מסכת אבות

אבות ד, טו-כב[טז]

משנה טו:

‏"אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים".

‏"אין לנו בזמן הגלות לא משלוה והשקט שרגיל הקב"ה לתת לרשעים עדי לטרדן מן העולם הבא, ואף לא מן היסורים המיוחדים לצדיקים שהן יסורים של אהבה שאין בהן בטול תורה. כלומר יצאנו מכלל רשעים שאין לנו השלוה שיש לרשעים, ולכלל צדיקים לא הגענו, שהיסורים שלנו אינן של אהבה כיסוי הצדיקים" (רע"ב, פירוש שני).

‏נמצא שבזמן הגלות כולנו 'בינונים', שהרי מכלל רשעים יצאנו ולכלל צדיקים לא הגענו!

‏קושי הגלות מוציא אותנו מכלל רשעים - בגלות אין לנו רוחב-דעת לחטוא מרצון - וגם לא נותנת לנו לעבוד את ה' כדבעי כצדיקים.

‏כשם שעיקר קיום המצות (וגם העברות) הוא בארץ ישראל דוקא (לא בגלות) כך עיקר גדר צדיק ורשע (לא קאמר) הוא בארץ ישראל.

‏בארץ ישראל יש 'קיצוניות' (כמו שרואים במוחש גם בימינו - ימין קיצוני לעומת שמאל קיצוני) משא"כ בחו"ל.

‏בגלות, הכל 'פרווה', לא בשרי ולא חלבי. הכל פושר (כאשר פשרה עדיף מדין, מדין משה רבינו, "יקוב הדין את ההר" - או צדיק או רשע). הכל מים פושרים (גם תורת חו"ל, "אין מים אלא תורה), לא חמים ולא קרים.

‏ביסורי הגלות יש בטול תורה, בטול הוראה ברורה, הכל בגדר ספק וספק ספיקא. היינו יסורים של יראה (יראת הספק) לא יסורים של אהבה (אהבת הודאי).

‏בגלות אין לרשעים שלוה והשקט (כמו שהיה להם לפני שגלינו מארצנו, כמתואר היטב בשירת האזינו), וממילא אינם רשעים באמת.

‏בגלות הכל חלום - "היינו כחולמים". בחלום הכל רק נדמה, אינו באמת. רק נדמה שפלוני צדיק ואלמוני רשע, אך אין זו מציאות אמתית כלל וכלל.

‏מכל זה אפשר להבין שתכלית הגלות, הפיזור של עם ישראל בין העמים, הוא להגיע לשויון, לאחדות!

‏הגלות אמורה להחליק את כל ה"שפיצים" שיש בעם ישראל. וכן מבואר בחסידות, שהגלות מביאה אותנו לשפלות (איני צדיק ואיני רשע, אז כבר מה אני - גארנישט) והשפלות מביאה אותנו לאחדות (סדנא דארעא חד הוא). ואז ראוים אנו להגאל - "זכו [לא להיות צדיקים ולא להיות רשעים] אחישנה" - אחזיר לכם את החושים שלכם, י"ב החושים של י"ב שבטי יה, י"ב גבולי אלכסון, ללא שום שפיץ (קצה-קיצונית) כלל, רק חיבורים בין יהודים הנעשים ע"י הסתכלות באין (כידוע פירוש הקדושת לוי לסוד האלכסון) ההופך את הגבול לגיבול, תחלת תהליך לישת העיסה, וכדברי חז"ל לגבי יצירת אדם הראשון - "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה גו'" ופירש"י: "'ואד יעלה'. לענין ברייתו של אדם העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר ונברא האדם כגבל זה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה אף כאן והשקה ואח"כ וייצר".

‏הגלות, עם כל הפיזור שלה (תכלית הפיזור היא קיום מצות צדקה - "פזר נתן לאביונים", ר"ת נפל, "כי נפלתי קמתי", וד"ל), מגבשת-מגבלת את עם ישראל להיות עם אחד, על כל גווניו-גבוליו-אלכסוניו, להיות כולנו בינונים (מציאות שלא היה ולא נברא) וד"ל.

‏משנה טז:

‏"התקן עצמך בפרוזדור [בית שער, העולם הזה] כדי שתכנס לטרקלין [מקום מושב המלך, העולם הבא]".

‏העולם הזה הוא עלמא דשקרא, ואילו העולם הבא הוא עלמא דקשוט. ואם כן, איך יתכן שהשקר הוא פרוזדור (בית שער) כדי להכנס לאמת (מקום מושב המלך)?!

‏אך התשובה היא שהכל תלוי באדם, ב"התקן עצמך", כאשר עיקר התיקון העצמי הוא בתוך מציאות של שקר (הסתר והעלם אלקות) דווקא.

‏על ידי העבודה לגלות בתוך השקר של העולם הזה הנדמה ליש ודבר בפני עצמו ש"לית אתר פנוי מיניה", אין חלל, הבורא יתברך נמצא בכל, והוא המחדש בטובו בכל יום ובכל רגע תמיד מעשה בראשית - ואל יוציא האדם את עצמו מן הכלל - כך מתקנים את ה"עצמך", שלא יהיה "כחי ועצם ידי גו'" אלא גילוי חביון עז העצמות שבאמונה הפשוטה של כל יהודי.

‏עלינו לדור, דירת קבע, ב"פרזות תשב ירושלים", שלמות היראה, דו"ר גם יחד, שאז, מכח האהבה שבה, היראה מתפשטת לכל ארץ ישראל וארץ ישראל לכל העולם כולו. והוא סוד "פרוז-דור".

‏והנה, המלה "טרקלין" (מקום מושב המלך, העולם הבא) מתחילה "טר" לשון נטירה-שמירה. אותיות "קלי" הן לשון "ויצבט לה [בעז לרות] קלי ותאכל ותשבע ותתר" - "הושיט לה קליות למעדנים" (מלבי"ם). ולשון "אביב [לשון פרי, ע"ד 'באבי הנחל'] קלוי באש גרש כרמל".

‏והוא ע"ד "נצר [כמו נטר - שומר] תאנה יאכל פריה" - נצר-נטר בעולם הזה ויאכל בעולם הבא, היינו ממש "התקן עצמך בפרוזדור [לשם המעבר מהפרוזדור לטרקלין] כדי שתכנס לטרקלין.

‏המלים "פרוזדור" ו"טרקלין" רומזות לסוד הזיווג הקדוש לשם "פרו ורבו" ב"דור ישרים יבורך" (פרוזדור - "פרו" "זה דור").

‏בית השער היינו פרוזדור הרחם כאשר הרחם עצמו הוא הטרקלין, שם מקום מושב המלך, העובר (בשעת הלידה התינוק דומה למלך, כמבואר במדרש), שם שומרים עליו ו'מבשלים' אותו (כקליות) וד"ל.

‏משנה יז:

‏"יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".

‏משנה זו היא המשך ישיר של המשנה הקודמת, שתיהן מאמרי רבי יעקב ("רבי יעקב אומר... הוא היה אומר") - טפת יעקב אבינו נכנסה ראשון לפרוזדור ולטרקלין אך יצאה אחרון. יעקב, סוד הדעת, מכיר במעלת העוה"ז (הפרוזדור) ובמעלת העוה"ב (הטרקלין), וד"ל.

‏על ידי תשובה ומעשים טובים בעולם הזה ממשיכים את העצמות. שכר (קורת רוח) העולם הבא הוא "גילויים", כמבואר בדא"ח.

‏הן בעולם הזה והן בעולם הבא "יפה שעה אחת" - שעיה-פניה אחת לה'.

‏"שעה אחת" = 784 = 28, כח, ברבוע = "פעלת צדיק [לחיים, חיי העוה"ז וחיי העוה"ב]".

‏"שעה אחת" בהכאה פרטית = 2860 = ב"פ 1430, הכל פעמים הוי'. בשעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מתגלה שהכל הוא הוי'. בשעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מתגלה שהוי' הוא הכל, וד"ל.

‏תשובה ומעשים טובים ("עשיה לעילא", באמא מקום התשובה) - מוחין דאמא; קורת רוח - מוחין דאבא.

‏"ביה הוי' צור עולמים" - "ב-י [חכמה, מוחין דאבא, קורת רוח] נברא העולם הבא, ב-ה [בינה, מוחין דאמא, תשובה ומעשים טובים] נברא העולם הזה.

‏חכמה היינו "חיוהי", אורות, קורת רוח. בינה היינו "גרמוהי", כלים, תשובה ומעשים טובים.

‏וידוע ששרש הכלים גבוה משרש האורות - שרש הכלים הוא בעצמות ממש, הנמשך בעולם הזה על ידי תשובה ומעשים טובים כנ"ל. שרש האורות היינו מקור כל הגילויים, שכר (קורת רוח) העולם הבא, כנ"ל.

‏"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" - איני רוצה גילויים, רק עצמות - "אנא נסיב מלכא", עצמות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא! והוא דוקא ב"היום לעשותם", "בעצם היום הזה", עולם הזה, לא ב"מחר לקבל שכרם"

‏העצם נתפס דוקא ברגע ההוה, שבעצם הוא מעל לזמן לגמרי, "נצח ישראל" - תשובה תופסת את העבר הנכלל בהוה ומעשים טובים תופסים את העתיד הנכלל בהוה, וד"ל.

‏משנה חי:

‏"ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו" - "כשנתקלקל בחטא. לפי שהוא מתבייש מכל אדם. וכן אתה מוצא כשחטא אדם הראשון לא נגלה עליהם הקב"ה עד שעשו חגורות, דכתיב ויעשו להם חגורות, ואחר כך וישמעו את קול הוי' אלהים" (רע"ב).

‏הנה, "קלקלתנו היא תקנתנו". והוא דוקא כאשר "חבי מעט רגע עד יעבור זעם", כי "רגע באפו חיים ברצונו".

‏באותה שהות בין הקלקלה, החטא, לראית החבר, הקב"ה, החוטא מתבייש ומהרהר תשובה, ואזי בשעתא חדא וברגעא חדא הופך לבעל תשובה מאהבה שזדונות נעשו לו זכויות ממש.

‏ ואז בתיקונו - מכח קלקלתו - יש לראות אותו ולהתבונן בעצמת הנס של "קלקלתנו היא תקנתנו" - "זדונות נעשו לו זכויות", לחזות בעליתו מבירא עמיקא לאיגרא רמה (איגרא גם לשון שכר, סוד שכר עברה עברה עצמה, כמבואר לעיל).

‏משנה יט:

‏שמואל הקטן מצטט פסוק במשלי: "בנפל אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה הוי' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו".

‏והוא המשך המשנה הקודמת (מאמר רבי שמעון בן אלעזר) "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו", אלא ששם מדבר מאוהב האיש החוטא וכאן מדבר בשונא אותו, ודוק.

‏"'והשיב מעליו אפו'. מדלא כתיב ושב אלא והשיב משמע יסירהו מעל אויביך וישיבהו עליך" (רע"ב).

‏האויב מיד שמח בנפילת וכשלון אויבו. ה' ממתין לראות את החוטא עצמו כדי לאפשר לו להרהר תשובה ולהפוך צדיק גמור, משא"כ את שמחת האויב תכף לנפילה, ה' מיד רואה ומאד רע בעיניו יתברך. את האף שהיה ראוי להגיע לחוטא ("כי רגע באפו") ה' מעביר לשמח בכשלון אותו חוטא-מקלקל, ומתקיים בו "ונתתי אדם תחתיך", וד"ל.

‏משנה כ:

‏"רבי מאיר אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו".

‏רבי מאיר, שמאיר עיני חכמים ש"איפכא מסתברא", אומר שלפעמים תלמיד צעיר מפוכח יותר וקולע אל המטרה ולא יחטיא יותר מאשר חכם זקן (ראה רע"ב).

‏מאיר היינו ר"ת "משיח אפינו רוח הוי'". והוא 'גלגול' של "אליהוא בן ברכאל" בגימטריא משיח כנודע.

‏אליהוא אומר לישישים ממנו: "אמרתי ימים ידברו ורב שמים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם".

‏רבי מאיר ועוד אליהוא בן ברכאל (ה-א ר"ת אליהוא = 1000) = 1820, סוד פעמים הוי' - "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם", בין צעיר בין זקן, הכל לפי יראתו את ה', יראה עילאה, ירא בשת, וד"ל.

‏אליהוא, וכן רבי מאיר, הוא "קנקן חדש מלא ישן".

‏אליהוא ועוד "קנקן חדש מלא ישן" = 1096 = 8 פעמים 137 (קבלה כו', סוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה כנודע) = "[מהוי'] אשה משכלת" - "שמע בקלה" (גם בהיותה צעירה ממך).

‏"חדש מלא ישן" אותיות משיח, 358 ועוד 385 = שכינה. משיח הוא חדש, והוא מלא "ישן", סוד שכינה, וד"ל.

‏ישן נוט' יש כאן, הישן נמצא כאן (שכינה אותיות יש כהן, וד"ל).

‏ישן גם לשון שינה - "אני ישנה ולבי  ער" - אני היינו השכינה כאשר "לבי ער" = חדש!

