סוד הצמצום בשלשה דלוגים (ב)

בע"ה

יח חשון תש"נ - קבר יוסף הצדיק, שכם

שיעור שני – סוד החשמל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

סוד החשמל

כל הענין של הדילוגים, ושל כל מעשה בראשית, קשור עם סוד החשמל – מהעלם לגילוי. בראשית מלשון לגלות החוצה (כמו בהלכות טרפות). כלל נוסף: השתיקה (חש) הקודמת לדיבור היא עבודה. זה לא רק מצב. בסיפורי מעשיות של ר' נחמן מובא שאחד הדוגמאות של 'מעט המחזיק את המרובה' זה אחד שיודע לשתוק וזו התשובה הטובה ביותר. כך גם במקור העבודה הזו, אצל הבעש"ט, שעיקר מעלת הרב האמיתי שיודע לשתוק לפני שמדבר.

יש בחינות שונות בשתיקה: בכתר – השתאות ("והאיש משתאה לה מחריש..."), בחכמה – התבודדות, בבינה – חשיבה המכינה את הדיבור. גם על ה' יתברך כתוב שחוזר ד פעמים לפני שמדבר ("הכינה...חקרה" וכו').

שאלה: האם היחס בין חש ל-מל הוא יחס של זכר ונקבה?

תשובה: אפשר לומר, אבל יותר מדויק זה לומר שהמל הראשון, הברית-היסוד, זה הזכר והמל השני – הדיבור, המלכות – זו הנוקבא. החש, השתיקה, היא החופה הכוללת את שניהם. מהדברים הבסיסיים בסוד ה' ליראיו הוא הפרק העוסק בהוראת המספרים [כל כך בסיסי, שרוב מחשבות האדם עוסקות במספרים, ומכאן החשיבות הרבה שנותנים לשיר 'אחד מי יודע'. זה מיסודי החינוך, לבנות בנפש את ההקשרים באופן מתוקן. החשיבה נקראת על שם החשבון. במקום אחר מתבאר שיש פרצוף שלם מן המילים הללו:

	כתר סך (סכום)
חכמה מספר		בינה חשבון
	מידות מנין
	מלכות גימטריא

זה בשביל להסביר את הקשר בין חשבון לבינה], שם נתנו שמות מופשטים לתוכן של המספרים. למספר שנים – זיווג ושלום, ולמספר שלוש – תקון וקיום. כשהראתי את הספר, לפני הדפסה, לאנשים 'מומחים' בחסידות היתה לכמה מהם הערה על מה שכתבתי שלום, ולא מחלוקת, כפשוטו. שנים הוא ביטוי לתהו, בעוד ששלוש הוא ההתכללות של עולם התקון [הרבי תמיד מסביר ש"האשה נקנית ב-ג דרכים" זה התיקון, ו"קונה את עצמה ב-ב דרכים" זה התהו], ואם כך איזה שלום יש בעולם התהו? ההערה היא מחוסר הבנה, שהרי אין מושג שלילי באופן מוחלט (להבדיל מכל מיני שיטות פסולות, הוברי שמים למיניהם, שיש מספרים טובים ויש שאינם). לא מדובר פה על שלום השורה בין השנים, שאם כך זה כבר לא שלושה שוים אלא שנים שוים ואחד המאחדם, אלא על הגדרת השנים עצמם. מה אני צריך לחשוב כאשר אני רואה שנים. אם רוצים את המושג במקומו הראוי לו אז זה המספר חמש, המבטא התחלקות (לצורך) והבעה.

הדלוג הראשון: מהעלם לגלוי

נחזור לנושא. כל הדילוג הראשון, שיש בו חש מל מל, הוא כולו חש בכללות תהליך בריאת העולמות, וזה הכל עוד לפני הצמצום הראשון. אפילו לפני ההשערה ב"גליפו". הכל גילוי פנימי, לעצמו. הדילוג השני – המשכת הבלי-גבול לגבול – הוא המל הראשון, ההבדלה. הדילוג השלישי – מאחדות לריבוי – זו ההמתקה, הדיבור אל הנוכח עצמו. להאיר לזולת אור הגורם לו בטול, לצורך עשית דירה לו יתברך בתחתונים. כמו מעבר ממצב של צדיק אחד למצב העתידי של "ועמך כולם (בגילוי) צדיקים". מל הוא מלשון מלכות, ואי-אפשר למלוך רק על אחד. צדיק הוא בבחינת "שלוחו של אדם כמותו", מקסימום סרסור של ישראל, אבל בשום אופן לא אחד מהם.

יש מאמר חשוב מאוד של ר' הלל, בפלח הרימון שמות, שמבאר בה את תהליך העברת שכל עמוק מרב לתלמיד, שמוכרחת בה שבירה. זה קורה לאחר שהרב כבר המציא שכל חדש, והוא עומד מוכן "על קצה הלשון" אצלו, ובכל זאת מה שיוצא זה גמגום לפני תחילת אמירת השכל החדש. זו שבירת של הנקודה שבה הצטמצם השכל. כל המעברים הם עם עוצמה אבל לא היו עם שבירה, אבל כאן בדילוג האחרון יש עוצמה יתרה ולכן יש גם שבירה.

* * *