מכניקת הקוונטים – גלים וחלקיקים

ערב טוב,

נדבר על גלים ועל חלקיקים – וביחס לשאלת המציאות שעסקנו בה קודם – יש לומר שנושא הגלים והחלקיקים כבר ממוקם ומעוגן יותר על קרקע המציאות המוכרת לנו.

איינשטיין בעצמו תרם את תרומתו למכניקת הקוונטים בכך שהיה הראשון שגילה שכל גל הוא גם חלקיקים! הגלים החשובים ביותר הם גלי אור – והוא גילה שגלים אלו בעצם מורכבים מחלקיקים, חלקיקי אור הנקראים "פוטונים". כעבור קצת יותר מעשר שנים גילה דברוגלי את ההפך: הוא גילה שכל חלקיק כמו אלקטרון או פרוטון – הוא גל! ואם כן, משתי תגליות אלו יוצא שכל דבר בעולם הוא גם גל וגם חלקיק!

אחד הדברים שנסביר כאן הוא שתכונות הגלים הם ע"פ קבלה וחסידות – תכונות של "חסדים" – ואילו תכונות החלקיקים הם "גבורות". ידוע שהחלוקה היסודית ביותר בקבלה ובנפש האדם זאת החלוקה ל"ה' חסדים" ו"ה' גבורות" – חמישה חסדים וחמש גבורות! מקור החסדים והגבורות ב"דעת" שבה יש שתי עטרות, "תרין עיטרין" – עיטרא דחסדים ועיטרא דגבורות. וכאמור, בכל עיטרא יש חמישה – שעתידים להתפשט בתוך מידות הלב.

בין גלים לחלקיקים

מהו ההבדל במציאות, ע"פ הפיזיקה הקלאסית, בין גלים לבין חלקיקים? מהן תכונות הגלים? ומה הן תכונות החלקיקים? לפי התכונות נוכל להתחיל לחוש את ה"חסדים" מול ה"גבורות". כתוב בספרי הפיזיקה שישנם שלושה הבדלים בין התנהגות הגלים להתנהגות החלקיקים:

גל מתפשט – גל אמנם יוצא מנקודה אחת – אבל מתפשט גם לרוחב. ואם כן, בגל יש התפשטות. אפילו כאשר שמים איזה מסך בפני הגל – ורק פותחים במסך חור קטן – הגל עובר מבעד לחור הקטן ולא רק ממשיך להתקדם ישר – אלא מיד מתחיל להתפשט גם לרוחב! ישנה גם זוית מסוימת (70 מעלות) המתארת את התפשטות הגל לצדדים. ואם כן, הגל טבעו, תכונתו, להתפשט!

חלקיק נקודתי – חלקיק הוא "מרוכז" בטבעו – ותכונתו שנשאר כל הזמן נקודתי – ואינו מתפשט. עד כאן ההבדל הראשון בין תכונות הגל והחלקיק.

גל מתחלק – גל ניתן לחלוקה בצורה טבעית, פשוטה וקלה – ואז כל אחד מחלקי הגל יתקדם לכיוון אחר. ושוב, אם אקח סכין ואחתוך את הגל באיזה מקום – אזי כל חלק ממנו ימשיך להתקדם יפה – ולהתנהג כגל לכל דבר – ללא שום משברים.

חלקיק לא מתחלק – החלקיק כולו ממוקד לכוון אחד – ובלי פעולה טראומטית, משברית, או השפעת כח מיוחד – החלקיק לא ישנה את כיוונו! החלקיק הוא "ראש בקיר" – לא זז ולא משנה כיוון וממילא גם לא מתחלק. עד כאן ההבדל השני בתכונות הגל והחלקיק.

התכונה השלישית היא המענינת יותר משאר שתי התכונות – ושייכת לשאלה: מה קורה כאשר שניים מתחברים?

גלים מתחברים – שני גלים מתחברים ונדמים, לזמן מועט, שהפכו להיות גל אחד בלבד. לאחר זמן מסוים יכולים השניים להפרד (באופן ספונטני)  ולהמשיך כשני גלים נפרדים – ולא קרה שום דבר!

השאלה היא באמת איך התחברו הגלים? אם התחברו באופן שראש שני הגלים ביחד באותו גובה – אזי ההתחברות גורמת שהגל המשותף יגבה פי שנים! ושהאנרגיה שלו תגדל פי ארבע! ושוב, הוא מקבל מאי שם – כאילו מהחלל – תוספת אנרגיה רבה יותר מאנרגיית שני הגלים בפני עצמם. דומה הדבר לכלל בחז"ל האומר ששני אנשים יחד יכולים להרים משקל גדול הרבה יותר – מאשר סכום המשקלים שיכול להרים כל אחד בפני עצמו!

ואם כן, ע"פ מאמר חז"ל זה אנשים הם גלים ולא חלקיקים! אם אותם שני אנשים היו "חלקיקים" – היו יכולים להרים רק את סכום המשקלים שיכול להרים כל אחד בפני עצמו – ולא יותר מזה! וכאמור, אם אותם אנשים הם "גלים" – אזי יכולים הם להרים פי ארבע – ולא רק פי שנים!

ושוב, זאת דוגמא יפה להסביר שחז"ל רואים יהודים לא כחלקיקים – אלא כגלים שחיבורם יחד יכול להביא להכפלת כוחם פי ארבע! במיוחד נאמר דבר זה לגבי המרגלים שנכנסו לתור את הארץ ונשאו את האשכול. וכן, כאשר יהודים נכנסים לארץ ישראל – צריכים הם להתנהג כמו "גלים". בחוץ לארץ – היהודי הוא "חלקיק" – אבל בארץ ישראל צריך כל אחד להיות "גל".

חלקיקים מתחברים? – כאשר שני חלקיקים נפגשים – הרי זאת פגישה של "ראש בראש" – שוברים את הראש. פגישתם מולידה משבר – וכל אחד נזרק לכיוון אחר. זהו ההבדל החשוב והמשמעותי ביותר בין גל לחלקיק.

גל פוגש גל – ואם כן, גלים מתחברים ממש, באופן טבעי, עד שהם ממש נעשים דבר אחד – וכמו שהצטרפו יחד כך גם יכולים להפרד ולחזור כל אחד להיות גל בפני עצמו – ולא קרה כלום! וממילא יש לומר שלגבי התכונה של חיבור גלים – הגלים מגלים גמישות אין סופית! הגל מקבל אותך כמו שאתה – מתחבר אתך – וכשהגיע הזמן השנים נפרדים אם רוצים!

חלקיק פוגש חלקיק – כאמור, פגישה של שני חלקיקים מולידה שבירה ומשבר כלומר, אינם מתחברים יחד.

ואם כן, מאד ציורי ופשוט להסביר שאלו ההבדלים העיקריים בין חסדים וגבורות. טבע החסד להתפשט – ואילו טבע הגבורה להצטמצם בנקודה אחת, להתרכז!

התפשטות – כאמור, טבע החסד להתפשט הוא על דרך הפסוק: "וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה". אומר אדמו"ר הזקן בתניא, באגרת הקודש, שפסוק זה נאמר על מישהו ששורש נשמתו מהחסדים. אומר אדמו"ר הזקן שיש אנשים ששורשם מן החסד – ויש אנשים שורשם מהגבורה. וכאמור, על אנשים ששורשם מן החסדים נאמר "וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה" – וכפרוש רש"י: "בהליכה מרווחת ופושטת בישראל". כלומר, יש לו טבע של התפשטות!

צמצום – לעומתו, מי שבא משורש הגבורה – הוא מוצנע, "הצנע לכת" – הוא מצמצם את עצמו! ואם כן, ראינו את ההבדל הראשון בין גלים – התפשטות – לבין חלקיקים – צמצום! שהוא גם הבדל בין חסדים לגבורות.

חלוקת הגל – התכונה של חלוקת הגלים אומרת שבעצם – תוך כדי התפשטות הגל, הוא הולך, בד בבד, על הרבה כיוונים באותו זמן! לא רק שרעיון או כיוון חשיבה אחד מוליך אותו – אלא בו זמנית הוא עסוק בכיווני מחשבה רבים, "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ" (למעליותא). כאשר באים ומחלקים את הגל האחד הזה באיזה מקום – נגלה שבאמת כל חלק ממנו הולך לכיוון אחר – והכל בסדר!

דומה הדבר להבדל בין נשמות ישראל, שיחסית הן חסדים – לבין מלאכי רום, שיחסית הם גבורות! כתוב שנשמה יכולה ללכת ולמלא כמה וכמה שליחויות – באותו זמן. כלומר, הנשמה אינה מוגבלת ללכת רק על דבר אחד אלא יש לה טווח רחב ביותר של אפשרויות פעולה! ולעומתן – מלאך יכול למלא רק שליחות אחת בו זמנית – צמצום! ושוב, היהודי מתפשט כמו גל – על דרך התפשטותו של אברהם אבינו, היהודי הראשון, הנקרא אב המון גויים: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ".

כמובן, שיחסו של אברהם אבינו לכל אחד ואחד הוא קצת אחרת – עם כל גוי הוא מדבר בשפתו – או כמו שנאמר על יהושע בן נון "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" – "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" כפרוש רש"י!

דוגמא נוספת נביא מחסיד חב"ד שעליו לקיים את כל המבצעים עליהם ציוה הרבי. מסביר הרבי בשיחותיו שכל חסיד וחסיד צריך להתרכז בעיקר בביצוע המבצע המתאים לו ביותר! ואם כן, ישנם חסידים נקודתיים – שיכולים לעשות רק מבצע אחד. ויש חסידים שהם גלים, "גל עיני" – שמתפשטים ופועלים בד בבד על הרבה כיוונים – וזה אופן הפעולה הטבעי אצלו – כך בא לו! עד כאן ההבדל השני: הגל (חסדים) מתחלק לכיוונים שונים – החלקיק (גבורות) מתרכז ופועל בכיוון אחד בלבד.

גל גמיש – ההבדל השלישי בין גלים לחלקיקים הוא שהגל, החסיד שבא משורש החסד – הוא לגמרי גמיש כלומר, שמישהו אחר יכול "להכנס בי" מבלי לפגוע בי כלל וכלל! ואפילו להיפך, ככל שהוא נכנס בי אנחנו כל כך מתחברים עד שאפשר (כאשר ישנה תאימות בין שני הגלים) שיוגבר כוחנו המשותף עד פי ארבע! כאשר אין תאימות בין שני הגלים – החיבור בין השנים מביא לידי התאפסות רמת האנרגיה – ושני הגלים מתבטלים!

חלקיק אדיש – לעומת זאת, כאשר שני חלקיקים הנעים כל אחד מכיוון אחר נפגשים – קורה ממש אסון, שבירה, "ראש בראש"! ואם כן, למדנו שחשובה ביותר התאימות בין החסידים (הגלים) לבין עצמם – וכן בינם לבין אחרים – כדי שיוכלו לשתף פעולה ולשדר יחד על אותו "גל" ואז האנרגיה שלהם תגדל לפחות פי ארבע!

עד כאן הסברנו, ע"פ הפיזיקה הקלאסית, את ההבדלים בין גלים לבין חלקיקים – בין החסדים לבין הגבורות!

אחליפו דוכתיהו

פעמיים בכל יום, בערב ובבוקר, אנו קוראים "שמע ישראל וגו'". כתוב בקבלה ומוסבר היטב בחסידות – שישנה תופעה מיוחדת בפרשיה הראשונה של קריאת שמע: "פשט" הפרשיה הראשונה הוא חסד – ואילו ה"סוד" הוא גבורה! לעומת זאת, בפרשיה השניה של קריאת שמע היחס הוא הפוך: "הפשט" הוא גבורה ואילו ה"סוד" הוא חסד!

תופעה זאת נקראת בספר הזהר: "אחליפו דוכתיהו" כלומר, החליפו את מקומותיהם. החלפת המקומות מתבטאת בזה שאור החסד בכלי הגבורה – ואור הגבורה בכלי החסד! לכל כח, לכל ספירה – יש אור וכלי, וכמו שיוסבר גם בהמשך – אור ללא כלי הוא חסר כל ביטוי!

דומה הדבר בתיאוריה של הקוונטים – למושגים של תכונות, "תכונות עצמיות" או "תכונות סטטיות" – מול "תכונות דינמיות", כמו "מקום" ו"תנועה". "תכונות עצמיות" ישנן תמיד – אך אי אפשר לראותן בלי התכונות הדינמיות! הכלי, הוא הנותן לאור את התכונות הדינמיות שלו כמו – המקום והמהירות וכיוון הספין שלו.

תכונה חשובה היום היא ה"ספין". כאמור, לכל דבר יש שני סוגי תכונות: "תכונות סטטיות" ו"תכונות דינמיות". אפילו מי שאומר שאין מציאות לפני המדידה – הוא בעצם אומר שאין לדבר תכונות דינמיות! אבל מסה ומטען חשמלי וסבב – יש לו! אלא שהדבר לא במקום, אין לו מקום, אין לו תנועה וממילא, אם אין לו מקום ואין לו תנועה אזי אינו קיים! זה מחזיר אותנו לשאלה ששאלנו בשיעור הקודם שעסק בשאלת המציאות: מה זה העלם שאינו במציאות? יש משהו – אך אינו קיים במציאות – ובכל זאת יש איזה דבר ולו מטען וסבב וספין שאינו במקום ואינו בתנועה וממילא, אי אפשר לתפוס אותו כלל וכלל.

אור וכלי – המודל הטוב להבין זאת הוא היחסים בין האור לבין הכלי! אור בלי כלי הוא חסר מציאות! אין לו מציאות דינמית! יש שם רק תכונות עצמיות, סטטיות – אבל אין שם תכונות דינמיות! כאמור, הכלי בעצם מודד את האור המתלבש בתוכו – וממילא נותן לו את התכונות הדינמיות!

מכאן נחזור לפרשיה הראשונה בקריאת שמע – שם יש לנו את אור הגבורה (שם מ"ב) בכלי החסד. וכאמור, האורות מתחלפים – ובפרשה השניה בקריאת שמע – יש לנו את אור החסד (שם ע"ב)  בכלי הגבורה! ושוב, שם ע"ב = חסד בתוך הפרשיה השניה שיש בה הרבה דינים וגבורות ע"פ פשט.

מה זאת אומרת לאור הדברים הנאמרים כאן? אמרנו שהגילוי של חיבור הגלים והחלקיקים בא בשני שלבים: קודם גילה איינשטיין שכל גל הוא חלקיק – ואח"כ גילה דברוגלי את ההפך – שכל חלקיק הוא גל.

איינשטיין – איך אומרים זאת בלשון הקבלה? נגיד שאיינשטיין גילה את הצד של אור הגבורה בכלי החסד. כלומר, דבר שנדמה לי "גל" (חסדים) הוא גם מתגלה ומתבטא לפעמים כחלקיק! ושוב, יש בו "אור הגבורה" שיכול לעשותו בפעם מן הפעמים "חלקיק" (גבורות) בתוך כלי של חסד. וכאמור, זה שייך לפרשיה הראשונה של קריאת שמע.

דברוגלי – אח"כ בא דברוגלי וגילה את ההפך – גילה את הצד של אור החסד בכלי הגבורה! דברוגלי גילה שבתוך "חלקיק" יש יכולת להיות "גל"! כלומר, שיש אור של חסד בתוך כלי של גבורה! וכאמור, זה שייך לפרשיה השניה של קריאת שמע!

ואם כן, גם זאת היתה דוגמא של מושגי קבלה וחסידות – המקבילים ותואמים למושגי התיאוריה החדישה של הקוונטים.

אגלי טל

בסוף ספר איוב, הקב"ה מופיע בפני איוב ושואל אותו חמישים שאלות קיומיות – שאלות של מציאות – וכנראה שאלו הן quantum questions. מוסבר בקבלה שאותן חמישים שאלות – אלו חמישים שערי בינה. אחת השאלות שנשאל שם איוב היא: "מִי הוֹלִיד אֶגְלֵי טָל"?

ואם כן, יש ביטוי חד פעמי בתנ"ך: "אֶגְלֵי טָל"! והוא הביטוי, שיותר מכל לשון אחר, מבטא את היחוד של חלקיקים וגלים – שזאת אולי התגלית החשובה ביותר של המדע החדיש.

