פלח הרימון – ד"ה "מאי חנוכה" (ח"ה)

כ טבת – שיעור נשים

פרק ג

שמחה של מצוה בארץ ישראל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    "שכר מצוה – מצוה"

"נר מצוה" – האור שמאיר מהמצוה

אנחנו לומדים על נר מצוה. נר מצוה הוא השמחה של מצוה. בפרק הקודם תיארנו את כל המדרגות שיש בגן עדן ואת כל הגילוי העצמי שיש בו, ואמרנו שבכל זאת השמחה-של-מצוה בעולם הזה עולה על כולנה. זה נקרא "נר מצוה"[ב]. המצוה היא גוף שלם של מעשה המצוה, והנר, האור שמאיר מהמצוה, הוא השמחה של מצוה. זה מה שהוא כעת מתחיל להסביר בתחילת פרק ג במאמר:

ג. אך עיקר ענין נר מצוה הוא האור של גוף עשיית המצות [האור שמאיר מגוף מעשה המצוות שאנחנו מקיימים למטה, בעולם הזה] (שהוא עצמות ומהות האור הנתוסף למעלה בי"ס דאצי' עצמם כו')

זהו לא "מעשה ידיך"[ג]. כמו שראינו בפעם הקודמת, זהו אור שמאיר מאצילות אל תוך גן עדן. האור שמאיר מאצילות אל תוך גן עדן הוא רק הארה מהתוספת שמתווספת למעלה על ידי המצוות שאנחנו מקיימים למטה. כשיהודי מקיים מצוה למטה הוא גורם כביכול שה' יתברך גם מקיים את המצוה למעלה. המשמעות של עשיית המצוה למעלה היא הוספת אור באצילות, בעולם האלקי כביכול. מהאור שמתוסף באצילות מאירה הארה נוספת בגן עדן לנשמות שבגן עדן. אבל בעולם הזה מאיר כל האור כמו שהוא מתווסף באצילות ולא רק הארה שמאירה מאצילות אל תוך גן עדן. זוהי השמחה של מצוה, נר מצוה.

עולמות-נשמות-אלקות ב"שכר מצוה – מצוה"

והוא הנמשך [האור הזה, כמו שהוא מתוסף למעלה ממש באצילות – לא מה שמאיר רק בגן עדן – הוא זה שנמשך] ומתלבש בגשמיי' המצוות הנעשי' בעה"ז דייקא [רק בעולם הזה הוא מאיר] וזהו שכר מצוה הוא מצוה עצמה (מ"ב פ"ד דאבות)

כמו שכתוב כאן בסוגריים, הענין הזה הוא על פי משנה ב בפרק ד בפרקי אבות, שם כתוב "שכר מצוה – מצוה". כמו כל דבר בתורה יש הרבה פנים-פירושים לכל פסוק ולכל מאמר חז"ל, ובכללות יש שבעים פירושים – "שבעים פנים לתורה"[ד]. אבל על פי חסידות – כמו שהסברנו הרבה פעמים[ה] – העיקרון הוא למצוא בכל מקום את שלשת הממדים העיקריים שנקראים עולמות-נשמות-אלקות[ו]. אם כן, כשרוצים לפרש איזשהו פסוק או מאמר חז"ל תהיה ההתבוננות שלימה כאשר נצליח לפרש את המאמר בשלשה שלבים, פירושים, כנגד עולמות-נשמות-אלקות.

מאמר חז"ל "שכר מצוה – מצוה" הוא דוגמא מצוינת לכך. פשט המאמר הוא[ז] שבשכר מצוה אחת זוכה אדםלמצוה נוספת, כמו "מצוה גוררת מצוה"[ח]. אם כן, השכר האמתי הוא רק זה שיהיה לעתיד לבא. כאילו שאומרים לך 'קיימת מצוה אחת – עכשיו נזכה אותך בעוד מצוה וממילא יהיה לך שכר כפול. אבל השכר שיבא אחר כך איננו המצוה, רק שאנחנו מזכים אותך בהזדמנות נוספת לקיים מצוה ולזכות על ידי כך בשכר נוסף'.

יש פירוש שני שאומר ש"שכר מצוה – מצוה" הוא המצוה בעצמה, אך גם בפירוש הזה יש שני אופנים לפרש: או שנאמר ש"שכר מצוה מצוה" הוא מה שבעולם הבא, כאשר הנשמה תעלה לגן עדן, תזכה הנשמה לקבל את ההארה מהאור שנוסף באצילות על ידי קיום המצוה למטה בעולם הזה. לפי זה הדבר יתאים למה שלמדנו בפעמים קודמות, שעל ידי שיהודי מקיים מצוה למטה הוא גורם – כמו שהסברנו לפני רגע – שגם ה' כביכול מקיים את המצוה למעלה, ומזה נוסף אור גדול למעלה המאיר גם לגן עדן הנשמות, כמו שחז"ל אומרים ש"צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"[ט]. אם כן, אפשר לפרש ש"שכר מצוה – מצוה" הוא האור שיאיר אחר כך לנשמה בגן עדן מהמצוה שהיא קיימה בעולם הזה[י].

פירוש שלישי – והוא הפירוש הכי אמתי, מה שנקרא 'אמת לאמתו', אלקות – הוא הפירוש שרבי הלל אומר כאן[יא], שאין הכוונה ב"שכר מצוה – מצוה" לשכר המצוה הזאת שאנחנו נקבל, שהמצוה עצמה תאיר לנו בגן עדן, אלא הכוונה לכך שברגע קיום המצוה ממש, כאן למטה, מקבלים את כל השכר והחשבון נסגר לגמרי. אם מישהו משיג באמת את פנימיות המצוה הוא מקבל את כל השכר בדיוק באותו רגע שהוא מקיים את המצוה, בגלל שהאור האמתי, אור האצילות ממש, מאיר דוקא במעשה המצוה כאן, ברגע זה. לא צריך לחכות לעולם הבא וגם לא צריך לחכות שמהמצוה הזאת יבא לעוד מצוה וכך הלאה. כמובן שכל שלשת הפירושים נכונים, אבל הפירוש האמתי ביותר הוא הפירוש בעל העוצמה הגדולה ביותר והוא הפירוש השלישי – מה שהוא מדגיש כאן שנקרא "נר מצוה".

