פלח הרימון – ד"ה מאי חנוכה פרק ג (ח"ו)

כז טבת תשמ"ג – שיעור נשים – ירושלים

ענין המצוות ופועלן (ח"ג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    נר נשמה על ידי נר מצוה

ההכרח בקיום מצוות על מנת להגיע לתשוקת הכליון

[חסר קצת בהתחלה]

...אל ה', שזה נקרא 'נר נשמה' – "נר הוי' נשמת אדם"[ב]. הכל בסוד הטבת הנרות בבוקר והעלאתן בין הערבים. הטבת הנרות בבוקר היא בסוד "נר מצוה"[ג] והעלאת הנרות היא בסוד נר נשמה. עכשיו הוא יסביר זאת יותר בעומק.

והנה מבואר למעלה שע"י המשכת נר מצוה בכללות נש"י שהוא ענין שמחה של מצוה כנ"ל ע"י זה נתעורר נר הנשמה לעלות

למה צריך להיות קודם כל "נר מצוה" בשביל להגיע לנר נשמה? לכאורה לכל יהודי יש תשוקה טבעית – כמו שאמרנו שיש בנפש כל אחד בהעלם תשוקה לכלות אל ה' – אם כן, למה אי אפשר לעורר את התשוקה הזאת בדרך כלל, בלי הקדמת המצוות? ובכלל, יש כאן הסבר יסודי בכל יסודות היהדות, להבין למה הקשר של היהודי לה' – שהוא באמת קשר עצמי, כל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש"[ד] – תלוי בכל כך הרבה מצוות שצריך לקיים, שכל מצוה היא ענין של צותא וחיבור לה' על ידה. הרי בין כה וכה אנחנו מחוברים ומאוחדים עם הקב"ה, כל יהודי הוא חלק מה' ממש, למה אי אפשר לעורר את נר הנשמה ללא הקדמת "נר מצוה"?

והטעם לזה להיות מבואר למעלה שהתעוררות נר ה' שבכללות נש"י ["נר הוי' נשמת אדם" נקרא 'נר נשמה'] הנק' פנימי' המל' דאצי' ["נר ה'" שבכללות נשמות ישראל היינו פנימיות המלכות. זאת אומרת, 'כנסת ישראל' היא פנימיות מלכות דאצילות וכשם שיש התעוררות בפנימיות מלכות דאצילות שנקראת 'נפש ישראל' בכלל – כך ישנה התעוררות בכל ניצוץ פרטי, בכל יהודי בפרט, כמו שהוא הסביר בתחילת המאמר[ה]] וכן התעוררות כל ניצוץ אלקי בפרט [יש תמיד את הכלל והפרט. לגבי הנשמות, הכלל הוא כנסת ישראל, פנימיות המלכות, והפרט הוא כל אחד ואחד מאתנו כאן למטה. אם כן, הסברנו שבשביל לעורר את הניצוץ האלקי שבתוך כל אחד או את כללות כנסת ישראל למעלה –] הוא ע"י המשכת תוס' אור מחכמה עילאה

החלק שיש בכל אחד הוא מה שנקרא בלשון החסידות[ו] השראת אלקות בחכמה עילאה, וזו נעוצה בתוך המלכות או בתוך הניצוץ האלקי שבכל אחד ואחד. כך הוא הסביר בפרק א. ישנו מאמר בספר יצירה[ז] שאומר "נעוץ תחילתן בסופן". הפירוש הוא שאור האין-סוף השורה בפנימיות חכמה עילאה שבאצילות – הוא שנעוץ בפנימיות המלכות. זהו החלק והכח שיש בכל אחד להתעורר, לכלות ולהתבטל לגמרי בתוך אור אין-סוף. אם כן, עוד פעם, אור אין-סוף ממש, עצמיות האין-סוף, שורה בחכמה – מה שנקרא 'תחלה', והחכמה נעוצה בתוך המלכות. עכשיו הוא מסביר שבשביל לעורר את הכח הזה, שנקרא "אבא יסד ברתא"[ח], בשביל לעורר את הכח שהאבא נותן בתוך הבת, כח שנמשך מהחכמה למלכות, צריך דוקא המשכת תוספת הארה מהחכמה למלכות על מנת לעורר את הנקודה שכבר נעוצה בה. זאת אומרת, יש לה כבר נקודה נעוצה בפנימיותה – גם בכלל ישראל, כנסת ישראל למעלה, וגם בכל יהודי בפרט למטה – אבל בינתיים היא בהעלם, ובשביל לעורר את הנקודה עצמה, צריך להאיר את אותו האור שמהשרש שלה. כיון שהשרש של הכח הנעלם הזה בא בחכמה עילאה, צריך להמשיך תוספת נוספת של הארה מחכמה עילאה, על מנת לעורר את הכח הנעלם הזה שישנו בכל יהודי. מי עושה את זה? אהרן, זה התפקיד של אהרן ולכן הוא נקרא "שושבינא דמטרוניתא" – כך הסברנו[ט] – כי הסוד של שושבין המלכה הוא לעורר את התעוררות התשוקה של המלכה, של הכלה כלפי החתן. איך הוא מעורר? על ידי שהוא ממשיך תוספת גילוי מאבא לבת לעורר את הכח הנעלם שכבר ישנו בה שמגיע מהאבא בתחילת בנינה – מה שנקרא "אבא יסד ברתא". זה מה שאהרן עושה בתור "שושבינא דמטרוניתא".

מה הוא שואל כאן? למה קודם צריכות להיות מצוות? כדי שאהרן יוכל להמשיך את תוספת ההארה ולעורר את "נר הוי' נשמת אדם" – קודם צריכות להיות מצוות. מדוע? הוא מסביר:

וידוע דהמשכת החכ' בבחי' המל' [המשכת תוספת הארה מחכמה ומלכות] הוא ע"י אמצעות המדות דז"א [כשם שההמשכה צריכה להיות דרך המדות של זעיר-אנפין, שמקבילות בנפש למדות הלב, הרגש של הלב – כך למעלה אי אפשר להמשיך מהחכמה אל תוך המלכות ללא אמצעות זעיר-אנפין] וידוע דכל המצות הם תיקון הכלים דמדות דז"א

דבר נוסף שלמדנו קודם הוא, שכל מצוה שאנחנו מקיימים למעלה הקב"ה מקיים אותה כביכול למעלה. אמרנו שהמשמעות לכך שהקב"ה מקיים את המצוה למעלה היא ענין הרחבת או תיקון הכלים של ז"א. המצוות למעלה פועלות את הרחבת או תיקון הכלים של ז"א, על מנת שיוכלו לקבל המשכת מוחין והמשכה עוד יותר גבוהה מהכתר וכו', כמו שהוא הסביר קודם. אם כן, בפנימיות, כל המצוות הן תיקון הכלים של ז"א. ברגע שהכלים של ז"א מתוקנים – ז"א יכול לשמש מעבר לתוספת ההארה שצריכה לרדת מחכמה למלכות על מנת לעורר את פנימיות המלכות בתוך הלב של כל יהודי.

עוד פעם בקיצור נמרץ: הוא אומר שבשביל שמישהו יתעורר מלמטה צריך להמשיך איזושהי תוספת גילוי  מלמעלה. בלשון החסידות, תוספת הגילוי שיורדת מלמעלה בשביל לעורר נקראת 'אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא'. צריכה להיות איזושהי הארה מלמעלה לפני שאדם מתחיל להתעורר מלמטה. עכשיו הוא אומר שהאור הזה רוצה כל הזמן לרדת מלמעלה ולעורר את האדם, אבל בשביל להמשיך את ההארה הנוספת מלמעלה היא צריכה לעבור דרך איזשהו מעבר. אם לא מתקנים את המעבר – ההארה לא תרד. יש הרבה דברים במצוות, אבל הקשר בין "נר מצוה" לנר הנשמה הוא שעל ידי "נר מצוה" מתקנים את הכח הממשיך – המעבר שבין אבא לברתא, בין האבא לבין הבת. כדי שתוכל להיות תוספת גילוי מאבא במלכות, בכנסת ישראל, פנימיות המלכות, צריך לתקן את הכלים של ז"א. תיקון הכלים של ז"א נעשה על ידי המצוות שמקיימים.

