1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (166)

ד"ה "ועשית חג שבועות" (8)

ט' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו בעמ' 187 – סיימנו את הפרק אך לא קראנו את הקיצור:

קיצור. יבאר דהתהוות העולמות [מעשה בראשית] הוא מהארה צריכה להתחדש [כי אחרת יחזור להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית – כך כתוב בשער היחוד והאמונה בתחלתו. זה לגבי ה"מלים דהדיוטא" של מעשה בראשית, שהן רק הארה בעלמא. אבל התורה היא המשכה עצמית, כמו שכתוב ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשאי כתבית יהבית", אני את עצמי כתבתי ונתתי, ולכן הייתי יכול לחשוב שהתורה לא צריכה להתחדש, אבל כתוב שגם התורה צריכה להתחדש בכל יום – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" – בשביל מה? הוא אומר שהתורה היא המשכת העצמות], תורה המשכת העצמות ועצמי בכל מקום עצמי [ולא זקוק בכל רגע לקבל מהעילה שלו. כמו בן שאחרי שהוא נולד לא צריך להתחדש מהאבא. לכן לכאורה] אינו צריך להתחדש, ומסתייע [בהו"א שדבר עצמי לא צריך להתחדש.] מבריאה יש מאין שצריך להתחדש ועילה ועלול [כמו מדות משכל או שכל משכל, שהעלול – כמו ילד, על דרך "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – אינו צריך להתחדש,] שא"צ להתחדש [זו ההו"א, אבל המסקנה לא ככה:], יבאר דגם העצמי אם אינו מתחדש הוא בהעלם [הוא לא מתאפס, לא מסתלק מהמציאות, אבל הוא נעלם מיניה וביה – לא מאיר אור. אם רוצים שהדבר העצמי יאיר הוא צריך להתחדש מהמקור. כדי שהבן יאיר הוא כן צריך להיות קשור לאבא שלו, דבר שכמובן נוגע למצות כיבוד הורים כפי שאמרנו. גם העצמי – דבר שנולד ומחזיק בפני עצמו – כדי להאיר אור, תכלית הכוונה, הוא צריך להתחדש.] ובתורה הכוונה גילוי ["תורה אור", ה' רוצה שהתורה תאיר.] ולכן צריכה להתחדש [ולכן כל יום מברכים "נותן התורה" בלשון הוה – התורה מתחדשת מנותן התורה, המשכה עצמית, כדי שהתורה תמשיך להאיר. כתוב שלא נחרבה ירושלים אלא שלא ברכו בתורה תחילה, ומסבירים שלא חברו את התורה עם נותן התורה. לפי ההסבר כאן מובן מה שקרה – היות שלא ברכו בתורה תחלה לאט-לאט האור שלא התעמעם והיא הפסיקה להאיר. נשארה איזו חכמה, אך בלי אור אלקי, ואם אין אור אלקי הבית נחרב – כל קיום הבית הוא אור לעולם, ולשם כך צריך את אור התורה, לברך בתורה תחלה, לחבר את התורה לנותן התורה ולחדש אותה ממנו.], ויסביר ענין התחדשות יסודית בהשכלה [אחרי כל זה הרבי הביא מושג חדש, שיש התחדשות ויש התחדשות יסודית בהשכלה. אחרי שיש שכל – שכבר הגיע מחכמה לבינה, רחובות הנהר, עם כל הפרטים – הוא צריך התחדשות יסודית, בה הוא חוזר לכח המשכיל, יותר גבוה מהחכמה. אחרי הבינה הוא צריך להגיע להתחדש מכח המשכיל בעצמו, ואף להתחדש מהשכל ההיולי שבנפש, שלמעלה מכח המשכיל. כח המשכיל הוא חכמה שבכתר, ויש גם