אגלי טל – אגל, פרושו טיפה, טיפת טל! ואם כן, מדובר על טיפה וטיפות, מעין חלקיקים – אבל באים הם משורש "גל"! ושוב, הביטוי "אֶגְלֵי" הוא חיבור של חלקיקים וגלים. וכמובן שזה דומה לכל גל בים – שהוא אומנם גל – אך מורכב מטיפות מים רבות. המילה "טָל" היא מילה מאד סודית בקבלה: טל = 39 = "י‑ה‑ו‑ה אחד" וכן עולה בגימטריא עוד דברים חשובים. ואם כן, הביטוי "אֶגְלֵי טָל" רומז באופן מאד יפה ומכוון לחלקיק שבפוטנציה הוא גל! רומז לטיפה, שבתוכה ישנו הכח להיות גל!

הפשטנים שואלים מה פרושה של המילה "אֶגְלֵי"? ופרושו של הביטוי "אֶגְלֵי טָל"? אומרים הפשטנים שבבוקר, כאשר טיפות הטל הזעירות מונחות על פני הדשא לאור השמש הזורחת – נדמה הדבר למסתכל כמו גלים! ואם כן, גם לפי פשט מסבירים ש"אֶגְלֵי טָל" אלו טיפות רבות היוצרות יחד מראה גלי – ולכן הטיפות בעצמן נקראו אגלים!

ואם כן, ראינו ביטוי שיוצא ישר מתוך התנ"ך – לא קבלה ולא חסידות. וכאמור, אם מתבוננים היטב בביטוי זה – אפשר לראות בו את המקור של  החידוש המדעי המדבר על איחוד הגל והחלקיק!

חומר וצורה – כלל גדול בקבלה

כתוב בקבלה שיש לכל אחד מהמושגים חומר וצורה – שתי פנים! כלומר,  מסודרים ב‑ד' מדרגות, כחותם המתהפך – כנגד ד' אותיות י‑ה‑ו‑ה :

י  – חומר

ה – צורה

ו  – צורה

ה – חומר

הסדר כאן הוא על דרך הסדר הידוע בקבלה: דחילו ורחימו, רחימו ודחילו – יראה, אהבה, אהבה, יראה:

י  – חומר  – דחילו

ה – צורה  – רחימו

ו  – צורה  – רחימו

ה – חומר  – דחילו

זהו הסדר בעבודת ה' :

י  – חומר  – דחילו – יש קודם יראה עילאה

ה – צורה  – רחימו – אח"כ אהבה רבה

ו  – צורה  – רחימו – אח"כ אהבת עולם

ה – חומר  – דחילו – ולבסוף יראה תתאה

יראה – היא גבורות ואילו אהבה – היא חסדים. ואם כן, יש כאן מקור של גבורות שבא לפני החסדים – ואח"כ עוד פעם חסדים ועוד פעם גבורות! וכמובן שהסדר הוא ע"פ ד' אותיות שם הוי': חכמה, בינה, מידות, מלכות. וכאמור, הסדר הזה נקרא בקבלה גם: חומר, צורה, צורה, חומר.

חומר היולי – החומר והצורה הראשונים, שכנגד אותיות י"ה, "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" – זה עדיין אינו בעולם הנגלה לנו. החומר הראשון נקרא "חומר היולי" שפרושו חומר ללא צורה! וכמובן, שחומר ללא צורה אי אפשר לנו למששו ואי אפשר לממשו – כלל וכלל. חומר היולי ללא צורה – זה ה‑quantum stuff, ובלשון אחר – זה דבר שיש לו תכונות עצמיות אבל אין לו תכונות דינמיות – ולכן אין לו שום צורה – שהרי התכונות הדינמיות הן שנותנות לו את צורתו! ושוב, כולם מסבירים שחומר בלי צורה – אי אפשר לדמיין בכלל!

צורה מופשטת – הצורה הראשונה, שכנגד אות ה עילאה דהוי' – גם היא צורה מופשטת לחלוטין – והיא כללות כל האפשרויות – שהחומר ההיולי יתלבש בצורה כלשהי! ואם כן, זאת עדיין אינה צורה מוגדרת פרטית.

צורה פרטית – אח"כ ישנה צורה פרטית – כנגד המידות,  אות ו דהוי'.

החומר האחרון – החומר הסופי בעל צורה – כנגד ספירת המלכות אות ה' תתאה דהוי'. ואם כן, החומר והצורה הסופיים הם כנגד אותיות ו"ה דהוי', "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ"!

ואם כן, הסדר הזה של חומר, צורה, צורה, חומר – הוא בדיוק הסדר של הגלים והחלקיקים – איך שזה מוסבר בתיאוריה של הקוונטים. כלומר, ישנו איזה חומר היולי – quantum stuff – שהוא תעלומה ועד כדי כך שיש מי שאומר שכלל אינו במציאות – ויש מי שרוצה לומר שאכן הוא ישנו במציאות. כאמור, החומר ההיולי הוא כנגד החכמה שעליה כתוב, "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא". באמת כתוב על החומר ההיולי שהוא "האין של היש" כלומר, חצי אין וחצי יש!

הרמז הוא שהמילה היונית "היולי" – שצרפו חכמים ללשוננו – עולה בעצמה "אין": היולי = 61 = אין! כלומר, ש"חומר היולי" הוא חומר שבבחינת "אין" כלומר, בבחינת "אינו" – אינו במציאות,  ואי אפשר למצוא אותו בגלל שהוא חסר צורה! ושוב, חומר, צורה, צורה, חומר – זה כמו:

י  – חומר  – גבורות – חלקיק של quantum stuff

ה – צורה  – חסדים  – גל של אפשרויות

ו  – צורה  – חסדים  – גל ממשי

ה – חומר  – גבורות – חלקיק ממשי

ואם כן, מה הם שני ה"גלים" עליהם אנו מדברים?

גל של אפשרויות – יש קודם כל "גל" – שאינו גל ממשי כמו גל בים, real wave – אלא הוא גל של אפשרויות,wave of possibilities. את "גל האפשרויות" מציינים עם האות היונית פסי – והוא "צורה מופשטת" – בדיוק כמו המושג הקבלי "צורה מופשטת" כנ"ל. ושוב, הצורה הראשונה שמקבל ה‑quantum stuff – זה איזה מין wave mechanics  כלומר, איזה מין "גל תאורטי" שיכול להסביר את כללות האפשרויות של ה‑quantum stuff – לקבל צורה כלשהי!

אח"כ, אחרי המדידה, ה‑wave collapse – מופיע גל אמיתי, גל ממשי, real wave – כמו גלי ים או גלי אור, או כל מיני גלים במציאות. תוך כדי המדידה עצמה – התופעה עדיין כמו גל – אך כאשר הוא עובר את המכשיר ואני מסתכל עליו ויודע אותו – אזי הוא הופך להיות כמו חלקיק – חלקיק ממש! ושוב, בתוך המכשיר קרה המעבר מגל תאורטי לגל ממשי – ומה שיצא בסוף זה חלקיק ממשי!

וכאמור, זהו בדיוק הסדר שראינו בקבלה:

י  – חומר  – גבורות – חלקיק של quantum stuff

ה – צורה  – חסדים  – גל של אפשרויות

ו  – צורה  – חסדים  – גל ממשי

ה – חומר  – גבורות – חלקיק ממשי

נמשיך להתבונן במערכת מושגים זאת:

כתוב בקבלה שבנין הזכר, זעיר אנפין, אות ו דהוי' – מן החסדים ואילו בנין הנקבה, אות ה תתאה דהוי' – מן הגבורות. מקור הגבורות זה פנימיות אבא, חכמה, שהרי גבורה דעתיק מתלבש בחכמה סתימאה דאריך אנפין – כפי שלמדנו בספרי הקבלה (ומפורט בספר "חסדי דוד הנאמנים"). ושוב, שורש הגבורות, "יראה עילאה", זה באבא, חכמה, אות י דהוי', ואילו שורש החסדים הוא באמא, "אהבה רבה".

חומר היולי – אמרנו שיש שלוש תכונות עצמיות, סטטיות, בחומר ההיולי והן: מסה, מטען חשמלי, ספין (סבב). וכאמור, לאותו חומר היולי, ה‑quantum stuff – אין מקום, ואין תנועה, ואין לו שום דבר דינמי – אלא רק אותן שלוש התכונות העצמיות שמנינו קיימות בתוך החומר ההיולי! וממילא, היות שאין לו תכונות דינמיות – אי אפשר לראות אותו, אי אפשר לגשת אליו כלל!

חומר ממשי – לעומת זאת, בחומר הממשי ישנן שלוש תכונות דינמיות עיקריות: כיוון הספין, תנועה, מקום (היכן הוא נמצא)! אלו עיקר התכונות הדינמיות המקנות לחומר, לחלקיק – ממשות.

ספין

ה"ספין", הסבב של חלקיק – היא תכונה ומושג חשוב ביותר במדע העכשוי. על פי פשט מציירים (במחשבה) את החלקיק כמו כדור הארץ שמסתובב על צירו סביב לעצמו. ומסבירים, שציור זה הוא פשטני מדי – וצריך לצייר את המושג ספין באופן מורכב יותר והוא: כמה סיבובים צריך לסובב את הדבר כדי שאראה אותו באותו מצב שראיתי אותו לפני שהתחלתי לסובב אותו!

ספין 1 – לדוגמא, אם נתייחס למפית הניר המצוירת המונחת כאן על השולחן – אזי השאלה היא: כמה פעמים עלי לסובב את המפית כדי שאראה אותה באותה צורה שראיתי אותה כשהיתה מונחת על השולחן? התשובה היא שצריך לסובב את המפית סיבוב שלם, 360 מעלות! אם אסובב אותו רק 180 מעלות, חצי סיבוב – אראה את המפית באופן שונה ממה שראיתיה לראשונה. ושוב, אם אסובב את המפית שכם = 360 מעלות – היא תחזור לאותו מצב ראשוני. לגבי מקרה זה נאמר שלמפית זאת יש  "ספין 1"!

קוונטום (קוונט – כמות בלטינית) פרושו שכל התופעות קורות ונמדדות במידות מדויקות – במספרים שלמים או חצאי מספרים! ואכן, אם כדי לחזור לאותו מצב – עלי לסובב את הדבר סיבוב אחד שלם, וכך זה לגבי רוב הדברים בעולם, זה נקרא  "ספין 1"!

השאלה הנשאלת קצת שונה ממה ששאלנו לגבי הדוגמא הקודמת והיא: כמה פעמים אראה את הדבר באותה צורה – כאשר אני מסובב אותו סיבוב שלם של 360 מעלות? כאשר מדובר על חפץ, או ציור, בעל צורה סימטרית 0==X==0 – אזי די בחצי סיבוב כדי שיחזור ויראה כמו שנראה בראשונה. וממילא, אם אסובב אותו סיבוב שלם – אראה אותו באותה צורה פעמיים! ואם כן, הסבב כאן נקרא "ספין 2"! כלומר, תוך כדי סיבוב שלם הוא חוזר להראות במצבו הראשוני – 2 פעמים!

ושוב, אם תוך כדי סיבוב שלם – הדבר חזר להראות כמו שנראה לראשונה רק פעם 1 – אזי הסבב נקרא "ספין 1" ; אם תוך כדי סיבוב שלם – הדבר חזר להראות כמו שנראה לראשונה 2 פעמים – אזי הסבב נקרא "ספין 2"! אם הדבר הוא נקודתי – שאז איך שלא אסובב אותו הוא תמיד נראה אותו הדבר – אזי הסבב שלו נקרא "ספין 0".

ספין 1/2

הפלא הוא – מה קורה אם הדבר שאני מסובב סיבוב שלם – עדיין לא חזר למצבו הראשון – אך כאשר אני ממשיך ומסובב אותו עוד פעם – הוא אכן חוזר למצבו הראשון? ושוב, רק כאשר אני מסובב אותו פעמיים – הוא חוזר למצבו הראשון! לסבב הזה קוראים "ספין ½", שהרי לאחר סיבוב אחד הדבר עשה רק חצי הדרך כדי לחזור למצבו הראשון . ואם כן, דבר כזה הוא תופעה פשוטה של הקוונטום – אך לגמרי נוגד את תפיסת השכל הפשוט. ושוב, כדי לחזור לאותו מצב – לא די לסובב את הדבר סיבוב אחד שלם אלא צריך לסובב פעם נוספת – ורק אז יחזור הדבר למצבו הראשון!

חלקיק ממשי – היום אומרת הפיזיקה שכל חלקיקי החומר הממשיים – כמו אלקטרונים ופרוטונים ושאר כל החלקיקים הממשיים – להוציא פוטונים של אור וחלקיקי הכוחות – הם בעלי  "ספין ½"! ואם כן, כל מה שהוא ממשי – מתנהג בצורה המוזרה ביותר – בדיוק להיפך מתפיסת השכל! דוקא הדברים הממשיים אינם מתאוששים וחוזרים לעצמם אחרי סיבוב אחד – וצריך לסובב עוד סיבוב כדי שהחלקיק הממשי יחזור למצבו הראשון.

חלקיקי הכוחות – כידוע, ישנם חלקיקים של מסה ויש חלקיקים של כוחות – שאין בהם מסה. חלקיקי הכוחות – הם כביכול החלקיקים שמבצעים את הכח.

סחור סחור

ספין ½ – ואם כן, סיבוב אחד עשה לחלקיק הממשי רק סחרחורת! אבל כדי שיתאושש ויחזור לעצמו – הוא צריך סחרחורת כפולה! תופעה כזאת נפוצה בתורה וישנו גם דרוש יפיפה בענין מהאדמו"ר הזקן. הדרוש מסביר מדוע אונקלוס מתרגם לארמית בכל פעם את המילה "סביב" – "סחור סחור"! ואם כן, התרגום בא לתרגם לנו את האמור בתורה למציאות הממשית המוכרת והוא, שכדי שהדבר יסתובב פעם אחת – צריך לסובב אותו פעמיים – "סחור סחור"! ואם כן, דרוש זה של אדמו"ר הזקן הוא המקור של הביטוי והתופעה המפליאה שנקראת "ספין ½". וכאמור, סבב זה תקף ביחס לכל הדברים הממשיים.

ספין 2 – ושוב, לחלקיקי הכוחות יש ספין 0 או ספין 1 או ספין 2 – כמו אותו ציור סימטרי שהוסבר. הכח העיקרי לו שייך הסבב ספין 2 – זה החלקיק של כח המשיכה, הגרוויטציה – הנקרא "גרוויטון". כלומר, כאשר מסובבים אותו חצי סבוב – הוא חוזר לעצמו, חוזר למצבו הראשון!

שמע ישראל

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".

עוד מעט נלך לישון ב"ה ונאמר קריאת שמע שעל המיטה. שם ממשיך הכתוב ואומר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". משתי המילים "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" – לומדים חז"ל מצוה אחת שמקיימים אותה בשני שלבים: לקרוא את פרשיית שמע ישראל – פעמיים בכל יום – בוקר וערב, "בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"!

בהמשך כתוב: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" – ומכאן לומדים חז"ל שאלו שתי מצוות נפרדות! ושוב, לגבי הנחת תפילין – הנחת תפילין של יד והנחת תפילין של ראש – אלו שתי מצוות נפרדות שמקיימים בכל פעם שמניחים תפילין! ואם כן, לגבי מצוות הנחת תפילין – בזמן אחד עושים שתי מצוות. לעומת זאת, בקריאת שמע זה בדיוק הפוך: בפעמיים, בבוקר ובערב, בשני זמנים אחרים לגמרי – עושים מצוה אחת!