ב.    תיקון כלי ז"א על ידי קיום רמ"ח מצוות

שלשת השלבים הראשונים – קו-שטח-עובי

מסביר רבי הלל בסוגריים:

(כמבואר במ"א שהמדות עם המוחין שבתוכם הם ט'

בתחלה המדות הן שש של ז"א – חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד, אבל יש גם את החב"ד של ז"א, המוחין של המדות. המדות הן פרצוף שלם, אם כן, ביחד עם המוחין שלהן – ז"א עם המוחין שלו – יש ט ספירות. אין מלכות בפני עצמה, המלכות של ז"א נכללת ביסוד שלו ולכן הוא בעל ט ספירות, כך כתוב בקבלה[י]. יש ט ספירות בז"א. בין ט הספירות של ז"א יש התכללות, התכללות פירושה שכל אחת כלולה מכולן. אם כן, בפרטיות הספירות הן ט פעמים ט, שהן פא, 81.

מדברים כאן על הרחבת הכלים של ז"א. מה המצוות עושות? הוא אומר שיש כמה דברים שהמצוות עושות. לעניננו, מה שחשוב כאן הוא, שהמצוות מגדילות ומתקנות את כל הכלים של זעיר-אנפין. על ידי התיקון השלם של זעיר-אנפין יכולה להגיע תוספת הארה מאבא לברתא. תוספת ההארה יורדת רק על מנת לעורר את הכח הנעלם שתמיד בא בסוד "נעוץ תחילתן בסופן". הכח הזה תמיד היה בא, אבל כדי לעורר אותו צריך תוספת הארה לרדת מאבא לפנימיות המלכות, וזו יכולה לרדת רק עם הממוצע או המעבר מתוקן. המעבר שממשיך את האור הזה הוא זעיר-אנפין. זעיר-אנפין הוא בתחילה בעל ט ספירות. לפני שהמוחין מאירים בו – בעולם התהו, לפני התיקון בכלל – הוא רק בעל ו"ק (ו קצוות) יש לו רק 6 קצוות. שם באמת הוא לא מפותח, הוא כמו שש נקודות. בעולם התיקון הוא כבר מקבל מוחין, אם כן, יש לו כבר ט ספירות. אבל ה-ט הן רק ט בינתיים, עכשיו צריך להגדיל אותן.

לדוגמא: מדת האהבה. אהבה היא המדה של "ימין מקרבת"[יא]. יש שכל שמורה כיצד להנהיג את המדה הזאת שנקרא 'שכל שבמדות' – לאדם יש שכל איך להשתמש במדת האהבה. עולם התהו הוא כמו אדם שיש לו אהבה ואין לו שום שכל להנהיג אותה. זה נקרא שבמדות אין מוחין. אבל בעולם התיקון צריך להיות שכל שמורה איך להנהיג את המדות. לדוגמא – איך להשתמש במדה של "ימין מקרבת", איך בדיוק לקרב אדם. לכל המדות יש שכל שמנהיג אותן. אם כן, מה שקודם היה שש כעת הוא תשע. כמו אדם שיש לו צד ימין וצד שמאל, ויש לו גם שכל שמנהיג אותו – הראש שלו. יש לו שכל ואותו שכל מתלבש ביד ימין לקיים את הענין של "ימין מקרבת" וגם מנהיג את יד שמאל – "שמאל דוחה"^יא, ומורה לו כיצד להשתמש במזיגה נכונה בכל המדות שלו. בדיוק כמו אדם שיש לו ראש ויש לו גוף. קודם הוא היה כמו גוף בלי ראש וכעת יש לו ראש למעלה מהגוף. אם כן, עכשיו זעיר-אנפין בעולם התיקון כולל ט ספירות, אך הוא עדיין לא מפותח לגמרי. אם כן, צריך להיות שלב נוסף של התפתחות שנקרא 'התכללות' של התשע, שכל אחת מהן תרכיב בעצמה תשע. אז באמת החסד עצמו יכלול ט ספירות וכל אחת מהן תכלול תשע.

קודם כל יש שש ספירות, מחסד עד יסוד – חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד. בעולם התיקון קודם כל צריך להבדיל את שש המדות על ידי מוחין, להוסיף להן חב"ד – חכמה-בינה-דעת. עכשיו הן תשע. שלב שני של התפתחות הוא, שכל אחת מהתשע צריכה להיות כלולה מכולן, צריך להיות בכל אחת את כולן. אם כן, יש פה כבר ט פעמים ט, 81, ועדיין אין זה מספיק. בעולם התיקון יש כבר פרצוף, פרצוף היינו גוף שלם. לעומת זאת, עולם התהו הוא רק כמו גוף, שש מדות בלבד ללא ראש. כל ענינו של עולם התיקון הוא שיש בו פרצופים. לדוגמא, החכמה שהיתה קודם רק ספירה אחת – כעת היא פרצוף שלם, פרצוף אבא, אדם שלם עם ראש, גוף והכל. כמו כן אמא מהוה 'אדם' שלם וכן זעיר-אנפין שקודם היה שש צריך להיות עכשיו אדם שלם. אם כן, קודם כל הוא צריך לקבל ראש. ברגע שהוא מקבל ראש הוא בעל תשע ספירות במקום שש. זהו תיקון אחד. התיקון השני הוא שכל אחת מאותן תשע תהיה כלולה מכולן. אם כן, צריך להיות בז"א ט כפול ט, ששוה כבר 81, פא.

התיקון השלישי – והוא העיקר – הוא שצריך להיות גם עובי לגוף הזה. צריכות להיות שלש מערכות של כלים – פנימיות הכלים, אמצעיות הכלים וחיצוניות הכלים. אם כן, כל אחת מה-פא צריכה להיות כלולה משלש שכבות, שכבה על-גבי שכבה. אם כן, מ-פא צריך להיות רמג. רמג שווה אברם, לפני שהוא קיבל את תוספת ה-ה בשם שלו. אחר כך, אפילו הפיתוח הזה לא מספיק, הפרצוף הזה נחשב עדיין כמו עובר ברחם האם או כמו תינוק שרק הרגע נולד שצריך עדיין איזשהו כח. אפילו שיש כבר ראש וגוף, ולכל איבר בגוף יש עובי – שלש שכבות של פנימיות-אמצעיות-חיצוניות – אין זה מספיק, צריך להיות עוד כח שמתוסף לזה ומגדל את הגוף כל הזמן. הכח הזה נקרא 'ה חסדים' המגדילים[יב]. אם כן, אותה ה שניתנת לאברהם, כאשר היא מתוספת ל-רמג האיברים נוצר המספר השלם של מצוות-עשה – רמח. עיקר תיקון הכלים – כמו שהסברנו קודם במאמר – נעשה על ידי מצוות-עשה שמספרן רמח, כנגד רמח איברים.

אם כן, זהו הסוד לכך שצריך כל כך הרבה מצוות – רמח – בשביל לתקן את הגוף. גם למטה ממש ישנה הקבלה בין המצוות ובין איברים בגוף, וכך יותר פנימה, בנשמה, ישנן הארות מיוחדות ששייכות למצוה מסוימת ולאיבר מסוים. כמו שלמדנו קודם, כשאדם מקיים למטה דבר – נעשה גם כן למעלה אותו דבר, הקב"ה גם כן מקיים את המצוות כביכול למעלה. אם כן, משמעות התיקון למעלה היא שיש תיקון שלם בזעיר-אנפין על ידי המצוות. על ידי התיקון שבזעיר-אנפין, יכולה עכשיו להגיע ולרדת הארה נוספת מאבא לברתא – אל הבת, פנימיות המלכות – על מנת לעורר את הכח הנעלם בה מאז ומתמיד – הכח של "אבא יסד ברתא" – "נעוץ תחילתן בסופן". צריכה להיות כאן הארה נוספת שנמשכת על ידי צדיק – והצדיק כאן הוא אהרן, 'שושבינא דמטרוניתא' – שממשיך את התוספת בשביל לעורר את הכח שנקרא "נר הוי' נשמת אדם" הנעלם בה. אבל מתי הוא יכול להמשיך אותה? רק אם קודם הוא עורר ותיקן את הענין של "נר מצוה". כמו שהסברנו, קיום המצוות עדיין לא מספיק וצריך לקיים את המצוות בשמחה של מצוה. התיקון האמתי נקרא 'שמחה של מצוה'. כאשר ישנה שמחה של מצוה ישנה נכונות מלמעלה להמשיך את תוספת האור מאבא אל הבת – אל כל אחד – בשביל לעורר את הכח הנעלם – תשוקה לכלות אל ה' שנקראת 'כלה'.