אם נפרש ש"שכר מצוה – מצוה" פירושו ש"מצוה גוררת מצוה" אחרת ואז הוא מקבל שכר על הכל לעתיד לבא – יוצא שהשכר נפרד מעצם המצוה, רק שהמצוה גורמת לקיבול השכר, כמו כל דבר גשמי בעולמות, שאדם מתפרנס ומרוויח מעבודתו. אם נאמר לו שהזדמן לו רווח אחד ועכשיו נזמין לו עוד הזדמנות להרוויח – זה ודאי טוב, אשרי חלקו, הוא מאושר שיש לו עוד הזדמנות להרוויח, אבל כל הרווח כאן נפרד מגוף ועצם הדבר שהוא עושה. אם כן, הפירוש הראשון של "שכר מצוה – מצוה" הוא כנגד עולמות, שהשכר הוא רק בבחינת עולמות – נפרד מגוף קיום המצוה. הפירוש השני הוא כנגד נשמות, כי הסברנו שכל מה שמאיר בגן עדן מהמצוה עצמה – הארת המצוה שהוא מקיים, מה שמאיר לו בגן עדן – הוא בבחינת נשמות. כאן, הפירוש השלישי שהוא מסביר, הוא שבאמת השכר האמתי, הגדול והאין-סופי, הוא מה שמאיר בשעת מעשה, בשעת קיום המצוה – מה שטמון בתוך המצוה עצמה. בתוך מעשה המצוה עצמה טמון אור האין-סוף ממש. יותר מזה – אֵין, וכל מה שהוא עתיד לקבל אחר כך שכר הוא רק הארה בעלמא. הכל, העיקר, הוא מה שנמשך ברגע זה בתוך המצוה.

הרגשת אור המצוה בכח האמונה וגילויו לעתיד לבוא

מי שקצת מרגיש את זה, וכמובן קודם כל מאמין בזה בכח האמונה שלו – "כל מצותיך אמונה"[יב] כתוב, כי בינתיים אנחנו לא רואים זאת ממש, אם כן זה רק בכח האמונה – האושר שלו הוא עכשווי, ברגע זה יש לו את האושר והשמחה הגדולים ביותר. ולכן באמת מפרשים בברכה שמברכים לפני כל קיום מצוה – "אשר קדשנו במצותיו" – שהמלה 'אשר' היא מלשון אושר, כך כתוב[יג]. אם כן, האושר הוא עכשווי, ברגע שמקיימים את המצוה מקבלים את כל האושר והשמחה של מצוה, ואז המצוה מאירה בבחינת נר. זה נקרא "נר מצוה".

[בעקבות שאלה מאחת הנוכחות:] אצילות הוא עולם שנאצל לאחר הצמצום הראשון ויש לו אור קצוב. אפילו שהוא אלקי יש לו מדה קצובה של אור. הוא לא היה לפני הצמצום הראשון של אור האין-סוף. אם כן, יש אור שמיועד להשתלשלות העולמות – כולל עולם האצילות. כשמקיימים מצוה ממשיכים אור באצילות שלא היה מיועד אף-פעם להגיע לעולם האצילות. אור האין-סוף שלפני הצמצום הראשון מאיר עכשיו בתוספת מרובה על העיקר בעולם האצילות, למרות שעולם האצילות הוא אלקות. הארה מהאור הנוסף והגדול הזה מאירה גם בגן עדן שלא דרך הפרסא המבדילה בין אצילות לבריאה, אלא דרך חלונות שברקיע כביכול, כמו שהסברנו[יד]. אבל בעולם הזה, בתוך המצוה המעשית שמקיימים כאן למטה – מאיר כל האור כמו באצילות ממש, לא רק הארה כמו שמאירה בגן עדן.

אם כן, זהו הפירוש האמתי ביותר של "שכר מצוה", שהמצוה כאן, ברגע זה, כוללת בעצמה את כל השכר האין-סופי, כי השכר האין-סופי הוא המצוה בעצמה. שוב, רק שהגילוי יהיה לעתיד לבא, עכשיו הכל רק באמונה – "כל מצותיך אמונה", הגילוי של הדבר עצמו יהיה לעתיד לבא – לא בגן עדן, אלא בתחית המתים בעולם הזה, כיוון שהגילוי הזה שייך לעולם הזה ולא לגן עדן הרוחני. זהו ההבדל בין גן עדן הרוחני לבין מה שנקרא 'תחיית המתים' שתהיה כאן למטה.

קיום מצוה – רק לנשמות בגופים

אם כן, זה מה שמסביר רבי הלל כאן:

(כי עיקר קיבול השכר הוא קבלת אור העליון שבמצות העליונות עצמם [מה הכוונה 'המצוות העליונות'? קיום המצוות של הקדוש ברוך הוא, כמו שהנחת תפילין היא המשכת מוחין מאבא ואמא לז"א וכמו שטלית היא המשכה מכתר עליון, וכן הלאה כמו שהסברנו קודם. האור העליון של המצוות העליונות עצמן ממש – הוא זה שמאיר למטה בקיום המצוות שלנו] כמו שהוא באצילות והוא מתקבל בנשמות שבגופים דוקא ע"י גוף המעשה של המצוה הגשמי' כו'

רק כאשר הנשמה ירדה להתלבש בגוף – אך ורק אז היא מסוגלת לקבל את האור כמו שהוא באצילות. אם היא מופשטת מהגוף, כשהיא במדרגה שלה קודם שירדה לגוף מגן עדן, היא לא מסוגלת לקבל את האור כמו שהוא מאיר באצילות. הנשמה המופשטת, הרוחנית, פחות מסוגלת לקבל אור אין-סוף ממש כמו הנשמה שיורדת להתלבש בגוף. כי הגוף, אפילו שהוא מסתיר ממנה את האור העצמי שלה – ולכן לגבי הנשמה הגוף נקרא 'גלות' ו'בית האסורים'[טו] – הוא מסגל את הנשמה שתוכל על ידי קיום מצוות לקבל אור גדול יותר, רב יותר, מהאור העצמי שלה.

זה נקרא 'ירידה צורך עליה'. כמו שאומרים על אדם שיורד מהכושר העצמי שהוא מרגיש בזה ירידה גדולה. אנחנו בדרך כלל לא זוכרים את המעמד שלנו בגן עדן, איך היה טוב לנו בגן עדן. אם היינו זוכרים – היינו באים ליאוש מוחלט מהמצב והמעמד שלנו כאן בעולם הזה. לכן ברוך ה' שה' משכיח מאתנו את הענג הנפלא והאור שיש בגן עדן. כמו שכתוב[טז] שבא מלאך ונותן סטירה על השפה העליונה והוא שוכח את התורה שהוא למד ברחם, כי התורה שהוא למד ברחם היא בבחינת ענג עליון של גן עדן. אם הוא היה זוכר אותו – הוא היה נכנס למצב של יאוש מוחלט. בגלל שהוא יצא מגן עדן וירד לתוך עולם חשוך, עולם של שקר, סבל ויסורים וכו' – הוא יכול רק להתייאש. אבל גם אדם בעולם הזה, כשהוא מרגיש ירידה עצמית, כשהוא יורד מהכחות שלו – זה עצמו גם כן נכלל בכלל הגדול של חז"ל "ירידה צורך עליה"[יז], שאדם יורד מעצמו בשביל לזכות לדבר שלמעלה ממנו.

