יסודות האמונה – ה' הוכחות למציאות הבורא

ערב טוב,

אנו לומדים נושאים של אמונה מתוך ספר "שערי אמונה" המלקט את תשובותיו ושיחותיו של הרבי בעניני אמונה. עורכי הספר סידרו אותו, ע"פ הנושאים השונים, בצורה מאד יפה, כאשר הסדר הכללי בספר הוא ע"פ י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם – החל מהאמונה במציאות ה' וכלה באמונה בביאת המשיח ובתחיית המתים.

הוכחה למציאות הבורא

הנושא הראשון לערב זה הוא נושא הרבה יותר יסודי ופשוט וקל – מאשר הנושאים שנלמדו בשיעור הראשון (יסודות האמונה – ספר "מבחר שיעורי התבוננות" חלק י"ד). כאן אנו בוחנים מצב שגרתי והוא, כאשר בנך הקטן בא ושואל אותך: אבא, מי ברא את העולם? מה תענה לו?

לפני שבוע אמרנו שכל "הוכחה" במרכאות למציאות ה' – תוקפה מועט מאוד ביחס לאמונתנו האמיתית במציאות הבורא.

דמיון ואשליה – מצאנו במכתבי הרבי, שאפילו אצל אחד שנדמה לו שאין לו אמונה, ר"ל, שודאי זאת אשליה בלבד – קיימת אמונה. וממילא, אצל כל יהודי, רחוק ככל שיהיה, בצפונות נבכי נפשו – קיימת האמונה. לפעמים היצר תוקף את היהודי – הוא היצר הרע שרוצה לחיות חיים נוחים בעולם הזה – ועד שליהודי נדמה שהאמונה תחייב אותו לדברים רבים שיקשו עליו להגשים את חזון החיים הנוחים שרוצה לחיות בעולם הזה. מתוך כך, ובסיוע הסביבה התרבותית בה גדל – לאט לאט נכנס אותו יהודי לכעין דמיון ואשליה שאין אמונה ואין ה' – ואין כלום!

וכאמור, אמונה ישנה אצל כל יהודי – ומתוך כך לא צריך להביא שום הוכחה שיש בורא לעולם. אבל היות שאנו חיים בעולם חשוך – ועדיין יצר הרע ורוח הטומאה בתוקפם – צצות ועולות שאלות כגון זאת: מאין תוכיח לי שיש בורא לעולם? ושוב, שאלה זאת היא שאלת ילד קטן – וחייבים לענות לו באופן המתקבל.

ואם כן, הנושא הראשון לערב זה הוא איך עונים, לשכלו וליבו, לחוש החקירה והדרישה הראשוני של אותו ילד – על השאלה: מי ברא את העולם? יש בדבר חמש נקודות של הסבר, כנגד חמשת השמות שנקראו לנשמה בפי חז"ל: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כלומר, כל נקודה של הסבר באה לענות על השאלה כפי שבאה מאותה מדרגה נפשית – "תראה לי את ה', תראה לי את הבורא"!

נתחיל לקרוא ולהסביר את תשובותיו של הרבי בנושא זה – בספר שערי אמונה מעמוד מ"ו והלאה.

קיצור השאלה שהוצגה לרבי: היודעים מציאות ה' באופן חיובי או שלילי?

מענה הרבי: "מובן ופשוט שיודעים זה גם באופן חיובי, וההוכחה בזה היא – א) כמו שרואים ספר נדפס בעל מאות דפים, הנה פשוט בעיני הרואה שיש בית דפוס שמה סידרו את כל האותיות באופן שמבארים ענינים של שכל וכו', אבל לא שנשפך דיו ובמקרה בעלמא הרי טיפות הדיו נסתדרו על מאות דפים בצורה של אותיות מבארות כמה דברים. והוא הדין – אלא שכמה פעמים ככה, כשרואים חתיכת עץ ואבן וכיו"ב ויודעים אח"כ מסידור האטומים שבה שהם לא במספר של מאות ואלפים אלא של ביליוני ביליונים, וכולם מסודרים באופן מפליא ומתאים לחוקים קבועים ומדויקים עד הקצה האחרון, וכמבואר בארוכה על דרך זה ב"חובת הלבבות", ב"כוזרי" וכו'. וראה גם כן ספר החקירה לאדמו"ר הצמח צדק. ב) כמו שאדם יודע מציאות הנפשות, בראותו חיות שבבעלי חיים וכיוצא בזה".

נקרא ונסביר:

מובן ופשוט שיודעים זה גם באופן חיובי – מובן ופשוט שיודעים על מציאות ה' גם באופן חיובי. כלומר, שאכן יש הוכחה חיובית, אחיזה בשכל – לזה שקיים בורא לעולם! ויש להוכחה זאת שתי נקודות – כמו שמביא אותן הרבי. שתי נקודות אלו נפתח לארבע נקודות, שלהן נוסיף עוד נקודה חמישית הכתובה במקום אחר בספר שלפנינו. ושוב, הדברים מאד פשוטים ואותם אפשר להשיב לכל ילד קטן. מתוך שהדברים פשוטים ביותר – אזי לפעמים שכל האדם אינו רוצה לקבל הסבר כל כך פשוט לשאלה כל כך נכבדה, באומרו: היתכן שתשובה כל כך מובנת מאליה – שגם אני חשבתי עליה – די בה כדי להוכיח מציאות ה'?

וההוכחה בזה היא – א) כמו שרואים ספר נדפס בעל מאות דפים, הנה פשוט בעיני הרואה שיש בית דפוס שמה סידרו את כל האותיות באופן שמבארים ענינים של שכל וכו', אבל לא שנשפך דיו ובמקרה בעלמא הרי טיפות הדיו נסתדרו על מאות דפים בצורה של אותיות מבארות כמה דברים. והוא הדין – אלא שכמה פעמים ככה, כשרואים חתיכת עץ ואבן וכיו"ב ויודעים אח"כ מסידור האטומים שבה שהם לא במספר של מאות ואלפים אלא של ביליוני ביליונים, וכולם מסודרים באופן מפליא ומתאים לחוקים קבועים ומדויקים עד הקצה האחרון, וכמבואר בארוכה על דרך זה ב"חובת הלבבות", ב"כוזרי" וכו'. וראה גם כן ספר החקירה לאדמו"ר הצמח צדק.

ודאי שמענו טענות מעין זאת, פעמים רבות, ומסביר הרבי שאין בזה חידוש ומפנה אותנו לספר "חובת הלבבות" – הוא ספר המוסר היסודי ביותר בספרות עם ישראל. כמו כן מפנה אותנו הרבי לספר הכוזרי וגם לספרו של אדמו"ר הצמח צדק הנקרא "דרך האמונה" או "ספר החקירה" העוסק בעניני אמונה.

סדר מופלא – אדם מסתכל על הסדר המופלא של הטבע, ושל חוקי הטבע, ומתוך כך הוא מבין לאשורו שלא יתכן שכל הסדר המופלא הזה – נעשה באופן מקרי, על דרך הדיו שנשפך ומסתדר מעצמו כספר חכמה בן מאות עמודים! המסקנה היא שודאי יש כאן מתכנן, אדריכל – יש בעל הבית לבירה זו! ואם כן, זהו דבר שכל פשוט ביותר ומובן לכל!

ב) כמו שאדם יודע מציאות הנפשות, בראותו חיות שבבעלי חיים וכיוצא בזה. – אדם מסתכל על בעל חיים – ומרגיש שיש כאן חיות, נפש בתוך הגוף! וכמו שאפשר להרגיש שישנה נפש המחיה את גוף בעלי החיים – כך רוצה הרבי לומר – שודאי ניתן לראות, להרגיש באופן מוחשי – שישנה נשמה בתוך העולם – הוא ריבונו של עולם, בורא העולם ב"ה! עד כאן שתי נקודות פשוטות מאד של הוכחה שמביא הרבי.

חוקי הטבע – הוכחה למציאותו יתברך

בעמוד ע"ב, סימן י"ג בספר שערי אמונה – יש המשך להוכחות שהבאנו עד כאן. נקרא מעט מדברי הרבי ונמשיך עם הסבר בעל פה. "עצם המושג של 'חוקי הטבע', חוקים קבועים שאינם משתנים, 'לא ישבותו', מהוה הוכחה הכי פשוטה שישנו בורא העולם שקבע חוקים אלו בטבע הבריאה".

בהמשך עוד כמה סעיפים אומר הרבי שכל חקירת המדענים מכוונת כדי לגלות ולדעת מהם חוקי הטבע. לכן חוקרים המדענים יותר ויותר לעומק, כדי לעמוד, כמה שרק ניתן, על פרטי הפרטים של כל חוקי טבע העולם שלנו! את השאלה – למה יש כזה חוק? לא עולה על דעת שום מדען בעולם לשאול וממילא גם לחקור! ושוב, ענינם של המדענים לתאר את החוקים – בלא לשאול את השאלה הבסיסית: למה יש כזה חוק בעולם?

ואם כן, אין לך דבר שכל כך בפשטות אומר שיש בעל הבית לבירה זו – יותר מעצם המציאות של חוקי הטבע!

קטן וגדול – בהמשך אומר הרבי דבר יפה והוא, שככל שהמדע מתפתח, ומבין טוב יותר את סודות היקום – מתגלה יותר ויותר שדוקא בזעיר אנפין, דוקא במיקרו קוסמוס – החלקיקים הקטנים ביותר פועלים בצורה מאד מאד דומה למקרו קוסמוס – אריך אנפין בלשון הקבלה. כידוע, בקטן ביותר, יש גרעין לאטום ומסביבו סובבים אלקטרונים וכו' – וכך בגדול ביותר יש למשל מערכת השמש וכוכבי הלכת הסובבים סביבה. ואם כן, הדימוי כאן הוא כל כך מופלא וממילא רואים צד השוה בין השנים, "שוה ומשוה קטן וגדול". ושוב, גם זאת כעין הוכחה לנפש – שיש כאן כח בסיסי, כח פנימי, לכל היקום שהוא "שוה ומשוה קטן וגדול"!

לא כותב כאן הרבי – דבר שידוע היום במדע בהקשר למיקום האדם ביחס למיקרו קוסמוס והמקרו קוסמוס. ואם כן, זהו ממש דבר פלא – שהרי העולם נקרא "אדם גדול" במקורות שלנו – ואילו האדם נקרא "עולם קטן"! ושוב, היחס בין שיעור קומת האדם ביחס לחלקיק שבתוך האטום – זה ממש אותו היחס שבין היקום הגדול – לשיעור קומת האדם! כלומר, שהאדם הוא ממש הממוצע – בין הכי קטן להכי גדול! וממילא, האדם הוא ה"עמוד" שמחבר בין ה"זעיר אנפין" לבין ה"אריך אנפין"! ושוב, זה אחד הפלאים הכי גדולים בכל בריאת העולם.

אחד הדברים שנזכיר בהמשך הלימוד הוא – שיש לפעמים שהאדם המתבונן נבהל ותופס קטנות ושפלות מול היקום הגדול, "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ". כלומר, הרעיון הזה אינו המצאה שלנו – אלא הפסוק אומר זאת במפורש "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וגו'"! ושוב, כאשר האדם עומד מול היקום הגדול ומסתכל בשמים ורואה את הממדים העצומים, כאילו אין סוף, אזי הוא מתקטן ומצטמצם עד שנעשה אין ואפס, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ"!

צדיק – לעומת זה, וכפי שכבר נאמר – האדם צריך להכיר שיש לו לאדם כח לכלול בתוכו את העולם – על כל גודלו! הכתוב אומר "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" כלומר, שכל אחד, כפי יכולתו לשער – כך הוא יכול לשער את בורא העולם, שהוא ודאי "אין סוף". וממילא, אל לו לאדם המתבונן להבהל מזה שמרגיש עצמו "אין ואפס" לעומת מערכת השמש, לעומת הגלקסיות, לעומת כל היקום הידוע כיום! אלא בדיוק להיפך – עליו להכיר ש‑ה' שם אותו בדיוק באמצע – להוות ממוצע בין כל הגלקסיות לבין החלקיקים הזעירים ביותר שבתוך האטום. ולכן, במידה מסוימת – רק האדם מסוגל לתפוס ולהאחז, בו זמנית,  בשני הצדדים כאן: הגדול ביותר והקטן ביותר! ואם כן, האדם הוא הצדיק שעליו כתוב, "דאחיד בשמיא וארעא" – אחוז, בבת אחת, בו זמנית – בהכי גדול (השמים, מקרו קוסמוס) – ובהכי קטן (הארץ, מיקרו קוסמוס). וממילא, האדם הוא הציר הפנימי, שהכל מסתובב סביבו, "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם".

ושוב, מצד אחד אמור האדם המתבונן בגודל היקום לומר "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ" – ומצד שני צריך האדם לדעת שכל העולם הזה נתון לי בלב – וממילא אין לו ממה להבהל – לא מהעובדה שהעולם כה גדול והוא כה קטן – ולא ממיעוט שנותיו עלי ארץ. "שית אלפי שנין הוה עלמא", כתוב שהעולם נברא לששת אלפי שנה – ולעומת זאת, ישנם מדענים האומרים שהעולם קיים בליוני שנים – ואין כאן המקום והזמן לעסוק בדעה זאת שאינה מקובלת עלינו. ואם כן, עלול האדם לחשוב שהוא אינו אלא "שניה", חלקיק של שניה בתוך תהליך של בליוני שנים.

אנו מזכירים זאת בגלל שישנם מדענים הבאים לידי ספק באמונה – מול  תהליך בריאת העולם וקיומו לאורך בליוני שנים – ואח"כ התקפלות העולם וחזרתו לאין ואפס – כמו שמתאר אפשרות זאת המדע העכשוי. ואם כן, אם הכל עתיד לחזור לאין ואפס – מהי המשמעות לכל מה שקורה כאן באמצע התהליך? מהי חשיבותו של אדם שאינו אלא חלקיק של שניה בתוך כל בליוני שנות התהליך שלכאורה נדמה להיות אין סופי?