[הכוונה ב'שש המדות שלמעלה' היא לשש המדות שבעולם הבריאה?] לא, כל מה שמדברים כאן הוא בעולם האצילות. כל העולמות התחתונים – בריאה-יצירה-עשיה – נחשבים 'מטה', כי כולם נבראים. אבל כשאומרים 'מטה' – או שמתכוונים לכל העולמות האלה, או שמתכוונים לעולם התחתון שלנו – עולם העשיה. אם אומרים 'גוף', הכוונה היא רק לגוף שכאן למטה, הגוף הגשמי נמצא רק כאן.

[מה זאת אומרת שהמלכות היא ביחד עם יסוד?] המלכות נכללת ביסוד ביחס לז"א. המלכות עצמה היא פרצוף שלם, עם עשר ספירות משלה, שנקרא 'נוקבא דזעיר-אנפין'. זו המלכות שהפנימיות שלה היא כנסת-ישראל. היא צריכה לקבל את תוספת ההארה מזעיר-אנפין. עוד פעם, בתחילה יש מושג של 'עשר ספירות' בעולם האצילות. בעולם התיקון יש פרצופים, בדרך כלל יש חמשה פרצופים. הכתר הוא פרצוף, זאת אומרת, מה שקודם היה כתר כעת הוא פרצוף שלם. באמת ישנם כמה פרצופים, אבל נאמר פרצוף אחד – אריך-אנפין. חכמה עכשיו נעשתה פרצוף אבא; בינה – פרצוף אמא; וכל שש הספירות מחסד עד יסוד – כולן נכללות בפרצוף אחד שנקרא 'זעיר-אנפין'. וזו שקודם היתה מלכות בפני עצמה – כעת היא פרצוף שלם.

[גם לכתר יש פרצוף שלם?] בכל פרצוף יש כתר, לכל פרצוף יש את הכתר שלו. המלכות נבנית מהמלכויות של כל הספירות העליונות. מלכות דאצילות היא פרצוף שלם, מלכות דז"א היא מה שנכלל ביסוד דז"א ולכן היא לא נחשבת ספירה. לכן ז"א הוא רק בעל תשע ספירות ולא עשר. המלכות-דאצילות היא עכשיו פרצוף שלם – מה שאנחנו מכנים כעת כנסת ישראל – הפנימיות של המלכות של אצילות. הניצוץ של כל אחד הוא כביכול הארה או ניצוץ פרטי מתוך כנסת ישראל. אבל כנסת ישראל הכללית למעלה, או כנסת ישראל הפרטית – הניצוץ של כל אחד בתור יהודי – צריך לקבל מאבא – שבו שורה אור האין-סוף ממש – דרך המדות שנקראות ז"א, זעיר-אנפין. המצוות שמקיימים הן הפיתוח והתיקון של זעיר-אנפין, זהו המעבר להמשכת הגילוי, תוספת הגילוי מאבא לברתא. ברתא כאן היא פרצוף שלם וגם אבא הוא פרצוף שלם. המיוחד באבא הוא שבו שורה אור האין-סוף ממש, זוהי היחודיות של פרצוף אבא לגבי כל הפרצופים.

זהו הסוד שהסברנו בתחלה ש"נעוץ תחילתן בסופן". מתחלת הבריאה יש קשר בין תחלת הגילוי לסופו. התחילה נעוצה ויש בה כח נעלם מהתחילה שעובר לסוף, רק שצריך לעורר את הכח הנעלם, וההתעוררות נעשית על ידי הארה מאותו מקור, מאותו פרצוף אבא. [בזמן הגלות אין לז"א מוחין, אם כן, יוצא שעולם האצילות לא מתוקן?] כמו אצל אדם, ישנה אצלו לפעמים הסתלקות המוחין, לא שאין לא ראש. עולם התהו הוא אכן כמו אדם בלי ראש בגלל שהכל יחסית לאצילות הוא כמו פרצוף אחד ולא פרצופים שונים. מה שאין כן כאן, הוא כמו אדם שיש לו ראש אבל הסתלקו לו המוחין. כמו הסיפורים שיש על הבעל-שם-טוב או תלמידיו שפתאום לאחד קורת הסתלקות המוחין[יג]. [הסתלקות או קטנות?] יש כל מיני סוגים של הסתלקות ומשמעם שהוא חוזר לקטנות. כל אחד יודע בעצמו שיש לו מצבים של בהירות, שהכל בהיר אצלו – זה נקרא 'גדלות מוחין', ויש זמנים-תקופות של טשטוש ואטימות – טמטום המח וטמטום הלב – שנקראים הסתלקות המוחין.

אם כן, בדרך כלל כל המצב הגלות הוא של הסתלקות המוחין. לא שהוא מאבד את הראש לגמרי, אלא שהבהירות מסתלקת ממנו והוא נמצא במצב של קטנות. יכולות להיות כל מיני מדרגות של קטנות, בלי סוף. מסופר על הבעל שם טוב ותלמידיו, וגם על רבי נחמן יש סיפור כזה[יד], שהיו זמנים בהם ממש הגיעו לאפס, למצב של הסתלקות המוחין גמורה. אצל בן-אדם רגיל אין הדבר כך ובכל זאת אצל כל אחד ישנן עליות וירידות. זהו הכלל של כל ספר התניא, שכל יום הוא מחזור של עליה וירידה. השיא של המחזור הוא שעת תפילת שחרית. זהו אחד מהיסודות של ספר התניא, שהבינוני כל הזמן, כל החיים שלו, עולה ויורד. העליה היא בשחרית ואחר כך כל היום יש לו הסתלקות המוחין. אם הוא רוצה לשמור את המדרגה שלו בתור בינוני – אפילו כאשר המוחין מסתלקים ממנו – הוא צריך לשמור על הרשימו, על הרושם – מה שהוא קיבל בשעת התפלה[טו].

אם כן, מטרת כל המצוות היא להרחיב ולתקן את הכלים של ז"א.

וט' פעמים ט' [זוהי התכללות, שכל אחת כלולה מכולן] הוא פ"א

זאת אומרת, יש כאן ארבעה שלבים של גדלות או תיקון. המצב של תהו הוא רק שש – ו"ק, אבל בתיקון יש ארבעה שלבים. קודם כל, שבמקום ו יהיה כבר פרצוףשל תשע, כי הוא גם כולל מוחין. אם כן, השלב הראשון של התיקון נקרא 'המשכת מוחין' בכלל. השלב השני של תיקון נקרא 'התכללות'. 'התכללות' פירושה שכל אחד מגלה את השרש הנעלם של כולם. זאת אומרת, קודם גם כן היתה התכללות, אבל היא היתה נעלמת, לא גלויה. אם כבר יש ט פעמים ט, הכוונה שכל אחד מגלה את השרש של כולם בתוך עצמו.

איך זה מתבטא בבין אדם לחברו? כמו שהסברנו הרבה פעמים, "כל ישראל חברים"[טז] או "כל ישראל ערבים זה בזה"[יז], ואם אחד יכול לגלות את הקשר שלו או את השרש של הזולת בתוכו – היינו הקשר שיש בינו לבין כל אחד ואחד – זה נקרא 'התגלות ההתכללות'. אם הוא בודד, בינו לבין עצמו, מתעסק רק עם עניני עצמו – זה נקרא מצב של תהו שלא מגלה את ההתכללות, את השרש של כל אחד בתוכו עצמו. זהו שלב שני של תיקון – התגלות ההתכללות. במקום ט יש כעת ט פעמים ט.