לפעמים אדם צריך לרדת מהאור העצמי ששייך לו בעצם – הכשרונות שלי, החושים שלי, כל מה שאני מרגיש ששייך לי – בשביל לזכות לדבר, לאור, ששייך לה', שהוא אין-סוף יותר מכל האור העצמי. זהו סוד ירידת הנשמה בכלל לתוך הגוף, שאז היא מאבדת כביכול את כל האור העצמי שהיה לה קודם הירידה הזאת בשביל שדוקא כאן – בגוף עצמו, בית האסורים, בחושך ובסבל – היא תסתגל לקיים מצוה אחת למטה ובכל תזכה באותו רגע ממש, בלי לחכות, לגילוי פנימי של אור אין-סוף ממש.

כמו שכתוב בפסוק בתהלים "אם אסק שמים שם אתה"[יח], שאם אדם עולה לשמים ה' עדיין רחוק ממנו, תמיד הוא נשאר רחוק. כמה שהוא לא יעלה הגילוי תמיד רחוק ממנו, זה נקרא "שם" – רחוק. אך "ואציע שאול [– כשהוא יורד לשאול תחתית –] הנך [– פתאום הגילוי מופיע קרוב מאד]". מה הכוונה לעלות לשמים – "כי אסק שמים"? הכוונה לעליה במדרגות גן עדן, כמו שהוא הסביר כאן שיש אין-סוף מדרגות של גן עדן. כל עליה מגן עדן לגן עדן נקראת "אסק שמים", וכמה שהוא לא יעלה בגן עדן, "אסק שמים", ויש לו באמת את האור העצמי כל הזמן – לגבי גילוי האצילות זה "שם". כל מה שיורד ונמשך מאצילות הוא רק הארה בעלמא. כל "השמים ושמי השמים"[יט], מה שיכול להאיר בכל המדרגות של 'שמים', הוא רק הארה ששייכת לנשמה כמו שהיא מופשטת מהגוף. אבל "ואציע שאול", כשהיא יושבת בשאול – 'שאול' היינו הקבר, אבל אפשר לפרש אותו גם כַגוף עצמו, שהוא גם כעין שאול לגבי הנשמה – אז דוקא "הנך", אז יכול להיות גילוי ממש של אור האין-סוף. זאת אומרת, הגוף, הגלות הזאת, מסגלים את הנשמה לקבל גילוי שלמעלה ממנה, למעלה מהאור העצמי שלה.

אם כן, מה אנחנו לומדים מכאן? בדרך כלל חושבים שהמאמר "ירידה צורך עליה" פירושו שיורדים בשביל אחר כך לעלות. זה כמו שנפרש "שכר מצוה – מצוה" לפי שני הפירושים הראשונים, אבל לפי הפירוש השלישי "ירידה צורך עליה" פירושה שברגע שיורדים כבר עולים – הירידה עצמה היא העליה. בגלל שברגע שיורדים, בתוך הירידה הזאת –"הנך", שם מתגלה האור כמו שהוא אין-סוף. יש פעמים שכתוב בחסידות במקום הביטוי "ירידה צורך עליה" – "ירידה תכלית העליה"[כ], שהירידה עצמה היא תכלית העליה. מהביטוי "ירידה צורך עליה" משמע יותר שאחרי הירידה עולים, שחייבים לרדת בשביל לעלות. אבל הפנימיות היא שהירידה עצמה היא כבר תכלית העליה, בגלל שבתוך הירידה – אך ורק אז – מקיימים את המצוה בתוך הירידה, בתוך הגוף; ורק בתוך הגוף אפשר לקבל את אור האין-סוף ממש כמו שהוא מאיר למעלה באצילות. זה מה שהוא כותב.

רק שהוא עכשיו בהעלם

למרות שזהו דבר שמתגלה בפנימיות הנשמה כאשר היא מתלבשת בגוף, בתודעה החיצונית של האדם היא בהעלם, חוץ מצדיק גמור שזוכה לטעום מעין עולם הבא – ואין הכוונה לגן עדן, אלא הכוונה לתחית המתים בעולם הזה. אבל רוב נשמות ישראל, מה שנקרא 'בינונים', אינם טועמים זאת ממש עכשיו, זה נמצא אצלם רק באמונה. כתוב[כא] שהשכר הזה, שהוא השכר האמתי, המוחלט, הוא כמשל אדם שיש לו יהלום טוב שסגור בתוך קופסא. הוא יודע שיש לו את היהלום, ידיעה היא יותר מאמונה, הוא יודע ממש שיש לו אותו, רק שהוא לא פותח את הקופסא, היא נעולה בינתיים, אבל היא כבר נמצאת אצלו ממש. זו ההרגשה של קיום מצוה למטה. מה שאין כן למעלה – אין לו את הקופסא הזאת עם היהלום.

ולעתיד יתגלה כו' [ב'לעתיד' אין הכוונה לגן עדן, אלא לתחית המתים] וד"ל)

ב.    שמחה של מצוה בארץ ישראל

כשאין שמחה של מצוה יש גלות

עכשיו הוא ממשיך להסביר:

ולכן (שם שם מי"ז) [על פי זה אפשר לפרש עוד מאמר חז"ל במסכת אבות:] יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב כו' [כאן הכוונה ב'עולם הבא' היא לכל המדרגות שבגן עדן שהסברנו בפרק הקודם. "שעה אחת של תשובה ומעשים טובים [– מצוות] בעוה"ז [שוה יותר] מכל חיי העולם הבא"] וזהו מש"א [מה שהפסוק אומר, ודברנו על כך בפעמים הקודמות – למה באה הגלות?] תחת כו' [אשר לא עבדת את הוי' אלהיך] בשמחה ובטוב לבב מרוב כל[כב] שהשמחה בגוף עשיית המצות הוא יותר גדולה מריבוי התענוגים שבגה"ע והתחתון

כך הוא מפרש את "רב כל", ש'כל' הוא העמוד ויש ריבוי עמודים כאלה שמחברים בין גן עדן לגן עדן, והם שמהווים את הכח להעלות את הנשמה מדרגה לדרגה בגן עדן. זה נקרא "רב כל", והשמחה של מצוה צריכה להיות יותר מ"רב כל". אם המצוה איננה יותר מ"רב כל" התוצאה היא הגלות הפיזית מארץ ישראל לחוץ לארץ – עוד פעם ירידה, ירידה אחר ירידה.

גלות יון – גלות פנימית בארץ ישראל

הגלות נקראת "ועבדת את אויביך"[כג], שאדם משועבד למשהו אחר חוץ מה'. אם כן, כאן בארץ ישראל, אם הוא משועבד למשהו אחר – זו גלות, ודאי שזו גלות. יש בגלות הרבה מדרגות, כמובן שיותר גרוע להיות משועבד למישהו אחר בחוץ לארץ ממש מאשר להיות משועבד כאן. יש פעמים שהרבי אומר שבפנימיות יש יותר כאב-לב להיות משועבד בארץ מלהיות משועבד בחוץ לארץ. בגשמיות זו מדרגה יותר גרועה ונמוכה כשאדם משועבד בחוץ לארץ וגלה כבר מהארץ. אבל בלב, ברגש הפנימי, יש יותר כאב מזה שהוא בארץ ובכל זאת הוא משועבד. זאת אומרת, הוא קרוב ועדיין רחוק, זה מגביר את הגעגועים והכאב. הוא נמצא במקום המתאים, המקום הקרוב ובכל זאת הוא כל כך רחוק – זה מגביר אצלו את הרגשת הגלות. כך הרבי כותב הרבה פעמים[כד].