לא להבהל – ואם כן, גם זה אינו צריך להבהיל את האדם המתבונן ובכלל, כל מה שיש לדון ולהתדיין בכל מיני סוגיות שיש בהן כעין סתירה בין תיאור התורה את הבריאה – לבין תפיסת המדע דהיום – אין בכך ולא כלום ביחס לעצם האמונה! ושוב, לגבי עצם האמונה, וגם לגבי עצם ההוכחה של האמונה, אם כבר ניתן להוכיח משהו, להראות לשכל שיש בורא עולם – אין זה משנה כלל וכלל – איך תופסים את התהליך!

ואם כן, עוד לפני כל המורכבות הזאת – ישנם דברים כל כך פשוטים וכל כך יסודיים, השוים לכל נפש – שאם רק נשים לב אליהם – נוכל להכיר ולהרגיש חזק בנפש – שודאי וודאי יש "בעל הבית לבירה זו"! כך נתגלה הדבר לאברהם אבינו, שחקר ודרש ושוטט במחשבתו בכל העולם, כפי שהכיר באותם ימים, עד שגילה שיש "בעל הבית לבירה זו", שיש בורא לעולם! ולא רק שגילה זאת, אלא עד ש"הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה". וזהו, שכל יהודי, שחייב לומר בכל יום "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב" – יכול לרצות ולבקש ולחפש ולדרוש את ה' עד ש‑ה' ממש יופיע ויאמר לו "אני בעל הבירה"!

לב מלכים – ושוב, אין זה משנה מאיזו השקפת עולם של מדע יוצא האדם – אלא העיקר הוא זה שהאדם נמצא כאן באמצע ואחוז בכל הקצוות. כאמור, מימד המקום נראה אין סופי וגם מימד הזמן המדובר במדע נדמה אין סופי – "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ". ואף על פי כן, מתוך התבוננות נכונה – נמצא את האדם בדיוק באמצע – והוא המלך! ה' ברא את האדם כמלך על כל העולם – והוא אכן מלך אפילו בחיים הקצרים שלו, "הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו". באותו שיעור זמן קצר הקצוב לו – הוא המלך! וכאמור, "וְלֵב מְלָכִים אֵין חֵקֶר" – ויש למלך בלבו לשער את הכל ואזי הכל נמצא בלבו של המלך, של האדם: "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם".

ככלל, המילה "עולם" בתנ"ך אינה מתארת מקום אלא זמן, "לְעוֹלָם הוי' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" – רק בלשון המשנה התקבל "עולם" גם מלשון מקום – כמו שאנו רגילים להתבטא. וממילא, אם הפסוק אומר "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם" – הרי מדובר כאן גם על כל הזמן והפחד של הזמן – והוא הדבר שדברנו בשיעור קודם – שהאמונה היא בעיקר תיקון הזמן! תיקון תודעת הזמן אצל האדם!

לכל אלו הגענו מתוך דברי הרבי על הדמיון המפליא בין המיקרו קוסמוס והמקרו קוסמוס – להם הוספנו את התופעה הידועה היום על היותו של האדם ממוצע בין המיקרו קוסמוס והמקרו קוסמוס! וזהו שהמקור לכל זה הוא אמירת חז"ל שהאדם הוא עולם קטן ואילו העולם הוא אדם גדול. תאור זה מחזק את דברי הרבי במכתבו: "ב) כמו שאדם יודע מציאות הנפשות, בראותו חיות שבבעלי חיים וכיוצא בזה".

ואם כן, זה מזכיר לנו את מאמר חז"ל: "מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם"!

שתים שהן ארבע

חוק וסדר – כאמור, הרבי דבר כאן על שתי נקודות של הסבר פשוט שיש בו משום הוכחה למציאות הבורא. אנו נפתח את שתי נקודות אלו לארבע נקודות של הסבר. נקודה ראשונה שאמר הרבי – שהמסקנה העולה מהסדר והחוקיות שרואים בכל פרט ופרט בעולם – אומרת שלא יתכן לחשוב שהדברים קרו במקרה. לא יתכן שנשפך דיו על דפי נייר ויצא ספר בן מאות עמודים כתובים בטוב טעם ושכל מובהק.

גוף ונפש – נקודה שניה שאמר הרבי היא – שכאשר מסתכלים על יצור חי אפשר להיוכח שישנה כאן נשמה ונפש בתוך הגוף – וזה דבר מוחשי גמור!

הנקודה הראשונה של חוק וסדר פונה בעיקר לשכל האדם המכיר, מתוך הנסיון האנושי, שלא יתכן ליצור דבר המורכב מפרטים רבים ומדויקים – ללא תכנון מדוקדק מראש. ואם כן, זה לכאורה טיעון שכלי, חקירתי. לעומת זאת – התבוננות על יצור חי, שמתוך כך נוכחים לדעת באופן מוחשי גמור שיש כאן גוף ונפש, חיות הפועלת בתוך הגוף – שייכת בעיקר לרגש הלב, לדרישת הלב, "בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ" – אני מרגיש שהוא חי! זה נקרא "עין השכל שבלב" – אני רואה שהוא חי!

כאמור, בכל אחת משתי נקודות אלו – יש שני ממדים, שתי רמות – ואותן לא הסביר הרבי במכתבו הראשון. ובכל אופן, אם נמשיך לקרוא את שאר המכתבים שבספר – נמצא גם את שני הממדים, את שתי הרמות – בהן נמשיך ונעסוק.

ישנה רמה אחת של הסתכלות על כל פרט ופרט שיש בעולם. אני מסתכל על כל חפץ פרטי, על כל עצם, על כל אבן, על כל עץ, על כל עלה – אך מבלי להתבונן בסדר של כל בליוני האטומים, ושאר חלקיקים זעירים עוד יותר – המרכיבים את היצור או החפץ עליו אני מסתכל. אני פשוט רואה דבר קיים במציאות, איך שאני תופס את המציאות, ומתוך כך יכול להסיק את המסקנה הכי פשוטה שיש בורא לעולם!

ילד טוב – ושוב, הילד שואל את אביו מאיפה הגיע השעון לכאן? ומסביר לו אביו שבבית החרושת מייצרים שעונים ומשם הגיעו השעונים לחנות – ולשם הלכתי וקניתי את השעון! וכידוע, שיצר החקירה של הילד חריף ביותר, ממולח ביותר – וממילא הוא ממשיך לשאול: מהיכן הגיעו החומרים מהם מורכב השעון לבית החרושת? ועוד ועוד שאלות נוקבות – עד שמעמיד את אביו "אל הקיר". ואז, אם נמאס לאב מריבוי השאלות הוא אומר: איני יודע! אבל כאשר האב הוא מאמין – הוא לבטח מאד שמח בבנו החקרן שמגלה חריפות לשאול שאלות טובות – ואינו מסתפק בתשובות הראשונות. ובסופו של דבר עליו לספר לבנו שיש "עילת כל העילות" ו"סיבת כל הסיבות" – יש עילה ראשונה, יש סיבה ראשונה – הוא ריבונו של עולם – בורא העולם! בורא העולם שברא את העולם "יש מאין ואפס המוחלט"!

ואם כן, סוג זה של חקירה פשוטה ביותר מתמצה בביטוי המובא בספרי החקירה: "אין הדבר עושה את עצמו". מהרגע הראשון של חקירה זו – אין שום מחשבה לומר "זה כאן בגלל שזה כאן". אין שום מחשבה ראשונה לומר שהשעון פה ותמיד היה פה! כלומר, השכל אינו מקבל את הטיעון שהשעון הוא נתון, הוא קדמון, הוא תמיד היה פה! האבא אפילו לא 'יחלום' לענות כך לבנו! אלא יחפש סיבה המסבירה מאיפה הגיע השעון!

השתלשלות

ואם כן, מחפשים סיבה אחת – ועוד סיבה ועוד סיבה – עד שחוזרים ומגיעים לסיבת כל הסיבות! מגיעים לסיבה הראשונה שעליה אין שום שאלה כלל וכלל – היא "סיבת כל הסיבות".

ובלשון הראשונים: יש מי שמסובב את הגלגל הגדול – והוא באמת "קדמון לכל הקדומים" – "עילת כל העילות", "סיבת כל הסיבות" בלשון ספר הזהר. וכאמור, מחשבה זאת, צורת חקירה זאת, מבוססת על האכסיומה הפשוטה האומרת ש"אין הדבר עושה את עצמו" וממילא, בודאי לא תמיד היה פה השעון הזה!

עבודה זרה – ועל כן, מי שרוצה לדמות או לתרץ – שאולי ישנו משהו קדמון בתוך האבן או בתוך השעון – אזי יתכן שיש בדבריו אלו "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" של עבודה זרה! ושוב, אם אמנם מנסים להרגיש "קדמות", ונצחיות, ואי תלות, בכל חפץ שהוא – זה כבר מתחיל להיות "עבודה זרה"! בסופו של דבר, כל הגלגל הזה יחזור לנו בסופו של המסע שלנו הערב – שהרי ה"יש האמיתי" באמת משתקף ב"יש הנברא"! אבל בתחילה, לומר שאותו חפץ אינו תלוי בכלום ועומד בפני עצמו – זה ממש עבודה זרה!

ואם כן, ברגע שמתחילים לחקור ולדרוש מאין בא הדבר, החפץ – חוזרים לזה שישנה "סיבה ראשונה", היא "סיבת כל הסיבות". תהליך זה נקרא בלשון הקבלה והחסידות "השתלשלות"! שכל של עילה ועלול, סיבה ומסובב . כל מסובב מחייב סיבה – כל עלול מחייב עילה. ואם כן, שכל של השתלשלות, שאפשר לקרוא לו אפילו "אבולוציה", אבולוציה אלוקית – זה מה שמדבר לרובד התחתון ביותר של הנשמה – הנפש!

מדרגת הנפש, התחתונה, היא הסמוכה ביותר לטבע – טבע מלשון טבעות, טבעות של שלשלת, שרשרת. הטבעת התחתונה נוגעת בזאת שמעליה ומשתלשלת ממנה וכך כל טבעת וטבעת – עילה ועלול, סיבה ומסובב!

קטנות השכל – ושוב, הוכחה, שכל מעין זה – אינו מצריך כל התחכמות – לא מצד המשפיע ולא מצד המקבל. זה לא מה שאמר הרבי שמתוך הסתכלות על החוקיות והסדר המופלא של בליוני אטומים וכו' – אלא זה פשוט "מאין באת" – שהרי "אין הדבר עושה את עצמו"! ולכן אנו אומרים שזהו רובד שכלי תחתון יותר – היות שבמידה מסוימת זה פונה לשכל של קטנות – יחסית לשכל המדען המתבונן וחוקר את החוקיות והסדר המופלא שבטבע וכו' כמוסבר.

ואם כן, ראינו שתי רמות של שכל, של הוכחה – לגבי הנקודה הראשונה שכתב הרבי אותה קראנו בשם "חוק וסדר" ובלשון הקבלה והחסידות – השתלשלות.

התלבשות

הנקודה השניה שמביא הרבי היא: "ב) כמו שאדם יודע מציאות הנפשות, בראותו חיות שבבעלי חיים וכיוצא בזה". כאשר האדם רואה דבר חי – אזי לבו דורש את החיות שבבעל החיים ומרגיש שיש כאן נפש, שיש כאן נשמה בתוך הגוף! ואם כן, נשאלת השאלה מהו ההבדל בין הנשמה שבתוך היצור החי – לבין זה שודאי יש סיבה ראשונה לכל דבר הקיים במציאות?

שאלה זו בלשון הקבלה והחסידות היא: האם מדובר כאן בהשתלשלות או בהתלבשות? אם אני רק מניח כהנחת יסוד ש"אין הדבר עושה את עצמו" – אזי היצור החי שאני מתבונן בו – הגיע עד הלום כתוצאה של ריבוי גלגולים של השתלשלות מעילה לעלול, מסיבה למסובב וכו'. אבל אין לומר שאותה סיבה ראשונה – מתלבשת ממש בקרבו של אותו יצור!

לכאורה, אותה סיבה ראשונה יכולה לעמוד מרחוק – ולהשקיף על כל המתרחש, ולכוון את כל תהליך ההשתלשלות – אבל אינה מתלבשת בתוך הדבר להחיותו.

התלבשות – אבל, כאשר חז"ל אומרים: "מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם", הרי הדגש כאן על זה שישנה התלבשות הנשמה בתוך הגוף על מנת להחיות את הגוף. כאן, מתוך החיצוניות אנו דורשים את הפנימיות – החיות הנשקפת מאותו יצור חי מלמדת אותי שיש בתוכו נשמה, "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – התלבשות הנשמה בתוך הגוף כדי להחיות את הגוף.

ושוב, "עילה ועלול" זה מלשון "מעלה ומטה". "סיבה ומסובב" זה מלשון לסובב, להקיף, כמו עיגולים – כאשר העיגול הגדול הוא חיצוני ונקרא "סיבה" ואילו העיגול הקטן, הנקרא "מסובב", נמצא בתוך העיגול הגדול – ומוקף על ידו! ואם כן, לגבי סיבה ומסובב – לא רק שהסיבה אינה נמצאת בתוך המסובב אלא להפך – המסובב נמצא בתוך הסיבה! לעומת זאת, כאשר מדובר על התלבשות, התלבשות "נשמה בתוך גוף" – הרי אנו מדברים על "פנימיות וחיצוניות"! הנשמה היא פנימית והגוף הוא חיצוני.

