ב"ה

מסכת אבות

אבות א, א[א]

אבות א, א:

"'משה קבל תורה מסיני' - ממי שנגלה בסיני" (רע"ב).

והוא על דרך "ורצון שכני סנה" בברכת משה ליוסף - "מרצונו ונחת רוח של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה" (רש"י).

הר סיני נקרא על שם הסנה של משה רבינו כנודע.

קודם היתה ההתגלות למשה בסנה לשם קבלת השליחות לעם ישראל, להיות "הוא גואל ראשון [הוא גואל אחרון]". ומזה באה ההתגלות למשה בסיני להיות "תורה צוה לנו משה" לעולמי עולמים (נאך אמאל מתן תורה וועט ניט זיין).

"'ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה' - ונקראו כנסת הגדולה לפי שהחזירו עטר ליושנה, שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא, באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא, והם החזירום כבתחלה, לפי שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שאלמלא כן היאך אומה כזו יכולה להתקיים בפני כמה אומות" (רע"ב).

את הכח של אנשי כנסת הגדולה להחזיר עטרה ליושנה - בסוד "נעוץ סופן בתחלתן", אנשי כנסת הגדולה במשה רבינו (שאמר "האל הגדול הגבור והנורא"), "משה קבל תורה מסיני" - קבלו מהנביאים דוקא, אותם נביאים שמיעטו בשבחי המקום "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא [לפיכך לא כיזבו בו]".

מכאן נלמד שתכלית התורה שבעל פה, החל מאנשי כנסת הגדולה, היא להחזיר עטרה ליושנה, מתוך התקשרות למשה רבינו (שבכל דור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו") נותן התורה.

ומה היא העטרה? מה שמאותיות התפלה והשבח לאל עליון מקרב לב של עם ישראל נעשה עטרה על ראשו יתברך, שהוא ענין התגלות מלכותו על כל באי עולם.

"והעמידו תלמידים הרבה" - גם מי שאין תוכו כברו (רע"ב). אין לדקדק במהות התלמידים. יש רק להאמין ש"המאור שבה יחזירנו למוטב".

"תלמידים הרבה" - כמות מאכט איכות.

"תלמידים הרבה", לאו דוקא תלמידי חכמים הרבה - כל הבא ללמוד גם אם הוא רחוק מלהיות חכם (עם בטול פנימי לתורה ולנותן התורה).

את אותם תלמידים יש להעמיד על רגליהם ("העמידו תלמידים הרבה"), על מדות הנצח וההוד שלהם, הבטחון והתמימות, להיות "בוטח בהוי'" ו"הולך תמים" - "הולך בתם ילך בטח".

אבות א, א-ב[ב]

יש במשנה הראשונה של אבות קבלה אחת וארבע מסירות. קבלה (משה קבל תורה מסיני) היא בדרך של העלם וגילוי, משא"כ מסירה היא בדרך של עצם והתפשטות.

רמזים:

אבות נקרא "מילי דחסידותא". אבות מילי דחסידותא = 992, היהלום של שם אל - "חסד אל כל היום".  והוא עולה ד"פ אברהם, חסד לאברהם, האב הראשון והכולל את שלשת האבות (שמו, אברהם, מתחיל מא"ב, אחד - היה אברהם - שכולל עוד ב).

קבל-מסר-מסר-מסר-מסר (כנ"ל) = 1332 = יהלום לו = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות, אמירת כל הדברות יחד (רש"י).

משה יהושע זקנים נביאים אנשי כנסת הגדולה = 2000 (ממוצע 400, כ ברבוע, שלמות כ"ב אתוון דאורייתא), סוד ה-ב רבתי של בראשית, שבה כלולה כל התורה כולה, ב התורה, בכתב ובעל פה.

משנה ב: "שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה" ופירש רע"ב שהוא היה כהן גדול אחרי עזרא. והנה, מבואר שעזרא הכהן הוא גלגול של אהרן הכהן (מקור התורה שבעל פה).

והנה, אהרן עזרא שמעון = 1000, שלמות של 10 בחזקת 3. והם מספרים עולים, 256 278 466. המספר הבא בסדרה הוא 820. ע"כ 1820, סוד פעמים הוי', מספר שמות הוי' ב"ה בכל התורה כולה!

עד 7 מקומות - "כל השביעין חביבין" = 8064 = 7 פעמים 1152, הרבוע הכפול של 24, תורה-ישראל, ד"פ רפ"ח, שלמות הבירור של רפ"ח נצו"ק - "ובא לציון גואל".

אבות א, ב-י[ג]

משנה ב:

"'על שלשה דברים העולם עומד' - לא נברא העולם אלא בשביל שלשה דברים הללו" (רע"ב).

כל העולם כולו הוא סך הכל 'היכא תימצי' בשביל שלשה דברים הללו - תורה, עבודה, גמילות חסדים - עולם הבריאה בשביל תורה, עולם היצירה בשביל עבודה, עולם העשיה בשביל גמילות חסדים.

משנה ג:

"'הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס' - 'עבוד מאהבה' - 'ויהי מורא שמים עליכם - 'עבוד מיראה'" - "העובד מאהבה זריז במצות עשה והעובד מירה נזהר ממצות לא תעשה" (רע"ב).

"זהירות [מיראה] מביאה לידי זריזות [מאהבה]" - "סור מרע ועשה טוב".

אך במשנה זו מקדימים את האהבה ליראה. כך הסדר אצל בעל תשובה מאהבה כראב"ד, כמבואר בתניא פרק מג עיי"ש.

קדימת האהבה ליראה הוא סוד "נעשה ונשמע", הכלי לקבלת התורה בשלמותה - נשמתא דאורייתא, אהבה, בתוך גופא דאורייתא, יראה.

משנה ד:

"יהי ביתך בית ועד לחכמים". קנין התורה והמדות הטובות מתחיל מהתוועדות חכמים-חסידים.

אין השתתפות בהתוועדות חכמים-חסידים ללא קליטת ריח טוב (רע"ב).

"ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'", בזכות היות יעקב "איש תם יושב אהלים", שעשה את ביתו בית ועד לחכמים, אהלה של תורה תמימה.

חוש הריח הוא החוש של מלך המשיח דמורח ודאין, "והריחו ביראת הוי'".

הריח הוא אור מקיף שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, כולה רוח, "רוח אפינו משיח הוי'".

בהתוועדות חסידית זוכים לאורו של משיח, אוירו של משיח וריחו של משיח.

משנה ה:

"שיחה עם האשה - באשתו אמרו", היינו "האשה ב-ה הידיעה, "והאדם ידע את חוה אשתו".

"שיחה עם האשה" ר"ת שעה - "אין לך אדם שאין לו שעה", זמן שהוא שועה ופונה לאשתו. רק ש"אל תרבה", הכל לפי עונתה הכתובה בתורה.

רמז: "שיחה עם האשה" = אברהם אברהם אברהם, 'חזקה' של אהבה וחסד שאדם עושה עם אשתו. והוא עולה "[נעשה אדם] בצלמנו כדמותנו" - שיחת ה"צלם" (האיש) עם ה"דמות" (האשה).

"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה... ויקח את רבקה ותהי לו לאשה". "אין שיח אלא לשון תפלה" לאשה, ומיד נענה ושח-התיחד עם רבקה אשתו.

משנה ו:

"'עשה לך רב' - אחד לגירסא" (רע"ב). ועל דרך זה י"ל "וקנה לך חבר" - חבר אחד דוקא, שאפשר לספר לו את הכל, כמו שכתוב בצעטיל קטן.

אבל "והוי דן את כל האדם לכף זכות" מדובר בכל האדם דוקא, כל אחד ואחד באשר הוא שם, כאשר "אל תדין את חברך [חברך דוקא] עד שתגיע למקומו", וד"ל.

משנה ז:

"'ואל תתחבר לרשע' - למה הדבר דומה לנכנס לביתו של בורסקי אף על פי שלא לקח ממנו כלום מכל מקום ריח רע קלט והוציא עמו" (רע"ב).

היינו ההפך מ"יהי ביתך בית ועד לחכמים" כנ"ל.

יש בית שיוצאים ממנו עם ריח טוב ויש בית שיוצאים ממנו עם ריח רע. הכל לפי ה"שלום בית" השורה באותו בית, אם זכו או לא זכו.

הריח הוא לפי הזכות, לפי ההזדככות של בני הבית, לפי ה"גרמוהי".

ריח טוב הוא גרמא לכל דבר טוב, ואילו ריח רע הוא גרמא בניזקין.

אליהו הנביא סתם את אפו מפני הריח הרע של אדם בעל גאוה.

נמצא שלאדם ענו, שפל באמת, יש ריח טוב, "ריח שדה אשר ברכו הוי'", ריח דחקל תפוחין קדישין, השדה אליו יוצא יצחק אבינו לשוח בו לפנות ערב, לתקן את תפלה המנחה, בה דוקא נענה אליהו הנביא.

משנה ח:

"'כשקבלו עליהם את הדין' - שלא תחשוד החייב לומר גזלן היה זה אלא תאמר שמא טועה היה ולא נתכוין לגזול" (רע"ב).

היינו "והוי דן את כל האדם לכף זכות" כנ"ל, ובא לרבות את החייב בדין, שמתחייב מדין גזל.

ובאמת, על כל אדם לקבל על עצמו את הדין, ולהכיר שבאמת מגיע לו הדין, ואילו הרחמים מגיע לזולתו.

היינו להסתכל על עצמו בעין שמאל ועל חברו בעין ימין. "טוב עין [עין אחת, עין ימין] הוא יברך" - "הוא יברך" את חברו ובזכות זה הוא יבורך מן השמים.

משנה ט:

"הוי זהיר בדבריך" - זהיר טפי - מאיר ביותר - במצות שמירת הלשון.

"זהירות מביאה לידי זריזות" כנ"ל, סוד חש-מל, זהיר לחשות וזריז לדבר - "פתח פיך ויאירו דבריך".

רמז: "הוי זהיר בדבריך" = 481 = 13 פעמים 37. יש בביטוי 13 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 37 = הבל, "הבל להב הלב", מקור הדבור.

משנה י:

"'ואל תתודע לרשות' - שלא יעבירוך על דעת קונך כמו שאירע לדואג האדומי" (רע"ב).

נמצא ששמעיה, הגר-צדק, נשיא הסנהדרין, הוא תיקון של דואג האדומי, "דאג האדמי אביר הרעים אשר לשאול".

"'אביר הרעים' - אב בית דין" (רש"י).

באמת, שמעיה היה הנשיא ואבטליון אב בית דין (ונקרא אבטליון על שם שהוא אב לטליא, לקטנים ויתומים, רע"ב). אם כן אבטליון הוא בחינת דאג, אך צ"ל ששמעיה מתקן את ה'חפצא' של דואג ואבטליון מתקן את ה'גברא' של דואג, וד"ל.

אבות א, יא-יח[ד]

משנה יא:

"וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל" - כמו שקרא לאנטיגנוס איש סוכו שצדוק ובייתוס תלמידיו, הם ותלמידיהם לדורות, יצאו לתרבות רעה, ממה ששמעו מרבם שאין לעבוד את הרב על מנת לקבל פרס.

על הרב להתחשב שלא כל תלמידיו בדרגה של "עבוד מאהבה" כנ"ל. והיינו משום ה'ישות' של תלמידים שלא שמשו כל צורכם - לא רק במובן שלא למדו די אלא במובן שעצם השימוש לא היה כדבעי למהוי. הם שמשו את רבם לצורך עצמם, מתוך ישות ורצון לקבל לבד.

"ולא תחללו את שם קדשי" - לא תעשו בי חלל ח"ו, לא תדמו לעצמכם שהצמצום כפשוטו ושלכם מציאות נפרדת בפני עצמכם. שאם כן, לא שייך בכם אהבת המקום דלית אתר פנוי מיניה באמת.

עיקר האהבה הוא בחינת "ימינו [מדת האהבה] תחבקני". ה' כביכול 'תופס' אותי וגם אני 'תופס' אותו יתברך לפום שיעורא דילי, בסוד "נודע בשערים בעלה". וכך אנחנו מתחברים ונעשים אחד, ר"ת אהבה חבוק דבוק כנודע.

אך מי שהוא יש אין לו שמץ מאהבה זו, ובחשך הולך כל ימיו ר"ל.

על הרב לדעת היטב שזו ודאי המצאות אצל חלק מתלמידיו, ולקרב אותם לאמת לפי דרכם - "חנך לנער על פי דרכו גו'".

משנה יב:

"הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ארבעת הלשונות - אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות, מקרבן לתורה - הם כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה.

יש כאן אהבת ורדיפת השלום ואהבת וקירוב הבריות. קודם ה'חפצא', השלום (בו אני חפץ), ואחר כך ה'גברא', הבריות, כאו"א באשר הוא שם.

צריך לאהוב את שניהם, אך קודם את ה'חפצא' (השלום) יש לרדוף (אחריו) ואחר כך את ה'גברא' (הבריות) יש לקרב (לתורה).

על הנהגת אהרן דרז"ל: "בשלום ובמישור לך אתי ורבים השיב מעון". כיצד היה משיב מעון - היה מתחבר עם הרשע שהיה מתבייש ממנו ומתוך כך היה חוזר למוטב (רע"ב).

לכאורה זה נגד הוראת נתאי הארבלי "ואל תתחבר לרשע". אך פשיטא שאם ההתחברות עם הרשע הוא מתוך אהבת ישראל (של אהרן כהנא רבא) על מנת להחזירו למוטב, אז מותר ומצוה להתחבר עמו (שהרי "כל ישראל חברים" שמו ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", שכולל גם חייבי מיתה כנודע), וכפי שלמדו גם מ"אוהב שלום ורודף שלום" שמותר ומצוה לשנות (כמו שעשה אהרן) מפני השלום, ודוק.

משנה יג:

"נגד שמא" - "נגד לשון משיכה" (רע"ב).

מכאן נשכיל בסוד "אעשה לו עזר כנגדו" - עזר המושכת אותו אליה ושהוא מושך אותה אליו, להיות "לבשר אחד".

והוא סוד "משיח נגיד" - המשיח מושך את העם אליו והעם מושכים את המשיח אליהם.

כלל אחד מושך את החבל אליו עד שבסוף נופלים אחד על פני השני.

ה' אומר לישראל "שובו אלי" וישראל אומרים לה' "השיבנו אליך". עד שבסוף מתגלה העצמות שמעל שניהם ומיחדת ביחוד אמתי ונצחי.

"ודאשתמש בתגא חלף" - "ואני שמעתי ודישתמש בתגא, המשתמש בשם המפורש, חלף ואבד שאין לו חלק לעולם הבא" (רע"ב).

המשתמש בשם המפורש היינו לצורך עצמו, כמו השימוש של צדוק ובייתוס הנ"ל תלמידי אנטיגנוס איש סוכו.

בכל אופן למדנו ש"תגא" היינו "שם המפרש", עטרת כל שמותיו יתברך.

ורמז: תגא שם המפרש = 1369 = יחידה ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" - "זה רוחו של מלך המשיח".

מלך המשיח משתמש בקדושה בשם המפרש, היינו שמפרש ומלמד לכל את "סוד הוי'", מה שה' הוא הכל והכל הוא ה', "אין עוד מלבדו", וכך מביא גאולה לכל העולם כולו (גם למי שאינו יודע לדבר בלשון הקדש כלל, כמו במשנה זו).

משנה יד:

"אם אין אני לי מי לי" - "אם אין אני זוכה לעצמי מי יזכה בשבילי" (רע"ב).

צריך להיות "עבודה בכח עצמו" דוקא - שיטת חב"ד, לא לסמוך על הצדיק ובכך לפטור את עצמו מעבודת "היום קצר והמלאכה מרובה".

זכות היינו הזדככות, תיקון ה"גרמוהי", זיכוך הכלים באמא, כנודע (לעומת הביטול דאור דחכמה). היינו מקום העבודה, סוד "ועבד הלוי הוא".

"וכשאני לעצמי מה אני" - "ואפילו זכיתי לעצמי מה הוא הזכות הזה ובמה נחשב כנגד מה שאני חייב לעשות".

ה"עצמי" הוא מוגבל, ואילו חובתי ל"בלתי בעל גבול" ב"ה הוא בלי גבול.

"במה נחשב הוא" היינו התבוננות של "באו חשבון", חשבון של אלף אלפח אלפים כו' לאין סוף, שאינו כלום, כמבואר בתניא.

חשבון זה הוא גם מצד הכמות של פעולותי וזיכוכי, וגם, ובעיקר, מצד האיכות (ממד העומק, מלב עמוק).