הגלות הזאת נקראת גם 'גלות יון'. גלות יון, כמו בחנוכה (המאמר הזה שייך לחנוכה), היתה גלות בארץ ישראל, לא "גלינו מארצנו"[כה], גלינו בתוך ארצנו. גלות יון מתבטאת בכך שאנחנו תחת השפעת תרבות יון, הִתְיַוְּנוּת. זהו המצב. במדה מסוימת השפעתה של תרבות זרה בארץ ישראל היא גלות גרועה יותר מכל הגלויות. לכן באמת כתוב שאפילו שעל פי פשט יש ארבע גלויות[כו] והגלות הזאת, האחרונה, נקראת 'גלות אדום' – בכל זאת מי שנמצא בארץ בגלות אדום נמצא עדיין בבחינת גלות יון. לכן חנוכה היא גם גאולה נצחית שמרמזת על הגאולה העתידה שעל ידי המשיח. אפילו שעל פי פשט זו גלות אדום – בכל זאת, הגלות שבארץ, שהיא השפעת תרבות זרה ושעבוד רוחני אליה, נקראת תמיד על שם גלות יון. הגאולה של חנוכה היא הגאולה התמידית שמרמזת על גאולת המשיח לגבי גלות יון. אם כן, אנחנו, שנמצאים פה, בעצם שייכים בעיקר לגלות יון. בחוץ לארץ ממש יותר שייכים לגלות אדום. גלות יון היא שיהודי נמצא כאן ובכל זאת הוא משועבד.

הרבי אומר[כז] שהענין הזה מרומז גם במגילת אסתר בפסוק "לכבוש את המלכה עמי בבית"[כח]. זה תמיד הפסוק שהוא מביא על ענין זה. אז, בגלות יון ממש, מה היה? היה בית המקדש. לא החריבו את בית המקדש, רק נכנסו אליו וטמאו את כל השמנים. זאת אומרת, טמאו את בית המקדש בלי להחריב אותו, החוצפה הזאת במדה מסוימת יותר גרועה מלהחריב את בית המקדש. הם השאירו את בית המקדש וכבשו אותו בעודו עומד. זה נקרא "לכבוש את המלכה עמי בבית". כך הרבי שליט"א תמיד מסביר, שיש בכך יותר עגמת נפש, ואפילו יותר קנאה ורוגז – כמו שאחשורוש התרגז – מאשר אם אין את ה"עמי בבית". לכן הגלות הזאת יותר גרועה, בגלל שהיא בבחינת "עמי בבית". אמנם היום אין בית מקדש, אבל כל ארץ ישראל היא בית. במיוחד אם ה' בהשגחה פרטית החזיר רבבות ומליוני יהודים לארץ – ודאי השכינה שורה במקום שעם ישראל נמצא. אם כן, כיוון שיש כאן הרבה יהודים יש "עמי בבית". כבישת המלכה, כבישת כנסת ישראל, "עמי בבית", היא יותר גרועה מהגלות בחוץ לארץ. ככל שיש יותר יהודים כאן יש יותר השראת שכינה, השכינה שורה במקום שעם ישראל נמצא. אפילו שאין בית מקדש – בכל זאת במדה מסוימת יש "עמי בבית", יש השראת שכינה בבית, בארץ ישראל. "לכבוש את המלכה [במצב של] עמי בבית" – זו הכי חוצפה. זוהי הגלות שלנו כאן עכשיו. כל ארץ ישראל היא "פלטין של מלך"[כט], הבית, הארמון, של המלך.

הכניסה לארץ תלויה באמונה

אפשר ללמוד מכאן, ממה שאנחנו לומדים, מהו הענין של ארץ ישראל – שמחה של מצוה. ארץ ישראל נקראת "ארץ צבי"[ל] וכתוב בקבלה שצבי בגימטריא אמונה. על השיבה לארץ יש פסוק בשיר השירים "תשורי מראש אמנה"[לא]. כלומר, שרואים את הארץ כשמגיעים לפסגת האמונה. זאת אומרת, בלי האמונה אי אפשר לראות וכל שכן להגיע לארץ. בגשמיות, "ראש אמנה" הכוונה להרי אמנון שהיום נמצאים בגבול הדרומי של טורקיה, המהוה את הגבול הצפוני של ארץ ישראל. זאת אומרת, למעלה מלבנון ואפילו למעלה מסוריה. שוב, בחלק הדרומי של טורקיה יש הרים שנקראים 'הרי אמנון'[לב], ההרים האלה בתורה[לג] הם הנקודה הצפונית של גבול ארץ ישראל. זאת אומרת, ארץ ישראל כוללת את כל לבנון וכל סוריה עד מה שהיום הוא טורקיה. כתוב[לד] שכאשר הגלויות חוזרות ומתקבצות הן מגיעות למקום שנקרא "ראש אמנה" ומשם משקיפות על הארץ. זה נקרא "תשורי מראש אמנה". וכמו שאמרנו, "ראש אמנה" מרמז לאמונה, שכל הזכות והיכולת לראות את הארץ ולהכנס אליה תלויה באמונה.

החוש היהודי להכרת האמת – אמונה

לכן גם המצוות שמקיימים בארץ הן בבחינת "כל מצותיך אמונה". מהי אמונה? אמונה איננה חסרת רגש וחסרת הכרה פנימית, אמונה של יהודי היא דוקא בבחינת הכרה, הוא מכיר בָאמת של מה שהוא מאמין. זה מה שנקרא בלשון חז"ל "ניכרין דברי אמת"[לה]. האמונה של יהודי היא בבחינת הכרה, מן תחושה פנימית שישנה אצל יהודי שמאפשרת להכיר דבר אמתי. התחושה הזאת היא זו שמבדילה אצלנו בין כל דבר שהוא אמונה אמתית, לבין כל דבר שהוא אמונה תפֵלה. אם אדם הוא פתי – הוא "מאמין לכל דבר"[לו], אם כן, מהו הכח שמברר את האמונה האמתית? החוש שיש ליהודי שנקרא "נכרין דברי אמת". יש לו איזשהו חוש להכיר את האמת וממילא להאמין. ברגע שהוא מאמין – הוא באמת מתייחס לדברים כמו פתי. זהו כלל גדול בחסידות[לז]. בשביל להכיר בתחלה במה אני צריך להאמין ושהדבר שאאמין בו יחייב אותי אחר כך למסור את עצמי אליו לגמרי, עד כדי קידוש ה' (שהרי אם מאמינים למשהו מתמסרים אליו עד הסוף) – צריכה להיות קודם כל נקודת הכרה פנימית שנקראת "נכרין דברי אמת" – חוש ויכולת ההבחנה בין אמונה אמתית לאמונה תפלה. אחר כך, ברגע שיש את הבירור הזה, אדם מתמסר לגמרי, כמו שדוד המלך אומר "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך"[לח], בחינת בהמה, בחינת "פתי יאמין לכל דבר"^מ. זה קורה אחרי שהוא בירר את האמונה בכח ההכרה הפנימית שלו.

