1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (40)

ד"ה "שובה ישראל" (14)

כ"ב כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

ניגנו ניגון ר' הלל פאצ'פקער.

עצרנו בכך שצהבו פניו של רבי אבהו כשמצא תוספתא חדתא.

וכך למעלה ראשית התגלות הארת העונג הוא בחכמה ראשית האצילות [החכמה בכלל נקראת ראשית הגילוי – ראשית האור המודע – אבל כאן כתוב עוד משהו, שראשית הארת הענג היא בחכמה, דווקא בהארת החידוש בשכל. יש רמז שרבי אבהו עצמו הוא מלשון אבא. יש כמה חכמים שנקראים על שם אבא, ואחד מהם רבי אבהו – אז הוא בחינת חכמה. אב-וה רומז לכך שיש המשכה מהחכמה (אב) למדות (ו) ואחר כך למלכות (ה) – בדיוק כפי שמסביר כאן. כל ההסבר שלו רמוז בשם רבי אבהו. הוא מצא תוספתא חדתא, בסוד "החכמה מאין תמצא". אם כן, החכמה היא ראשית האצילות, ראשית הגילוי וגם ראשית התגלות הארת הענג.], ומחכמה נמשך במדות וסיום ההמשכה הוא בבחינת מלכות [ממש המשכה ב-ו ו-ה. אפשר לומר שה-ב של אבהו היא התכללות אמא עילאה בתוך אבא עילאה, הבן בחכמה. ה-א היא "אללפך חכמה" וה-ב היא הבינה שבחכמה שעל ידי נמשך למדות ואחר כך למלכות.] סופא דכל דרגין דאצילות, [אמרנו שכל הפרק הוא השוואה בין המשכת התענוג להמשכת הקו, והוא ממשיך להסביר זאת יותר ויותר.] וכידוע בהארת הקו מאין סוף ב"ה המלובש בעולם האצילות הוא מסתיים במלכות דאצילות [קודם הדגיש שראשית התלבשות הקו בחכמה, וכעת מדגיש את סיום המשכתו במלכות.] ואינו נמשך בבי"ע, והיינו דהמסך והפרסא המפסיק בין אצילות לבי"ע [שבהמשך הפרק מציין שקוראים לו "נעל" – הנעל שבין עולם האצילות לעולמות בי"ע.] הוא המונע ומעכב שלא יומשך הארת הקו בבי"ע [הקו מגיע עד המסך, עד הנעל – לשון נעול – ולא יכול להמשך הלאה, לא יכול לעבור את המסך.] רק יופסק אורו בבחינת מלכות דאצילות [באגרת הקדש כ הוא מסביר שיש הארה שעוברת, אבל עיקר הקו מפסיק. יש מדרגות. הוא אומר שגם הקו מתמעט, ובפעם הקודמת הסברנו שעיקר הקו מתלבש עד היסוד ומשם מאיר למלכות. יש עוד הארה, אבל יחסית הקו נמשך. הוא מסביר שבשבת עבודת הבירורים פותחת את המסך, והוא סוד הכוונה שמביא מהאריז"ל ל"רצה והחליצנו" – חליצת הנעל – ואז הקו והתענוג עוברים לעולמות התחתונים. רואים שלמסך-לנעל יש הרבה כח – לעצור את אור אין סוף הממלא כל עלמין, את המשכת הקו, שהוא אלקות לגמרי. תיכף נראה מה זה פועל:], ולכן [בשל הפסק המסך והפרסא] הנבראים דבי"ע הן בבחינת יש [מרגישים את מציאות עצמם כדבר נפרד בפני עצמו.], דע"ס דאצילות הן אלקות [ללא כל הרגשת יש נפרד, רק הרגשת ה'.] גם בחינת המלכות היא