שכל היולי בעצם הנפש, כמו חכמה דעתיק שהיא רדל"א. אחרי שיש בינה צריך התחדשות יסודית בהשכלה. איך להדגים זאת? הוא נתן דוגמה מהתבוננות ביחס בין אור אין סוף לעצמות. כמו בכל דבר בחב"ד, בשביל התבוננות צריך משל ונמשל, והמשל הראשון שהוא נותן – משל שכתוב בשער היחוד והאמונה ובכל ספרי החסידות, ואומרים שהוא מהבעל שם טוב בעצמו – הוא המשל של השמש, האור שבתוך השמש והאור שמאיר מהשמש. משל שכתוב, "שמש ומגן הוי' אלהים", שנותן דימוי טוב כדי להתבונן בהתחלה, אך כדי שההשכלה תתחדש התחדשות יסודית צריך לשלול את המשל – להבין שהמשל לא דומה לנמשל. במאמרים הקודמים הוא הסביר שעליה מגן עדן התחתון לעליון הוא על ידי שלילה – צריך לשלול את ההשגה התחתונה כדי להגיע לעליונה, ההשגה העליונה היא אין ביחס להשגה התחתונה. גם בהתבוננות, צריכים לשלול את האחיזה של המשל בנמשל – שהנמשל לא דומה למשל. אחר כך יש עוד שלב של חזרה. השלילה היא כדי לעלות – כמו הבדלה בהכנעה-הבדלה-המתקה – אבל אחר כך צריך גם המשכה. יש סדר של "פושט צורה ולובש צורה" – המשל הוא צורה, וצריך לפשוט אותה, אך פושטים צורה אחת כדי להתלבש בצורה יותר טוב. כמו בבית המקדש, שהזכרנו הרגע, ה' סותר על מנת לבנות יותר טוב. הכל נקרא התחדשות יסודית בהשכלה.], דהמשל דזיו השמש שהיא הארה מעצמות מהות המאור אינו מכוון לאור דא"ס [יש לי את המשל, שמש אותי טוב בשלב הראשון, אבל כעת אני צריך לשלול אותו.] א) דאינו הארה ממש מהעצמות [אור השמש הוא כן הארה – הארה היא משהו אפסי, אך זו הארה מעצמות השמש. תכלית השמש היא להיות מאור, להאיר, ולכן ההארה היא מעצמותה. לעומת זאת, אור אין סוף אינו כלל הארה מהעצמות – אין ביניהם שום ערך.], ב) הא"ס אינו מאור פרטי [שמש היא מאור פרטי. היות שאין מלים כדי לכנות את העצמות לפעמים אומרים מאור, אך כלל לא דומה למאור השמש – אין לעצמות תכונה פרטית של מאור כדי להאיר אור, רק שהיות שכוללת הכל ונושאת הכל יכולה גם להאיר, אך אין לעצמות ענין פרטי שהיא מאור.], ג) מחוייב המציאות [ה' מחויב המציאות והשמש כמובן אינה מחויבת המציאות – היא דבר נברא יש מאין. כמו שהוא יסביר בפרק הבא, היות השמש נבראה להיות שמש יש בה איזה הכרח שתאיר, משא"כ הקב"ה הוא מחויב המציאות ואין בו שום הכרח להאיר – שייך כבר להבדל השני שלא דברנו עליו.], ד) בלתי מציאות נמצא [שאלו אתמול איך מסבירים זאת לילד קטן – שה' נמצא, ויחד עם זה אין מה לתפוס, אין שום דבר להאחז בו כלל וכלל. מציאות היינו דבר שאני יכול למצוא, אבל אני לא יכול למצוא את ה' ולתפוס בו כפי שאני תופס את השלחן – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" ו"איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה" – לכן אומרים שה' נמצא במציאות בלתי נמצאת. מה שה' נמצא ומחויב המציאות היינו שהוא יש האמתי ומה שהוא במציאות בלתי נמצאת היינו שהוא אין