הקדמנו ואמרנו בתחילת השיעור שעל השאלה, מי ברא את העולם? יש חמש נקודות של הסבר, כנגד חמשת השמות שנקראו לנשמה בפי חז"ל: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כלומר, כל נקודה של הסבר באה לענות על השאלה כפי שבאה מאותה מדרגה נפשית – "תראה לי את ה', תראה לי את הבורא"! ואם כן, מדרגה זאת של "התלבשות", שעל דרך התלבשות נשמה בתוך גוף, היא כבר "רוח" ביחס למדרגת ה"השתלשלות" שכנגד ה"נפש". ואם כן, "נפש" זה טבע של השתלשלות, של אבולציה, ואילו "רוח" זאת רוח החיים שבקרב כל יצור חי!

 

הספירות ופנימיות הספירות

	כתר אמונה תענוג - עתיק יומין רצון - אריך אנפין
חכמה בטול		בינה שמחה
	דעת יחוד
חסד אהבה		גבורה יראה
	תפארת רחמים
נצח בטחון		הוד תמימות
	יסוד אמת
	מלכות שפלות

העולם – אדם גדול

כשאנו מדברים על יצורים חיים – הרי מובן שגולת הכותרת של כל היצורים החיים הוא דוקא האדם – יציר כפיו של הקב"ה! ואם כן, מה פרוש להרגיש שהעולם חי, שהעולם זה "אדם גדול"? כמו שהאדם הוא "עולם קטן". כאמור, השכל הראשון, שכנגד ה"נפש" – "השתלשלות" – מתמצה בביטוי "אין הדבר עושה את עצמו" וממילא, "יש בעל הבית לבירה זו"! וכאמור, כאשר מתבונן האדם בנפלאות הבריאה – הוא מרגיש עצמו קטן, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ".

שכל רגשי – השכל השני כאן, השכל של "התלבשות" שכנגד ה"רוח" – שהוא כבר שכל יותר רגשי מאשר השכל הראשון וזאת מתוך כך שה"רוח" בקבלה זה כנגד המידות, הרגש – ונקרא ז"א, זעיר אנפין – שכנגד אות ו' דהוי'. ה"נפש" היא כנגד ספירת המלכות שנקראת גם "חכמה תתאה". ושוב, ה"רוח" הוא ז"א, מידות הלב – ולכן ההוכחה הזאת, שעולה מתוך התבוננות על יצור חי,  היא הוכחה של דרישת הלב!

הבאנו את מאמר חז"ל "מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם" – ואמרנו שהדבר דומה להתרשמות שלנו מהתבוננות ביצור חי – שישנה בו נפש פנימית המחיה אותו. ואם כן, מה פרוש האמירה שהעולם חי? הכלל הראשון הוא "כל חי מתנועע" כלומר, אני מסתכל על יצור חי – ומרגיש וחש את החיות מתוך כך שהוא בתנועה! ולא סתם בתנועה – אלא הוא בתנועה מחזורית, תנועה מחזורית של נשימה! יחזקאל הנביא רואה את המרכבה בעולם היצירה, שכנגד ה"זעיר אנפין" – והחיות של אותן חיות שם ניכרת מתנועת הדופק שלהן, הלוך וחזור, "רָצוֹא וָשׁוֹב": "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק". על ביטוי זה כתוב: אל תקרא חַיּוֹת אלא חיוּת!

פרק שירה – ואם כן, לכל דבר חי במציאות המוכרת לנו – יש דופק, ובזה אנו מרגישים שהדבר נושם כלומר, חי! קרוב לזה, בעולם הגדול, היא התגלית המופלאה שגילו כבר לפני מאות שנים – שישנם הרבה חוקים של מהלך כוכבי הלכת – שהם כללי מוסיקה! כלומר, לא רק שהדבר נושם ויש לו דופק – אלא הוא גם שר! וכל זאת, על דרך הידוע אצלנו מיסודו של דוד המלך – "פרק שירה" – כל נברא ונברא שר להוי' – והשיר מומחש ע"י פסוק מתהלים, פסוק לכל נברא ונברא!

ואם כן, את החיוּת של העולם אפשר להמחיש לדרישת הלב. ושוב, זאת אינה אך הוכחה שכלית – אלא הוכחה הקשורה בעיקר ללב המתבונן, "בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ".

דופק – הפסוק בתחילת ספר קוהלת אומר: "סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ" – כלומר שישנה מחזוריות בתנועת הרוח. לפי התפיסה של המדע החדיש דהיום – ע"פ היחסיות המורחבת של איינשטיין – העולם נמצא בהתפשטות, העולם מתפשט והולך. בהקשר לכך ישנם הסוברים שהתפשטות העולם תגיע לנקודת שיא – ומשם תתחיל התכווצות העולם עד שיחזור למצבו התחילי. אמנם, מי ששם לב ומתבונן על זה לעומק – הריהו עומד משתאה מאורך הזמן עליו מדברים אותם מדענים. ובכל אופן, נראית התופעה המתוארת כתנועת נשימה, דופק של רצוא ושוב! וכאמור, האדם הוא הציר הפנימי, האמצעי – והכל מסתובב סביבו ועל זה כתוב בקהלת: "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם" כלומר, את העולם, שזה הזמן (כבר למדנו שהמילה "עולם" בתנ"ך אינה מתארת מקום אלא זמן, "לְעוֹלָם הוי' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם") – נתן בלבו של האדם! ואם כן, היקום כולו דומה ללב פועם אחד גדול שמתפשט ומתכווץ!

כלל ופרט

נסביר כאן נקודה חשובה. כאשר רוצים להביא הוכחה שיש בורא לעולם – אזי בדרגה הנמוכה ביותר, דרגת הנפש, השתלשלות, אבולוציה – די להתבונן בפרט אחד! בדרך כלל, כאשר מדובר על דרגת הנפש, ההשתלשלות – ריבוי פרטים יבלבלו את המתבונן, את החוקר. וזאת, כמו אותו ילד שמתחיל לחקור לגבי האבן או לגבי השעון – כמו שהוסבר. ואם כן, מספיק ודי, לצורך חקירה זאת, לשאול מאיפה הדבר הגיע לכאן? שהרי ההנחה הראשונית, האכסיומה, היא ש"אין הדבר עושה את עצמו"!

אבר חי – כאשר רוצים להרגיש – שיש בורא לעולם בבחינת "מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם" – באמת צריך להגיע לדרגה של כלליות ולא של פרטיות. מתי אפשר להרגיש שכל היקום חי? אם אני יכול להכיל את כל היקום! וממילא, כאשר אני חושב רק על פרט, כאשר אני חושב רק על חלק מהיקום – אזי קשה מאד להרגיש שכל היקום חי! דומה הדבר לחוקר המנתח אבר אחד מיצור חי – ומיד לאחר שהופרד מן הגוף, האבר מת. וממילא, המתבונן באותו אבר פרטי שהופרד – לא ירגיש שהאבר חי, וגם לא יוכל ללמוד ממנו על חיות הגוף כולו!

לעומת זאת, אם המתבונן יוכל לסקור את היצור כולו, את היקום כולו בבחינת, "כולם נסקרים בסקירה אחת" – אזי לבטח יצא נשכר – וסיכויו רבים לראות את הדופק, להרגיש את נשימת החיים ולהיוכח ש"מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם".

ענין זה מקביל מאד לתאור שאנו מתארים ולומדים פעמים רבות – שעולם העשיה הוא עולם הפרט, עולם הפרטים – הנפש, השתלשלות! לעומת זאת, עולם היצירה – הרוח, התלבשות – הוא עולם הכלל!

ואם כן, כדי להרגיש באמת את החיות (רוח החיים) שבתוך היקום – צריך לתפוס אותו ככלל. לעומת זה, כדי להרגיש את הסיבתיות, את ההשתלשלות – ומתוך כך לשחזר שיש כאן סיבה קדומה, "סיבת כל הסיבות", "עילת כל העילות" – עלינו להתבונן בפרט!

מחזוריות – ושוב, בדרגת הזעיר אנפין, ברוח – תופסים את החיות בתוך כל היקום, בתוך העולם – וודאי שחיות זאת נמשכת משם אלוקים שברא את העולם! כאמור, אמרנו שאנו תופסים חיות זאת במחזוריות מסוימת – כמו נשימה, כמו דופק, כמו שיר (כפיזמון חוזר). שיר בעברית זה לשון עיגול, ולכן המנגינה בדרך כלל חוזרת לתחילתה – כמבואר באריכות בספרי החסידות. בפסוק של מחזוריות הרוח – "סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ" – ישנה תופעה יפה של מסורה. ה"סוֹבֵב" הראשון כתוב מלא ו' ואילו ה"סֹבֵב" השני כתוב חסר ו'!

בדרך כלל, כאשר ישנה מילה כפולה, אחת מלאה ואחת חסרה, התופעה הפוכה – כמו לדוגמא "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב": ה"קֹּל" הראשון חסר ואילו ה"קוֹל" השני מלא. ההסבר הוא על דרך "רצוא ושוב" – שה"קֹּל" הוא "קֹּל" תפילה מלמטה למעלה, תפילה מתוך חוסר גילוי. וכן בנפש – ה"קֹּל" החסר מעורר הסתלקות והתעלות אל ה' – השתפכות הנפש על חיק בוראה. ואם כן, ה"קֹּל" החסר ו' – הוא קול תפילה!

ה"קוֹל" המלא ו', זאת המשכה והתגלות, המשכה מלמעלה והתגלות למטה, ונקרא קול תורה. התורה נתנה מן השמים וכאשר יהודי לומד תורה – הוא ממשיך מהשמים גילוי אור מלמעלה למטה ומגלה אור בנפשו וגם בעולם כולו – ולכן ה"קוֹל" השני מלא ו' – ושני הקולות נעים באופן של "רצוא ושוב".

מטי ולא מטי – ואם כן, בפסוק הרוח שלפנינו התופעה הפוכה: "סוֹבֵב סֹבֵב" – הראשון מלא ו' ואילו השני חסר ו'! ומוסבר בקבלה שזאת התופעה המקבילה ל"רצוא ושוב" הנקראת "מטי ולא מטי" – נוגע ואינו נוגע! כלומר, התפשטות והתגלות מהמקור אל תוך העולם – ואח"כ הסתלקות של החיות מן העולם חזרה למקור! ואכן, התאור של "מטי ולא מטי" בכתבי האריז"ל דומה לנשימתו או רוח פיו של הבורא. כלומר, קודם ה"רוח פיו" של הבורא כביכול יוצאת לברוא את העולם – ואח"כ כביכול חוזרת לתוך הפה העליון! וזהו הסיבוב של הרוח – התפשטות והסתלקות: "סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ"!

הדגשנו זאת כדי לומר שיש כאן בבת אחת שתי תנועות: יש  "סוֹבֵב סֹבֵב" ויש "הוֹלֵךְ"! בדרך כלל "הוֹלֵךְ" מתאר הליכה בקו ישר ואילו "סוֹבֵב" מתאר תנועה מעגלית, מחזורית – שחוזרת חלילה. וכן, בתוך התנועה המחזורית (היא תנועת הרוח) יש "מטי ולא מטי"! כלומר, התפשטות החיות, שיוצאת כביכול מ‑ה' להתלבש בתוך היצור החי, כנשמה בתוך גוף – ולבסוף, הסתלקות הנשמה מהגוף! ושוב, יש כאן שתי תנועות, "סוֹבֵב סֹבֵב" ו"הוֹלֵךְ" – "סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ"!

נפש ורוח – והנגלות לנו ולבנינו

שתי בחינות ההוכחה, נפש ורוח, פרט וכלל – חוק וסדר (השתלשלות) – נשמה בתוך גוף (התלבשות) – הן יחסית לד' אותיות שם הוי' – "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ":

אות ו דהוי' – התבוננות בכלל מאפשרת להרגיש את חיות העולם כולו.

אות ה תתאה דהוי' – התבוננות בפרט – "אין הדבר עושה את עצמו".

אין ואפס – נסביר עוד דבר פשוט המאפשר לזהות את המשותף, את הדומה, בין הזעיר אנפין לבין האריך אנפין – המיקרו קוסמוס והמקרו קוסמוס, והוא היחס שבין החומר לבין ה"רֶוַח" (גם מלשון רוח, אויר, חלל) שבין נקודות החומר! אנו יודעים שהרֶוַח בין חלקיקי האטום – הוא כביכול באין סוף גדול יותר מאשר החלקיקים בעצמם! ושוב, אם נבודד את החלקיקים לעומת ה"אויר" שבאטום – נמצא שיש באטום אין סוף יותר "אויר" מאשר חלקיקים! בדיוק אותו מצב נראה לנו כאשר אנו צופים בגרמי השמים – כל הגלכסיות וכל הכוכבים תופסים מקום אפסי, אין ואפס,  ביחס לגודל האין סופי של המקום אותו תופסים מרחבי החלל!

ואם כן, עיקר תפיסת המקום זאת דוקא "הרוח", ה"רֶוַח"! אבל יש לומר שבבחינת יכולת התקשרות הנפש להכיר את בוראה – יש ודאי איכות יתרה לעצמים על ה"רֶוַח" שביניהם. ובכל אופן, היחס הפשוט של תפיסת מקום בין העצמים לבין הרוח הוא אפסי! ואם כן, יחס זה הוא אחד הדברים היפים ביותר שלכאורה זהים בהחלט הן במיקרו קוסמוס והן במקרו קוסמוס! ושוב, עד כאן שתי שיטות ההוכחה שכנגד אותיות ו"ה דהוי' שהן בגדר "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ".