מהי המעלה של פתי? התמידיות, שתמיד הוא נמצא יחד עם הענין – "ואני תמיד עמך". כשהוא כבהמה אין לא עליות וירידות, הוא תמיד נמשך אחר העול הזה. לפי ההשגה של בן אדם יש לו תמיד עליות וירידות. קודם כל צריך להיות אדם – להכיר במה להאמין, ורק "אתם קרוים אדם"[לט], רק עם ישראל נקרא אדם, מה הכוונה? רק לעם ישראל יש את החוש האמתי. לכן האמונה שלנו היא אמתית ומבוררת ואנו מסוגלים להבחין בין דבר שראוי להאמין בו עד הסוף כי הוא 'אמת לאמיתו', לבין דבר שלא כל כך ראוי להאמין בו – או בגלל שכולו אמונה תפלה, או בגלל שהוא מעורב באמונה תפלה, שגם אותו צריך להרחיק עד שמבררים את הבר שלו מתוך הפסולת.

אבל אחרי שהאדם בירר את האמונה האמתית הוא מתמסר אליה בבחינת בהמה, והבהמה הזאת נקראת בהמה שלמעלה מאדם. יש סוד בקבלה שאומר שיש "בהמה רבה" שיותר גבוהה מאדם, למעלה מטעם ודעת[מ]. אדם מלשון אדמה, "אדמה לעליון"[מא], כשכתוב "אתם קרוים אדם" הכוונה שיש עוד בני אדם בעולם – גויים, אבל המדמה שלהם לא מתוקן. כל זמן שהמדמה לא מתוקן לא ניתן להבחין ולברר אמונה אמתית. זאת אומרת, אין הכרה פנימית-אמתית להכיר בדברי אמת, להכיר במה צריך להאמין. לכן, אפילו שכולנו במובן הפיזי והגשמי בני אדם – עדיין "אתם קרוים אדם". כלומר, המדמה של יהודי הוא מתוקן. מה הכוונה? שהוא יכול להכיר במה להאמין. זה נקרא "אתם קרוים אדם", שאצל יהודי יש "נכרין דברי אמת". אבל ברגע שהוא משתמש בכח של "נכרין דברי אמת" – הוא עולה עוד יותר, למה שנקרא "בהמה רבה" שלמעלה מאדם, בבחינת "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך". מה הועיל לו שכעת הוא בהמה? בעניין התמידיות – "ואני תמיד עמך". הוא הגיע עכשיו לגילוי היחידה שבנפש – מסירות נפש תמידית, שהוא נמצא כביכול כל הזמן במצב של מסירות נפש בפועל. זה מגיע אחרי שהוא מברר ומכיר על ידי ההכרה שלו את ה"דברי אמת", במה להאמין.

שמחה של מצוה – דוקא בארץ ישראל

למה הסברנו את כל זה? כי זו הסגולה והכח של ארץ ישראל. ארץ ישראל נקראת "ראש אמנה" – הכח להכיר בדברי אמת. מהם דברי האמת, העיקר של היהודי? בדיוק מה שאנחנו לומדים כעת, האמונה שקיום רצון ה' למטה, בעולם הזה, כולל בתוכו אור אין-סופי. בדיוק הנקודה הזאת. זוהי ראשית האמונה בתורה ומצוות – כשיהודי מקיים מצוה כאן למטה, בתוך הגוף, בתוך גלות הנשמה בגוף, ואי אפשר לקיים מצוות למעלה. אבל אם קיום המצוות נעשה בארץ ישראל מרגישה הנשמה שבתוך הגוף את הירידה תחת תכלית העליה – "ואציע שאול הנך", כאן בארץ, ואז היא שמחה ומאושרת בשמחה עצומה, אין-סופית. השמחה נובעת מהכרת האמונה שהיא עכשיו רוכשת יהלום יקר מכל יקר, אפילו שהיא לא רואה זאת בעיניים ממש. לכן, האמונה של ארץ ישראל היא זו שנותנת את השמחה של מצוה.

מה שאין כן בחוץ לארץ, אפשר לקיים שם מצוות מתוך קבלת עול, אבל שמחה של מצוה אין שם. למה? כי בחוץ לארץ האוויר טמא בכלל, זו לשון חז"ל[מב]. מה פירוש המושג 'אוויר טמא'? שאדם מטומטם – טמא מלשון טמטום, טמטום הלב והמח[מג]. מהו הטמטום שבחוץ לארץ? שכאילו אבד ונעלם ממנו החוש של "נכרין דברי אמת"; ואם בכל זאת הוא מאמין במשהו זה רק בבחינת "מצות אנשים מלֻמדה"[מד], או מפני שהוא קיבל כך מאבותיו. את החוש הפנימי להכיר באמת של האמונה, שהיא זו שממחישה לו וגורמת לו להאמין ולשמוח יחד – אין לו. כל הענין הוא להאמין ושהאמונה תהיה כל כך פנימית שהיא תגרום לשמחה, כמו כאן – שמחה של מצוה. מתוך האמונה שיש לי כאן אין-סוף בהנחת התפילין אני נהיה גם שמח עד אין-סוף בהנחה. זהו הכח של ארץ ישראל, שהאמונה תוכל לבוא לידי המחשה ושמחה עצומה. מה שאין כן בחוץ לארץ יכולה להיות אמונה, אבל רק 'בבחינת מקיף' בלשון החסידות, רק בבחינת קבלת עול או "מצות אנשים מלֻמדה", ואז באמת הוא מקיים את המצוות, אבל בלי השמחה העצומה הזאת.

כתוב שהצדיק מקדש את המקום שלו כמו הקדושה של ארץ ישראל[מה]. היותו בחוץ לארץ הוא רק בשביל השאר, בשביל העם. הוא עצמו שייך לארץ ישראל, הוא לא עולה לארץ בגשמיות בגלל שהוא עדיין צריך להיות שם לצורך הזולת. הצדיק כבר גמר את התיקון שלו וכל מה שהוא עושה בעולם הזה הוא בשביל אחרים. יש מאמר חז"ל שאומר שאם התלמיד חייב גלות – גם הרב הולך אחריו לגלות[מו]. מדוע? בגלל שהתלמיד זקוק לרב וכל התכלית של הרב היא בשביל התלמיד, לכן אם התלמיד חייב גלות – גם הרב חייב לגלות עמו. האמור הוא לגבי צדיק גמור, כמובן שאין הרבה כאלה.