בשכבך ובקומך – מכאן אפשר לתת אסמכתא מאד יפה לשלוש התכונות הממשיות – שאותן צריך היהודי לגלות בקדושה! מצוה עלינו להגדיר, לבחור, בבחירה החפשית שלנו, את הלבוש של התכונות הדינמיות שלנו! כזכור – התכונות הדינמיות הן: המקום; התנועה; וכיוון הספין. נתבונן ונראה שזה בדיוק מה שאומר הפסוק: "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ" – זה המקום; "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" – זאת התנועה; "בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" – זה כיוון הספין! וכאמור, גם "בְשָׁכְבְּךָ" וגם "בְקוּמֶךָ" – אלו שתי בחינות של תכונה אחת – "ספין 2". זהו "ספין 2" של הגרוויטון – חלקיק הכח הגרוויטציוני – שהרי בסיבוב אחד שלם הוא מגלה פעמיים את "הוי' אחד" – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד".

ואם כן, בעוברו מק"ש של ערב לק"ש של בוקר – צריך היהודי להיות מכוון בספין שלו ל"הוי' אֶחָד" – ואז הוא עושה מצוה אחת! כלומר, השלים את הפעולה וחזר לאיתנו הראשון. במלים פשוטות, בשני מצבים שונים והפכיים לכאורה, ערב ובקר, לילה ויום, חשך ואור (שביום אחד שלם הם שני חצאי סיבוב, של 180 מעלות), יהודי רואה בדיוק אותו דבר – "הוי' אחד"! וכך הוא מקיים בכל יום (של עשרים וארבע שעות, סיבוב שלם של 360 מעלות) מצוה אחת!

משיכה – ספין כאן זה ביני לבין עצמי, מסתובב סביב לעצמו – "אור המאיר לעצמו". ואילו המקום והתנועה – זה גם ביחס לזולת, "אור המאיר לזולתו". מה בעצם רוצה פרשת קריאת שמע לומר? הפרשה רוצה לומר שמתוך כך שהיהודי מכוון בכל מעשיו והליכותיו ומצביו להוי' אחד – אזי האחדות הזאת מולידה אצלו אהבה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". אהבה זאת היא בגדר "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" – אהבה היא משיכה, כח המשיכה, גרוויטציה – ולכן בשביל "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ" צריך לקרוא קריאת שמע פעמיים, בשני מצבים, בערב ובבוקר!

איינשטיין עשה הרבה דברים גדולים בתחום המדע – ואחד מהם היא קביעתו, לאחר אלפי שנים של התלבטות, שאכן החומר מורכב מאטומים. איינשטיין הוכיח שיש אטומים מתוך התופעה המדעית הנקראת "תנועת בראון". כאשר יש אבק – חתיכות קטנות ביותר של אבק דק התלויות בתוך נוזל – הוא נראה בתנועת ריקוד מתמדת בתוך הנוזל. תופעה זאת נודעה כמאה שנה לפני איינשטיין – ולא נמצא לה הסבר מדעי מניח את הדעת. איינשטיין בא עם נוסחה מתמטית והוכיח שישנם בנוזל אטומים – קטנים פי מליונים מהאבק הדק – ומריבוי הדחיפות שדוחפים האטומים את האבק שבנוזל – מתחולל הריקוד הנפלא והמתמיד של האבק בנוזל.

ושוב, איינשטיין בא עם נוסחה מתמטית – אבל די בקלות אפשר לצייר זאת בראש: יש המון אטומים שפוגשים ודוחפים את האבק הדק מכל כיוון, מכל צד – וזה עושה את התנועה והריקוד שמתחולל בתוך הנוזל.

אבק דק – מאמר הזהר אומר: "מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר" – מישהו קטן – הוא הגדול האמיתי; מישהו גדול – הוא באמת הקטן. ואם כן, אם אתה מספיק קטן, כמו אבק דק – ואתה גם תלוי ב"משקה" כלומר שאתה שתוי היטב! אזי אתה מתחיל לרקוד יחד עם שאר הקטנים התלויים במשקה.

כדי להגיע למדרגה זאת – צריך להיות "דק מאד". אם אתה מספיק קטן – אזי אתה רגיש אפילו לדברים הקטנים ממך פי מליונים! אם אינך מספיק קטן – אתה כלל אינך מכיר בהם! אצלך הם אינם קיימים במציאות!

אטום

מה פרוש המילה אטום? אטום היא מילה יונית ופרושה: דבר בלתי מתחלק! היום ידוע שגם האטום מורכב מחלקיקים רבים. המושג בחסידות שנקרא "עצם" – הוא הדבר שאינו מורכב – וממילא גם אינו מתחלק – "עצם בלתי מתחלק"! ואם כן, זהו דבר חשוב ביותר במדע – ש"עצם", דבר בלתי מתחלק – מוצאים ב"קטן" ולא ב"גדול"!

וזהו שהמדענים תמיד מחפשים את היותר קטן – כדי לגלות את ה"עצם" הבלתי מתחלק! וממילא, ההוכחה והקביעה של איינשטיין שאכן החומר מורכב מאטומים אומרת: שאם אתה מספיק קטן, עד כדי "אבק דק", ותלוי ב"משקה" – "אין מים אלא תורה" – אזי אתה רגיש ל"עצם" הבלתי מתחלק – שמרקיד אותך כל הזמן!

חזרה קצרה

נמשיך ללמוד עוד כמה ענינים הקשורים לנושא הגלים והחלקיקים. כאמור, התכונה הבסיסית ביותר במדע העכשוי היא שכל דבר הוא גם גל וגם חלקיק. אמרנו שאופי הגלים נקרא ע"פ קבלה "חסדים" – ואילו אופי החלקיקים נקרא ע"פ קבלה "גבורות".

כאמור, החלוקה הבסיסית ביותר בקבלה היא החלוקה ל"חסדים וגבורות" כלומר, שיש אנרגיות, כוחות – שהם "חסדים", וכן יש אנרגיות, כוחות שהם "גבורות".

כלל ופרט

לפי השיטה השכיחה ביותר בתיאוריה של הקוונטום כל ה‑quantum stuff – הדבר הבלתי מדוד – כאשר אין מסתכלים עליו הוא פועל כגל. ברגע שמסתכלים עליו באופן פרטי – הוא הופך להיות חלקיק! אם הרבה חלקיקים עוברים איזה ניסוי מסוים – מקבלים תמונה סופית כאילו עבר פה גל! כלומר, אם אני מסתכל על הרבה חלקיקים – אני רואה תופעה של גל. לעומת זאת, אם אני מסתכל וממקד את מבטי על גל – זה הופך אותו לחלקיק!

כלל ופרט – בהקשר לתכונות הגל והחלקיק – נתבונן ביכולת הנפש להרגיש ולהזדהות עם הכלל – לעומת הרגשת הפרט את עצמו. לדבר זה השלכות רבות בתחומים רבים. למשל, אנו שומעים בתקשורת – שישנו אחד שמדבר כל הזמן על "זכויות הפרט" ומסביר שכל הענין הוא רק להרגיש ולדאוג לטובת הפרט. לעומת זאת, הכלל כמהות אמיתית – זוכה להתעלמות מוחלטת, ועד כדי כך שאין מכירים במציאותו של הכלל בכלל!

אנו יודעים שכל התורה שלנו, וכל "אהבת ישראל" שלנו, הרגשת העם שלנו – בנויה על כך שמרגישים את הכלל! וכמובן, שהפרט הוא בתוך הכלל  וממילא, יש יחסי גומלין בין הכלל לבין הפרט ובאופן שהכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל! כלומר, שאין מרגישים את הכלל – על חשבון הפרט, וגם לא מרגישים את הפרט – על חשבון הכלל. תמיד צריך להתקיים דו שיח וחיבור בין הרגשת הכלל לבין הרגשת הפרט. תאור זה תואם את אחת המידות שהתורה נדרשת בהן: "מכלל שהוא צריך לפרט – ומפרט שהוא צריך לכלל".

דו שיח – החשיבה שמביאה אותנו – להרגיש את הכלל כמהות אחת, בלתי נפרדת ואמיתית – בעצם אומרת להרגיש אותנו כ"גל"! גלים, חסדים – שפרושם אחדות, הרבה ביחד. להרגיש כל פרט ופרט בפני עצמו, על כל זכויות האדם שלו וכו' – זה דוגמת החלקיק. ושוב, כאשר מבודדים כל פרט כדבר בפני עצמו – אזי הוא "חלקיק". וכאמור, צריכה להיות איזו תודעת אחדות – ודו שיח בין הכלל לבין הפרט. ואם כן, אל לו "לחלקיק" להתעלם מ"הגלים" – ואל לו ל"גל" להתעלם מ"החלקיקים".

"מכלל שהוא צריך לפרט – ומפרט שהוא צריך לכלל" – ואם כן, מידה זאת בתורה – יכולה לשמש לנו אב טיפוס של יחסי גומלין – הבנוים על הצורך להכיר בחיבור שבין הגל לחלקיק – הכלל והפרט.

על חזרת עם ישראל לארץ ישראל כתוב בתורה: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". כלומר, טוב לנו להיות בארצנו לבד – בלי שאחרים יסתכלו עלינו. וכל כך למה? בדיוק כפי שלמדנו: ככל שפחות מסתכלים עלינו (מודדים אותנו) – אנחנו יותר ויותר "גלים"! וכמובן, ככל שיותר מסתכלים עלינו – הופכים אנו להיות יותר ויותר "חלקיקים". ואם כן, ההשפעה של מבט תרבות זרה עלינו עלולה לעשות מאיתנו "חלקיקים", "נפרדים" ח"ו.

אַל תִּרְאוּנִי

מאמר חז"ל מפורסם אומר: "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין". אם רוצים שברכה תחול על דבר כלשהו – הוא צריך להיות נסתר, "סמוי מן העין"! אתמול הסברנו את מושגי החסידות: "העלם שישנו במציאות"; "העלם שאינו במציאות" – ואמרנו שע"פ רוב הדעות (ראה שיעור א' – שאלת המציאות) – המצב לפני המדידה נקרא "העלם שאינו במציאות"! וכאמור, ברגע המדידה, ההסתכלות – המציאות של הדבר נחלטת, נקבעת.

אבחנה – דומה הדבר לאדם שהולך לרופא ומתאר לפניו את התופעות הרפואיות מהן הוא סובל. אם האדם חושב שהבעיה שלו זה "העלם שישנו במציאות" – אזי עצם העובדה שהרופא מציג לפני האדם את אבחנתו – כבר פועלת הטבה במצבו הכללי. עד עכשיו הוא סבל ולא ידע מה טיבה של הבעיה – ומעכשיו כבר נודע לו מהי מחלתו וממילא כבר יודעים איך לטפל בו. אם הרופא מאבחן נכון את המחלה – מה טוב! ואפילו אם הרופא טועה באבחנתו – כל זמן שלא עשו שום טיפול – זה עדיין לא נורא!

לפי התפיסה הקוונטית המצב לא כך! אלא ממש כפי שאומרים חז"ל: "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין". כלומר, התודעה צריכה להיות שלפני המדידה, לפני האבחנה – המצב הוא בגדר "העלם שאינו במציאות" וממילא, אפילו ע"י אבחנה "נכונה" – יכול הרופא לעשות את המחלה רחמנא ליצלן. ושוב, ההשלכה היא שלפעמים אדם אומר משהו, כמו אחד המספר ו"פותר" את חלומו הרע – ובזה הוא קובע את הדבר כמציאות ממשית – בלתי רצויה לחלוטין!

מתוך דוגמאות אלו נוכל להבין כמה טוב, לכתחילה, לא ללכת לרופא – רק כדי לדעת "מה יש לי" – אלא רק במקרים ברורים של בעיה ממשית. הרמב"ן, שהיה רופא אומר: לא ימצא רופא בבית יראי ה'. כלומר, בביתו של מי שירא את ה' והולך עם ה', ובמיוחד כאשר הוא "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". ושוב, לפי תפיסה זו האומרת שלפני המדידה, לפני האבחנה – הדבר הוא בגדר "העלם שאינו במציאות" – אזי עצם הדיאגנוזה, האבחנה – הוא דבר שעלול להזיק – ואפילו שהאבחנה נכונה! שהרי ברגע שאמר הרופא את אבחנתו – הוא כאילו קבע את הדבר כעובדה ועשה את המחלה! ואם כן, כך עולה מהתפיסה הקוונטית האומרת שלפני המדידה הדבר נמצא בגדר של "העלם שאינו במציאות"!

בלי הגישה הקוונטית הדבר נשמע כמו אמונה טפלה – של פחד ופראנויה – בעיה נפשית פסיכולוגית של פחד מהדיאגנוזה! וכאמור, לפי התפיסה הקוונטית זה כלל וכלל לא כך – אלא יש מקום ושיקול דעת אמיתי להמנע כמה שרק אפשר – מדיאגנוזה! שהרי, "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין"!

אור לגויים – וכך גם לגבי כלל ישראל – ככל שרוצים שעם ישראל ישאר גלי וגמיש ומתפשט וכובש את הארץ, את המציאות – כך צריכים אנו להיות, "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". בסופו של דבר – עם ישראל צריך להיות "אור לגויים" ולהשפיע אל כל העולם כולו. לאחר שהתעצמנו, בינינו לבין עצמנו – בלי שיסתכלו עלינו ובלי שישפיעו עלינו – אזי תפקידנו לפנות אל העולם ולהאיר לעולם – ואז אנו אכן הופכים, באור שלנו, להיות "חלקיקי אור", "פוטונים" – המאירים לתוך העולם.

בחיי עם ישראל ישנם שלושה שלבים:

גלות – בעל כורחנו אנו נמצאים תחת ידי אומות העולם – הגוף שלנו משועבד ואילו הנשמה אינה משועבדת. ושוב, גלות פרושה שיש עלינו כל הזמן השפעה זרה מאומות העולם.

אתחתלתא דגאולה – הגאולה מתחילה כאשר אנחנו משתחררים מהשפעת אומות העולם, חוזרים לארצנו – ומתעצמים בינינו לבין עצמנו. לצורך זה, הדבר הטוב ביותר לנו הוא להיות לבד: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

גאולה – אח"כ, כאשר אכן הצלחנו ב"ה להתעצם בינינו לבין עצמנו – אזי מלכות החסד שלנו מאירה אור, כביכול אור של חלקיקים, של פוטונים – אור של יהודים – שמשפיעים לכל העולם כולו. וזהו שהסברנו שהמלכות בסוף זה שוב חלקיק! איזו ממשות – "בנין המלכות מן הגבורות".

אבחנה וריפוי

לפעמים דיאגנוזה יכולה להיות דבר טוב – אם במקום לבודד מחלה הדיאגנוזה תגלה ותדגיש איזו נקודה טובה, איזו נקודה חזקה! יש הרבה תורות בחסידות האומרות שיש להתבונן על אדם – ולחפש, וכאילו לברוא אצלו – נקודות טובות. ושוב, בכח ההתבוננות עליו – לברוא אצלו, כאילו יש מאין, נקודה טובה, "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן"! הרופא של התורה הוא הכהן (כהן איש חסד) – ובהסתכלות שלו על החולה הוא משפיע לו רפואה. עיקר המחלה בתורה היא מחלת הצרעת – והאדם אינו חולה מבלי שהכהן יאמר זאת בפיו! ושוב, האדם ממש אינו חולה לפני שהכהן מאבחן את המחלה ואומר זאת בפיו: "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ"! ואם כן, האיבחון הוא חלק מתהליך הריפוי. כל מה שאומר הכהן הוא חלק מהתהליך הרפואי – ועיקרו זיהוי טוב נעלם, בריאות נעלמת – שיתכן שלעת עתה אינה במציאות כלל!

עוד מעט – דוגמא לדבר היא תורתו של רבי נחמן מברסלב על הפסוק מתהלים ל"ז: "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ". מסביר רבי נחמן שגם אצל הרשע הגמור ישנו עוד מעט טוב כלומר, ישנה אצלו נקודה טובה (שיתכן שאינה במציאות כלל) – ששם הוא אינו רשע! כאשר לומדים תורה זאת בפשטות מפרשים ש"עוֹד מְעַט" – מדבר על "העלם שישנו במציאות" – אבל בהחלט אפשר ללמוד כאן ולהבין שיש אצלו "עוֹד מְעַט" – שהוא ממש "העלם שאינו במציאות". וכאמור, עלי המתבונן – לאבחן את ה"עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע" כלומר, לגלות את נקודת הבריאות אצלו – ואפילו שנקודה זאת אינה קיימת עכשיו במציאות כלל! וההוראה כאן היא להמשיך ולהתבונן כדי לאסוף "עוֹד מְעַט" "וְעוֹד מְעַט" – עוד נקודה טובה ועוד נקודה טובה וגו'!

