שיעורים במאמרי הרבי
אותיות א-ב במאמר
כה אדר ב תשנ"ה – שכם
ד"ה "החדש הזה לכם" תשל"ט
אותיות א-ב
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. הקדמה ללימוד המאמר
פתיחת רש"י על התורה והחידוש של הזוהר
[ניגנו "הרנינו גוים" (חב"ד)]
העיקר זו הערה 35, אפשר לקרוא אותה אבל נתחיל מהתחלה. מובא בה ציטוט מהזוהר. זהו זוהר שמזכיר לנו את מה שהרבי מאריך עליו פה בפנים על פתיחת פירוש רש"י לתורה[ב]. רש"י כותב: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם", שייך עכשיו לשבת החודש, "ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'[ג], שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". עד כאן רש"י הראשון. כאן הרבי מסביר את דבריו בעומק, משהו חשוב. אבל הציטוט מהזוהר שהוא הציטוט המקביל, הוא עוד יותר חזק לכאורה אפילו מדברי רש"י הללו. בזוהר[ד] כתוב ש"אי לא אתיהיבת ארעא קדישא לכנען בקדמיתא וישלוט בה לא הות ארעא חולקיה ועדביה דקודשא בריך הוא", אם הארץ הזאת לא היתה ניתנת קודם כל לכנען שהוא ישלוט בה – הארץ לא היתה החלק והגורל של הקב"ה.
זהו פלא, בגלל שמרש"י הרי משמע שכל הזמן הארץ היא של הקב"ה, והמסירה של הארץ היא זמנית. יש ודאי תכלית לנתינה של הארץ לכנען, אבל היא משהו שולי, ואחר כך הוא לקח אותה מכנען ונתן לנו; מאז ומתמיד היא שלנו, ומאז ומתמיד היא קודש לנו. ככה משמע מרש"י. אבל בזוהר כתוב שבלי כנען הארץ הזו היא בכלל לא ארץ ישראל. היא לא החלק של הקב"ה, היא לא הגורל של הקב"ה בלי כנען בהתחלה.
הרבי מביא זאת כדי להסביר למה אף על פי שעכשיו, לאחר מתן תורה, "החדש הזה לכם ראש חודשים"[ה], ובכל זאת עדיין ראש השנה הוא בחודש תשרי. זהו הווארט של כל המאמר שלנו. בגלל הנקודה הזו של "כח מעשיו", ובגלל שאם הארץ לא היתה ניתנת קודם כל לכנען באופן שהוא ישלוט בארץ אז היא בכלל לא היתה ארץ ישראל – לכן צריך להיות עדיין ראש השנה בחודש תשרי על אף "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". זו הנקודה של כל המאמר.
ארבעה שלבים של שבירה
תוך כדי הדברים החל מאות ו' הרבי מסביר כמה דברים יפים מאוד על "סוד הצמצום" וצורך הצמצום, והוא גם כן כותב – תסתכלו שתי שורות מסוף אות ו' – אני עכשיו רק מדגיש את השורות שצריך להדגיש אותן, כדי שאחר כך תלמדו את זה בעיון. הוא כותב:
וכידוע שהצמצום ושבירת הכלים דתהו ומיעוט הירח וחטא עץ הדעת שייכים זה לזה.
יש פה סדר של ארבעה דברים שכולם שייכים זה לזה, וכנראה שהכל השתלשלות אחד מהשני. [אלו ארבעה שלבים היסטוריים?] כן, ההסבר איך שהם שייכים זה לזה ואיך שבכל זאת כל אחד הוא ענין בפני עצמו. ההשתלשלות של הצמצום שממנו באה שבירת הכלים – אלו מושגים ראשונים בלימוד הקבלה והחסידות.
מהצמצום באה שבירת הכלים, משבירת הכלים בא מיעוט הירח[ו] וממיעוט הירח בא חטא עץ הדעת. המשיח מתקן את כל הדברים האלה מלמטה למעלה: קודם הוא מתקן את חטא עץ הדעת, אדם-דוד-משיח[ז]. אפשר לומר במלים הכי פשוטות, חטא עץ הדעת הוא החטא בתוך ה"פרט" – על פי לשוננו כאן "פרט וכלל" – מה שנוגע למודעות של האדם, ויש את ענין מיעוט הירח שנוגע לכנסת ישראל בכלל, שהמוחין שלה, או הכתר שלה (כתר הוא גם מוחין), המוחין העליונים של הכתר שלה הסתלקו ממנה, היא התמעטה וירדה לעולמות התחתונים ו"רגליה יֹרדות"[ח] וכו'. אם כי עיקר ענין 'היפך החיים' של הפרט הוא רק תוצאה מעץ הדעת, וזהו החידוש שבעץ הדעת לגבי מיעוט הירח, שבמיעוט הירח אין עדיין קנס של 'היפך החיים' לאנושות. אם כי שהיא יורדת, אבל הפסוק "רגליה יורדות" ל'היפך החיים' מתקיים באמת רק בשלב האחרון כאן, שהוא חטא עץ הדעת. בכל זאת ההכנה לכך, שהיא הירידה הכללית של הירח, של כנסת ישראל, הוא השלב השלישי כאן מלמעלה.
לפני כן יש מאורע כלל עולמי של שבירת הכלים, שזוהי איזו מן התהוות של 'כנען'. מיעוט הירח כבר שייך לכנסת ישראל, אבל כל שבירת הכלים מתייחסת למלכים של אדום. עוד לא כנסת ישראל, הפסוק אומר "לפני מלֹך מֶלך לבני ישראל"[ט]. כל שבירת הכלים היתה "לפני מלך מלך לבני ישראל", כלומר בשורשים של מלכי אומות העולם. שבעת המלכים שמתו הם השורשים של שבעת עממי כנען, הכל נקרא כנען. אמנם מדובר שם על מלכי אדום, אך הם מקבילים לז' העממין ששלטו בארץ ישראל. ולפני הכל ישנו סוד הצמצום.