עצבות ושמחה – טומאה וטהרה

לכן החסידות כל כך קרובה ושייכת לענין של ארץ ישראל, כי כל ההשראה של החסידות נקראת 'השראת ארץ ישראל'. כל השמחה בכלל היא השראת ארץ ישראל. אם אדם שמח – סימן שיש לו עכשיו השראה של ארץ ישראל. אם הוא עצוב – סימן שהוא נמצא באוויר הטמא של חוץ לארץ. העצבות נקראת 'טומאה'. כתוב "לב טהור ברא לי אלהים"[מז], "לב טהור" היינו לב שמח. מהי טומאה? טומאת מת, עצבות. עצבות היא טמטום, כמו שכתוב בתניא[מח]. שמחה נקראת 'טהרה', להיות טהור. כל מה שנקרא 'טהור' ו'טמא' בתורה, כל המצבים של טהור וטמא, פירושם שמח ועצוב, הם היינו הך. חוץ לארץ היא מקור הטומאה, מקור העצבות, וארץ ישראל היא מקור השמחה. אם כן, אם יהודי שמח באמת בחוץ לארץ – הוא זכה להשראת ארץ ישראל, ואם הוא עצוב בארץ ישראל – הוא סחב אתו את הגלות לתוך ארצנו הקדושה.

זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להסביר – הקב"ה אומר לנו בתורה 'אני עכשיו מביא אתכם לארץ' ומהו הניסיון? הניסיון הוא שתגיעו לשמחה הזאת. אבל אם תהיו כאן זמן מסויים, תקופה מסויימת, ולא תגיעו לשמחה הזאת – תצטרכו לצאת עוד פעם כי אתם לא שייכים לכאן. זה מה שהוא אומר, ש"תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב [כאן בארץ] מרֹב כל" – מגיעה הגלות. למה מגיעה הגלות? כי "מצא מין את מינו"[מט], אדם הולך למקום ששייך אליו.

המצאות עם ישראל בארץ תלויה באחדותו

[הגלות באה הרי על שנאת חנם, איך זה מתקשר לענין השמחה?] זה מתקשר בפשטות, כי שרש ההשראה של ארץ ישראל הוא שכולנו ביחד. כתוב שארץ ישראל היא כמו סוכה אחת גדולה, על זה חז"ל אומרים ש"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת"[נ], וגם כל הענין של ארץ ישראל הוא קיבוץ גלויות. לכן באמת ארץ ישראל ללא יהודים איננה מגלה את הסוגלה שלה כמו שאמרנו קודם. השראת השכינה קורת כאשר הבנים שבים לארצם, שיבת ציון. אז יש השראת שכינה. אם כן, כל ארץ ישראל תלויה בשיבת ציון, שיבת ציון היא הקיבוץ. המושג 'קיבוץ' הוא קיבוץ פנימי – אחדות הנשמות. אם אנחנו נפרדים בעודנו כאן – כאילו שלא התקבצנו, אנחנו לא כאן בכלל.

לכן גם חז"ל אומרים ש"ארץ ישראל נמשלה לצבי"[נא]. בצבי ישנה תכונה של "מועט מחזיק את המרובה". זאת אומרת, אם מפשיטים את הצבי מהעור – אי אפשר שוב להלביש את העור על הצבי כי הוא מתכווץ. זאת אומרת, כשהצבי חי העור שלו כאילו קטן מדי. אם הוא מת – שאז הוא היה חוזר כאילו למדה הטבעית שלו על פי טבע – העור מדי קטן להכיל את הגוף. כשהצבי חי יש כאילו נס שביכולת העור הקטן להתפשט ולהכיל את כל הגוף. אבל אם הוא מת ומפשיטים את העור – רואים שהעור כל כך קטן עד שבדרך הטבע הוא לא מסוגל להכיל את הגוף בכלל.

העצה לשמחה – חֶברה

[מה מעכב את השמחה?] אפשר לומר שעיקר מה שמעכב הוא "כל ישראל חברים"[נב] – האחדות והאמונה. זאת אומרת, צריכה להיות אחדות וצריכה להיות אמונה, אבל צריך לומר גם שהאחדות בין הנשמות כביכול מגלה את החוש הזה. דברנו קודם על החוש שיש ליהודי – תיקון כח המדמה – של "נכרין דברי אמת". על שם החוש הזה נקרא היהודי 'אדם' ולא 'גוי'. מהו המקום הטבעי של האדם, כמו אדם הראשון? גן עדן. מהו גן עדן? ארץ ישראל שנקראת "גן הוי'"[נג]. עצבות באה רק מפירוד, לכן העצה הראשונה שנותנים לאדם שנמצא בעצבות היא להיות בחברה, גם בגשמיות וגם ברוחניות. העצה הראשונה והעיקרית של רפואת כל מצב של עצבות היא חבר טוב, זה הכל. אם לאדם יש חבר טוב – בדרך כלל הוא יכול לצאת מכל מצב של עצבות. כמו שכתוב גם בתורה "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה"[נד] ומפרשים חז"ל "ישיחנה לאחרים"[נה]. על ידי החברה הוא מפקח את הצמצום, את העצבות, וזוכה לשמחה.

לב נשבר – הכלי הטהור ביותר לשמחה

ישנו מאמר חז"ל ש"כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח"[נו]. לכן היהודים בכל הדורות כל כך רצו לבא לארץ ולהיקבר בה. יש בה הרבה סגולות, כמו קימה בתחית המתים[נז], יש ענין מיוחד בלהקבר בארץ ישראל. מאמר חז"ל זה מלמד שארץ ישראל כולה נקראת 'מזבח'. המפרשים מפרשים שיוצא מכך שכל ארץ ישראל היא סוד המזבח. התורה אומרת "מזבח אדמה"[נח], מזבח של אדמה.

גם אדמה קרויה כך על שם תיקון האדם – אדמה היא אדם-ה, הנקבה של האדם. יחוד היהודי בארץ נקרא בקבלה 'יחוד אדם-אדמה'. זאת אומרת, היהודי הוא אדם והארץ היא אדמה, כמו זכר ונקבה. האדמה הזאת היא בסוד המזבח. המזבח מרמז לכמה דברים, אך קודם כל, בנפש, בעבודה, המזבח מרמז לשפלות ורוח נשברה, כמו שכתוב "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"[נט]. אם כן, המזבח מרמז לכח הלב הנשבר החיובי.

