר זך. מה פירוש? שאתה יותר עדין במדות – פחות כועס, יותר אוהב. ההזדככות היא גדר העליה.] עד שמתעלה ונכלל באלקות [סוד השבת, כפי שמסביר בפרק זה. בשבת כל העולמות עולים ונכללים באצילות, באלקות.], וזהו העבודה דנשמות ישראל [רק אנחנו יכולים להוציא ולברר את הניצוצות, רק נשמות ישראל יכולות לעשות את עבודת הבירורים – לשם כך ה' הוציא אותנו למטה. יש ניצוצות חבושים במציאות, לא יכולים לצאת, ואנחנו כאן בשביל לפדות – כמו "פדה בשלום נפשי". כמה שאנחנו יותר גואלים ניצוצות אנחנו בעצמנו זוכים לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.] למטה בששת ימי החול וכן בבחינת מלכות למעלה לברר בירורים הנוגה דבי"ע [ועל כך נאמר הפסוק בו פתח, "ותקם בעוד לילה", שהמלכות למעלה יורדת לברר בירורים ולהעלות את הניצוצות.], ובשבת הוא עליית המלכות עם כל בירורי הניצוצות המתבררים ועל ידי זה נמשך במלכות עונג העליון בשבת [בעמוד הקודם רק אמר שעל ידי בחינת הבירורים נמשך אור במלכות, וכאן מוסיף – מה שהקדמנו – שנמשך עונג במלכות. מהו עונג? גילוי פנימיות הכתר, כפי שיסביר. הרבה פעמים אומרים ש"גילוי עתיקא באמא" אבל כאן אומר שגילוי העונג במלכות. אמרנו שזה מסביר את ארבעת כללי הרמב"ם בשבת – זכור-שמור-כבוד-עונג – שעיקר החידוש הוא שהעונג במלכות. בהשגחה פרטית הגענו להסבר הדבר בחסידות, שכל הבירורים עולים בימי השבוע, נכללים בשבת באלקות, ואז נמשך עיקר העונג, פנימיות הכתר, דווקא במלכות. כלומר, תכלית כל העבודה שלנו הוא שיהיה עונג במלכות – שיהיה לנו כיף להקדיש את החיים שלנו לעשות מלכות בארץ ישראל. עונג במלכות – זו תכלית כל עבודת ה' במשך ששת ימי המעשה, וכל ה"שית אלפי שנין דהוי עלמא" הם ששת ימי המעשה, כשהתכלית היא "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", העונג הכי מופלא שאין כיוצא בו, עד שמגיע לשעשועי המלך בעצמותו. לא "ושעשועי את בני אדם" אלא "ואהיה שעשועים יום יום", שעשועי המלך בעצמותו.], ולהיות דהכונה העליונה היא שיתבררו ויזדככו הניצוצות ויהיה ביטול היש [בימות החול, ובשבת "השתחוו להוי' בהדרת קדש", בטול במציאות. אבל ל עבודת ששת ימי החול היא בטול היש, שעל ידיו מוציאים את הניצוץ מהקליפה.], ועל כן על ידי הבירור שמתהפך החושך ונעשה כלי לאלקות על ידי זה מאיר גילוי האור והוא גילוי בחינת התענוג העליון, וההמשכה היא בבחינת תוספת אור [על מה שהאיר בתחלת הבריאה.] מפני שנשלמת בזה הכוונה שקדמה במחשבה תחלה [בירור הניצוצות, שהכל יוכלל באלקות.], והגילוי הוא בספירת המלכות יותר מכל הספירות [עונג הוא שנשלמה המלאכה, "סוף מעשה במחשבה תחלה". עונג הוא כמו הכיף כשיש איזו חדה או משחק לילדים, וכפתאום מצליחים לפתור את החדה כולם מתמלאים עונג – גם האבא והאמא – כי זו היתה הכוונה. לא היתה ברורה הכוונה, ואם פתאום נופלים על הפתרון כולם שמחים, כי הכוונה היתה להגיע אליו – לשם כך נעשה כל המשחק. זו התחושה של העונג, שזו היתה הכוונה. לכאורה התענוג הזה יכול להאיר בכל הספירות, אבל הוא אומר שמאיר בעיקר במלכות – כי היא באמת היתה הכוונה, לשמה ה' ברא את העולם, כפי שיסביר.], וכמו על דרך משל בהתלבשות המלוכה כאשר עם רב מנשים כבוד מלכותו יהיה המלך מלא חדוה ותענוג מזה [ממש שעשועים עצמיים, שמהם גם מאיר לכולם.] וכל שכן מביטול מדינות הרחוקות [גם משל שלא תמיד מובא בחסידות. תמיד מובא ש"אין מלך בלא עם" והעם בא ומשתחוה ומקבל את המלכות ומנשא את המלך. כאן אומר שהרבה יותר תענוג כשמדינות רבות מתבטלות, כמו תענוג הנצחון שמוסבר ב"באתי לגני". קודם צריך שיבוא העם שלו וימליך אותו – כבר תענוג עצום – ואחר כך גם כיבוש מדינות רחוקות. בשלשת המצוות של הרמב"ם מתחיל מהמלכת מלך. חמשת שלבי גילוי המשיח הם חמשה שלבים של גילוי הענג העליון. מתחיל מעמידת מלך מבית דוד הוגה בתורה וכו' – ומקבלים את מלכותו ומקיימים את גזרותיו, מחזק את בדק התורה, וכבר יש גילוי תענוג. הבחינה השניה היא שלוחם מלחמות ה' – צריך לומר ששם יותר תענוג מחזרת עם ישראל בתשובה. התענוג הראשון הוא שעם ישראל ממליך מלך והמלך דואג שכולם יחזרו בתשובה. מה יכול להיות יותר מזה? שהמלך כובש מדינות – מנצח את כל האויבים מסביב. כאן מסביר רק את שני השלבים האלה, אבל ברמב"ם יש עוד שלבים. אחר כך חוזר לעם שלו עם קשר לאומות העולם – בנין המקדש שלנו, שהוא גם "בית תפלה יקרא לכל העמים", כולם יכולים לבוא למקדש. התענוג של בית המקדש הוא אפילו יותר מתענוג הנצחון. לא ראיתי כתוב כך, תמיד מדברים על שתי המדרגות הראשונות – התענוג של המלכת המלך ואחר כך תענוג הבטול של המדינות הרחוקות. לכאורה תענוג המקדש הוא עוד יותר – כשמגיעים אליו זה כבר "משיח ודאי". אחר כך מקבץ את נדחי ישראל – צריך לומר שקיבוץ גלויות עוד יותר תענוג – ובסוף תכלית התענוג היא "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לעבדו כולם שכם אחד". זו תכלית התענוג כי זו תכלית הבריאה – לשם כך ה' ברא את העולם. כל התענוג מתגלה בתוך המלכות.], כך על דרך משל יובן בבחינת בבחינת מחשבה ורצון דאנא אמלוך שעלה במחשבה להיות התפשטות בחינת המלוכה ואין מלך בלא עם שהוא בחינת נפרדים דוקא [עם לשון עוממות, כמו שכתוב בתניא], הנה מזה משהם מתבטלים ומקבלים עליהם עול מלכותו יתברך [כמדינות הרחוקות, לא רק יהודים מקבלים את המלכות.] יהיה זה לנחת רוח ועונג כביכול לפניו וכמאמר נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ולכך נמצא העונג העליון מלובש ושורה במדת מלכות דאצילות,