אחר כך, השלב השלישי נקרא 'גוף'. גוף מהוה שלשה ממדים. זאת אומרת שה-ט הן כמו תיקון של קו. במקום שהקו יהיה של שש – עכשיו הוא של תשע, אבל זהו עדיין רק תיקון של הקו. אחר כך, התיקון השני שנקרא 'התכללות', הוא כבר שטח, לעשות מהקו שטח – ט פעמים ט – ריבוע. אחר כך, התיקון השלישי הוא כבר עובי, הממד השלישי, והוא כבר גוף, דהיינו שלכל אחד מ-ט פעמים ט שמהוים פא תהיה עכשיו פנימיות, אמצעיות וחיצוניות. אם כן, זהו כבר תיקון של שלשה ממדים. התיקון הרביעי נקרא 'ה חסדים' המגדילים את כל הפרצוף. מהו גידול? זמן. במשך הזמן הדבר מתפתח. אם כן, באמת השלב הרביעי הוא כמו הממד הרביעי – הזמן. הזמן פועל כל פעם תוספת גידול הפרצוף. זה מה שהוא כותב כאן.

השלב הרביעי – שלש שכבות של עובי

ובכ"א יש ג' כלים [הכוונה שצריכות להיות בכל אחד מהם ג שכבות של עובי:] פנימי אמצעי חיצון הוא רמ"ג

ט עצמה מהוה ג בריבוע, 3². אפשר לומר זאת אחרת בחשבון: מהו אם כן רמג? חזקה של 3. איזו חזקה של 3? חזקת 5, כי כל 9 הוא 3². כאשר 3² עצמו עולה בריבוע הוא כבר שוה 3⁴. אם נכפיל זאת עוד פעם אחת ב-3 הגענו כבר ל-3⁵. אם כן, תהו היה רק פעמיים 3 – 3 ועוד 3 –ששוה 6, אבל כעת הגענו ממצב זה למצב של 3⁵. זהו באמת הסוד האמתי להסביר שיש אחר כך ה חסדים שמטרתם להגדיל על ידם את הכל, להסביר מה המספר 5 (ה) עושה כאן.

ה חסדים המגדילים

לפי זה יהיה אפשר להבין את סוד המספר ה. הגענו עכשיו למצב של 3 פעמים 3, פעמים 3, פעמים 3, פעמים 3. אם כן, יש 5 פעמים 3 בהכאה. כנגד כל אחת מהחזקות הללו – 5 הכאות של 3 – צריך להיות חסד אחד לגדל אותם. זהו הסוד של אברהם. מתי הוא קיבל את ה-ה בשם שלו? כשהיה בן 99, כשהוא באמת התקרב לגיל 100 – שלימות. כל החסדים היו גם לצורך ההולדה, שהוא יוכל להוליד בקדושה. זאת אומרת, קודם הוא הוליד את הפסולת שלו – ישמעאל, אבל בכדי להוליד את הקדושה שלו – יצחק, היו נחוצות מצות ברית מילה ותוספת ה-ה בשם שלו – ה האיברים שכנגד ה החסדים המגדילים את כל הפרצוף. כמו שהרגע הסברנו, הענין הזה הוא כמו תוספת ממד או אחדות – יחוד הזמן והמקום. הוא היה צריך להשיג את היחוד האמיתי של זמן ומקום. זהו סוד תוספת ה-ה בשמו, בשם אברם, שהיא כנגד החזקות של המקום, המקום של הגוף שלו נעשה בסוד 3⁵.

הוספת ה-ה מתרחשת כאשר הוא מתקרב לשלימות הזמן, שכן 100 הוא מספר של שלימות הזמן, כמו שכתוב "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"[יח], וכתוב בחסידות[יט] שהפירוש הוא שהוא בטל מן ההעלם של המציאות התחתונה ומשיג את היחוד האמתי, כמו בקריעת ים סוף שכל אחד ואחד אמר "זה אלי ואנוהו"[כ] ומסבירים ששלשת ממדי המקום נקרעו. זהו אחד ההסברים העמוקים בחסידות: הסוד של קריעת ים סוף הוא שהמקום נקרע בכלל ונראה לעין-כל הממד הרביעי שכנגד האצילות. שלשת ממדי המקום עצמם הם כנגד בי"ע (בריאה-יצירה-עשיה), שמהוים את כל המציאות התחתונה, והחיבור של הממד הרביעי – ראיית האחדות האמתית בין הזמן למקום – נקרא גילוי אצילות בתוך בי"ע. זה מה שהיה בקריעת ים סוף, זה נקרא "זה אלי ואנוהו", וזה גם מה שהיה אצל אברהם כשהתקרב לשלמות 100 השנים שלו – הגיע לגיל 99 – אז הוא זכה לגילוי ה-ה שבתוך 3 בחזקת 5 (ה),לאחר שקודם היו לו רמג.

הוא ממשיך:

וה"ח המגדילים הם רמ"ח [הכל יחד שוה רמח])

אם כן, מה למדנו כאן? למדנו שהמצוות פועלות את הגדלת ותיקון פרצוף ז"א. מתי זה נרגש למטה? אם יש שמחה של מצוה. זאת אומרת, הקשר בין המצוה שאנחנו עושים למטה ובין התופעה הזאת, הסוד הזה, שקורה למעלה, נעשה על ידי השמחה-של-מצוה שנקראת "נר מצוה". בלי השמחה של מצוה התופעה הזאת באמת קורת, אבל אין שום קשר והרגשה שמקשרת בין האדם שמקיים את המצוה למטה לבינה.

לכן ע"י המצות נמשך אור העליון במלכות [אם כן, המצוות פועלות את הגדלת ז"א ותקונו, ואז האור יכול להמשך מאבא לתוך כנסת ישראל ולעורר את הכח הטמון בה מאז ומתמיד, הכח הנעלם שהוא קל לכלות באור האין-סוף שנקרא "נר הוי' נשמת אדם"] לפעול ההעלאה דנר הנשמה כנ"ל [ההעלאה של נר הנשמה יכולה עכשיו להתרחש על ידי ההקדמה של "נר מצוה".]

ג.     תשוקת הכליון – סוד האשה

התעלות הבעל לאיש

מסביר רבי הלל עוד בסוגריים:

(וע' בסידור במאמר למען תזכרו שבק"ש מבואר שם בביאור היטב איך שכנסת ישראל נק' אשה

כנסת ישראל היא סוד האשה; ז"א שעכשיו הסברנו הוא סוד הבעל של האשה; והאיש הוא באמת הסוד של אבא. כתוב שלעתיד לבא לא נקרא לה' בשם 'בעלי' אלא בשם "אשי'"[כא], על דרך הסוד שכתוב ש"ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[כב]. זאת אומרת, ה-ו – בעלה של ה – האשה – לא ימשיך הארה רק מאבא, אלא כל אור אבא יתגלה בזעיר-אנפין (ה-ו), ו יאיר בעוצמת ה-י, ואז י-הוה יהיה כמו י-היה. לכן כתוב "ביום ההוא יהיה". כאשר ה-ו מאירה בבחינת ה-י היא נקראת 'איש', כי האיש – כמו שנקרא תכף – הוא אש-י ואשה היא אש-ה בקבלה. לשניהם יש אש, רק שהאשה היא בסוד אש-ה והאיש בסוד אש-י.