זכוך הגרמוהי  - "אם אין אני לי מי לי" - הוא בחיצוניות בינה. אך "ושאני לעצמי מה אני", השגת האפסיות שלי (ע"ד "תכלית הידיעה שלא נדע") הוא בפנימיות בינה (ששם דוקא המתקת הדינין בשרשם).

"ואם לא עכשו אימתי" - "היום לעשותם" דוקא, שעל כן "שוב יום אחד [יום של אור, "יהי אור" של יום אחד של מעשה בראשית] לפני...".

אין זכות לאחר המות ואין עבודת ההזדככות לאחר הבחרות (ראה רע"ב).

הברקה זו של "ואם לא עכשו אימתי" היא מצד אבא, חכמה - "איזהו חכם הרואה את הנולד", רואה את העתיד בהוה, בהיות החכמה מעל לזמן.

משנה טו:

"עשה תורתך קבע" - "שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך" (רע"ב).

ולכאורה קשה, מה רע בכך שמחמיר לעצמו, לפנים משורת הדין, ומקל לאחרים, על פי דין?! [או אפילו נאמר שלעצמו תופס כדעת המחמיר, לא משום לפנים משורת הדין, ולאחרים תופס כדעת המקל, ודוק]

ואדרבה, הרבה צדיקים (וקרוב לומר - כל הצדיקים) נהגו כך!

אלא זוהי מדת שמאי הזקן (זה קנה חכמה), איש האמת, שמשוה לגמרי בינו לבין זולתו, הרי התורה אחת היא לכל ישראל.

הלל, מתוך אהבת ישראל, מתחשב בכאו"א באשר הוא שם, אך שמאי, מתוך אהבת התורה, "דבר הוי' זו הלכה" מתחשב רק באמתה של תורה תוך כדי האמונה שהיא באמת שוה לכל נפש ושעל ידי כך מתאחדים עם ישראל להיות מקשה אחת ממש.

משנה טז:

"עשה לך רב והסתלק מן הספק".

יש להסתלק מן ספק ויש להתיר את הספק, ועד להפוך את הספק לודאי.

ספק בגימטריא עמלק, הוא הוא הנחש הקדמוני שהביא מות לעולם, היינו "הסתלק מן הספק", וד"ל. ובעבודה היינו ענין ההכנעה, "ונפשי כעפר לכל תהיה" - "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

אך "אין שמחה כהתרת הספקות", שמחת החיים הנצחיים, המתקה.

מי שמסתלק מן הספק כפשוטו, מתרחק מן הספק, וסומך על דעת רבו וחבריו, היינו סוד ההבדלה, שבין הכנעת ההסתלקות להמתקה ושמחת עולם.

ללא תקרשרות לרב, לרבי, ההסלקות מן הספק הוא כפשוטו, הסתלקות מעלמא דין ר"ל.

אך על ידי ההתקשרות ובטול לרב, ההסתלקות היא בבחינת הבדלה, דחית הרע מפני הטוב.

וכאשר הרב הוא רבי, מארץ ישראל, אז יש בכחו להפוך את הספק לודאי, להתיר את הספק, ולהגיע (הוא ואתה גם יחד) ל"שמחו צדיקים [צדיק עליון, הרב, וצדיק תחתון, אתה] בהוי'", כידוע גם בפירוש "רננו צדיקים בהוי'", וד"ל.

משנה יז:

"וכל המרבה דברים מביא חטא" - "שכן מצינו בחוה שהרבתה דברים שאמרה, אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו והוסיפה נגיעה שלא נאסרה בה ודחפה הנחש עד שנגעה בו ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ומתוך כך באה לידי חטא שאכלה מן הפרי. הוא ששלמה אומר 'אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת'" (רע"ב).

"כל המרבה דברים מביא חטא" היינו ההפך מ"אמור מעט ועשה הרבה". אכן על יהודי להרבות, אבל במעשים (טובים) דוקא, ומתוך מיעוט דברים מיותרים שבהם הוא מוסיף יניקה לחיצונים.

הדברים הרבים המיותרים הם בסוד "סרח העודף", ולבסוף מעלים סרחון.

"מביא חטא" היינו מזמין את החטא לבוא.

בתת-מודע הוא רצה את החטא ועל כן הרבה דברים כדי לגרות את החטא שבתת-מודע שלו להופיע במודע ולהניע את החטא בפועל.

אך על ידי דברי וידוי על החטא - מרבה וידוי דברים - הוא מחטא ומטהר את החטא, כמו שאומר דוד מלך ישראל - "תחטאני באזוב ואטהר".

משנה יח:

"על שלשה דברים העולם קים" - "ישובן של בני אדם מתקיים. אין זה כמו העולם עומד דלעיל [ששם בשביל הדברים הללו העולם נברא]" (רע"ב).

העמידה היא על הרגלים, נצח והוד (בטחון ותמימות כנ"ל). הקיום הוא בברית, ספירת היסוד, המכונה אף היא "רגל" (פנימיות היסוד היא מדת האמת, האמתת-קיום הבטחת הכליות, "בטחות חכמה").

תורה-עבודה-גמ"ח מצד החפצא ודין-אמת-שלום מצד הגברא, וד"ל.

אבות ב, א-טז[ה]

אבות פרק ב:

א. "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם". ובהמשך, משנה י: "צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם... צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם".

במשנה י רבן יוחנן בן זכאי פונה לחמשת תלמידיו ועל כן פותח "צאו וראו". במשנה א רבי פונה לכל אדם ועל כן אינו צריך לפתוח "צאו וראו".

"צאו וראו" הוא על דרך "צאינה וראינה", ופירש אדה"ז "צא אני וראה אין", דבר שיש לדרוש מתלמידי ריב"ז דוקא.

ה"דרך ישרה" של משנה א היא בספירת התפארת, כמפורש במשנה. הדרך טובה לעומת דרך רעה שבמשנה י היא בדעת, נשמת התפארת, סוד עץ הדעת טוב ורע.

הדבקות ("שידבק בה האדם", סוד "ימין מקרבת") וההרחקה ("שיתרחק ממנה האדם", סוד "שמאל דוחה") הם בדעת (תרין עטרין שבדעת, עטרא דגבורות דוחה ועטרא דחסדים מקרבת.

הבירור ("שיבור לו האדם", לשון בירור, רע"ב) הוא במדות הלב, שמרכזן ספירת התפארת.

הבירור הוא בין תפארת דקדושה, לפאר את ה', לתפארת דקליפה, התפארות עצמית.

וכך פירש החידושי הרי"מ - שיבור לשון בור ריק, יש להמנע ולהתרחק בתכלית מן הריקנות, הפוסטקייט, היינו ממדת ההתפארות בינו לבין עצמו, "תפארת לעושיה", וכל שכן מההתפארות בפני בני אדם, "תפארת לו מן האדם".

פסוק אחד אומר "ועשית הישר והטוב בעיני הוי'" ופסוק אחד אומר "כי תעשה הטוב והישר בעיני הוי' אלהיך", ונחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל: רבי עקיבא אומר שהטוב  בעיני שמים והישר בעיני אדם ורבי ישמעאל אומר הפוך שהישר בעיני שמים והטוב בעיני אדם.

רבי עקיבא מסתמך על הפסוק "ועשית הישר והטוב בעיני הוי'" - הטוב סמוך לעיני הוי', עיני שמים. ואילו רבי ישמעאל מסתמך על הפסוק "כי תעשה הטוב והישר בעיני הוי' אלהיך" - הישר סמוך לעיני הוי'.

ויש לומר שהמחלוקת תלויה במיקום הטוב, או בדעת, כנ"ל, או ביסוד (העולה עד הדעת להמשיך משם את הטפה, כמבואר בכוונת הלולב) - בשניהם מאיר "שם הטוב" - אהו"ה, ר"ת "את השמים ואת הארץ", וד"ל.

אם נמקם את הטוב בדעת אז הטוב הוא בעיני שמים והישר בעיני אדם, כדעת רבי עקיבא. אבל אם נמקם את הטוב ביסוד, "אמרו צדיק כי טוב", אזי הישר, התפארת, הוא בעיני שמים (ספירת התפארת, ביחס לספירת המלכות, היא שמים ביחס לארץ בכ"מ) והטוב בעיני אדם, כדעת רבי ישמעאל.

שתי בחינות הטוב, של רבי עקיבא בדעת ושל רבי ישמעאל ביסוד, הן "טוב לשמים וטוב לבריות".

נמצא שגם הישר, "איזו היא דרך ישרה", וגם הטוב, "איזו יא דרך טובה", רמוזים יחד במשנה א של רבינו הקדוש, דהיינו "לעושיה" ו"מן האדם".

רק שב"לעושיה" ו"מן האדם" ישנם פירושים שונים. לפי הרע"ב (ע"פ הרמב"ם) "לעושיה" היינו למי שמקיים את המצוה ו"מן האדם" היינו בעיני הבריות. והוא ענין המדה ממוצעת, הדרך הבינונית של הרמב"ם, שבמדת הכילות-פזרנות "תפארת לעושיה" היינו לא לפזר יותר מדאי (כדי לא להעני) ו"תפארת לו מן האדם" היינו לא לקפוץ את היד מלתת ח"ו אלא לפזר לפי ערכו.

כמובן שאין זה פירוש חסידי, למי שנוהג לפנים משורת הדין, מתוך אהבת ה' ואהבת ישראל.

אך יש מי שמפרש ש"לעושיה" קאי על הבורא יתברך, עושה שמים וארץ וכל אשר בם. "גדול הוי'" היינו גדול המעשה (בציוויי שלו לאדם) שהוא עיקר העושה.

ויש מי שמפרש ש"מן האדם" היינו מן האדם העליון, הקב"ה.

והנה, ידוע שישר (תפארת) = כי פעמים טוב. ועם טוב מעל לישר (דעת) וטוב למטה מישר (יסוד) = לב פעמים טוב, והיינו כמענה רבי אלעזר בן ערך לשאלת רבו "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם" - "לב טוב", ואמר ריב"ז "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם" - "לב טוב" כולל את הכל.

והנה, בר (שיבור) דבק (שידבק) = רחק (שיתרחק)! ללמד שהכל מתחיל מריחוק! מעטרא דגבורות דדעת, "שמאל דוחה" את הסט"א, סור מרע לפני עשה טוב.

היינו ע"ד המוסר. אך ע"ד החסידות, הכל מתחיל מ"מרחוק הוי' נראה לי", בגימטריא הוי' ברבוע כנודע, שבעבודת השי"ת הוא ענין יחוד השפלות (הרגשת "מרחוק", מפאת ה"לב רע" שלי, המולידים מעשים המרחיקים ביני לבין אבי שבשמים) והרחמים ("הוי' נראה לי" - גם בהיותי בכי רע, ה' רואה בצרתי ונראה לי ומרחם, בפועל, עלי), ודוק.

משנה ב:

"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון".

פתח בדרך ארץ וסיים במלאכה. דרך ארץ פירש רע"ב "מלאכה או סחורה". והיות ש"מלאכה" כתוב בפירוש בהמשך, נמצא שעיקר "דרך ארץ" היא סחורה, וכדברי יוסף לאחיו "ואת הארץ תסחרו", היינו דרך ארץ.

["ואת הארץ תסחרו" ר"ת תהו, "והארץ היתה תהו", וס"ת בגי' מלכות, בחינת ארץ. כל הבטוי עולה 1377 = אנכי פעמים טוב = תהו ועוד ו"פ שם קס"א, "איני יודע" במה אתפרנס. 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ תסחרו' (סוד "השמים שמים להוי' - בראשית ברא אלהים את השמים - הארץ נתן לבני אדם -ואת הארץ תסחרו") = יה פעמים יה פעמים יה, סוד "ביום ההוא יהיה יהו-ה אחד ושמו אחד"].

על התורה (שבעל פה) נאמר "כי טוב סחרה מסחר כסף" וכן "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה [בליל כתיב] נרה".

על "כל תורה שאין עמה מלאכה כו'" פירש מורנו הבעל שם טוב ש"מלאכה" היינו אהבת ישראל, ו"כל תורה שאין עמה מלאכה - אהבת ישראל - סופה בטלה וגוררת עון". וסיפר הרבי הריי"ץ שדברים אלו פעלו והשפיעו על רבי לוי יצחק מברדיטשוב כל כך עד שהתעסקותו העיקרית כל ימי חייו היתה בעניני אהבת ישראל.

חידוש גדול זה של הבעל שם טוב יוצא מהסמיכות במשנתנו: "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, וכל העוסקים עם הצבור... - עוסקים עם הצבור היינו מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל, ובפרט בארץ ישראל, שדוקא שם יש דין "צבור", וכדלקמן, ודוק.

והנה, דרך ארץ מלאכה (ר"ת אדם-מאד) = תורה!

וידוע שדרך ארץ = תפלה (וכמ"ש "והתפללו אליך דרך ארצם", כאשר כסף המסחר, "כסף קונה" מן התורה, "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" היינו עבודה שבלב שבבחינת "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא", האהבה היא "כסף הקדשים" כנודע), ולפני התפלה צריך לקבל על עצמו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" (כדי שתפלתו תהיה בבחינת "תמים יהיה לרצון").

ומבית הכנסת לבית המדרש - ממלאכה (אהבת ישראל) ודרך ארץ (תפלה) הולכים מחיל אל חיל אל "תורת הוי' תמימה משיבת נפש", וד"ל.

והוא סוד "אדם לעמל יולד" - עמל מלאכה (אהבת ישראל), עמל שיחה (תפלה, דרך ארץ), עמל תורה - לפי סדר זה כנ"ל, ודוק.

והנה, ארץ ישראל נקראת "ארץ כנען" על שם הסחורה שעושים בה, ו"ארץ ישראל" על שם המלאכה שבה, עבודת אדמת הקדש, "ואת עפרה יחננו" היינו אהבת ארץ ישראל שהיא אהבת ישראל (סוד ה"צבור" של ישראל, ששייך בארץ ישראל דוקא).

והוא סוד "אדמת ישראל", ביטוי המופיע יה פעמים, כולן בספר יחזקאל הנביא (יש עוד וה "אדמת" בתנ"ך, ודוק). אדמת ר"ת דרך ארץ מלאכה תורה.

"אדמת ישראל" = 986 = חן פעמים טוב, כמ"ש "מכסף ומזהב חן טוב". "חן טוב" אותיות בטחון.

משנה ג:

"הוו זהירין ברשות" - "אתם העוסקים בצרכי צבור, אף על פי שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח על עסקי רבים, הוו זהירים וכו'" (רע"ב).

ביחס לרשות, "כבדהו וחשדהו".

על העוסק בצרכי צבור לשם שמים, מתוך אהבת ישראל צרופה, למסור את נפשו למען הכלל ולקחת סיכון בהתוודעו לרשות (בדעת יש גם משמעות של שבירה - שבירת הכלים התחילה מספירת הדעת, ההתוודעות לרשות).

אך ידוע הפירוש הפנימי של "הוו זהירין", ע"ד "אבוך במה הוי זהיר טפי", זהירין מלשון "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים".

ועוד, "זהירות מביאה לידי זריזות" - על העוסק בצרכי צבור להיות זריז (גם לשון מזוין ב'כלי נשק' המתאימים למשימתו) ביותר - "זריזין מקדימים למצות", ודוקא הזהירות, כפשוטה, מביאה אותו לידי זריזות!

"זהירין ברשות" = 1190 (יהלום לד, טוב-טוב) = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", הנאמר על חמש עליותיו (כנגד נרנח"י) של מלך המשיח.

על ידי המסירות של העוסק בצרכי צבור לשם שמים מתוך אהבת ישראל צרופה כנ"ל הוא זוכה שיתנוצץ בקרבו ניצוץ של מלך המשיח - "ובא לציון גואל".

משנה ד:

"ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע". ויש גורסין "שסופו להשמע וי"ג "וסופו להשמע". ועוד י"ג (רש"י) "ואל תאמר דבר שאפשר לשמוע שסופו להשמע".

לפי הגירסה הראשונה, אל תאמר דבר סתר, אפילו בינך ולבין עצמך,  שסופו להשמע כי עוף השמים יוליך את הקול.

לפי הגירסה השניה, אל תאמר דבר שאי אפשר להבינו לנכון אלא אם כן יעמיק השומע בדבריך (היינו "וסופו להשמע", כלומר על סמך שסופו להשמע, שמסתמא השומע יעמיק לעיין בדבריך עד שבסוף יבינם על בורים), שקרוב הדבר שלא יעמיק השומע ולא יבין את דבריך וישבשם ועלול מזה לצאת לתרבות רעה ח"ו.

לפי הגירסה השלישית (רש"י), אל תאמר על דבר שאפשר לשמוע מיד "שסופו להשמע", כלומר שאשמע דבר זה לא עכשו אלא לאחר זמן (והוא ע"ד המשך המשנה, "ואל תאמר לכאפנה אשנה שמא לא תפנה").