אלקות ממש [צריך להדגיש – כנראה יש בכך חידוש – שגם המלכות, שיורדת לבי"ע, בהיותה באצילות היא אלקות ממש. על כך כתוב שמי שחושב שהמלכות דאצילות נפרדת משאר הספירות דאצילות נקרא "מקצץ בנטיעות", אסור להפריד. על כך כתוב בספר יצירה "עשר ולא תשע" (גם לא "עשר ולא אחד עשרה") – לא לחשוב שההארה היא רק עד היסוד, אלא לדעת שההארה היא עד המלכות, עשר ספירות.], והכלים דע"ס דבריאה וגם האורות נפש רוח הן בחינת נברא בבחינת יש ומציאות [אבל הנשמה של כל עולם היא מהכלים דאצילות, והיא עדיין אלקות – לא יש נפרד. בעולם בי"ע יש הבדל בין הנשמה של העולמות לרוח והנפש והכלים שלהם. הרוח והנפש והכלים הם בגדר נברא ואילו הנשמה היא מ-ל הכלים דאצילות. זה מתאים גם למה שדברנו בשבת, שכתוב בכתבי האריז"ל שכל פרצוף מתהווה עם נפש-רוח – בסוד שרש – והנשמה היא כבר תוספת (וכל שכן חיה-יחידה). הנשמה היא כבר מוחין בעצם. מכאן מובן שלהיות חב"דניק – בעל מוחין בעצם – הוא דבר נוסף, לא נולדים עם זה. נולדים עם כחות רגש ופעולה, אבל השכל האמתי נוסף לאדם. בבר מצוה מקבלים דעת, בגיל עשרים מוחין דאבא וכך הלאה – הכל בגדר תוספת. בעולמות התחתונים הנשמה היא אלקות, ומה שאומרים שבי"ע הם יש מתחיל מהרוח שלהם ומטה.], מפני שאין מאיר שם הארת הקו [אם היתה הארת הקו הכל היה אלקות, כמו באצילות, סימן שהארת הקו היא שהופכת את המציאות לאלקות. ללא הארת הקו המציאות מתחילה להרגיש את עצמה והופכת ליש. הוא משוה בין הארת הקו להארת התענוג:] וכמו כן הארת התענוג מסתיים במלכות דאצילות, וזהו לפי שהיא רק הארה לבד על כן יש בזה חילוקי מדריגות [שעד כאן מאיר, אחר כך מתמעט ואחר כך מסתיים. הוא לא אומר בפירוש שבקו יש חילוקי מדרגות, אך משמע שאותו דבר – כי משווה בינו לבין התענוג. תיכף נאמר שהוא מדבר כאן על חיצוניות הקו.], וכמו שאנו רואים בנפש שאינו דומה התענוג שבחכמה [אף שאינו עצמות התענוג אלא רק הארת התענוג, ואף על פי כן הוא יותר מהארת התענוג במדות.] להתענוג שבמדות ובשארי הכחות [והארת התענוג שבחכמה גם יותר מהארת התענוג במלכות – התענוג המורכב הוא בעיקר בחב"ד.], וכמו כן הוא למעלה שיש חילוק בין הארת התענוג שבחכמה ובין התענוג שבז"א ומלכות [סוד אבהו הנ"ל.], וזהו לפי שהוא הארה לבד [כלומר, מבחינת הארת התענוג – המלכות הכי למטה.], אמנם [כאן הווארט העיקרי שמחדש כאן הרבי.] על ידי הבירורים שבחינת המלכות מבררת בנוגע דבי"ע על ידי זה נמשך מבחינת עצמיות העונג בבחינת מלכות שלמעלה מבחינת הארת העונג שבחכמה ראשית העשר ספירות [ההארה בחכמה מאד חזקה, אבל עצמות התענוג היא יותר ממנה.],