סוד אלישבע ובת-שבע

מובא במדרש שהאשה הכללית ביותר בעם ישראל בדור המדבר, כשעם ישראל יצא ממצרים –שהיא כביכול הציר שמחבר את כל מה שהתרחש ביציאת מצרים (היא מוזכרת בפרשת השבוע) – היא אלישבע אשת אהרן – "אלישבע בת עמינדב אחות נחשון"[כג]. כאן מדברים על כך שאהרן הוא ה'שושבינא דמטרוניתא'. כתוב שכל הזכות של אהרן וכל זכות הכהונה בכלל הוא בזכות אלישבע אשתו. עד כדי כך שהאבן-עזרא מסביר[כד] שהסיבה העיקרית לכך שאהרן זכה להיות הכהן ולא משה היא אשתו. זאת אומרת, הזווג בין אהרן ואלישבע הוא זווג יותר מושלם מהזווג של משה וצפורה ולכן הכהונה היא בזכותה. הכהונה היא סוד האהבה והברכה לברך את עם ישראל, הכח לשרת את ה' בתור השליחים של כל עם ישראל, שכל אלו תלויים באהבה, 'ברחימותא' – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[כה] – אין עבודה כעבודת האהבה של הכהן, גם בבית המקדש וגם בברכת העם, בההעלאה והמשכה. כל אלו נעשים על ידי הכהן, והכל בזכות הזווג של אהרן ואלישבע שמוזכרת פעם ראשונה בפרשת השבוע.

אפשר לחשוב שהיום הכי גדול מבריאת העולם ועד ביאת משיח הוא יום מתן-תורה, אבל במדרש[כו] כתוב שהכי גדול היה יום הקמת המשכן בראש חדש ניסן בשנה השניה ליציאת מצרים. היום הזה הוא היום השמיני למילואים, בו הוקם המשכן, והוא היום הכי גדול מבריאת העולם עד ביאת המשיח. המדרש אומר שעיקר השמחה באותו יום – השמחה היא כמו "נר מצוה" כאן – התרכזה בדמותה של אלישבע. כביכול היא זו שכוללת את כל המתרחש ביום הכי גדול מאז בריאת העולם. למה? בגלל שהיא אשת הכהן הגדול, היא הגיסה של המלך והיא אחות הנשיא שהקריב את הקרבן שלו באותו יום. יום הקמת המשכן חל ביום הקרבן של נחשון, אם כן, אח שלה הוא הנשיא של שבט יהודה שמקריב את הקרבן הראשון לחנוך את חנוכת המזבח באותו יום, וגם הבנים שלה היו סגנים והנכד שלה היה משוח מלחמה – פינחס. המדרש אומר שהיא היתה המרכז של כל המתרחש ביום הכי גדול מבריאת העולם. ובאמת, המדרש ממשיך ואומר שהשמחה היתה כל כך גדולה עד שבסוף היא נשברה קצת, בגלל ששני הבנים שלה גם נפטרו באותו יום. אבל היא היתה המרכז של כל האור שמתגלה ביום הכי גדול מבריאת העולם עד ביאת המשיח. היא קשורה לכולם, היא אשתו של הכהן הגדול; הגיסה של משה רבינו, הגואל; אחותו של הנשיא הכי חשוב מכל הנשיאים – נחשון; אמא של הסגנים; והסבתא של משוח-המלחמה.

יש בקבלה רבות בסוד אלישבע, אשה מאד חשובה, אבל מה שקשור לעניננו הוא שהכח שלה, שהוא כח כללי בכל עם ישראל, הוא לחבר את שתי המדרגות שאמרנו – בעל ואשה. היחס של הקב"ה לעם ישראל או שהוא בזמן הזה יחס של בעל, מה שנקרא יחוד וה של שם הוי', או שהוא יחס של איש – המשכת הגילוי של אבא. כמו שהוא תיכף יסביר, הגבורות מהכתר שבפנימיות אבא הן שמעוררות את הכח הנעלם של כנסת ישראל לכלות אל ה' והן הנקראות 'איש'. זה נרמז גם באותיות של השם אלישבע, כתוב שאלישבע הוא צירוף אותיות איש-בעל. השם שלה מחבר את שתי המלים האלה. האבן-עזרא – כמו שהזכרתי קודם – כותב כאן שעיקר הזכות של אהרן להיות הכהן (מה הכוונה להיות כהן? שכתר הכהונה ימשך ממנו לצאצאיו לתמיד ולנצח) היה בזכות אלישבע. אלישבע היתה הכי מיוחסת בעם ישראל והזווג בינה לבין אהרן היה הכי מושלם, זאת אומרת, היתה בו הכי הרבה אהבה וקרבה פנימית וחיצונית ביחד. בזכות זה הוא זכה להיות הכהן הגדול.

[יש קשר בין אלישבע לבין מה שכתוב שבאחרית הימים "והחזיקו שבע נשים באיש אחד"[כז]?] אולי זו אלישבע. יש שתי נשים חשובות בתנ"ך שיש להן אותיות 'שבע' בשמן – אלישבע ובת-שבע. כתוב בקבלה[כח] ובכתבי האריז"ל[כט] שאלישבע היינו החסדים שבשבע, שבמלכות, לכן תחלת השם הוא 'אלי', שכן אל הוא שם החסד, כמו בפסוק "חסד אל כל היום"[ל]. לעומתה, בת-שבע נקראת כך על שם הגבורות שבמלכות, כמו שלמדנו במאמר הקודם שלמדנו כאן[לא], שלמלכות יש כל מיני גבורות והיא מקבלת גם חסדים והיא עצמה בת השבע – הספירה השביעית, כמו שבת[לב]. אם כן, אלישבע הוא סוד החסדים שבמלכות, האהבה שבמלכות, ובת-שבע היא בסוד הגבורות שבמלכות. אם כן, באמת מלכות דוד – מה שנקרא "כתר מלכות"[לג] – נמשכה על ידי בת-שבע; "כתר כהונה" נמשך על ידי אלישבע; ו"כתר-תורה", הכתר השלישי, אינו נמשך לזרע מסוים, אלא התורה היא הפקר – כך כתוב, היא מונחת בפני כל אחד[לד]. כשמשה רבינו הוריד לנו את התורה הוא לא המשיך אותה רק לזרעו אחריו. בגלל שהוא היה פרוש מהאשה ממילא מה שהוא גילה לא נמשך, אלא נשאר לכולם, רשות הרבים. המשכת כהונת אהרן לזרעו נמשך בזכות אלישבע. בזכות אלישבע נמשך כתר הכהונה לדורותיו של אהרן. זכיתו של דוד בכתר-מלכות היתה בזכות בת-שבע, עליה כתוב שהיא בת-זוגתו מששת ימי בראשית – רק שהוא חטא בזה שהוא הקדים את השעה, אבל היא בת הזוג שלו[לה]. בזכותה נמשך כתר המלכות שלו גם כן לדורותיו. זהו ענין אלישבע ובת-שבע.

שלש מדרגות באשה – "לו", "עזר", "כנגדו"

ע"ש אש ה' שהיא רשפי האש התשוקה בכנס"י לעלות למעלה בעצמות אא"ס ועל שם זה נקרא כלה וגם נר הוי' ולזאת נק' אשה כי מאיש לקחה זאת

כשהקב"ה רואה שהאדם בודד הוא אומר "אעשה לו עזר כנגדו"[לו]. על פי פשט חושבים שיש כאן שתי מדרגות, כמו שחז"ל אומרים – "זכה – עוזרתו, לא זכה – כנגדו"[לז], לפי הזכות של האיש. בפנימיות מסבירים[לח] שאם הוא לא זכה היא "כנגדו" בשביל לזכות אותו, זה התיקון שלו. אם הוא 'זכה' – היא עוזרת לו, ואם הוא 'לא זכה' היא כנגדו בשביל לבטל את הישות שלו. זכיה פירושה זיכוך, זיכוך נקרא 'בטול היש'. אם הוא לא זכה, לא הזדכך מספיק, התיקון שלו הוא שדוקא האשה תהיה כנגדו בשביל לבטש את הישות שלו. אם ה'לא-זכה' זוכה – הוא יזכה להבין זאת, והוא יזכה לקבל זאת בשמחה. אחר כך באמת המצב ישתפר לגמרי. אם הוא לא-זכה שבלא-זכה, הוא לא זכה אפילו ל'לא-זכה' שלו – הוא לא יבין מה שקורה אתו ויכול להיות קרע חס ושלום. אבל אם הוא 'לא זכה' – בכל אופן, איך שלא יהיה, ה'לא זכה' מתקן אותו.