שבירת הכלים ה'כלל אנושית' דומה לחטא עץ הדעת, כיון שגם בה באופן קדמוני המלכים מתו, "וימלֹך... וימת"[י];ומיעוט הירח לגבי כנסת ישראל דומה לצמצום הראשון, שכן גם הוא מיעוט וסילוק אור, סילוק מודעות מה'כלל' בלי להתייחס ל'פרט'. זה דבר מאוד מאוד יפה: יש צמצום ראשון שהוא מיעוט אור אין סוף, לא מיעוט הירח. מיעוט הירח הוא מיעוט מלכות דאצילות, והצמצום הראשון הוא סילוק האור של מלכות דאין סוף שלפני הצמצום, אז הצמצום ומיעוט הירח דומים אחד לשני. כמו כן, חטא עץ הדעת עם התוצאה של 'היפך החיים' דומה לשבירת הכלים עליה כתוב "וימלוך וימת". גם אצל אדם הראשון החטא היה קצת "אנא אמלוך", שהרי האכילה מעץ הדעת היתה בעקבות הפיתוי של הנחש "והייתם כאלהים"[יא], "מה הוא בורא עולמות אף אתם תבראו עולמות כמוהו"[יב] – אדם הראשון רצה להיות כמו אלקים.
ארבעת השלבים בשם הוי'
לפי זה, המבנה פה הוא של שם הוי'. הצמצום הוא י, כי תמיד האות י של שם הוי' מורה על צמצום; שבירת הכלים היא תמיד שם ס"ג בקבלה שהוא אימא-בינה; חטא "עץ הדעת טוב ורע"[יג] הוא מלכות כמו שמוסבר באגרת הקדש בתניא[יד]; מיעוט הלבנה היא אמנם המלכות שמתמעטת, ובכל זאת יחסית לחטא עץ הדעת מיעוט הירח הוא כאמור "כלל לגבי פרט", וכלל ופרט הם כנגד האותיות וה.
אפשר לומר ככלל שמיעוט הירח בכנסת ישראל הוא כלשון הפסוק "אֽוֹתֹתֵינוּ לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יֹדֵעַ עד מה"[טו], יש משהו כללי באומה שהלב אמור לראות ולשמוע אלקות. כשהמצב לא כדבעי זו לא בעיה פרטית שלי והוא לא מודע לי בתור פרט. זו דוגמא קלאסית של 'להרגיש את הכלל'. מה הכוונה שפרט מרגיש את הכלל? מי שרגיש ל"אֽוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ", לכך שאין גילוי שכינה (אפילו בתקופת בית שני שהיו חסרים חמשה דברים[טז]), הוא ממילא רגיש למשהו שהסתלק שבחיים האישיים היומיומיים שלו שהוא בכלל לא מודע לו. כאשר החיסרון הכללי נעשה בעיה פרטית של הפרט אפשר להגיד שהפרט מתחיל לשדר על גלי הכלל. התוצאה של עץ הדעת טוב ורע היא שהאדם מפחד מהמות, אבל עיקר הדאגה – "דאגה בלב איש"[יז] – צריכה להיות בגלל מיעוט הירח ולא בגלל חטא עץ הדעת ומה שקרה בעקבותיו.
כל ההסבר במאמר הוא כיצד בעקבות כל מה שאמרנו עדיין ראש השנה צריך להיות בתשרי.
[הרב עשה הכללות – תיקון של הפרט, תיקון של הכלל, של העולמות, אך מהו הצמצום?] הוא במלכות דאין סוף, באלקות. [לגבי מה שצריך לנגוע בפרט גם העניינים של הכלל, לכאורה העבודה הזו שייכת רק לצדיקים, כי איך אדם פרטי יכול להרגיש כך?] בסדר, באמת לשם חותרים, שהאדם הפרטי ירגיש כך, זה נקרא חסיד [אבל גם בחסיד, אדמו"ר הזקן אומר בהערה לתיקון חצות שאדם צריך להתבונן איך הבעיה הכללית היא חורבן פרטי שלו] בסדר, לא אמרנו שאדם לא מתבונן בפרט, אמרנו שכשאתה אומר את הפסוק בתהלים "אותֹתינו לא ראינו אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה" זו דוגמא לכך שאתה מרגיש את מיעוט הירח. זה בהחלט שייך לכל יהודי.
מיעוט הלבנה בהרגש הלב
מה רצינו לומר? שעיקר המיעוט הוא ב'הרגשים' של הלב, שבאמת כאשר האדם חסר הוא בדרך כלל לא מודע לכך, ולכן מיעוט הלבנה הוא כנגד ו של שם הוי'. ה'פרט' הוא מי שמודע ומודאג רק מהמציאות השטחית-החיצונית. היא בעצם כל המודעות שלו יחסית למיעוט הירח, לכך הוא מודע, לחיים ומות וכל מה שעובר עליו בחיים – הכל שייך למלכות החיצונית. [מה הכוונה 'מודע', שהוא חווה?] אתה חווה, כן. אדם שיש לו קצת מודעות לבעיה של מיעוט הירח זו עליית מדרגה. הוא ביצירה, לא רק בעשיה. זה נקרא 'להיכנס לפרדס' אפילו, כתוב[יח] שה'פרדס' הוא בעולם היצירה. קצת להתפשט מהפרטיות של עולם העשיה, ולעלות קצת להרגיש את הכלל בבחינת עולם היצירה.
[מיעוט הירח היא פעולה שה' עשה, לא? אז יש לנו מספיק את הבעיות שלנו והחטאים שלנו לפני שנתחיל להתעסק עם הבעיה שלו...] כתוב[יט] שבתחלה אדם צריך לעשות "אדעתא דנפשיה", המדרגה של "אדעתא דנפשיה" נקראת 'שלא לשמה', ואחר כך כתוב – על כל אחד, ולא רק על צדיקים – שמתחיל להיות קצת "איזהו חסיד המתחסד עם קונו"[כ], שהוא מודאג מהמצב הכללי, שהמצב הכללי נוגע לו. אדרבא, המצב כל כך נוגע לו עד שהוא אפילו לא יודע שההרגשה שלו היא 'כלל'. זה כל הווארט עכשיו. המצב נוגע לו אישית באופן פרטי – זו היתה הכוונה של אמנון – הוא רואה את המצב הכללי כבעיה אישית שלו. החידוש היה שכאשר המצב נוגע לו כבעיה אישית שלו אנו קוראים לכך שהוא באמת קצת חי את הכלל. הדבר דומה לאותם צדיקים – לא רק צדיקים, "ועמך כלם צדיקים"[כא] – שהיו קוראים עיתון כדי לדעת מה קורה. כלומר יש משהו בכך שאם מטריד אותך מה קורה בעולם, בכלל ישראל, אז אמנם אתה מרגיש זאת כבעיה שלך, אבל אתה באמת עכשיו ברמה אחת יותר גבוהה רק מהבעיות האישיות שלך, בזעיר אנפין.