היינו מדת "זריזים מקדימים" בלימוד התורה.

הפירוש הראשון הוא סוד "חש" ("עת לחשות") כפשוט, "הכנעה".

הפירוש השני, "שפתי ברור מללו", היינו ה"מל" הראשון, שמכוון דבריך יהיה ברור ללא אפשרות לטעות בו ולהוציא אותו מהקשרו, דבור של "הבדלה" ("ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" - שלא לתת מקום לטעות ולומר על אור חשך ועל חשך אור).

הפירוש השלישי (רש"י), היא מדת אברהם אבינו, איש החסד והאור ("אברהם התחיל להאיר", היינו שהתחיל לפני כולם, הזדרז ביותר להאיר), ממנו לומדים את הכלל של "זריזים מקדימים למצות". והוא סוד "זכו אחישנה", ה"מל" השני, לשון "מי ימלל - ימתיק - גבורות ה'", "המתקה".

"זכו" לשון זכות הראיה, רק לפקוח עינים ולראות כי "הנה זה בא", וכבר בא - אני מזדרז לראות והוא מזדרז לבוא - ובא לציון גואל, תיכף ומיד ממש.

משנה ה:

"ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" - "לישב בראש ולהורות הוראות" (רע"ב).

היינו כמו שאמר הרבי, שבדור יתום שלנו על כל אחד ואחד להיות אדמו"ר!

והוא גם בסוד "יפתח בדורו כשמואל בדורו". יפתח היה עם הארץ, אותו עם הארץ שבמשנתנו - "ולא עם הארץ חסיד" (אבל ירא שמים יכול להיות - רע"ב). ולדעת האברבנאל הוא משולשלת הקבלה, השופט (על פי תורה) שבדורו, היושב בראש ומורה הוראות!

"השתדל להיות איש" מתחיל מ"פתח פיך [גם בטומאה] ויאירו דבריך". מי שפותח את פיו ומדבר (בבחינת "דבר אחד לדור") ללא בושה (בחינת "לא הבישן למד" של משנתנו, וכל שכן שאינו מלמד) הוא כר עומד על אסקופת המנהיגות בעם.

"ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" = 2457 = ג"פ 819, אחדות פשוטה (פירמידה אחד), ז"פ 351, משולש הוי' ב"ה. ר"ת 343, 7 בחזקת 3, "ואהביו כצאת השמש בגברתו", "שבעתים כאור שבעת הימים".

"השתדל להיות איש" בחוצפה דקדושה, בעזות דקדושה ("יהודה בן מתיא אומר הוי עז כנמר").

"חוצפא יסגי" הוא סימן מובהק של עקבתא דמשיחא. וגם אצל משיח עצמו יהיה "חוצפא יסגי" - גילוי אורות מרובים דתהו, שם ס"ג (יסגי) ב"ה, אהבת ה' ואהבת ישראל בבחינת "ובכל מאדך", כמבואר בתניא.

ובזהר הקדוש מבואר בכ"ד שלשון השתדלות (להשתדל באורייתא ועוד) היינו לשון שידול ופיתוי. על משיח (המשתדל להיות איש) לשדל ולפתות את העם ללכת אחריו, בעזות וחוצפא דקדושה כנ"ל - לא עזות וחוצפא אלימות ח"ו אלא עזות וחוצפא משדלות ומפתות.

הרי עם ישראל הוא "יונה פותה" - הוא אוהב להתפתות למנהיג המתחצף לומר "אנא אמלוך".

למנהיג כזה אנו מחכים, שיאמר בריש גלי "אנא אמלוך" במסירות נפש עבור ה' ועם ישראל, מתוך בטול ושפלות פנימיים, כמו דוד המלך, המתנשא על עם, אך בלבו הוא אומר "ואנכי תולעת ולא איש", "והייתי שפל בעיני", ודוק.

משנה ו:

"אף הוא [הלל הזקן] ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטפיך יטופון". ראה רע"ב.

משנה זו מלמדת את דרכי השי"ת בהנהגת עולמו, דרכי ההשגחה הפרטית, שככלל נוהגת בדרך של "מדה כנגד מדה" (בפרט כנגד רשעים, כמו במשנה זו).

"מדה כנגד מדה" היינו מדת הדין, ושרשה בגבורה דעתיק המתלבשת בחכמה סתימאה דאריך ומשם לחכמה עילאה דאצילות, וד"ל.

מדה = 49, כנגד = 77, מדה = 49. כל אחד ברבוע חלקי ג (ממוצע) = 3577 = מדה פעמים חכמה, ודוק.

ונשאלת השאלה, מה להלל הזקן, איש החסד והאהבה, ולמשנה זו (באמת שאלה זו צודקת גם ביחס לשאר המשניות כאן של הלל הזקן - רובן ככולן 'דינין' - אך היא מגיעה לשיא במשנה זו. רק בסוף כל הדינים באה ההמתקה - "מרבה תורה מרבה חיים, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מרבה עצה מרבה תבונה, מרבה צדקה מרבה שלום, קנה שם טוב קנה לעצמו, קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא").

ומסביר האריז"ל שהגלגלת היינו הגלגלת של פרעה מלך מצרים שהשליך את בני ישראל ליאור ונטבע בים סוף - "על דאטפת אטפוך כו'".

אך ידוע שיש פרעה דקדושה, דמיניה אתפריעו כל נהורין עילאין". והוא סוד הגלגלתא דאריך, שבו מתלבש החסד דעתיק, שרש נשמת הלל הזקן!

המים היינו סוד מוחא סתימאה כנ"ל, וד"ל.

בעצם, הלל עושה כאן תיקון לפרעה (כדרכו בקדש לתקן אל כל הבריות), ומעלה אותו לשרשו בקדושה בכתר עליון.

משנה ז:

ראה לעיל בפירושנו למשנה ו.

יש גורסין "מרבה ישיבה מרבה חכמה" ויש גורסין הפוך, "מרבה חכמה מרבה ישיבה". ראה רע"ב.

ישיבה היינו ישוב הדעת (מתוך מנוחת הנפש), התישבות, כח השכל לישב סתירות כו'. חכמה היינו כח ההמצאה, להמציא השכלות חדשות.

"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל. שבת היינו יום מנוחה, התורה נתנה מתוך מנוחת הנפש - "מרבה ישיבה מרבה חכמה".

אך סיום המשנה אומרת "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא" היינו מנוחה לחיי העולמים - "מרבה חכמה מרבה ישיבה".

והנה, ישיבה-חכמה משלימים ל400, כ ברבוע, תכלית ושלמות הא-ב  כנודע, סוד "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", ארבע מאות עלמין דכסופין דירתי צדיקיא לעלמא דאתי.

משנה ח:

אם למדת תורה הרבה כו'. י"ל שדברי רבן יוחנן בן זכאי יוצאים מדברי הלל במשנה הקודמת - "מרבה תורה מרבה חיים".

אכן על ידי "מרבה תורה" זוכה לחיים, "ארך ימים בימינה", "כי הם חיינו וארך ימינו", אך אל לו להחזיק טובה לעצמו לומר שחיים אליהם זכה הם שלו, מגיעים לו כשכר טוב על יגיעתו הרבה בתורה.

אם כן החיים שלו הם "התפעלות חיי בשר", בלשון אדמו"ר האמצעי.

רק "כי לכך נוצרת" היינו שהכוונה העליונה היא שתזכה ל"התפעלות חיי אלוה", והוא רק אם תבטל את עצמך וכל השתדלותך לזכות בכתר תורה לגמרי.

הכל למען ה', למען החפץ הפנימי והעצמי של ה' בבריאתך שתזכה לחיי העולם הבא בעולם הזה, כמו האבות הקדושים שטעמו מעין העולם הבא, חיים נצחיים, בעולם הזה, בסוד "בכל מכל כל", וד"ל.

משנה ט:

רבן יוחנן בן זכאי אומר שרבי אליעזר בן הורקנוס מכריע את כולם ואבא שאול אומר בשמו של ריב"ז שרבי אלעזר בן ערך מכריע את כולם.

"ושניהם אמת דלענין הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר מכריע ולענין החריפות והפלפול היה רבי אלעזר בן ערך מכריע" (רע"ב).

רבי אליעזר בן הורקנוס הוא בחינת אבא-חכמה עילאה, מח הזכרון שאינו מאבד טפה (היוצאת מיסוד אבא, סוד "ברק המבריק על השכל" כמבואר בדא"ח)

רבי אלעזר בן ערך הוא סוד אמא-בינה עילאה, שבה החריפות והפלפול (גבורות). והוא כמעין המתגבר - מעין בהיות אמא עילאה כלולה באבא עילאה, מקור מים חיים, ומתגבר בסוד "אני בינה לי גבורה" (אמא עילאה מלבישה את זרוע שמאל, גבורה, דאריך, וד"ל).

אך על פרצוף אמא בכלל נאמר "מינה דינין מתערין", ומכאן לסיפורו הידוע של רבי אלעזר בן ערך, ששכח את תלמודו עד שחבריו החזירו לו את תלמודו בתפלה, עבודה שבלב, ועבד הלוי הוא, בבינה עילאה, וד"ל.

במשנה הבאה - "רבי אליעזר אומר עין טובה" - חכמה. "רבי אלעזר א נע ומר לב טוב" - "בינה לבא".

כל ההבדל בין אליעזר לאלעזר הוא שבאליעזר יש י ובאלעזר אין. אות ה-י היא אות החכמה (בשם הוי' ב"ה).

משנה י - ראה לעיל במשנה א.

כל חאד מחמשת תלמידי ריב"ז אמר שלשה דברים.

הראשון הוא רבי אליעזר בן הורקנוס. והדבר הראשון שהוא אמר הוא "שנים שהם אחד": "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ואל תהי נוח לכעוס", "שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך" (רע"ב).

חביבות (כשלך) ממדת החסד. אל תהי נוח לכעסו היינו שלילת מדת הדין, הגבורה.

מי שיודע שהצמצום אינו כפשוטו ולית אתר פנוי מיניה יתברך, אינו כועס לעולם, וכולו "חבה יתרה" כלפי כל חבר (חבה יתרה = חבר חבר חבר!), כאשר "כל ישראל חברים".

משנה יא:

הרע"ב מבי שלשה פירושים ל"שנאת הבריות":

א. "שנאת חנם", ללא כל סבה לשנאה, 'שנאה בטהרתה'. בית המקדש השני נחרב בחטא שנאת חנם, ויבנה שוב בית נצחי לעולם ועד בזכות אהבת חנם, 'אהבה בטהרתה', ד"מרובה מדה טובה".

ב. "רמב"ם פירש שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי", היינו שפורש מן הצבור ולא משתתף בצרתם ובתפלתם. הוא יוצא מן הכלל לגריעותא, אין לו חפץ בכלל, בצבור (דלא מת) אלא בפרט של עצמו. יש גם בדידות חיובית אך אם היא מתוך מאיסה בחברת הבריות היא רעה מאד.

ג. "שמעתי, אדם קשה שמביא עלי שנאת הבריות וגורם שהכל שונאים אותו". "וכל מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו".

שלשת הפירושים הנ"ל הם כנגד חש-מל-מל של הלעומת זה:

שנאת חנם ללא סבה, שנאה סתם היינו חש. מי ששונא את כולם ועל כן נבדל מהם ויושב בדד (שאיש מצורע) היינו ה"מל" הראשון, הבדלה. ומי שגורם שכולם שונאים אותו היינו ההפך מהמתקה, ה"מל" השני.

משנה יב:

"יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" - דברי "רבי יוסי הכהן חסיד" (שעושה לפנים משורת הדין).

במשנה י: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"  - דברי "רבי אליעזר בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טפה" (סוד מח הזכרון דאבא עילאה כנ"ל).

הכבוד הוא הנפש, כמ"ש "בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי". הממון הוא המאד - "'ובכל מאדך' בכל ממונך".

נמצא שחביבות רבי אליעזר היא אהבת "ובכל נפשך" ואילו חביבות רבי יוסי הכהן היא אהבת "ובכל מאדך", וד"ל.

כבוד ממון = 168 = 2 פעמים 84, ממוצע כל תבה, סוד תיקון הברית (ה'כנף' עולה 52, בן, פעמיים הוי' ב"ה).

והוא עולה 8 פעמים 21, שם אהיה ב"ה, שם הבינה-אמא, ממוצע כל אות, ששם (בסוד אמא) עיקר החבה לחבר (הכבוד בתפארת אמא, "לכבוד ולתפארת", והממון ביסוד אמא, וד"ל).

בהכאה פרטית, כבוד ממון = 1116 = "בראשית ברא" = "כתר מלכות".

"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" = 1722, ממוצע 861, משולש 41 = בית המקדש. והם שני בתי מקדש, הראשון "ממון חברך" והשני "כבוד חברך" ("גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"), כאשר כל אחד כלול משניהם, וד"ל. ויחד עם רבי אליעזר רבי יוסי (828, אור פו"א כו') = 2550, ממוצע 1275, משולש 50, עליה מ-אמ ל-נ, סוד אמן (משולש 13).

משנה יג:

"ואל תהי רשע בפני עצמך".

יש בזה שלשה פירושים (רע"ב):

א. "אל תעשה דבר שהיום ולמחר תרשיע אתה את עצמך בו".

ב. "והרמב"ם פירש, אל תהי רשע בעיניך כלומר לא תחזיק עצמך כרשע, שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי".

ג. "ואני שמעתי, אל תהי רשע בדבר זה שתפרוש מן הצבור ותעמוד בפני עצמך".

שלשת הפירושים הנ"ל אף הם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה אך לא לפי הסדר הנ"ל:

פירוש הרמב"ם לא להחזיק את עצמך רשע כו' היינו שפלות והכנעה של שקר, שפלות של עצבות ויאוש, שמתיאש מהכל וכך יוצא לתרבות רעה ר"ל.

הפירוש הראשון הנ"ל הוא כנגד הבדלה. תשים לב ותזהר לא לעשות דבר שעתיד להתנקם בך, לעשות אותך רשע ולהבדיל אותך מן החברה.

הפירוש האחרון - שהוא בעצם 'ווארט' - "אל תהי רשע" בדבר הזה שהוא "בפני עצמך", לפרוש מן הציבור ברצון (ראה לעיל בענין מיאוס בחברה) היינו שלילת ה"יחד" ("יחד שבטי ישראל") שהוא שלילת ההמתקה של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

מאמר זה של "רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא" - "אל תהי רשע בפני עצמך" - מובא בתחלת ספר התניא, וכותב שם אדמו"ר הזקן, "וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות ח"ו".

לכאורה זה כפירוש הרמב"ם הנ"ל (פירוש ההבדלה, מתאים לספר של בינונים וד"ל), אך למעשה הוא מאד שונה. הרמב"ם אומר שמתוך זה שמחזיק את עצמו רשע יתיאש מעצמו ומהקשר שלו לה' ולתורה ויצא לתרבות רעה ח"ו. משא"כ אדה"ז כותב, רק, שאו שיהיה עצוב (לא מיואש) ולא יוכל לעבוד את ה' בשמחה, או שאם לא ירע לבבו מזה (אפשרות שלא עולה על דעת הרמב"ם) יכול לבוא לידי קלות ראש ח"ו (אך לא עד כדי לצאת לתרבות רעה לגמרי).

בירידת הדורות (מהר סיני), שבה גם עלית הדורות (למות המשיח), מדת הדין הקשה פוחת והולך ומדת הרחמים גוברת, וד"ל.

משנה יד:

"ודע מה שתשיב לאפיקורוס".

"לאפיקורוס. לשון הפקר, שמבזה את התורה ומחשיבה כאילו היא הפקר. אי נמי, משים עצמו כהפקר ואינו חס על נפשו לחוש שמא תבוא עליו רעה על שמבזה את התורה או לומדיה" (רע"ב).

הפירוש הראשון הנ"ל הוא הפקר של "חפצא", כאשר החפצא הוא התורה עצמה. האפיקורוס מפקיר את התורה (ואכן אצל אפיקורוס יהודי, יש לו חלק בה, ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכ"א מישראל יש לו אות בספר התורה, שהוא חלק מן העצם, וכאשר תופסים בחלק מן העצם תופסים בכולו).

הפירוש השני הוא הפקר של "גברא". האפיקורוס מפקיר את עצמו ולא חס על נפשו כו'.

והנה, לפירוש הראשון (שהוא פשוט יותר) יש לחקור (חקירת האחרונים לגבי דין הפקר בכלל) ברשות מי נמצאת חפצת ההפקר, לעניננו התורה (שעד כה היתה ברשותו של האפיקורוס) לאחר שהפקירה. ויש בזה ארבעה צדדים:

א. היא נמצאת במעין 'לימבו' ללא שום רשות או בעלות.