ובהמשך כתוב: "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" – אח"כ, תסתכל עליו, תסתכל על מקומו הקודם – ותראה שהוא כבר לא שם, הוא כבר עלה משם. למדנו שע"פ התיאוריה – אי אפשר, בשעת המדידה, לדעת שתי תכונות של הדבר הנמדד גם יחד.

רשע מוגדר על פי פעולותיו – ואם מתבוננים בפעולה שלו ומנסים ומגלים אצלו מעט טוב – אזי המקום שלו משתנה. ושוב, ע"י ההתבוננות בתנועה – המקום משתנה. ושוב, "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" – הוא כבר לא נמצא שם אלא כבר קפץ קדימה, הוא עלה למעלה – והכל מכח ההתבוננות! ושוב, ע"פ התיאוריה של הקוונטים אפשר כל כך טוב להבין איך ההתבוננות פועלת על מציאות – ואפילו על מציאות שקודם לא היתה מציאות – "העלם שאינו במציאות"!

שליח ציבור

אמרנו שאותו אחד שחי עם "גלים" עם "חסדים" – הוא מרגיש את הכלל. וכידוע, הכלל צריך לפרט – כמו שהפרט צריך לכלל. איזה פרט צריך הכלל קודם כל? הכלל צריך, קודם כל, זיהוי של פרט אחד מתוך הכלל הראוי להיות בא כוחו של הכלל כולו – המנהיג של הכלל, ה"שליח ציבור" של הכלל.

בשביל להתפלל בציבור – צריך קודם כל כלל, עשרה יהודים שבאו להתפלל! אם אין עשרה יהודים אין עדיין כלל – ואי אפשר להתפלל ולומר דברים שבקדושה. אבל ברגע שיש עשרה יהודים שבאו להתפלל – ישנה הרגשת כלל – ואזי ישנה השראת שכינה על הכלל, "כל בי עשרה שכינתא שריא"!

שליח ציבור – ושוב, עד שנמנו עשרה שבאו להתפלל – היו כאן רק פרטים – אך ברגע שנמנו עשרה ישנה כאן השראת כלל, ישנו ציבור. לאחר שיש ציבור – מסתכלים כולם על כולם – מי מביניהם יהיה ה"שליח ציבור"? ברגע שאנחנו ציבור – אנחנו דבר אחד ובכל אופן, מתוך הדבר האחד מבודדים פרט אחד – שהוא יהיה השליח של כל הציבור!

וכאמור, בלשון מכניקת הקוונטים – ה"גל" הוא הכלל וה"חלקיק" הוא הפרט. לאחר שיש "גל", כלל – יש ענין שהכלל יתבונן בתוך עצמו – למצוא את הפרט, את אותו חלקיק כביכול, שישמש בא כח ושליח לייצג את כל הכלל! ושוב, אותו פרט שיצא מן הכלל – הוא יהיה הכהן – (שעליו חלוקים בחז"ל: האם הכהנים הם שלוחי דרחמנא או שלוחא דידן? האם הכהן הוא שלוחו של הקב"ה אלינו? או האם הכהן הוא השליח שלנו אליו?) הוא יהיה הצדיק,  הוא יהיה המלך – שהוא בא כוחו של כל עמו!

ושוב, המלך הוא הפרט שעליו כתוב "כלל שהוא צריך לפרט" – או כמו משה רבינו שבכל דור ודור שעליו כתוב שהוא שקול כנגד כל הדור. כלומר, אני מתקשר ומתבונן, מסתכל בעם ישראל כולו כאחד – ופתאום מופיע מתוך הכלל פרט אחד – שהוא בעצם המייצג את כל הכלל. ואם כן, מתוך הכלל – בודדתי את אותו פרט.

משבר – הזיהוי של פרט מתוך כלל – פרט שמייצג את הכלל ושקול כנגד כולם – יכול להוות משבר – ובלשון הקוונטום קראנו לזה wave collapse. כלומר, התמוטטות הגל, הכלל, שבו ריבוי אין סופי של אפשריות המציאות – על מציאות אחת ממשית – על פרט אחד – וכל זאת ברגע המדידה, ברגע ההסתכלות!

דומה הדבר לצדיק נסתר שנגזר עליו מן השמים להתגלות ולהתחיל לפעול בגלוי לעיני כל! כל עוד שהוא צדיק נסתר – הוא כלול בתוך הכלל, הוא "אחד העם" לכל דבר וענין. הוא ב"עלמא דאתכסיא" – הוא בתוך הגל וזורם איתו. אבל ברגע שהוא צריך להתגלות – הוא צריך להפוך מ"גל" ל"חלקיק" וכאמור, יש באמצע wave collapse – איזה צמצום, שיכול להוות אצלו משבר נפשי רציני.

ואכן, מסופר על הרבה צדיקים נסתרים, גדולים – שנגזר עליהם להתגלות ומתוך שהמשבר היה אצלם כל כך קשה – הם הסתלקו מן העולם – מתו! צדיקים אלו לא יכלו לעבור את אותו "מעבר יבֹק" בשלום! הבעש"ט בעצמו סיפר עד כמה היה קשה לו – וכמה התנגד לצו שקיבל מן השמים – לעבור מ"גל" ל"חלקיק"!

ושוב, כאשר אותו אחד הוא עדיין בבחינת "גל" – מצוי בתוך הכלל – עליו אומר הפסוק בשיר השירים: "הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי". החתן בשיר השירים אומר לכלה – אל תסתכלי עלי – זה מרהיב אותי! זה נותן לי גאוה או ישות – (זה מוציא אותי משיווי משקלי וממילא אני עלול להתמוטט). ישנה תופעה הפוכה לגבי מלך – שעליו כתוב: "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" – יש ענין לעם להתמוגג על יופיו של מלכו. ואם כן, עם כל מורא המלכות עליו מצווה העם, "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" – שיהא מוראו עליך – ישנה גם בו זמנית מצוה להסתכל על המלך ולהתמוגג מרוב יופיו!

מעבר יבֹק – תופעה זאת נראית במיוחד אצל שאול המלך, שלא כל כך טוב עבר את המשבר, את ה‑wave collapse. על שאול המלך כתוב: "וַיֹּאמֶר הוי' הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים: וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה". ואם כן, בהיותו בתוך הכלל, היה אמנם "נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים" – אבל ברגע שהיה צריך לצאת מן הכלל ולהיות גלוי, להיות בא כח העם, מלך – אזי "וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה". כלומר, הוא לא עבר את משבר ההתגלות בצורה טובה. הוא לא עבר טוב את "מעבר יבֹק", הוא המעבר בין להיות "גל", לבין היותו "חלקיק" המייצג את ה"גל"!

ושוב, יש ענין להסתכל עליו ולבודד אותו מן הכלל – כדי שהוא יהיה ה"משה רבינו" השקול כנגד כל הכלל. וכידוע, אצל משה רבינו זה מצליח טוב – בגלל שהוא נשאר, עם כל ה"גילוי שלו" – "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"! עד כמה שהוא גלוי – הרי בתוך עצמו הוא לגמרי בטל ומבוטל לכלל, "מן ההר אל העם" – הוא הכי ענו מכולם, הוא לגמרי בתוך הכלל!

יהודי, כנראה שלא היה חסיד – שאל פעם את בעל התניא (אדמו"ר הזקן שהיה רבי לאלפי רבבות חסידים): האם אתה צדיק גלוי או צדיק נסתר? ענה לו בעל התניא: אוי ואבוי לכם אם אני רק צדיק גלוי! אוי ואבוי אם אני לגמרי "חלקיק" בלי זיקה וקשר פנימי ועצמי לכלל ישראל.

היחס כאן דומה לקרחון הצף בים – שרק מיעוטו נראה מעל פני המים ואילו רובו מסתתר מתחת לפני המים. ואם כן, זאת כוונתו של בעל התניא בתשובתו: לפחות 90% ממני זה עדיין בגדר גל (כלל, נסתר) ורק 10% ממני גלוי, בגדר חלקיק (פרט).

נחזור – הסברנו שיש בחינה נפשית – האומרת "אל תראוני", אל תסתכלו עלי – כך טוב לי. ולעומת זאת ישנו המלך האמיתי – דוד המלך, "דוד מלך ישראל חי וקיים" שכל זכותו להתקיים כמלך – היא אותה "קופה של שרצים" המונחת לו מאחריו – וכל הזמן פועלת עליו "שפלות". וכאמור, אצל משה רבינו שהוא "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – זה "ביטול".

ביטול ושפלות – ביטול ושפלות הן שתי מידות, שתי בחינות בחסידות – ושתיהן מהוות את האדם שאצלו הקשר בין הפרט לבין הכלל – מתוקן. משה רבינו מחזיק מעמד בגלל היותו "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" – ביטול. דוד המלך מחזיק מעמד, בזכות שפלותו, "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" – וזאת, בגלל שיש לו "קופה של שרצים" מונחת מאחריו כל הזמן.

ואם כן, הבאנו כמה דוגמאות – מהתורה, מהחסידות ומנפש האדם –לקשרים נוספים של מודעות גלית ביחס למודעות חלקיקית.

הפרעה חיובית

אמרנו שהדבר היחודי אצל גלים הוא יכולתם להתחבר ולהפרד בגמישות רבה – כאשר רום הגל שוה אצלם. וכאמור, כאשר הם אכן מתחברים – האנרגיה המשותפת להם מתרבה ע"פ חזקת ריבוע! ולעומת זאת, אם שני הגלים "אינם משדרים על אותו גל" – אינם מתחברים אלא מתבטלים, מתאפסים!

הפרעה חיובית – התופעה של התחברות שני גלים, התחברות או התבטלות – נקראת בלשון הפיזיקה התאבכות – interference. פרושה של מילה אנגלית זאת הוא הפרעה! ישנם מדענים שמציעים לשנות מילה זאת בגלל שרק 50% מהתופעה זאת הפרעה – ואילו החצי השני של התופעה הוא קונסטרוקטיבי בהחלט! ושוב, כאשר אני אומר סתם interference משמע שמדובר על משהו הרסני – אך כאמור, עיקר החידוש בתופעה הוא דוקא יכולת הגלים להתחבר ולהתגבר – ודבר זה יכול להיות מאד חיובי ולאו דוקא הרסני! וכאמור, ישנם הרוצים להחליף שם זה במילה אחרת – אבל מאחר ששם זה כבר משמש כמה מאות שנים – כנראה שכבר אי אפשר לשרש ולעקור את השימוש במילה זאת מהלכסיקון המדעי.

כידוע, אנו מאמינים בהשגחה פרטית – וגם מילה זאת interference – שפרושה הפרעה – בה נקראת התופעה של חיבור הגלים – נכנסת לגדר ההשגחה הפרטית. ואכן, שם זה ימחיש ויסביר לנו דבר מאד יפה וחשוב בתורת החסידות האומר שיש באמת "הפרעה חיובית", "הפרעה טובה"! ושוב, סתם הפרעה נדמית כדבר שלילי – ואילו על הפרעה חיובית מכוונים  בקבלה את המושג "פרעה דקדושה"!

פרעה מלך מצרים – הוא המסמל בתורה את ההפרעות הנפשיות, הוא המסמל את ה"מופרעות"! כלומר, פרעה מלך מצרים הוא מקור ההפרעה והמופרעות!

כמעט כל אחד שע"פ פשט התורה נקרא רשע – יש לו גם איזה "אנטי חומר" בקדושה! כלומר, אם אותו אחד, כאן למטה בעולם הזה, הוא רע – הרי בשורשו העליון יש לו קדושה ממש! ומכאן המושג הקבלי "פרעה דקדושה". ושוב, אצלנו "פרעה מלך מצרים" הוא ה"פרעה דקליפה" – הוא המפריע לנו לעבוד את ה'! הוא משעבד אותנו ומטיל עלינו עבודת פרך – ובזה הוא מפריע לנו, כל הזמן, לעבוד את ה'!

ואם כן, "פרעה דקדושה" צריך להיות בדיוק ההיפך מ"פרעה דקליפה" – הוא צריך להוסיף לנו כח וגבורה לעבודת ה' – וכל זאת בדרך של הפרעה! ושוב, זה החידוש כאן – הוא עדיין פרעה, הוא עדיין interference – אבל כאמור יש 50% פעמים של interference constructive – הפרעה חיובית בונה!

מפריעים לי – מה אומרת תופעה זאת בנפש? מה זה אומר בעבודת ה' שלי? החסידות מרבה לכתוב ולתאר מהי ה"ישות" של אותו אדם המרגיש את עצמו רק כפרט! כלומר, כל דבר שבעולם, ש"כאילו" לא נוגע ולא תומך בדבר שאני עסוק בו עכשיו – הריהו בגדר הפרעה שלילית ובלתי רצויה! ושוב, יש אחד שיש לו תסביך נפשי של "מפריעים לי כל הזמן"! לתופעה זאת קוראים בחסידות בשם השלילי ביותר – "שנאת חינם"! אחד יושב בחדר ולומד, או עסוק במלאכה כלשהי – והנה, הטלפון צלצל או נשמעה דפיקה בדלת – והוא כבר כועס על המפריע – כעס נוראי, כעס גדול מאד, שהנה מישהו מתכוון להפריע לי!

ושוב, כל גורם חיצוני שעכשיו נכנס לתוך התחום שלי – הוא מפריע לי. מוסבר בחסידות שהפרעה נפשית זאת, תסביך זה – הוא המקור של מה שנקרא "שנאת חינם"! כלומר, שונאים דבר ללא סיבה – לחינם! עצם המציאות של מישהו בקרבת התחום שלי – כבר מפריעה לי! ואם כן, אותו אחד כל כך "חלקיק", כל כך "חומרי" – עד שאינו נותן לשום דבר לעבור בו וגם נדמה לו – שכל דבר שינסה להתחבר איתו, וכל דבר שקורה – זה הכל רק נגדו! ואם כן, זאת פראנויה גמורה – הכל נגדו, כל העולם נגדו!

תינוק בוכה – סיפור מפורסם בחב"ד מספר: כאשר אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, היה עדיין צעיר לימים – ישב בחדרו והיה שקוע בלימוד החסידות. באותו חדר ישן גם בנו התינוק – שלפתע התחיל לבכות בקולי קולות לאחר שנפל מעריסתו. כאמור, אדמו"ר האמצעי היה שקוע בלימודו והיה לגמרי מופשט מן העולם הזה – ועד כדי כך שכלל לא שמע את בכי התינוק. הסבא, אדמו"ר הזקן, היה באותה שעה בקומה העליונה – ושם שמע את בכיו הבלתי פוסק של התינוק. אדמו"ר הזקן רץ למטה, הרים את התינוק והרגיעו – והחזירו לעריסה. תוך כדי כך אדמו"ר האמצעי ממשיך בלימודו ואינו חש כלל בכל המתרחש בחדר. באותו רגע לא הפסיק אדמו"ר הזקן את בנו מדבקותו – ורק מאוחר יותר, בעת רצון, פנה אל בנו והוכיח אותו – שלא כך עובדים את ה'! אין זאת עבודת ה' ראויה – כאשר אתה מאבד את הקשר עם הסובב אותך תוך כדי דבקותך – ואינך שומע אפילו את בכי התינוק שלך שנמצא אתך באותו חדר!

נסביר סיפור זה לאור הדברים שאנו לומדים. אדמו"ר האמצעי נמצא עכשיו בדבקות אלוקית – ונשאלת השאלה, מה יכולה היתה להיות תגובתו הראשונה – אם אכן היה שומע את בכי התינוק? אפשר לחשוב שמיד היה אדמו"ר האמצעי מרגיש הפרעה! כלומר, עוד לפני שהיה מודע לטיבה של אותה הפרעה – הוא קודם כל חש הפרעה שפוגמת בדבקותו! עוד שניה אחת היה יודע שבעצם הילד שלי נפל מן העריסה ועל כן הוא בוכה – וממילא היה מרים אותו ומחזירו לעריסה – והכל היה בסדר!