ובהעלם יש בבחינת מלכות מבחינת עצמיות העונג [כאן מוסיף עוד משהו – בתוך המאמר לא כל כך ברור שאלה שני דברים, אבל בקיצור אומר כך מאד ברור. במלכות, מראשית התהוותה, יש בכח – בהעלם – את עצמיות התענוג, כי נתב"ס. על ידי עבודת הבירורים מתגלה מה שטמון במלכות וגם נמשך למעלה, מהכתר, הגילוי של עצמיות התענוג – אלה שני דברים. כך מפורש במשפט האחרון של הקיצור: "ובמלכות נמשך עצמות התענוג א) להיות דנעיצת התחלה בסוף ב) מצד הבירורים" – שתי סיבות למה עצמות התענוג מתגלה במלכות דווקא.] שזה ענין נעוץ תחלת בסופן דנעיצת התחלה הוא בסוף יותר מבראש המתפשט,

דראש המתפשט הוא בחינת חכמה ובבחינת המלכות שהיא סופא דכל דרגין יש בה מבחינת תחלה יותר מבראש [יש ראש-תוך-סוף ולמעלה מהראש יש תחלה, עליה נאמר "נעוץ תחלתן בסופן". לפעמים בקבלה וחסידות ראש-תוך-סוף הם בינה-ז"א-מלכות, הוה – השתלשלות הספירות מתחילה מבינה, התוך הוא ה-ו והסוף ה תתאה. במבנה הזה, התחלה היא חכמה, ועוד לפני התחלה יש קדם (כפי שהזכרנו בשיעור הקודם) – הכתר. כך כתוב בהרבה מקומות, מבנה י-ה-ו-ה עם קוש"י, נרנח"י. אבל כאן לא מסביר ככה, אלא אומר שהחכמה היא הראש – ראש המתפשט בלשונו כאן – היות שהיא ראשית הגילוי היא ראש כל מה שיתגלה, ראש כל המודע שבנפש. לפי זה, התחלה היא הכתר, ולא סתם הכתר אלא פנימיות הכתר – התענוג. אין לו פה קדם. אם רוצים להכניס גם קדם הוא צריך להיות רדל"א או משהו כזה, שיותר גבוה גם מעצם התענוג. אפשר לומר שקדם הוא א"ק – אדם קדמון – ביחס לערכים שכן. אם כן, יש כאן תחלה-ראש-תוך-סוף – כתר-חכמה-בינה ומדות-מלכות. איפה יש ניתוח כזה, שהבינה והמדות יחד? בפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" עדן הוא חכמה, הנהר הוא בינה ונמשך גם דרך המדות, והגן בסוף הוא מלכות. לפי זה, יוצא שקדם ותחלה הם אותו דבר – שניהם כתר – גן בעדן מקדם, ללא חלוקה בין קדם לתחלה. כל זה רק להבין את המושגים כפי שמפרש כאן.], וזהו כח ההתהוות שבבחינת מלכות דוקא [כח ההתהוות במלכות אינו מהתגלות עצם התענוג במלכות על ידי עבודת הבירורים, שהרי עבודת הבירורים היא אחרי שיש התהוות. אז מאיפה יש דווקא במלכות כח של התהוות יותר מהספירות העליונות ממנה? כי "נעוץ תחלת בסופן" בהעלם.], וכמו כן [כמו שיש במלכות את בחינת התחלה כך (בעצם מפרש) מה הכוונה,] בחינת עצמות התענוג יש במלכות בהעלם ומתגלה בה על ידי הבירורים,