אלו הן שתי מדרגות. אבל באמת כתוב בפנימיות יותר מזה, שישנה מדרגה שלישית של אשה שמרומזת במלה "לו" של "אעשה לו עזר כנגדו". ישנו מקום אחר בתורה – ספר דברים, פרשת שופטים, לגבי מצות צדקה – שכתוב שצריך לתת לעני את כל "מחסורו אשר יחסר לו"[לט]. ישנן הרבה מלים מיותרות בפסוק זה ועל כל מלה מיותרת חז"ל דורשים[מ] איזושהי דרשה מה היא באה לרבות. כל המלים האחרונות – "אשר יחסר לו" – לכאורה מיותרות, שהרי כבר היה כתוב "די מחסורו", למה צריך לכתוב "אשר יחסר לו"? על כל מלה דורשים משהו, ועל המלה "לו" – ורש"י מביא זאת בחומש[מא] – דורשים "זו אשה". זאת אומרת שיש עני שהוא עני בכך שאין לו אשה, וכוונת דרשת המלה "'לו' – זו אשה" היא למצוה להשיאו אשה. אם כן, שדכן, אם הוא שדכן אמתי וטוב באמת, מקיים את המדרגה הכי גבוהה של צדקה, שיש אדם עני בזה שאין לו אשה והוא מקיים "אשר יחסר לו" – לעשות לו שידוך מתאים. כך חז"ל דורשים. בכל אופן, איך אנחנו יודעים ש"לו" היינו אשה? תשובה לכך כתובה בפירוש בגמרא – לומדים זאת ממה שכתוב "אעשה לו עזר כנגדו". ישנה גזרה-שוה בין שני הפסוקים האלה, בין הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו" לבין הפסוק "אשר יחסר לו". מכאן לומדים שהאשה נקראת "לו".

שלש המדרגות כנגד צדיקים-בינונים-רשעים

זאת אומרת שישנה מדרגה שלישית. אם יש אשה שהיא "לו", אשה שהיא "עזר" ואשה שלישית שהיא "כנגדו" – כעת יש שלש מדרגות של אשה והמדרגה השלישית היא "לו". הרי כולנו אשה ביחס לקב"ה. זה מה שלומדים כאן, שכל עם ישראל נקראים 'אשה', כנסת ישראל. וכמו שכתוב בתניא[מב], יש צדיקים, בינונים ורשעים. הרשעים צריכים להיות בעלי-תשובה ואז הם יהיו אפילו יותר גבוהים מהצדיקים[מג]. המדרגה השלישית לגבי אשה נקראת "לו", ומרמזת ל-לו צדיקים שיש בכל דור[מד]. מה פירוש המלה "לו" על פי פשט? "לו" היינו מסירות כל כך מושלמת עד שאין שום הזדהות-עצמית כלל – כולה "לו". זהו בכלל הרמז הכי פשוט לסיבה שיש לו צדיקים בכל דור. הצדיק הוא מסור, הביטוי בחסידות הוא "מסירה ונתינה גמורה" לה'. האשה מסורה ונתונה לגמרי לאיש עד כדי כך שאין לה שום מציאות נפרדת בכלל. זהו "לו". אחר כך יש "עזר", זאת אומרת שיש שנים ואחד עוזר לשני. ביחס לנשמה המדרגה הזאת נקראת 'בינוני', שיש שני מציאויות ואחת עוזרת לשניה. הרשע נקרא "כנגדו". על ידי התשובה שלו ה"כנגדו" באמת עולה יותר גבוה מהכל כשהוא יחזור בתשובה.

שלש המדרגות כנגד שלש פעמים "זאת"

כיוון שיש כאן שלש מדרגות – לכן אחר כך כתוב שלש פעמים "זאת". שלש הפעמים "זאת" שכתובות אחר כך הן כנגד שלש המדרגות "לו", "עזר", "כנגדו". כנגד "לו" כתוב "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי"[מה]. למה הוא כנגד "לו"? כי "עצם מעצמי ובשר מבשרי" מורה על כך שכולה "לו", הם אחד גמור. אחר כך כתוב "לזאת יקרא אשה"[מו], וזה כבר מורה על מציאות בפני עצמה של "עזר" שכנגד. אבל בכל זאת לא מודגש כאן עדיין שום ריחוק ביניהם, אלא רק שהיא מציאות – "לזאת יקרא אשה". אחר כך כתוב "כי מאיש לֻקחה זאת"[מז], שזה כבר מורה על פירוד או ריחוק מסוים, והיא כבר כנגד המדרגה השלישית. אם כן, יש שלש מדרגות של "זאת"[מח].

מכאן משמע שגם בצדיקים יש שתי מדרגות, יש מדרגה שנקראת "עצם מעצמי" ויש מדרגה שנקראת "בשר מבשרי". שתי המדרגות האלה הם כמו חסידי חב"ד וחסידי ברסלב. מוחין נקראים 'עצם' – "עצם מעצמי", חב"ד, בה המדרגה הכי גבוהה נקראת 'עצמי'; וברסלב היינו "לב בשר"[מט], כך חסידים אומרים. יש מדרגה אחת שנקראת "עצם מעצמי", להיות 'עצמי', זהו ענין עמוק, זהו השיא של חסידות חב"ד; ויש מה שנקרא "התפעלות חיי בשר" שכנגד "בשר מבשרי". אלה הן שתי מדרגות של "לו". [בקונטרס ההתפעלות כתוב שהבשר הוא לא זה שהכי בטל.] זו התפעלות לה', הארה של הנפש האלקית בגוף שלכן היא נקראת על שם הגוף, רק שהוא לא מרגיש אותה בפני עצמה – זה מה שהוא מסביר שם. הוא לא היה ברסלב, הוא היה חב"דניק, זה פשוט... הוא אומר שם שעד שבאה חב"ד כל ההתפעלות היתה "חיי בשר". הוא אומר בפירוש שכך היה מהבעל שם טוב עד אדמו"ר הזקן, כל ההתפעלות היתה מה שנקרא "התפעלות חיי בשר". החידוש של אדמו"ר הזקן היה שיכולה להיות התפעלות עצמית בנפש האלקית שנקראת "חיי אלוה". זהו ענין עמוק, על כך מדבר הקונטרס של הרבי האמצעי שנקרא 'קונטרס ההתפעלות'.

אם כן, יש שתי מדרגות של "לו" – "עצם מעצמי ובשר מבשרי". אחר כך, הבינוני נקרא "לזאת יקרא אשה", ובעל התשובה – הרשע שצריך להיות בעל תשובה – נקרא "כי מאיש לקחה זאת". אפילו ש"כי מאיש לקחה זאת" – בכל זאת נרמז שיש לו כח כל הזמן לחזור בתשובה שנקרא "מאיש", כמו שהוא יסביר תיכף. "מאיש" מרמז לכח הנעלם שיש לכל יהודי להתעורר. דוקא במשפט השלישי מודגשת המלה "מאיש", להורות שבכל מצב של ריחוק יש את ה"מאיש" בתוך הנשמה. ה"איש" הוא אש-י – הגבורות של אבא שטמונות בתוך כנסת ישראל ובתוך כל ניצוץ אלקי בפרט, שהן הכח לכלות אל ה'. רק שצריך לעורר זאת, צריך לעורר את הבחינה שנקראת "מאיש".

עוד פעם, כתוב שלש פעמים "זאת", רק שבפעם הראשונה והשלישית כתוב "זאת", ובפעם האמצעית כתוב "לזאת". "זאת הפעם עצם מעצי ובשר לבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת", אם כן, הסדר הוא "זאת", "לזאת", "זאת". בינתיים אין לאשה הזאת שם אחר, רק יותר מאוחר בתורה כתוב שהיא קבלה את השם שלה – 'חוה'. בינתיים אין לה שם, אבל יש רמז לשם שלה גם כן במלים הללו על פי גימטריא-קבלה: כמה שוות שלש המלים זאת-לזאת-זאת? 1254. השם שלה הוא חוה, אם כן נראה אם המספר שלה מתחלק ל-חוה, 19. כמובן שיש סיכוי של 1 חלקי 19 שהמספר הזה יתחלק ב-19, זאת אומרת, אין זה פשוט כלל. שלש המלים שוות בדיוק 66 פעמים חוה. מה שוה 66? גם המספר 66 צריך לרמז על שלש המדרגות שהתחלנו בהם – זאת-לזאת-זאת שכנגד צדיק-בינוני-רשע. חוץ מזה ש-66 שוה 3 פעמים 22 – 22 אותיות, כתוב בקבלה[נ] ש-3 פעמים 22 הוא הממוצע של 3 מדרגות הזמן – היה-הוה-יהיה (היה שוה 20, הוה שוה 16, יהיה שוה 30), והממוצע שלהם הוא 3 פעמים 22.