ב. היא נמצאת ברשות בפני עצמה, רשות הפקר, ע"ד רשות הקדש (כאילו יש איזה 'מחסן' רוחני בשם 'הפקר', ושם היא נמצאת, בבעלות אותו בעל-מחסן).

ג. היא נמצאת ברשות כולם, כל באי עולם.

ד. היא עדיין נמצאת ברשות המפקיר, האפיקורוס, רק שהוא 'נדר' שכל דכפין רשאי לקחת אותה לרשותו, ואם יקח לעצמו הוא עובר על נדרו.

לפי זה, י"ל שיש ארבעה סוגי אפיקורוסים:

יש אפיקורוס שמחזיר את התורה למצב היולי, למצב של אין, שממנו יוצאים כל החכמות שבעולם, "והחכמה מאין תמצא".

יש אפיקורוס שאינו מבטל את מציאות התורה מכל וכל אלא טוען שהיא שייכת לרשות הפקר, שאין להאמין בקדושתה וייחודה בוודאות (ביחס להשי"ת היינו אגנוסטי).

יש אפיקורוס שטוען שאכן יש חכמה בתורה, אך היא לא יותר מכל חכמה בגוים, הוא מאמין בכל החכמות בשוה.

יש אפיקורוס שאומר-נודר איני חפץ  בתורה הזאת (כמו שטענו עשו וישמעאל כאשר ה' חזיר את התורה כו'), זה עדיין מונח אצלי אבל כל הרוצה יבוא ויקח את זה ממני, אינני חפץ בה (מצותיה כבדות עלי או אף מאוסות עלי).

לכל אחד מהאפיקורסים הנ"ל צריך לדעת מה להשיב.

אין זה דבר פשוט כלל, ומתאים דוקא לרבי אלעזר בן ערך החריף והמפולפל, מי שהוא כמעין המתגבר, וד"ל.

משנה טו:

"ובעל הבית דוחק" - "שנאמר והגית בו יומם ולילה" (רע"ב).

הנה, "כדאי רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק".

בכח רשב"י להמתיק את הדחק, שלעתים נדמה כחדק (קוץ מכאיב).

על ידי גילוי פנימיות התורה, רזין ורזין דרזין דאורייתא, הופך לימוד התורה לשעשועים עצמיים, ומי לא ירצה להגות בה יומם ולילה (השעשועים העצמיים מיחדים את אור-יום עם חשכת-לילה להיות "לילה כיום יאיר", כאשר יקוים היעוד של "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים".

"בעל הבית דוחק" = 637 = 13 פעמים 7 ברבוע = הוי'-תורה, "אורייתא וקודב"ה כולא חד ממש". ועולה "יראת הוי'" - "ראשית חכמה יראת הוי'", כאשר "ראשית חכמה" היא "ראשית הגילוי" של אור ה', ו"פנימיות אבא פנימיות עתיק" (הגילוי של משיח) דהיינו גילוי השעשועים העצמיים הנ"ל.

"והגית" = משיח בן דוד.

והנה, כל הפסוק: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" = 6561 = 3 בחזקת 8, 9 בחזקת 4 = 81 ברבוע - "אנכי מי שאנכי", "אוריין תליתאי" בשמונה ממדים (כנגד שמונת ימי חנוכה, "הר מצוה ותורה אור").

משנה טז:

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה".

לעיל ראינו את פירוש הבעל שם טוב ש"מלאכה" היינו אהבת ישראל. אי אפשר לגמור את מלאכת אהבת ישראל, אי אפשר לגמור את ההלל על כל יהודי, שנשמתו האלהית היא חלק אלוה ממעל ממש, וכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו. ומחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם לתורה הקדומה (ש"ארוכה מארץ מדה" וכ"ש לגבי לישראל).

והרמז: "לא עליך המלאכה לגמור" = ישראל!

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה = 1521 = טל, הוי' אחד, ברבוע!

והנה, פלא, ב"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" יש טל אותיות, נמצא שממוצע כל אות = טל, הוי' אחד - "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!

אבות ג, א-יג[ו]

אבות פרק ג:

משנה א:

"טפה סרוחה. טפת שכבת זרע. ואף על פי שבשעת העבור אינה סרוחה שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה  ראויה להזריע, מכל מקום קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה" (רע"ב).

"כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו", וכך לגבי טפת שכבת זרע שכל הראוי להסריח כסרוח דמי מעיקרא (לא רק "שהיא קרובה להסריח", הן מיד מחוץ לרחם והן לאחר שלשה ימים ברחם עצמו).

"סרוחה" לשון "סרח העודף", המזמין יניקת החיצונים כנודע. "טפה" מתחלף ב"טפח" כנודע הכלל בזה - סרח העודף היינו טפח מיותר. על מנת להזריע טפח צריך לגלות טפח.

נוצרתי מה'עודף' (כמו בפירוט כסף) של אבי, "הן בעוון חוללתי", מהמיותר שבו, הראוי להסריח וכסרוח דמי.

עלי להתבונן-להסתכל שאם כן כולי מיותר בעצם (ומזמין יניקת החיצונים), וכך - על ידי התבוננות זו - לא אבוא לידי גאוה (כהמשך פירוש הרע"ב).

והוא סוד "שארית ישראל" כנודע בדא"ח.

"ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה" - התבוננות-הסתכלות זו (איך שסוף הכל להיות עפר רמה ותולעה) אנצל מתאוות וחמדות העולם הזה החולף כו'.

ההתבוננות-הסתכלות ב"ולפני מי כו'" גורמת, מפחד העונש, לפרוש מן העברה.

אך בתחלה כתוב "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה", נמצא שכל שלשת הדברים הם כדי לפרוש מן העברה. בשלשתם צריך להרגיש את העמידה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ידוע הדיוק שקודם כתוב מאין באת כו' ללא התוארים של טפה סרוחה, מקום עפר רמה ותולעה, וגם ללא "לפני ממ"ה הקב"ה". ומבואר שהרישא מדבר במי שעומד במדרגה גבוהה ומבין דבר מתוך דבר מעצמו אך הסיפא מדבר במי שנמצא במדרגה נמוכה וחייב המחשה.

הרישא מדבר בעובד את ה' מאהבה - אין ה"מאין... ולאן... ולפני" מאיימים אלא מאהיבים (באתי מאין - "אין מזל לישראל" - לאן שהשי"ת מוליך אותי שזה בודאי המקום הכי טוב עבורי, ולע"ל אזכה לעמוד לפני "מי" - "מי שאמר והיה העולם", שהוא עצם הטוב כאשר טבע הטוב להיטיב לכל) - ואילו הסיפא מדבר בעובד את ה' מיראה (ועד ליראת העונש, שמקליפת נוגה, כמבואר בדא"ח).

משנה ב:

"מנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידם כי נטל עליו", ופירש רע"ב: "וידם. לשון קול דממה דקה, כדרך השונה יחידי שהוא שונה בלחש. כי נטל עליו. כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד".

"ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממללא" בדברי תורה. אך טרם בריאת חוה להיות עזר כנגדו, חברותא ללימוד התורה ("האשה הטובה היא החבר-החברותא הטוב") הוא למד יחידי, "ישב בדד וידם" - אדם לשון דממה כנודע.

באותה דממה של אדם הראשון לפני החטא, ב"קול דממה דקה" שלו - "תמן אתי מלכא" (בהר חורב, הר סיני, ששם בא ה' לאליהו הנביא בהיותו "בדד"-יחידי לגמרי, בבדידות קיומית, ודוק), מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לתת לו את כל התורה כולה.

אך בכל זאת יש מעלה גדולה עד מאד בבריאת חוה, לשון "יחוה דעת", להיות עזר כנגדו כנ"ל, שהרי "טובים השנים מן האחד", כאשר "בינה יתרה נתנה לאשה יותר מלאיש". ומהי הבינה יתרה שלה - שראוי לדבר בקול (מעורר הכוונה), לא בלחש-דממה. ואז דוקא התורה תהיה "ערוכה בכל" - 'ערוכה בקול', ה"קול" מלא של "הקל קול יעקב" כנודע.

והרמז: "ישב בדד וידם כי נטל עליו" = איש-אשה. 'כל הכבוד' ל"ישב בדד וידם", אך התכלית הוא היחוד-זווג של איש-אשה, "דממה וקול [רם] אשמע", שאור התורה תאר את כל העולם כולו כו'. "כי נטל עליו" את עול האשה, האשה עולה עמו ומעלה אותו עמה לשרשם ב"אין" שמשם נברא יש חדש, עולם חדש, שמים חדשים וארץ חדשה, בהולדת בן ובת לתורה הקדומה, וד"ל.

משנה ג:

ברכת המזון נחשבת כאמירת דברי תורה על השלחן, "שלחנו של מקום" - "זה השלחן אשר לפני הוי'" (רע"ב).

"זה" היינו נבואת משה רבינו ע"ה באספקלריא  המאירה, "זה הדבר אשר צוה הוי'".

"זה השלחן אשר לפני הוי'" "זה הדבר אשר צוה הוי'" = 1953 = 63 פעמים 31, סוד שם ס"ג ב"ה: יוד הי ואו הי", 63, פעמים השם הפנימי היוצא ממנו: י י א י = 31, שם אל, כמבואר בכתבי האריז"ל.

ברכת המזון היא מצות עשה דאורייתא: "ואכלת ושבעת וברכת". הכל בסוד עליה השלחן:

בארבעת תיקוני שכינתא - מטה שלחן כסא מנורה - השלחן במקום היצירה. היינו סוד "ואכלת" על השלחן שביצירה (עולם מדות הלב, שבעבודה היינו הפיכת תאות האכילה לקדושה, לשם עבודת השי"ת).

אך "ושבעת" היינו סוד עלית השלחן לעולם הבריאה, עולם הכסא (השובע הוא סוד הכסא-שלם עם גילוי ה-א שבו, וד"ל), כסא הכבוד להשי"ת (סוד עבודת התשובה שבאה מכח האכילה - "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד").

אך על ידי מצות "וברכת" (הנחשבת כדברי תורה ממש כנ"ל) מעלים את השלחן להיות "לפני הוי'" היינו שמתגלה על השלחן אור האחדות האלקית של עולם האצילות (עולם המנורה המאירה אור ה' לעולם).

משנה ד:

מחשבת דברי תורה שומרת ומצילה את האדם מן המזיקין (רע"ב).

אמר הבעל שם טוב "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש".

כשאדם חושב דברי תורה הוא נמצא ממש במקום התורה, המקום הבטוח ביותר, וממילא הוא יצא לגמרי ממקום הסכנה שבו היה טרם עסקו בדברי תורה.

וידוע שמחשבה אותיות בשמחה - "עבדו את הוי' בשמחה", שמחה של מצונ=ה, מצות תלמוד תורה, כאשר מברך בתורה תחלה מתוך מודעות ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ממש".

על דברי תורה נאמר (ליהושע בן נון לפני צאתו למלחמה, מקום סכנה) "והגית בו יומם ולילה" - זו הסגולה להשמר גם בלילה.

כל הפסוק הוא: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" = 6561 = 81 ברבוע = 3 (אוריין תליתאי) בחזקת 8!

השרש של כל הפסוק: "ולילה".

היינו רמז ל"הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה [הכל כתוב אצל יהושע, ודוק] הרי זה מתחייב בנפשו", וכפירוש רבי נחמן מברסלב הכל למעליותא, כאשר "מתחייב בנפשו" היינו שנכלל כולו ב"מחויב המציאות" ב"ה, תכלית כוונת העסק בתורה לשמה.

משנה ה:

"כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (עיין רע"ב).

מלכות דרך ארץ ר"ת אדם (למפרע). על ידי קבלת עול תורה (בבחינת "יששכר חמר גרם") - עול לא קל (רע"ב) ווערט מען אויס מענטש און אויס וועלט, הכל למעליותא, בחינת "לא אדם" שמעל לבחינת "אדם", בחינת "קדמון" שב"אדם קדמון", שהוא שרש התורה הקדומה, כמבואר בדא"ח וד"ל.

משנה ו:

"ומנין אפילו אחד שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

ולעיל, במשנה ב הביא את הפסוק "ישב בדד וידם כי נטל עליו"

ואכן גם כאן, במשנה ו, גורס רע"ב כבמשנה ב "ישב בדד גו'" ולא "בכל המקום גו'".

וכן במשנה ו יש שתי גרסאות הפוכות (שתיהן מבוארות ברע"ב) על איזה מנין (חמשה או שלשה) נאמר "ואגדתו על ארץ יסדה" ועל איזה מנן נאמר "בקרב אלהים ישפט".

לא בכדי שמשנה זו היא של רבי חלפתא, לשון חילוף גרסאות!

המשנה הקודמת היא של רבי חנינא סגן הכהנים, וכאן של רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניא. יש חנינא סגן הכהנים, יחוס גדול, ויש איש כפר חנניא, איש כפרי פשוט.

כאן מפרש רע"ב "כי נטל עליו" (במנין אפילו אחד) "לשון סכך. תרגום וסכות ותטל כלומר שהשכינה סוככת עליו".

"ישב בדד וידם כי נטל עליו" הוא פסוק במגילת איכה, פסוק של חרבן, פסוק של תשעה באב, ואילו לפי הפירוש כאן, "נטל" לשון סכך, "השכינה סוככת עליו" הוא פסוק של חג הסוכות ("חגא דמטליא"), זמן שמחתנו,  החג של בנין בית המקדש, "ויהי בשלם סכו" - מבירא עמיקתא לאגרא רמה!

והוא מצטרף יפה לפי גרסתנו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" דהיינו בית המקדש, הגם שכאן הכוונה למקום העוסק בתורה יחידי (ומנין אפילו אחד).

אבל צ"ל שהלומד תורה לשמה, גם כשהוא יחידי (בכל מקום בעולם, גם בחוץ לארץ כו'), מקדש מקומו בקדושת בית המקדש (שלב נוסף ל"מאך דא ארץ ישראל").

וי"ל שהלומד פנימיות התורה נכנס להיכל של בית המקדש, והלומד רזין דרזין, תורת משיח, תורת נשיאת הפכים, נכנס לפני ולפנים, למקום ארון וכרובים שאינם מן המדה (גילוי נמנע הנמנעות).

משנה ז:

"מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה מעלה עליו הכתבו כאילו מתחייב בנפשו".

"והוא הדין לכל שיחה בטלה... ויש אומרים דאשמעינן רבותא דאע"ג דעל ידי כן הוא מברך שככה לו בעולמו אף על פי כן מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק מתורתו" (רע"ב).

ויש לדרוש למעליותא (כדרך החסידות) ש"כאילו מתחייב בנפשו" היינו שנכלל ב"מחויב המציאות", כפירוש רבי נחמן הנ"ל.

הברכה "שככה לו בעולמו" היינו גילוי השם הקדוש "ככה" (בגימטריא מ"ה, "ונחנו מה") ר"ת כתר כל הכתרים = משה ועוד אלף אורות שנתנו לו במתן תורה, סוד נשמת ישראל בעל שם טוב כנודע.

על ידי הברכה ממשיכים את גילוי אור ה"ככה" (אור הרדל"א) "בעולמו", מקום שתחלתו העלם והסתר אלקות, אך על ידי הברכה מתגלה שהוא בעצם "עולמו" של האחד-יחיד-מיוחד ברוך הוא, היינו סוד "והארץ האירה מכבודו" - "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו" (סיום פרקי אבות, "הכל הולך אחר החיתום").

והיינו אף על פי שמפסיק מדברי תורה, בכך הוא מגלה של "מחשבתן של ישראל [מה שיהודי חושב, מחשבה של גילוי אלקות בעולם, תכלית כוונת בריאת העולם, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא] קדמה לכל דבר גם לתורה הקדומה". וממילא יישום מחשבתו הטובה של היהודי קודמת לדברי תורה, ע"ד "מנהג מבטל הלכה" ו"מנהג עוקר הלכה" וד"ל.

והנה, אילן = 91, אמן, שילוב הוי'-אד', משולש 13. ניר = 260, י"פ הוי'. יחד, אילן ניר = 351, משולש הוי' ב"ה (כלומר שניר מכפיל את שרש המשולש מ13 ל26, ודוק).

אילן היינו עץ, ניר היינו תלם (רע"ב). עץ תלם = 630 = 35 (יהודי) במשולש. 351-630 זוג מובהק של 13-7 - 13 פעמים 27 ו7 פעמים 90, כאשר 27 ועוד 90 = 117 = 9 פעמים 13. ועם 13-7 = 137, סוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה, רזין ורזין דרזין דאורייתא, וד"ל.