ושוב, הפריעו לי – אבל צריך להרים את התינוק! ובכל אופן, אחרי הכל – ודאי נשאר הרושם בראשו – שהפריעו לי! הפריעו לי בדבקות שלי – אבל צריך להרים את התינוק! ואם כן, יש כאן "שני דינים", שני דברים שונים. ושוב זהו סיפור הארוע – ואנו ננסה לתרגם אותו ליחסי גל וחלקיק.

אני מאד קשוח, מאוד מרוכז – ואני עכשיו שקוע בענין שלי, בעבודה שלי, בלימוד שלי, בדבקות שלי. או שאיני שומע את התינוק בכלל – שאזי אני במקום אחר. או שאני כן שומע את בכי התינוק ואז זה מפריע לי בדבקות שלי! ואם כן, גם כך וגם כך – זה לא טוב!

הפרעה חיובית – מה הטוב? מהי האמת? כאשר האדם באמת בטל ל‑ה', בטל לכלל, ל"שלמותא דכולא", בטל לקב"ה ולהשגחתו הפרטית על כל המתרחש בעולמו – אזי ההפרעה הזאת אמורה להשתלב ממש בתוך העבודה שלו. וממילא, ההפרעה בעצם בונה אותו! ההפרעה מרימה אותו לפי חזקת ריבוע – אם זה משדר על אותו גל! ושוב, זאת דוגמא לדבר שבתפיסה ראשונה, תפיסה של אגו, תפיסה של חלקיק, נדמה כדבר שלילי ומפריע! אבל ממבט "גלי" שענינו ביטול לכלל – אני נותן להפרעה להכנס בי ולעבור אותי – והלואי שנהיה באותו שדר, באותו תדר – ואז ההפרעה ממש תבנה אותי!

כתוב בספר הזהר הקדוש – ש"פרעה דקדושה", ההפרעה החיובית – הוא מלשון התגלות (גילוי ראש, פרוע) "מיניה אתפריעו כל נהורין עילאין". הדימוי של ספר הזהר לגבי "פרעה דקדושה" שזה בעצם המלכות דאצילות – זה דימוי של עששית, כמו פריזמה, המעבירה גלי אור ומגלה את כל הספקטרום שיש בגלי האור! ושוב, "פרעה דקדושה" זה אחד שמקבל אור פשוט – ומגלה ומוציא מתוכו ספקטרום שלם של ריבוי גוונים.

ואם כן, מי שיש לו מודעות של קדושה – אצלו ההפרעה בעצמה משתלבת ומגוונת ומעשירה אותו! וככל שיש יותר ויותר גוונים – אזי הכל עולה, הכל מתגבר בקודש.

נסכם – לקחנו רעיון פשוט של המדע החדיש – וניסינו להסבירו ע"פ לבוש חסידי! הווארט, היוצא מכל אלה הוא – שאם אתה "גל" – אזי לפחות 50% מההפרעות שפוגעות בך – הן בעצם מעשירות ובונות אותך! ושוב, 50% ממה שנדמה לך לראשונה כהפרעה שלילית – הן בעצם הפרעות חיוביות שמתחברות ומשתלבות אתך – ובונות אותך! וכאמור, אם אתה רגיש באופן הנכון לכל ההפרעות – אזי תוכל, מתוך ביטול והתבוננות, לשאוף וגם להגיע לכך שכל ההפרעות כולן – תהיינה הפרעות חיוביות ובונות!

משיח בא

כתוב שישנן שתי דרכים, שתי אפשרויות, לביאת המשיח: או שיבוא על ענן – או שיבוא על חמור! הפסוק בדניאל אומר, "וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא" – והפסוק בזכריה אומר, "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר"! וכתוב, שאם זכו ישראל יבוא המשיח על עננים, "וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא" – ואם לא זכו ישראל יבוא המשיח על חמור, "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".

ענן – המילה "עָנִי" היא כמו ענן – רק שיש בה נון אחת. כמו כן, אחד השמות בו נקרא המשיח הוא "ענני" – "ענני" מלשון "ענן" וגם "עני" עם תוספת אות נון. הפסוק בדברי הימים א' מפרט את צאצאי דוד המלך ומסיים "וַעֲנָנִי שִׁבְעָה" – ומסביר המדרש: "'וענני שבעה', עד כאן פרט הכתוב עד ענני. מי הוא ענני? זה משיח".

ענני = 180 – ורומז ל 180 מעלות ועוד 180 מעלות (שתי האפשרויות של ביאת המשיח, כנגד קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית כנ"ל) – ספין 2, כמו שהוסבר בהקשר לסבב של הגראוויטון – החלקיק המבצע את כח הגרוויטציה, כח המשיכה. במסכת סנהדרין אומרים חז"ל, שהמשיח בא רק מתוך הסח הדעת: "שלושה באין בהסח הדעת ואלו הן: משיח, מציאה ועקרב".

כאמור, הגלים המופשטים של הקוונטום – הם גלים של אפשרויות – גלים שמתארים אפשרות, wave of possibilities – ולא גלים ממשיים. כאשר מעלים את ה‑wave of possibilities בריבוע התוצאה המתקבלת הוא probabilitiy wave of. כלומר, מתקבל גל המתאר את הסבירות שהדבר אכן יקרה. ושוב, ה"גל תאורטי" (הנקרא פסי) יכול להסביר את כללות האפשרויות של ה‑quantum stuff – לקבל צורה כלשהי! כאשר מעלים אותו בריבוע זה הופך להיות הסבירות של האפשרויות. כמו כן, למדנו זה עתה, שגלים יכולים להתחבר טוב אחד עם השני כאשר הם "באותה רמה", משדרים על אותו גל – ואז גובהם מוכפל והאנרגיה שלהם עולה פי ארבע! וכאמור, אם אינם משדרים על אותו גל, אם אינם באותו תדר – אזי המפגש ביניהם מבטל אותם, מאפס אותם!

הסתברות

מה אומרת ההסתברות הפשוטה שלפני הקוונטום? תאוריית ההסתברות אומרת שאם דבר אחד יכול לבוא בשני אופנים אזי ההסתברות שיבוא היא כפולה – כפולה מהסבירות שיבוא – אם הוא יכול לבוא רק באופן אחד! ושוב, אם תוצאה אחת יכולה להיות "כך" "או כך" – 20% סבירות שזה יבוא כך או 30% סבירות שזה יבוא אחרת – אזי הסבירות שזה יבוא היא 50% כלומר, סכום הסבירויות של שתי האפשרויות! ואם כן, לפי זה צריך גם לומר לגבי חיבור גלים של אפשרויות – שכאשר שני הגלים אינם משדרים על אותו תדר – אזי יתכן שהסבירות שהדבר אכן יבוא – תהיה 0 !

וכאמור, כאשר שני הגלים המתחברים אכן משדרים על אותו גל – המצב יכול להתהפך ואזי הסבירות שהדבר אכן יבוא תוכפל ותגיע ל100% –  ואפילו שכל אחד בפני עצמו אינו 50%! ואם כן, זה אחד הדברים היוצאים מהתיאוריה של הקוונטים – והוא דבר שלכאורה אינו אלא פרדוכס!

הסח הדעת – מה כל זה אומר לנו? כאשר יש לי שתי דרכים – בהן דבר אחד יכול לבוא – אזי מותר לי לא לחשוב על זה בכלל, להסיח ממנו את הדעת! שהרי יתכן, שכאשר אני חושב על שתי האפשרויות – אני מגדיר או משחזר במחשבה שני גלים שונים של אפשרויות שהדבר יבוא – שלבטח גם מושפעים מההעדפה או הנטיה האישית שלי, איזו אפשרות נראית לי רצויה יותר. וממילא, ישנם כאן שני גלים, שיתכן מאד שאינם משדרים באותו תדר. ואזי, יתכן שהמפגש ביניהם יאפס את הסבירות שהדבר אכן יבוא! ושוב, אם גלי האפשרויות יתחברו לא נכון – זה יכול לאפס את האפשרות שהדבר יבוא וממילא, טוב יותר להסיח ממנו את הדעת!

קורה פעמים רבות אצל אדם, נפשית, פסיכולוגית – שיש לו שתי אפשרויות כיצד לעשות דבר אחד. וכמובן, שעליו להחליט באיזו דרך כדאי לו לפעול – וממילא הוא מתקשה להחליט ומתבלבל – ועד שלא עושה שום דבר! אם היתה לי רק דרך אחת לעשות את הדבר, ואפילו שהסבירות נמוכה – לא הייתי מתבלבל שהרי אני פועל באופן הנכון. לעומת זאת, כאשר יש לי שתי דרכים לעשות דבר אחד – אני מתבלבל ואיני עושה דבר, איני עושה כלום!

ישנם סיפורים על אנשים שהלכו לחפש צדיק. הלכו לצדיק אחד וחשבו שזהו הצדיק הכי גדול בעולם וממילא צריך להתקשר אליו. אח"כ הלכו לצדיק אחר וגם שם התפעלו ונדהמו מהצדיק שנדמה להם כצדיק עליון! ומרוב שהתפעלו משני הצדיקים – הם נשארו מתנגדים!

משיח בן דוד

ענן וחמור – ואם כן, היו אלו דוגמאות נפשיות המראות שלפעמים מצב של שתי האפשרויות לפעול דבר אחד – מאפס את הסיכוי לפעול! וכאמור, זאת תופעה פשוטה וידועה בתיאוריה החדישה של הקוונטום. ושוב, אני יהודי המאמין בביאת המשיח, מאמין שהמשיח כבר כאן – אבל עדיין יש לי בעיה איך מתגלה המשיח: האם זה משיח עֲנָנִי או משיח עָנִי? האם יש למשיח שתי אותיות נון – "ניסי ניסים" או שיש לו רק אות נון אחת – "נס" אחד? הרמז הוא: ענן (וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא) ﬩  חמור ("עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר") = משיח בן דוד.  

כלומר, משיח בן דוד צריך לחבר את שתי הבחינות של ביאת המשיח. יחסית, הענן זה הגל ואילו החמור, החומר – זה החלקיק. ואם כן, החלק הגלי של המשיח – זה לבוא על ענן ואילו החלק החלקיקי של המשיח – זה לבוא על חמור! כאמור, גל אצלנו הוא הכלל, כלל ישראל – ואילו חלקיק הוא הפרט – כל אחד ואחד מישראל! ואכן, ישנם רבים שקל להם לחשוב על המשיח כתופעת הכלל – כלל ישראל, ופחות קל להם לחשוב על המשיח כאישיות פרטית מסוימת. כלומר, הקושי הוא לזהות את המלך, את המשיח, את השליח – מתוך הכלל! ובכל אופן, צריך שיהיו למשיח את שתי הבחינות ענני ועני – ענן וחמור – גל וחלקיק – כלל ופרט. ואכן, כך פתחנו ואמרנו שכל דבר בעולם צריך להיות גם גל וגם חלקיק: ה"עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" – הוא פרטי ממש (חלקיק) – איש, אדם – שמסוגל לתקן את המציאות החומרית. לעומתו, זה שרוכב על ענן – "וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא" הוא עדיין גל של כלל כל האפשרויות.

הסח הדעת

איך יהיו עד שיהיו – מכאן נחזור ונסביר למה לפעמים "הסח הדעת" זה דבר טוב! בשכל שלי, הגלים יכולים להפגש ואולי להתאפס וממילא, מוטב לי פשוט לא לחשוב על זה בכלל – מוטב להסיח את הדעת מכל הענין. ושוב, לא יודע אם זה על ענן, לא יודע אם זה על חמור – ומוטב לא לחשוב על זה בכלל! כך כותב גם הרמב"ם לגבי הרבה דברים – שלא נדע איך יהיו עד שיהיו: "... ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". אמנם, ישנם דברים שצריך לצייר ולדמיין איך שיהיו – אבל לגבי הרבה מאד דברים אומר הרמב"ם "תיפח רוחם של מחשבי הקיצים" – וממילא, מוטב להסיח את הדעת מכל אותם דברים ורק "יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו"!

ואם כן, ישנה כאן תופעה קוונטית – שכאשר רוצים לתת לדבר להיות – כמו שהוא רוצה להיות, כמו שהוא צריך להיות – צריך להסיח את הדעת ממנו! תופעה זאת היא על דרך מאמר חז"ל שהוזכר קודם: "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין"!

בעיקרי האמונה שלנו ישנם שני יעודים לגבי העתיד: א – העתיד הקרוב, ביאת המשיח; ב – העתיד הרחוק, תחיית המתים. כמו שביאת המשיח קשורה עם "הסח הדעת" – כתוב שתחיית המתים קשורה עם "שכחה מן הלב" – ברית כרותה למת שישכח מן הלב! על דרך יעקב אבינו שלא יכול היה לשכוח את יוסף ומאן להתנחם. מסביר רש"י שם: "וימאן להתנחם – אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי". ושוב, זה חלק מהבריאה – שהמת – לאט לאט נשכח!

מצות שכּחה – אפשר היה לחשוב שזה דבר רע מאד! למה לשכוח? צריך לזכור! אלא ש"לשכוח" זה הנתינת כח לתחיית המתים! קראנו בתורה אתמול על מצות שכחה! אחד מהאמוראים הגדולים שקיים מצוה זאת – עשה סעודה גדולה לחכמים – שהרי זכה לקיים מצוה שלא מדעת! זאת מצוה מיוחדת, מצוה שאי אפשר לתכנן אותה! "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ". ואם כן, אותו אמורא שכח את העומר בשדה – ומאד שמח על כך שהרי עלה בידו לקיים את הדבר היחיד, את המצוה היחידה, שאי אפשר לעשותה מדעת! ושוב, מצוה זאת היא "מצוה שלא מדעת" – מצות שכחה! ואם כן, יש משהו בשכחה שיש בה משום נתינת מקום לתחיית המתים.

ענין זה קשור לפרדוכס שנקרא "החתול של שרדינגר". כדי להמחיש מעט את ההבדל התהומי בין עולם החלקיקים של הקוונטום לבין המציאות המוכרת לנו מציע שרדינגר לעשות ניסוי במחשבה: חתול הנמצא בתוך קופסה ובה אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, שישנה הסתברות של 50% שיתפרק במהלך הניסוי. כאשר יתפרק יופעל חיישן שיגרום להרעלת החתול ולמותו. ונשאלת השאלה מה מצבו של החתול – האם הוא חי או מת? ע"פ משואת הגליות שלו, אומר שרדינגר שמהתיאוריה של הקוונטום מתחייב שלפני שפותחים את הקופסה, בתום הזמן שהוקצב לניסוי – החתול גם חי וגם מת!

תחיית המתים

ושוב, במהלך הניסוי איני יודע מה מצבו של החתול. והיות שהחלקיק או הגל הקונטי, כל זמן שאין רואים אותו – הוא עושה את שני הדברים – לכן לפני שפותחים את הקופסה חייבים לומר שהחתול גם חי וגם מת!

חי מת – ולהבדיל – דברים מעין אלו נמצאים אצלנו בתורה – והם אכן מאד נדירים אלא שהתורה מאד אכפת לה לדון בהם ולעשות מזה ענין. לדוגמא: א – חצי עבד וחצי אדם בן חורין; ב – שפחה חרופה, שפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי. ואם כן, זאת תפיסה קוונטית גמורה וכך גם החתול שבקופסה – גם חי וגם מת לגמרי! הוא אינו חולה – אלא גם חי וגם מת!

מה קורה אם תפתח את הקופסה ותמצא את החתול מת? אם תשנה את המדידה ותעשה מדידה "אלכסונית" כלומר, תכניס אותו פעם נוספת לניסוי – תוכל להחיות אותו מחדש. ושוב, תוכל תמיד לחזור על הניסוי ושוב הוא יהיה במצב של גם חי וגם מת – וממילא החזרת אותו לחיים. ואם כן, ע"פ חוקי הקוונטום – אפשר להחיות מתים ממש. ושוב, הוא מדבר בלשון מכניקת הקוונטים – ובעצם דן בתחיית המתים!