נשמה, חיה ויחידה – הנסתרות להוי' אלוקינו

כאשר עולים גבוה יותר, לאות ה' עילאה דהוי' ולמעלה ממנה לאות י' דהוי' – אנו נכנסים לתחום "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ". העליה מאות ו' לאות ה' עילאה היא עליה מהמידות לשכל – לשכל המופשט. ככל שהמדע מתפתח – השכל של הדרגה השלישית (בינה) נעשה יותר ויותר מופשט! זאת באמת הפנימיות של דברי הרבי במכתביו – והוא שיש להתבונן בסדר ובחוקיות המופלאה שמתגלה בתוך היקום. וכמובן, שפניה זאת מכוונת לשכל ממש – שכל שהוא למעלה מן המציאות – שכל שאינו מתלבש בתוך המציאות!

כאשר אנו אומרים שיש כאן מתכנן – אזי במדרגת הנפש אנו אומרים שיש כאן "סיבה". התאור הפשוט ביותר של סיבה הוא כדברי הרמב"ם המתאר שישנו הגלגל הגדול, הנקרא הגלגל היומי, שהוא בשבילנו כל היקום כולו, העושה סיבוב אחד שלם בכל יום – וזה מה שעושה את התופעה שנקראת "יום". וכמובן לכל (וגם לאותו ילד קטן) – כוחו של הקב"ה, הסיבה הראשונית, הוא המסובב את הגלגל היומי! ואם כן, אותו מתכנן שתוכן את כל העסק – אינו צריך להיות חכם מופלא אלא רק צריך להיות בעל כח אדיר!  ושוב, במדרגה הראשונה, במדרגת ה"נפש" – די שהסיבה הראשונה תהיה בעלת כח אדיר כ"שמשון הגבור" (דמות אהובה ביותר, על כל ילד יהודי במיוחד) שרק עומד שם ומסובב את הגלגל וטוחן. וכמובן שהמילים כאן בוטות.

השראה – כאשר עולים למדרגה השלישית, בינה – פונים את השכל המופלא של מי שתכנן לפרטי פרטים את כל היקום והעתיד להתרחש בו. ואם כן, עצם השכל עומד למעלה גם מהרגשת רוח החיים השייכת למדרגת הרוח כמו שהוסבר. מסביר המהר"ל מפראג שהשכל הוא משהו שבעצם גבוה ומופשט מהנפש, מהנשמה המתלבשת בתוך הגוף. ואם כן, המתכנן המשכיל, המפליא, של כל העולם הזה הוא בעל מודעות העומדת למעלה מעלה מן העולם – ונקראת "השראה". כלומר,  השכל המופלא הזה – שורה על היקום! על המתכנן הזה, או ה"משער" הזה – כתוב בקבלה: "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"!

מה שיש בתוך היקום, בתוך החלל של הצמצום הראשון, כמוסבר בקבלה,  – זאת המציאות שאנו חווים אותה. אבל כל מה שבעיגול הגדול שלמעלה מהצמצום – זה נקרא ה"שיעור" כלומר, ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"! ושוב, זאת התכנית, זה ה"שכל" של הקב"ה במעשה בראשית.

מי ברא אלה – נחזור – השתמשנו כאן בשלוש הלשונות העיקריות לגבי יחס ה' לעולם: השתלשלות, התלבשות, השראה. עתה אנו עוסקים ב"השראה", היא "ההשערה" העומדת למעלה מן העולם – השכל המופלא של הקב"ה במעשה בראשית השורה על היקום. ואם כן, מהו הפסוק העיקרי בתנ"ך המדבר על ה"שכל" הזה? הפסוק מספר ישעיהו אומר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".

"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" ר"ת שמע – ולכן כתוב בחסידות שאחת הכוונות שצריך לכוון כאשר אומרים את פסוק היחוד, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" – הוא "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה". הביטוי "מִי בָרָא אֵלֶּה" הוא צרוף אותיות "בָּרָא אֱלֹהִים" – כלומר, שאותיות "מִי אֵלֶּה" הן צרוף "אֱלֹהִים" – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

"מִי" בקבלה היא אמא (בינה). אמא היא מקור השאלה כלומר, שם מותר לשאול – אבל למעלה מאמא אין שאלה. על זה אומר הכתוב: מי דקיימא לשאלה – "מיהו יהודי"? כל מי שנולד לאמא יהודיה! מי דקיימא לשאלה – "מִי בָרָא אֵלֶּה"? "אֵלֶּה" = 36 = 6 ∙ 6 כלומר, אלו ו' המידות חג"ת נה"י – הנקראים ו' קצוות, הם ה"שית אלפי שנין הוי עלמא" – כל הגוונים שיש בתוך החויה של העולם שנברא לששת אלפי שנה!

הפסוק פותח עם ההוראה, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" כלומר, כאן אנו צריכים להתבונן מתוך העולם – וגם צריכים להבין דבר מתוך דבר. מתוך התבוננות ב"עולם" עלינו להבין שיש דבר המקיף וסובב את העולם – והוא הסיבה הראשונית לעולם!

דבר מתוך דבר – ושוב, על זה מדבר הרבי בתשובתו הראשונה: "כשרואים חתיכת עץ ואבן וכיו"ב ויודעים אח"כ מסידור האטומים שבה שהם לא במספר של מאות ואלפים אלא של ביליוני ביליונים, וכולם מסודרים באופן מפליא ומתאים לחוקים קבועים ומדויקים עד הקצה האחרון". כלומר, אני מסתכל בחוקי הטבע ורואה את הסדר המופלא והחוקיות השוררת בטבע – וכן אני יודע שנושא חקירת המדע הוא: מה הם חוקי הטבע? איך פועלים חוקי הטבע? אבל את השאלה: למה דוקא חוקים אלה? אף אחד מהמדענים אינו שואל! דבר זה אין אדם יכול לשער כלל וכלל!

ואם כן, זה נקרא "מבין דבר (חדש) מתוך דבר (ידוע)". והדבר שמבינים מתוך דבר – זה עצם הבינה, אמא, מדרגת הנשמה – המקיף ע"ג הדבר הידוע בתחילה! הוא שורה ע"ג הדבר הידוע בתחילה! זה נקרא סוד ה"השראה"! "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".

אנו מסבירים עכשיו שלהסתכל בשמים פרושו להתעלות לעצם השכל – בינה, נשמה = השמים. כתוב שהראש על גבי הכתפיים – זה כמו שמים על גבי הארץ! גם השמים הגשמיים וגם השמים הרוחניים נקראים "ארץ" – יחסית לאותם שמים שלמעלה מהצמצום, אותו "ראש" שלמעלה מהצמצום, שהוא תכנן את כל מה שעתיד להיות בתוך חלל הצמצום.

למטה בארץ – כאמור, הדימוי הפשוט אומר שכוונת הפסוק לשאת את העיניים ולהתבונן בכל צבא השמים. ואם כן, מהו ההבדל הפשוט בין כל נבראי צבא השמים – לבין יצורי תבל? כתוב שיחסית – הכוכבים קיימים לעד, ובלשון הראשונים: "קיימים באיש", ואילו יצורי תבל מתים לאחר זמן וקיימים רק במין – "קיימים במין". כלומר, למטה יש חיים ומות והקיום הוא רק קיום של ה"מין" ולא של כל פרט ופרט בפני עצמו – שנקראים "איש".

למעלה בשמים – לעומת זאת, למעלה בשמים יש קיום ב"איש" – קיום לעד של כל פרט ופרט. על ה"קיום באיש" – כתוב בסיום הפסוק "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" – וזאת הסיבה שהפסוק מורה להסתכל דוקא בשמים ולא בארץ. כלומר, כאשר מסתכלים בשמים מתפעלים מהקיום באיש – שהוא המרמז לקב"ה שודאי קיים לעד: "אֲנִי הוי' לֹא שָׁנִיתִי"; "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם – אתה הוא בעולם הזה, אתה הוא לעולם הבא".

במדע החדיש דהיום – סבורים מדענים שגם גרמי השמים אינם בדיוק קיימים לעד – וכן הזכרנו שגם כל היקום, לפי הרבה תפיסות, עתיד להתכווץ ולהתקפל. דעות מעין אלו אפשר למצוא גם בדברי חז"ל: "שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" כלומר, שאחרי ששת אלפי שנה הכל כביכול נחרב, מתקפל. ואם כן, במידה מסוימת תואמות דעות המדענים לנאמר במקורותנו! וכך גם לגבי השמש – שהרי פשוט במדע דהיום שלכל כוכב ישנו איזה אורך חיים. ואם כן, מהי כוונת הביטוי "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר"?

תורת היחסות

נחזור – למדנו שגרמי השמים "קיימים באיש" ועל זה נאמר "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר". מצד שני, גם במדע דהיום וגם במקורותנו, סוברים שהעולם כולו, וממילא גם גרמי השמים – אינם קיימים לעד.

תורת היחסות – ואם כן, כיצד אנו עונים לשואל אותנו על סתירה זאת? ראשית כל עלינו להסביר שכל הכתוב במקורותנו זו תורת היחסיות, תורת ההתפעלות הסוביקטיבית של המשקיף – והוא אמור לשמש רק רמז בעלמא לתופעה זאת כמו שקיימת באמת! ואם כן, יחסית לחויה שלי (וחויית כל הדורות שקדמו לי) אכן גרמי השמים "קיימים באיש" וממילא, יכולים אנו להשתמש בשמש, בכוכב, כמשל ודוגמא למה שבאמת קיים לעד – הקב"ה! ואכן, זאת תשובה אמיתית לכל דבר! אם כי שהכוכבים הם נבראים, מורכבים, וממילא גם אינם נצחיים!

אבל, אם בכל זאת מתעקשים וטוענים שלמרות האמור ישנה כאן סתירה – שהרי גרמי השמים אינם "קיימים באיש" כמו שהוסבר, ואילו הפסוק אומר: "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר"? וכמובן, הכוונה אינה על הקב"ה אלא על מה שברא הקב"ה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".

חוקי הטבע

ואם כן, אם איננו דורשים את הביטוי "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" על הכוכבים – מה זה כן יכול להיות ע"פ המדע? הביטוי "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" מדבר על עצם המציאות של חוקי הטבע – וכך גם מסביר הרבי בתשובתו: "וכולם מסודרים באופן מפליא ומתאים לחוקים קבועים ומדויקים עד הקצה האחרון". ושוב, איננו צריכים להבהל אף פעם – מאופן תפיסת המציאות, כמו שמאריך בזה הרמב"ם. ככל שהמדע מתקדם, וכמו שנלמד גם בהמשך, כך אנו מתקרבים  לביאת המשיח. ואכן, המדע באמת מתקדם מפעם לפעם, ומתוך כך מתקרב לאמת! ושוב, המדע לא השיג עדיין את כל האמת – אבל הוא כל הזמן בתהליך של התקרבות לאמת! ואם כן, אפשר לומר: כל הכבוד למדע!

חוקי הטבע – אמרנו שהביטוי, הפסוק, "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" מדבר על עצם עצמם של חוקי הטבע – שהם חוק מלשון חקיקה. על אותו שיעור ש"שיער הקב"ה בכח – כל מה שעתיד להיות בפועל" אומר ספר הזהר: "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה". כלומר, בתחילת גזרת מלכו של עולם, ה' חקק חקיקה בטוהר העליון – וחקיקה זאת היא בהחלט עצם עצמם של חוקי הטבע. את הפסוק "בָּרוּךְ אַתָּה הוי' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ" – מסביר הרבי הרש"ב: למדני את החוקים החקוקים בעצם הטבע. ואם כן, על חוקי טבע אלו באמת אפשר לומר "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר"!

ועל כן, דוקא מחוקי הטבע החקוקים וקבועים בעצם הטבע, אפשר להסיק את המסקנה: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה" – בבחינת שורה ע"ג כל היקום כולו! זהו סוד ההשראה האלוקית, סוד "עצם השכל" של בורא העולם. וכאמור, בהחלט אפשר להמחיש אותו קצת – בזה שאני מתבונן להבין "דבר מתוך דבר"!

ושוב, זה נקרא "נשמה", "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם" – להכיר ולהוכיח את מציאות ה' לנשמה. זאת ההתבוננות בשכל, בפנימיות השכל – התבוננות בחוקי הטבע עצמם. עד כאן דברנו על שלוש בחינות, שלוש מדרגות של הוכחת מציאות ה'. כאמור, אנו מתבוננים בבריאה ומתוך כך מוכחת לנו מציאות הבורא – וממילא יש לנו כאן שלוש בחינות של שם אלוקים, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

שלוש בחינות של שם אלוקים:

נפש – השתלשלות – בחינת שם אלוקים של השתלשלות.

רוח – התלבשות – בחינת שם אלוקים של התלבשות.

נשמה – השראה – בחינת שם אלוקים של השראה.

ויאמר אלוקים – אמרנו שבמדרגה הראשונה, השתלשלות – העילה, הסיבה, "סיבת כל הסיבות" – זה כח כל הכוחות – הכח האדיר ביותר של מי שעומד שם למעלה ומסובב את הגלגל היומי! ומתוך התבוננות ש"אין הדבר עושה את עצמו" אלא "משהו אחר עושה אותו" – עלינו והגענו למסקנה שהכח המסובב את הכל, שעושה את הכל – זה אך ורק "אֱלֹהִים" – "בִּדְבַר הוי' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם".

מִלוי אלוקים – במדרגה השניה, התלבשות – שכנגד הרוח, התבוננו על כללות המציאות ורוח החיים שממלאת אותה. הדבר שמתלבש וממלא את כל המציאות זה גם אלוקים, "מִלוי = אֱלֹהִים", "רוּחַ אֱלֹהִים" – שנמצא בתוך הדבר החי! ואם כן, מדרגה שניה זאת זה ה"אֵלֶּה" של ה"מִי בָרָא אֵלֶּה". ושוב, מדרגת הרוח זה בעיקר ה"אֵלֶּה" של "אֱלֹהִים" ואילו המדרגה השלישית, מדרגת הנשמה, זה בעיקר ה"מִי" של "אֱלֹהִים". אלו שני מרכיבים של "אֱלֹהִים": ה"מִי" זה השכל ואילו ה"אֵלֶּה" זאת המציאות החיה.