אם כבר רוצים, אפשר לעשות את ההקבלה המדויקת כמו שכתבנו בספר סוד הוי' בשער ארבעה עולמות[כב]. הסדר הוא: אין, יש, כלל, פרט. ה"אין" הוא הצמצום, התהוות היש מהשבירה היא שבירת הכלים, ה"יש הכללי", ה"כלל" שייך כאן למיעוט הירח וה"פרט" הוא כנגד עץ הדעת. [באורות הקודש כותב[כג] משהו דומה, אבל מוסיף שצריך את כולם כי בכל אחד חסר משהו] בסדר, ודאי צריך את כולם, כמו ששם הוי' צריך את כל האותיות:
י |
צמצום הראשון |
אין |
ה |
שבירת הכלים |
יש |
ו |
מיעוט הירח |
כלל |
ה |
חטא עץ הדעת |
פרט |
ב. מדוע נשתנה ניסן להיות החודש הראשון?
המעבר מתשרי לניסן
החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה (בתחלת בואו לארה"ב [הוא אמר אותו בשנת ת"ש]) דאיתא בתרגום יונתן עה"פ [שכתוב אצל שלמה בבנין בית המקדש] "בירח האיתנים גו' הוא חודש השביעי", (שקאי על חודש תשרי) [והתרגום אומר, מהן שתי הלשונות האלה "ירח האֵתנים... החֹדש השביעי"[כד]?], דעתיקייא קרן לי' ירחא קדמאה כו' [שהקדמונים הראשונים קראו לחודש תשרי "החודש הראשון"], וכען הוא ירחא שביעאה [עכשיו, אחרי מתן תורה, אחרי הפסוק "החודש הזה לכם" – הוא נעשה "החודש השביעי". קודם הוא היה 'ראשון' אצל הקדמונים, ועכשיו הוא הפך להיות ה'שביעי'], שקודם מתן תורה הי' נקרא תשרי בשם חודש הראשון לפי שבו נברא העולם, וכען, לאחרי יציאת מצרים ומתן תורה, ניסן הוא חודש הראשון ותשרי הוא חודש השביעי.
[לפי זה יוצא שה' כותב, כמו אדמו"ר האמצעי[כה], בלי למחוק. לכן בהתחלה כתב בתורה שהוא ראשון ולאחר מכן כותב עליו השביעי] זו בדיוק השאלה שלו. [אפשר להגיד שבהתחלה תשרי היה החודש הראשון, והתורה שינתה מכאן ולהבא] הרבי יביא בהמשך[כו] שהתורה קובעת גם למפרע שהחודשים מתחילים מניסן, כיון שהתורה כולה ניתנה במתן תורה. הוא מביא שיש מאן דאמר כזה בגמרא. הוא אפילו כותב שבכך מתורצת איזו קושיית רבי עקיבא איגר.
"אתחלתא דגאולה" ו"גאולה שלמה"
ומדייק בזה, דמכיון שבתחלה הי' תשרי חודש הראשון למה נשתנה שניסן יהי' הראשון [מה קרה?], ואם מפני הגאולה שהיתה בניסן [לכבוד הגאולה עושים את ניסן החודש הראשון], הא גופא צריך ביאור, הרי אתחלתא דגאולה הי' בתשרי [הביטוי "אתחלתא דגאולה", שמאוד חשוב לנו, היה בתשרי לגבי יציאת מצרים], דבר"ה (אחד בתשרי) בטלה עבודה מאבותינו [כך כתוב בגמרא[כז]], ולמה חודש הגאולה (שלימה) הוא בניסן דוקא.
בחודש ניסן היתה גאולה "שלמה", לא "אמתית ושלמה". מהי "גאולה אמתית ושלמה"? מה הרבי כל פעם אומר? מה ביטוי המלים? "גאולה שאין אחריה גלות"[כח] – לא במציאות וגם לא בכח, שלא תתכן אחריה גלות, כמו דבר אמת שלא משתנה[כט]. אם כן, יש "אתחלתא דגאולה" ויש "גאולה שלמה", יציאת מצרים היתה "גאולה שלמה". אבל גאולת משיח שעליה כתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[ל], פה מצפים ל"גאולה האמתית והשלמה". על כך[לא] נאמר הפסוק "שירו להוי' שיר חדש"[לב], "שיר" לשון זכר; שייך לפרשת השבוע, "אשה כי תזריע וילדה זכר"[לג], שעל ידי הגאולה שלאחר מתן תורה שהיא בבחינת "אשה כי תזריע" – גאולה בכח עצמו, "ילדה זכר" – גאולה בבחינת זכר, "שיר חדש" שלא מוליד עוד גלות. הרבי מקשה שאם רוצים לקבוע את החודש הראשון לכבוד הגאולה, אז למה לא מכבדים את ה"אתחלתא דגאולה"? לפחות לפי בית שמאי למשל שסובר ד"אזלינן בתר בכח"[לד] היה ראוי לכבד את ה"אתחלתא דגאולה". אז למה עושים את תחלת החודשים-ראש החודשים מניסן ולא מתשרי?