משנה ח:

איך ניתן לדרוש את "מתחייב בנפשו" ב"שוכח דבר אחד ממשנתו" (כשישב ויסירם מלבו) למעליותא, וכנ"ל?!

לפירוש הפשוט יש ברע"ב שני פירושים, או ששכח משום שלא חזר ובא להתיר את האסור כו'. אי נמי לפי שאותה משנה היתה משמרתו (כנ"ל במשנה ד).

אך ידוע שיש מצות שכחה, ובנוגע לדברי תורה היינו מה שצם רבי זירא מאה תעניות כדי שישכח תלמוד בבלי ויזכה לתלמוד ירושלמי, היינו עליה ממוחין דאמא,  "במחשכים הושיבני כמתי עולם" למוחין דאבא, "אוירא דארץ ישראל מחכים" בגילוי אור ה' ממש.

ראשית השכחה לשמה (בדרך מבבל לא"י) היא שמקפיד לא לחזור על תלמודו הקודם, תוך כדי ידיעה ומס"נ שכל הדרכים בחזקת סכנה ועל ידי שכחתו התורה (הקודמת) כבר לא תשמור עליו, והוא באמת מכניס את עצמו לכתחילה לסכנת נפשות.

כך דרך המתנגד להגיע לתורת החסידות, שהיא "תורה חדשה" לגמרי ביחס לתורה הקודמת שלו.

תורת החסידות היא תורת התשובה מאהבה, אהבה מקלקלת השורה, שורת הדין של התורה הקודמת, תורת עלמא דין לשון דין כנודע.

בעל תשובה אמיתי נעשה אדם חדש באמת, אינו עוד אותו אדם הקודם, מאדם חשוך הוא נעשה אדם מואר בתורה אור לאמתה אל שתורת הוי' ב"ה.

משנה ט:

צריך להיות יראת חטא קודמת לחכמה.

יראת חטא בגימטריא "נחל נבע מקור חכמה", וכמובן שכ"מקור חכמה" היא קודמת לחכמה הגלויה עצמה.

חטא לשון חסרון. יראת חטא היינו היראה, הרגישות, לא להחסיר מאומה בעבודת השי"ת - לא להחסיר מחשבה טובה (טראכט גוט וועט זיין גוט), לא להחסיר דבור טוב (איש לרעהו") ולא להחסיר מעשה טוב בפועל ממש. הכל יראה שבאהבה, יראה של עשה טוב בשלמות, לא להחסיר כלום בטוב.

והיינו מה שיראת חטא הוא מים (ולא אש) - נחל נבע תמיד, שאין בו שום חסרון, אינו מכזב לעולם.

ופירש רע"ב שקדימת יראת חטאו לחכמתו היינו שחושב ומכוון שלומד על מנת להיות ירא חטא, כאשר סוף מעשה במחשבה תחלה. וחכמתו מתקיימת היינו שהחכמה מביאתו למה שלבו חפץ.

נמצ שיראת חטא הוא הכח לממש את "מה רוצה באמת", שהוא כח היסוד, תכונת האמת שביסוד, לאמת את מה שכליותיו (נצח והוד) מיעצות לו.

ישנה חכמה עילאה (כבוד נאצל, ל"ב נתיבות חכמה עילאה, חכמה דאצילות) וישנה חכמה תתאה (כבוד נברא, ל"ב נתיבות חכמה תתאה דמלכות דאצילות).

אם יראת חטא ביסוד, אז חכמתו היינו חכמה תתאה, מלכות דאצילות, המקבלת מספירת היסוד דייקא, וד"ל.

משנה י:

מי שלמד ועסק בעבודת השי"ת כל הלילה ואח"כ הלך לנוח קמעא בשעת שחרית, וכאשר קם ממטתו ראה שהשעה כבר מאוחרת, כבר הגיע שעת הצהרים, והחליט לא ליפול ברוחו אלא לומר "לחיים" על יין ("אין שמחה אלא ביין") ולשמוח שהוא יהודי כו'  ומתבונן שגם אתה יהודי ופעמיים יהודי = יין, ומחפש איזה יהודי שיכול לומר אתו ביחד לחיים על היין, ומוצא איזה ילד שברח מהחיידר, ומדבר אתו ואומרים ביחד לחיים, ואח"כ הולך לבית הכנסת של עמי הארץ, שלא כל כך מקפידים על זמן תפלה, הרי "רחמנא לבא בעי", ושם משתדל להשפיע טוב על שאר המתפללים, לחזק אותם באמונה תמימה בבורא עולם ומנהיגו יתברך - הרי כל הנ"ל גם יחד מוציא אותו לגמרי מעולמו, מההעלם והסתר אלקות של עלמא דין עלמא דשיקרא ומביא אותו לעלמא דאתי ("תורה מאתי תצא" - "תורה חדשה מאתי תצא"), עלמא דקשוט, ימות המשיח ותחית המתים, וכך הוא ממשיך ללמוד תורה ולעבוד את השי"ת על הלילה עד הבקר, בקרו של מלך המשיח.

משנה יא:

ו"המלבין פני חברו ברבים" - "אזיל סומקא ותאי חיורא".

"הנפש יש לה שתי תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים. וכשמביישין את האדם בתחלה הרוח מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ופניו מאדימות, וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושת ההוא מעל פניו הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער ופניו מתכרכמים ומתלבנים" (רע"ב).

במתן תורה כתיב "ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ופרשו חז"ל "איזהי יראה שהיא על הפנים, הוי אומר זו הבושה".

היינו בחינת יראה עילאה (בטול במציאות), "ירא בשת" (אותיות בראשית - בשביל להגיע לדרגה זו ברא ה' את עולמו).

יראה עילאה, "ירא בשת", היא הכלי לגילוי "אהבה בתענוגים", בסוד "דרכו של איש לחזר אחר אשה", כמבואר בתניא.

והנה יש "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו" - רוח נכנסת פנימה ורוח יוצאת חוצה.

מהנ"ל נבין שהאור המוחצן הוא אור אדום (כאשר הצבע אדום הוא "צבע" סתם כנודע) ואילו האור המופנם הוא אור לבן ("לבן העליון", שאינו צבע כלל, אלא שקוף לגמרי, סוד האספקלריא המאירה, "זה הדבר אשר צוה הוי'", נבואת משה רבינו)

והנה, "אור לבן" = 289 = 17, טוב, ברבוע = "ברא אלהים". אבל "ברא אלהים" היינו יציאה לבר, יציאה חוצה, אור המאיר לזולתו!

אך ההסבר הוא שאור לבן א"ת אל - "חסד אל כל היום" כאשר "עולם חסד יבנה", בחינת "אברהם [איש החסד] התחיל להאיר, "בהבראם אותיות אברהם.

במדות הלב, החסד הוא הלבן (המוחשי, לא השקוף הנ"ל).

והיינו שראשית "ברא אלהים" כלפי חוץ הוא המשכה מהלבן העליון (כתר, אל עליון) להתלבש בלבן התחתון (חסד, אל) ומשם שוב להתלבש באודם (גבורה, אלהים. מהכתר שמעל לראש ליד ימין ומשם ליד שמאל).

אור לבן ר"ת אל כנ"ל. שאר אותיות אור לבן = 258 (ג"פ אלהים, סוד מוחין דקטנות כנודע) = אור אדום! האור-אדום נכלל בתוך האור-לבן, האור המאיר לעצמו בתוך האור המאיר לזולתו, השעשועים העצמיים בתוך עלית הרצון לברוא עולמות של יש כו', וד"ל.

משנה יב:

"רבי ישמעאל אומר... והוי מקבל את כל האדם בשמחה".

לעיל בפרק א, "שמאי אומר... והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

שמאי אומר = 598 = 23 פעמים הוי' ב"ה.

רבי ישמעאל אומר = 910 = יעקב פו"א, לה פעמים הוי' ב"ה (חצי 1820, סוד פעמים הוי').

ביחד, שמאי אומר רבי ישמעאל אומר = 1508 = חן פעמים הוי' (כאשר חן = זיו-לה, "חן חן לה").

כדי לזכות לחן הוי' (סוד חנוך כנודע), למצוא חן בעיני אלהים ואדם, צריך לקבל את כל האדם (כולל האדם העליון ב"ה) בסבר פנים יפות ובשמחה (כאשר השמחה היא עוד יותר גילוי אור ללא גבול מאשר סבר פנים יפות.

סבר פנים יפות היינו הארת הדעת, הקירוב, ההתקשרות וההתחברות בין נשמות.

אך השמחה פורצת גדר ומקורה בפנימיות אמא (שהיא פנימיות עתיק), "אם הבנים שמחה [עד למאד, בחינת צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי]".

והנה, בהמשך הפרק כתוב "אם אין דעת [של שמאי הזקן, ששם אורחותיו בדעת נכונה ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות - גם אותם שהוא דוחה באמת הבנין, במדת האמת שלו! היינו מה שהדעת כלולה מב' עטרין, שמאל דוחה בעטרא דגבורות וימין מקרבת בעטרא דחסדים, וד"ל] אין בינה [של רבי ישמעאל, לשון שמיעה בבינה]".

משנה יג:

"סיג לחכמה שתיקה"

שתיקה ממה - אם מדבורים אסורים הרי אסור, ואם מדברי תורה הרי מצוה ("והגית בו יומם ולילה"), אלא שיש למעט ככל האפשר בדברי הרשות (רע"ב).

והנה, לא רק דברי תורה הם מצוה, אלא הרבה פעמים גם 'דברי הרשות' הם מצוה ממש, כמו דברי אהרן אוהב שלום ורודף שלום כו', עד שמותר ומצות לשנות מפני השלום.

וכן שיחת חולין של תלמידי חכמים (שלכאורה הם דברי רשות) צריכים לימוד. נדמה שאלה דברי רשות גרידא אך אליבא דאמת הם דברי חכמה רמה ונשגבה, שבהם טמונים רזין ורזין דרזין דאורייתא, וגם "רזי עולם" הגבוהים גם מ"רזי תורה", וד"ל.

גם עשרה המאמרות שבהם נבראו שמים וארץ הרי הם "מילין דהדיוטא" דקודשא בריך הוא, דברי חולין (שבהם נבראו ששת ימי בראשית, בחינת חול ביחס לשבת קדש).

הכלל: דברי רשות שיש בהם צורך או לגשמיות של היהודי (שהגשמיות של הוא רוחניות) או לרוחניותו נכללים בדברי מצוה ממש.

עיקר ענין השתיקה היא לא עצם ההמנעות מדבור, אלא הכנה מוכרחת לדבור מתוקן. והוא סוד חשמל כנודע - "עתים חשות ועתים ממללות", "עת לחשות [על מנת לבוא ל]ועת לדבר".

והנה, סיג = חכמה (סוד ע"ב דס"ג - ס"ג ועוד י אותיותיו, כמבואר בכתבי האריז"ל).

שתיקה = בעל תשובה = ה"פ נצח-הוד (163), הערך הממוצע של כל אות

אבות ג, יג-חי[ז]

המשך פרק ג:

הערך הממוצע של כל אות = 163, אצבע (ה אצבעות היד) = נצח-הוד, כליות יועצות, "בטחות חכמה", היינו "סיג לחכמה שתיקה, "משתוקא בתרין", מעלת בעל התשובה על הצדיק הגמור, בחינת "מלה בסלע", "אני מדבר בצדקה", דהיינו "צדקת הצדיק", וד"ל.

תשובה היינו אמא עילאה, סוד שם ס"ג, אורות מרובים דתהו.

ב"סיג לחכמה שתיקה" היינו "אמור מעט" - שתיקה, ועי"ז "ועשה הרבה" - "כלם בחכמה עשית".

והיינו סוד "נעשה ונשמע" - נעשה בחכמה, "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך [כח מה שלך, חכמה] עשה", שמזה זוכים ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". שמיעה היינו הקשבה עמוקה ומרוכזת מתוך שתיקה-השתקת כל ה'קולות מים רבים' שבנפש. דוקא אז זוכים לקבל את "תעלומות חכמה", להניע עוד ועוד מעשים טובים, סוד "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים", וד"ל.

ב"סיג לחכמה שתיקה" י"ג אותיות, צורת השראה (השראה 3).

חמש האותיות הפנימיות (השראה 2) = 78, משולש זה = ג"פ הוי' דברכת כהנים וכן  צירופי אחד.

8 האותיות מסביב = 913 = בראשית, ות"י בחוכמא - בראשית נמי מאמר הוא, מאמר שותק, סתום וחתום, מאמר הכתר-עליון בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

והיינו השתיקה המכינה את הדבור (המפורש).

משנה יד:

"חבה יתרה נודעת לו... חבה יתרה נודעת להם... חבה יתרה נודעת להם" = 3666 = 6 פעמים תורה (תכלית מתן תורה לישראל, להיות אתם קרוים אדם דוקא, וד"ל). חביב-חביבין בחב"ד וחבה יתרה נודעת בגילוי אור המוחין בעצם בו"ק (דעת נשמת ז"א-ו"ק, "מפתחא דכליל שית").

ופרש רע"ב (בפירוש שני) שחביב היינו אהבה מסותרת (סוד "הנסתרות", מוחין חב"ד), ואילו חבה יתרה היא "חבה גלויה ומפורסמת... חבה גלויה וידועה לכל" דהיינו גלויה בחג"ת ומפורסמת בנה"י וידועה לכל במלכות - "וה-נגלות לנו ולבנינו גו'".

"חבה יתרה" = 630, משולש לה (יהודי, כנ"ל) = 7 פעמים 90, מלך כו', ממוצע כל אות. רת"ס חבה יתרה אותיות חיה, שבנרנח"י היינו המקיף הקרוב, נקודה דנעיץ בכל עשר ספירות האצילות, השוה ומשוה ג"ר וו"ק כו'.

חבה ר"ת חכמה בינה הוד (בינה עד הוד אתפשטת, כאשר ההוד מודה ל"והחכמה מאין [כתר, קוצו של יוד] תמצא [בינה]", וד"ל). חבה = הוד (חבה-הוד בהכאה פרטית = 72 = חסד = חבה יתרה במ"ס!). יתרה = אם פעמים הוד (חבה). "חבה יתרה" = אמא (שם מ"ב) פעמים חבה (הוד), וד"ל.

חבה במשפיע, חבה יתרה כאשר נודע למקבל, כאשר המשפיע מודיע למקבל כמה הוא אוהב אותו, היינו סוד אתערותא דלעילא המעורר אתערותא דלתתא, ודוק.

והנה, אדם-ישראל-ישראל, כנגד חש-מל-מל, עולה 1127 = 23 פעמים 49, 7 ברבוע = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" - "הוי' אחד" - חבה; "ושמו אחד" - חבה יתרה נודעת, וד"ל.

והנה, יש "חבה יתרה" (חבה = הוד כנ"ל), ויש "בינה יתרה [נתנה באשה כו']", כאשר "בינה עד הוד אתפשטת כנ"ל. בינה-חבה = אם אם ("אם לבינה תקרא"). יתרה = חבה-הוד פעמים אם. נמצא שהכל - בינה יתרה חבה יתרה = לב (ל ועוד ב) פעמים אם - "בינה לבא" = 100, וד"ל).

אם, 41, היינו מספר ההשראה ה-ה, מספר ההשראה ה-ב. סוד השראת אור המקיף הקרוב, החיה שבנפש על הג"ר והז"ת גם יחד כנ"ל, וד"ל.

משנה טו:

"הכל צפוי" - שני פירושים ברע"ב (הב' ע"פ הרמב"ם): "כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו", "כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו".

הפירוש הראשון קאי על ההוה, הפירוש השני קאי אל העבר והעתיד.

עבר-הוה-עתיד היינו חכמה-דעת-בינה. בספר יצירה, חכמה היינו "עמק ראשית" - עבר - ובינה היינו "עמק אחרית" - עתיד (כאשר הדעת, שלא מוזכרת בפירוש בספר יצירה, היא נקודת ההוה, נקודת האפס בציר הזמן מעבר לעתיד, מחכמה לבינה, סוד "חכם בבינה", וד"ל.

על הדעת (ההוה) נאמר "ובדעת חדרים ימלאו", היינו סוד הצפיה מה שאדם עושה בחדרי חדרים.

לפי הפירוש הראשון "צפוי" לשון צפיה-ראיה כפשוטו. ה' רואה, צופה, כל מה שמתרחש ברגע הזה, לא משנה אם בפרהסיא או בחדרי חדרים - "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם הוי', הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם הוי'".