ברא אלוקים – כאמור, המדרגה השלישית "השראה" שכנגד ה"נשמה" גם היא אלוקים – וזה הדבר שכתוב כאן בפרוש: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" = "בָּרָא אֱלֹהִים"! "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

נסכם ונתקדם – את שתי המדרגות הראשונות של הוכחת מציאות הבורא: השתלשלות; התלבשות – שכנגד נפש ורוח – אפשר להמחיש ממש במציאות. המדרגה השלישית, השראה – שכנגד הנשמה – זאת התבוננות בשכל, בפנימיות השכל – התבוננות בחוקי הטבע עצמם, "חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר". "על חוקי טבע אלו באמת אפשר לומר "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר"! ואם כן, היו אלה שלוש בחינות של שם אלוקים. הדרגות הרביעית והחמישית שהן ה"חיה" וה"יחידה" – הן כנגד שם א"ל ושם י‑ה‑ו‑ה. נסביר בהמשך שבתוך ה"השראה" גופא יש מעין השתלשלות והתלבשות והשראה – שבהשראה!

ואם כן, זהו המבנה המאפשר לנו להבין את שלוש הדרגות העליונות שכנגד נשמה, חיה, יחידה. כאמור, נשמה זה "מבין דבר מתוך דבר" ואילו חיה, יחידה – הן כבר תחושות יותר דקות. תחושת ה"חיה" קצת מזכירה לנו את מדרגת ה"רוח" – אך בכל זאת יש בה משהו חדש כמו שיוסבר. למעלה מזה

נמצאת תחושת ה"יחידה". ושוב, אלו תחושות שבאמצעותן אנו חשים את קיומו של בורא עולם, חשים את מציאות הבורא!

חוקים מופלאים

נוסיף עוד הערה לגבי המדרגה השלישית, "השראה" שכנגד ה"נשמה". ככל שהמדע מתפתח – החוקים בעצמם נעשים יותר ויותר "מופלאים". דבר זה מדגיש הרבי בכמה וכמה מתשובותיו – והוא שככל שהחוק יותר חדיש במדע – כך הוא, יותר ויותר, נוגד את השכל הפשוט! החל מתיאוריות היחסות של איינשטיין ומכניקת הקוונטים והלאה – כל החוקים המתגלים למדענים קשים מאד להבנה וכן יש בהם סתירות לכאורה – להבנת השכל הפשוט של האדם. ושוב, ככל שהחוקים המתגלים יותר ויותר מופשטים, כך הם קשים להבנת השכל ועד שממש נוגדים את השכל הראשוני הפשוט.  תבונה – בלשון הקבלה נקרא תהליך זה עליה מ"תבונה" ל"אמא עילאה". כלומר, גם חוק טבע שמתיישב בשכל הישר – הוא מצד אחד למעלה מהעולם – מרחף למעלה מכל היקום. ואם כן, בכל מקום שמסתכלים, בין בשמים ובין בארץ, אפשר להבין דבר מתוך דבר – שאלו השמים האמיתיים כלומר, "מערכת החוקים"! ושוב, כאשר השכלת החוק עדיין מתיישבת בשכל הישר הפשוט של האדם – זה נקרא בקבלה "תבונה" – שהוא המימד התחתון יותר של בינה, אמא.

ככל שהיום מתגלים חוקים שלגמרי אינם מתיישבים בשכל הראשוני – אזי ככל שחוזרים ומלמדים את הילדים בבית הספר שזהו החוק – כך ולא אחרת, חוק ולא יעבור – אזי הדבר מתקבל גם בלי הבנת השכל! לדוגמא – אפילו החידוש של איינשטיין שאנרגיה וחומר זה אותו הדבר, היינו הך – זה דבר שאינו נתפס. וכן, גם המרחב האחד בו מורכבים גם יחד ממדי המקום והזמן – שהם בעלי אופי שונה לגמרי – אינו נתפס בשכל הישר! עולים עליהם החוקים המופלאים שנתגלו מתוך חקירת מכניקת הקוונטים – שמופשטים לגמרי מכל אחיזה במציאות המוכרת לנו – וממילא אינם נתפסים בשכל הישר של האדם!

זה נקרא שהשכל בעצמו עולה במדרגה מ"תבונה" ל"אמא עילאה". ושוב, "תבונה" זה שכל כזה שמצד אחד הוא למעלה – השמים המופשטים שלמעלה מהיקום, למעלה מהחלל – ומצד שני זה עדיין מובן ומתישב על השכל הראשוני הפשוט של האדם! אמא עילאה – הוא כבר שכל "מופשט גמור", שכל שאינו מתישב – ונקרא "לעתיד לבוא". ה"תבונה" נקראת בקבלה "עולם הבא" ואילו "אמא עילאה" נקראת "לעתיד לבוא".

כידוע, אין הכוונה ש"עולם הבא" יבוא בעתיד – אלא הוא בא תמיד, בהווה. מלמעלה הוא בא ויורד ומחלחל לתוך התודעה המובנת של האדם. לעומתו, שכל מופלא שאינו נתפס בשכלו הראשוני של האדם בעולם הזה – נקרא "לעתיד לבוא". ואם כן, מזה עשרות שנים כלומר, ממש בימינו אלה, השכל של המדע בעצמו עולה בדרגה – מ"תבונה" ל"אמא עילאה" או מה"עולם הבא" לקראת ה"לעתיד לבוא"!

חיה, יחידה – המקיפים בנפש

עד כאן, למדנו שלוש מדרגות כנגד נר"ן – נפש, רוח, נשמה – שבכללות הן מדרגות של "אור פנימי", "אור הממלא כל עלמין" – הנתפס ומודע לנו. שתי המדרגות הנוספות שכנגד ח"י – חיה, יחידה – אלו מקיפים בנפש, המקיף הקרוב והמקיף הרחוק – שאינם אורות פנימיים אלא אורות סובבים, "אור הסובב כל עלמין", שאינם נקלטים בתודעתנו.

שכל ועל שכל – ואם כן, יש שלוש מדרגות של אורות פנימיים – נפש, רוח, נשמה – שכנגד השתלשלות, התלבשות, השראה  ובהתאם, סוג ההוכחות למציאות הבורא במדרגות אלו – הוא בגדר אור פנימי שניתן לתפוס אותו ולקלוט אותו במידה מסוימת. בהקשר זה הבאנו את מושגי הקבלה: "תבונה" ו"אמא עילאה" ואמרנו, שאת השכל במדרגת ה"תבונה" ניתן לקלוט – ואילו השכל שבמדרגת "אמא עילאה" הוא בגדר "על שכל" – שלא ניתן לקלוט אותו באופן פנימי – ורק אפשר לתפוס אותו, כלומר לדעת שיש דבר כזה!

ואם כן, אפשר לתפוס את החוקים והתופעות עליהם מדובר במדע החדיש של מכניקת הקוונטים. מדען טוב יכול לתפוס זאת וגם להעביר קורס וללמד את זה לסטודנטים שלו, שגם הם יתפסו זאת. אבל אי אפשר לומר שהוא קלט את השכל הזה עד כדי שהדבר ניכר בחויה היום יומית שלו. אולי אפשר לומר, שהמדען הגדול – שכבר מתחיל להיות "יצור של לעתיד לבוא" – כבר יכול להתחיל לקלוט כל זאת? ובכל אופן, כל זמן שאינו בגדר "נשמה חדשה" של "לעתיד לבוא" – אזי לא שייך שיתפוס באמת את העל שכל הזה (וכמו שאמרו גדולי המדענים של העידן החדש, שאת מכניקת הקוונטים אף אחד אינו מבין)! וכאמור, לקלוט זאת בפנימיות – אינו מסוגל עדיין.

תחושה – ובכל זאת, היות שגם ב"אמא עילאה" יש איזו בחינה של תפיסה – אפשר לקרוא לכול שלושת המדרגות "פנימיות" – אור פנימי. מה שאין כן לגבי שתי המדרגות חיה ויחידה, שלמעלה מהן – שאינן ניתנות לתפיסה כלל! במדרגות אלו ישנן תחושות – והן התחושות האמיתיות ביותר של נפש היהודי.

המקיף הקרוב – חיה – כאילו מרחף ע"ג התודעה וקרוב אליה – "נוגע ואינו נוגע" – כאילו תפסתי – אבל תכף ומיד זה ברח ממני!

המקיף הרחוק – יחידה – רחוק, ואפילו אינו נוגע לתודעה – אבל בכל זאת ישנה תחושה!

וחי בהם – המקיף הקרוב זאת ה"חיה" – וממילא מובן שהיא נקראת כך מתוך ששייכת ל"חיים". ה"יחידה" – זה יחיד בפני עצמו – הוא בודד ומתבודד מן החיים! "הוא לבדו הוא ואין זולתו"! בפרשת אחרי מות – קראנו בתורה את הפסוק: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי הוי'" כלומר, שכל המצוות ניתנו בשביל לחיות בהן ולא למות בהן! ועל כן, פיקוח נפש דוחה את כל מצוות התורה כולה – חוץ מכמה מצוות יוצאות מן הכלל. ואם כן, התודעה הזאת של "וָחַי בָּהֶם" – נובעת מה"חיה" שבנפש.

ונקדשתי – אתמול, קראנו בפרשת "אמור" פסוק נוסף: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי הוי' מְקַדִּשְׁכֶם". והנה, מפסוק זה לומדים את המצוה של מסירות נפש – המצוה של הנכונות למות על קידוש השם! ואם כן, ישנם שני כללים גדולים מאד בתורה: ישנו הכלל הגדול של "וָחַי בָּהֶם" – וישנו הכלל הגדול של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ושוב, הכלל הגדול של "וָחַי בָּהֶם" – בא מה"חיה" שבנפש ואילו הכלל הגדול של "וְנִקְדַּשְׁתִּי" – נובע מה"יחידה" שבנפש!

ואם כן, יש משהו בהוכחת מציאות ה' בעולם שדומה ל"וָחַי בָּהֶם" – ויש עוד משהו – תחושה של מציאות ה' בעולם – שנפשית היא דומה למצוה של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

חיה – וחי בהם

הכתוב בספר הזהר אומר: "אל נהירו דחכמתא". יש לפעמים ששם א"ל הוא שם החסד, "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" ואילו במאמר הזהר שלפנינו שם א"ל הוא אור החכמה. החכמה היא אות י דהוי' – שכנגד ה"חיה שבנפש" – ועליה כתוב בקהלת: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ". ושוב, ספירת החכמה היא ה"חיה" בנפש ואילו ספירת הכתר, ואפילו פנימיות הכתר, שכנגד קוצו של י – היא ה"יחידה" שבנפש.

נתבונן בפסוק מישעיהו: "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר". בפסוק שני ביטויים שלכאורה סותרים זה את זה: אם ה"אֵל מִסְתַּתֵּר" ממילא אין רואים אותו! אך מצד שני, כינוי הגוף "אַתָּה" פרושו לנוכח, המדבר פונה אל בן שיחו ומדבר לנוכח. ואם כן, אין יותר גילוי מהמילה "אַתָּה" – ואין יותר הסתר מהמילה "מִסְתַּתֵּר"! ומכאן, שהביטוי "אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר" הוא לגמרי "נוגע ואינו נוגע" – "התגלות והסתתרות"! כתכונת ה"חיה" בנפש כמו שהוסבר.

מדרגת החיה, בתנועת ה"נוגע ואינו נוגע" שלה, היא מעין מהדורה שניה של מדרגת ה"התלבשות" שעליה אמרנו "מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם". שם בביטוי "מה הנשמה ממלאה את הגוף" – הרגשנו אור וחיות של "ממלא כל עלמין" – חיות של תנועה, חיות של מחזוריות, חיות של דופק החיים, חיות של נשמה בתוך גוף. לא היתה לנו עדיין תחושה מהותית של "התהוות יש מאין ואפס המוחלט". בביטוי "מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם" – לא הרגשנו את עצם ההתהוות של כל היקום "בכל רגע תמיד" – אלא רק הרגשנו שהכלל חי, שהיקום חי!

בעל החי – לעומת זאת, כאן אנחנו נוגעים בהתבוננות של מדרגות החיה והיחידה במציאות ה' – ומתחדשים לנו דברי הבעש"ט ותורת החסידות. ע"פ המסופר – קבל הבעש"ט מהנביא אחיה השילוני, שהוא נקרא בעל ה"חי". הבעש"ט ותורת החסידות שלו באה לגלות לנו את מדרגות החיה והיחידה שבנפש.

בהמשך הספר – מסביר הרבי, ש"בשער היחוד והאמונה" של אדמו"ר הזקן יש שני חידושים עיקריים, שתי נקודות עיקריות: נקודה אחת היא, "לְעוֹלָם הוי' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" כלומר שה' בורא את העולם בכל רגע תמיד. הרבי מביא זאת כתורת הבעש"ט – שאותיות עשרה המאמרות בהם ברא ה' את השמים – נצבות תמיד בתוך השמים לא רק כדי להחיות אותם – אלא כדי להוות אותם מחדש בכל רגע תמיד. היכולת להחיות, בלי להוות – שייכת למדרגת ה"רוח", התלבשות, כמו שהסברנו. שם ב"שער היחוד והאמונה" כתוב: אל תקרא מחיה אלא מהוה – מהוה את כולם ברגע זה תמיד.

מהוה את כולם – אין הכוונה כאן לאיזה אור אלוקי שמשקיף ומשגיח מלמעלה – אלא שהדבר המהוה גם מתלבש וניצב, "לְעוֹלָם הוי' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" – דברך ניצב בתוך השמים תמיד. ולו יצויר שדבר הוי' היה מסתלק מן השמים, מהאבן, מכל דבר בעולם – היה הדבר, הנברא, חוזר להיות "אין ואפס" כמו לפני ששת ימי בראשית! כאמור, זהו היסוד הראשון של תורת הבעש"ט – נקודת החידוש הראשונה ב"בשער היחוד והאמונה" – כפי שמסביר הרבי. אם כי פסוק זה כבר נדרש כך במדרש – הרי הסבריו של הבעש"ט על פסוק זה הם ודאי בגדר "אור חדש על ציון תאיר"!