האמתי. לא אין כי הוא בלתי נתפס, כמו שמסבירים לפעמים ביש מאין – מעבר לפשט שקודם היש לא היה, הוא יש מאין ואפס המוחלט, האין שמהווה את היש נקרא כך כי לא נתפס – אלא משהו עצמי בה' שאינו נמצא כמו שאני מבין דבר שנמצא. הוא אין אמתי, אבל ה' פה – ה' פה ושם ולמעלה ולמטה ובכל מקום – אז הוא יש האמתי. איך להכיל ביחס את שני אלה רק הנפש האלקית יודעת – האמונה של הנפש האלקית של יהודי יכולה להכיל זאת בלי סתירה. לכן אמרנו שגם ילד יכול בפשיטות כאילו להבין זאת, כי הוא חי זאת – הוא "חלק אלוה ממעל ממש", יודע שה' נמצא אך אי אפשר להחזיק אותו, יש אמתי וגם אין אמתי, נמצא במציאות בלתי נמצאת. זה לא כמו השמש הגשמית, שנמצאת במציאות נמצאת ולא במציאות בלתי נמצאת. אם כן, אין שום דמיון בין ה' והשמש. ], ה) נושא הכל [היות שה' מחויב המציאות ונמצא במציאות בלתי נמצאת הוא נושא הכל – אין לו תכונה פרטית של מאור, אך הוא מאיר כי נושא הכל.], ו) [וממילא, לאור כל הנ"ל] האור באין ערוך אל המאור [גם אור אין סוף שלפני הצמצום אין ערוך בינו לבין המאור. אחרי הצמצום ודאי אין מה לדבר שאין יחס בין האור למאור, אך גם לפני הצמצום אין שום יחס, כי גם האור שלפני הצמצום הוא כדי להאיר לעולמות – מתייחס לעולמות ולא לעצמות – גם הממכ"ע שלפני הצמצום וגם הסוכ"ע שלפני הצמצום, הכל מתייחס לעלמין, הכל בשביל העולמות.].

מז) והנה כשמעמיק דעתו בהתבוננות ארוכה ומסודרה בטוב טעם בהסבר איך דמשל דאור וזיו השמש שנמצא מהשמש אינו משל מכוון לאור דא"ס הנה לא זו בלבד דאין המשל דאור השמש מכוון להאור דא"ס רק בזה [כעת יחזור על כל התכונות שהזכיר בפרק הקודם:] שהשמש הוא נברא במציאות והא"ס מחוייב המציאות [ולא נברא בכלל. וכן מציאות ה' היא] בבחי' בלתי מציאות נמצא, דמציאות הנבראים, דשמש הוא מאור פרטי והאור [אף שהוא רק הארה] הוא ממהות המאור [המוגדר כמאור.] והא"ס אינו מאור פרטי [לא מוגדר כמאור.] ונושא הכל לכן הנה האור אינו בערך המאור [אחרי החזרה על כל מה שאמר קודם, ממנו יוצא שהאור הוא באין ערוך למאור, מגיע לדבר השני, שהוא אומר שהוא גם עמוק יותר:], הנה הוא בא לעומק פנימי יותר והוא באופן המשכת האור והזיו מן השמש לאופן המשכת האור מהעצמות והוא הענין השני [משני הענינים שאמר בתחלת הפרק הקודם שמבדילים כאן בין המשל לנמשל.] מה שאור השמש אינו מכוון לענין אוא"ס [ושלילת המשל מביאה להתחדשות יסודית.], שהרי אור השמש מהשמש הוא הכרחי שהרי א"א להיות שהשמש לא יאיר אור שהוא מוכרח להאיר [לשמש אין בחירה חפשית אם להאיר או לא – כך היא נבראה וכך היא פועלת.], משא"כ אור הא"ס מהעצמות אינו הכרחי ח"ו כ"א הוא גילוי רצוני שברצונו ית' להאיר ה"ה מאיר ולא כמו השמש שהוא הכרחי בהאור [היום אומרים את המלה תובנה – הוא אומר שהתובנה הזו היא ממד עמוק יותר שיוצא מהתובנה הראשונה, שהאור שיוצא מה' הוא רק הארה שאין לה שום