אך לפי הפירוש השני (פירוש הרמב"ם) המלה "צפוי" אין לשון  ראיה מוחשית-גשמית ממש (הרי הרמב"ם מתרחק בתכלית מהגשמה כל שהיא ביחס לאלקותו יתברך) אלא ע"ד לשון חז"ל "הכל גלוי וידוע לפניו". ועוד, "צפוי" היינו שמידיעת העבר (בידיעה גמורה כביכול) 'צפוי' מה שעתיד להיות (ואף על פי כן, אין כאן דטרמיניזם ח"ו - שאם כן לא היה מקום לשכר ועונש - אלא "הרשות נתונה", פרדוקס קיים [ובלשון המדע המודרני, תאורית הקוואנטים, צפית העתיד היינו לפי חוקי ההסתברות ותו לא, וד"ל]).

משנה טז:

א. הכל נתון בערבון

ב. ומצודה פרוסה על כל החיים

ג. החנות פתוחה

ד. והחנוני מקיף

ה. והפנקס פתוח

ו. והיד כותבת

ז. וכל הרוצה ללות יבא וילוה

ח. והגבאין מחזירין תדיר בכל יום

ט. ונפרעין מן האדם

י. מדעתו ושלא מדעתו

יא. ויש להם על מה שיסמוכו

יב. והדין דין אמת

יג. והכל מתוקן לסעודה.

יש כאן י"ג דברים כנגד י"ג מדות הרחמים של השי"ת, שהוא יתברך מרחם בדין, נושא עון ועובר על פשע. מצד אחד החשבון מדויק ביותר וממילא הדין הוא דין אמת, אך "הכל הולך אחר החיתום" - "והכל מתוקן לסעודה", היינו סעודת לויתן לע"ל לכל אשר בשם ישראל יכונה (ואף לחסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא) - כל הדינין (של עלמא דין) מכוונים להביא לאותה סעודה פלאית של לויתן, שור הבר, זיז שדי, ויין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ('תפריט' של ארבעה דברים - "ואכלת" דג-בהמה-עוף כנגד יה"ו, "ושבעת", לשון שתיה, יין המשומר, יין מלכות רב, כנגד ה תתאה שבשם, כאשר לבסוף יברך - "וברכת" - דוד מלכא משיחא - על היין המשומר הנ"ל, יין = ה"פ דוד כנודע).

נמצא ש"הכל נתון בערבון" הוא כנגד המדה הראשונה של י"ג מדה"ר, שם אל - "חסד אל כל היום" ועד למדה הי"ג, "והכל מת לסעודה" כנגד "ונקה" שממנו יונק אור אמא, סוד "לעתיד לבא", תענוג העולם הבא, תענוג נצחי, "ברכה עד בלי די", וד"ל.

והנה, המדה העשירית, "העשירי יהיה קדש להוי'" (שכנגד "נשא עון" במדות של משה ו"תתן אמת ליעקב" במדות של מיכה) הוא "מדעתו ושלא מדעתו". וידוע פירוש הבעל שם טוב, דהיינו כאשר האדם דן את החברו, מבלי לדעת שבעצם הוא דן את עצמו.

והיינו מוסר השכל שתמיד ידון איש את חברו לכף זכות, שבזה מכריע את חברו לזכות וממילא גם את עצמו לזכות.

"מדעתו ושלא מדעתו" מזכיר את הפתגם הידוע "תכלית הידיעה שלא נדע".

"תכלית הידיעה שלא נדע" ועוד "נשא עון" (המדה העשירית של משה כנ"ל, כנגד "מדעתו ושלא מדעתו") = 1896 = ד פעמים דעת = דעת פו"א, ודוק.

משנה יז:

אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה  אין דעת". "דעת הוא שמוצא טעם לדבר, ובינה הוא שמבין דבר מתוך דבר אבל אינו מראה לו טעם. ואם אין דעת לתת טעם לדבר אין בינה, אחר שלא ידע טעמו של דבר כאילו לא ידעו. ומכל מקום הבינה היא קודמת, לפיכך אם אין בינה אין דעת" (רע"ב).

הנה כתיב "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי". בדעת, עומק ההתקשרות הנפשית למושא ההתבוננות, מתגלה ה"טוב טעם" (טעם = ז"פ טוב הכתובים במעשה בראשית) שמקורו בראית החכמה - "טעמו וראו כי טוב הוי'" (היינו סוד עטרא דחסדים שבדעת שנעשה מאור יסוד אבא, וד"ל).

"למדני" ע"מ שאדע לעבדך באמת, בבחינת "דע את אלהי אביך ועבדהו גו'".

"כי במצותיך האמנתי" - מקור הדעת באמונה דרדל"א כנודע.

בינה היינו מבין דבר מתוך דבר, הן בדרך של דדוקציה (כלל הצריך לפרט) הן בדרך של אינדוקציה (פרט הצריך לכלל), כמבואר במ"א.

אכן, בהבנת דבר מתוך דבר יש תענוג שכלי רב (הרי התגלות עתיקא בבינה דוקא), אך אין בזה הכרת הטעם הפנימי של הדבר, הטעם הטוב לחך (סוד יסוד אבא הנ"ל, חכמה אותיות חך מה), טעם האמונה (השרש האמיתי של הדעת כנ"ל. טעם = ז"פ טוב כנ"ל, אמונה = ו"פ טוב, יחד = י"ג פע' טוב, אחד פע' טוב, אחד באטב"ח כנודע, בגימטריא 221, מספר ההשראה ה-11, חד ולא בחשבן).

נמצא שבדעת שרש טוב טעם האמונה ואילו בבינה גילוי תענוג השכלי, וד"ל.

הבינה היא התפיסה והקליטה השכלית (תפיסת הלבוש לא העצם) ואילו הדעת היינו ההתקשות לעצם, הכרת העצם, שהיא היא הטעם האמיתי של הדבר.

ועל כן, "אם אין דעת אין בינה", אין תכלית-אמת בתענוג השכלי ללא טעם האמונה, "כי במצותיך האמנתי".

ובכל זאת, דרך הלימוד הוא קודם לתפוס (ולקלוט) את הלבוש, ואח"כ להתעמק בדעתו עד שמגלה את העצם, הטעם העצמי, טוב טעם האמונה. ועל כן "אם אין בינה אין דעת".

משנה חי:

"תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה".

בודאי צריך לחשב את הגימטריא של משפט זה (המסיים פרק ג של מסכת אבות)!

"תקופות [992, מלכות-מלכות, יהלום אל, ד"פ אברהם, שחשב תקופות כנודע] וגמטריאות פרפראות לחכמה" = 2737 = טוב, שם אהוה, שם הדעת,. פעמים קס"א (מילוי שם אהיה דיודין, החיות האלקית של אמא עילאה, מה שאור אמא יונק ממזל הי"ג, ונקה = קס"א).

אהוה פעמים אלף הי יוד הי (קס"א = ונקה), סוד "אם אין דעת [טוב טעם ודעת, אהוה, שם הטוב של מורנו הבעל שם טוב, אין בינה, אם אין בינה אין דעת" של המשנה הקודמת.

ופרש רע"ב: "תקופות. הלוך המזלות. וגמטריאות. חשבון האותיות".

הלוך המזלות חשבון האותיות = 1743 = 7 פעמים 249, וביחד עם 2737 הנ"ל ("תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה) = 4480, 70 פע' 64, י"פ חש-מל-מל (דרך-דרך, דרך של רצוא ודרך של שוב, כאשר כל דרך = בקי-בקי, בקי ברצוא ובקי בשוב, כידוע מרבי נחמן, וכל בקי = יום-יום, וכל יום = כח-כח, וכל כח = יד-יד, וכל יד = ז-ז, וד"ל).

רק הלוך-חשבון = 427 = 7 פעמים אין, הכל כפולות של 7 - "כל השביעין חביבין" וכאשר מגלים אותם, בסוד "באו חשבון" ו"עיניך ברכות בחשבון" אזי "חבה יתרה נודעת להם".

אבות ד, א[ח]

אבות פרק ד:

‏משנה א:

‏"איזהו חכם הלומד מכל אדם" (גם מהקטן ממנו, מתוך ענוה ובטול, "לשמה" בלבד, רע"ב) - כללות קו ימין, חח"ן:

‏חכמה היינו חכמה בעצם (סוד פרצוף אבא, המלביש את זרוע ימין, חסד, דא"א). חסד היינו "חכמת חיים" בסוד מתנת החכמה בחסד בס"י. נצח היינו חכמת הביצוע המעשה ע"פ "כליות יועצות" (בפרט, כליה ימין).

‏"איזהו גבור הכובש את יצרו" - כללות קו שמאל, בג"ה: כדי להבין דבר מתוך דבר צריך להתגבר על יצר ההסתפקות במועט (אור השכל), במח השמאל, בינה (סוד פרצוף אמא, המלביש את זרוע שמאל, גבורה, דא"א). על גבורה, ענף הבינה, נאמר "אני בינה לי גבורה" - הכח להתגבר על היצר (במדות הלב) בא מתוך בינת הלב. "בינה עד הוד אתפשטת", היינו "מושל ברוחו" לא להרוג את כל אנשי העיר המורדת (רע"ב), שלא יהיה "הודי [הכנעת האויב] נהפך עלי למשחית", וד"ל.

‏"איזהו עשיר השמח בחלקו" - כללות קו אמצעי דת"י: "אין עשיר אלא בדעת". עשירות הדעת מולידה רחמים (עשירים) בלב - תפארת - לרחם על העני (בדעת) - יסוד, שגם הוא יזכה לעשירות הדעת. "השמח בחלקו" היינו ששמח לחלק מעושרו לנזקקים (ומבלי להתחשב כמה יש לו, מחשיב את עצמו עשיר ביחס לזולתו המחויב לחלק לו משלו). אין שמחה של מצוה כשמחת מתן צדקה, כמבואר ברמב"ם.

‏"איזהו מכבד המכבד את הבריות" - מלכות שמים. "כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא". בורא העולם ב"ה אומר "כי מכבדי אכבד [ברצון ובכוונה] ובזי יקלו [מאליהם, שהרי סילקו את אורי מתוכם]. וכל שכן בשר ודם - המכבד את חברו, חברו מכבד אותו - "כמים הפנים אל פנים גו'". והוא סוד אור חוזר העולה מן המלכות.

‏ והנה, "הלומד מכל אדם... הכובש את יצרו... השמח בחלקו... המכבד את הבריות" עולה 2854 = "את מי יורה דעה, ואת מי יבין שמועה, גמולי מחלב, עתיקי משדים". וי"ל שארבעת חלקי פסוק זה הם כנגד ארבעה הנ"ל (חכם, גבור, עשיר, מכבד), וד"ל.

אבות ד, ב-ד[ט]

משנה ב:

‏"שכר עברה עברה" - "השכר וההנאה שמגעת לאדם בעשית העברה נחשב לו כעברה בפני עצמה, ולוקה על העברה שעשה ועל השכר וההנאה שקבל בעשיתה" (רע"ב).

‏והוא על דרך הנאמר בריש פרק ב: "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה".

‏אבל יש לפרש "שכר" כפשוטו, שהוא ההפך מן "ענש".

‏על פי פשט, "שכר" הוא דבר טוב, תגמול-תשלום של השי"ת - שהוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב טובה אמתית ונצחית - לאדם (פסגת כל מעשה בראשית) שברא לכבודו וחנן אותו בדעת, דהיינו בבחירה חפשית, אך שם ידו של האדם על החלק הטוב, שיבחר בטוב ויזכה לקבל שכר טוב (בסוד "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כידוע פירוש הבעל שם טוב בזה, כאילו שהאדם עשה את הכל).

‏גם כשאדם בוחר ברע, לעתיד יתגלה שכל כוונתו היתה לטובה וממילא מגיע לו שכר טוב, גם על העברה שהוא עשה!

‏כל ההבדל הוא שהשכר על הבחירה בטוב הוא בדרך אהבה ואילו השכר על הבחירה ברע הוא "פחד"!

‏ומה בעצם השכר הטוב על מעשה העברה - ההכרה שחטא לה' המביאה את האדם לשפלות באמת ומעוררת אותו לתשובה מקרב איש ולב עמק, כאשר במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם.

‏ואפילו את המלה ענש נדרוש מלשון שכר. ענש נוטריקון "עיין שם" (אי אפשר לדעת מהמופיע על אתר, חייבים לעיין שם). וכאשר תעיין שם  תגלה שהענש הוא בעצם שכר טוב.

‏"שם" היינו העבודה של "ובקשתם משם את הוי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", עבודת התשובה אל ה', תשובה מאהבה.

‏ויש להבהיר ש"שכר" אינו בהכרח "פרס", עליו נאמר (בריש פרק א) "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" (כמבואר לעיל באריכות). "על מנת לקבל פרס", לשון חלק (בלבד) היינו בתודעת-כוונת האדם המקיים את המצוה. משא"כ "שכר" היינו גילוי אלקות בדרך של אתערותא דלעילא, מתנת שמים (הבלולה אש ומים, תוספת דחילו ורחימו), 'כוונת' השי"ת (לשם כך הוא ברא את העולם, על מנת להיטיב עם ברואיו).

‏ורמז לסיום: שכר = 520 = 20 פעמים שם הוי' ב"ה (המהוה את העולם תמיד - עצם פעולת ההויה הוא שכר למציאות באשר הוא 'שם', וד"ל). ענש = 420 = 20 פעמים שם אהיה ב"ה. [והם זוג ובהק של 7-13, כאשר המכפילים הם 60 ו-40, סוד ס-מ בנס עומדים, שלמות של 100, יפ"י, וד"ל].

‏שם הוי' ב"ה הוא שם החכמה, כמ"ש "הוי' בחכמה [יסד ארץ]". שם אהיה ("אהיה אשר אהיה"), השם של יציאת מצרים, לידת העם מתוך רחם האם, הו שם הבינה ("אם הבנים שמחה").

‏נמצא שהשכר (הגלוי) בא מהחכמה, מוחין דאבא, ואילו ענש שהוא באמת שכר נסתר (שיתגלה לע"ל, בחינת אמא עילאה) בא מהבינה, מוחין דאמא (דמינה דינין מתערין בעלמא דין).

‏חכמה ובינה, אבא ואמא, הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". חכמה, שכר (גלוי) הוא "טוב" ואילו בינה, שכר (נסתר, ענש) הוא "טוב מאד".

‏רק אחר הגילוי של "טוב מאד" נכנסת שבת קדש - "ויכלו... ויכל אלהים... אין יותר אלהים, מדת הדין, הכל חסד ורחמים, יום שכולו ארוך (אריכת אפים, סוד גילוי חיצוניות כתר-עליון, פרציף אריך אנפין, הגילוי שכל מה שקרה, גם בסבת הבחירה החפשית של בן האדם, הכל היה רצון השי"ת) ומנוחה לחיי העולמים (תענוג, שאינו תמידי, אלא עולה תמיד מחיל אל חיל, ב"אין ערוך", סוד הגילוי של פרצוף עתיק יומין, פנימיות כתר עליון, ועד לגילוי רדל"א, סוד האמונה, שהיא היא התענוג-מנוחה העתידי, וד"ל).

‏משנה ג:

‏"'אל תהי בז לכל אדם'. לומר מה יוכל פלוני להזיק לי. 'ואל תהי מפליג'. מרחיק 'לכל דבר' שיש לחוש עליו, אל תאמר רחוק הוא שיהיה ואין לדאג ממנו" (רע"ב).

‏ויש לתמוה על פירוש זה, איך נפרש לפי זה את המשך המשנה "שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". האם נאמר שהפירוש הוא שאין לך אדם שאין לו שעה (שעת כושר, מזל) שבה יוכל להזיק לך, ואין לך דבר שאין לו מקום שבו יכול לעשות לך רע?!

‏אמנם כתוב ש"אדם מועד לעולם" (להזיק), וגם לגבי דבר - כל דבר שברשותך חייב אתה לשמור מלהזיק לאחרים (יש "אדם המזיק" ו"ממון המזיק" כנודע).

‏נמצא, לכאורה, שכל מה שה' ברא בעולם הוא (עבורך) בחזקת "מזיק" ועל כל או"א להיות מודאג מכל אדם ומכל דבר שמא יזיק לו!

‏אין לך פרנויה (מחלת הנפש שמצד ה'אחור' של האדם, התחושה שהזולת רודף אותי, כמבואר במ"א) גדולה מזו!

‏עבודתנו היא להפוך את תחושת ה"נזק" (מזיק) לתחושב "זיקה" ("יש זיקה") - יש זיקה עמוקה ועצמית ביני לבין זולתי, כאשר לכל אדם (הזולת) יש שעה, לשון שעיה ופניה לזולת, שהזיקה הזאת (בינו לביני) מתגלה, וליחס לכל דבר, יש מקום מיוחד בעולם שבו מתגלה הזיקה הזאת בינו לביני, איך שאלקותו יתברך מתגלה לי דרכו דוקא. והוא בסוד "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם (סוד "עיין שם" "ובקשתם משם" כנ"ל), וד"ל.

