סוד הצמצום בשלשה דלוגים (ד)

בע"ה

יד כסלו תש"נ - קבר יוסף הצדיק, שכם

שיעור רביעי – הכח לדלג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

הכח לדלג

בשיעורים הקודמים דברנו על הדילוג הראשון, המבואר בעיקר הקבלה הקדומה ובחסידות, מהעלם לגילוי, מקמיצה לפתיחה. היום נדבר על הדילוג השני – מבלי גבול לגבול.

זה הפשט של צמצום – ריכוז. בריכוז יש בחירה מבין אין סוף אפשרויות באפשרות אחת. זה עדיין לא ביצוע-התפתחות. פתיחות זה שאתה פתוח, נכונות. לגבי העם זה אין סוף, אבל לגביו יתברך זהו כבר צמצום והגבלה. ההתפתחות היא על גבי נקודת מוצא קיימת. בחיצוניות יש פה ריבוי, אבל מצד הפנימיות, תכלית הכוונה, יש מקום להתכללות ביניהם. "מה רבו מעשיך ה'" – הריבוי, "מה גדלו מעשיך ה'" – ההתכללות. בין הפתיחות להתפתחות באה הבחירה. ההצטמצמות שבה זה להחליט על חוקי הטבע וההיגיון. שהן זה הן ולא לאו.

[הרמב"ם, ששולל בדרך כלל ע"ז וכל הדומה לה, כותב על המלאכים כותב "גופות קדושים גדולים". יש אצלו ארבעה סוגי מציאות: "אמיתת הימצאו" או "מצוי ראשון" – ביחס לקב"ה, "צורות טהורות" – צורה ללא חומר ואלו 10 מדרגות המלאכים (הנביאים בנבואתם משיגים את המדרגה הנמוכה מהם – האישים), "עולם הגלגלים והכוכבים" (9 הגלגלים הם המסלולים עליהם 'נוסעים' הכוכבים) והם בעלי דעה, "ארבע יסודות מתים" בעלי צורה אך ללא דעה. אין אצלו חלל, אלא הכל מלא מאמיתת הימצאו, וכך מפרש "אין עוד מלבדו – ואפילו בחללו של עולם".

מהי ההוכחה של הרמב"ם שהגלגלים הם בעלי דעה? החוק הראשון של ניוטון – ושל המדע של היום – הוא שכל משהו שבתנועה ימשיך להתמיד עד שיבוא משהו להפריע לו. אצל הקדמונים זה הפוך, שתמיד יעצור. זה שהגלגלים לא עוצרים זוהי ההוכחה לכך שהם בעלי דעה (כך כותב אריסטו, ואחריו הרמב"ם במורה נבוכים). וכן העובדה שהם מסתובבים סביב עצמם, ולא לכיוון מסוים, מעידה על תופעה על-טבעית, תופעה של בר-דעת. על האדמו"ר האמצעי מסופר שלקראת הסתלקותו אמר עליו רופאו אבחנה רפואית: 'מחפש משהו שאינו במציאות'...

יש קושי בדברי הרמב"ם: ביחס לשני האחרונים כותב שהם בעלי גולם וצורה רק שהמלאכים והגלגלים הם בעלי דעה ואפילו יותר מבני אדם, מה שאין כן ביחס ליסודות. ואילו ביחס לנביא כותב שמגיע עד לאישים, בדילוג גמור לכל הגלגלים. לכאורה היה ראוי שיתאר עליה הדרגתית. נראה להסביר בכך, בדרך אפשר, את ההבדל בין יהודי לגוי לפי דעת הרמב"ם, שיהודי שייך לפנימיות העולמות והגוי לחיצוניות, וד"ל.

דרך אגב, משהו מעניין: ארבעת הפרקים הראשונים מהלכות יסודי התורה הם מעשה מרכבה ומעשה בראשית אצל הרמב"ם. בפרק א' דן באחד, בשני דן ב-10 מלאכים, בשלישי ב-9 גלגלים ובאחרון ב-4 יסודות. יוצא טור של: 1,10,9,4. אחד מתפרט לעשר – מתאים בקבלה, 4 ו-9 הם אח ו-ד שבאחד. מה המספר הבא בסדרה? בסיס הסדרה הוא 6, לכן המספר הבא יהיה 1. דבר פלא, שבסוף חוזרים לאחד. מה בא לפני? 24, סכום כל ארבעת המספרים בסדרה]

נחזור לעניין. דיברנו על ג דילוגים: פתיחות (גילוי שאתה 'בר הכי' לכך – רוצה ושייך), ריכוז (כולל תכנון), התפתחות.

מהעלם לגילוי, מבלי גבול לגבול, מאחדות לריבוי.

כל דילוג הוא מפנה חד, על דרך קרן זווית (אָיִן). לפי זה יוצא שיש אות ב ונשאר להשלים את הרוח הרביעית – תפקיד המשיח, להוריד את הדירה לתחתונים. לפי זה, אחרי שבאה תפנית הרי שהתפנית הבאה שוב מקבילה לראשונה, בסוד שלם וחצי. [לכל ב באותיות סת"ם יש אות פ המקיפה אותה, והיא העיגול המבטא את פנימיות הכוונה של ה' יתברך בכל סדר ההשתלשלות].

נפרט: יש בתנ"ך מה דורות מאברהם עד ענני, האחרון ברשימה בדברי הימים. טו דורות של עליה עד שלמה, טו נוספים של ירידה עד יאשיהו ולבסוף עוד טו דורות של עליה נסתרת לקראת המשיח, שיוריד סופית את העצמות למטה.

נקביל את הדילוגים ואת הסדרות הללו למושגים "מטי" ו"לא מטי" בקבלה. הסדרה הראשונית היא הדילוג הראשון של הפתיחות. זה חידוש לומר שזה צמצום, בלשון החסידות נקרא "הנחת עצמותו". זה דילוג של "מטי", להגיח. אחר כך המעבר מבלי גבול לגבול זה כמו ירידה, "לא מטי", הצטמצמות למשהו מוגדר. זה הצמצום הראשון של הקבלה. אחר כך שוב יש ירידה, על דרך "מטי", מאחדות לריבוי. דומה לראשון, רק של התפתחות במקום פתיחות. מה שיהיה לבסוף "לא מטי" זהו "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ומיד לאחריה גילוי העצם המקום שהוכן.

כל הדילוגים מבטאים אי-סיפוק. התאמץ מאוד והגשים ועדיין לא מרוצה. לא חוזרים אחורה ולכן צריך להמציא ממד אחר, תפנית. אם הגעתי לבלי גבול, אור אין סוף, וזה לא תכל'ס אז צריך תפנית, דווקא להגיע לצמצום וריכוז – היפך מה שנעשה עד כה.