דרך אגב, כאן רואים באמת שכאשר באה הגאולה השלמה לא עושים זכר לאתחלתא דגאולה. איך שלא נפרש – כמובן לא נכנסים לנושא מהי אצלינו אתחלתא דגאולה – אך רק את הנקודה הזו ודאי ניתן ללמוד מכאן, שלאחר הגאולה לא עושים ענין מ"אתחלתא דגאולה". יתכן, ומסתבר, שבאותה תקופה גופא שבין תשרי לניסן גם כן לא חגגו ולא התכוננו לחגוג בשנה הבאה את ה"אתחלתא דגאולה". זה מאמר מוסגר. [או שכן או שלא...] או שכן או שלא... [כמו שחוגגים את היום ההולדת ביום שאדם נולד ולא ביום שהוא התעבר] כן, זה קצת דומה. יש ג' רגעים[לה] כנגד בריאה-יצירה-עשיה – קליטת הזרע כנגד בריאה, ויצירת הוולד אחרי ארבעים יום כנגד יצירה, והלידה היא עשיה[לו]. "ועשתה את צפרניה"[לז], הציפורנים הן שלימות הוולד בפסוק כתוב "אף עשיתיו"[לח].
ניסן – עלה במחשבה, תשרי – בריאה בפועל
אנחנו סוברים כמו התוספות[לט] – עם כי שבכתבי האריז"ל[מ] אין זה מוכרע – שהבריאה בפועל היתה בר"ה. מה שעכשיו קורה, מהיום – כ"ה באדר, יום בריאת העולם לרבי יהושע[מא], זו 'עליה במחשבה', מה שהעולם עלה במחשבה וראש חודש ניסן הוא מה שאדם הראשון עלה במחשבה. [תמיד מוסבר הפוך, שראש השנה הוא הבריאה במחשבה, "רצה לברוא במידת הדין", "היום הרת עולם", וניסן הוא הפועַל] לגבי תקופות, "תקופת השנה"[מב], המחזור הגדול, באמת ככה משמע, ולכן אנחנו מברכים את ברכת החמה פעם בכ"ח שנים בניסן[מג]. אבל למעשה שיטת תוס' היא כמו שאמרנו. רבי חיים ויטאל כותב בשער הכוונותמד שהאריז"ל אמר לו אבל הוא שכח באיזה חודש היתה עליה במחשבה ובאיזה חודש היתה הבריאה בפועל. מה הכוונה שהוא שכח? בקיצור – שזה לא מוכרע אצלו. אבל התוס' ככה הכריע, וככה שיטת החסידות על פי פשט. יש הרבה מה לומר בסוגיא הזו. [אני זוכר רבי צדוק שבמפורש[מד] אומר הפוך] בסדר, יכול להיות שהוא אומר הפוך, כי יש צד הפוך גם כן. [הצד הפשוט הוא הפוך, על ראש השנה כתוב "היום הרת עולם" לשון עיבור] "ותהר ותלד בן"[מה], "הרה ויולדת יחדיו"[מו].
כאשר אומרים שהיום, כ"ה באדר, הוא היום בו העולם עלה במחשבה, הכוונה היא במחשבה קדומה. עדיין לא הריון אפילו, שזו כבר מציאות בכח, "העלם שישנו במציאות"[מז], אלא כאן המחשבה היא מחשבה עילאה יותר. כתוב שהיום הזה הוא היום בשנה של "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים"[מח] – "ועמך כלם צדיקים".
בחב"ד מציינים היום את יום ההולדת של הרבנית – הרבי דיבר על ימי הולדת, "מבצע יום הולדת", שייך למה שדובר על יום הולדת בפועל – בכ"ה באדר. מבצע יום הולדת הוא גם כן להוליד מהתורה 'העלם שאינו במציאות', שיש כזה חג. הרבי 'הוליד' ביום זה את יום ההולדת[מט].
זו מדרגת "במי נמלך" שגבוהה יותר מ"חפץ חסד"[נ], כך מוסבר במקום אחר. "במי נמלך" קודם לכל המקיפים ולכל מה שה' יתן באתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא מתוך הרצון הפשוט להטיב "כי חפץ חסד הוא". יוצא שאם אתה אומר למשל שניסן הוא "חפץ חסד" ותשרי הוא דין, הרי יש דבר שהוא למעלה מהחסד וממילא גם למעלה מהדין, והוא "במי נמלך", שהוא "סוף מעשה" עלה "במחשבה תחלה"[נא]. נדמה לי שהוא מסביר זאת במאמר הבא כאן. תלמדו את המאמר שלנו ואחר כך תמשיכו ללמוד את המאמר שאחריו – "אשה כי תזריע". הוא מאמר קצר, ומופיע שם ההסבר.
ג. תשרי, ניסן והממוצע שביניהם.
ב) ולהעיר, שבכמה דרושים הדיוק בזה שניסן הוא ראש חדשים הוא בזה שאחד בתשרי הוא ראש השנה, [בהרבה מקומות[נב] מדייקים את ההפרש בין "ראש חדשים" – ניסן ו"ראש השנה" – תשרי], (דזה שאחד בתשרי הוא ראש השנה הוא גם עכשיו לאחרי יציאת מצרים ומתן תורה) [זו הקושיה, אם ירח האיתנים רק בעבר היה החודש הראשון ועכשיו הוא החודש השביעי, אז למה הוא נשאר בתורה כ"ראש השנה"?]
"ראש השנה" – ביטוי של חז"ל
מאיפה הגיע הביטוי "ראש השנה"? הוא כתוב בתורה? הרבי לא מדייק כאן, אבל ידוע שהשם "ראש השנה" אינו מדאורייתא, הוא ביטוי של חז"ל. חז"ל הבינו שא' בתשרי הוא ראש השנה. אין כל כך רמז אפילו או אסמכתא ש"יום הזיכרון"[נג], "ותקעתם"[נד], הוא ראש השנה. [האסמכתא היא שראש השנה הוא החג היחיד שבא' בחודש] בסדר, את זה אתה אומר, אני לא זוכר מישהו שכותב שיש בכלל אסמכתא לכך, מישהו שמתייחס לזה. [הרמב"ן בדרשות לר"ה אומר זאת] אני מתכוון למקום בחז"ל שמביאים איזו אסמכתא. חשוב לשים לב שהמקור ל"ראש השנה" הוא מדברי סופרים. למה זה חשוב? אמנם הוא לא מזכיר זאת פה, אבל התופעה הזו מזכירה לנו קצת את מה שלמדנו כמה פעמים שדוקא הדברים של התורה שבעל פה קודמים לתורה שבכתב.