שלש המדרגות כנגד עבר-הוה-עתיד

הסברנו כבר פעם, לפני כמה חדשים כשהתחלנו ללמוד את ספר התניא, ששלשת הזמנים האלה הם כנגד צדיק, בינוני ורשע. הבינוני של התניא נקרא 'זמן הבינוני' שהוא ההוה – מי שזוכר. מה שאין כן, מי שקשור לעבר נקרא רשע, לכן עבר הוא מלשון עבירה, מי שמתקן את העבר הוא בעל-התשובה. לכן גם אנחנו נקראים עִבְרִים, כמו "אברם העברי"[נא], שיכול לתקן למפרע את העבר. כתוב[נב] שרק יהודי יכול לשנות את העבר בתשובה שלו. גם אינו-יהודי יכול לעשות תשובה, אבל אינו יכול לתקן למפרע, הוא יכול לתקן רק מכאן ולהבא. לשנות ממש את העבר – זהו הכח של היהודי בלבד. לכן בעבר יש משמעות גם לחיוב וגם לשלילה – עבר לשון עבירה – רשע, וגם לשון עברי – מה שכולנו עברים שמדברים בעברית – שיש בכך גם את הכח לתקן ולשנות למוטב את העבר עד ש"זדונות נעשות לו כזכויות"[נג] ממש. זהו העבר. אותיות העתיד – אותיות אית"ן כמו שהסברנו (מי שזוכר) – האותיות שמשמשות לעתיד לבא – הן בחינת הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[נד], שבהוה של הצדיק מתגלה מעין עולם הבא, הוא חי בעתיד. עוד פעם, הרשע הוא מי שחי בעבר ובעל התשובה בכחו לשנות את העבר; הבינוני הוא מי שחי רק בהוה, המלה 'בינוני' בדקדוק נקראת 'זמן בינוני' – זמן ההוה; והצדיק הוא מי שחי כבר בעתיד, ההוה שלו הוא כבר העתיד.

אם כן, "לו" הוא כנגד העתיד, "עזר" הוא כנגד ההוה ו"כנגדו" הוא כנגד העבר. בהתאם לכך יש גם זאת-לזאת-זאת ששוה חוה – השם שלה – פעמים שלש המדרגות הללו – שלש הזמנים היה-הוה-יהיה שכנגד שלש המדרגות שלה. "זאת הפעם עצם מעצמי" כנגד העתיד; "לזאת יקרא אשה" כנגד ההוה; ו"כי מאיש לקחה זאת" כנגד העבר כמו שעל פי פשט המלים האלה הן לשון עבר.

"לו", "עזר", "כנגדו" – דוקא בארץ ישראל

[האם יש איזשהו הבדל בין ישראל לחוץ לארץ לגבי הענין הזה?] ישראל היא "נחלת הוי'"[נה], כאן יש סגולה להיות הרבה יותר טוב, רק שצריך להשתמש בסגולה הזאת. דברנו על כך גם בשבוע שעבר[נו] – כשיהודי נמצא כאן הוא נמצא ב"פלטין של מלך"[נז] ואם הוא נמצא בחוץ לארץ הוא כמו אשה שרחוקה ממקום בעלה, מהבית. זאת אומרת, כל המדרגות של אשה הן כמו "אשה שהלך בעלה למדינת הים"[נח] – הגלות, ריחוק גמור. בארץ ישראל יכולות להיות כל שלש המדרגות האלה. אשה שנמצאת בבית – או שהיא עושה צרות לבעלה בבית – זה נקרא "כנגדו", או שהיא עוזרת לבעלה בבית, או שהיא מסורה עד כדי כך שהיא מתאחדת לגמרי עם בעלה בתוך הבית. אם כן, באמת כל שלש המדרגות הללו שיכות כאשר האשה נמצאת בבית, הבית הוא ארץ ישראל, ה"פלטין של מלך".

ד.    סיכום ארבעת השלבים בהמשכת האור במלכות

המשכת ההארה על ידי מצוות

כל זאת מובא בכדי להרחיב כאן את מה שהוא אומר שאשה נקראת אש-ה על שם "כי מאיש לקחה זאת" –

בחי' אש יו"ד שהוא בחי' גבורות שבחכמה עילאה כו'.

הוא אומר שאיש הוא הגבורות. בלשון הקבלה הגבורות הללו נקראות "בוצינא דקרדוניתא"[נט], גבורה דעתיק, שקודם מתלבשת בחכמה-סתימאה דאריך ואחר כך מאירה גם בחכמה-עילאה דאצילות[ס]. זהו סוד האיש בכל מקום – גבורות שבחכמה עילאה. במלכות, בכנסת ישראל, טמון מאז ומתמיד הכח שנקרא "אבא יסד ברתא" וגם נקרא – כמו שהוא הסביר קודם – "נעוץ תחילתן בסופן". רק שצריך להמשיך תוספת גילוי מאבא בשביל לעורר זאת. המשכת תוספת הגילוי תלויה בתיקון המעבר, תיקון המעבר הוא סוד זעיר-אנפין בקבלה והוא תלוי בקיום המצוות. המצוות הן אלה שמרחיבות את הכלים של ז"א.

אך איך יומשך אוא אין סוף דלאו מכל אינון מדות כלל במלכות [עוד פעם, הרי אור אין סוף שורה בחכמה דוקא וצריך להמשיך אותו למלכות שהיא כבר "ראש לשועלים"[סא]. זאת אומרת, היא יורדת ונעשית הראש של העולמות התחתונים, להוות, להחיות ולקיים את הנבראים הנפרדים ממש. אם כן, איך אפשר להמשיך מאור האין-סוף ממש אל תוך מלכות דאצילות?] לזאת הוא ענין עשיית המצות שהם רמ"ח איברים והם נעשים בחי' כלים לאור העליון הנמשך מחכמה עילאה ועל ידם יומשך האור במלכות והמשכה זאת הוא מלמעלה למטה

זאת אומרת, כאשר מרחיבים את ז"א, יכול אבא להתגלות בתוכו בגלל שאז ז"א נקרא 'מה'. אבא הוא כח-מה, חכמה אותיות כח-מה. יש פסוק במשלי[סב] שאומר "מה שמו ומה שם בנו", "שמו" הוא שמו של האבא – כח-מה – ו"שם בנו" היינו זעיר-אנפין[סג]. המלכות, אנחנו, עם ישראל, נקראים 'בת'. אם כן, פירוש הפסוק "מה שמו ומה שם בנו" הוא שצריך להמשיך את ה-'מה' שבחכמה שתאיר גם בזעיר-אנפין, שגם זעיר-אנפין יהיה מה, יהיה אדם, ואז קוראים לו גם בקבלה 'אדם העליון', שחכמה היינו כח-מה והזעיר-אנפין נקרא בכלל שם 'מה' בקבלה. דרך אגב, גם המלכות נקראת שם 'מה' הרבה פעמים בכתבי האריז"ל[סד], אבל כל הסוד של ההמשכה הזאת הוא של המשכת גילוי שם 'מה' שנמשך מאבא לז"א על ידי תיקון הכלים של ז"א.