ערך למקור, מה שאין כן אור השמש. הוא לא מסביר איך מסיק את עומק היתר מתוך ההבדל הראשון, אך לכאורה ההסבר הוא די פשוט: אם להארה אין שום יחס ואין שום קשר בין ה' לאור שלו – למה שהוא יצא בכלל? לגבי השמש יש יחס, ואני כבר מבין שאם יש יחס והאור יוצא ממהות השמש כנראה מדובר בתהליך טבעי – טבעי שהאור מאיר מהשמש. אבל הארת האור מה', גם לפני הצמצום, אינה טבעית, כי אין שום קשר ואין שום ערך – למה שיהיה אור? ה' לא צריך שיהיה אור, לא מחויב שיהיה אור. אז כשאני חושב למה בכל זאת יצא האור מה' אני מבין שיש פה רצון – ה' רוצה. ה' כל יכול, וחפשי לרצות – יש לו בחירה חפשית. השמש לא יכולה לרצות ולא צריכה לרצות, כי נבראה כדי להאיר – לכן היא מאירה. אני מבין זאת מתוך העובדה שיש יחס בין האור למאור. שוב, המאור הוא מאור פרטי, מוגדר כמאור, אבל ה' אינו מוגדר כמאור – מה פתאום שיהיה ממנו אור?! זו גם שאלה פשוטה, שגם ילד קטן יכול לשאול – למה יש עולם? ה' חייב שיהיה עולם? הוא לא חייב שיהיה עולם, אז למה יש עולם? צריך לומר שכנראה ה' רוצה שיהיה עולם. אם אין שום הכרח שהדבר יהיה, זה עצמו אומר שיש פה רצון. רצון הוא חידוש. למה ה' רוצה? יצא בהמשך שגם כדי לרצות צריך איזו רצון – יש כאן תהליך אין סופי. יש ביטוי בחסידות שיש רצון ויש רצון לרצות וכו'. יש ווארט מפורסם של היהודי הקדוש מפרשיסחא, שיש יהודי שרוצה לעבוד את ה' אבל קשה לו – הוא באמת רוצה. יש אחד שעושה חשבון נפש. כעת, חדש אלול, הוא חדש של חשבון נפש. כתוב שעיקר חשבון הנפש הוא עד כמה אני רוצה לעבוד את ה'. יש אחד שעושה חשבון ומגיע למסקנה שבאמת אני רוצה לעבוד את ה' – יש הרבה הפרעות, מניעות ועיכובים, אז קשה לי ואני לא תמיד מצליח, אבל אני רוצה. יש אחד שעושה יותר חשבון נפש לעומק, ומבין שאם הרצון היה אמתי הוא היה יוצא לפועל – אין דבר העומד בפני הרצון. כל חסידות חב"ד, כל התניא, הוא לא להיות רמאי – לא לרמות את עצמך. אם הרצון לא יוצא לפועל כנראה שיש איזו בעיה ברצון – שאיני מספיק רוצה, או שזה לא אמתי מספיק. אז הוא עושה חושבים שאי אפשר לומר שאני ממש רוצה, כי אם הייתי ממש רוצה זה היה יוצא לפועל, אבל אני מרגיש שאני רוצה לרצות. יש אחד שמעמיק יותר, ואומר שאני גם לא רוצה לרצות – אבל אני רוצה לרצות לרצות, וכך הלאה. אומר היהודי הקדוש שעד עשרים דרגות – בסוף זה יצא לפועל. אם זה יותר מעשרים מדרגות זה מקרה אבוד. כל יהודי רוצה באיזה מקום, השאלה כמה עמוק הוא רוצה לרצות לרצות. שוב, זה ווארט של היהודי הקדוש מפרשיסחא. יש סיפור דומה לזה קצת בחב"ד, של חסיד של אדמו"ר הזקן שבא ליחידות עם הרבי ובכה שאינו עובד את ה' באמת – כל מה שהוא עושה, מתפלל, עושה מצוות, אינו באמת. הוא בקש עצה ואדמו"ר הזקן לא ענה לו – הוא שמע. הוא לא הוציא אותו מהחדר, ואחר כך הוא עשה עוד חושבים ואמר – רבי, אפילו האמירה שלי שאיני עובד