הבעש"ט חש את ההתהוות התמידית של כל העולם כולו בכל רגע תמיד! וזה מעל ומעבר לזה שישנה נשמה פועמת ונושמת – ודופק דופק ו"בעל מנגן מנגן" – בתוך היקום כולו! ואם כן, יש "אין אלוקי" הנמצא בתוך היש – והוא כל כך "בתוך", עד שהוא בגדר "אַתָּה" – ועם היותו "אַתָּה" – הוא "אֵל מִסְתַּתֵּר" לגמרי – "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר"! זה נקרא "העלם והסתר הבורא מן הנברא"!

מה זה ה"חיה" בנפש?

כאמור, ה"חיה", המקיף הקרוב, הוא כנגד אות י דהוי' – חכמה – אבא. היעד ששייך לעבודת ה' במדרגת ה"חיה" בנפש הוא הביטוי שמופיע בהרבה ספרי קבלה וחסידות ונקרא: "דבקות הבורא" (ראה מש"ה חלק ו). כאמור, הילד הקטן שואל את אביו שאלה על התהוות היקום – והאב החכם אכן יצליח להעביר לבנו הקטן את התחושה ש‑ה' מהוה את העולם בכל רגע "יש מאין". מוסבר בחסידות שדבר זה אינו בגדר אמונה אלא בגדר המחשה.

נשמות זכות, וכך כל יהודי – אמור להיות בדרגה זאת של תחושת התהוות העולם "יש מאין" בכל רגע תמיד. אחת הסיבות לעליית יהודים לארץ ישראל – היא הסגולה המיוחדת של ארץ ישראל – לזכות את יושביה  ב"מוחין דאבא" – ולהרגיש את ההרגשה הזאת. וכך אותו אבא – כאשר בא לענות על שאלות בנו – זוכר איך בעודו ילד הרגיש, חוה – את כל העולם הזה מתהוה "יש מאין" בכל רגע!

נחזור – המדרגה של השכל שקראנו לו "השראה" על גבי היקום – יחסית למדרגת החיה והיחידה שתבוא אחריה –  הוא עדיין בגדר "השתלשלות שבהשראה"!

אתה א"ל מסתתר – כל חוק טבע פועל ע"פ כללי ההגיון – וכל משפט הבנוי ע"פ הגיון – אומר, משדר, "סיבה ומסובב". עצם מהות החוק, וגם השכל של "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – ענינו להסיק מסקנות, על דרך "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה". ואם כן, "החוקיות" היא מצד אחד בבחינת השראה – אבל זו "השתלשלות שבהשראה". מה שאין כן מדרגת ה"חיה", שזה "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר" – זאת "התלבשות שבהשראה"!

היות שהשכל מתקדם, ונעשה יותר ויותר מופשט, ככל שאנו עולים במדרגות הנפש נר"ן ח"י – עלינו להבחין שמדרגת ה"השתלשלות שבהשראה", "נשמה", "אמא עילאה", "אות ה עילאה" דהוי' – נבנית על גבי ה"השתלשלות" של מדרגת ה"נפש" התחתונה הנקראת גם "אמא תתאה", אות ה תתאה דהוי'. וכן, מדרגת "החיה", חכמה, אבא, אות י דהוי' – שקראנו לה "התלבשות שבהשראה" – נבנית על גבי מדרגת ה"רוח", זעיר אנפין, אות ו דהוי' – שקראנו לה ה"התלבשות".

התלבשות שבהשראה

ושוב, ראינו שמדרגת "השתלשלות שבהשראה" – נשמה, אמא עילאה, אות ה' עילאה דהוי' – נבנית על גבי מדרגת ה"השתלשלות" – נפש, אמא תתאה, אות ה תתאה דהוי'. על היחס בין שתי אותיות ה שבשם י‑ה‑ו‑ה רמוז בלשון חז"ל שהן תלויות האחת בשניה: "הא בהא תליא". על היחס בין האבא (חכמה) והבן (מידות, זעיר אנפין), אות י דהוי' ואות ו דהוי' – נקרא הפסוק: "מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ". כלומר, הזעיר אנפין, אות ו דהוי', "רוח", התלבשות – זאת המדרגה של "מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם". ואילו עצם האב, אות י דהוי', שזה עצם הקשר הפנימי בין האב והבן – זאת הרגשת ה"התלבשות שבהשראה". כלומר, זאת הרגשת ה"אין האלוקי" השורה בכל היקום כולו – שבכל שניה ושניה, בכל רגע תמיד – מהוה את כל היש הנברא – "יש מאין"!

תחושה ישירה – כאמור, כתוב בחסידות שדבר זה אינו בגדר "אמונה" – אלא זה אמור להיות תחושה ישירה של כל יהודי! זה אמור להיות "דעת" – "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ". ושוב, זו המחשה, תחושה ממש. אמרנו שמדרגה זאת נקראת "דבקות הבורא" – הבורא זה "האין האלוקי" שעכשיו ברגע זה בורא את העולם! ואם כן, אם אכן ניתן להעביר את התחושה הזאת – אין לך הוכחה יותר גדולה מזאת – שיש בורא עולם! ושוב, אני טוען שיש בורא לעולם – והראיה – שאתה יכול ברגע זה להרגיש אותו. להרגיש אותו בפעולת בריאת העולם שלו! ושוב, רק תתישב בדעתך – תרגיש אותו!

כמובן שהפליאה כאן היא למעלה מהשכל הרגיל – זהו המקיף הקרוב, "נוגע ואינו נוגע" – אבל זאת תחושה גמורה.

האין שמהוה את היש – הוא אותו "אין" עליו נאמר "אַיִן מזל לישראל". הכתוב אומר: "אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי" כלומר, יש דברים שהארת הנשמה שבתוך הגוף אינה רואה – אבל מזלו, שורש הנשמה שלו, כן רואה! צריך להדגיש – המדרגה הקודמת, השכל (בינה, אמא) על כל רבדיו – נקרא שמיעה וממילא, הפסוק "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" (ר"ת שמע) זאת ראיה שבשמיעה!

וראו כל בשר – כאן, במדרגת החיה, (חכמה, אבא) אנו אומרים "מזליה חזי" – ומדובר על ראיה ממש. דרגת השכל, זו עדיין התבוננות, ולכן ראיה שבשמיעה נקראת גם "הסתכלות שבהתבוננות" – שהרי זאת עדיין בינה, אמא! וכאמור, ישנה גם הסתכלות גמורה, ראיה גמורה – ששייכת לחכמה, אבא – שלעתיד תהיה בפשטות נחלת כל אחד ואחד: "וְנִגְלָה כְּבוֹד הוי' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי הוי' דִּבֵּר". כלומר, כל בשר יראו כי "פִּי הוי' דִּבֵּר" – אותו פה שמהוה את ה"יש מאין" הוא המדבר כל הזמן, "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם" וכו' – ואותיות אלו הן המהוות את השמים והארץ תמיד וניצבות תמיד בתוך השמים והארץ.

ושוב, היכולת לראות כל זאת – זה נקרא ה"מזל" של היהודי! אם יש לך "מזל" – אתה יכול לראות כל זאת, "אַיִן מזל לישראל"! מי שאין לו "מזל" – אינו רואה זאת, אינו תופס זאת – מפני שה"מזל" שלו עדיין בהעלם! אבל מי שיש לו "מזל" – "אף על גב דאיהו לא חזי, (אבל) מזליה חזי", בגלל ש"אַיִן מזל לישראל". באמירתו מבטא הבעש"ט את רצונו שה"מזל" האמיתי של היהודי – יתגלה אצל כל אחד ואחד מעם ישראל – ואז כולנו נראה את ההתהוות התמידית!

החיה בנפש – מכאן יוצאת התורה, מאבא ופנימיות אבא – "אוריתא מחכמה נפקת" – וזאת אמורה להיות הסגולה המיוחדת של ארץ ישראל. על זה מדבר ספר הכוזרי באריכות ואומר שכאשר עולים לארץ ישראל ומדברים בלשון הקודש – שאלו האותיות שבהן מהוה ה' ברגע זה את כל העולמות – אזי בזכות זה זוכים לרוח הקודש, לנבואה, "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם". ושוב, כאשר ה"מזל" מאיר, באים למעלת הנבואה בזכות זה שרואים ממש את התהוות העולמות "יש מאין" בכל רגע תמיד! ואם כן, זאת מדרגת ה"חיה" בנפש!

היות ו"אבא ואמא" הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – אזי בהחלט גבול החקירה המדעית והחוקים בעצמם – זה כאילו להתקרב לראיה זאת בעצמה! כאמור, מי המדע נקראו "מים תחתונים" שעולים מלמטה למעלה – ואילו התורה אלו "מים עליונים" שיורדים למטה להתיחד איתם. וכאמור, שורשם העליון הוא ב"אבא ואמא". ואכן, המדע החדיש דהיום – כמעט מגיע גם הוא למסקנה של בריאת העולם, "יש מאין", בכל רגע תמיד!

וכאמור, אותו מדען שלומד ותופס במדרגה זאת, בשכל הכי מופשט שלו – הוא רק תופס זאת אבל אינו יכול לקלוט ולהפנים זאת – וכל שכן שאינו יכול לראות זאת בעיניו הבשריות. וממילא, השאיפה להגיע למדרגת "וְנִגְלָה כְּבוֹד הוי' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי הוי' דִּבֵּר" – תתגשם רק לעתיד לבוא. ובכל אופן, ישנן נשמות זכות שרואות כל זאת עכשיו – וזה מה שרוצה הבעש"ט להנחיל לכל יהודי.

וחי בהם

היוצא ממדרגת ה"חיה" זה הכלל הגדול בתורה של "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי הוי'". ואם כן, החיות היא "בָּהֶם", מאירה בתוכם – וגם בנפש אמורה החיות להאיר בפנימיות – וזאת היא מגמת החיים, להאיר את ה"מזל" בפנימיות, להיות מודע ל"מזל", "מזליה חזי" – שהמזל רואה! ומתוך שהמזל רואה – כמה יקר כל רגע של חיים! ושוב, כל מגמת החיים זה להמחיש את " וָחַי בָּהֶם" – זה החי שיוצא מההתהוות.

מחיה את כולם – אמרנו קודם "אל תקרא מחיה אלא מהוה" כלומר שמהוה זה יותר מאשר מחיה. מוסבר בחסידות שלהחיות – זה עדיין לא אומר להוות! כך גם כאן: המדרגה השניה (התלבשות) זה להחיות ואילו המדרגה הרביעית (שרואים ממש את התהוות העולמות "יש מאין" בכל רגע תמיד!) זה להוות! וכן כתוב בחסידות, שלאחר ראיית ההויה – החיות שנובעת מההויה גופא – זאת דרגה גבוהה עוד יותר, "אין סוף" גבוהה יותר מההויה עצמה! ושוב, כתוב שלאחר ההויה – ההויה בעצמה מחיה ומקיימת – "מהוה, מחיה ומקיים". מכאן חוזרים לפשט הפסוק: "אַתָּה הוּא הוי' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם".

ואם כן, מתוך ראיית ההתהוות של מדרגת ה"חיה" בנפש – עולה הכלל הגדול בתורה של "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם" – שבא ללמד על פיקוח נפש שדוחה את השבת ואת מצוות התורה!

נסכם – ההוכחה במדרגת ה"חיה" לגבי מציאות הבורא בעולם – היא היכולת לחוות את ההתהוות "יש מאין" בכל רגע תמיד. "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר" – מצד אחד חווים את ה"אַתָּה", גילוי, לנוכח – ומצד שני חווים את ה"מִסְתַּתֵּר" – שזה העלם והסתר הבורא מן הנברא.

יחידה – מסירות נפש

מדרגת ה"יחידה", המקיף הרחוק שכנגד קוצו של י' – מתגלה בנפש כ"מסירות הנפש" – כח היהודי למסור את נפשו על קידוש ה', "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". את התחושה המיוחדת השייכת למדרגה גבוהה זו – מתאר הפסוק מספר הזהר: "כולא קמיה כלא חשיב" – הכל לפניו כאין ואפס.

בריאה תמידית – נחזור – הילד שלנו בא ושואל את אביו: מאין בורא עולם? איפה נמצא בורא עולם? וכאמור, כאשר אנו מדברים על מדרגת ה"חיה" – אכן יכול האבא לומר לבנו: רק תתסתכל ותראה את ה"בורא עולם" בפעולה, פעולת הבריאה בכל רגע תמיד! אם אכן יכול האבא להעביר לבנו תחושה זו – לכאורה אין לך הוכחה והמחשה טובה מזאת!

צמצום לא כפשוטו – דבר נוסף שיכול האב לומר לבנו. הילד מצביע על העולם מסביב ושואל: מאין נברא העולם? ועונה לו אביו בשאלה: איזה עולם? ואם כן, מדובר כאן על דבר, על תחושה גמורה בנפש, שכל זה, כל מה שאני רואה מסביבי – הכל "אין ואפס"! הכל אינו חשוב, "כולא קמיה כלא חשיב". ואינו מתכון לומר שכל מה שאתה רואה סביבך זה חלום כלומר, שזאת אינה מציאות – אלא רק מודע לסוד הצמצום, ויותר מזה – מודע לזה שהצמצום לא כפשוטו!