התפתחות מושלמת מגלה את הבטול האמתי

בלשון פשוטה: תיקון כלים הינו בטול. אפשר לחשוב שככל שיש פחות כלים – יש יותר בטול, כמו דבר שאינו מפותח, אבל כאן אנחנו אומרים בדיוק ההיפך. אפשר היה לחשוב לגבי מה שהסברנו קודם על התפתחות הכלים – ט פעמים ט – שככל שישנם יותר כך יש פחות בטול, יש יותר כלים. אבל באמת – כמו שהסברנו גם במאמר 'החלצו' שלמדנו בקיץ – אין הדבר כן, אלא ההתפתחות עצמה כאשר היא מושלמת דוקא – היא זו שמגלה את הבטול האמתי, 'מה'. כאשר על ידי המצוות ישנה התפתחות שלימה נמשך  ה'מה' מאבא לז"א ואחר כך מאיר במלכות לעורר את הכח הנעלם בה לכלות אל אור האין-סוף ממש.

ועי"ז נפעל במלכות גילוי רשפי אש [ברגע שהאור מאיר במלכות ומעורר את הכח הנעלם בה, היא עוברת למצב של כלות הנפש ורשפי אש לכלות באור האין-סוף] בבחי' העלאה מלמטה למעלה הנק' אש ה' [זאת אומרת, על ידי שמעוררים את ה"מאיש" – הגבורות שבאבא שגם הן אש – שיאירו במלכות היא נעשית אשה, אש-ה. אש היינו תשוקה לכלות אל אור האין-סוף ממש בגילוי.] וכמו כל אתעדל"ת שהוא בחי' העלאה [בנפש אתערותא דלתתא נקראת 'העלאה'] צ"ל מתחלה אתדל"ע לפעול אתדל"ת יעוי"ש היטב כו' [כל זה קיצור של מאמר שהוא מצטט מסידור עם דא"ח של אדמו"ר הזקן בו הוא מסביר את הסוד של איש ואשה – אש-י ואש-ה.] וד"ל).

סיכום והקבלת ארבעת השלבים לארבעת אותיות שם הוי'

אם כן, מה יוצא מכאן? כאן הוא מסביר שלש מדרגות, אבל ישנה גם כן מדרגה נוספת-רביעית. כדי לעשות מכל המדרגות התבוננות, מבנה שלם, צריך לסכם את המדרגות שהוא מסביר כאן. קודם הוא אומר שצריך להיות "נר מצוה" ועל ידי מצוות עושים כלים לז"א – רמ"ח מצוות, "רמ"ח איברים דמלכא"[סה]. זה דבר אחד. אחר כך יש את הנפעל מפעולת המצוות. יש פסוק שאומר "פעֻלת צדיק לחיים""[סו], פסוק במשלי. כמו כל פסוק בתורה יש עליו הרבה פירושים ו"שבעים פנים לתורה"[סז], אבל לעניננו הפירוש הוא כך: פעולת הצדיק היא זו שמאפשרת לחיים לרדת. החיים הם שיורדים מאבא, "החכמה תחיה"[סח], כל אור שיורד מאבא הוא סוד החיים. צדיק נקרא על שם הצדקה, על פי פשט צדיק הוא מי שעושה צדקה עם הבריות. צדקה היא המצוה הכללית בחז"ל[סט] שכוללת את כל המצוות. אם כן, "פעלת צדיק" – צדקה על פי פשט – כוללת את כל רמ"ח מצוות-עשה שכתוב שהן "רמ"ח איברים דמלכא". היא זו שמאפשרת את המשכת החיים שנקראת "פעלת צדיק לחיים".

כעת נפרש זאת אפילו קצת יותר עמוק: הפעולה שאנחנו עושים למטה מתקנת את הצדיק למעלה. זעיר-אנפין נקרא 'צדיק' והתהו נקרא 'צדי'. יש את האות צדי"ק וכתוב בכתבי האריז"ל[ע] שבעולם התהו היא נקראת 'צד"י'. האות צדי"ק באל"ף-בי"ת היא האות ה-חי, סוד החיים. באל"ף-בי"ת ישנן כב אותיות, האות מספר חי היא צדי"ק. "ועמך כלם צדיקים" – יש ענין לתת חי מטבעות לצדקה[עא], נתינת צדקה פועלת את התעוררות הצדיק. הצדי"ק היא האות ה-חי באל"ף-בי"ת. בעולם התהו הצדי"ק נקראת צד"י בלי ק בסוף, למה? כי 'צדי' בארמית הוא התרגום של "תהו". כתוב "והארץ היתה תהו"[עב] והתרגום[עג] הוא "צדיא", צדי. התוספת של ק מורה על תוספת ריבוי הכלים בעולם התיקון כי היא עולה י פעמים י. אם קודם דברנו על 9 פעמים 9, ק היא גם כן שלימות התכללות של ריבוי הכלים שנוספים בעולם התיקון, שעל ידם הצד"י נעשית צדי"ק.

אם כן, הפירוש העמוק יותר הוא ש"פעלת צדיק לחיים" פירושה שהפעולה עצמה מתקנת את הצדיק. על ידי שהיא מתקנת את הצדיק למעלה יכולה להיות המשכת חיים מלמטה למעלה. המשכת החיים היינו אור מאבא שיורד לעורר את המלכות – כנסת ישראל בכלל וכל יהודי בפרט – להיות אשה לה'. להיות אשה לה' פירושו לגלות את האש-ה – ההתלהבות, כלות הנפש והתשוקה לכלות באור האין-סוף.

אם כן, השלב השני הוא המשכה מאבא לברתא שנקראת אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא. אחר כך, השלב השלישי הוא האתערותא דלתתא עצמה. עד כאן הכל נעשה על ידי אהרן. המדרגה הרביעית שנקראת 'מתן תורה' – שהיא כבר ענינו של משה רבינו כמו שהוא יסביר בהמשך – והיא כבר המשכת אור מעצמות אבא בפנימיות ממש. לא רק המשכה בבחינת מקיף לעורר את האתערותא דלתתא, אלא המשכה בבחינת פנימיות ממש – שזוהי האתערותא דלעילא שלאחר האתערותא דלתתא. זוהי הפעולה של משה – שושבין המלך. זאת אומרת, כל שלש המדרגות שיכות לאהרן שושבין המלכה, הכלה. לבסוף, אחרי שיש איזושהי התעוררות מלמטה, מתגלה מדרגת משה רבינו ואז בא משה רבינו ומגלה את עצמות אור האין-סוף בפנימיות ממש.

ארבע המדרגות הללו – כמו כל ארבע מדרגות – הן כנגד ארבע אותיות שם הוי', מלמטה למעלה, כך צריך להתבונן. כל המצוות נקראות 'מצוות המלך', מקיימים מצוות בגלל שהמלך אמר לקיים – "שום תשים עליך מלך"[עד] – קיום המצוות. כל המצוות הן עבודה בבחינת המלכות. מה שקורה אחר כך – המשכת ההארה מאבא לברתא – הוא בסוד ה-ו של שם הוי'. כל המשכה היא בסוד ו – מלמעלה למטה, המשכה בבחינת אתערותא דלעילא שלפני האתערותא דלתתא, לעורר את המלכות מלמטה. ההתעוררות של "רשפי אש שלהבתיה"[עה] – אפילו שהיא במלכות – היא כנגד ה עילאה של שם הוי'. ה עילאה של שם הוי' היא האשה ממש – אש-ה, יסוד האש. סוד האש הוא ה עילאה שבשם, האש היא בחינת אתערותא דלתתא. כל זה נעשה על ידי אהרן. אחר כך, המשכת העצמות בפנימיות שנקראת 'מתן תורה' שנעשית על ידי משה – שושבין המלך – היא כנגד ה-י של שם הוי'. גם כאן, זוהי המשכה בפנימיות המלכות, אבל זוהי מדרגת ה-י.

י  ההמשכה עצמית של אתערותא דלעילא שאחרי האתערותא דלתתא בפנימיות ממש

ה  אתערותא דלתתא עצמה

ו  המשכת הארה שלפני אתערותא דלתתא

ה  תיקון כלים

אם כן, יש כאן התבוננות של ארבע מדרגות: תיקון כלים; המשכת הארה שלפני אתערותא דלתתא; אתערותא דלתתא עצמה; ואחר כך ההמשכה העצמית של אתערותא דלעילא שאחרי האתערותא דלתתא בפנימיות ממש. ארבעת המדרגות הללו בהתבוננות הן כנגד ה-ו-ה-י. זה מה שהוא מסביר כאן.