כמו שכתוב בחסידות[ס], הכלי היחיד לכל אור רוחני, הכלי השלם ביותר, הוא לב נשבר. לכאורה זהו דבר והיפוכו, כי לכאורה הכלי השלם ביותר הוא הכלי הטהור ביותר. עיקר המושג של טהור וטמא שאמרנו קודם קשור לכלים על פי חז"ל, כל סדר טהרות מתחיל ממסכת כלים, כל המושגים 'טהור' ו'טמא' קשורים לכלים. אם כן, הכלי השלם ביותר, שהוא גם הכלי הטהור ביותר לשמחה, הוא דוקא לב נשבר. אם כן, לב נשבר חיובי איננו עצבות, אלא כלי טהור, נקי ושמח. שוב, הפירוש הראשון של המזבח, מזבח-אדמה, הוא לב נשבר. מהו השבר בלב? שבירת לב האבן. כשהוא שובר את לב האבן הוא זוכה ללב בשר ולב אדמה. אדמה היא בת הזוג של האדם.

היחס בין הקב"ה, עם ישראל והארץ

יש מאמר חז"ל נוסף האומר ש"כל המגרש את אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות"[סא]. כלומר, אם חס ושלום מישהו מגרש את אשתו המזבח מוריד דמעות על כמה שהוא מסכן, על כך שהוא עשה שטות כזאת וגם עבירה כזאת[סב] שגרש אשתו ראשונה. אם כן, רואים מפה גם שמזבח הוא איזה מן כח שמקשר בין איש לאשה. ביחס לה' אנחנו האשה וה' הוא האיש, אך ביחס לארץ היחס הפוך – אנחנו הבעל, כמו שכתוב בנביא "ולארצך בעולה"[סג], והארץ-האדמה היא האשה.

לכן אפשר להבין למה צריכים להיות ביננו זכר ונקבה, כיוון שאנחנו, עם ישראל, ממוצעים בין ה' לבין הארץ. לכן לגבי ה' אנחנו האשה, הנקבה, ולגבי הארץ אנחנו האיש. משום כך צריכות להיות בתוכנו שתי מדרגות, כי כתוב שכל ממוצע חייב לכלול בתוכו את שתי המדרגות[סד] – בכל צד צריך להיות דבר והיפוכו. אם כן, באמת האיש, הזכר ביננו, הוא הנקבה, החלק של האשה, לגבי ה'. והאשה בתוכנו יש בה התכללות – היא צריכה להיות בעיקר האיש לגבי האדמה. לכן כתוב[סה] שהנשים חיבבו את הארץ יותר. עיקר חיבת הארץ היא מצד הנשים. אם כן, כל אחד הוא זכר ונקבה. לכן על ידי כך כל שלש הטבעות מתקשרות יחד. כיוון שהנקבה ביחס לה' היא הזכר בנשמות – ממילא הזכר של הנשמות מתקשר לנקבה כאן ומכיוון שהנקבה בנשמות היא הזכר לגבי הארץ – היא מקשרת את הכל לתכלית האמתית-הסופית – הארץ. כל זה מרומז בסוד המזבח.

כתוב בזהר, בקבלה, ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[סו], שסוד המזבח הוא קישור האדמה עד האין-סוף ממש. זהו סוד הקרבן. קרבן מלשון התקרבות[סז], כי הוא פועל את התקרבות כל העולמות ולא רק את התקרבות העולמות, אלא גם את התקרבות עצמותו יתברך – למעלה מכל בריאת העולמות, למעלה מהצמצום הראשון, למעלה מנשמות ישראל והאדמה – שהכל יהיה אחד ממש. כל זה נעשה על ידי המזבח, זהו סוד המזבח. העבודה הפנימית הזאת היא מה שנקרא "לב נשבר" או שפלות רוח. שפלות רוח איננה עצבות – בדיוק להיפך, היא מקור השמחה. יש סגולה לשמחה בשפלות הזאת.

שפלות מביאה לשמחה של מצוה – רק בארץ ישראל

על ארץ ישראל כתוב "טובה הארץ מאד מאד"[סח] וחז"ל רמזו לפסוק הזה בעוד מאמר בפרקי אבות שאומר "מאד מאד הוי שפל רוח כי תקות אנוש רימה"[סט]. דורשים בחסידות[ע] שאחד תלוי בשני: דוקא יהושע וכלב אמרו "טובה הארץ מאד מאד" כי הם הכירו בטוב הארץ. מה הכוונה שהכירו בטוב הארץ? הם השיגו בארץ את השמחה-של-מצוה. היו שנים עשר מרגלים שנכנסו לארץ ורק יהושע וכלב ברגע שנכנסו לארץ השיגו שמחה של מצוה. גם במדבר היה עם ישראל מניח תפילין, אם כן, כשהמרגלים באו לארץ והיו בה ארבעים יום[עא], מן הסתם הם גם הניחו תפילין. זו דוגמא פשוטה להמחשת הענין שברגע שהם באו לארץ הם הרגישו את השמחה של מצוה – בדיוק מה שאנחנו לומדים כאן. הסיבה שהם הרגישו את השמחה של מצוה היא בגלל שהם עצמם היו בשפלות – בחינת "מאד מאד הוי שפל רוח" – וממילא הם הרגישו את ה"טובה הארץ מאד מאד". מה פירוש "טובה הארץ מאד מאד"? שהארץ מגלה את השמחה של מצוה, אור האין-סוף שיש בתוך כל דבר, כל מצוה של ה'.

לכן גם חז"ל דרשו "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[עב]. זאת אומרת, שארץ היא רצון לקיים את המצוות. למה? כי מרגישים את השמחה שבהן. בחוץ לארץ אין כל כך רצון, אם עושים את המצוות זה בקבלת עול. אבל ארץ היא שרוצים לקיים את המצוות, קבלת עול מתוך רצון פנימי, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם" – תפלה שאנחנו מתפללים כל יום[עג]. יש קבלת עול בלי רצון פנימי – חוץ לארץ; ויש קבלת עול מלכותו ברצון, שרוצים את העול הזה, כי העול הזה הוא השמחה – עול מלשון עילוי – הוא עול שמרגישים בו את ההתעלות האין-סופית של העול עצמו. עוד פעם, אני יכול לרדת מהאור העצמי שלי ועל ידי כך לזכות לאור האין-סוף של ה'. את זה מרגישים בארץ. על ידי "מאד מאד הוי שפל רוח" מרגישים את ה"טובה הארץ מאד מאד", כך כתוב. אם כן, כל הארץ היא בחינת מזבח, כי המזבח הוא כפרה והקשר בין האיש ובין האשה, הקשר בין ה', עם ישראל והארץ.

להיות קבור בארץ

כעת רק נגמור את הפירוש, שלא נצא רק עם הפשט שלכאורה הוא שלילי: הפירוש 'קבור' הוא בדיוק כמו שאמרנו קודם, כשאדם יורד לגוף. כתוב בחסידות שגם הגוף נקרא שאול, שאול תחתית. זאת אומרת שהנשמה קבורה בתוך הגוף. אם כן, קבורה היא לא רק אחרי 120 שנה, גם עכשיו אנחנו קבורים. אבל אם אדם קבור בארץ ישראל הוא קבור תחת המזבח. אם הוא קבור בחוץ לארץ – הוא לא קבור תחת המזבח, הוא לא תחת ההתקשרות הנסית בין ה', הנשמה והעולם – מה שנקרא עולמות-נשמות-אלקות. אם כן, ברגע שנמצאים בארץ צריכים להיות קבורים בארץ. זאת אומרת, עצם זה שאנחנו חיים בארץ – זה עצמו נקרא קבורה בארץ. כל מי שזוכה להיות קבור בארץ – קבור תחת המזבח.