כאמור, הרבי אומר שישנן שתי נקודות עיקריות בשער היחוד והאמונה: א –"לְעוֹלָם הוי' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם", ב – "צמצום לא כפשוטו"! כאשר אנו אומרים "צמצום לא כפשוטו" – זה על דרך הפסוק "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר"! כלומר, יש כאן צמצום והסתר – אבל זה "לא כפשוטו", שאכן ה"אַתָּה" נמצא כאן!

ה"צמצום שלא כפשוטו" מצידי, זה קודם "מִסְתַּתֵּר" – ורק אח"כ "אַתָּה". לעומת זאת, בפסוק "אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר" – שהוא כאמור הפסוק של ההתהוות התמידית (מדרגת החיה) – אתה חש קודם את ה"אַתָּה" – שהוא באמת ה"אין" – ומיד הוא חוזר ו"מִסְתַּתֵּר", בסוד "נוגע ואינו נוגע", "דבקות הבורא"!

סוד הצמצום – מה בא "סוד הצמצום" להסביר? מבואר בכל ספרי הקבלה והחסידות ש"סוד הצמצום" בא להסביר איך יתכן ריבוי מופלג של מציאות העולמות – ריבוי שאינו עומד בסתירה לאחדות הפשוטה של הקב"ה! וממילא, עלינו גם לשאול – איך בכלל תיתכן מציאות של עולמות (מבלי לדבר על ריבוי) – שאינה עומדת בסתירה ל"אחד יחיד ומיוחד" של הקב"ה? התשובה היא ש"כולא קמיה כלא חשיב" – ומסביר זאת אדמו"ר הזקן בספר התניא (באיגרת הקודש 'קטונתי') ואומר שככל שאתה באמת יותר קרוב ל‑ה' – ככה אתה חש "כלא חשיב", ככה אתה חש את אפסותך! ושוב, אתה חש את סוד הצמצום וככל שאתה "קמיה" כלומר לפניו, קרוב אליו – אתה חש ש"הצמצום לא כפשוטו" ובגלל זה גופא, כל העולמות "כלא" ממש!

למילה "כלא" שלושה פרושים: "כלא" באות כף הדמיון – כמעט "לא" אבל לא "לא" ממש; "כלא" – הפרוש השני אינו שם את הדגש על אות כף הדמיון – ומדבר על "לא" ממש!; "כלא" – הפרוש השלישי מדבר על אפסות ממש, ש"לא", לשון שלילה, אינו מספיק לתאר, אין לי מילה אחרת לתאר זאת אלא המילה "לא"! כלומר, כל מציאות העולמות זה "כלא", כמו "לא", אבל אין סוף יותר מאשר משמעות השלילה הפשוטה שבמילה "לא"!

אין ואפס – ואם כן, מה אומרת לנו מדרגת ה"יחידה" לגבי השאלה: מאין שיש בורא לעולם? ואין מדובר כאן על תחושת ה"חיה" ש‑הוי' מהוה את העולמות בכל רגע תמיד – אלא שאני יכול להרגיש שהעולמות כולם זה "אין ואפס"! וכאמור, זה "אין ואפס" בעומדם לפני הוי'!

דוגמא טובה לזה נמצא במתמטיקה של המדע: כל מימד, כל כמה מימדים – ביחס לתוספת מימד אחד – הם ממש "אין ואפס המוחלט"! כלומר, נקודה מופשטת ביחס לקו – היא אפסית! קו ביחס לשטח – הוא אפס! שטח ביחס לנפח – הוא אפס מוחלט! ואם כן, מתוך כך ישנה קצת תחושה של אפסות המציאות אפילו ביחס למימד אחד יותר. אנחנו נמצאים בתוך יקום של ארבעה ממדים, לפי איינשטיין, ואפילו נוסיף עוד מימד אחד – כל הסיפור הזה הוא גארנישט, הוא שום דבר – אבל ממש שום דבר!

בעולם, במרחב בן שלושה ממדים – "שטח" לא קיים – זה רק רעיון, זה רק אידיאל – היות ש"שטח" אמיתי הוא אפס – ואינו קיים במציאות שלנו. ועל דרך זה, אם היינו חיים ב"שטח" – אזי קו שהוא בן מימד אחד –  היה אפס מוחלט. וכך נקודה לגבי קו. ושוב, תוספת מימד אחד עושה אותנו לאפס מוחלט!

ואם כן, כדי להרגיש "אפס מוחלט" – צריך להרגיש את האפשרות של תוספת מימד – וזהו שאמרנו שבשביל להיות "כלא" צריך להיות "קמיה" – שזה ה"צמצום שלא כפשוטו"! ככל שיש "צמצום שלא כפשוטו" – כך יש יותר "קמיה" וממילא, כך אפשר להרגיש שאנחנו אפס!

ואם כן, כל התחושה הזאת – אינה באה לסתור את המציאות כמו שהיא – ואם כי שאנחנו אפס – אנחנו גם קיימים! ושוב, זה הפרדוכס הגדול ביותר – שאינו בא לומר שהדבר הוא "דמיון" – אלא רק בא לומר שהוא "אפס" ביחס ל‑ה'!

ושוב, אנחנו חיים בעולם של מציאות, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", מציאות שאינה "דמיון" אבל היא "אפס"! וכאמור, זה דבר שאפשר להרגיש אותו עם "חוש" של ה"יחידה" שבנפש. ואם כן, זאת ההוכחה של מציאות ה' במדרגת ה"יחידה" שבנפש! על ההוכחה במדרגת החיה שבנפש ועל ההוכחה במדרגת היחידה שבנפש – אומר הרבי שאלו שני העקרונות של "שער היחוד והאמונה".

השראה שבהשראה – הרבי אומר שצריך את שניהם גם יחד – בגלל שאם יש רק את מדרגת החיה שבנפש – אזי הביטול אינו מוחלט! אם ה"אין" הוא אך ורק הארה של אותיות, "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם" – אזי כמו שהוא "אין" ביחס ל"יש" הנברא – כך הוא "אין ואפס" ביחס ליש האמיתי! וכדי שהדבר יהיה בביטול מוחלט – צריך להגיע להשראה שבהשראה!

נחזור – למדרגת ה"יחידה" אנו קוראים "השראה שבהשראה" – שהרי כאשר (ע"פ המשל שלנו) שלושה מימדים (השראה) מרגישים עוד מימד – הרי אותו מימד רביעי שורה עליהם, מקיף אותם. מדרגת ההתהוות התמידית, החיה שכנגד החכמה, זה: "לְעוֹלָם הוי' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" – זאת "התלבשות שבהשראה" – החכמה ששורה במח. כלומר, שיש השראה בפנים, בתוך. בדרך כלל השראה זה מקיף – אבל יש גם השראה בפנים שהיא הנקראת "התלבשות שבהשראה"! וכאמור, ישנו "עצם" ההשראה, "השראה שבהשראה" – עצם ענין ההשראה, זה ה"כולא קמיה כלא חשיב"!

קידוש ה'

הוי' אחד – ואם כן, אפשר לחוש את הביטול המוחלט של מדרגת היחידה – והדבר פועל בנשמה ומביא ל"קידוש ה'" גם בדרך ממילא! כאמור, הביטול "מאפס" אותנו, אנחנו "אפס" וממילא, חיים ומות אצלנו – זה אותו הדבר! רבי עקיבא השתוקק למות כדי להוכיח זאת: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד".

לעומתו, אברהם אבינו לא השתוקק למות – אלא עשה את כל עבודתו מתוך נכונות תמידית למסור את נפשו – כמבואר בחסידות. פשוט אצלו שחיים ומות זה אותו הדבר – אבל הוא אינו מבקש למות. במילים אחרות – אם ישנה תחושה ברורה שחיים ומות זה אותו הדבר – אזי זה גופא הוא גילוי היחידה שבנפש! ושוב, לומר שחיים ומות זה בעצם אותו הדבר, זהו סגנון נוסף לומר את אותו הדבר שכבר אמרנו: "כולא קמיה כלא חשיב"!

וכאמור, רבי עקיבא משתוקק להוכיח שחיים ומות זה אותו הדבר – משתוקק למסור את נפשו על קידוש ה'. מסירות נפש בדרך ממילא, היינו כלשון הפסוק: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי הוי' מְקַדִּשְׁכֶם", "ונקדשתי" לשון נפעל, היינו בדרך ממילא.

וְנִקְדַּשְׁתִּי – זאת המצוה היחידה שאינה נאמרת בפועל יוצא אלא בלשון נפעל. בתחילת הפסוק כתוב: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" – זאת מצוות לא תעשה ונאמרת בפועל יוצא, "תְחַלְּלוּ". וכאמור, ישנה רק מצות עשה אחת, יחידה בכל התורה כולה, שכתובה בלשון נפעל! נפעל פרושו שהדבר נעשה מעצמו – לא אומרים לך לעשות זאת. לא כתוב תקדשו את שמי אלא "וְנִקְדַּשְׁתִּי" – "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", בדרך ממילא.

ואם כן, מצוה זאת היא הגילוי של ה"יחידה" שבנפש – ששם באמת הכל שוה, "שוה ומשוה קטון וגדול" היות ש"כולא קמיה כלא חשיב"! ואם כן, לגבי מצוה זאת אין בנפש שום עשיה – ועתידה מצוה זאת להתגלות אצל כל עם ישראל לעתיד לבוא כאשר נגיע ב"ה לתחיית המתים. כאמור, מדרגת ה"חיה" – זה הגילוי של ימות המשיח שעליו נאמר: "וְנִגְלָה כְּבוֹד הוי' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי הוי' דִּבֵּר" – זה בדיוק ה"מזליה חזי" עליו דברנו! וכאמור, הבעש"ט אומר שכבר היום אפשר לטעום טעם זה! ושוב, קידוש ה' זה כבר בחינת "תחיית המתים" – ומי שבאמת יכול להשיג ש"כולא קמיה כלא חשיב" – בסגנון של חיים ומות זה אותו הדבר – הוא באמת זוכה לקום בתחיית המתים ולחיות חיים נצחיים – נשמה בגוף בעולם הזה!

ואם כן, כך הסברנו את הדרגה החמישית, שכנגד היחידה שבנפש – "השראה שבהשראה" – ובכך סיימנו להתבונן בקיצור בכל חמש המדרגות – חמש הוכחות למציאות הבורא(מלמטה למעלה): א – נפש – אין הדבר עושה את עצמו; ב – רוח – היקום חי ונושם; ג – נשמה – יש שכל המתכנן את הכל; ד – חיה – אין שמהוה את היש תמיד בכל רגע; ה – יחידה – "כולא קמיה כלא חשיב". וכאמור, עיקר עיסוקה של החסידות הוא בשתי המדרגות העליונות: חיה, יחידה.

יסודות האמונה – אחדות ה' ומציאות העולמות

ערב טוב,

אנו לומדים נושאים של אמונה מתוך ספר "שערי אמונה" המלקט את תשובותיו ושיחותיו של הרבי בעניני אמונה. עורכי הספר סידרו אותו, ע"פ הנושאים השונים, בצורה מאד יפה, כאשר הסדר הכללי בספר הוא ע"פ י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם – החל מהאמונה במציאות ה' וכלה באמונה בביאת המשיח ובתחיית המתים.

פרק י"א, בספר "שערי אמונה" – פותח בתשובה על שאלה שנשאל הרבי בשנת תש"ח – שנתיים לפני שהחלה נשיאותו.

שאלה: א – הסתירה להבנת ענין האחדות מענין מציאות העולמות – לכאורה יש להסירה להסבירה ולבארה, שהוא על דרך כמו שבבית המקדש היה מקום ולמעלה מן המקום ביחד, דמקום ארון אינו מן המידה.

השואל כאן, הוא שואל משכיל, ואומר שיש אצלו, וכנראה לעוד רבים אחרים המוכרים לו, בעיה עם "אחדות ה'" ומציאות הריבוי המופלג של העולמות! ושאלתו היא: איך אפשר ליישב, לתרץ, בעיה זאת? ממשיך השואל ואומר שאולי ישוב הבעיה זה על דרך הסבר התופעה בבית המקדש הנקראת "מקום הארון אינו מן המידה"?

מקום הארון – ארון הקודש מוצב בתוך קודש הקודשים ועליו נאמר: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ". גם החדר הפנימי בבית המקדש, "קודש הקודשים", נבנה ע"פ מידות מדוייקות: עשרים אמות אורכו ועשרים אמות רוחבו. אחת בשנה, ביום הכפורים, נכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים ורואה שהארון אכן נמצא כאן – אבל עומד "למעלה מן המקום" – הוא אינו בתוך המקום!

מה פרוש "מקום הארון אינו מן המידה"? כאשר מודדים את הארון מוצאים בדיוק את מידותיו כפי שנעשה: "אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ". כאשר מודדים מקיר קודש הקודשים עד לדופן הארון הקרובה לאותו קיר – המידה היא עשר אמות. וכן, כאשר מודדים מהקיר הנגדי שבקודש הקודשים לדופן הארון הקרובה לקיר – המידה היא עשר אמות. כאשר מודדים את המידה מקיר לקיר, מעל לארון – המידה היא עשרים אמות. ואם כן, ע"פ מושגי המדע העכשוי – באותו מקום שתופס הארון בתוך החדר – פועל הארון "התפשטות היקום" או "עיקום המקום" – עד שכביכול נמצא מחוץ למקומו – אף על פי שאנו רואים אותו במקומו!

אינו מן המידה – ושוב, כאשר מוציאים את הארון מקודש הקודשים – מידות החדר הן עשרים אמות אורכו ועשרים אמות רוחבו. כאשר מחזירים את הארון למקומו בקודש הקודשים – זה עדיין עשרים על עשרים – עד הארון מכל צד זה עשר אמות ו"מקום הארון אינו מן המידה"!