מה פרוש למדוד "באלכסון", לעשות ניסוי "באלכסון"? הסברנו שהתכונות הדינמיות באות בזוגות כמו מקום ותנועה וכו'. מחוק ה"אי ודאות" עולה – שאם אני מודד תכונה אחת של הדבר – איני יודע דבר על התכונה הזוגית של הדבר! כלל זה הולך על תכונות ראשוניות כמו מקום ותנועה. אבל, אם אני ממציא, מגדיר מחדש (וזה ניתן להמציא באופן מתמטי) תכונה שחציה מיקום וחציה תנועה – וממילא התכונה הזוגית גם היא חציה מיקום וחציה תנועה – ואזי כן ניתן, בו זמנית להכיר, יחד את שתי התכונות.

עצם ומקרה

כאמור, הפיזיקה החדישה מדברת על תכונות עצמיות, סטטיות – מול תכונות דינמיות, מקריות. תכונות סטטיות הן "עצם", תכונות עצמיות – ואילו תכונות דינמיות מופיעות רק כאשר מודדים את המציאות ולכן נקרא להן תכונות מקריות, "מקרה"!  ואם כן, התכונות החדשות שהוגדרו כשני חצאים של שתי תכונות – חוזרות להיות כעין תכונות עצמיות. זאת אומרת – שעל ידי התכללות של תופעות שנדמות מקריות – מתגלה שורשן ב"עצם".

מושגים אלו יסודם בדברי הקדמונים ומופיעים הרבה בדברי החוקרים הראשונים. ישנו מושג של תכונות עצמיות, "עצם" – וישנו מושג של תכונות מקריות, "מקרה". לא נאמר שיש כאן מקריות – אלא הכל נתון להשגחה פרטית – אבל יחסית הם נקראים "עצם ומקרה"!

התכללות – ושוב, ע"י התכללות של התכונות המקריות, זו בזו, מחזירים את ה"מקריות" לכעין "עצמיות"! ואם כן, כאשר מחברים וכוללים יחד שתי תכונות "מקריות", שבמבט ראשון היו מנוגדות זו לזו – אזי הדבר חוזר להיות "עצמי". ואכן, זהו רעיון עמוק מאד בחסידות: ככל שיש יותר התכללות – יש יותר "קדושה" – וככל שישנה פחות התכללות – אזי הדבר יותר "חול" ולא קודש, ולא "עצם"! ושוב, רעיון עמוק זה של התכללות – מתגלה כתופעה חשובה במכניקת הקוונטים.

ואם כן, התכונה החדשה שהגדרנו – היא תכונה "אלכסונית" (כאלכסון המחבר שתי קצוות מנוגדות). היו שתי תכונות, כביכול בזוית ישרה זו לזו, והדוגמא היא פולריזציה: כאשר אני מעביר אור דרך מסך המסוגל להעביר רק אור "אנכי" ואינו מסוגל להעביר אור "מאוזן". אזי, אם ישנו אור שעובר קודם דרך המסך הראשון (המעביר אור אנכי) – ואח"כ ממשיך דרך מסך שני (המעביר רק אור מאוזן) – אזי ישנה התאפסות. ושוב, שום דבר לא יכול לצאת בגלל שהמסך הראשון ביטל וסילק את כל האור "המאוזן" – שהרי הוא העביר רק את האור "האנכי"!

צמצום לא כפשוטו – וצריך לומר, שאם נדמה לי שהאור "המאוזן" איננו – בגלל שכבר עבר את המסך הראשון המעביר רק אור "אנכי" – אזי הדמיון הזה הוא בגדר "צמצום כפשוטו" – סילוק! ושוב, המסך הראשון, שרק העביר את האור "האנכי" – סילק מכאן את כל אותם פוטונים שיש להם פולריזציה לכיוון ההפוך, "המאוזן". ואכן, הדבר נראה לכאורה מובן ופשוט – אלא שבעצם טמון כאן עוד אחד מפלאי הקוונטום! מה קורה כאשר בין שני המסכים – נכניס מסך נוסף המעביר רק פולריזציה "אלכסונית"? במקרה כזה כן עובר אור את המסך המעביר רק אור "מאוזן". ושוב, המסך "האלכסוני" שנכנס באמצע, גילה לנו שרק נדמה היה לנו שהיתה כאן התאפסות וסילוק גמור. וכאמור, העובדה היא שהאור "המאוזן" הופיע מחדש וממילא נתגלה לנו שאכן "הצמצום לא כפשוטו"!

הביטוי בלשון חז"ל הוא "חוזר ונעור": ישנה תכונה שכאילו איננה – אבל ע"י משהו חוזרת התכונה ומתגלה – "חוזר ונעור". יש כאן משהו רדום לגמרי וכאילו שאינו כאן בכלל – אבל כאשר אני שם משהו באמצע פתאום הוא "חוזר ונעור" וכאמור, זה כבר "צמצום שלא כפשוטו"! ושוב, מה שנדמה לי שהסתלק – באמת זה לא הסתלק. וכך גם לגבי החתול של שרדינגר: נדמה לי שהוא מת אבל בעצם הוא לא מת – ורק צריך איזה אלכסון, איזה מדידה אלכסונית – לגלות שהוא לא מת!

ושוב, סילוק זה כמו הסתלקות – כמו מות! נדמה שהוא מת – אבל אם נדע איך להעביר אותו דרך מדידה אלכסונית (כאמור, הפשט הוא פולריזציה – אבל לגבי כל תכונה יש משהו על דרך זה) אזי הוא יכול לקום לתחיה. ואם כן, מה היה האפקט של הסילוק הראשון? זה בא רק כדי לשכוח אותו כלומר, להתיאש!

יאוש – ואם כן, זהו שאמרנו שהמשיח בא ב"הסח הדעת", ותחיית המתים באה מתוך שכחה – וכן יש הרבה דברים שאינם באים אלא מתוך "יאוש"! פתאום האדם מתיאש מהדבר לגמרי – ודוקא אז הוא מופיע!

למה דומה התופעה שהסברנו בהקשר לעבודת ה'? כל סדר המדידה של הקוונטים – מאד מזכיר את סדר ההפרשה של מעשר בהמה! לוקחים הרבה בהמות ומעבירים אותן אחת אחת דרך פתח צר – ולכל בהמה עשירית משאירים סימן צבע כדי ליחד אותו להיות מעשר בהמה. נחשוב על קבוצה גדולה של אנשים העומדים ליד פתח, שער, שערי גן עדן! מכריזים שם: "כל מי שלא עבר עברה בימי חייו – מוזמן לעבור בשער". והנה, כולנו, פרט לאחד או שנים שעברו, כולם, נבך – נשארים בחוץ! לא עמדנו בתנאי הכניסה – וממילא מתיאשים וחוזרים הביתה!

אותו צדיק שעמד בתנאי הכניסה, עבר בשער גן עדן והמשיך ללכת עד שהגיע לעוד שער שעליו כתוב שרק מי שלמד פנימיות התורה, רזין דאוריתא, יכול לעבור בו! ואם כן – מה קורה איתי? אני שלא עברתי בשער הראשון וכבר חזרתי לביתי – פתאום מתנוצץ אצלי שאת השער השני אכן יכול הייתי לעבור! ושוב, את השער הראשון לא יכולתי לעבור, לא עמדתי בתנאי המעבר של השער הראשון וממילא, אני בחוץ. ובכל אופן, עמדתי בתנאי המעבר של השער השני, למדתי רזין דאוריתא, ולכן יכול הייתי לעבור בשער השני!

חוזר ונעור – ואם כן, לפי התיאוריה של הקוונטים, כמו שהסברנו לגבי המסך האלכסוני האמצעי – פתאום אני חוזר ומופיע לפני השער השני וממילא גם עובר אותו! ושוב, איני צדיק גמור בכלל, עברתי עברות ואני כבר רחוק משם – אבל השער השני אומר שבו יכנס כל מי שלמד רזין דאוריתא – ורזין דאוריתא למדתי! כלומר, ברגע שאותו צדיק מגיע לפני השער השני אזי "חוזר ונעור" נקודת הזכות שלי – ואני עובר – "כאילו" שאני עומד בשני התנאים של שני השערים!

ואם כן, הסיפור על שערי גן עדן – הינו הסבר ממש מדויק של הניסוי באור המקוטב – כמו שתואר למעלה. ושוב, דבר ששללו אותו וסילקו אותו, בגלל שלא מילא את התנאי הראשון –הוא פתאום מגיע למקום אחר בו הוא כן יכול למלא את התנאי הנוסף – ואזי הוא עובר ונכנס, כאילו שעמד בשני התנאים הנדרשים!

הכנעה, הבדלה, המתקה

איך נסביר זאת במונחים של עבודת ה'? נסביר זאת ע"פ הכלל החשוב של הבעש"ט האומר שבכל פן של עבודת ה' ישנם שלושה שלבים: הכנעה, הבדלה, המתקה. נראה את שלושת השלבים בסיפור על שערי גן עדן:

הכנעה – באתי לשער הראשון ושם הכריזו ואמרו שכל מי שלא פגם ולא עבר עברות – יכול לעבור באותו שער. וכאמור, אני איני עומד בתנאי זה, אני יודע, "ידע איניש בנפשיה", שאיני שייך למדרגה זאת וממילא אני נכנע ומיד חוזר הביתה. זאת הכנעה – פסלו אותי, אני פסול – איני יכול להכנס!

הבדלה – פתאום מתגלה שיש לי זכות! זכותו של אותו צדיק, "זכותו יגן עלינו", שעבר את השער הראשון. כאשר אותו צדיק מגיע לשער השני ששם התנאי הוא שרק מי שעסק ברזין דאוריתא יכול לעבור – "חוזר ונעור" נקודת הזכות שלי, ואפילו שאני נמצא בריחוק מקום – שהרי אני כן למדתי רזין דאוריתא – זה אני! ומיד אני עובר! ואם כן, אפילו שהוא נמצא בריחוק מקום – ישנה אצלו איזו תחושה, משהו לא רציונאלי, לא מודע, טלפטיה, התעוררות פתאומית, ספונטנית! ובלשון חז"ל: "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי" כלומר, במודע שלו אינו יודע מכל זה – אבל המזל שלו, שורש נשמתו למעלה – כן יודע שעכשיו גם הוא יכול לעבור את השער השני ולהכנס! וכאמור, הייתי ירוד, כפוף, למטה, בשפלות, בהכנעה – ופתאום אני מזדקף ומתרומם שם במקומי הרחוק – זה נקרא הבדלה!

המתקה – אח"כ, בן רגע, אני מוצא את עצמי עובר את השער השני יחד עם אותו צדיק. ואם כן, אני מוצא את עצמי נכנס לגן עדן העליון – אף כי לא זכיתי להכנס בשערי גן עדן התחתון! זאת המתקה!

ואם כן, הניסוי באור המקוטב הוא דוגמא מצוינת הבאה להמחיש מה פרוש הכנעה, הבדלה, המתקה – ואיך שעל ידי תופעה "אלכסונית" אפשר להחיות את המת! וכאמור, כמו שמשיח קשור עם "הסח הדעת" – כך תחיית המתים שייכת ל"שכחה מן הלב".

גלים פשוטים

נסיים את נושא הגלים והחלקיקים עם הסבר נוסף לענין הגלים. יכולים להיות אין סוף צורות של גלים – כמו פונקציה שיכולה לתאר כל צורה שבעולם. אחת ההוכחות החשובות לגבי גלים, ע"פ הפיזיקה הקלאסית, היא התיאוריה של פורייה וממשיכיו: כל גל, איך שלא יראה, אפשר לכתוב אותו כחיבורים של סוג מסוים של גל פשוט!

ככלל, ישנם שלושה סוגי גלים פשוטים:

א – גל סינוסואידלי – כמו גלי הים.

ב – גל אימפולסיבי – כמו דופק הלב.

ג – גל כדורי הרמוני – נקרא גם "נשימת כדור".

כאמור, כל גל בעולם, מורכב ככל שיהיה, אפשר לכותבו כחיבורים של כל אחד משלושת סוגי הגלים הפשוטים. ובכל אופן, כאשר בוחרים גל שמאד רחוק מאופיו ומטבעו של הגל המורכב אותו אנו באים לנתח – אזי הנוסחאות המתמטיות יוצאות מאד מסובכות כלומר, עקרונית זה אפשרי – אבל התוצאה תהיה מאד מסובכת! ואם כן, כאשר באים לנתח גל מסוים למרכיביו הפשוטים – ראוי לבחור, מבין שלושת הגלים הפשוטים, את הגל הפשוט הנכון והמתאים ביותר – כדי שהנוסחאות יצאו יחסית פשוטות.

מכאן נחזור למכניקת הקוונטים. הסברנו שעיקר התכונות הדינמיות של הדבר, המאפשרות לתאר אותו, הן: מקום, תנועה, כיוון הספין. נקביל תכונות אלו לג' הגלים הפשוטים:

מקום – תאור המקום מתאים ל"גל אימפולסיבי" – הדומה לדופק הלב.

תנועה – את המהירות והתאוצה קל לתאר כסינוס וממילא מתאים כאן "הגל הסינוסואידלי".

כיוון הספין – כיוון הסבב ניתן לתאור כ"גל כדורי הרמוני" – שנקרא גם כדור נושם.

את שלוש התכונות הדינמיות, ואת שלושת הגלים המקבילים – נכתוב בסדר של: ימין (חסד), שמאל (גבורה), אמצע (תפארת) – כמו אברהם, יצחק ויעקב:

חסד                                       גבורה

גל סינוסואידלי              גל אימפולסיבי – כמו דופק הלב

גל גלי – כמו גלי הים                  שהוא בעצם נקודתי

תפארת

גל כדורי הרמוני

עם קצת התבוננות וכח המדמה של הקדושה – אפשר להבין שהגל הסינוסואידלי הוא אכן חסד! הוא גל שמתגלגל והולך, הוא בגדר הליכה טבעית וממילא שייך, כמצוה מיוחדת, לאברהם אבינו שלו נאמר "לך לך": "וַיֹּאמֶר הוי' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". וכשמגיע אברהם לארץ הוא מתמיד בביצוע צו זה, "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה"!

בשיעור קודם דברנו על הפסוק: "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" והסברנו למי משלושת האבות – שייך כל ביטוי:

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ – זה יצחק אבינו, גבורה, שלו נאמר "גּוּר בָּאָרֶץ" – מיקום. יצחק אבינו יושב כל ימיו בארץ ישראל ואינו יוצא ממנה – ואין ענינו ללכת כמו אברהם ויעקב. באותו הקשר מסביר הרבי הרבה פעמים את ההבדל בין הבעש"ט לבין הרב המגיד ממזריטש, שהוא יורשו וממשיכו של הבעש"ט, ואומר שהבעש"ט דומה לאברהם אבינו שכל הזמן הולך, כמו גל, ואילו המגיד דומה ליצחק אבינו שכל הזמן יושב בבית (וכן ידוע שהמגיד חלה ברגליו ומאד התקשה בהליכה).

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ – זה אברהם אבינו, חסד, התפשטות, כגל בים.

וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ – זה יעקב, תפארת – שלו נאמר: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" – ממצב של שכיבה (באותו זמן יעקב שכב וחלם כו') למצב של קימה והתפשטות לכל עבר: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". וכן, "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" – אלו שני הזמנים של קיום המצוה האחת של קריאת שמע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד".

וכן, חז"ל מתארים פסוק זה כדו שיח בין יעקב אבינו לבין השבטים:     "ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

מקום – ואם כן, גם כאן אנו רואים, ויש בזה משום תיקון כח המדמה, שהגל החלקיקי, בנין המלכות מן הגבורות – מה שדומה כאן לחלקיק שזה נקודה – זה הגל הנקודתי שהוא הגל האימפולסיבי – ושייך לתכונה הדינמית של מקום.

תנועה – הגל הגלי, הגל הסינוסואידלי – בנין הזכר מן החסדים – זאת ההליכה ושייך לתכונה הדינמית של תנועה.

סבב – הגל הכדורי ההרמוני, שנקרא גם "כדור נושם" – שייך לתכונה הדינמית של הסבב , כיוון הספין. וזהו שישראל סבא, יעקב אבינו – בוחן את בניו האם זכו לרכוש לעצמם את האמונה הטהורה – ואכן הם משיבים לו: "כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד" – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד".