‏משנה כא:

‏קנאה-תאוה-כבוד = 600 = 3 פעמים 200 (עצם-קדמון), ממוצע כל תבה = 12 פעמים 50 (נש"ב, כל), ממוצע כל אות.

‏קנאה בנה"י, מוטבע שבנפש; תאוה בחג"ת, מורגש שבנפש; כבוד בחב"ד, מושכל שבנפש, כמבואר באריכות במ"א.

‏פינחס-אליהו תקן את הקנאה.

‏דוד תקן את התאוה.

‏משיח יתקן את הכבוד.

‏[משיח-אליהו-דוד = משיח בן דוד]

‏משנה כב:

‏"לידע ולהודיע ולהודע" - לידע מאחרים, להודיע לאחרים, להודע להבין מעצמו (רע"ב).

‏לידע מאחרים היינו חכמה, מה שהאדם לומד מרבו (רש"י, חכמת בצלאל).

‏להודיע לאחרים היינו כח ההסברה שבבינה.

‏להודע מעצמו היינו כח הדעת, העולה עד הכתר, עד העצם, ה"עצמו", ומשם הוא מבין, סוד אובנתא דלבא, בינה דרדל"א, תענוג הנעלם הבא במורגש, וד"ל.

‏"החיים לדון לידע ולהודיע ולהודע" = 529, 23 (חיה-חדוה) ברבוע = תענוג, וד"ל.

אבות ה, א-ו[יז]

אבות, פרק ה.

משנה א:

עשרה מאמרות היינו ט"פ ויאמר אלהים בשי"ב ועוד "בראשית נמי מאמר הוא".

"ויאמר אלהים" = 343, = 7 פעמים 7 פעמים 7, "שבעתים כאור שבעת הימים", גילוי של לע"ל.

ט"פ 343 = 3087 = 7 פעמים אמת, 21 ברבוע, סוד "אהיה אשר אהיה", השם של יציאת מצרים.

והוא עולה "יום אחד... יום שני... יום שלישי... יום רביעי... יום חמישי... ים הששי... יום השביעי". ממוצע כל יום בשבעת ימי בראשית = אמת, ס"ת "ברא אלהים לעשות" - "הכל הולך אחר החיתום", "חותמא של הקב"ה אמת, ודוק.

ביחד עם בראשית (נמי מאמר, מאמר ראשון הכולל כל, מאמר סתום לעומת 9 מארות גליוים), 913 ועוד 3087 = 4000, נמצא שממוצע כל מאמר מ"בעשרה מאמרות נברא העולם" הוא 400, ת, כ ברוע, תכלית כ"ב אותיות הא-ב שבהן נברא העולם (בסוד "בראשית ברא אלהים א"ת" כנודע).

והנה, חוץ מתשע "ויאמר אלהים" הנ"ל במע"ב יש עוד "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו גו'" - לא "ויאמר אלהים", מאמר של התהוות דבר חדש, אלא "ויאמר להם אלהים", ציווי של מצות "פרו ורבו".

מצות פרו ורבו היא בסוד "מה אני בורא עולמות אף אתם בוראים עולמות" - "ויאמר להם אלהים", היינו שנתן את כח "ויאמר אלהים" להם, לאדם וחוה, וד"ל.

אם נצרף את "ויאמר להם אלהים" ל4000 הנ"ל (וממילא יהיו לנו 11 מאמרות, כאשר "בראשית" היא בבחינת "חד ולא בחשבן" ביחד ל10 המאמרות הגלויים, וד"ל) נקבל 4418 = הרבוע הכפול של 47, בטול (שילוב הוי' אהיה כנודע בכוונות).

אם נחלק את ה11 הנ"ל לבראשית בפני עצמו וה10 ("ויאמר" - עשרה מאמרות בלשון מאמר, ויאמר) בפני עצמם, אז ה"כנף" יהיה 1296 = 36 ברבוע = 6 בחזקת 4, וד"ל.

"שנברא בעשרה מאמרות. ואינו דומה המאבד מלאכה שהיא נעשית ביום אחדד למלאכה שהיא נעשית בהרבה ימים" (רע"ב).

ה' רוצה שנרגיש שהוא 'עבד קשה' במעשה בראשית, כדי להפרע מן הרשעים כו' ולתן שכר טוב לצדיקים כו', היינו לשם בחירה חפשית בין טוב לרע (אם ה' לא היה 'עובד קשה' כדי לברוא את העולם, לא היה באדם בחירה חפשית וממילא לא היה שכר וענש. דוקא הרגשת האדם שהעולם זה לא דבר פשוט, לא התהווה מאליו, ללא טרחה מרובה מצד הבורא, אז הכל היה 'סתם', בלי משמעות, וממילא לא היה שום  מתח של בחירה חפשית, וד"ל)

אך "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה". בשבת, יום מנוחה בעצם, מתגלה למפרע שה' לא עבד קשה בכלל, הכל התרחש בתכלית המנוחה (ללא שום 'תזוזה' אצל הבורא כלל, אלא רק בדרך של "הוא צוה ונבראו", לשון נפעל מאליו, כמבואר בדא"ח).

וממילא מובן שסוד מנוחת השבת, "ויכל [שם] אלהים", הוא בטול הבחירה, דהיינו טעם עולם הבא, שאין בו בחירה אלא צדיקים (ועמך כלם צדיקים) יושבים וכו'.

והיינו שמתגלה שבאמת "במאמר אחד יכול להבראות", לא מאמר של מלאכה אלא מאמר של מנוחה (שהוא מאמר של "אחד", ש"אין עוד מלבדו").

והנה, בעשרה מאמרות הנ"ל (בראשית וט"פ ויאמר אלהים) יש מלאכה (96) אותיות. אך כאשר נוסיף "ויאמר להם אלהים" יש כבר מנוחה (109) אותיות. והיינו מה שעונת ת"ח מליל שבת לליל שבת ("ויאמר להם אלהים" לחכות שלש שעות לשבת, כנודע בסוד חטא אדה"ר), זיווג דמנוחה, זיווג בדרך ממילא (סוד "אז נדברו יראי ה'", דבור לשון זיווג, מאליו וממילא), ללא בחירה (אין עוד 'בחירת לבו' אלא רק 'בת גילו', וד"ל), ענג שבת בטהרתו.

משנה ב-ו:

בהמשך לעשרה מאמרות (משנה א) ועד למשנה ו יש: עשרה דורות, עשרה דורות, עשרה נסיונות, עשרה נסים ועשרה, עשר מכות ועשר, עשרה נסיונות, עשרה נסים, עשרה דברים - עוד 10 פעמים 10, ודוק. והיינו כנ"ל ש"בראשית נמי מאמר הוא" עומד מעל בפני עצמו, כ"חד ולא בחשבן" (לא רק שהוא משלים את העשר, היינו שבבראשית יש ב בחינות: אחד המנוי ואחד הבלתי מנוי, וד"ל).

הכל בסוד נס, 110 = 11 פעמים 10, וד"ל.

והנה, מאמרות באמא-בינה (אמ"ר סוד אור-מים-רקיע, התהוות הולד ברחם האם); דורות בז"א, סוד "קרא הדרות מראש"; נסיונות בכתר-רדל"א שכל הנסיונות הם נסיונות באמונה כידוע בשם בעל פרי הארץ ; נסים בחכמה, גילוי מעל לטבע שהוא "אם כל חי" כנודע, סוד "הוי' [הנהגה נסית] בחכמה"; דברים במלכות, "באשר דבר מלך שלטון" "דבר אחד לדור כו'".

נמצא שיש כאן פרצוף שלם: נסיון כנגד קוש"י, נס-י, מאמר-ה, דור-ו, דבר-ה, ודוק.

משנה ב: "לכל אחד יש חלק אחד בגן עדן וחלק אחד בגיהנם" (ראה רע"ב) = 1000, היינו "האלף לך שלמה", אלף אורות שנתנו למשה (אותיות שלמה) במתן תורה ונלקחו ממנו בחטא העגל (במ"ת האיר אצל כ"א חלקו בגן עדן, ובחטא העגל את חלקו בגיהנם, והרי משה שקול כנגד כל ישראל, וד"ל).

יהוד הם סוחר (כנעני) בעצם: אתה תקח את החלק שלי בגיהנם (אם קר לך יהיה לך חם, גיהנם של אש, ואם חם לך יהיה לך קר, גיהנם של שלג) ואני אקח את החלק שלך בגן עדן.

נמצא ששכר וענש (אחד מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם) הוא בעצם 'מסחר', ובשביל המסחר הזה צריך שיהיו בבני ישראל גם צדיקים וגם רשעים (כנראה שבינונים אינם בני מסחר, נעבעך).

משנה ג: בנסיון הרביעי של אברהם אבינו, ותוקח האשה בית פרעה, ובנסיון השמיני, וישלח אבימלך ויקח את שרה, אברהם בעצמו 'יזם' את הנסיון. ובנסיון התשיעי, גרש האמה הזאת ואת בנה, שרה אשתו (כגופו) יזמה את הנסיון (היא לא נשארת חייבת לו).

אם נקביל את הנסיונות כנגד הספירות מלמטה למעלה, אז שלשת הנסיונות האלה הם כנגד: נצח-בינה-חכמה = 288, תכלית הבירור של רפ"ח נצו"ק.

ומכאן נלמד שלפעמים על האדם ליזום לעצמו נסיון (באומרו לה' "תביאני לידי נסיון", כדוד המלך, "בחנני ונסני", וכמו רבי נחמן מברסלב, כנודע).

ויש לחקור, נסיון שאדם יוזם לעצמו (או ע"י תפלה או ע"י מעשה בפועל) האם הוא יותר קשה לעמוד בו מאשר נסיון שה' יוזם (כמו העקדה) או להיפך.

פשיטא שהנסיון הכי קשה לאברהם היה נסיון העקדה, הנסיון העשירי השקול כנגד כולם (ראה רש"י), ובכל זאת יש צד לומר שאם האדם יוזם לעצמו נסיון זה הקשה ביותר.

והוא ע"ד "האומר אחטא ואשוב לא מספיקים בידו לעשות תשובה".

נמצאנו למדים שיש נסיון נעלם (שלגביו אין אתנו יודע עד מה, כולו 'גזרת הכתוב' בספר בשמים) ויש נסיון גלוי, שלנו חלק בתכנונו ומודעים לו מראש ובכוונה תחלה.

לכל אחד משני סוגי הנסיון יש 'חומרא' ו'קולא' (חומרא-קולא = 392, הרבוע הכפול של דוד, וכן "ברכה-קללה" = 392, וד"ל).

העולם הזה הוא עולם הנסיונות (כאשר הכח לעמוד בהם מקבלים מאברהם אבינו, היהודי הראשון, המאמין בה' וכופר בע"ז), וצריך כאו"א להנסות בשני סוגי הנסיון, נסיון של קטנות (ללא דעת שלמה, נסיון נעלם כנ"ל) ונסיון של גדלות (עם דעת, לא בשלמות, עד שלא יעמוד בנסיון, ובכל זאת מקצת דעת, נסיון גלוי כנ"ל).

וזה הדגש "ועמד בכלם", לא רק "כלם" במובן של כמות (כל אחד מעשרת הנסיונות) אלא "כלם" במובן של איכות, כאשר כל נסיון הוא סוג אחר של נסיון, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, ובכללות כל הנסיונות מתחלקים לשני סוגים כלליים כנ"ל, וד"ל.

משנה ד: "ועשרה [נסים נעשו לאבותינו] על הים... עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא במדבר" (כאשר שני הנסיונות הראשונים היו על הים בירידתם ובעליתם (ראה רע"ב).

מנסים את ה' ומיד ה' עושה לנו עשרה נסים גלויים, ומיד מנסים את ה' שוב!

נס-נסיון לשון נופל על לשון.

כל נסיון באמונה כנ"ל. מה שאנו מנסים את ה' היינו מה שאנו קטני אמונה ולא מאמינים בו כדבעי.

ה' נותן לנו עשר מנות של גדלות (הרמת נס, מוחין דגדלות בראית הנס) בין קטנות לקטנות, באותו מעמד ממש!

נסיון, י"פ נס, נסיון = 1452 = 3 (ממוצע) פעמים 484 = 22 (אתוון דאורייתא, אבני הבנין של מע"ב) ברבוע (כל אחת כלולה מכולם.

והוא סוד נשמה-גוף, וכן שמחה-ענוה, כמבואר במ"א - נס מצד הנשמה ונסיון (את ה') מצד הגוף; שמחה מצד הנס וענוה מצד הנסיון, וד"ל.

והנה כתיב "וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי". הנסיון העשירי, השקול כנגד כולם (ע"ד נסיון העקדה ביחס לנסיונות הקודמים של אברהם אבינו) הנו נסיון המרגלים, שמאסו בארץ חמדה (והעדיפו להשאר במדבר מאשר להכנס לארץ המובטחת). היינו נסיון של כפית טובה נוראה כלפי שמיא וחוסר אמונה משוע ביכולת ה' לקיים את הבטחתו.

הנסיון העשירי התחיל מחטא עשרה אנשים, עשרת המרגלים (עדה רעה) שהוציאו דבה רעה על הארץ. "עשרה בעשרה".