מאיפה אני יודע? מה הרמז לכך? איך חז"ל דורשים במקום אחר את המלה "איתנים"? [על האבות], נכון גם על האבות[נה], אבל גם כתוב בזהר[נו] על ה"איתנים" שאלו התנאים, איתנים-תנאים. התנאים של התורה שבעל פה הם ה"איתנים" ובאמת התנאים קשורים עם האיתנים-האבות. יש פסוק כאן – "ירח האיתנים", ויש פסוק "איתנים מוסדי ארץ"[נז] ושם על הפסוק "והאיתנים מוסדי ארץ" דורשים שהכוונה לתנאים[נח].
ה'מתח' שבין תשרי לניסן
חוץ מהנקודה שציינו קודם, ישנה עוד נקודה עיקרית במאמר. היות שיש פה שנים ויש פה איזה מתח בין תשרי לניסן – זו דוגמא ממש מצוינת ל'מתח', בין ראש חדשים "החודש הזה לכם ראש חדשים" לבין ראש השנה – אם נפתור או ניישב-נאזן את המתח אולי נחזיר את הכתר לירח, נתקן את הענין של מיעוט הירח, כיון שהמתח פה הוא בין השמש לירח, כמו שהוא יסביר תיכף. ראש השנה הוא 'שנת חמה', עוד סימן לכך שהוא "מקדמת דנא", וניסן הוא שנת לבנה. ועוד, אותו דבר בהקשר אחר, ראש השנה הוא ראש השנה למלכי אומות העולם[נט] המונים לחמה[ס] וראש חודש ניסן שמתחיל בעצם מהיום – כ"ה באדר – הוא ראש השנה למלכי ישראל[סא], כל מה ששייך לניסן הוא חידוש המלוכה שלנו.
תיכף נגיע לכך שהדבר הכי טוב שאתה יכול לצפות אליו בראש השנה, התפלה הכי גדולה בראש השנה, היא להיות משנה למלך, כמו יוסף שלנו שיצא מבית האסורים בראש השנה ונעשה בו ביום משנה למלךסב. אבל בראש חודש ניסן כבר רוצים להיות המלך בעצמו. [אז ניסן הוא התיקון של פורים?] כך בדיוק כתוב, שבפורים "אכתי עבדי אחשורוש אנן"[סב], ולכן לא אומרים הלל בפורים, והדבר הכי גדול שאתה יכול להגיע אליו בפורים הוא להיות משנה למלך. אלא שאתה דואג מכך שאתה רק משנה למלך, ולכן אתה שותה "עד דלא ידע"[סג], עד שאתה באמת לא יודע "בין ארור המן לברוך מרדכי", בגלל שמרדכי הוא רק משנה למלך וצריך לצאת מההגבלה הזאת – מלהיות רק משנה למלך אחשוורוש.
[מלך ישראל שמולך כבר על העולם, הוא בתשרי או בניסן?] י"א ניסן... [מצד היחס בין מלכי ישראל ומלכי אומות העולם, השיא של מלכי ישראל הוא באמת בניסן?] כן. ניסן הוא ראש השנה למלכי ישראל, ככה כתוב, "ראש השנה למלכים"[סד]. [תשרי שייך ליוסף] תיכף נראה שגם ניסן שייך ליוסף...
כתוב שלישי שמכריע ביניהם
אם יש מתח בין שנים צריכה להיות מדרגה שלישית – כתוב שלישי שמכריע ביניהם[סה] ומאחד אותם. זו עוד נקודה עיקרית כאן, שיש משהו באמצע בין שנה לבין חודש. [גם הפסוק לא בדיוק מדבר על חודש, כתוב "ראשון לחדשי השנה"] זה בדיוק הענין. בפסוק יש שתי מדרגות, יש "ראש חדשים" ואחר כך "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". הביטוי "חדשי השנה" הוא זיווג של שני המושגים יחד, חודשי-השנה. "חדשי השנה" בתחלה היה שייך לתשרי ו"ראש חדשים" לא היה בכלל. כאשר תשרי היה ראש לחודשים הוא היה ראשון לחודשי השנה. ניסן לקח מתשרי את "חדשי השנה", אבל הוא לא לקח ממנו את "ראש חדשים". "ראש חדשים" הוא חידוש שלא היה ולא נברא עד עכשיו, אבל "חדשי השנה" היה לפני כן. כעת הביטוי "חדשי השנה" אינו שייך לשנה. "חדשי השנה" היה קודם שייך לשנה, ועכשיו חודשי השנה נלקח מהשנה וניתן – כמו "נטלה מהם ונתנה"[סו] – לחודשים.
ננסה לסכם את מבנה המאמר. במלים פשוטות, השנה כוללת את הכלים של המציאות וגם את האור הממלא את הכלים, נקרא לו "ממלא כל עלמין". האור של ה' שמתלבש בתוך הכלים נמשך מחדש בכל ראש השנה, ונקרא "שנה". הוא הנהגה טבעית לכל דבר, כידוע שראש השנה הוא הנהגה טבעית. פה קצת מוסבר לגבי מה ששאלו על היחס בין תשרי לניסן. ברור שהנהגה טבעית היא ה'פועל' של הבריאה, וברור לנו שניסן הוא הנהגה נסית, והנהגה נסית היא מה ש"עלה במחשבה". לגבי מה ששאלו ש"בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין", באמת כל מה שאנחנו עושים בראש השנה הוא להמתיק את הדין ברחמים. כל כוונות השופר וכל התפילות שלנו הן כדי שה' יעמוד מכסא דין וישב בכסא רחמים. לכן כל המסלול של "בתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין"[סז] כולו קורה בראש השנה, הכל ענין של תשרי. אבל ניסן הוא משהו אחר, ניסן זו הנהגה נסית, מדרגה גבוהה יותר.