עד כאן השיעור השני שנושאו – גלים וחלקיקים.

מכניקת הקוונטים – תופעות לא מקומיות

ערב טוב,

נדבר הערב על הנושא האחרון בסמינר זה : תופעות לא מקומיות. זהו נושא גדול, ואולי המענין מכולם – הידוע בפיזיקה החדישה של הקוונטים מזה כמה עשרות שנים. ע"פ דברי המדען בל – Bell – כל מודל ריאלי של מציאות, כמו המודל אליו שאף איינשטיין להגיע כל ימי חייו (ראה בשיעור א' – שאלת המציאות), חייב להיות לא מקומי!

כלומר, אם רוצים שיהיה פה משהו, משהו מציאותי – זה חייב להיות משהו בעל "תכונה לא מקומית". הכוונה היא שיש לו איזו מין טלפתיה ספונטנית וקשר לכל דבר אחר שיש ביקום. או בסגנון אחר – יש לו איזה התכללות בינו לבין כל דבר אחר שיש בעולם. כלומר, הוא נמצא רחוק ממני מליוני שנות אור ויש לו איזה שליח ממנו – בתוכי! ומיד, בן רגע מודיע לי ואומר לי מה קורה אתו שם בקצה היקום!

אנטנגלמנט – השתלבות

ו' ממדים – לפני הוכחתו  של המדען Bell – אם היו שואלים את המדען שרדינגר: מהי התופעה העיקרית, החידוש העיקרי של הקוונטום? – לבטח היה אומר שהתופעה העיקרית היא התופעה הנקראת entanglement – השתלבות! מה פרושה של תופעה זאת? כאשר שני גלים עוברים (בלי לקחת בחשבון את היחסות המדברת על ארבעה ממדים של מקום וזמן) וכל גל, ע"פ פשט – הוא בתוך מקום של שלושה ממדים. ברגע שמתחברים שני הגלים – אזי ישנו מרחב מתמטי נוסחתי – ששם מתואר המפגש בין הגלים הנקרא configuration space. לפי רוב המדענים זה אינו מרחב מציאותי אלא מרחב דמיוני, לצורך הנוסחאות, שעליו להיות בן שישה ממדים!

ושוב, ישנם כאן שני גלים וכל אחד נע במרחב של שלושה ממדים – ואף על פי שלכאורה אלו אותם שלושה ממדים – בכל זאת יוצא באופן מתמטי – שאת מפגשם אפשר לתאר רק ב‑space configuration, רק במרחב נוסחתי בעל שישה ממדים! היות שמדובר כאן על מרחב של שישה ממדים – חשבו רוב המדענים שהמרחב הנוסחתי הזה הוא רק תאורטי, רק שכלי כלומר, שבעצם אין דבר כזה!

לעד לעולם – ואם כן, מה קורה שמתחברים שני הגלים? כאמור, הגלים התחברו ויתכן שאח"כ נפרדו דרכיהם. ושוב, כך הסברנו ע"פ הפיזיקה הקלסית בשיעור שעסק בגלים וחלקיקים – הגלים התחברו ונראה שיש לנו גל אחד, אלא שפתאום נפרדו הגלים – וכל אחד פונה לדרכו בשלום. ובכל אופן, קרה משהו – שלאורך כל הדרך, עד אין סוף, נשמר קשר בין שני הגלים, "סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם"! זה נקרא בלשון המדע  entanglement, השתלבות!

ושוב, ברגע שהתחברו פעם אחת – יהיה קשר ביניהם עד אין סוף. נפגשו שניהם פעם אחת – ואחר כך נפרדו, וכל אחד הולך לדרכו עד שהם מרוחקים מליוני שנות אור אחד מהשני – ועדיין יש בהם תכונות של תאומיות. וממילא, מה שהאחד מהם עושה במקומו – חייב גם חברו לעשות במקומו הוא המרוחק מליוני שנות אור!

כאמור, שרדינגר גילה חוק זה – ומזה עשו איינשטיין, דולסקי, רוזן פרדוכס – ומכאן רצו להוכיח שהתיאוריה של הקוונטים אינה מושלמת בגלל שהתיאוריה אינה מסבירה באופן רציונאלי מה בדיוק עשה כל גל במקומו: האם שניהם עשו X או שאחד עשה X והשני עשה Y? כידוע, שאיינשטיין שאף לממשות ושאף לאיחוד כל הכוחות וכו'. איינשטיין הוא גם זה שקבע את מהירות האור כדבר קבוע בטבע כלומר, חוק בל יעבור שאי אפשר לעבור את מהירות האור! וממילא, התקשה איינשטיין להסכים שיכולה להיות תופעה מהירה יותר ממהירות האור! ולכן, ענין זה של entanglement, השתלבות – בשביל איינשטיין זה פרדוכס שבעזרתו רצה לערער את יסודות התיאוריה של הקוונטים! מתוך פרדוכס זה רצה להפריך ולומר שודאי צריכה להיות איזה בעיה יסודית, איזו אי שלמות בתיאוריה של הקוונטים – בגלל שהיוצא בסוף הוא פרדוכס של חיוב תופעה של מעבר מידע במהירות גבוהה יותר ממהירות האור.

וכאמור, פרדוכס זה ועוד כל מיני דברים נוספים נובעים מתופעת ה‑entanglement – שעליו אמר שרדינגר שזה החידוש העיקרי, הפלא העיקרי, של התיאוריה של הקוונטים. ושוב, שני גלים מתחברים ונפרדים והרושם המיידי של כל אחד על השני קיים לעולם ועד – ללא תלות במרחק שביניהם!

עד הגל הזה – נקח עובדה מדעית זאת – ומתוך התבוננות מאד קלה אפשר להבין מה דבר זה אומר בנפש האדם! כאשר אני פוגש אותך, ואפילו למשך זמן קצר ביותר, אפילו לשניה אחת – אזי אחרי שבעים שנה, שאני כאן ואתה בקצה העולם, מרוחק ביותר ממני – ישנו קשר בינינו. אם המפגש היה אמיתי אזי הקשר שנוצר כתוצאה ממנו – אינו הולך לאיבוד. ואם כן, זה מה שאומרת התופעה הנקראת entanglement. ושוב, כל קשר שנעשה, ואפילו שמכאן ואילך השנים נפרדים לגמרי ומאד רחוקים אחד מהשני, נשאר לעולם ועד.

כלל זה יסודו בתורה – בתאור הציורי של סיפור עלילות יוסף הצדיק ואשת פוטיפר. הפסוק המדובר הוא אמנם שלילי – אבל באמצעותו אכן ניתן לראות עד כמה חזקה המציאות הזאת לה אנו קוראים בשם "entanglement"!

להיות עמה – אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף: "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ". מביא רש"י מחז"ל: לשכב אצלה – אפילו בלי תשמיש; להיות עמה – לעולם הבא. כלומר, אם רק ישכב אצלה יוסף פעם אחת – הוא יהיה עמה לעולם הבא ולא יוכל להפרד ממנה אף פעם! המחשבה הראשונה כאן אומרת – שאם הוא רק ישכב אצלה רק פעם אחת – היא תמיד תהיה כרוכה אחריו. ואילו הפשט לפי הרעיון של ה"entanglement" אומר: אפילו שהוא יהיה בגן עדן והיא תהיה בגיהנם – עדיין הם יהיו ביחד!

ושוב, יוסף אינו רוצה לשכב אצלה בגלל שאז הוא חייב להיות עמה לאורך כל הדרך, לעולם ועד. ואכן הדבר בלתי מובן שהרי היא באמת רשעה והוא ודאי צדיק – ובגלל ששכב איתה פעם אחת – תמיד הם צריכים להיות ביחד ממש במובן פיזי? זה בודאי אינו מתקבל על הדעת. וכאמור, הפרוש האמיתי הוא שרק פעם אחת נפגשו והתחברו – ואחר כך הולך כל אחד לדרכו, לכיוון אחר לגמרי ולמרות זאת הקשר ביניהם לא ניתק. כך גם מתקיים לגבי כל איסור עריות – כאשר לבני האדם נדמה שהיה זה רק מקרה חד פעמי – ואחר כך כל אחד הולך לדרכו וכאילו לא קרה שום דבר. ואכן, התורה אומרת לא כך – לא שתהיו ביחד ממש, באמת תהיו רחוקים אחד מהשני. במובן פיזי תהיו בשני קצוות העולם – אך איפה שלא תהיו תמיד תהיו ביחד!

ואם כן, אפשר להסביר טוב את הסיפור של יוסף ואשת פוטיפר – רק ע"פ הציור של התופעה הקוונטית שנקראת entanglement – "לא מקומיות"!

תופעה לא מקומית

כמו כן יש פה דיוק – בגלל שיש כאן שתי מילים שונות: אצלה ועמה: "לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ". אצלה – זה אצלה ממש, לשון אצל וסמוך, בקרבת מקום – כמודגש בחסידות. עִמָּהּ – זה כבר כמו עַם, לשון עמום – ובא לבטא ריחוק ממעלתו של המלך. ושוב, "לִהְיוֹת עִמָּהּ" זה לא "אֶצְלָהּ" – לא שהוא תמיד יהיה אצלה! אלא תמיד הוא יהיה עִמָּהּ.

לא מקומי – ואם כן, זאת הדוגמא המצוינת ביותר הממחישה את הכלל של ה"entanglement" וכן, מכאן גם יוצא הרעיון של ה"לא מקומיות" בכלל! וכאמור, תופעת ה"לא מקומיות" היתה ידועה קודם, והוכחתו של המדען Bell רק אישרה שאכן בכל העצמים זה באמת כך! כאמור, איינשטיין עשה מהפלא הזה של ה"entanglement" פרדוכס מתוך כוונה להפריך את התיאוריה של הקוונטום. Bell הוכיח שאם איינשטיין מתעקש על מציאות ממשית לפני המדידה – אזי בכל נקודה ונקודה של אותה מציאות – קיימת התופעה של "לא מקומיות". כלומר, חייב להיות קשר בין כל דבר לכל דבר – מתי שלא יהיה ואיפה שלא יהיה!

השתלשלות, התלבשות, השראה

הזכרנו בשיעור קודם שלוש מדרגות שהן שלוש מילים ומושגים עיקריים בספר התניא (בסדר מלמטה למעלה): השתלשלות, התלבשות, השראה.

השתלשלות – השתלשלות של דבר מדבר – הכל סיבתי, עילה ועלול – וזה באמת מתאר את החשיבה המדעית הקלאסית בעידן שלפני התיאוריה של הקוונטום.

התלבשות – למעלה מההשתלשלות – כפי שנסביר בהמשך.

השראה – המדרגה השלישית והעליונה היא תגליתה של החסידות, "השראה אלוקית".

רבי אייזיק מהומיל, מגדולי חסידי חב"ד, כותב ספר שלם, הנקרא "מאמר השפלות והשמחה", ובו מסביר את ענינם של שלוש מילים אלו – ואיך שהן יסוד כל חסידות חב"ד!

השתלשלות – מסביר רבי אייזיק ש"השתלשלות" היא קבלת הראשונים עד הרמ"ק, רבי משה קורדוברו, בעל ספר הפרדס המסכם את קבלת הראשונים עד ימיו הוא. הראשונים דברו על בריאת העולם בדרך של "השתלשלות". וכמובן שקביעה זאת היא יחסית בלבד ואינה שוללת בחירה חפשית וכו'. ואם כן, הקבלנו את הפיזיקה הקלאסית למדרגה זאת – וממילא צריכה המדרגה שמעליה, "התלבשות", להשתייך לתיאוריה החדישה של הקוונטים!

התלבשות – קבלת האריז"ל היא כבר "התלבשות" – וזה ע"פ דברי האריז"ל בעצמו הכותב שהחידוש שלו לגבי כל קודמיו הוא ענין ה"התלבשות", התלבשות הפרצופים זה בזה (על דרך התלבשות נשמה בתוך גוף). כידוע, האריז"ל חי ופעל בצפת במשך כשלוש שנים – מיד לאחר הסתלקותו של הרמ"ק. וכאמור, מדרגה זאת נקביל לפיזיקה החדישה של הקוונטים.

השראה – קבלת הבעש"ט, מחולל תנועת החסידות, נקראת "השראה" וכאמור, זאת המדרגה השלישית והעליונה – מדרגה של "השראה אלוקית" שעל זה כתוב: "לית אתר פנוי מיניה"!

אינטראקציה מכנית – להשתלשלות קוראים בפיזיקה mechanical interaction – אינטראקציה מכנית" – והכונה לומר שהדברים מתחברים ופועלים, אחד על השני, באופן מכני – כמו הקפיץ ומנגנון השעון שמסובב את המחוגים המורים לנו את השעה!

גלגלים – ההתלבשות נקראת field interaction. ההבדל בין דבר מכני פועל לפעולת "שדה" – הוא בדיוק ההבדל בין חלקיק לגל! שדה פרושו גלים – ושם יכול גל להתלבש בגל וכלל אין רואים שיש כאן שני דברים, שני גלים – שהרי האחד ממש בתוך השני! ושוב, ב"שדות" – האחד יכול להיות ממש בתוך השני! לעומת זאת, הפעולה המכנית היא שאחד מפעיל את השני, אחד דוחף את השני – על דרך חלקיק אחד שדוחף את החלקיק השני.

לכאורה, יכול להיות "שדה" גם לפני התיאוריה של הקוונטים. אבל כאן, לגבי ההשואה שאנו עושים בין "שדה" ל"התלבשות" – ואיך שהוא משמש ממוצע בין ה"השתלשלות" לבין ה"השראה" – אזי הוא באמת דומה ל"שדה" כמו שמוסבר בתיאוריה של הקוונטים.

צריך כאן להסביר ענין נוסף. ישנו היום דבר חשוב מאד בפיזיקה והוא לקחת הרבה עקרונות מתוך התיאוריה של הקוונטים – ולראות איך עקרונות אלו עובדים ב"גדול"! שהרי ע"פ פשט, התיאוריה של הקוונטים עובדת רק ב"קטן מאד", ב"זעיר אנפין", שכלל אינו נראה לעין. וכידוע, בתחום זה של  עקרונות הקוונטום הפועלים ב"גדול" עוסקת התיאוריה של ה"כאוס" (תהו) – וכדי להסביר נושא רחב זה צריך לתכנן סמינר מיוחד שיעסוק רק בו!

כנפי הפרפר – הדוגמא המפורסמת של בעלי תיאוריית ה"כאוס" לדבר שאינו פועל בצורה מכנית סיבתית הוא "אפקט הפרפר". כלומר, דבר הכי פעוט וקטן כמו משק כנפי פרפר כאן בחוף תל אביב – הוא הגורם שבעוד יומים תתחולל סערה רצינית ביותר ביפן וכו'. ושוב, זהו ה"ראש" של התיאוריה של ה"כאוס".

כאמור, ה"ראש" של ה"כאוס" בנוי על תופעות קוונטיות שפועלות ב"גדול" ולא ב"קטן"! הדוגמא של "אפקט הפרפר" שהבאנו מבליטה שאין כאן "תופעה לא מקומית" מוחלטת – הוא אינו עושה שבן רגע ממש יש קשר בין הפרפר בחוף תל אביב לבין התהוות הסערה ביפן. הדגש הוא על זה שהקשר הזה אינו מכני – אלא קשר מסוג אחר. קשר זה, כמו שגם יוסבר בהמשך – הוא ממוצע בין מבט מכני על המציאות – לבין מבט של השראה גמורה.

השראה

קשר לא מקומי – מה זאת השראה? השראה – הכוונה כשמה כן היא! החסיד יכול להמצא במקום רחוק ביותר מהרבי שלו – אבל אם יש לו השראה – הרבי נמצא אתו בכל מקום ובכל זמן! ושוב, כאשר שני אנשים קשורים בקשר אמיתי, קשר של "השראה" – אנו נקרא לזה "קשר לא מקומי"! זהו פשט. ושוב, הביטוי העיקרי של תורת הבעש"ט, להיות ב"השראה" ממישהו או ממשהו – זה נקרא "קשר לא מקומי"! זאת לא השתלשלות ולא התלבשות – אלא "השראה" כלומר, שזה ממש כאן!