‏משנה ד:

‏"רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד הוי שפל רוח".

‏"אף על פי שבשאר מדות הדרך האמצעית היא המשובחת, במדת הגאוה אינו כן, אלא יטה לקצה האחרון של שפלות הרוח. לפי שהגאוה היא מאוסה ביותר, ועוד שרוב בני אדם נכשלים בה ולא בדילי אינשי מינה, לכך צריך לעשות לה הרחקה יתירה" (רע"ב).

‏רבי לויטס הוא "איש יבנה" אותיות בינה, סוד "עקב ענוה", כמבואר באריז"ל.

‏"לויטס איש יבנה" [ס"ת שס"ה מצות ל"ת, הכלולות כולן בהרחקה יתרה ממדת הגאוה, הפוגמת בי-ה של שם הוי' ב"ה, כמבואר באר"י, סוד "שמי" עם יה בגימטריא שס"ה] ועוד ענוה = שפל רוח (624)! והוא עולה כ"ד פעמים הוי' ב"ה שעולה ג"פ יצחק שהוא ד"פ יוסף. [שפל רוח - ממוצע כל תבה = 312, חדש, י"ב צרופי הוי' ב"ה. ממוצע כל אות = 104, שם הוי' ב"ה ב"רצוא ושוב"].

‏במילוי, שפל רוח (שין פא למד ריש ואו חית) = 1456 = 7 פעמים יצחק (שפל רוח = 624 = 3 פעמים יצחק) - ג"ר וז"ת, יחד י"פ יצחק (2080), משולש 64 (2 בחזקת 6, דין, אדם-חוה כו').

‏במספר קדמי, שפל רוח = 2457 = 91 (משולש 13, 7 פעמים 13, שילוב הוי'-אדנ-י כו') פעמים 27 (3 בחזקת 3) = 3 פעמים 819, פירמידה 13, אחדות פשוטה כו'!

‏ידוע הרמז שמי שמקיים "מאד מאד הוי' שפל רוח" זוכה לטעום את טוב ארץ ישראל - "טובה הארץ מאד מאד" ("אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו"), כפי שטעמו וראו יהושע בן נון וכלב בן יפנה.

‏[מאד מאד הוי שפל רוח, טובה הארץ מאד מאד, יהושע-כלב = 1586 = אני פעמים הוי', וד"ל].

‏והנה, סיום המאמר "מאד מאד הוי שפל רוח" הוא "שתקות אנוש רמה" - משפלות האדם זוכים להשיג רוממות אל, שלמות עבודת השי"ת (כידוע מהסיפור של האחים הקדושים ר"א ור"ז זי"ע).

‏"מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה" (גילוי של ארץ ישראל - המרגלים ראו אותם מקברים מתיהם, וד"ל) ועוד "טובה הארץ מאד מאד" = 2951 = אהבה פעמים ברכה.

‏רמה = אדם קדמון (שעולה יחיד-אחד-קדמון, לפני הצמצום הראשון). "תקות חוט השני" מחבר את האדם שבבחינת שפלות למקורו באדם קדמון. והצדיק שבבחינת "מאד מאד הוי' שפל רוח" רואה זאת, את החיבור הזה, במוחש, ומגלה זאת לאדם התחתון (ראה לוח היום-יום בשם אדה"ז).

אבות ד, ה[י]

משנה ה:

‏"ולא קרדום לחתך בה".

‏"שכר לימוד אסור ליטול דכתיב 'ואתי צוה הוי' בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני הוי' אלהי' [יש כאן ערבוב של שני פסוקים, ודוק] - מה אני בחנם אף אתם בחנם" (רע"ב).

‏"לחתך [בה]" (כך גורס אדה"ז, לא "לחפור", הרומז לבירור רפ"ח ניצוצין קדישין - "לחתך" המשכה מלמעלה למטה ["חותך חיים לכל חי"], "לחפור" העלאה מלמטה למעלה. חתך-חפר = משיח משיח, כנף = 70, "נכנס יין יצא סוד", וד"ל) רומז לשם הקדוש חת"ך, ס"ת "פותח את ידך [ומשביע=חתך לכל חי רצון]", שם הפרנסה כנודע, להתפרנס בקדושה בתודעה שהפרנסה באה מה' - "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה" (על האדם רק לעשות כלי, אך האור, השפע והברכה, הכל בא מה' מלמעלה).

‏שם חת"ך במילוי אותיות - חית תו כף = 924, 22 פעמים 42 = "זה השער להוי' צדיקים יבאו בו", וביחד עם חת"ך, 428 = 1352, הרבוע הכפול של שם הוי' ב"ה (כנף 248, אברהם איש החסד כו'. חלק המילוי = 496, מלכות, וד"ל).

‏שם חת"ך במילוי המילוי = 1443 = הוי' אחד פעמים יחידה.

‏השרש, המילוי ומילוי המילוי = 2795 = 2.5 פעמים 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

‏ולמרות כל הרמזים היפהפיים הנ"ל - "ולא קרדום לחתך בה"! אסור להתפרנס מהתורה - "מה אני [שם ה-לז, יחידה, של ע"ב שמותיו הקדושים יתברך] בחנם [מבחן, מב-חן, שלמות של יפ"י, וד"ל] אף אתם בחנם.

‏בקיום הוראה זו של "ולא קרדום לחתך בה" אנו מתדמים למשה רבינו ע"ה הענו מכל אדם ("מה אני.. אף אתם..."), בחינת "מה" ("ונחנו מה") - "מה אני כו'".

‏וממשיך המשנה בדברי הלל - "וכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף". ושם אומר הלל "וכשאני לעצמי [עובד את ה' ולומד תורה לגרמי, כדי להתפרנס מדברי תורה] - מה אני [לגריעותא, מה אני שוה, איני שוה מאומה, שהוא בעצם התיקון של 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת', ומי שאינו מחזיק טובה לעצמו גם לא ילמד ע"מ להתפרנס מדברי תורה]"

‏"מה... אף" (ט במשולש, ט ברבוע, "לטטפת בין עיניכם", בשעת לימוד תורה) = ענו, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" כנ"ל.

‏"מה אני... אף אתם..." = שדי שדי,  שאמר לעולמו די, מדת הצמצום - בלימוד הרב לתלמידים עליו להצטמצם, בשכל (לסלק את רוחב דעתו כו'), בדבור (לשנן דרך קצרה) ובמעשה (לא ללמד לשם פרס), כמבואר בדא"ח.

‏"...אני בחנם... אתם בחנם" = 702, יהלום הוי' ב"ה = שבת (קדש). צריך ללמד תורה בבחינת שבת, כאשר "כל מלאכתך עשויה". לא מתפרנסים בשבת - "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" - "ברכו במן [פרנסה, בערב שבת] וקדשו במן [שלא ירד בשבת]".

‏"מה אני בחנם אף אתם בחנם" = 828 = ד"פ אור (אור פו"א) - "אין אור אלא תורה". האור מאיר מעצמו, שלא על מנת לקבל פרס (פרנסה אותיות פרס נה - הכל פרס, וד"ל). הוא "חסד של אמת", שלא על מנת לקבל תמורה. "שמש צדקה" - כולה צדקה, "מצותך רחבה מאד", וד"ל.

‏והוא עולה "צפנת פענח", יוסף הצדיק, "משם רעה אבן ישראל", ללא בקשת כל תמורה.

אבות ד, ו[יא]

משנה ו:

‏"רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה גופו מכבד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחלל על הבריות" (ראה רע"ב).

‏יש פה ניגוד של "כבד" "חלל".

‏כבוד היינו מילוי מקום החלל באור יקרות, כמ"ש "והארץ האירה מכבודו", "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ".

‏התורה היא אור ("כי נר מצוה ותורה אור"). על התורה נאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", היינו "כיתרון האור מן החשך" (דוקא) - "ברישא חשוכא והדר נהורא".

‏התורה נתנה לנו על מנת למלא את חלל הצמצום, חלל העולם הזה, עלמא דשקרא (שקר היינו חלל) באור יקרות כנ"ל. כך אנו פועלים כאשר אנו מכבדים את התורה, ממשיכים את אור התורה, שהוא "כבוד הוי'" למלא את כל הארץ (כולל  הארציות שלנו, להיות אור לגוים, החל מהגוי אשר בקרבך, הארציות שלך).

‏התורה היא חכמת הוי'. חכמה - כח-מה וחך-מה, וכן חלל-כבד מה. בתחלה החכמה עושה חלל באור אין סוף כביכול, סוד הצמצום-חלל-מקום-פנוי [חלל מקום פנוי = 400, סוד האות ת, תכלית הא-ב, דרשים רשימו לעתיק יומיא, סוד הרשימו, וד"ל. ועם צמצום = 666, משולש 36, חי פעמים יחידה כו', יתרון, יתרון האור מן החשך].

‏לאחר שהחכמה עושה חלל היא ממלאת את החלל אור (סוד המשכת הקו לאחר הצמצום - "אז יבקע כשחר אורך"- שממנו נתהוו העולמות כולם).

‏חלל-כבוד = 100, שלמות של יפ"י. ויחד עם מה - חלל-כבוד מה (חכמה) = 145 (סוד השם הקדוש קמה), כאשר הנקודה האמצעית של 145 = 73 = חכמה, ו145 הוא הנקודה האמצעית של 289, טב ברבוע = "ברא אלהים". "בראשית" - "בחוכמא".

‏ה' ברא את העולם בחכמה, הכח ליצור חלל (בית קיבול, שרש הכלים, שגבוה משרש האורות) ולמלא אותו אור-כי-טוב.

‏הכל בסוד "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל", וד"ל.

אבות ד, ז[יב]

משנה ז:

‏"'והגס לבו בהוראה' - ללא עיון וללא המתנה" (רע"ב).

‏ההוראה הראשונה של התורה שבעל פה (לעיל א, א) היא "הוו מתונים בדין", שלפי משנה זו מתבאר כ'לא להורות מתוך גסות רוח' (גסות לב).

‏הלשון גסות לב מופיע בחז"ל ביחס לאיש ואשה - "לבו גס בה" (שאזי חוששים שבא אליה).

‏וכן כאן, "הגס לבו בהוראה" היינו המדמה, מתוך רגילותו בהוראה, שהוא 'בעל הוראה' וממילא יכול להורות לפי ההשכלה הראשונה שלו, ללא עיון והמתנה.

‏העיקר, לא להתרגל להיות רב! להיות בעל הוראה צריך להתחדש תמיד (כמו שהתורה מתחדשת תמיד), "חדשים לבקרים [רבה אמונתך, לשון המתנה]". כל דין תורה הוא בריאת עולם חדש, בבחינת "אסתכל באורייתא וברא עלמא", כאשר לא ראי זה כראי זה, ועל הדיין, בעל ההוראה, לעיין היטב (כאילו אינו יודע כלום) ובהמתנה (לא להיות "אץ ברגליו", זריזות רעה, מתוך הרגל).

‏ והנה, עיון הוא מצד עטרא דחסדים שבדעת, שמקורו ביסוד אבא (ראיה בחכמה ועיון לעומק, חדירה לעומק המציאות במה שאני רואה על פניו, בדעת-העמקה.

‏המתנה היא מצד עטרא דגבורות שבדעת, שמקורו ביסוד אמא - שם שוהה הולד תשעה חדשים, עד שמתבשל כראוי, ומוכן לצאת לאור עולם.

‏שרש ההמתנה-מתינות בכתר עליון, "כתר לי זעיר ואחוך" (המקור ל"הוו מתונים בדין), "כתר" לשון המתנה כנודע (הפירוש העליון של "כתר", כנגד רדל"א, כמבואר במ"א).

‏הוא בסוד "אהיה אשר אהיה" (מכתר לבינה ומבינה לכתר, וד"ל).

‏שם ס"ג (גס לב) הוא מקור עולם התהו שנשבר (מרוב גסותו, באומרו "אנא אמלוך" ואשפוט-אורה ככל העולה על דעתי).

‏וכדי לתקנו צריך להמשיך אור משם ע"ב (שאף הוא לשון עביות ע"ד גסות), להמתיק את הדין דס"ג-גס על ידי החסד של ע"ב (בגימטריא חסד).

‏העביות של שם ע"ב היינו הוספת ממד ה'עובי', הבאה מתוך עיון לעומק (כמו עיון הרש"ש בקבלת האר"י, שמתוך עיון זה הוסיף-גילה את ממד העומק, ממד ה'עובי', סוד שם ע"ב, שמעל לשבירה לתיקון).

‏עביות זו בעצם הופכת את ההיולי לממשי, את האפשרי-מציאות למציאות ממש (כנודע שבנקודה-קו-שטח, ממד 0, ממד 1, ממד 2, אין עדיין ממשות-מציאות, משא"כ כאשר יש גם עובי, ממד 3, יש כבר מציאות ממשית). כך כל הוראה של תורה צריך להתיחס למציאות הממשית שלפנינו (לא להסתפק ב 'הוראה תאורטית' של נקודה-קו-שטח בלבד).

‏העיון מכניס את האדם ל'מציאות' וההמתנה 'מבשלת' את המציאות, עד שתהיה ראויה להולד לאור עולם.

אבות ד, ח[יג]

משנה ח:

‏"ואל תאמר קבלו דעתי" - "'ואל תאמר' לחבריך החולקים עליך. 'קבלו דעתי' שאני מומחה ובלא הצירוף שלכם הייתי יכול לדון".

‏דהנה, "אף על פי שיחיד מומחה יכול לדון, מדרכי החסידות הוא שאפילו מומחה לא יהי דן יחידי (אלא אם כן קבלוהו בעלי הדין עליהם)", והיינו מה שנאמר "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד" (רע"ב).

‏כלומר, שמדרכי החסידות לא להדמות בזה להקב"ה, שרק הוא יתברך דן יחידי, שדינו יתברך, נמשך מבחינת יחיד שלפני הצמצום, מבחינה העלם העצמי של אור בתוך עצמות המאור. משא"כ המומחה בשר ודם, הלואי שימשיך בדינו מבחינת קדמון שלפני הצמצום, מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", וד"ל.

‏"קבלו דעתי" - שאצלי "הכל צפוי". "שהן רשאין ולא אתה" - אצלם "הרשות נתונה". אתה באצילות והם בבריאה (כמו יוסף ואחיו), ולהם מעלת דעת תחתון על דעת עליון ("דעתי"), כמבואר בדא"ח, וד"ל.

‏דעתי אותיות עתיד - "כל מה שעתיד להיות בפועל" צפוי אצלי, כנ"ל.

‏דווקא על ידי "והרשות נתונה" - "ובטוב העולם נדון", בטוב הנראה והנגלה לכל, כאשר "והכל לפי רוב המעשה" בהיות (בעולם העשיה) "כמות מאכט איכות".

‏הכל בא ממדת החסידות (פרקי אבות - "מילי דחסידותא") לא להיות דן יחידי גם אם אתה מומחה ומותר לך על פי הלכה להיות דן יחידי.

‏כאשר מי שעל פי הלכה יכול להיות דן יחידי ונוהג במדת החסידות לא להיות דן יחידי אלא לצרף אליו שנים הקטנים ממנו (סוד אברהם הגדול המצרף אליו יצחק ויעקב, בנו ונכדו), כך הוא מתדמה וממשיך בקרבו גילוי שם שד-י ב"ה (שם היסוד, "צדיק יסוד עולם"), ר"ת "שאין דן יחידי [אלא אחד]". ובכך הוא ממשיך מבחינת אחד שלפני הצמצום, סוד עלית הרצון לברוא את העולם בשביל להיטיב לברואיו במדת אברהם איש החסד, "אחד היה אברהם".

‏ומזה מובן מה שנאמר לעיל שעל ידי "והרשות נתונה" זוכים ל"ובטוב העולם נדון", לאחד שמעל קדמון, וד"ל (אך עדיין לא ליחיד, "שאין דן יחידי אלא אחד", אחד יחיד ומיוחד, אחד האמת המעל לאחד סתם, וד"ל).

‏"ואל תאמר קבלו דעתי" = 1300 = מאה פעמים אחד ("אחד היה אברהם, "האדם הגדול בענקים", שקומתו מאה אמה, ועליו נאמר "והיה ברכה", לברך מאה ברכות בכל יום, שבכל ברכה מתגלה בחינת אחד שלפני הצמצום, וד"ל).