[כעת מפרש עוד מושגים בקבלה. פרק זה מלא מושגי קבלה.] ועצמות העונג הוא בחינת טלא דנטיף מעתיקא [ביטוי מהאדרא.] שזהו בחינת טלא דבדולחא [התיקון השני של ז תקוני גלגלתא, שסימנם ג"ט קע"ר פ"ח – גלגלתא (התלבשות חסד דעתיק בגלגלתא דאריך), טלא דבדלוחא (התלבשות גבורה דעתיק בחכמה דאריך) וכו'.] והיינו בחינת גבורה דעתיק המלובשת במו"ס [אולי הייתי חושב שעצמות התענוג היא רדל"א, אך כאן מסביר משהו גדול מאד – שהיא דווקא גבורה דעתיק. למה? כי גבורה דעתיק היא התגברות העצמות דעתיק – נושא מאד גדול שלמדנו בהמשך תער"ב.], וידוע דגבורה דעתיק הוא בחינת עצמות עתיק [כאן ווארט חשוב, שגם הזכרנו אתמול, שעצמוּת – המלה הכי חשובה בחסידות – היא לשון עוצמה. כאן אומר בפירוש, שהגבורה דעתיק – הפרצוף הכי עליון – היא העצמות שלו. לא נכון לומר שהגבורה של כל פרצוף היא העצמות שלו, כי גבורה היא מה שעומד כנגד החסד – חסד היא נטיה לחסד והגבורה היא יראה, צמצום וכיווץ. אי אפשר לומר שהגבורה דז"א – או של איזה פרצוף שלא יהיה – היא העצמות שלו. אבל דוקא בעתיק ניתן לומר כך, בסוד נתינת הגבורה מפי  הגבורה. מסביר למה כך דווקא בעתיק:], דהרי לית שמאלא בהאי עתיקא [ולכן אי אפשר לומר שהיא באה לאזן את הימין דעתיק. אם הגבורה היתה שמאל, היא לא עצם הפרצוף אלא רק חלק אחד שלו, צד אחד, אבל בעתיק אין שמאל ולכן הגבורה מתפרשת אחרת:], והגבורה הוא בחינת תגבורת העצמיות דהיינו בחינת עצמיות עתיק [עצמוּת מלשון עוצמה. איני יודע מאיפה צמח השם עוצמה לישראל – אם זו השתלשלות של האגרוף של כך, לא על עצמות זו מדובר וזו גם לא העוצמה של עם ישראל... עצמות היא אכן עוצמה רבה, אבל העיקר הוא העוצמה של עתיק – תענוג – שאם כבר היא ימין. זו באמת מפלגת ימין, אבל השאלה איזה ימין. צריך גבורה ש"כולא ימינא", כפי שדברנו כל השנים שצריך להפוך את כך ל-ככה – שם קדוש – לחבר לשרש ה חסדים, ואז רומז ל"כתר כל הכתרים" (ככוונת הבעש"ט), שהוא באמת עצמות עתיק. על העצמות נאמר שהתורה נתנה מפי הגבורה, גבורה ככינוי לה' עצמו כפי שמזכירים תמיד, והדבר מתאים לגבורה דעתיק.] שמלובש במו"ס [יש כמה ביטויים בקבלה לגבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס (שכאן הוא אומר שהיינו עצמות התענוג). או שנקרא טלא דבדולחא, כמו בג"ט קע"ר פ"ח, ז תיקוני גלגלתא, או שנקרא בוצינא דקרדוניתא. בוצינא דקרדוניתא הוא עצמו קו המדה. אם כן, קו המדה של אור אין סוף וקו המדה של גבורה דעתיק הם דברים מאד דומים. הוא משווה כאן ביניהם – שני דברים דומים – אבל בהמשך גם יסביר את החילוק. החילוק יהיה שהקו שמתלבש בגבורה דעתיק, חכמה סתימאה, יותר פנימי ממה שקוראים לקו אור אין סוף קו המדה – כי שם מדובר בחיצוניות הקו וכאן מדובר במדרגה פנימית. שניהם גבורה, וכאן הגבורה הוא התגברות החסד כי "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא".], ובחינה זו הוא שנמשך בבחינת מלכות על ידי הבירורים [יש בהעלם במלכות בחינה של עצמות התענוג, שעמה היא מהווה את העולמות, אבל על ידי עבודת הבירורים ממשיכים ממקור עצמות התענוג – טלא דבדולחא – שירד במלכות.],