השתלשלות – התהוות יש מיש

יחס סיבתי מכני – השתלשלות זה על דרך התהוות דבר מדבר, יש מיש. המשל המפורסם לזה מספר התניא מדבר על שען העושה שעון. לא רק שהשעון פועל על פי חוקים מכניים – שגלגל שיניים מזיז גלגל שיניים וכו' עד שזזים גם המחוגים – אלא שגם היחס בין השען שעשה את השעון – לשעון בעצמו הוא יחס סיבתי, מכני. כלומר, כאשר השען מסיים את המלאכת ההרכבה ומסלק את עצמו מהשעון – השעון ממשיך לעבוד ולפעול בפני עצמו!

כח הפועל בנפעל – מסופר שהמגיד ממעזריטש מסוגל היה לראות את השען בתוך השעון. הוא יכול לתאר ולומר לך כל דבר על השען – מתוך זה שהוא מסתכל על השעון שעשה! ואם כן, השען באמת השאיר משהו בתוך השעון – הוא השאיר מידה מסוימת של "כח הפועל בנפעל". ובכל זאת, בכללות קרתה כאן "התהוות יש מיש"! ושוב, היה משהו ונעשה משהו אחר – ואם כי שבמידה מסוימת עדיין נשאר שם "כח הפועל בנפעל". השען, במודע שלו, כבר שכח מהשעון והשעון כבר שכח מהשען – שהרי מאז שהשען סיים וסילק את ידיו ממלאכת השעון – השעון פועל ועובד בפני עצמו לאורך ימים ושנים.

ושוב, גם השען וגם השעון – שניהם במודע שלהם כבר שכחו אחד את השני – כאילו כל אחד קיים בפני עצמו. זה נקרא התהוות יש מיש! וזאת היא ההשתלשלות עליה אנו מדברים כאן – כמו שרשרת של טבעות.

התלבשות – התהוות יש מאין

יש מאין – "התלבשות" זה כבר "יש מאין" – זה הפשט של "שער היחוד והאמונה" שבספר התניא. כאשר ההתהוות של אותו שעון היא בדרך התלבשות "יש מאין" – אזי ה"אין" צריך להאיר כל הזמן ולהוות ממש את השעון. כלומר, ה"אין" אינו יכול לסלק את ידיו מן השעון אפילו לרגע אחד – אלא שהוא, במודעות שלו – צריך להיות נוכח כל הזמן בתוך השעון שמהווה. ושוב, התלבשות זאת נקראת "יש מאין", בגלל שדבר זה באמת נעלם מאיתנו – ונקרא "אין" על שם ההעלם שבו – אבל הוא "העלם שישנו במציאות".

בכל רגע תמיד – יכול להיות שמאחרי ה"העלם שישנו במציאות" לכאורה יש עוד שכבה, עוד מימד של "העלם שאינו במציאות". ואכן כתוב שיש שתי בחינות של "אין" בתוך ה"יש": א – "אין" שהוא בגדר "העלם שישנו במציאות"; ב – "אין" שהוא בגדר "העלם שאינו המציאות" – אבל הוא שם, הוא מלובש שם בתוך ה"יש" – וזאת נקראת "התלבשות". היות שהוא מלובש בתוך ה"יש" – הוא מהוה אותו מחדש בכל רגע תמיד – לא כמו אותו שען שיצר והרכיב את השעון באופן חד פעמי – ומאז הוא פועל בפני עצמו! ושוב, ב"השתלשלות", הנקראת "יש מיש" – הפעולה היא חד פעמית אבל ב"יש מאין" הפעולה היא תמידית! ושוב, בכל רגע צריך להוות מחדש – זה נקרא התהוות "יש מאין" – זאת "התלבשות"!

השראה – התהוות "אין מיש" – דעת עליון

אין מיש – "השראה" היא התהוות "אין מיש", אין מ"יש האמיתי". כלומר, ההתהוות כמו שמצטיירת בדעת עליון: הנברא בטל לבוראו הנעלם ממנו – ומרגיש את עצמו "אין", "גארנישט", "כולא קמיה כלא חשיב" – הוא בטל ומבוטל בתוך הבורא! ואם כן, הבורא, באשר הוא שם, שורה על הנברא ממש, וגם בגילוי מסויים – עד שהנברא בטל בתוך הבורא! זה נקרא "אין מיש".

ואם כן, יש שלוש בחינות בהתהוות: יש מיש – השתלשלות; יש מאין – התלבשות (אין כאן פרושו: העלם הבורא מן הנברא); אין מיש – השראה (תופעה לא מקומית גמורה – כאשר ה"אין" כאן הוא הנברא הבטל לבוראו הנעלם ממנו).

הוה תמידי – נמשיך להסביר זאת: כל אינטראקציה מכנית, כל פעולה מכנית, מוגבלת ביכולתה לפעול במהירות המירבית. למדנו בשיעורים קודמים על המספר 137 = קבלה שהוא הקבוע של הדילוג הקוונטי. כלומר, מהירות האלקטרון באטום המימן נמוכה פי 137 ממהירותו של פוטון פשוט המחוסר מסה! ואם כן, ברגע שאנו מדברים על מהירות האור – אזי אפילו מהירות של אלקטרון בתוך האטום יורדת פלאים. ושוב, ברגע שהמהירות יורדת פלאים ממהירות האור – אזי ישנה הרגשה של הזמן העובר, יש עבר, הוה, עתיד! לעומת זאת, לגבי הפוטון, שנוסע ממש במהירות האור – אין הרגשת הזמן – אלא הכל בגדר הוה תמידי!

אם אדם "יקפוץ" על איזה פוטון, הנוסע במהירות האור, וירכב עליו כ"מעשה מרכבה" – אזי הוא יצא מגדרי הזמן ותמיד ישאר בהוה (ישאר צעיר כמו שהיה ברגע שהתישב על הפוטון). וכאמור, "התלבשות" זה תמיד אור – field interaction – שדה פעילות המתרחשת במהירות האור – כלומר, פעילות הפועלת בהוה התמידי – ושם ישנה בריאה תמידית.

ושוב, כאשר מדובר על פעילות המתרחשת במהירות האור – אזי אין שם לא עבר ולא עתיד – אלא הכל עכשיו – הוה תמידי שמשמעותו התהוות תמידית – בכל רגע תמיד! וכאמור, זאת "התלבשות" – בריאה תמידית "יש מאין". ושוב, "השתלשלות" שזאת פעילות מכנית – נמצאת בתוך הזמן. כלומר, כל דבר נעשה אי פעם בעבר, כמו שאומר הפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – לשון עבר!

בראשית ברוא – לפי ה"התלבשות" – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – זה כמו שרש"י אומר: "בראשית ברוא". כלומר, הביטוי בא לתאר את השניה הראשונה של תהליך המתרחש בהוה, הוה תמידי – וממילא אף פעם אין יוצאים מאותה שניה ראשונה של "בראשית ברוא"! ושוב, רש"י אינו אומר ש"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" זה פועל בעבר – ולזה מסכים גם האבן עזרא. לעומתם – הרמב"ם במורה נבוכים כותב ש"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – זה כפשוטו – לשון עבר!

מה יכול להיות יותר מהוה תמידי? כאמור, "התלבשות" זאת תופעה של אור – אור שיכול להתלבש, כמו התלבשות של שדה בתוך שדה, ושם יש הוה תמידי. כמו כן, הסברנו שה"השתלשלות" פועלת תחת הזמן – כמו שאנחנו חווים אותו: עבר, הוה, עתיד! וכאמור, יותר מזה הוא מה שקראנו: "תופעה לא מקומית" הפועלת במהירות, למעלה מעלה ממהירות האור, ושייכת למדרגת ה"השראה"!

אומר רבי נחמן: אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר לתקן! זהו ביטוי לשוני הבא לומר ש"אין לך דבר העומד בפני התשובה"! ועד כדי כך שהתשובה, תשובה מאהבה, הופכת זדונות לזכויות! ושוב, אם אתה מאמין שיש חטא, שאפשר לקלקל משהו – תאמין שאפשר גם לתקן! כמובן שרבי נחמן מדבר כאן של חטא וחסרון של מהות רוחנית ואין בזה פגם מוחשי בגוף האדם. וממילא, אפשר גם לחשוב שאין דבר כזה בכלל! אבל, אם אתה אכן מאמין שיש דבר כזה, שיש חטא ופגם רוחני כלומר, אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר גם לתקן!

ואם כן, מה יגיד האדם הפשוט לגבי פגם מול תיקון? הוא יגיד שאני בעצמי כבר ראיתי, פעמים רבות, שאדם שבר משהו – ואי אפשר לתקנו! אפשר לשבור את השולחן הזה כל כך טוב – ועד כדי כך שלא ניתן יהיה לתקנו. ואם כן, לא כל כך פשוט – אצל האדם הפשוט – שאם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר לתקן! הרי ישנם פגמים שהם בלתי הפיכים – שאי אפשר לתקנם ולהחזירם לאיתנם הראשון, "נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי". ואכן כתוב בתורה ובזהר שיש פגמים שאי אפשר לתקנם!

לחזור בזמן – הנקודה היא – שבאמת לגבי תפיסה רגילה של עבר, הוה, עתיד – יש באמת דברים שאפשר לקלקל ואי אפשר לחזור ולתקנם. אפילו כשמדובר במדרגה של "הוה תמידי" – לא תמיד אפשר לתקן. לתקן בכל מקרה – זה רק אם אתה יכול לחזור לדבר כמו שהיה לפני הקלקול – ושם לתקנו מעיקרא כלומר, לעשות שלא יתקלקל! ושוב, יש דברים שאפשר לתקנם רק אם חוזרים למצבם לפני שקרה הקלקול – ועושים אותם אחרת! ואם כן, זה כבר משהו שלמעלה ממדרגת "הוה תמידי" – זאת כבר יכולת לחזור בזמן, ללכת אחורה על ציר הזמן! וכאמור, איינשטיין מסביר שאפשר לחזור בזמן רק כאשר נעים במהירות גדולה יותר ממהירות האור! וכידוע, איינשטיין פסל אפשרות זאת – והוא מחזיק בדעתו שמהירות האור היא חוק בל יעבור בטבע – ואי אפשר לעבור את מהירות האור!

וכאמור, לפי מדרגת ה"השראה" כמו שהסברנו – כן וכן יכול להיות דבר כזה של תנועה במהירות הגבוהה ממהירות האור ולהפך – זאת המציאות האמיתית של העולם כל הזמן! כלומר, "תופעה לא מקומית" אינה בגדר של "הוה תמידי" – אלא יכולת פשוטה, ספונטנית, ללא כל בעיה – לחזור לעבר ולתקן את הדבר לכתחילה, מעיקרא!

הכלל בתורה הוא: "לית מילתא דלא רמיזא באוריתא" וממילא, גם הדבר הזה של חזרה בזמן נמצא בתורה. פעמים רבות מצאנו בתורה שנדמה שמשהו קרה – ופתאום מתגלה שלא היה ולא נברא! כלומר, שמכח התורה גופא חוזרים למציאות הקודמת ועושים אותה אחרת! וממילא, הדבר לא היה ולא נברא, הדבר לא חל! הדבר לא קרה! קרה משהו אחר! ושוב, זאת תופעה של "השראה" – הליכה אחורה בזמן!

בין התלבשות להשראה

התלבשות – ואם כן, מה ההבדל בין התלבשות להשראה? כאשר יש לי בחינה של "יש מאין" – זה על דרך אור שיצא מן השמש – ואצל אותו אור אין הבדל של זמן בין היותו עדיין בתוך השמש לבין היותו בריחוק של מליוני שנות אור! ושוב, אצל האור בעצמו לא עברה דקה ולא עברה שניה בין שני מצבים אלו – שהרי הוא נמצא בהווה התמידי שלו. זהו המשל לאור האלוקי המתלבש בכל נברא ונברא ובורא אותו בכל רגע מחדש "יש מאין" – הווה תמידי של בריאה "יש מאין"!

ובכל אופן, זאת לא אומרת שהדבר נמצא בתוך השמש (המשל לבורא) – אלא זה רק אומר שהאור יצא מן השמש, התלבש ונמצא בתוך הדבר (בתוך הנברא)! ואם כן, זאת בחינת "התלבשות" – חידושו של האריז"ל.

השראה – ומהו חידושו של הבעש"ט? "השראה" כוונתה שכאילו עוד לא יצאת מן השמש! כמו שבאופן ממילא – תמיד אתה חוזר למצב הטרום טרום מציאות. לא רק שהאור, ההוה התמידי, תמיד נמצא בתוכך, ומוציא אותך "יש מאין" – אלא שאתה כל הזמן "אין" – אתה כל רגע "אין" חדש –   בגלל שאתה כל הזמן בטל ומבוטל בתוך השמש! וממילא, כאשר אתה כל הזמן "אין" – אין שום חטא ואין שום פגם – והכל באופן אוטומטי חוזר לתיקונו, חוזר למצבו הראשוני, עוד לפני שקרה החטא! ושוב, זה נקרא "תופעה לא מקומית" – "השראה"!

נחזור – אמרנו שיש חשיבה "מקומית": הפיזיקה המכנית, לפני השדות ובמיוחד לפני הקוונטום. ויש חשיבה "לא מקומית מוחלטת": הדבר החשוב ביותר בפיזיקה החדישה – ממש ההשראה של הבעש"ט. יש משהו באמצע, בין שתי רמות החשיבה הללו – או שאלו שדות בכלל או שזה התיאוריה של הקוונטום, או שזה התיאוריה של הכאוס (שזה הקשר בין התיאוריה של הקוונטים והעולם המוחשי, הגדול).

נילס בוהר, הוא המדען שדעותיו לגבי הקוונטום הן המקובלות ביותר – אפילו יותר מדעותיו של איינשטיין. כאמור, בשיעור "שאלת המציאות" – הוא בעל הבית של ה‑"Copenhagen interpretation" – ורוב הפיזיקאים חושבים כמותו. בוהר משתמש בביטוי שפרושו – כאילו לא מקומי! כלומר, שהיות הדבר מקומי או לא מקומי, תלוי בהקשר הכללי של המשקיף ושל המושקף. וכאמור, לפי אסכולת קופנהגן אין שום מציאות לפני המדידה – ומה שאני רואה, אינו אלא דבר "מקומי לא מקומי". ואם כן, הוא משתמש בביטוי אמצעי – שעדיין לפני החשיבה ה"לא מקומית המוחלטת".

למציאות האמצעית הזאת של "מקומי לא מקומי" – קוראים גם "עולם הקשת". הקשת אינה אלא מציאות וירטואלית – וככל שתנסה להגיע לאחד מקצות הקשת – תגלה שקצה הקשת כאילו נמצא. זאת הדוגמא למצב שקראנו "מקומי לא מקומי" – שהרי לקשת אין מקום וככל שאני זז גם הקשת זזה. ושוב, נדמה לצופה שהקשת נמצאת באיזה מקום – אבל בעצם אין לה מקום!

הביטוי של בוהר מלמד שהיוצא מהתיאוריה של הקוונטים – הוא שכל העולם זה כמו קשת. וממילא, לא יעזור לך כל נסיון לחפש את קצה הקשת , את קצה העולם – בגלל שאין שם קצה ושום דבר! זאת אחת הדוגמאות העיקריות של בוהר – איך הוא רואה את המציאות. ושוב, יש לנו ביטוי אמצעי – בין "מקומיות" לבין "לא מקומיות" – והוא הממוצע בין "השתלשלות" לבין "השראה" – ונקרא בחסידות "התלבשות".

כאן נסיים את השיעור האחרון לסמינר זה – ונאחל לכולנו שנגיע במהרה לגילוי ההשראה האלוקית כלומר, ה' איתנו והמשיח איתנו וכולם עם כולם. שנזכה להתגלות הגל הזה שהיה עד עכשיו בגלות, הוא הגל של הגאולה שעולה ומתגלה, בן רגע, באופן "לא מקומי", מתוך הגלות. בהרף עין אחד – כל הגולה וכל היקום – הופך להיות גאולה!