‏"אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאין ולא אתה" (טוב תבות, חן אותיות, "חן טוב" - אותיות בטחון כנודע) = 3703 = 7 פעמים 529, 23 ברבוע, תענוג כו'.

‏והוא עולה שם מ"ב היוצא מר"ת "אנא בכח כו'" המתחלק לשבעה שמות פרטיים, כנגד ז"ת.

‏והיינו לפי גרסת רב האי גאון במ"ב האותיות של "אנא בכח כו'", שגורס חקדטנע (במקום חקבטנע), ודוק.

‏3703 = 23 פעמים 161 (שם קס"א, "איני יודע") שעולה 7 פעמים 23. השם הראשון (חסד) של מ"ב - אבגית"צ = 506 = 22 (אותיות) פעמים 23. השם הששי (יסוד) של מ"ב - יגלפז"ק = 230 = 10 (ספירות) פעמים 23. השאר = 2967 = 23 פעמים 129, "הוי' הוא האלהים" (האלהים היינו הדיין, ומה שהוי' הוא האלהים היינו שדין הוא דין הוי', שכולו רחמים, ממקום נמנע הנמנעות ונשיאת הפכים, בחינת יחיד כנ"ל, וד"ל).

אבות ד, ט-י[יד]

משנה ט:

‏"'כל המקיים את התורה מעוני'. שהוא דחוק למזונות ומתבטל ממלאכתו כדי לעסוק בתורה. 'המבטל את התורה מעושר'. מחמת רוב הממון צריך ליתן לבו פעם לכאן ופעם לכאן ואין לו פנאי לעסוק בתורה" (רע"ב).

‏"מעוני" היינו על אף עניו, ואילו "מעושר" היינו מפני עושרו.

‏העוני הוא נסיון, האם בכל זאת יקבע (לשון גזל כנודע) עתים לתורה. העושר הוא סבה לביטול תורה, מחמת פיזור הנפש המלוה את העושר.

‏העשיר המפוזר הוא בעצם עני, עני בדעת (כח הריכוז, החדירה פנימה). והסימן: "מעני" "מעשר" (שניהם ח"כ על פי דקדוק, וכן בסידור אדה"ז, ודוק) = 780 = ו"פ עני, ו צרופי עני.

‏"כל המקיים את התורה מעני [בגשמיות, כפשוטו] סופו לקיימה מעשר [העיקר - עשירות-הרחבת הדעת].

‏"כל המבטל את התורה מעשר [בגשמיות] סופו לבטלה מעני [בדעת, כאשר העני בדעת מגיע, בסופו של דבר, לעניות כפשוטה, בגשמיות]".

‏משנה י:

‏"והוי שפל רוח בפני כל אדם" - "ללמוד אפילו ממי שהוא קטן ממך בחכמה" (רע"ב).

‏במשנה גורס אדה"ז "בפני כל אדם", אך בתניא רפ"ל גורס "בפני כל האדם".

‏וידוע הסבר הרבי לשינוי זה, ע"פ תוס' יבמות סא, א ד"ה ואין, ש"האדם" כולל גם נכרים, משא"כ "אדם" הוא ישראל דוקא - "אתם קרויים אדם".

‏והענין, שיש שני מיני שפלות:

‏א. שפלות הנובעת מההתבוננות ב"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", שמקומו גורם, והוא נמצא במלחמה עצומה עם יצרו, ומסתמא אתה לא היית יכול לעמוד במלחמה כזו (תניא שם).

‏ב. שפלות הנובעת מההתבוננות ב"כל אחד מתוקן מחברו" - אגה"ק כב, ושם הגרסא "והוי שפל רוח בפני כל אדם".

‏ומסביר הרבי, שהשפלות הראשונה היא לא רק מפני יהודים (כמשמעות הפשוטה של "אל תדין את חברך כו'") אלא גם מפני נכרים (כמו בהתבוננות בכבוד אב של דמא בן נתינה), ובעצם גם בפני כל יצור, וכתורת הבעל שם טוב, שעל האדם להרגיש את עצמו 'חבר' גם עם הנמלה וכו'. והיא שפלות עם נמיכת רוח ממש (מרירות ועד לעצבות).

‏משא"כ השפלות השניה היא דוקא בפני יהודים, שכל עם ישראל הוא שיור קומה אחת שלמה, שע"כ "כל אחד מתוקן מחברו" - כל אחד מתתקן מחברו, לכל אחד יש מעלה ביחס לחברו, שעל חברו לקבל ממנו.

‏ועל כן כאשר מדובר בשפלות הראשונה הגרסא היא "והוי שפל רוח בפני כל האדם", אך כאשר מדובר בשפלות השניה הגרסא היא "והוי שפל רוח בפני כל אדם" - כמו במשנה שלנו שמדובר בללמוד (תורה) ממי שקטן ממך (לפירוש הרע"ב הנ"ל).

‏"והוי שפל רוח בפני כל אדם" = 888 = 24 פעמים 37. וביחד עם "והוי שפל רוח בפני כל האדם" = 1781 = 13 פעמים 137. 13 ועוד 24 = 37. הכל בסוד העקדה, היחוד וההתכללות של אברהם-אהבה ויצחק-יראה, בבחינת "אחליפו דוכתייהו" (נוט' אחד). בעקדה היא אברהם בן 137 ויצחק בן 37 (שהרי יצחק נולד בהיות אברהם בן 100 שנים).

‏מי שהוא שפל רוח בפני כל עומד בנסיון, וד"ל.

‏"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"  "כל אחד מתוקן מחברו" = 3120 = 120 פעמים הוי' ב"ה. יש בשני הלשונות 40 אותיות (25, רבוע 5, ו15, משולש 5, מספר 'בית') כאשר ממוצע כל אות = 78, ג"פ הוי' (ו צירופי אחד), השם של י"ב אותיות של ברכת כהנים, הברכה המשולשת בתורה, ודוק.

אבות ד, יא-יד[טו]

משנה יא:

‏"רבי אליעזר בן יעקב אומר... רבי יוחנן הסנדלר אומר...".

‏אליעזר בן יעקב ועוד יוחנן = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע. רוס"ת = 325 = 25 במשולש, אמ"ת = 351 = 26 במשולש. והוא לפי הכלל החשבוני שכל רבוע = משולש עצמו ועוד המשולש שלפניו, ודוק.

‏רבי אליעזר בן יעקב רבי יוחנן הסנדלר = 1449 = 7 פעמים אור (אין סוף, רז, אדון עולם כו').

‏והנה, "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי", ולכן הלכה כמותו בכל מקום (מעט המקומות - "קב") שהוא מובא במשנה. נמצא שהוא בסוד "מאן דאינו זעיר [בכמות] איהו רב [ באיכות", ובסוד "כי אתם המעט מכל העמים", שעל כן ה' בחר בכם (ביותכם נקיים, יונקים ממזל "ונקה", מקור הטהרה שבאמא).

‏בחסידות מבואר שרבי יוחנן הסנדלר נקרא הסנדלר ע"ש המלאך סנדלפון, המלאך-שר של עולם העשיה, "היום לעשותם". וי"א שנקרא כך משום שהיא סנדלר כפשוטו, 'גלגול' חנוך בן ירד, רבו של משה רבינו, שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד יחודים עליונים. או שסנדלר פירושו נוקב יהלומים. או שבא מאלכסנדריה שבמצרים.

‏רבי יוחנן הסנדלר מיוחס לדוד המלך ע"ה (דרך הלל הזקן), ורש"י מיוחס לרבי יוחנן הסנדלר, והרב המגיד מוחס לרש"י כו' עד לדוד מלך ישראל חי וקים.

‏ראב"י אומר "העובר עברה אחת קונה לו קטגור אחד". קטגור = אליעזר, וצריך להבין מה הקשר.

‏וצריך להבין מה זה לשון "קונה לו" דוקא ולא 'בורא-יוצר-עושה לו' וכדומה.

‏ וידוע בסוד "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך" שקנין בעולם האצילות, עולם האחדות האלקית, ששם גלוי ש"אין עוד מלבדו". ושם גלוי שהכל טוב (כמבואר באגה"ק ד"ה להשכילך בינה).

‏וממילא מובן ש"קונה לו פרקליט אחד" ו"קונה לו קטגור אחד" שניהם באצילות, ובשניהם גילוי של מזל "ונקה" (אותיות קונה) שממנו יונק אור אמא דאצילות. והיינו "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי" (קב בגימטריא אמונה, סוד "אהיה אשר אהיה", וד"ל).

‏שרש כל "אליעזר" הוא באליעזר עבד אברהם, היוצא מכלל ארור ונכלל בכלל ברוך, היינו הפיכת הקטגור (לשון קורא תגר, רע"ב) לסניגור (שונא תגר, רע"ב) - אין כל צורך בתגר, הרי הכל בהשגחה פרטית, כפי אשר מתגלה לאליעזר בלקיחת רבקה ליצחק, "מהוי' יצא הדבר".

‏"כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו'" הוא ע"ד הנאמר בפרק הבא של פרקי אבות  "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו'".

‏"איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי". וכן סתם כנסיה-אסיפת חכמים היא כנסיה של תלמידי הלל ותלמידי שמאי, "הללו אוסרים והללו מתירים", כאשר "אלו ואלו דברי אלהים חיים, והלכה כבית הלל".

‏שמאי בחינת "שמים" והלל בחינת "לשם" (כוונה לשמה).

‏הלל-לשם שמאי-שמים = 1176, 48 במשולש = "יסוד היסודות ועמוד החכמות", פתיחת היד החזקה לרמב"ם, ר"ת שם הוי' ב"ה, סוד "הוי' אלהינו הוי' אחד", וד"ל.

‏משנה יב:

‏"יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך,  ומורא רבך כמורא שמים".

‏את כבוד תלמידך ככבודך לומדים מיחס משה ליהושע תלמידו ("בחר לנו אנשים"), את כבוד חברך כמורא רבך לומדים מיחס אהרן למשה ("בי אדני") ואת מורא רבך כמורא שמים לומדים מיחס יהושע למשה ("אדני משה כלאם") - רע"ב.

‏יש כאן כבוד-כבוד ("כשלך"), כבוד-מורא, ומורא-מורא, תנועה עולה מאהבה רבה (כבוד) ליראה עלאה (מבינה לחכמה), ודוק.

‏בפרק א כתוב "עשה לך רב ['עשיה לעילא' - 'כלם בחכמה עשית'] וקנה לך חבר [קנין בדעת - דעת מקנה ודעת קונה] והוי דן את כל האדם לכף זכות [הטיית ההוד, כף חובה, לנצח, כף זכות. נצח והוד הם 'למודי ה'', בחינת תלמיד]".

‏רב-חכמה חבר-דעת (עד כאן 959,  פעמים 137, אברהם במספר קדמי, "אך בצלם יתהלך איש") תלמיד-נצח והוד = 1612 = 26, הוי' ב"ה, פעמים 62 (26 בהיפוך ספרות), "טוב מאד". הר"ת = 676 = הוי' ברבוע, אוס"ת = 936, לו פעמים הוי', אהבה פעמים חסד וכו'.

‏כבוד-מורא בה"פ = 2016 = 7 פעמים 288, רפ"ח נצו"ק. שלמות עבודת הבירורים.

‏משנה יג:

‏"שלשה כתרים הם" - "שחייבה תורה לנהוג בהם כבוד". "וכתר שם טוב עולה על גביהן" - "לא מצינו שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד, ובכל זאת הוא עולה על גבי כולן, שכל השלשה כתרים צריכים לו, שאם סני שומעניה לחד מינייהו או שאין מעשיו מתוקנים ואינו עושה מעשה עמך אין חיוב לכבדם ואדרבה..." (ע"פ רע"ב).

‏מכאן ש"כתר" משמע "כבוד" (חייבים לכבד את מי שזכה לכתר). וי"ל שה-כ של כתר הוא ה-כ של כבוד (כבוד - כתר בינה ודעת, וד"ל).

‏והנה, מי שרודף אחר הכבור הכבוד בורח ממנו, ומי שבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו.

‏לרדוף אחר הכבוד היינו מדת הגאוה, לברוח מן הכבוד היינו מדת הענוה.

‏ הכתר הוא העל-מודע, ההעלם של הנפש. רדיפה אחר הכבוד באה מהעלם הרע, המודחק בלא-מדע. הבריחה מן הכבוד באה מהעלם הטוב המוסתר מכח הענוה בלא-מדע, וד"ל.

‏והנה, "רדיפה אחר הכבוד" "בריחה מן הכבוד" = רדיפה רדיפה רדיפה ('חזקה' של רדיפה)!

‏ללמד שגם הבריחה היא בעצם רדיפה, או רדיפת האדם אחר הכבוד או רדיפת ה' אחר האדם הבורי הבורח מן הכבוד לתת לו כבוד!

‏שייך למשנה בריש פרקנו, "איזהו מכובד המכבד את הבריות שנא' 'כי מכבדי אכבד גו''". הבורח מן הכבוד, מליטול את הכתר, אלא כולו אומר "כתר יתנו לך" ה' לבדך, ה' רודף אחריו לשים את הכתר בראשו, וכדרשת חז"ל הידוע ל"קדוש קדוש קדוש", בני המדינה עשו שלשה כתרים למלך, והוא לקח אחד לעצמו ואת השנים שם על ראש העם הממליכים אותו. וגם את הכתר אשר שם על ראשו, ה"קדוש" הראשון (שאחריו פסיק טעמא) גם מסר לבניו הדבקים בו במס"נ, בעלי ה"שם טוב", וד"ל.

‏משנה יד:

‏"ואל בינתך אל תשען" - "אפילו אתה חריף ומפולפל ביותר לא תתקיים התורה בך אלא על ידי חבריך שתשא ותתן עמהם, והיינו דמסיים ואל בינתך אל תשען" (רע"ב).

‏"אל תשען" = 851 = 23 פעמים 37, חיה פעמים יחידה = "זה הדבר אשר צוה הוי'" (נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה). "משה זכה לבינה" - אין הבינה (להבין דבר מתוך דבר) שלו אלא שהוא זכה, הזדכך עד היותו ראוי לקבל את הבינה כמתנה מן השמים, בסוד "נובלות בינה שלמעלה שכינה". היינו שזכה להשראת השכינה, ועד ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", וד"ל.

‏"ואל בינתך [שלך, לא מתנת שמים כנ"ל] אל תשען [לשון בטחון, פנימיות ספירת הנצח, דרגת משה רבינו במדות הלב]" = 1370, יחוד 37 (ו23) ו137, סוד עקדת יצחק כנודע. "ואל [בינתך אל תשען]" = 37.

‏"הוי גולה למקום תורה... שחבריך יקיימוה בידך". חברים בדעת כנ"ל. "איזהו חכם המכיר את מקומו" היינו סוד מקור הדעת, ההכרה, שבחכמה, כמבואר במ"א. "המכיר את מקומו"  היינו שמכיר את מקום התורה אליו  עליו לגלות, אותו מקום שנמצאים בו חברים טובים שיקיימו את התורה בידו.

‏"רבי נהוראי [לשון אור] אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקימוה בידך ואל בינתך אל תשען" = 5382 = אור פעמים הוי'!

‏בשם הוי' ב"ה אותיות י-ה הן "אור המאיר לעצמו" ואותיות ו-ה הן "אור המאיר לזולתו". אותיות ו-ה מקיימות את אותיות י-ה - "שחבריך יקימוה בידך". "ואל בינתך - אור המאיר לעצמו - אל תשען".

‏והוא סוד "ויאמר אלהים יהי אור [המאיר לעצמו] ויהי אור [המאיר לזולתו, המקיים את האור המאיר לעצמו, ובשני הכיוונים, גם מה שהוא מאיר לחבריו, וגם מה שהם מאירים לו]?

‏והוא סוד "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" - "שמי עם י-ה שס"ה, זכרי עם ו-ה רמ"ח".

‏האור המאיר לעצמו ("בינתך") היינו ידיעת השלילה, שרש שס"ה מצות ל"ת. האור המאיר לזולתך ("שחבריך יקימוה בידך") היינו ידיעת החיוב, שרש רמ"ח מצות עשה, כאשר ה"סור מרע" הוא לתכלית ה"עשה טוב", וד"ל.

‏והיינו גם סוד "הוי גולה למקום תורה" - גלות היינו היציאה ממקומך הראשון (לפנים בעל כרחך), כדי להעמיד את התורה בידך, לקיים את שליחותך בעולם, ע"ד הנאמר לאברהם אבינו "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" - בשביל אברם ההליכה מארצו לארץ אשר אראך היתה 'גולה', לצורך "אור המאיר לזולתו". אך דוקא זה קיים את התורה בידו, וב"אור המאיר לזולתו" הוא הכניס-החדיר את ה-א לגולה והפכה לגאולה!