באמת גם לא היתה באמת. עדיין אדמו"ר הזקן רק הקשיב. אז הוא אמר – אפילו מה שאמרתי כעת שזה לא היה באמת, גם לא היה באמת. כך כמה פעמים, עד שבסוף הוא כל כך התרגש שזה לא באמת עד שהוא התעלף – זה היה באמת... אז אדמו"ר הזקן אמר שזה היה באמת. איך הגענו לכל זה? שלשמש אין בחירה ולה' יש בחירה – זה ההבדל השני, שיוצא מהתבוננות לעומק בהבדל הראשון, שאין שום ערך בין ההארה לעצמות וממילא זו הארה רצונית, משא"כ בשמש ההארה אינה רצונית.], והיינו דעם היות שגלגל השמש הוא בעל דעה והשכל וכמ"ש הרמב"ם ומוסכם מהכל שהגלגלים הם בעלי דעה והשכל וכמש"א [גם ב"אל אדון" בשבת. אתמול גם צטט משם, את הביטוי "מלאים זיו ומפיקים נגה", ואמרנו שלביטויים שם יש ר"ת מענינים. אתמול היה ר"ת מזון, כאן יותר מסובך וצריך לעשות צירוף:] יצרם בדעת בבינה ובהשכל [מי יכול לעשות מלה מהר"ת של המשפט הזה? (השכל זה חכמה?) כן, השכל זה חכמה. הר"ת הם אחד ממלכי אדום – יובב. איזה מלך הוא יובב? המלך הראשון הוא בלע בן בעור והמלך השני הוא יובב, השלישי הוא חושם וכך הלאה.  יובב הוא המלך השני, שכנגד החסד לפי האריז"ל. לפעמים, אומר הרש"ש, כמו בכוונות חדש אלול – הסדר הוא מחסד ומטה. אם מתחילים מהדעת נצח והוד נחשבים לספירה אחת במלכים הקדמונים, אבל לפעמים מכוונים את המלכים כנגד הז"ת לפי הסדר, ואז יובב הוא המלך שכנגד הגבורה. אז יש לו שתי בחינות הפוכות, או שהוא החסד דעולם התהו או שהוא הגבורה דעולם התהו. מה פירוש המלה יובב? מאיזו מלה? מכל המלכים הוא אולי הכי קשור למה שעושים בחדש אלול ובר"ה – לשון יבבה, תקיעת שופר, כפי שלומדים מ"ותיבב אם סיסרא" את אופי התרועה. צריך להבין מה הקשר בין "יצרם בדעת בבינה ובהשכל" למלך יובב.], דהיינו שגם בהם יש דעת ובינה דזהו"ע סבובם [הדעת והבינה שלהם מתבטא בסיבוב שלהם,] שהוא ביטולם בהשתחוואה [כמו שכתוב בתניא, שהסיבוב שלהם – בתנועה יומית, עולים במזרח ושוקעים במערב – הוא השתחויה ל"שכינה במערב". כמובן, זה משהו מאד פנימי, שהוא גם רק לפי איך שאנחנו רואים את הסיבוב – משהו מאד פנימי ונפשי, אבל יש מציאות כזו.] שבא מצד השגתם באלקות [אז הייתי יכול לחשוב שאם יש להם דעת, בינה והשכל – והם משתחוים ומתבטלים לה' – אולי יש להם גם בחירה חפשית וההארה שלהם היא רצונית. הוא אומר שלא, אף שיש להם דעת – כדברי הרמב"ם – אין להם בחירה להאיר:] ומ"מ הנה השמש מוכרח בהאור ממנו [אין לו חופש בחירה אם להאיר או לא.] ואשר ע"כ בא [החסיד שלנו – שיושב ומתבונן בעומק, וקודם היה לו משל של השמש וכעת הוא שולל אותו בשל שני ענינים שהסביר בפרק הקודם, שההארה מה' היא לא בערך, ובפרק הזה, שהארת ה' היא בבחיר –] לידי מסקנא דאור וזיו השמש מן השמש שהוא מוכרח מהשמש אינו משל מכוון לאור דא"ס שהוא גילוי רצוני,