והנה, נסב"ת, הנסיון העשירי בנסיון הראשון, בירידה לים, "המבלי אין קברים במצרים" - מיסה בארץ חמדה ורצון לשוב מצרימה, למצר-ים, העלם והסתר אלקות, עולם כמנהגו נוהג, וד"ל.

ולכן התיקון של מה שנסינו (ומנסים בכל דור) את השי"ת בשרה נסיונות הוא רק החיזוק באמונת הנס שמעל לטבע, להיות "סומכים על הנס" דוקא, במס"נ ובשמחה!

משנה ה: "עומדים צפופים. לשון צף על פני המים. מרוב הקהל היו נדחקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדים באויר" (רע"ב).

כמה שהדבר נשמע פלא, שהיו עומדים באויר, לכאורה אין כאן נס נגד הטבע, שהרי מרוב הקהל היו נדחקים כו', וזה יכול לקרוא בכל כינוס ואספה של קהל רב מאד הצפופים במקום צר.

אלא האמת היא ש"עומדים צפופים ומשתחים רוחים" זה נס אחד, שאף על פי שעומדים צפופים, ואין מקום כלל לזוז מכאן לכאן, אלא מרוב הצפיפות עומדים באויר ממש, ובכל זאת משתחוים רוחים (עם מרחק של ארבע אמות בין איש לאיש".

וכן מוכח ממנין עשרת הנסים שנעשו לאבותינו בבית מקדש:

א. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש - מלכות, "אשה יראת הוי'",

"והריחו ביראת הוי'" דמשיח בן דוד. ריח בשר הקדש שומר על האשה שלא תפיל. והוא סוד בר נפלא חי וקים, דוד-משיח, "כי נפלתי קמתי" תכף ומיד ממש.

ב. ולא הסריח בשר הקדש מעולם - הוד, סוד "צדיק תמים", ללא סרח העודף.

ג. ולא נראה זבוב בבית המטבחים - גבורה, מקום הזבח-טבח שאין בו זבוב.

ד. ולא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים - יסוד, "אות ברית קדש".

ה ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה - חסד, גשם נדבות, אין מיכאל מכבה את גבריאל, דו"ר גם יחד.

ו. ולא נצח הרוח את עמוד העשן - נצח, כאשר "איהו בנצח" דהיינו עמוד העשן לעומת הרוח.

ז. ולא נמצא פסול בעמר ובשתי הלחם ובלחם הפנים - תפארת, מקום הכשר (ישר, תפארת לעושיה כו') והפסול כנודע.

ח. עומדים צפופים ומשתחוים רוחים - משתחוים רוחים בכתר, בטול במציאות ממש. עומדים צפופים בחכמה, בטול במציאות, י וקוש"י, כאשר עיקר הנס הוא בכתר דוקא.

ט. ולא הזיק נחש [= משיח] ועקרב [= דוד-משיח] בירושלים - חכמה, "דרך נחש עלי צור" (ב"וארבעה לא ידעתים", ד"ר דעתיק, רדל"א).

י. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים - בינה, מרחב העצמי בבינה ושם מקום הלינה.

משנה ו: "והמטה. שנעשו בו האותות ושל סנפרינון היה... והלחות. של סנפרינון היו".

"הכתב. צורת האותיות שהיו חקוקות בלוחות. והמכתב. שהיו נקראים מכל הארבעה צדדים" (רע"ב).

"הכתב והמכתב והלחות", הכל בלחות הברית. ויש לומר שהם כנגד חב"ד:

הכתב בבינה, בחינת צורה, צורת האותיות, ע"ד צורת הולד.

המכתב בחכמה, מה שנקראים מכל הארבעה צדדים היינו חוש הראיה, ראית האותיות, בחכמה. ובזה יש נס מעל לטבע, ע"ד מקום ארון וכרובים אינו מן המדה, וע"ד ס' ומ' בנס היו עומדים (בלוחות). משא"כ צורת האותיות החקוקות לכאורה אין בזה נס אלא קביעת הצורה בלבד צורה

שני לוחות הברית עצמם היינו תרין עטרין דדעת, עטרא דחסדים, לוח ימין (בין אדם למקום, "אנכי, לא יהיה לך, לא תשא, זכור את יום השבת לקדשו, כבד את אביך ואת אמך, לפירוש הרמב"ן שהוא בין אדם למקום) ועטרא דגבורות, לוח שמאל (בין אדם לחברו, "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב גו'").

כל לוח הוא שש על שש על שלש, ובהצמדם חד - שש על שש על שש, סוד הדעת, "מפתחא דכליל שית", ובסוד בראשית, "ראשית דעת" - ברא שית.

נמצא שצירוף "הכתב והמכתב והלוחות" היו ה-י-ו (בינה-חכמה-דעת), צירוף ההוד.

סוד סנפרינון - סנפיר נון (דג), מסימני דג טהור - קשקשת וסנפיר, כאשר קש-קש-ת = סנפיר סנפיר סנפיר כנודע.

"ערב שבת בין השמשות" היינו בין תפארת, שמש הוי', סוד יעקב, ליסוד, אבר התשמיש, יוסף - "אלה תולדת יעקב יוסף, שני "ראשי חדשים" כנודע.

בין השמשות הנ"ל היינו שתי הספירות נצח והוד, תרין פלגי גופא, שתי כליות יועצות, "בטוחות חכמה" (בטחון פעיל ובטחון סביל).

נמצא שכל עשרת הדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות  (שכנגד עשר ספירות בלימה) יצאו-נבראו במקום נצח והוד (יציאה לבר), מקום הזיווג של זו"נ ("איהו בנצח ואיהי בהוד"), והם סוד שני העמודים שעשה שלמה בבית המקדש, יכין ובעז.

במטה נעשו האותות, פלאים שמעל לטבע, ובלוחות נכתבו האותיות הפלאיות, פלאים שמעל לשכל.

המטה בתפארת (שממנו מתפשטות פארות, י"ב גבולי אלכסון, י"ב מטות, י"ב שבטי יה) והלוחות בדעת, נשמת התפארת - "משה מלגאו יעקב מלבר"

שניהם סנפרינון כנ"ל, אבן יקרה עד מאד (מעלמא דאתכסיא, מקום נוני ימא השטין בסנפיריהם, סוד המחשבה משוטטת תמיד, סוד רב המנונא סבא, גלגול משה רבינו שנקרא נון).

"פסל לך שני לוחת אבנים" - "הפסולת תהיה שלך. מכאן נתעשר משה הרבה".

משה עצמו הוא סוד הדעת, הלחות עצמם. אך מפסולת הסנפרינון הוא  התעשר הרבה בתפארת, סוד חכמה-גברה-עושר ("אל יתהלל גו'") בחג"ת, וד"ל. "תפארת גופא", הגוף של משה (ששם הוא התעשר), ואילו נשמת משה הוא הדעת, דעת משה = דעת המכריע = אחדות פשוטה כנודע. וגם שם הוא התעשר בבחי' "אין עשיר אלא בדעת", וכמבואר בלקו"מ שיש התבוננות שצריך עבורה עושר רב כו'.

אבות ה, ז[יח]

משנה ז:

"ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומצינו באנשי חרן כששאל מהם יעקב השלום לו אמרו לו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן, כלומר זה אנו יודעים ואם תשאל יותר הנה רחל בתו באה עם הצאן והיא תגיד לך, כי אנחנו לא יודעים יותר מזה" (רע"ב).

נמצא שאנשי חרן (חרון אף של מקום בעולם) היו בחינת "חכם" ולא "גלם", אנשים 'גמורים בדעתם במדותיהם ובחכמתם' (דעת-מוטבע, מדות-מורגש חכמה-מושכל, ודוק) (רע"ב).

על זה נאמר "אל תהי בז לכל אדם... שאין לך אדם שאין לא שעה", שבאותה שעה (על כל פנים) הוא אדם השלם, גמור בדעת-מדות-חכמה), גם אם הוא 'איש חרן'.

מסתמא אותם רועי צאן אנשי חרן ידעו עוד פרטים אודות לבן, אך נמנעו מלספר, שלא לדבר דברים בטלים וכ"ש דברים אסורים של רכילות ולשון הרע. מספיק לומר "שלום" ותו לא - גדול השלום וכל המוסיף גורע (כך גם לגבי משיח, וד"ל).

ובכל זאת, יותר פרטים אפשר לשמוע מרחל בתו, שבהשגחה פרטית מאת הבורא יתברך, ברגע זה ממש שאתה שואל על שלום לבן, רחל בתו באה עם הצאן אשר לאביה, והיות שבנות-נשים דברניות הנה, היא ודאי תהיה מוכנה להוציא (צאן) ולספר לך הרבה דברים אודות אביה ומשפחתה.

יעקב אהב את רחל לא רק משום שהיא יפת תאר ויפת מראה אלא משום שהיא עלמא דאתגליא בכלל, מוכנה לגלות את הכל, בדבור, מלכות עולם הדבור.

ולציין שמה שרחל היא דברנית היינו לא כשלומית בת דברי השואלת בשלום כולם. רחל לא מקדימה לשאול רק מוכנה להשיב למי ששואל ממנה דבר. למי ששואל כענין (יש לה חוש אם השאלה היא לענין) היא משיבה כהלכה (ראה רע"ב שמדובר בתלמיד השואל את רבו, שעל התלמיד לשאול כענין הנלמד כדי שהרב ישיב כהלכה).

והנה, "לא שמעתי" = 851 = חיה פעמים יחידה = "זה הדבר אשר צוה הוי'", נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה.

בהמשך פירוש הרע"ב למשנתנו, משה לא בוש לומר לא שמעתי. זו מדה של אנשי חרן ושל משה רבינו! [חרן-משה = משה רבנו].

ממשה רבינו לומדים שעל האדם ללמד את לשונו לומר "איני יודע".

למשה שתי מדות דומות - "איני יודע" "לא שמעתי". בזכות מדות אלו הוא זוכה לנבואת "זה הדבר אשר צוה הוי'". היינו סוד "לא [לא שמעתי, איני יודע] כן [זה הדבר] עבדי משה".

משה סוד קס"א [פנימיות אמא] קפ"ד (אחורי שם ע"ב דחכמה), כמבואר באר"י. "איני יודע" = קס"א (אלף הי יוד הי), "משה זכה לבינה", היינו לפנימיות אמא (פנימיות עתיק), סוד שם קס"א על ידי ענות הלשון השגור על לשונו "איני יודע" (שבעצם היינו 'איני יודע כלום').

איני יודע = 7 פע' 23, חיה (משה = יה פע' חיה). לא שמעתי = 37 פע' 23, חיה. יחד, איני יודע לא שמעתי = 44 פע' 23 = 1012.

שתי מדות אלו (איני יודע, לא שמעתי) היינו סוד "משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו"). 1012 ועוד משה משה, 690 = 1702 = 2 פע' 851 = לא שמעתי!

צריך לשמוע (דערהער) את ה"לא", שפלות האדם, כדי לזכות להשגה אמיתית ברוממות אל (היפוך אותיות לא).

אבות ה, ח-ט[יט]

משניות ח-ט:

"שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עברה כו'".

"שבעה מיני פורעניות": רעב של מהומה, רעב של בצורת [רע"ב גורס בצורת לפני מהומה], רעב של כליה, דבר, חרב, חיה רעה, גלות.

שלשת מיני הפורעניות הראשונים כולם רעב ואח"כ כל אחד ענין בפני עצמו. אך לגבי הסבות, העבירות - "שבעה גופי עברה" - רובן קשורות למצות הנתינה לזולת - מעשרות-חלה-מתנות עניים כו', הנכללות כולן במצות הצדקה, כללות כל המצות כנודע.

הכל מתחיל מרעב, רעב ללחם, הבא בעקבות חטא וחסרון ב"הלוא פרס לרעב לחמך".

וי"ל ששלשת סוגי הרעב הם כנגד חג"ת - רעב של בצורת בחסד, רעב של מהומה בגבורה, רעב של כליה בתפארת.

אח"כ דבר בנצח. והוא בא על חייבי מיתה שלא עשו בהן דין תורה, דהיינו התרשלות במדת הנצח, ועל עשית סחורה בפרות שביעית (רע"ב), גם פגם בספירת הנצח.

חרב בהוד, "הודי נהפך עלי למשחית". והוא ענף המהומה (גייסות) שבגבורה כנ"ל. והוא מפני ענוי הדין ועוות הדין והמורים בתורה שלא כהלכה, הכל פגם במדת ההוד.

חיה רעה ביסוד, פגם באבר חי. והוא בא על שבועת שוא ועל חלול השם. שבועה (קיים) ביסוד ושבועת שוא הוצאת זרע לבטלה. תפקיד היסוד לקדש את השם (מלכות), וההיפך - חלול השם (על ידי זר לבטלה, לחולל בנוק' חלל, וד"ל).

גלות היינו גלות השכינה, מלכות. ובא לעולם על שלש העברות החמורות שעליהן נאמר "יהרג ואל יעבור", במתרכזות במלכות (שדינם מסור למלך), וגם על שמטת הארץ, שחורשים וזורעים בשביעית, פגם מובהק במלכות, הספירה השביעית, הארץ.