ה'סובב' עובר להשתייך ל'עצם'
כמו שתמיד יש שאלה: מה יותר – חסד או רחמים. התשובה היא שרחמים שהם רק כדי להמתיק דין הם פחות מאשר חסד פשוט מ"חפץ חסד". ואפילו ה"חפץ חסד" הפשוט הוא פחות ממה ש"ישראל עלו במחשבה"[סח]. "חפץ חסד" פשוט הוא מקיף, סובב, ומה ש"ישראל עלו במחשבה", "במי נמלך" – מתייחס לעצמות ממש. גם כאן המושג "חדשי השנה" הוא מצב גבולי של "סובב" אבל שייך לעולמות. כמו שתמיד מדייקים[סט] את הביטוי "סובב כל עלמין" שברגע שאומרים שהוא סובב כל העולמות משייכים אותו לעולמות. הביטוי "חדשי השנה" משמעותו לחדש מה"סובב" לתוך ה"ממלא". לפני יציאת מצרים, "חדשי השנה" – מה ששייך לעולמות על אף שאינו מתלבש בפנימיות העולמות – היה במציאות, הוא היה שייך. כמו הנסים בזמן האבות, וכל סדר האבות. הוא היה קיים, אבל תחת ממשלת השמש של תשרי ועכשיו כשמתגלה החידוש האמתי, שהוא מתוך גילוי העצם – כלשון החסידות – הנקודה היא ש"חדשי השנה" עובר להיות שייך ל"חדשים" במקום ל"שנה". יציאת מצרים וניסן הם חודשים, 'חודש' בעצם בל שום שייכות ל'שנה', אבל "חדשי השנה" שהוא המאזן – 'הכתוב השלישי שמכריע ביניהם' – עובר מממשלת תשרי לממשלת ניסן. כלומר הוא ניתן לנו.
ביציאת מצרים קורים שני דברים. "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה"[ע], דבר שלא היה אף פעם. כתוב "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[עא] ולא 'אשר בראתי את השמים ואת הארץ', וכל המפרשים[עב] מסבירים על פי סוד שיציאת מצרים לא היתה בבריאת שמים וארץ, ולכן לא מזכירים את ה' על שם בריאת שמים וארץ אלא על שם יציאת מצרים. אבל יש עוד דבר – "חדשי השנה", ה"סובב". ולאחר מתן תורה ויציאת מצרים ה"סובב" משתייך לעצם, הוא ניתן ליהודים במקום לגויים. לכן ידוע שבכל ספרי החסידות הראשונים, מאדמו"ר הזקן ועד לרבי הרש"ב, אין חילוק כמעט בין סובב לעצם-עצמות. יש רמזים פה ושם, אבל כשמדברים על סובב מתייחסים לאור אין סוף שלפני הצמצום, לא יורדים לחלק כל כך בינו לבין עצמות. מה שאין כן החל מהרבי הרש"ב והלאה הולך ומתגבר מדור לדור, ואפשר לומר מיום ליום, יותר ויותר חיזוק והדגשה על עצמות יחד עם דגש גדול שאין הכוונה ל"סובב" אלא למשהו אחר. על פי מה שמוסבר פה, שלסובב ניתן לאחר מתן תורה להשתייך לעצם, יש איזה טוב טעם לכך שלא מחלקים ביניהם בדורות הראשונים של החסידות.
סוד גן עדן
[לא היתה הנהגה נסית גם לפני יציאת מצרים?] גם בהנהגה נסית יש שתי בחינות. לא היו ניסים כמו יציאת מצרים, היו ניסים ששייכים לעולמות. היתה קצת הנהגה נסית, לא נס מוחלט. קצת נסביר את זה: בשמות של קבלה מבואר (הרבי מסביר זאת בהמשך המאמר[עג]) שטבע הוא שם אלקים, אלהים גימטריא הטבע; לנסים שהיו לפני מתן תורה אפשר לקרוא גילוי של שם ש-די, אבל במאמר שלנו הרבי מסביר שהם שם א-דני; ישנו מושג בקבלה הראשונה[עד] "שם-זכר-כנוי", ה'שם' הוא שם הוי', 'זכר' הוא שם א-דני, כיון שכך מזכירים אותו, ככה אומרים אותו. שניהם על שם הפסוק "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר"[עה], "שמי" הוא שם הוי' ו"זכרי" הוא שם א-דני. על כנוי מבואר בקבלה הראשונה[עו] שהוא שווה בגימטריא אלהים. אין הכוונה פה לכינוי לשם הוי' אלא כינוי לאלקות בכלל, להנהגה האלקית בכלל, שהיא הטבע. כמו שכותבים בשטר שיש למישהו שם ובנוסף לכך הוא ידוע כך וכך, מכירים אותו כך וכך. זו המשמעות כאן של המלה 'כנוי' – שה' בעולם מודע כאלקים, "ידע אלקים"[עז], הקב"ה מכונה אלקים.
בקבלה הראשונה כתוב[עח] ששלושת השמות הוי'-אדני-אלהים הם סוד גן עדן. גן עדן הוא היחוד של שלשת השמות הללו, כל השמות ביחד שווים גן עדן. [גם א-דני?] כולל שם א-דני שהוא הלבוש הבלתי נפרד של שם הוי'. [אבל א-דני הוא לא במלכות?] נוהגים לכתוב את שם א-דני בתוך ה תתאה של שם הוי', או יותר גבוה – ששם א-דני משולב בד' אותיות הוי'[עט]. על שם אלקים כתוב "שמש ומגן הוי' אלהים"[פ], אלקים מגן על השמש, משהו נפרד ומגן ולא משולב, לא בתוך. כאשר המלכות היא באצילות, בפנימיות המלכות – היא שם א-דני, וכאשר החיצוניות של המלכות יורדת למטה היא שם אלקים.
כמה צירופים יש של שם אלקים? 120. כמה צירופים יש לשם א-דני? 24. כמה צירופים יש של הוי'? 12. יב צירופי הוי', כד צירופי אדני ו-קכ צירופי אלהים. כמה עולה הכל יחד? לפי איזה רמז של יוסף? אחד הרמזים החשובים של יוסף. למספר יוסף יש כמה ביטויים חשובים בתורה, אחד מהחשובים ביותר, אולי הכי חשוב מכולם – יוסף הוא אהל מועד. 36 (אהל) הוא המשולש של 8, ו-120 (מועד) הוא המשולש של 15, כאשר 8 הוא הנקודה האמצעית של 15. ביחס לצירופים, אהל הוא יב צירופי הוי' ו-כד צירופי אדני, ומועד הוא ה-קכ צירופי אלהים. יחד הכל עולה אהל מועד. ממילא קבר יוסף הוא בחינת אהל מועד, ולכן היו שנזהרו לא להיכנס לקדש הקדשים של אהל מועד. כללות כל הצירופים של גן עדן הם בסוד של יוסף. כל מה שיש בגן עדן, ל-ג המדרגות הללו יחד יש 156 צירופים, יוסף-ציון, ציון של יוסף צירופים. [האהל הוא רק היריעות בפשטות] ה'אהל' הוא הכל, 'מועד' משום שמתקשרים שם עם ה', מתוועדים.