[הוא מתאר כאן תהליך של התבוננות, לכן אמרנו שזהו מאמר מההכי טובים כדי להבין מהי התבוננות על פי חסידות. קודם היה לי משל של השמש, ובאריכות שללתי אותו על ידי הפשטה, שה' לא דומה לשמש. עם מה נשארתי? לא-כלום – אין לי את המשל. טוב, בידיעת השלילה יש גם השגה עמוקה מאד – אבל אמרנו שאחרי שפושטים צורה כן לחפש צורה להתלבש בה, שיהיה פושט צורה ולובש צורה. לכן התהליך כאן, מאד משמעותי, הוא שאחרי ששללתי את המשל הראשון – המשל אותיות שמלה-לבוש, שהוא גם של אחד ממלכי עולם התהו – אני צריך למצוא משל-לבוש אחר להתשמש בו, אף שהמשל הראשון כתוב, "שמש ומגן הוי' אלהים". מה אני יכול למצוא כמשל אחר? רק משל מנפש האדם. רבי הלל מסביר בביאורו לשער היחוד, אחד מיסודי היסודות אצלנו, שכל דבר בחסידות חב"ד צריך שני משלים – מהטבע-המדע ומהנפש. כמו שאמרנו אתמול, כדי להבין את משל השמש טוב צריכים להבין את ההסבר המדעי של הארת השמש היום – ככל שמבינים יותר המשל משתפר ומשתכלל. זה מצוין, לשם כך ה' משכלל לנו את המדע – שהמשל ישתכלל. אבל אחר כך צריך משל מהנפש. יש פיזיקה ויש פסיכולוגיה – מתחילים מהפיזיקה, וכשהמשל הפיזיקאלי לא מספיק טוב עוברים יותר לפסיכולוגיה. כאן המשל הוא מיחס הנשמה והגוף, ואיך הנשמה מחיה את הגוף – זה לא בדיוק פסיכולוגיה, שעוסקת בתכונות הנפש, אבל מה שאמור להיות היסוד. היום בפסיכולוגיה לא כולם מאמינים שיש נפש, אולי הכל תדרים במח, רק גשמי, אבל כאן פשוט שיש נפש – ויש לה גם אור וחיות – והשאלה איך מאירה בגוף. בשמש אומרים שיש רק אור ובנפש מדברים על אור וחיות – חיות בה היא מחיה את הגוף. איך זה עובד? לא כמו השמש אלא בצורה אחרת. זו הרמה השניה של ההתבוננות, אליה אני מגיע אחרי כל השלבים של כן-שמש ולא-שמש – כעת ממשיכים לנפש. זו התבוננות הכי כללית, ה' והאור שלו. כל דבר פרטי בחסידות – אומר רבי הלל – מתבוננים בו בחב"ד דרך חיפוש משל מהטבע ומשל מהנפש. שוב, אני חוזר ואומר, ככל שמכירים יותר טוב את הטבע – מעשה בראשית לפי הרמב"ם – אפשר להתבונן יותר טוב, ואחר כך גם מחפשים משל מהנפש. (גם מאמרי הרבי חוזרים אחר כך למשל השמש.) כן, כתוב "לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה" – לכל אחד יש את הנקודות והמעלות. היות ששום דבר לא יכול להיות משל מכוון, לוקחים מכל משל את הנקודה הדומה. יש "רצוא ושוב" – אם כל הזמן "פושט צורה ולובש צורה" פושטים את המשל הזה ולובשים משל אחר, וכשגם הוא לא מדויק פושטים אותו וחוזרים לקודם. כך עובדת ההתבוננות, שאתה עומד עם רגל על השרפרף ורגל על הרצפה ומתבונן עשר שעות, ופתאום שם לב שלא הרגשת שעבר רגע. (כתוב "שלשת אלפים משל".) יכול להיות משל משרפים או מלאכים, מכחות על טבעיים. "שלשת אלפים משל" הם בעולמות בריאה-יצירה-עשיה. אפשר לומר שעולם העשיה הוא משל של טבע, משל היצירה משל של נפש, ומשל משכלים נבדלים הוא כבר בריאה – אבל בחסידות גם המשלים של השכלים הנבדלים הם מהנפש. אלה משלים משלשת העולמות.]