והנה, בכולם הלשון הוא "בא לעולם". סימן שקודם לכן לא היו בעולם כלל, לא היו במציאות, ורק ע"י העברה הם 'מתהווים' ובאים למציאות.

איפה היו קודם? מתחת למציאות (בלשונו של רבי אייזיק מהומיל), ב'חלום רע' הנוצר על ידי שבירת הכלים.

העברה מעלה אותם מתחת למציאות שיופיעו בתוך המציאות ר"ל.

אך מרובה מדה טובה - ביאת המשיח. איפה הוא היה קודם? מעל למציאות עולמנו לגמרי. חלום טוב, אך לא במציאות עדיין.

על ידי התשובה שלנו (סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה, ומיד הן נגאלין) אנו ממשיכים אותו לתוך המציאות שלנו, מגשימים את החלום הטוב שלנו.

משיח חלום טוב (פתחו של מחט) = בעל שם טוב, ראשית גילוי אור של משיח, וד"ל.

"בא לעולם" = 179, חצי משיח. קודם משיח בן יוסף בא לעולם (חלום הרמת קרנו של ישראל) ואז משיח בן דוד בא לעולם (גילוי עצמותו יתברך).

תרין משיחין מתקנים והופכים לטובה את כל שבעת מיני הפורעניות הבאין לעולם ע"י עברות ישראל, מה שעם ישראל, הכלל והפרט, עוברים מרשות היחיד, יחודו של עולם, לרשות הרבים, מחיבור לפירוד (כאשר ראשית הפירוד הוא פירוד לבבות, וממילא חוסר בדאגה לשלום הזולת, וד"ל).

הגלות באה מפני שנאת חנם והגאולה תבוא על ידי אהבת חנם.

תוספת

תוספת למשנה ט:

"חיה רעה אכלתהו" נאמר על יוסף, ספירת היסוד.

משנה ט היא מעבר משבעה לארבעה, משבעה מיני פורעניות כו' לבארבעה פרקים הדבר מתרבה כו' (דבר הוא הרביעי בין השבעה הנ"ל, וגם ד היא ר"ת דבר), כאשר ההמשך הוא ארבע מדות באדם כו'.

המשך

המשך: ז הדברים מתחלקים ל-ה (משנה ח) ו-ב (משנה ט) - חלוקת זהב, ז = הב, כנודע, כחלוקת הטבת הנרות במנורת זהב - קודם הטבת ה נרות, אז דם התמיד (הלעומת זה בקדושה של חרב, סוף ה-ה), ואח"כ הטבת שני נרות.

נמצא רמוז, שמצות הטבת והדלקת הנרות מבטלת את שבעה מיני פורעניות כו'.

הנר המערבי, הנסי, הוא השני ממזרח למערב, דהיינו נר ספירת היסוד, כנגד חיה רעה (אכלתהו דיוסף) כנ"ל.

והנה, בה"ק (ג - רעב דבר חרב - שהם ה) בכ"א אותיות רב, קליפת עשו - "יש לי רב". התפשטות היש - "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", וממילא באה פורענות לעולם ר"ל.

התיקון הוא להפוך את הרב לכל -  "יש לי כל" דיעקב". ויש להפוך את הרב עצמו לכל, כמ"ש "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל".

כאשר התפשטות היש, רב, מגיעה עד לתכלית, עד ועד בכלל, עד סוף יכולת התפשטות היש, היא מתבטלת והופכת מיש לאין (עבודת הצדיקים להחזיר את היש לאין), מרב לכל, שהוא יתברך הכל הכל הוא.

רב-כל = יברכך, ופירשו חז"ל בנכסים, ברב נכסים, בגו"ר - "יברכך הוי' וישמרך" (ראה רש"י).

אבות ה, י-טו[כ]

משנה י:

מדת סדום - אינו רוצה להנות את הבריות גם כאשר אינו חסר כלום (רע"ב).

היינו שנאת חנם, סבת חורבן בית שני והגלות החל הזה.

זהו פירוד לבבות בעצם ('לשמה'). מאה אחוז 'פאר זיך'.

עם הארץ - רוצה בתקונה של ארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתקונין הראויין - עם הארץ אינו יודע קרא דכתיב ושונא מתנות יחיה (רע"ב).

מדת סדום - שנאה רעה. עם הארץ - אינו יודע משנאה טובה - "שנאו רע" היינו לשנוא את השנאה הרעה, לשנוא שנאת חנם ב"תכלית שנאה".

"שונא מתנות יחיה", לא צריך להיות מתוך ישות. אל תקרי יחיה, הוא בעצמו, אלא יחיה אחרים, כמו שדורשים "וצדיק באמונתו יחיה".

באמת שני הפירושים של "יחיה" תלוים זב"ז: על ידי שמחיה אחרים הוא חי בעצמו, חיים נצחיים (היינו חיים של נצח, שבזה שהוא מחיה אחרים הוא מנצח את היצה"ר, הכוונה לגרמיה).

והנה, יחיה בר"פ = 289 = 17, טוב, ברבוע = "ברא אלהים". והוא עולה יחיה (33, גל) ועוד 256 = 16 ברבוע, אהרן-נראה (והיינו משום שיחיה, 33 = 16 ועוד 17, כידוע הכלל בזה).

יחיה במספר קדמי (משולש פרטי) = 161, 7 פעמים 23, שם קס"א (אהיה במילוי יודין: אלף הי יוד הי), סוד "איני יודע" (של משה רבינו. משה = קס"א קפ"ד כנודע).

והנה, ה"יחיה" הראשון בתורה - הכל הולך אחר הפתיחה - הוא "לו ישמעאל יחיה לפניך", חנינת אברהם אבינו, איש החסד, להשי"ת.

ישמעאל הוא ה"בן שאינו יודע לשאול" של ההגדה של פסח, והוא הוא העם הארץ של משנתנו.

מבואר בתניא שחסד דישמעאל הוא לגרמיה, היינו שאינו יודע ש"שונא מתנות [דוקא] יחיה" (ובודאי אינו יודע ששונא מתנות יחיה אחרים, דבר שלא כל כך אכפת לו).

נמצא שיש שלשה "יחיה" מרכזיים בתנ"ך: "לו ישמעאל יחיה לפניך", "ושונא מתנת יחיה", "וצדיק באמונתו יחיה". והם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה כפשוט.

ובגימטריא הם עולים 2744 = 14 פעמים 14 פעמים 14, ג ידות (יד הגדלה, יד החזקה, יד רמה) של יציאת מצרים.

10 תבות, משולש 4: לו ישמעאל יחיה לפניך; ושונא מתנת יחיה; וצדיק באמונתו; יחיה. פנות המשולש: לו לפניך יחיה = 259 = 7 פעמים 37. השאר = 2485 = 70 במשולש!

משניות י-טו:

יש כאן ו משניות של "ארבע מדות ב": אדם, דעות, תלמידים, נותני צדקה, הולכי בית המדרש, יושבים פני חכמים.

ארבע פעמים שש היינו 4 בעצרת (1 פעמים 2 פעמים 3 פעמים 4), סוד כ"ד צירופי שם אדנ-י שכנגד כ"ד ספרי תנ"ך שכנגד כ"ד קישוטי כלה (שבספר ישעיהו) וכו'.

והוא סוד מילוי האות י (חכמה): יוד. י = 10 = משולש 4 (1 ועוד 2 ועוד 3 ועוד 4), סוד שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע.

חלק המילוי - וד - עולה י (השרש, סוד "תוכו כברו"), אך בהכאה = כ"ד, 4 בעצרת כנ"ל, ודוק.

וביחס לשם הוי' ב"ה, "שם בן ארבע" (כל "ארבע מדות ב" שבמשנתנו מכוון כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה): בחיבור, י-ה-ו-ה = 26, אך בהכאה, י-ה-ו-ה = 1500, וביחד עם 24-10 כנ"ל (סוד האות י-וד, "הוי' בחכמה") = 1560 = 60 (כלי, חיה-יחידה) פעמים הוי' ב"ה, י"פ יוסף, וד"ל.

ובהקבלה לספירות (כחות הנפש) העליונות י"ל:

ארבע מדות באדם, כנגד ספירת התפארת (מדת הרחמים בנפש), כמ"ש "כתפארת אדם". אדם בגימטריא מה - "מה שמו ומה שם בנו" - מה דחכמה (כח מה) ושם מ"ה בתפארת (היינו מה בכח ומה בפועל, וד"ל). האדם דחכמה היינו האדם החי (חי בעצם, שרש החכמה שבכתר) ומחיה (חיים להחיות - "החכמה תחיה").  בסוד אדם-איש-גבר-אנוש, אדם כנגד החכמה. נמצא ש"ארבע מדות באדם" (ראשית ה"ארבע מדות ב") כנגד ח"ס ח"ע ותפארת, וד"ל.

"ארבע מדות בדעות" כנגד ספירת הדעת, נשמת התפארת. בדעת ב עטרין, דחסדים ודגבורות, שרשי שתי הספירות חסד וגבורה (בנפש: אהבה ויראה).

"ארבע מדות בתלמידים" כנגד ספירת הבינה, וכידוע שהחכם בחכמה והתלמיד-חכם בבינה.

"ארבע מדות בנותני צדקה" כנגד ספירת היסוד, בחינת צדיק הנותן צדקה למלכות, צדק, כנודע.

"ארבע מדות בהולכי בית המדרש" כנגד ספירות נצח-הוד, שתי הרגלים ההולכים לבית המדרש.

"ארבע מדות ביושבים לפני חכמים" כנגד ספירת המלכות, חכמה תתאה, היושבת (אשה בישיבה) לפני חכמה עילאה, ובפרט לפני יסוד אבא ארוך שמסתיים ביסוד ז"א ומשם משפיע למלכות. ספוג-משפך-משמרת-נפה כולם כלי מטבח, מתחם ממלכת האשה, המלכות.

נמצא שכלולות כאן כל עשר (אחת עשרה, עם הכתר, חד ולא בחשבן, חי בעצם, אדם שהוא "לא אדם", וד"ל) הספירות, ודוק.

בארבע מתוך שש המשניות הנ"ל, שני הקצוות הם חסיד-רשע. במשנה יב הם חלק-טוב חלק-רע (וראה רע"ב שם שלא שייך בזה חסיד-רשע, שאין הדבר תלוי בבחירתנו אלא "מעיקר ברייתו"), ובמשנה טו הם נפה-משמרת, כאשר מסיימים בטוב - נפה, ודוק.

חסיד-טוב-נפה = 234 = 9 פעמים הוי' ב"ה. רשע-רע-משמרת = 1820 = 70 פעמים הוי' (סוד פע' הוי')! ביחד, דעה פע' הוי' - "כי מלאה הארץ דעה את הוי'".

בדעות (משנה יא) יש שכר והפסד - שכר מעטרא דחסדים שבדעת והפסד מעטרא דגבורות שבדעת.

בדרך כלל, הלעומת זה של שכר הוא עונש. הפסד הוא עונש. נטית הדעת לרצות היינו שכר, נטית הדעת לכעוס היינו הפסד-עונש ("כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו").

יש כאן ניגוד של נוח-קשה (בדרך כלל, קשה הוא בניגוד לרך, כמו רך כקנה לעומת קשה כארז, אך כאן נוח הוא במובן של קל לעומת קשה, קל במובן של מהר, מהר להנחם, לחזור בו).

ויש כאן שקול-דעת מה יוצא במה, מה יוצא במה, השכר בהפסד או ההפסד בשכר.

ואין הדבר פשוט כלל, שעל כן יש במשנתנו שתי גירסאות הפוכות: "נוח לכעוס ונוח לרצות יצא הפסדו בשכרו, קשה לכעוס וקשה לרצות יצא שכרו בהפסדו", גרסת אדה"ז, או להיפך, "נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו, קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו, גרסת הרע"ב (שמביא את שתי הגרסאות ההפוכות אך מכריע כגרסה זו).

לגרסה הראשונה העיקר הוא ה"לרצות" - אם נוח לרצות אף על פי שגם נוח לכעוס יצא הפסדו בשכרו, אך עם קשה לרצות אע"פ שגם קשה לכעוס, יצא שכרו בהפסדו. אך לגרסה השניה הפוך, העיקר הוא ה"לכעוס".

בתוך הדעת, ה"לרצות", כח הריצוי שבדעת היינו העטרא דחסדים, מקור האהבה בנפש, ואילו ה"לכעוס" הוא העטרא דגבורות, מקור היראה בנפש.

ומובן למה אדה"ז נוטה לחסד, שהעיקר הוא ה"לרצות", וד"ל.

במשנה יב יש שמיעה לעומת איבוד - שמיעה במובן של קליטה, מח התבונה, כמבואר בדא"ח. והיינו כנ"ל, ש"תלמידים" בבינה-תבונה.

כאן אין שתי גרסאות הפוכות כבמשנה הקודמת - בדעת השיקול שקול, אך בבינה-תבונה, סוד ה"יש" של הקדושה (המקבל מה"אין" של החכמה), או שיש (שמיעה-קליטה) או שאין, ופשיטא מה השכר ומה ההפסד.

וידוע שעיקר השכר והעונש (הפסד) הוא בבינה, מקור מדת הדין, והדין הוא אמת, וד"ל.