זה עונה לכמה שאלות ששאלו קודם בנוגע למה שצריך לעשות. בעבודה הפנימית, השמחה תלויה בשפלות אמתית. בשפלות-רוח אמתית – המזבח – תלויה השמחה. שפלות-רוח היא גם המכשיר על פי פשט לאהבת ישראל. כמו שכתוב בתניא בפרק לב, שהדרך היחידה לאהבת ישראל היא רק כאשר אדם משפיל את החיצוניות שלו, הגוף שלו. רק אז הוא יכול להתחבר באמת עם מישהו אחר, עם יהודי שני, עם החבר שלו, בגלל שכל זמן שהוא לא משפיל את עצמו – הוא מפריד. מי מפריד ביני לבין מישהו אחר? רק אני בעצמי. הדבר היחיד שמפריד ביננו הוא רק כל אחד בעצמו. ה'אני' הוא שמפריד. אם כן, הדרך היחידה להתחבר היא רק על ידי שפלות. על זה מדבר כל פרק לב בספר התניא. וממילא על ידי השפלות זוכים לשמחה, והשמחה נובעת מבירור האמונה והמחשת האמונה. אפילו שהיא עדיין לא גלויה ממש לעין-כל – עדיין היא כל כך חזקה עד שהיא נותנת אושר ושמחה רבה. כמו מה שאנחנו אומרים כאן – אמונה בכח המצוה, קיום רצון ה'. זה גם ארץ מלשון רצון, "שרצתה לעשות רצון קונה".

ג.     אהרן שושבין הכלה

אהרן ממשיך תשוקה לכליון ושמחה של מצוה

נמשיך קצת: אמרנו שהשמחה בגוף עשיית המצוות יותר גדולה מריבוי התענוגים בגן עדן העליון והתחתון. מדוע?

כי הם רק הארה בעלמא מאור המצות משא"כ בעוה"ז הוא המשכת גוף אור המצוה כו' וד"ל. והנה אהרן הוא הממשיך בחי' זאת בכללות נש"י

אהרן מיטיב את הנרות ואחר כך עורך ומעלה אותם. כמו שהסברנו, אנחנו רוצים להסביר כאן במאמר את שלשת השלבים של הדלקת הנר, שבעצם הם שנים: יש את החצי שאהרן עושה בבוקר – הטבת הנרות, ואחר כך את החצי השני שהוא עושה בין הערבים. אבל החצי השני כולל שני דברים: בין הערבים הוא עורך את הנרות ואחר כך הוא מעלה את הנרות – מדליק אותן ממש. הסברנו[עד] שבדרך כלל יש שני נרות – נר מצוה ונר נשמה, שהטבת הנרות בבוקר היא בסוד "נר מצוה", ואחר כך עריכת הנר והעלאת הנר "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[עה] – זה הביטוי של חז"ל – בבין הערבים, הוא בסוד "נר נשמה" – "נר הוי' נשמת אדם". אם כן, כל מה שהסברנו כעת, כל סוד שמחת המצוות בשמחה של מצוה, הוא בסוד הטבת הנרות שאהרן עושה בבוקר.

לכן, עכשיו יש לנו רמז נוסף להסבר מדוע הטבת הנרות קשורה באופן מיוחד עם ארץ ישראל – כי על ארץ ישראל כתוב 'טוב' – "טובה הארץ מאד מאד". המושג 'טוב' בתנ"ך תמיד קשור עם ארץ ישראל. גם כשיעקב התפלל לה' שיחזיר אותו לארץ בשלום הוא הזכיר לה' את מה שה' הבטיח – "ואתה אמרת היטב איטיב עמך"[עו]. גם על פי פשט מפרשים ש"היטב איטיב עמך" הכוונה למתנת ארץ ישראל[עז] – ההטבה היא רק נתינת הארץ. אין הטבה אמתית אחרת, רק מתנת הארץ. על כך אמרו יהושע וכלב, שהרגישו את השמחה של מצוה מתוך השפלות שלהם, "טובה הארץ מאד מאד". לכן באמת מה שנקרא "שמחה של מצוה" קשור עם הטבת הנרות, סוד ה'טוב' שהוא יסביר בהמשך.

שיהיו שמחים בעשיית המצות [מתוך אמונה מבוררת] וזה הי' ע"י הדלקת הנרות שלו [כאן בינתיים הוא לא מחלק בין השלבים, הוא כולל את שלשתם בהדלקה] שהי' מדליק במקדש היה ממשיך אור ושמחה של מצוה בכללות נש"י כו' וזהו עובדא הב' שהיה עושה בהדלקה שלו כו' וד"ל.

אמרנו שהעובדא הראשונה, הדבר הראשון שהוא היה עושה, הוא פעולת הכליון – כלות הנפש ותשוקה עצומה של הנשמה לכלות ולהכלל בעצמותו יתברך. זהו מה שנקרא "נר הוי' נשמת אדם". כעת, דבר שני שאהרן היה פועל, שהוא בדיוק הפוך מהראשון, הוא לגרום לשמחה עצומה בקיום רצון ה' דוקא למטה. לכן באמת שני הדברים הללו – נר מצוה ונר נשמה – הם כמעט כמו דבר והיפוכו. את שניהם היה פועל אהרן, שהתפקיד שלו היה להדליק את הנרות בכללות נשמות ישראל. היו שבעה נרות במנורה שכנגד שבעה ראשי-שרשי נשמות ישראל. הנשמות גם כן מתחלקות לשבעה ראשים כנגד המדות העליונות מחסד עד מלכות[עח]. בהדלקת שבעת הנרות הללו הוא פעל בתוך כללות נשמות ישראל את שני הדברים הללו שהוא קורא להם "שתי עובדות": מצד אחד שמחה בקיום רצון ה' למטה – "נר מצוה"; ומצד שני תשוקה של כלות הנפש ממש – "נר נשמה". בהמשך הוא יסביר שהשמחה היתה בבוקר, בהטבת הנרות, ואחר כך כלות הנפש, הכליון שנקרא "נר נשמה", היה בערב בבין הערבים. אלו הן שתי ה'עובדות' שאהרן היה ממשיך בנשמה – נר נשמה ונר מצוה.

אולי נסיים כאן. מכאן ואילך הוא יסביר זאת יותר בדרך פרט. עד כאן הוא הסביר בדרך כלל את שתי הפעולות הללו, מכאן והלאה הוא יתחיל להסביר בדרך יותר פרט מהו היחס וההבנה העמוקה של שני הנרות הללו שאהרן היה מדליק בתוך כל אחד.