מציע השואל ואומר שאולי זאת דוגמא טובה כדי להסביר את הסתירה בין אחדות ה' למציאות העולמות. כלומר, שמציאות העולמות זה כמו הארון שכאן ואינו כאן. כאשר אני מודד את הארון בפני עצמו – אני מתרשם שהוא תופס מקום, שהוא מציאות. אבל, כאשר אני מודד את המקום – הארון אינו תופס מקום כלל! עד כאן הצעת השואל!

הרבי מתיחס להצעת השואל – ושולל אותה ומקדים לתשובתו שתי הקדמות. מענה הרבי – ויש להקדים תחילה שתים:

א – הא דמקום הארון אינו מן המידה אינו ענין של הסברה וביאור, אלא רק דוגמא וראיה לאפשריות הדבר דשני הפכים בבת אחת.

ב – גם בתור דוגמא, אין ענין דמקום הארון אינו מן המידה עולה יפה כאן, כפי שמציע הדברים בשאלתו. כי רשאים אנו לומר: יש מקום במציאות, יש למעלה מן המקום במציאות, ישנם שניהם בבת אחת במציאות. ואדרבא עי"ז חיזוק הוא באמונה האמיתית. כי מכאן ראיה שלמעלה הוא נמנע הנמנעות וכדלקמן. אבל סתירה היא באמונה לומר: ישנם עולמות במציאות, אחדות ה' במציאות כו' – קודם שמבארים שמציאות העולמות אינה ענין של שניות, ח"ו (או על כל פנים מודיעים שכן הוא אף שאי אפשר לבארו בשכל). ולאחר הביאור בזה (כי מציאות העולמות אינה אלא מהארה, באה רק ע"י צמצום והצמצום גופא לגבי המצמצם אינו במציאות, וכיוצא בזה) שוב אין כאן שני הפכים, ואין צורך בדוגמא דמקום ולמעלה מן המקום בבת אחת.

והנה בכל מקום בדא"ח מביאין ראיה מהא דמקום ארון אינו מן המידה (גם מענין דזמן ולמעלה מן הזמן ביחד – כשהראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו כו').

כי שלושה אופנים יש בענין זה, והם על דרך ענין דעת תחתון, דעת עליון ושלמעלה משניהם.

נקרא מעט מדברי הרבי – ונמשיך עם הסבר בע"פ.

ואם כן, משיב הרבי ואומר לשואל אינך צודק! כידוע, הפרדוכס ש"מקום הארון אינו מן המידה" שייך לסוגיות העמוקות ביותר בקבלה ובחסידות ומשיב הרבי ואומר שבכל ענין של פרדוכס, של סתירה, אין אף פעם להעמיד את ה' כצד בסתירה כלשהי! אין אף פעם "ה' נגד מישהו!" שצריך ליישב ביניהם! מסביר הרבי שהטעות היסודית בשאלת השואל – היא שממנה משתמע שישנה בעיה של ניגוד, ניגוד בין הקב"ה לבין העולם!

נשיאת הפכים – ושוב, השואל תופס שיש הקב"ה שהוא אחד, ויש העולם שהוא ריבוי – ולכאורה יש סתירה ביניהם וממילא, צריך ליישב את הסתירה שביניהם! ואומר השואל שכדי ליישב את הסתירה נביא דוגמא פלאית של נס כל הניסים, "מקום הארון אינו מן המידה" – ואולי זה ישמש לנו משל כלשהו – ליישב את הסתירה בין ה' לבין העולם! הבעיה כאן נוגעת ליסוד היסודות של חכמת הנסתר – והוא ש‑ה' הוא נושא הפכים – אבל אינו אחד מן ההפכים הנישאים!

"מקום הארון אינו מן המידה" – בא לומר את הפלא שהקב"ה נושא "מקום ולא מקום" – בו זמנית! אצל הקב"ה אין כל הבדל בין כל שני ניגודים וממילא, המושג "אחדות פשוטה" אינו מדבר על אחד נגד רבים, על אחדות נגד ריבוי. ואם כן, המושג "אחדות פשוטה" בא לכלול ולומר, שגם מה שאנו תופסים כשני הפכים – "אחדות וריבוי" – גם הם "אותו הדבר"! ושוב, אין בעיה של ה' כ"אחדות פשוטה" מול עולם של ריבוי – עד שצריך להביא משל בו ה' הוא צד אחד והעולם הוא צד שני. ובכן, העצמוּת נושאת כל שני הפכים יחד כבדוגמא שלפנינו, "מקום הארון אינו מן המידה"!

עצמוּת

ואכן, זהו כלל מאד מאד גדול! ומכאן יוסבר מדוע המילה החשובה בחסידות היא המילה "עצמוּת"! ישנם גילויים, אור – והביטוי הגבוה ביותר בין כל הגילויים הוא "אור אין סוף" – כמוסבר בספרי הקבלה. וכידוע, יש אור ויש גם חושך – אם יש "אור אין סוף" שלפני הצמצום – ישנו גם החושך של "הצמצום"! ושוב, אם יש גילוי – יש גם העלם – אבל ה' אינו זה ואינו זה – אינו גילוי ואינו העלם. אין סוף = 207 = אור – ה' הוא לא אור וגם אינו חושך. אלא, הקב"ה הוא ה"עצם", ה"עצמוּת" שנושאת גם יחד את האור ואת החושך!

אלוקות – ישנם שלשה מושגים בחסידות: גשמיות, רוחניות, אלוקות! בזה טועים רבים החושבים ש"אלוקים" זה מושג "רוחני"! זה, להבדיל, בשאר הדתות שבעולם, החושבים ש‑ה' – זה הדבר הכי רוחני שיכול להיות! כל ציפור הנפש של היהדות – הוא שהקב"ה זה לא משהו רוחני – כמו שאינו גשמי כך הוא גם אינו רוחני! ואם כן, "אלוקי" זה לא גשמי ולא רוחני – אלא הוא הנושא את שניהם יחד.

על משמעות המשל של "מקום הארון אינו מן המידה" – אומר הרבי שיש בזה שלוש בחינות, יחודא תתאה, יחודא עילאה, הרגשת העצמות:

יחודא תתאה – נניח שמישהו נכנס לקודש הקודשים ומודד את מידות הארון. דומה הדבר למקצוע, לתיאוריה של המדידה – "חכמת המדידה"! הוא מודד את מידות הארון – ואינו מודד, בו זמנית, את מידות החדר בו הוא מוצב. אמנם תוך כדי מדידת הארון, ברקע הדברים, הוא מודע לכך שמידות החדר הן עשרים על עשרים אמות – אך אין הדבר נוגע למידות הארון בהן הוא מתמקד. ושוב, רק באופן מקיף הוא מודע לפלא שאין הארון תופס מקום יחסית לחדר בו הוא מוצב! אם נוכל להפשיט את האמור כאן – תהיה זאת דוגמא ל"יחודא תתאה"!

ושוב, הוא מודד את הארון ומודע שיש כאן השראה של "אל מקום", (שלילת המקום) השורה בִּמְקוֹם המקום! ניתוחו זה של הרבי יוצא מתוך נקודת הנחה שבדרך כלל אי אפשר למדוד שני דברים יחד – ובמיוחד שני דברים הפוכים גם יחד!

יחודא עילאה – כאשר הוא נכנס לחדר בו מוצב הארון ומודד את מידות החדר – אזי ברקע הדברים הוא מודע לארון שאינו תופס מקום בתוך החדר – ותוך כדי כך גם יודע שאם היה מודד את הארון בפני עצמו – היו לו מידות ממשיות! ושוב, עכשיו הוא מודד את החדר ואינו מודד את הארון – והארון בטל בתוך מדידת החדר – זאת הדוגמא ל"יחודא עילאה"! זה נקרא שהתחתון בטל בתוך העליון – במודע!

הרגשת העצמות – ובכל אופן, אם אותו אדם הוא אדם פלאי – שמסוגל למדוד את שניהם, את החדר ואת הארון, גם יחד – באותו תוקף של מודעות כלפי המדידה – אזי זה נקרא אצלו גילוי העצמות או ה"כולא קמיה כלא חשיב", הנשיאת הפכים באמת! נשיאת ההפכים היא שאותו מודד פלאי מסוגל, בו זמנית, למדוד ממש את הארון כלומר, להיות מודע במלוא מובן המילה למציאות של הארון – ובו זמנית להיות מודע, במלוא מובן המילה, למציאות של החדר!

אין כאן מצב שהאחד בטל לגבי השני – אלא ששניהם, בו זמנית, קיימים ממש באותו תוקף! זהו מה שנקרא כאן גילוי העצמות – שאינו "יחודא תתאה" ואינו "יחודא עילאה"!

דוגמא אנושית

קודם אמרנו שדבר שכיח הוא, טעות רווחת היא – להתבלבל בין אלוקות לרוחניות! ישנו ענין דומה העולה מתוך הכתוב בפרקי אבות פרק ה' בענין מחלוקת: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

מחלוקת – כולם שואלים את השאלה הידועה: מדוע כתוב "מחלוקת קרח וכל עדתו" – ולא כתוב מחלוקת קורח על משה? הרי קורח לא חלק על "עדתו" – אלא קורח חלק על משה! אחד ההסברים בחסידות הוא על דרך סיפור ידוע שמספרים על רבי נחמן מברסלב. רבים חלקו על רבי נחמן מברסלב – אך הוא היה אומר שבאמת אף אחד אינו חולק עלי! ועל מי שהם חולקים – גם אני חולק!

ואם כן, אומר רבי נחמן שאותם חולקים – נדמה להם שאני הוא ה"בר פלוגתא" שלהם, שאני ההיפך מהם! ומסביר רבי נחמן ואומר שאני איני ההיפך מהם אלא אני הכח שנושא אותם ואת הפכם גם יחד! ושוב, אני הם כמו שאני גם ההפך שלהם. אם הייתי ההפך שלהם – אזי באמת צריכים היו לחלוק עלי שהרי אני תופס צד במחלוקת! אלא, אני איני צד במחלוקת – בגלל שאני הכח הנושא את שניהם גם יחד!

זה נקרא אהבת ישראל אמיתית, אבל לדאבוננו מתקבל בעולם הזה שאם איני אומר מה שאתה אומר – אזי אתה חושב שאני ההפך ממך! כך לגבי משה רבינו – שאינו ההפך שלהם בכלל, הרי משה רבינו התפלל עליהם. משה רבינו, "הוא גואל ראשון, הוא גואל אחרון" – הוא הכח לשאת יחד את קורח וכל עדתו וגם את ההפך שלהם – לכן כלל לא חלקו על משה רבינו האמיתי, כלל וכלל – שהרי בעצם לא הכירו אותו. ושוב, קורח וכל עדתו כלל לא הכירו את משה רבינו – אלא רק דימו לעצמם שמשה רבינו זה ההפך מהם!

כולא ימינא – כאמור, אנו מדברים כאן על יסודות האמונה שלנו – אך מסיימים עם דוגמא זאת של מחלוקת קרח וכל עדתו,  בגלל שהדבר שייך וגם נוגע מאד למצבנו העכשוי בארצנו הקדושה. ישנה אצלנו מחלוקת וחלוקה ויריבות בין ימין ושמאל, ואין לזה תכלית טובה! אלא, צריך להיות גילוי של "עתיקא קדישא" שעליו נאמר: "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" כלומר, זה לא רק הימין שמתנגד לשמאל – אלא זה ימין כזה שאצלו הימין והשמאל זה אותו הדבר, שהרי הוא נושא את שניהם יחד! ואם כן, זהו הפרוש של ביטוי זה.

ואם כן, יש כאן בעצם תפיסה אחרת לגמרי של המושג "ימין". כאשר דברנו על אחדות פשוטה – אמרנו שאם היתה מילה טובה יותר מאשר המילה אחד – הייתי משתמש בה! שהרי איני רוצה לדבר כאן על אחד שכנגד רבים! אלא אני רוצה לומר "אחדות פשוטה" כלומר, שהריבוי הוא תוצאה מוחלטת ומתבקשת מן ה"אחדות הפשוטה"!

על זה נאמר הפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" – ושואלים: במי נמלך? עונים חז"ל: "עם המלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשותם של צדיקים שבהן נמלך וברא את העולם". ואם כן, הקב"ה נמלך עם נשמותיהן של צדיקים כלומר, ה"אחדות הפשוטה" נמלכת ב"ריבוי" – והריבוי אלו כל נשמות עם ישראל! כל אחד ואחד מאיתנו!

ואם כן, במכתבו זה (י"א) מדגיש הרבי שאת ה', את העצמות – אין מעמידים בניגוד לשום דבר! הוא אינו צד – שהרי ברגע שהוא רק צד הוא מוגבל!

מידה ולא מידה – ושוב, המגמה האמיתית שלנו כלומר, האתגר של העם היהודי זה להיות "עצמי" שהרי אם ישנו אחד "פנימי" – הוא עומד בניגוד ל"חיצוני"! היעד האמיתי שלנו להגיע ולהביא את המשיח – שהיא האמונה האמיתית שלנו – זה ה"עצמי", שהוא הנושא את "מקום הארון אינו מן המידה"! ומה שהוא מידה, ומה שהוא לא מידה – זה היינו הך בשבילו!

בהמשך מכתב י"א – כותב הרבי שאם כבר רוצים להבין מה היחס של ה' לעולם – לא יחס של צד – אלא מהו היחס של נושא ההפכים, לגבי ההפכים אותם הוא נושא – יש להתבונן בענינו של "צמצום לא כפשוטו". ה"צמצום לא כפשוטו" הוא כדי לאפשר הסברת היחס של נושא ההפכים – להפכים! אבל לא כדי להעמיד את "נושא ההפכים" בתור צד – צד אחד מן הצדדים!

ולכן, זה קשור למדרגה הגבוהה בנפש, מדרגת ה"יחידה", שלגבי הוכחת מציאות ה' – היא גילוי ה' של הרגשת ה"כולא קמיה כלא חשיב"!