בארבע מדות בנותני צדקה (משנה יג) וכן בארבע מדות בהולכי בית המדרש (משנה יד), יש מי שאינו נותן (ואפילו מי שלא יתן וגם רוצה שלא יתנו אחרים), ויש מי שאינו הולך (וגם מי שלא רק שאינו הולך גם אינו עושה).

וידוע פירוש הבעל שם טוב בזה, בענין "הרע כסא לטוב", ואכמ"ל.

הרע"ב מביא שני פירושים ב"עינו רעה בשל אחרים" (משנה יג) - או שאינו רוצה שאחרים יתעשרו בזכות הצדקה ("עשר על מנת שתתעשר") או שחס על ממון חבריו (יותר מעל שלו), "שלא יאבדו את ממונם" ("והיינו עינו רעה בשל אחרים דומיא דעינו רעה בשלו דסיפא").

יש מי שהוא סתם קליפה קשה (קליפת התולעה שמכניסה ואינה מוציאה) שאינו רוצה להיטיב לזולת כלל, בעקרון (לא הוא ולא אחרים), אך יש מי שאינו נותן (לא הוא ולא אחרים) מתוך שחס על ממונו (או ממון קרוביו), שלא יאבדו את ממונם ויענו.

היינו ההבדל בין ג' הקליפות הטמאות לגמרי לבין קליפת נגה, וד"ל.

עיקר הקדושה הוא הרצון להיטיב, כאשר "טוב עין הוא יבורך-יברך", וגם חפץ להצדיק את חברו ולזכות גם אותו שיתן. הרי "גדול המעשה יותר מן העושה".

במשנה יד ("ארבע מדות בהולכי בית המדרש") מפרש רע"ב ש"עושה" היינו "לומד ושונה", ולא עושה מה שלומד, ע"ד "הלומד על מנת לעשות". אין כאן מעשה בפועל, רק המעשה, כלומר התכלית, של ההליכה לבית המדרש - לשם מה הולכים לבית המדרש, ללמוד ולשנות (לא לדבר שם דברים בטלים, כמו בבתי מדרשות של עמי הארץ כנ"ל - היינו ה"מעשה" (הוא העיקר) של ההליכה לבית המדרש.

והיינו סוד "עשיה לעילא" וד"ל, לא מעשה בפועל (עשיה לתתא) אלא מעשה הלימוד עצמו (שהוא ע"ד לוחות הברית שבתוך ארון הקדש, וד"ל).

משנה טו, "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים", במלכות, ואילו משנה יב, "ארבע מדות בתלמידים", בבינה, "כאמה בתה", "הא בהא תליא", כנ"ל.

ומסביר הרע"ב מה ביניהן. משנה יב מדברת בענין הזכרון והשכחה, ואילו משנה טו מדברת מענין הסברא ובירור האמת מן השקר.

זכרון לעומת שכחה היינו תכונת המוחין בעצם (בינה), כח התורה שבכתב (סוד "זכרון בספר"), ואילו סברא ובירור האמת מן השקר היינו תכונת התורה שבעל פה - "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה".

עיקר הדין, דין תורה, הוא במלכות - "דינא דמלכותא דינא", ושם דוקא זקוקים לסברא ישרה (סברא היא ענין "דרך ארץ קדמה לתורה", כמבואר במ"א, היינו מלכות) לברור את האמת מן השקר (את הפרי מן הקליפה העוטפת את הפרי).

הספוג סופג את הכל ואין בו כח לברור את האמת מן השקר".

המשפך מקבל את הכל אך מיד פולט (את התינוק, חלק האמת הברור, עם מי האמבטיה).

המשמרת מיד מוציא את כל הטוב (לא כמו המשפך בתחלה במקבל) על מנת לקבל-לקלוט דבר של בטלה (הוא כנגד הרשע כנ"ל).

לנפה יש כח לברר וללבן שמועותיו וקולט האמת מן השקר והבטל (רע"ב).

נפה סוד נ-פה, סוד נ שערי בינה הנמשכים למלכות פה, תורה שבעל פה (כמבואר סוד זה בכתבי האריז"ל).

נפה = מה-מה-מה, ממוצע על אות. והוא סוד שם מ"ה שבמלכות (כמבואר באר"י), כח הבירור של האמת מן השקר שבמלכות דוקא, וד"ל.

אבות ה, טז-יח[כא]

משנה טז:

יש דבר בטל ויש דבר שאינו בטל. היינו דבר של חול ודבר של קדש.

דבר בטל דבר שאינו בטל = 861 = אהיה פעמים בטל (כלומר, אתבטל, אתאיין ואתאפס מן המציאות), 21 פעמים 41, בטל, 41, במשולש!

והוא עולה בית המקדש (= ראש השנה = תהלת הוי' וכו' כנודע), וצריך להבין מה זה מלמדנו.

וצריך לומר שגם האהבה שאינה תלויה בדבר בטל, אלא בדבר שאינו בטל (כפירוש הרע"ב), גם היא, בסופו של דבר, עתידה להתבטל. היינו להתבטל ולהכלל בתוך האהבה היחידה הנצחית באמת, אהבת השי"ת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

דהנה, באמת, יש שלש דרגות של אהבה: אהבה התלויה בדבר (בטל); אהבה שאינה תלויה בדבר (בטל, אלא בדבר קיים, כגון אהבת הצדיקים והחכמים, רע"ב); אהבה שאינה תלויה בדבר כלל (לא בדבר בטל וגם לא בדבר שאינו בטל) אלא "אהבה בטהרתה", שהיא רק אהבה ל"אחד האמת", "אחד יחיד ומיוחד".

והוא סוד "לא דבר רק [ר פתוחה] הוא" - רק הוא יתברך הוא "לא דבר" כלל וכלל.

היינו מה שעל אחדות (יחודו של) השי"ת נאמר "אין כיוצא בו", בהיותו לא דבר בטל וגם לא דבר שאינו בטל - אינו 'דבר' כלל.

והגם שאינו דבר הוא מדבר (אלינו) כביכול (בתורה ובמעשה בראשית). והוא סוד "דבר הוי' זו הלכה-נבואה-הקץ". בהיות ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ממש. ביחודם בעצמות כולם "לא דבר", וד"ל.

והיינו סוד אהבת דוד ויהונתן, שאין כאן (רק) אהבת שני רעים נאמנים, אלא אהבת ה' "להשלים רצון קונם דאמר לו יהונתן לדוד אתה תהיה למלך על ישארל ואני אהיה לך למשנה" (רע"ב).

משנה יז:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו'".

וברע"ב שני פירושים: או שבעלי המחלוקת יתקיימו (כהלל ושמאי, לא כמו קרח וכל עדתו), או שתכלית המחלוקת תתקיים (בקשת האמת של הלל ושמאי, לא בקשת השררה של קרח וכל עדתו).

ידוע שיש חמר-צורה-פועל-תכלית כנגד יה-וה. הפירוש הראשון של הנ"ל הוא ב"פועל", ו של שם הוי', והפירוש השני ב"תכלית", ה תתאה של שם הוי', ודוק.

והנה, מקור ה"פועל" ב"חמר" ההיולי דחכמה, י של שם הוי' ב"ה ("עמק ראשית"), בסוד "מה שמו ומה שם בנו כי תדע". ומקור ה"תכלית" הוא ב"צורה, בינה-אמא (שברחמה מצטיירת צורת הולד, שהוא התכלית ("עמק אחרית"), תכלית בירור הבר מן הפסולת, העובר מן השליא כו').

נמצא שהשרש הרוחני של המחלוקת (בזו"נ) הוא במוחין (או"א) - בצורה דאמא יש 'מחלוקת' בין יש ויש, והחמר-גלם דאבא יש מחלוקת בין אין לאין, וד"ל.

לכל אחד מבעלי המחלוקת יש את ה"אין" שלו (מצד החכמה) ואת ה"יש" שלו (מצד הבינה).

וכן "ולכל תכלית הוא חוקר" - לכל תכלית היינו תכלית האין ותכלית היש של כל אחד מבעלי המחלוקת, וד"ל.

ים החכמה היינו סוד המים העליונים (סוד חמר-גלם-היולי, אין, חמר בגימטריא אברהם, "זכור אב נמשך אחריך כמים" ושרש נשמת משה רבינו, "כי מן המים משיתהו") וים המלכות - "כל הנחלים הלכים אל הים וגו'" - היינו סוד המים התחתונים.

על הבינה ("אם הבנים"), יש, נאמר "אש ממים" (בינה מחכמה). אש הבינה כוללת את ו"ק (הבנים), רגשות הלב (סוד "חם לבי בקרבי" ר"ת חלב אם כנודע).

והיינו מה שעל המחלוקת להיות לשם שמים, לשם החיבור ויחוד של אש ומים, יש ואין, ושיומשך לתכלית - "הוי כל צמא לכו למים", מי פסקי התורה שבעל פה, ים המלכות, מים תחתונים בוכים, כאשר "שערי דמעה לא ננעלו".

מחלוקת לשם שמים תמיד מלווה בדמעות, סוד רחל = דמעה דמעה, "רחל מבכה על בניה" החולקים זע"ז. אף "סופה להתקיים", "ושבו בנים לגבולם", לכל אחד מן החולקים יש את הגבול שלו, ששם הלכה כמותו, ע"ד בית שמאי שלע"ל הלכה כמותם, וממילא "סופה להתקיים" ממש, הלכה למעשה, של כל אחד ואחד מהחולקים לשם שמים".

משנה יח:

"משה זכה וזכה את הרבים - זכות הרבים תלוי בו". "ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים - חטא הרבים תלוי בו".

הרי "בתר רישא גופא אזיל" ו"כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא", ואם לאו (דלא אתתקן רישא דעמא אלא להיפך) - להיפך.

אצל ירבעם העיקר הוא "מי בראש", הוא רוצה להיות הראש. ירבעם רוצה להיות רבי-עם, רבי על עם (סוד "קרית מלך רב" - מלך שהוא רב-רבי).

משה רבינו הוא באמת "ראש בני ישראל" (בחינת רב"י באמת).

נמצא שהראש זכאי בכל או שהראש חייב בכל.

כף זכות בנצח, מדת משה, וכף חובה בהוד ("הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה"), מדת ירבעם.

ירבעם = 322 = 14 פעמים 23. משה = 345 = 15 פעמים 23. משה עולה על ירבעם ב"חיה" אחת (סוד חיה אחת שבאוירא ששמה ישראל, השראת הדעת דרדל"א ברוח החיים של אריך, וד"ל). יש לו 'חיה יתרה', מנה אחת יותר של חיות מאשר לירבעם.

החיות של ירבעם היא ביד (14) שלו, היד הרודה שלו, היד שיבשה בדבר הנביא.

החיות של משה הוא בשם י"ה ב"ה, "הנסתרת להוי' אלהינו", סוד הזיווג הקדוש של או"א עילאין - י של איש (חכמה-אבא) ו-ה של אשה (בינה-אמא). סוד "שכינה ביניהם" (השראת כתר עליון על או"א עילאין).

במשנה כתוב משה (בלי בן עמרם)   אבל אצל ירבעם כתוב ירבעם בן נבט (עם שם אביו דוקא).

משה = 345, ירבעם בן נבט = 435, אותן ספרות.

ביחד = 780 = ל פעמים הוי', משולש 39, טל, הוי' אחד, יוסף פו"א.

אכן מבואר באריז"ל שהשרש בקדושה של ירבעם הוא ביוסף (אב שבטו אפרים) ואם היה זוכה היה משיח בן יוסף. וגם משה לקח עמו את עצמות יוסף.

לשניהם יש זיקה עצמית ליוסף. זיקת משה ליוסף היינו למה שיוסף היה "רועה אבן ישראל", אבות ובנים". אך הזיקה של ירבעם (שברח למצרים, מקום יוסף) ליוסף היינו מה שיוסף היה מלך במצרים, המשביר לכל עמי הארץ.

היינו שמשה לקח את ה'יהודי' שביוסף וירבעם לקח את ה'גוי' (היד הרודה כנ"ל) שביוסף.

בסופו של דבר הכל יבוא על תיקונו, וגם לירבעם יהיה תיקון. יהיה שלום ואחדות בין המזכה את ישראל (בעלמא דין, משה) לבין המחטיא את ישראל (בעלמא דין, ירבעם בן נבט).

והרמז: משה מזכה את ישראל ירבעם בן נבט מחטיא את ישראל = 1750 (ז פעמים נר - "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות) = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", פסגת האהבה של שיר השירים קדש קדשים, גילוי שלעתיד לבא (כאשר החטא של ירבעם יהפוך זכות של משה, שביחד עולים חיה פעמים וחיה, וד"ל).

אבות ה, יט-כב[כב]

משנה יט:

ה'זוג' של המשנה הקודמת היה משה-ירבעם בן נבט = 780, יהיה פעמים הוי', כנ"ל.

ה'זוג' של המשנה הזאת הוא אברהם-בלעם = 39, יה פעמים הוי' - יחס של "שלם וחצי"!

ביחד, 780 ועוד 390 = 1170 = הוי' פעמים מילוי מ"ה של שם הוי' (יוד הא ואו הא) - "ארח אצילות".