אולי עוד רמז רק כדי לבלבל את מי שצריך לבלבל... יודעים שיש תמיד יחס בין המספרים 13 או 26 – שהוא כפולה של פעמים 13 – לבין 7[פא]. 7 הוא שלמות הטבע, ו-13 הוא גילוי ההנהגה הנסית העל-טבעית. גם פה יש רמז מאוד מאוד יפה על היחס ביניהם, שכן המספר ראש השנה מתחלק ל-7 וגם יש לו 7 אותיות, ושני הביטויים יחד – ראש חדשים וראשון לחדשי השנה – שניהם יחד מתחלקים ל-26 (הוי').
ד. השפעת ראש השנה של תשרי על ניסן
ראש ולב
(דזה שאחד בתשרי הוא ראש השנה הוא גם עכשיו לאחרי יציאת מצרים ומתן תורה [א' בתשרי נשאר ראש השנה, וצריך להבין למה] דמכיון שזה שנקרא בשם ראש השנה הוא לפי שהוא כולל החיות של כל השנה בדוגמת הראש [כך מוסבר בחסידות[פב], שראש השנה הוא לא סתם היום הראשון, אלא הוא הראש של כל השנה] שכולל החיות של כל אברי הגוף, ונחלק אח"כ לי"ב ראשי חדשים וכל ר"ח ללמ"ד ([או] כ"ט) יום, הרי נמצא שהחיות דחודש ניסן הוא מתשרי [גם ניסן מקבל מתשרי]
ראש השנה הוא הראש של כל השנה, אם כן מהו ניסן? הלב. מה יותר גבוה? בחיצוניות "מח שליט על הלב"[פג], אבל בפנימיות כתוב שמי שבאמת זוכה – מדרגה ששייכת בדרך כלל רק לצדיקים, כמו שנשאל קודם, אבל איזו שייכות אליה יש לכל אחד ואחד – "פנימיות הלב שליט על המח"[פד]. ניסן הוא פנימיות הלב, "לב מלכים אין חקר"[פה] בגימטריא ישראל, והוא ראש השנה למלכי ישראל. כמו שהרבי תמיד כותב[פו] – וכן כתוב בכל ספרי החסידות[פז] – שהעצם שורה בלב. ראשית התגלות האור היא במח, הגילויים מתחילים מהמח, אבל עצם היחידה שבנפש שורה בלב. אפילו יחסית לתשרי, שבו ראש השנה שכפי שאמרנו כולל גם את ניסן – עדיין ניסן הוא הלב. לכן המלך נקרא "לב כל ישראל", ביטוי של הרמב"ם[פח] שתמיד מובא. אם הוא רבי הוא "ראש בני ישראל"[פט], "ראש חודשים", אבל אם הוא מלך הוא לב.
מאיפה אנו יודעים שמלך הוא לב? הרי על פי פשט מלך הוא ראש ואיפה כתוב שהוא לב? ["לב מלכים ושרים ביד הוי'"[צ]] שם כתוב שיש לו לב, אתה אומר שמכאן נלמד שהלב הוא העיקר. להוי ידוע שבתנ"ך אין הרבה ראשים, אין מח. הכל בתנ"ך הוא לב, אין מח בתנ"ך. בגלל שהתנ"ך עצמי לכן הכל בו הוא לב. כתוב בספר יצירה "לב בנפש כמלך במלחמה"[צא] בגלל שהלב "פליג לכל שייפין"[צב], דופק, לוחם להחדיר חיות בתוך האיברים. יש מנגדים והוא כל הזמן לוחם, בתנועה. כתוב ש"תלי בעולם כמלך על כסאו", שבעולם, ביקום, יש דבר שנקרא "תלי" – כמו ציר של העולם – והוא "כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה", שמסתובב בשקט במדינה שלו לראות מה מתרחש, ו"לב בנפש כמלך במלחמה". אז יש שלשה מלכים – התלי, הגלגל והלב, כך כתוב בספר יצירה.
הרי נמצא שהחיות דחודש ניסן הוא [גם כן] מתשרי, וכאן נאמר שניסן הוא ראש חדשים וראשון לחדשי השנה [יש פה שתי בחינות, "ראש חדשים" "וראשון לחודשי השנה"] (גם לחודש תשרי [יוצא שיש בחינה שחודש תשרי נכלל בו, ותשרי הוא השביעי]). ומבארים בזה, דהחיות שנמשך בתשרי על כל השנה [כולל ניסן] הוא בבחינת גבול ומדה [כלומר חיות שמתלבשת ושייכת לעולמות, שהיא בגבול ומדה]. (שבכללות הוא החיות שמלובש בהנבראים בפנימיותם [כאן כאשר הוא מדגיש 'בפנימיותם' הכוונה שהוא מוגבל, כמו "ממלא כל עלמין", שהיות שהוא בפנימיות, דהיינו שהוא מושג לנברא, ממילא הוא מוגבל. כיון שהנברא הוא מוגבל, מה שיכול להתלבש בו בפנימיות, להתלבש בתודעה שלו, גם הוא מוגבל]), שהוא השרש דהנהגת הטבע [כל הטבע, גם מה שקורה בניסן בדרך הטבע, נגזר ונקצב בראש השנה שבחודש תשרי].