והענין הוא דהנה ידוע דשרש הבירורים הוא מבחינת חכמה סתימאה, וזהו שכתוב בזהר [על הפסוק "כֻלם בחכמה עשית".] בחכמה אתברירו שהכוונה היא בחינת חכמה סתימאה [ולא סתם חכמה דאצילות, כמו שמבואר בהרבה מקומות בחסידות. חכמה סתימאה היא באין ערוך יותר גבוהה מחכמה עילאה דאצילות. ], וזהו שכתוב באדרא דקכ"ח ב' דחכמה סתימאה שקיט ואשתכך כחמר טב דקיט ושכיך על דורדייא [מה זה אומר? שבתוך חכמה סתימאה גופא יש בירור – שהשמרים יורדים למטה ונשאר היין הצלול. הוא לא כותב כאן, אבל קצת פלא שהמשל לחכמה עילאה הוא דווקא יין, כי שמן הוא חכמה ויין הוא בינה. מתקרבים לחנוכה – חג השמן – ומבואר שעיקר רזין דרזין דאורייתא הוא שמן. למה חכמה סתימאה, שיש שם את עצמות התענוג, נמשלת ליין (שיש בו בירורים מיניה וביה, להפסיד את השמרים מהיין)? זה קשור למה שכתוב בעמק המלך – ולא מובן כאן – שחכמה סתימאה דאצילות היא גם תיקון של עולם תהו קדום, שלא מוזכר בעץ חיים. רדל"א הוא תיקון הכתר המקורי, גלגלתא היא תיקון החכמה ומוחא סתימאה היא תיקון הבינה. לפי היסוד הזה – יסוד של עמק המלך – באמת מתאים שהמשל של חכמה סתימאה יהיה יין ששוקט על שמריו.], והוא להיות דבירורים הם מחכמה סתימאה וכל מברר צריך להיות תחלה מבורר בעצמו וכמו קשוט עצמך כו' [גם דבר מאד יפה: ליהודי יש כח לברר את המציאות, בעוד גוי לא שייך לזה כלל, ולשם בירורים צריך להיות מבורר, "קשוט עצמך". איך אנחנו יכולים לברר בלי שאנחנו מבוררים? כנראה מצד הנפש האלקית יש משהו מבורר אצלנו. אנחנו לא לגמרי מבוררים, אבל בשביל להוציא איזה ניצוץ די שיהודי מאמין בה' – וכל שכן כשאומר ברכה, כמו שכתוב בלוח "היום יום" – וזה כבר רמה מסוימת של בירור שיש לכל יהודי. אבל צריך לומר שככל שאנחנו מבוררים בעצמנו יש לנו יותר כח לברר את המציאות. זה בא לידי ביטוי בעיקר בבירור המציאות החיצונית, שאנחנו צריכים להיות מבוררים. כשכל העם בארץ נכנס לראש של בחירות – כדי לעשות בירורים באוירה הזו אתה צריך להיות מבורר. אם אתה לא מבורר לא יצא מזה שום דבר, חבל על הזמן. דווקא בבירורים יותר קטנים – לברר ניצוץ מתוך המאכל באמירת ברכה – לכל יהודי יש כח. כדי לעשות בירורים גדולים – תיקון המדינה – אתה צריך להיות הרבה יותר מבורר בעצמך. יש בירורים שכל אחד יכול לברר בעצמו, ויש בירורים של רבים שרק הרבים יכולים לברר – אין בכחי בתור פרט, אלא רק בצירוף יחד, "כנישתא חדא", שדברים מתפשטים ומתבגרים. רק כדי שנהיה מספיק באחדות – שרבים מבררים רבים – צריך הרבה בירור עצמי. יוצא שעיקר התיקון הוא הכח שלנו להתאחד כדבעי, לאסוף עוד יהודי ועוד יהודי – לצבור כח יחד. בכל אופן, הוא אומר כלל גדול – קצת חידוש – שכדי לברר צריך להיות מבורר. המברר הוא חכמה סתימאה, ולכן היא קודם כל צריכה להיות מבורת, וזה משל היין הטוב ששוקט על השמרים.] וכמו כן בחינת חכמה סתימאה מברר תחלה הסיגים שבו עד שנעשה ברור וצלול ונקרא חמר טב והשמרים נופלים למטה, וזהו שקיט ושכיך, ואחר כך [אחרי שברר את עצמו] יורדת הארה מבחינת חכמה סתימאה למטה באצילות בכדי לברר בי"ע [סוד אבהו כנ"ל, ירידה מחכמה לבינה ומדות ומלכות, והכל לא לעצמו אלא כדי לברר בי"ע.], והכח לברר הוא מחכמה סתימאה דוקא שלמעלה מעלה במדריגה מחכמה דאצילות, וכמו ההבדלה בין חכמה דתורה לחכמה דמעשה בראשית [נעצור כאן, רק נאמר שכותב כאן פלא. בכל מקום כתוב שחכמה דתורה היא חכמה דאצילות וחכמה דמע"ב היא חכמה דמלכות – כבוד עילאה וכבוד תתאה – ואילו כאן אומר שחכמה דאצילות היא חכמה דמע"ב, מילין דהדיוטא, ואילו החכמה דתורה היא חכמה סתימאה. כאן נדלק אור של חידוש, שחכמת התורה היא חכמה סתימאה ועיקר החידוש שחכמת הטבע היא חכמה עילאה. על כך נמשיך לדבר בשיעור הבא. המאמר הראשון בתורת חיים של אדמו"ר האמצעי הוא "חכמות בחוץ תרנה" – שחכמת התורה היא חכמה עילאה וצריכים להעלות לה בירורים מחכמה תתאה, והחבור של שתי החכמות צריך להאיר בבי"ע, "בחוץ תרנה", ולעשות רנה על ידי הבירורים. זה הפסוק העיקרי אצל אדמו"ר האמצעי בדרוש שם. כאן הוא אומר ששתי החכמות הן חכמה סתימאה וחכמה עילאה – חידוש גדול].