מדות אברהם אבינו: עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה = 1332, יהלום 36 = 36 פעמים 37 (יחידה) = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" - פסוק הכותרת של עשרת הדברות = "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" - תפלת משה רבינו להכנס לארץ ישראל, הארץ המובטחת לאברהם אבינו.

הרע"ב מפרש ש"עין טובה" (של אברהם) היינו שאינו חומד ממון אחרים ואילו "עין רעה" (של בלעם) שחומד ממון אחרים.

היינו סוף-סיום עשרת הדברות - "לא תחמד" = 483 = 21 פעמים 23.

לפי פירוש הרע"ב: עין טובה - הסתפקות; רוח נמוכה - ענוה; נפש שפלה - פרישות.

הסתפקות-ענוה-פרישות = 2178 = הרבוע הכפול של 33. וביחד עם 1332 הנ"ל (עין טובה, רוח נמוכה, נפש שפלה) = 3510 = 3 פעמים 1170 הנ"ל (מה-מה-מה פעמים הוי', ה"פ שבת, י"פ הוי' במשולש)!

לפי הנ"ל, שלש המדות הרעות של בלעם הן חמדה (עין רעה), גאוה (רוח גבוהה) תאוה (נפש רחבה) = 484 = 22 ברבוע.

2178 הנ"ל (המדות הטובות אל אברהם אבינו, הסתפקות-ענוה-פרישות) = 4.5 (עשירית אדם-מה) פעמים 484 (המדות הרעות של בלעם הרשע)!

וביחד, כל שש המדות, 2178 ועוד 484 = 2662, ממוצע 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי כנודע.

לרמז שמשיח יתכן את בלעם הרשע, כשם שיתקן את ירבעם בן נבט כנ"ל.

תיקון ירבעם בן נבט (על ידי משה היפוכו) שייך לגילוי משיח בן יוסף, ואילו תיקון בלעם הרשע (על ידי אברהם היפוכו) שייך לגילוי משיח בן דוד!

משנה כ:

"יהי רצון... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

"שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" הוא ענין הבושה דקדושה, מורא מקדש, ירא בשת מפני גילוי השכינה שבמקדש, "ושכנתי בתוכם".

והוא מדת משה רבינו בראשית גילוי ה' אליו (ששם נאמר לו "של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", כמקום המקדש, וכידוע ש"אדמת קדש הוא" = בית המקדש!) - "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים" ("ויסתר" = 676 = הוי' ברבוע. "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים" = 1596 = להוי' במשולש, ודוק).

את מדת העזות דקדושה קבל משה במתן תורה כאשר "והאלהים יעננו בקול" - "הן יתן בקולו קול עז".

[כשמשה הרג את המצרי, הרבה לפני מראה הסנה, לא היתה בדרך עזות וכמ"ש "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", הוא נסה, ממורא מלכות, להסתיר את מעשיו, ודוק]

ובהמשך ל"שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" , בושה, בא "ותן חלקנו בתורתך" שהוא ענין העזות דקדושה - "הוי עז כנמר [כממזר - רע"ב]", "לא הביישן למד", אלא "הוי עז ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת", וכן "לא תתבייש מפני המלעיגים".

אצל משה, קודם בושה במראה הסנה, ובזכות הבושה עזות במתן תורה.

אך אצל עם ישראל, שמעודם "ישראל עזין שבאומות" הם (כדמוכח ממעשה שמעון ולוי בשכם, שפעלו מכחו של זקן, אך הזקן, יעקב, לא היה מרוצה ממעשיהם ואמר "ארור אפם כי עז", אין זו עזות מבוררת של תיקון אלא עזות של תהו, וד"ל), במתן תורה זכו לבושה דקדושה, "ובעבור תהיה יראת הוי' על פניכם לבלתי תחטאו" - "איזוהי יראה שהיא על הפנים הוי אומר זו בושה".

ובזכות בושה זו זכו ל"קבלת התורה" בשמחה ובפנימיות וממילא לעזות (מבוררת) דקדושה (בבחינת "לא הביישן למד" כנ"ל).

נמצא שחויית עם ישראל במתן תורה היא ע"ד חווית מראה הסנה של משה רבינו, וד"ל.

"שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" = 3276 = יעקב פעמים חי = אהיה פעמים יוסף. רק "חלקנו בתורתך" = 1222 = תורה תורה (בכתב ובעל פה) = 47 (יעקב במ"ס) פעמים הוי'. רוס"ת והאותיות האמצעיות = 1736 = 7 פעמים אברהם (רמ"ח מצות עשה). השאר = 1540 (משולש 55, ארבעון 20 כו') = ישראל (כאשר ה-א של ישראל = 1000).

תן לחכם ויחכם עוד.

משנה כא:

"ומינה לא תזוע. שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת יונית, שאין מותר ללמוד חכמת יונית אלא במקום שאסור להרהר בדברי תורה, כגון בבית המרחץ ובבית הכסא. ששאלו את ר' יהושע מהו ללמד אדם את בנו חכמת יונית, אמר להם ילדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דהא כתיב והגית בו יומם ולילה" (רע"ב).

לעצמו מותר רק במקום שאסור להרהר בדברי תורה, אך לבנו מותר רק בזמן שאינו לא יום ולא לילה.

ומהו זמן שאינו לא יום ולא לילה, הוי אומר בין השמשות.

אך לדעת רבי יוסי הוא כהרף אין ואי אפשר לעמוד עליו כלל, וממילא אין שום זמן שמותר ללמד את בנו חכמת יונית.

אך לדעות אחרות (וכך להלכה) יש זמן של בין השמשות, שאינו לא יום ולא לילה (רק שנותנים עליו חומרות של יום ולילה, ואי משום שהוא ספק יום ספק לילה, עדיין אין זמן שהוא לא יום ולא לילה, אלא י"ל שרבנן נתנו עליו את החומרות של יום ולילה, אך מצד עצמו, הוא באמת לא יום ולא לילה. והרי מקרא מלא דבר הכתוב "והיה יום אחד הוא יודע להוי' לא יום ולא לילה גו'").

והנה ידוע, שבעת שהות משה רבינו בהר, ביום למדו אתו תורה שבכתב ובלילה למדו אתו תורה שבעל פה (כך הבחין בין יום ללילה).

נמצא רמוז שחכמת יונית שייכת בעצם לבין השמשות, והניצוץ הטוב שבה הוא היכולת לחבר יום ולילה, התורה שבכתב והתורה שבעל פה.

חכמת יונית, כמו פי האתון, היא מהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, וד"ל.

היינו בקטנות (לימוד האב לבנו), אך בגדלות (לימוד האדם לעצמו) היינו רק בזמן שאסור להרהר בדברי תורה כנ"ל. ואז סגולת הלימוד בחכמת יונית הוא כדי שלא יבוא להרהר בדברי תורה, שהרי המחשבה משוטטת תמיד ואם לא יהיה לו במה להרהר בודאי יהרהר במה שרגיל להרהר דהיינו בדברי תורה, ודוק.

נמצא דהקטנות (בחנוך) יש ענין כל שהוא (ענין חיובי) ללמד את בנו חכמת יונית בזמן שלא יום ולא לילה, אך בגדלות כל ענינו שלילה ולא חיוב, היינו ללמוד אותו על מנת לשלול אותו, בשומו אל לבו שחכמת יונית היא בעצם חכמת בית הכסא, פסולת ביחס לחכמת האמת שהיא חכמת התורה - "משה אמת ותורתו אמת" (כך מודה קרח, שעסק בחכמת יונית, ודוק).

משנה כב:

"בן שמונה עשרה לחופה. תשעה עשר אדם כתובים בפרשת בראשית מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן הוי' אלהים את הצלע, חד לגופיה, פשו ליה שמונה עשר לדרשא" (רע"ב).

המספר שכתב הרע"ב - 19 אדם עד ויבן גו' - אינו מדויק.

באמת, עד סוף הפרשה של בריאת חוה לאדם, "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבושש", יש בדיוק ח"י פעמים אדם - "בן שמונה עשר לחופה" כפשוטו, בלי צורך לומר "חד לגופיה כו'".

והנה, אדם במ"ס = חי. אדם - מה, סוד שם מ"ה של תיקון. אדם חי = סג, אורות דתהו בכלים דתקון, דוקא כשנושא אדם אשה, וד"ל.

היות שיש בדיוק ח"י פעמים אדם בפרשה מכאן אסמכתא ש"בן שמונה עשר לחופה" היינו שמונה עשר שנים בשלמות, לא כדעת דהיינו מתחלת שנת הח"י, בהיותו בן יז, ודוק.

והנה, בכל ח"י ההופעות של אדם (שבהן ארבע צורות שונות - אדם, ואדם, האדם, ולאדם) יש בדיוק 72 אותיות - 54 אותיות אדם (חי פעמים 3 אותיותיו) ועוד חי אותיות נוספות!

נמצא שיש רמז לשם מ"ה (אדם), לשם ס"ג (אדם חי) ולשם ע"ב (שמעל לשבירה ותיקון, סוד "האיתן שבנשמה" שהתגלה לאברהם אבינו, היהודי הראשון, שנקרא "איתן האזרחי", ובסוד "חסד [עב] לאברהם".

מה-סג-עב (ו-ה-י, צרוף היסוד, הצדיק יסוד עולם, תפקיד האדם) = 180, י"פ חי = ד"פ אדם (אדם פו"א)!

מה-סג-עב כ"א ברבוע = 11178 = 54 (אותיות חי-אדם כנ"ל) פעמים אור, רז, אין סוף כו'.

"בן שמונה עשרה לחופה" = 1157 = גוף פעמים אחד - "והיו לבשר אחד"!

ס"ת "בן שמונה עשרה לחופה" = אדנ-י, ה פעמים אחד. השאר = 1092 = מב פעמים הוי' (סוד מב אזכרות שבתפלין = "ומי כעמך כישראל גוי [גוף] אחד בארץ" דתפלין דמארי עלמא, ודוק).

ב"בן שמונה עשרה לחופה" יש 16 אותיות, ד ברבוע. הרבוע הפנימי: נהרה = 260, י"פ הוי', השאר = 897 = 3 פעמים 13 פעמים 23, ודוק.

תן לחכם יחכם עוד!

אבות ו, א

פרק ו

משנה א:

רבי מאיר - "רוח אפינו משיח הוי'" - לשון אור. ויש לו שני-אור - אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו.

על אורו המאיר לזולתו נאמר ש"מאיר עיני חכמים בהלכה".

על אורו העצמי נאמר "שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו".

"רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו".

מה ש"זוכה לדברים הרבה" היינו אורו המאיר לעצמו, אך מה ש"כל העולם כולו כדאי הוא לו" היינו אורו המאיר לזולתו.

ומתחיל לפרט את מעלות אורו המאיר לזולתו: "נקרא רע... נהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה..."

ואז מסיים עם מעלותיו העצמיות, אורו המאיר לעצמו (הכל בסדר של "חותם המתהפך", ודוק):

"ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוה צנוע וארך אפים ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

יש כאן 'פרצוף' שלם של כל כוחות הנפש הפנימיים:

ונותנת לו (לו לעצמו) מלכות, כנגד ספירת המלכות כמובן.

וממשלה כנגד ספירת ההוד, וכמבואר בס"י ש"תמורת ממשלה שעבוד" בהוד. ובזהר: "איהי [מלכות] בהוד [הוד מלכות - ממשלה]".

וחקור דין ("שעומק הדין פתוח לפניו", רש"י) בגבורה, מדת הדין, מקום ישיבת מתיבתא דרקיעא לדון. חקור דין = חשמל = ז פעמים דן (ממוצע 7 אותיות חקור דין). וידוע שמלאכי ה"חשמל" ברקיע מעון, רקיע הגבורה, וד"ל.

ומגלין לו רזי תורה ("מן השמים", רש"י), כל רז (נשיאת הפכים) ביסוד, סוד זרע = רז סוד כנודע. והנה, "רזי תורה" = צפנת פענח, שמו של יוסף הצדיק, צדיק יסוד עולם ("מן השמים" היינו מן התפארת, בסוד "גופא ובריתא חשבינן חד", "אלה תולדת יעקב יוסף").

ונעשה כמעין המתגבר, מעין החכמה שפנימיותו גבורה דעתיק (היינו סוד מה שמעין המתגבר בחכמה הוא המשך של חקור דין בגבורה - "עומק הדין פתוח לפניו" היינו גם גילוי גבורה דעתיק, ודוק).

וכנהר שאינו פוסק, רחובות הנהר דבינה, המקבלת מן החכמה, מן המעין (ומשום כך אינו פוסק), בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

"כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" = 1734 = 6 פעמים 289, טוב ברבוע, "ברא אלהים", שע"י יחוד או"א, סוד "בראשית [בחוכמא] ברא אלהים [בינה]" כנודע. ר"ת = תהו, ג"פ 137, אוס"ת = 1323 = 3 פעמים אמת, וד"ל.

והוה צנוע בצניעותא היינו רדל"א, אמונת ישראל, ששם חביון עז העצמות. והוא כללות כתר עליון.