האופן בתוך האופן
איך בכלל קוראים למצב-המתח שיש פה בין הנהגה טבעית להנהגה נסית? מה הביטוי שלו בחסידות הרבה פעמים? כתוב במיוחד באריכות בעבודת הקודש[צג] שנקרא "האופן בתוך האופן"[צד] במראה יחזקאל. את המלה "אופן" דורשים כ'אופן הנהגה', יש אופן חיצוני שמכוון בכיוון אחד, וכשרוצים לשנות כיוון בתשעים מעלות מספיק לעשות 'סוויץ'; ויש אופן פנימי שהולך בכיוון הפוך או בכיוון אחר, כמו פניה חדה של קרן זווית, וזו הנהגה נסית – "כאשר יהיה האופן בתוך האופן".
אמנם, היות שהציור של "אופן בתוך האופן" הוא כאמור פניה חדה של קרן זווית, לכן לא מורגש שם הממוצע המחבר שקיים בכל פעם, שיש מתח בין שנים. הממוצע המחבר הוא עצם קרן הזווית, הוא לא תופס מקום, ונקרא סוד בין השמשות[צה], שלפי רבי יוסי הוא "כהרף עין ואי אפשר לעמוד עליו"[צו]. אבל אצלנו הבחינה הזו היא הסוד של חודשי השנה. פה מדובר במציאות בה כביכול יש לך ברירה לאן לשייך את קרן הזווית, לכיוון ההוא או לכיוון ההוא, כמו בציור של חדר שיש לך אפשרות להצביע לאיזה קיר שייכת קרן הזווית.
[המשל של אופן בתוך האופן הוא משל גשמי?] כן. [איפה אנחנו רואים דוגמתו?] בתיאור על המרכבה שיחזקאל ראה, שהגלגלים היו אופן בתוך אופן. [איפה אנחנו רואים זאת אצלנו?] זה פטנט, אם אתה רוצה להוסיף פטנט. [איפה יש במציאות הגשמית כזה דבר?] אני אומר שצריך להמציא את הפטנט הזה.
אם כבר מדברים, מה הסיבה בפיזיקה שבעולם שלנו יהיה מאוד קשה לבצע את הדבר הזה? בגלל חוק האינרציה. אם אתה נוסע במהירות מסוימת באיזה כיוון, ופתאום אתה מוריד גלגל והוא מתחיל להסיע אותך בפניה של תשעים מעלות – הרכב יתהפך בגלל האינרציה. מכאן סימן שברוחניות אין חוק אינרציה, או שיש איזה חוק-על שמבטל אותו. יכול להיות שזהו הנס הראשון של ההנהגה הנסית. יש נהגים 'טבעיים' ויש נהגים 'נסיים', נהגים 'נסיים' עושים פניות כאלה... כתוב שבעולם הזה כדי לעבור, להיות "פושט צורה ולובש צורה"[צז] חדשה, צריך לעבור איזה 'אין' או אלו יסורים באמצע, לעבור משבר. אבל לעתיד לבוא – בהנהגה נסית – אפשר יהיה לעבור ממצב למצב בלי המשבר באמצע.
אתחלתא דגאולה לעתיד לבוא
אם כן, כל מה ששייך לטבע, גם לטבע של ניסן, נגזר ונמשך מתשרי:
וזה שניסן נק' ראש הוא בנוגע להמשכת אוא"ס הבל"ג, שהוא השרש דהנהגה נסית שלמעלה מהטבע. ועפ"ז מבארים גם זה שתשרי הוא ראש השנה וניסן ראש חדשים, כי הנהגת הטבע, שהיא תמיד בשוה, היא דוגמת מהלך השמש ([כאן יש נקודה מאוד מענינת:] שנה מלשון משנה [מלשון שינון] שאותו הדבר חוזר ונשנה עוד פעם), והנהגה נסית שענינה הוא חידוש [שלפעמים הקב"ה משדד הנהגת הטבע למשך זמן], היא דוגמת מהלך הירח, שהיא מתחדשת בכל חודש (חודש מלשון חידוש(. ויש לומר, דזה שמדייק במאמר זה שלפני יציאת מצרים הי' תשרי ראשון לחדשים, ההדגשה בזה היא, שלפני יציאת מצרים הי' תשרי הראשון והראש גם להמשכת אלקות שלמעלה מהטבע [לקמן הוא יסביר שזו המשמעות של הביטוי "חדשי השנה"] [וכמובן גם מזה שגם התחלת הגאולה דיציאת מצרים היתה בתשרי ["אתחלתא דגאולה" של מצרים ש"בטלה עבודה מאבותינו"לא היתה בתשרי].
מה הוא מסביר? שאתחלתא דגאולה היא המצב הממוצע שבין הטבע לבין הנס. כאשר ככה מסבירים, יש פה בכלל משהו מאוד יפה לישב את שתי השיטות במחלוקת על "אתחלתא דגאולה". השאלה היא האם לפני הגאולה, ה"אתחלתא דגאולה", שייך לגאולה או שהוא עדיין שייך לטבע. מצד אחד הוא לא טבע גמור, הוא כבר נס, ומצד שני הוא גם לא נס גמור. אלו שלא רוצים לעשות ענין מ"אתחלתא דגאולה" סוברים שלפני הגאולה, "אתחלתא דגאולה", שייך עדיין לטבע. אבל לפי זה יש איזה טעם לשבח, שיתכן שאחרי הגאולה כבר כן נחגוג את ה"אתחלתא דגאולה", כיון שבזכות הגאולה השלמה גם ה"אתחלתא" תעלה ותוכלל בתוך המדרגה של הגאולה השלמה. אבל לפני כן לא חוגגים, משום שאתה לא יכול לברך על דבר שלא בא על המוגמר.
מענין שהרבי מביא[צח] מהרד"ק וגם מספר השרשים של אבן ג'נאח – שאני לא זוכר כל כך שהרבי היה מצטט אותו – ששניהם כותבים על 'שנה' שהיא נקראת כך כיון שהיא חוזרת על עצמה, ו'חודש' נקרא כך משום שהוא חידוש שלא חוזר על עצמו. הרבה פעמים אנחנו מסבירים ששנה מלשון שינוי, שלכאורה יותר פשוט, מלשון להשתנות. המשמעות של שינוי אינה שהיא חוזרת על עצמה אלא שהיא משתנית למשהו אחר. יוצא קודם כל שבאותו שורש של שנה יש שני מובנים שהם לכאורה דבר והיפוכו...
[השיעור נקטע. חסר הסיום]
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.