וארך רוח, היינו המשכה מ"אחת רוח אלהים חיים" להאיר בתפארת,  רוח סתם ("רוח אלהים מרחפת על פני המים", מדת הרחמים, פנימיות התפארת). והוא סוד "ז"א בעתיקא אחד ותליא" ועד ל"ז"א ועתיקא כולא חד".

ומוחל על עלבונו בדעת (שבין כתר לתפארת), והוא מדת הענוה (רש"י) של משה רבינו, הדעת של כללות נש"י ("כל מי שאין בו דעת כו", היינו מדת הענוה).

ומגדלתו בחסד, מדת הגדולה, מדת אברהם, "האדם הגדול בענקים".

ומרוממתו על כל המעשים בנצח (ראשית כחות המעשה), בסוד "עמק רום". כלומר שהוא עצמו (אורו המאיר לעצמו) מתרומם מעלה-מעלה על (ידי) כל המעשים  (הטובים שלו, אור המאיר לזולתו), וד"ל.

נמצא שסדר הספירות הוא: מלכות-הוד-גבורה-חכמה-בינה-כתר-תפארת-דעת-חסד-נצח.

צירוף שם הוי' ב"ה: ה-י-ה-ו, הצירוף העשירי (של חדש טבת, שבט דן) שהוא "קדש להוי'", וד"ל.

והוא יוצא מס"ת הפסוק בתהלים: "גדלו להוי' אתי ונרוממה שמו יחדו" - "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים"!

"להוי' אתי ונרוממה שמו" = 1190, יהלום טוב-טוב כו' = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" דקאי על לך המשיח.

וביחד עם "יחדו" = 1218 = ו צירופי ברא של ברא-שית, המספר הראשון שהוא כפולת מב וחן.

כל הפסוק "גדלו להוי' אתי ונרוממה שמו יחדו" = 1261 = 13 (ראשוני ה7) פעמים 97 (ראשוני ה26), מה-בן (סוד מהיטבאל).

תן לחכם ויחכם עוד.

אבות ו, א-ב[כג]

המשך למשנה א:

והנה, "אור המאיר לעצמו" הוא בחינת "הנסתרת להוי' אלהינו", סוד י-ה של שם הוי', ג"ר. ואילו "אור המאיר לזולתו" הוא בחינת "והנגלות לנו ולבנינו", סוד ו-ה של שם הוי', ז"ת.

ובנפש, "אור המאיר לזולתו" הוא סוד "שרש" - נפש רוח (שכנגד ו-ה). ו"אור המאיר לעצמו" הוא סוד "תוספת" - נשמה חיה יחידה (שכנגד י-ה).

במשנה שלנו ה"תוספת" מתחילה מ"ונותנת לו כו'" ואילו מ"נקרא רע" ועד ל"נהנין ממנו כו'" הכל בסוד שרש, ודוק.

ואין לטעות שיחס הצדיק לה' נקרא אור המאיר לעצמו ויחסו לבריות נקרא אור המאיר לזולתו, שהרי במעלות הראשונות, בחינת אור המאיר לזולתו ישנן כו"כ מדות  של "בין אדם למקום" ועדיין הן בבחינת "אור המאיר לזולתו", סוד שרש:

"נקרא רע אהוב אוהב את המקום... משמח את המקום..."

מה שנקרא רע נלמד מהפסוק "ולי מה יקרו רעיך אל" ופירש"י (בתהלים שם) "כנסת ישראל אומרת מה נכבדו בעיני הצדיקים שבכל דור ודור", היינו אור שמאיר מהצדיק לכנ"ס, ולכאו"א בישראל, בהיותו רע של ה' - "אור המאיר לזולתו". וכן לגבי "אהוב... אוהב את המקום... משמח את המקום", הכל מדות של הצדיק (כלפי שמיא) שבהן הוא "נקרא"-מתגלה לנו. והם בסוד שרש, היינו שרש עבודתו את השי"ת, ש"ממנו יראו וכן יעשו" (מה שאי אפשר לומר על "ונותנת לו וכו'"), ודוק היטב.

משנה ב:

"שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנאמר 'נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם".

"נזוף" נוט' "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם", ודוק.

ובמשלי פירש"י: "נזם זהב באף חזיר. שמלכלך אותה באשפות כן תלמיד חכם הסר מן הדרך הטובה. וסרת טעם. פורש מן התורה".

נמצא שהת"ח הפורש-סר מן התורה נקרא חזיר ואשה יפה. והתורה נקראת נזם זהב וטעם.

והם שני סוגים:

"נזם זהב באף חזיר" - התורה, נזם זהב, נשארת ביוקרתה, רק שה'חזיר' מלכלך אותה.

"אשה יפה וסרת טעם" - הת"ח נשאר "אשה יפה" אך הוא סר מן הטעם, התורה.

הראשון, החזיר בחינת עשו שנמשל לחזיר, הוא מי שדורש דרשות של דופי בתורה שבכתב ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

אך השני הוא ע"ד אלישע אחר, שנשאר תלמיד חכם גדול, בתורה שבעל פה, "אשה יפה", אך "סרת טעם", ביודעין הוא סר מן הדרך.

שניהם אינם עוסקים בתורה (לשמה, המשך של המשנה הראשונה, של רבי מאיר, היוצא מעשו ולומד-מתקן את אלישע-אחר) אלא מעליבים אותה ("עלבונה של תורה" היינו שמעליבים את התורה, לא שהם נעשו עלובים, כפי שכתוב בכמה מפרשים. והיינו כמו שהשי"ת נקרא "מלך עלוב", דהיינו הוא בעצמו כביכול עלוב על ידי שבני אדם עוזבים -נוטשים אותו, ודוק) - זה את התורה שבכתב וזה את התורה שבעל פה (אשה י-פה, "אבא יסד ברתא", "מלכות [אשה] פה תורה שבעל פה קרינן לה").

והנה, גם בתורה יש "נזם זהב", אך אינו "באף חזיר", עשו, אלא באף אמו של חזיר, רקבה אמנו הצדקה, ה"אשה יפה" באמת:

"ויקח האיש [אליעזר עבד אברהם] נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם".

רש"י: ב"בקע משקלו" רמז למחצית השקל ("בקע לגלגלת"); ב"שני צמידים" רמז לשני לוחות הברית; ב"עשרה זהב משקלם" רמז לעשרת הדברות (סוד "חרות על הלוחות, א"ת חרות אלא חרות כו'", המשך משנתנו ודוק).

והנה, יש לתמוה, אין פירוש על "נזם זהב" ("בתר רישא גופא אזיל"), הרי מחצית השקל היה מן הכסף דוקא ולא מן הזהב (ואין לתמוה על "עשרה זהב" שהרי התורה, עשרת הדברות, יקרה היא מפנינים ומזהב פז)

ודייקו המפרשים שלא כתוב כאן שאת נזם הזהב נתן על אפה של רבקה (כמו שנאמר לגבי הצמידים "על ידיה"), ובכלל לא כתוב בפירוש שהוא נתן את המתנות רק "ויקח" (ולכן יש מי שאומר שעד שלא התברר לו יחוסה של רבקה, עדיין לא נתן אלא רק לקח ע"מ לתת כו').

אלא ש"נזם זהב" רומז לברכת "שהחיינו"! "ברוך אתה הוי' [אלהי אדני אברהם] שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" - ל'נזם זהב". "נזם זהב" קאי כל גילוי השגחתו הפרטית יתברך, שהוא הוא גילוי עצמותו, ברוך הוא וברוך שמו!

"נזם זהב" = פלא, פלא ההשגחה של השי"ת.

"נזם"-זמן = מהיטבאל כנודע, יחוד מה-בן, יחוד יצחק-רבקה כנודע (בסוף לקו"ת).

וביחד עם הדר בעלה (יצחק ע"ה) = אשה (שע"ה = רבקה), היינו "אשה יפה".

נזם-זמן במילוי = 253, 22 (אתוון דאורייתא) במשולש, אברי האשה (לדעת ר"ע), "מוצא פי הוי'" (שעליו יחיה האדם) = מטרד - "מהיטבאל בת מטרד" - "בת מי זהב"!

יצחק אבינו רצה לברך את עשו אך רבקה אמנו הבינה (בבינה יתרה שנתנה לה) שאין זה שייך, אלא שעל יצחק לברך את יעקב דוקא.

רבקה אוהבת את יעקב דוקא בהיותו דומה (מזכיר לה) את אביו יצחק, בהיותו בן ליצחק, כמו שדשו חז"ל "כי ביצחק יקרא לך זרע" - ביצחק ולא כל יצחק אלא יעקב דוקא.

מאז גירוש הגר וישמעאל התברר שיעקב דוקא מתיחס ליצחק ולא עשו - עשו בכלל אינו בנו של יצחק, וממילא לא שייך שיצחק יברך את עשו 'בנו'!

וכן דרש הגרי"ז על הפסוק "רבקה אם יעקב ועשו" ופירש"י שאינו יודע מה בא ללמדנו". אלא הלימוד הוא שרק ליצחק נאמר "ביצחק ולא כל יצחק אלא יעקב דוקא", כלומר שעשו הוא כלל לא בן של יצחק. משא"כ רבקה, היא נשארת "אם יעקב ועשו", וממילא עליה דוקא לברך-לברר-לתקן את שני בניה המתרוצצים בקרבה (עד עצם היום הזה).

והיינו מה שאליעזר נתן לרבקה נזם זהב, שהוא הכח לברר את עשו, ה"אף חזיר", וגם את ה"סרת טעם" (על ידי ה"אשה יפה" - רבקה).

אבות ו, ג-יא[כד]

משנה ג:

אחיתפל = 529 = 23, חיה-חדוה, ברבוע = תענוג. אך בהיותו רשע היינו תענוג דלעומ"ז.

וביחד עם דוד = 543 = "אהיה אשר אהיה".

אחיתפל-דוד סוד אחד.

ויש לומר ששני הדברים שדוד למד מאחיתפל היינו שתי אותיותיו הראשונות - אח.

אח לשון אחוה. וזה מתאים לפירוש רש"י שפרש ששני הדברים שלמד דוד מאחיתפל הם שלא ראוי ללמוד יחידי, שנאמר "חרב אל הבדים ונואלו" ושיש לקיים (גם בהכנסו לבית המדרש) "מורא מקדש" ושרצוי לבוא למקדש בקהל רב ("ברב עם הדרת מלך"), כמ"ש "בית אלהים נהלך ברגש".

היינו בסוד "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו [בנין מפואר על ידי בנים הרבה] ותן חלקנו [יחד, לא כל אחד בפני עצמו] בתורתך".

אך למה דוד צריך לקבל את ענין האחוה דוקא מאחיתפל הרשע?

אחיתפל הוא הגאון, ה"חד בדרא", בלתת עצה טובה (לכל אחד לפי רצונו, לפי מה שטוב לפניו) הקולעת אל השערה כו'.

והנה, מקום-מקור העצה הוא ב"כליות יועצות", ספירות נצח והוד, שנקראו "אחוונא" (סוד שני בדי ערבה, הגדלים באגם באחוה)

וידוע שארבעת המינים הם כנגד ארבעה סוגי נש"י, כאשר הערבות הן כנגד אותם יהודים אשר אין להם לא טעם (תורה) ולא ריח (מצות), אבל אחוה יש להם!

המוחין של המלכות (חו"ב) נבנו דוקא מהנצח והוד דז"א, ה"אחוונא". על מלך ישראל (דוד מלך ישראל חי וקים) במיוחד לרכוש חוש באחוה, ודוקא מאחיתפל הרשע, וד"ל.

יש כאן ה דרגות: פרק אחד, הלכה אחת, פסוק אחד, דבור אחד, אות אחת. פרק-הלכה-פסוק-דבור-אות = 1305 = "דרך ארץ קדמה לתורה", בחינת אחוה.

אחיתפל (23 ברבוע כנ"ל) ועוד פרק אחד הלכה אחת פסוק אחד דבור אחד אות אחת = 2691 = 13 פעמים אור, כאשר כל אור = 9 פע' 23! [אחיתפל פרק אחד הלכה אחת = 1391, 13 פע' 107; פסוק אחד דבור אחד אות אחת = 1300 = 13 פע' 100, ודוק].

והנה, ידוע פירוש הבעל שם טוב על "שני דברים בלבד", שתורה שלומדים מרשע אינה "פרה ורבה" רק נשאר "שני דברים בלבד", משא"כ תורת צדיקים, תורה לשמה שפרה ורבה עד א"ס.

וכך סוד האחוה של אחיתפל, אמנם יש כאן אחוה של שנים אך השנים שלו עקרים, כל אחד כבשר תפל, אינו 'ממולח' לחדש חידושי אמת בנביעת הא"ס, וד"ל.

כאשר דוד לומד-מקבל מאחיתפל הוא הופך את העקרות (תפלות) של אחיתפל לפוריות, להיות "עץ פרי עשה פרי", כאשר "טעם עצו [לשון עצה] כטעם פריו", וד"ל.

משנה ד:

"פת במלח תאכל כו'".

רש"י: לא שצריך לנהוג כך לכתחילה (שמי שיש לו די סיפוקו ינהיג את עצמו כעני) אלא שאם אין לו בכל זאת יעסוק בתורה במסירות, וסוף הכבוד ועושר לבוא.

לכאורה פירוש זה הוא נגד הפשט הפשוט, שמשמע שכן ראוי לנהוג כך לכתחילה!

אלא האמת היא שעל האדם לקיים "ובכל מאדך" - "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד. בין במדה טובה, בטוב הנראה והנגלה, ובין במדת פורענות, מדת הדין.

ברגע זה, הגם שאני עשיר, ולא חסר לי כלום, אני מוכן ומזומן להיות עני ורש ("ולרש אין כל"), ואף מצייר לעצמי (בשמחת הנכונות לקבל את גזרותיו ית', שבודאי הכל לטובתי הנצחי, באהבה, אהבת "ובכל מאדך",

עושים רצונו של מקום", וד"ל.

וממילא בכל רגע אני מקיים "פת במלח תאכל... ובתורה אתה עמל"

והיינו יסורין של אהבה (גם כאשר הם רק במחשבת האדם, שבמקום מחשבתו שם הוא נמצא כולו), שאין בהם בטול תורה, אלא "בתורה אתה עמל".

ואחרי הכל נלמד מפירושו הנ"ל שרש"י הקדוש הוא נגד ספגנות (שסופו גנות), כשיטת החסידות, ודוק.

"אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

אשר בעולם הזה טוב לעולם הבא = ג"פ טוב ברבוע, הכל טוב (מאד), "כימי השמים [עולם הבא] על הארץ [עולם הזה]".

משנה ה:

"יותר מלמודך עשה. יותר ממה שלמדת עשה מעשים טובים וקיים מצות. כדאמרינן כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת" (רש"י).

למוד בחב"ד, מושכל שבנפש. מעשה בנה"י, מוטבע שבנפש.

על המוטבע - הטבע היהודי, מה שהיהודי הוא רחמן-ביישן-גומל חסדים - להיות מרובה מהמושכל שלו, מה שהוא עוסק (רוב היום ככולו) במושכלות.

וצריך להבין, אם באמת הוא עוסק בעיקר במושכלות (למוד תורה לשמה) איך יכול להיות מעשיו מרובין מחכמתו?

קודם כל, למוד התורה גופא צ"ל על מנת לעשות (הפירוש הפשוט של תורה לשמה), וכאשר העסק במושכלות הוא על מנת שהכל יבוא לידי עבודה בלב ומעשה בפועל, הכל נחשב מעשה - "מעשיו מרובין מחכמתו".

ועוד, ועיקר, ידוע הפירוש החסידי של "מעשים טובים" דהיינו 'מעשים מאירים' ("וירא אלהים את האור כי טוב"). ומאין בא הטוב-האור לתוך המעשה - מלמוד תורה-אור.

טוב הוא בחינת איכות (לא כמות). "וירא אלהים את האור כי טוב" - לגונזו (בתורה).

בכלל, האיכות גנוזה בתוך הכמות.

אפשר לחשוב שהאור הגנוז בתורה הוא אור המאיר לעצמו. אבל לא כן. האור הגנוז בתורה, במושכל שבנפש, הוא האור המיועד להאיר לזולתו במעשים טובים (מאירים-איכותיים) דוקא.

ואפשר לחשוב שבאיכות לא שייך "ריבוי" אלא דוקא בכמות שייך ריבוי. אבל לא כן. דוקא באיכות של האור הגנוז בתורה יש ריבוי עד א"ס (בסוד "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", כמבואר בתניא).

כמות נמדדת בגבול משא"כ איכות היא בלי גבול.

מעשה טוב אחד של לומד תורה לשמה מרובה לגמרי מכל השכלתו, ומכריע אותו ואת כל העולם כולו לכף זכות - "ובא לציון גואל".

משנה ו:

"באימה ביראה. שאין לבו גבוה עליו, שנאמר יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. ולכן בעלי קריין היו אסורין, שמתוך קלות ראשו של אדם והרהור לבו הוא בא לידי קרי" (רש"י).

נמצא שהכל תלוי בגבהות הלב, בגאוה, מזה בא פגם הברית.

ויש בזה ארבעה שלבים: מגבהות לב לקלות ראש להרהור הלב לקרי, ודוק.

גבהות לב היא בלא-מודע (גבהות לב היא העלם הרע). הרהור לב במודע. ביניהם, קלות ראש בטרום מודע. ולבסוף, קרי במעשה בפועל. כך הוא סדר השתלשלות הדברים בנפש האדם.

ואיך מתקנים את מקור הרע, גבהות לב, ע"י אימה ויראה, כבשעת מתן תורה - "מה להלן באימה וביראה כו' אף כאן באימה וביראה כו'".

"המכיר את מקומו. מקומו קרי לטעמים וראיות שהוא מבין בהלכה" (רש"י). היינו שמתבונן ומעמיק בדעתו להביא טעמים וראיות למה שכבר אמר, מתוך סברא, בהשקפה ראשונה.

נמצא שמקומו של אדם היינו ההשקפה הראשונה שלו, ואילו הכרת מקומו, היא ההעמקה לחזק את דעתו ע"י טעמים וראיות.

ומה אם על ידי העמקתו כו' הוא מגלה שהשקפתו הראשונה לא היתה נכונה? הוא מיד עובר מקום, ומקיים בעצמו "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" בגימטריא השגחה פרטית כנודע.

["רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" - לכל מלה יש אות אמצעית, ועם הרוס"ת = 834 כאשר שאר האותיות = 186 = מקום! 834 = שוכן שחקים. נמצא שכל הביטוי = מקום שוכן שחקים, שהוא מקום כליות יועצות, שחקים ששוחקים כו', נו"ה, ששם נקבע מקומו של אדם, אם במקומו הראשון או במקום אחר, וד"ל].

ועוד יש לפרש "המכיר את מקומו" היינו מקומו בתורה, "אשר בתורת הוי' יחפץ" שצריך ללמוד במקום שלבו חפץ (גם בגשמיות וגם ברוחניות, ללמוד אותם נושאים בתורה שלבו חפץ ונמשך אחריהם, וכפי שאנו מתחננים "ותן חלקנו בתורתך" - לכל אחד יש את חלקו בתורה, את מקומו בתורה, וד"ל).

משנה ז:

"כי חיים הם למוצאיהם. אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה בעולם הזה" (רש"י).

משמע ש"למוציאיהם בפה" (דרשת חז"ל, תורה שבעל פה) הוא בעולם הזה (עלמא דאתגליא, עולם הדבור בפה), ואילו "חיים הם למוצאיהם" (לשון מציאה - "יגעת ומצאת" - פשט הפסוק, תורה שבכתב) הוא לעולם הבא!

וכן כתוב: "והחכמה מאין תמצא - בבינה", עלמא דאתכסיא, סוד העולם הבא.

ובהפשטה: עולם הבא הוא עולם המציאה (שעל ידי היגיעה בעולם הזה, היום לעשותם - ומחר לקבל, בדרך של מציאה, שכרם), והעולם הזה הוא עולם ההוצאה.

בעולם הזה יש הרבה הוצאות, החל מההוצאה בפה, "ויהי האדם לנפש חיה" "לרוח ממללא" - דרך ארץ תלויה קודם כל בדבור, תקשורת בין הבריות.

וידוע בפירוש "בינה יתרה נתנה באשה כו'", היינו החידושים, המציאות, המתגלים דוקא בדבור האדם (גילוים מתוך הלא-מודע שלו, כח המשכיל שלו, "והחכמה מאין").

והיינו סוד המשכת וגילוי העולם הבא בעולם הזה, "כימי השמים על הארץ" כנ"ל, וד"ל.

משנה ח:

"הנוי והכח והעשר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים [נאה לצדיקים ונאה לעולם]" - 8 דברים. ולקמן, "אלו שבע מדות כו'".

ויש לומר שחשיב זקנה ושיבה כחד, שהרי בכלל שיבה (בן שבעים לשיבה) זקנה (בן ששים לזקנה), וכקושית הרבי (ומתרץ שכ"א היא מדה בפני עצמה - זקנה זה קנה חכמה, שיבה מדת ההתישבות והמתינות).

והנה, מהלשון "נאה לצדיקים ונאה לעולם" משמע שהכל נכלל במדה הראשונה, "נוי".

רש"י כותב ש"תפארת זה הנוי", היינו כפשט המלה תפארת.

אך כאשר אנו מכוונים את 8 לשונות היפי (כבר רמז שכל 8 המדות כלולות בנוי-יפי) כנגד 8 הספירות מבינה עד מלכות (בסוד כוונת 8 ימי החנוכה), "נוי" (יון בהיפוך אתוון) בנצח (סוד "איהו [תפארת, לשון פאר] בנצח").

אך כאן יש לומר ש"נוי" ביסוד, "הדורא דגופא", סוד יוסף הצדיק, "יפה תאר ויפה מראה" (דבר שהביא אותו לידי נסיון, ראה בפירוש הרבי). והוא בסוד "גופא [תפארת-יעקב] ובריתא [יסוד-יוסף] חשבינן חד".

ומה שכל 8 המדות הן "נאה לצדיקים [סתם צדיק ביסוד, "צדיק יסוד עולם"] ונאה לעולם [היינו "[צדיק] יסוד עולם"], היינו שהכל נכלל ביסוד, בתיקון הברית של הצדיק, וד"ל.

נמשיך להקביל לספירות:

נוי ביסוד כנ"ל.

כח בגבורה, כפשוטו.

עשר בתפארת, סוד מזבח הקטרת באמצע, שממנו מתעשרין.

כבוד במלכות, "שם כבוד מלכותו", "כבוד מלכים".

חכמה-זקנה-שיבה בחב"ד - חכמה כפשוטה; זקנה, סוד ישראל סבא הכלול בתבונה, בינה, והיינו זה קנה חכמה, לא שהוא החכמה עצמה, וד"ל; שיבה בדעת, התישבות (ישוב הדעת) ומתינות (ארך רוח שבדעת) כנ"ל, וד"ל.

בנים בנצח והוד כנודע.

יש כאן את כל עשר הספירות חוץ מהחסד. ויש לומר שהחסד כלול בדעת, סוד "ברא בוכרא", עטרא דחסדים שבדעת (מקור האהבה). ולכן השיבה-טובה נאמרה באברהם איש החסד, וד"ל.

משנה ט:

"איני דר אלא במקום תורה".

היינו מדת "המכיר את מקומו" במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם.

לפי זה, אפשר לפרש עוד את הפסוק "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", דהיינו "הוי גולה למקום תורה", כדשנינן לעיל בפרקי אבות.

"איני דר אלא במקום תורה" היינו, ע"פ פשט, מקום גשמי, עיר של תלמידי חכמים. ובהקשר כאן, בניגוד למקום עשירות, מתוך רגש פנימי של "טוב לי תורת פיך מאלפי זה וכסף".

"המכיר את מקומו" - חיזוק סברתו, השייכת למקומו המיוחד בתורה, היינו בעיקר מקום רוחני, כנ"ל.

"הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך" היינו מדת השפלות, לגלות מרצון לשם התורה הקדושה, ודוק.

משנה י:

"חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך בעולמו".

ופירש"י שהקנין הוא ענין הקיום, קיום העולם. אין העולם יכול להתקיים בלי התורה, בלי "השמים כסאי והארץ הדם רגלי", בלי אברהם אבינו (אב המון גוים), בלי ישראל (עם הנבחר להיות אור לגוים), ובלי בית המקדש (שממנו מתגלה האלקות בעולם).

השי"ת מהוה ומחיה את העולם מחדש בכל יום ובכל רגע תמיד, אך קיום העולם, סוד הקנין, הוא ע"י חמשה קנינים הנ"ל.

ובהקבלה לספירות:

אברהם הוא החסד, "חסד לאברהם", "עולם חסד יבנה" - "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין", וד"ל.

ישראל, צאצאי (ענף) אברהם, הם הנצח - "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

שמים וארץ היינו תפארת ומלכות כנודע.

התורה היא הדעת, "מפתחא דכליל שית". ואת התורה קבלנו "מפי הגבורה". בדעת, דעת תורה, יש את השם הקדוש אהוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ" - הדעת מחברת את התפארת (שמים) ומלכות (ארץ), אך היסוד - "כי כל בשמים ובארץ" - מחברת אותם מבפנים, וד"ל.

"וההוד - זה בית המקדש".

נמצא שבחמשה הנ"ל כלולות כל הספירות מדעת ועד מלכות, כאשר עיקר ה"קנין" הוא בדעת (תורה, "הוי' קנני ראשית דרכו") [ועיקר התיקון הוא ביסוד, תיקון הברית, ועיקר ה"קן" הוא במלכות, "קן דיליה", וד"ל].

החכמה והבינה הן "שעשועים יום יום", לפני בריאת העולם, ובעצם לא לצורך בריאת העולם, כמבואר באגה"ק בתניא. והיינו פנימיות החו"ב. אך היחוד החיצוני של חו"ב נצרך תמיד לשם ההתהוות של העולם, אך עדיין לא בחינת קיום-קנין כנ"ל, וד"ל.

משנה יא:

"אלא לכבודו. לשבחו" (רש"י).

שבח בתפארת וכבוד במלכות - יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל.