בע"ה

ט טבת תשמ"ה – "שובה ישראל" ירושלים

סוד ה' ליראיו – שער מ – ואתם הדבקים (ב)

פרק א חלק ב

התבוננות במעשה מרכבה ובמעשה בראשית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק א בשער "ואתם הדבקים" בספר סוד ה' ליראיו, בו מתבארות שלש המדרגות בעבודת ה' – התבוננות, הסתכלות, דבקות – כאשר עבודת ההתבוננות עצמה מאופיינת בשלש רמות. השיעור עסק בדרגת התבוננות בעולם הבריאה, שהיא התבוננות בבטול העולמות, ולשם כך הוסברו משל השמש ומשל כחות הנפש המובאים בספר התניא. מתוך ההסבר מתבאר ההבדל בין בטול בדרגת "מעשה מרכבה" לבטול בדרגת "מעשה בראשית". לסיום מתבאר סוד מחלוקת בית שמאי ובית הלל ביחס לחנוכה והקשרה לברכת כהנים תוך קישורו לתאריך השיעור, אור לעשרה בטבת.

דבקות-הסתכלות-התבוננות

התבוננות – דרישה-בקשה-יחול

[ניגנו ניגון דבקות לרבי אלימלך]

בפעם הקודמת התחלנו ללמוד את השער הזה החדש "ואתם הדבקים". והסברנו שבחסידות יש שלש מדרגות כלליות של עבודה: התבוננות, הסתכלות ודבקות.

התבוננות מצד בינה שבנפש, הסתכלות מצד חכמה ודבקות מצד הכתר. כך הלשונות תמיד אצל הרבי האמצעי ובמיוחד אצל רבי הלל בביאורו לפרק א בשער היחוד, שם הוא מבאר באריכות גדולה שיש התבוננות-הסתכלות-דבקות. למדנו בכלליות על הדבקות, ההסתכלות וההתבוננות מלמעלה למטה: דבקות כנגד קוצו של י; הסתכלות כנגד י; התבוננות כנגד ה, ואמרנו שצריך להשלים אותן למבנה י-ה-ו-ה.

ברגע שמדברים על התבוננות שהיא כנגד הבינה, שבעולמות היא כנגד עולם הבריאה, באמת יש התבוננות שהיא מתאימה לכל עולם ועולם. לכן עיקר העבודה על פי שיטת חב"ד היא התבוננות, ואפילו אם אחד שייך רק לעולם העשיה – יש גם התבוננות של עולם העשיה. כלומר, ברגע שמגיעים לבינה, הבינה יורדת עד הסוף. כמו עולם הבריאה, ברגע שיש בריאה יש מאין היא שייכת לכל העולמות התחתונים. להפך, הבריאה היא הנקודה העליונה שאפשר להיאחז בה בכל ההתהוות יש מאין. הבריאה בעבודה היא התבוננות. לכן גם בעשיה וגם ביצירה צריכה להיות קודם כל התבוננות. בריאה היא כבר יש מאין[ב], יש בה כבר המחשה מסוימת, אף על פי שנקראת "בורא חשך"[ג]. אמנם לגבי מדות הלב היא לא גלויה לגמרי, אבל יש בה אחיזה, בריאה. צריך לחתור, זה נקרא התבוננות, לא שהדבר ניתן לי בקלות, יש עבודה לחפש, נקרא לדרוש. התבוננות נקראת דרישה, דרישת הלב, כמו שלמדנו באריכות[ד]. יש דרישה בכל עולם ועולם.

יש פעם אחת בספר התניא[ה] שהוא משתמש בשלשה ביטויים: דורשים-מבקשים-מייחלים. בכל ספר התניא יש פעם אחת ביטוי כזה: דרישה-ביקוש-ייחול. מסביר אביו של הרבי שליט"א[ו] שזו התבוננות בשלשה עולמות, בעולם הבריאה היא נקראת דרישה, "בכל לבי דרשתיך"[ז]. בעולם היצירה היא נקראת ביקוש, "בקשו פני"[ח]. בעולם העשיה היא נקראת יחול, "יחל ישראל אל הוי'"[ט]. כולם תנועת הלב, שהלב יוצא מעצמו על מנת לחפש אלקות, וזו התבוננות. אי אפשר לומר שיש מצב בנפש שאין בו התבוננות. אפשר לומר שיש נפש שאין לה הסתכלות, אין לה דבקות בגילוי.

בינה – הנקודה האמצעית

דבקות בהעלם יש לכל נשמה, על כך כתוב הפסוק "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם"[י], אבל בגילוי לא כל אחד זוכה לדבקות, וגם לא כל אחד זוכה להסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[יא]. אבל מה שכן דרוש מכל אחד הוא התבוננות. התבוננות היא חיפוש, "אם תחפשנה"[יב]. הסתכלות שייכת לאצילות, לחכמה בעצם, זה עולם האצילות.

באמת כתוב שאם ההתבוננות מגיעה עד תכליתה והאדם מקשר את דעתו למה שמתבונן בו – תכלית ההתבוננות נקראת שמיעה פנימית, שבאידיש נקראת "דערהער", ואם לאחר ה"דערהער" אדם מתקשר לזה בהעמקת הדעת – הוא יכול לעבור מהתבוננות להסתכלות. מעבר מהתבוננות להסתכלות הוא על ידי הגעה לשיא ההתבוננות ואחר כך להעמיק, תקע דעתו בזה חזק, ואז הנפש מסוגלת לעלות להסתכלות. כך אותו דבר מהסתכלות לדבקות, כך מוסבר בחסידות.

אחרי העליה מהתבוננות להסתכלות ולדבקות הוא צריך לרדת. אמרנו שעיקר העבודה על פי חסידות חב"ד שמתחילים מהנקודה האמצעית. כתוב[יג] שהשורש של בינה הוא מלשון בין, ולגבי הנפש, חמש המדרגות נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, יהבינה בדיוק באמצע. על אף שלפי הספירות, אם מסתכלים על עשר ספירות לא רואים שבינה היא באמצע, אבל אם מסתכלים על הכלל, על הפרצופים, דרגות נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – הבינה היא בדיוק באמצע, היא נקראת הנקודה האמצעית. לכן היא מלשון בין.

לפי האריז"ל צריך תמיד להתבונן ב-25 מדרגות, בגלל שיש נר"ן ח"י, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, ובכל אחד מהם יש נר"ן ח"י. הנשמה היא תמיד הבינה, כמו שכתוב "נשמת שדי תבינם"[יד]. יוצא שהנשמה שבנשמה היא בינה שבבינה, היא מדרגה ה-13, הנקודה האמצעית של ה-25, או מלמעלה או מלמטה, לא משנה. אם יש לי 25 מדרגות אז המדרגה האמצעית היא מדרגה ה-13 כמנין אחד. בנפש מדרגה זו, ה-13 שבאמצע, היא בינה שבבינה, כלומר נשמה שבנשמה לגבי נר"ן ח"י. כל היסוד-השיטה של חב"ד הוא שמשם צריך להתחיל – הנשמה שבנשמה היא ההתבוננות.

עוד פעם, כל אחד שייך להתבוננות. וזה מה שצריכים עכשיו להסביר, מהי התבוננות למי שבאמת שייך לעולם הבריאה, ומהי התבוננות למי ששייך לעולם היצירה, ומהי התבוננות למי ששייך לעולם העשיה, לפי הלשונות האלו שכתובים בתניא – דרישה, בקשה, יחול.

סדר העבודה – התבוננות-הסתכלות-דבקות

מהתבוננות עולים ויורדים, כך הוא סדר העבודה הפנימית לפי חב"ד – עולים מהתבוננות להסתכלות, מהסתכלות לדבקות, אחר כך, לפי הקשר, לפי איכות העליה לשורש כך יורדים בתוקף – מדבקות להסתכלות להתבוננות ואחר כך להתפעלות. במדות יש התפעלות. זו ירידה, ומההתפעלות אהבה למעשה, כמו שכתוב בתניא שהכח שמניע את המעשה הוא הלב, לא השכל. ההתפעלות בלב נחוצה להכנסת חיות. זה נקרא להחיות את המעשים, שיהיו מעשים חיים.

כך סדר העבודה, התבוננות-הסתכלות-דבקות אחר כך יורדים להתפעלות על מנת להחיות את המעשים. עיקר התיקון הוא במעשה, "המעשה הוא העיקר"[טו], אבל צריכה להיות כל העבודה הפנימית, כך הסדר המושלם לפי תורת חב"ד. מעשים חיים פרושם שאתה עושה אותם עם חשק. זה נקרא שאתה המתחיל, ה' רוצה שאתה תהיה המתחיל, כמו שדיברנו פעם[טז] על התחלה, שיהיה לך חשק בזה. יש לך כח מניע קרוב. כתוב[יז] שמח לא מניע מעשה, רק נקרא מחשבה טובה, שאם אתה אנוס הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, אבל מחשבה טובה מצד עצמה עדיין לא מניעה את המעשה ממש. מה שאין כן התפעלות מניעה את המעשה.

זה נקרא שהלב "פליג לכל שייפין", זה הביטוי בזוהר[יח], שחלוקת החיות לכל איברי הגוף היא מהלב. הלב הוא המחלק והמזרים חיות לכל אבר ואבר. הביטוי לזה בזוהר הוא "דפליג לכל שייפין". "פליג" היינו לחלק "לכל שייפין" ("שייפין" הם אברים), לכל איברי המעשה. [ובמקרה של היום איפה שיש השתלת לב, איך זה מתבטא? איך זה נכנס לתמונה הזאת?] צריך לקוות שיש לאדם לב פנימי, לב רוחני, והלב הרוחני יתגבר על הלב הגשמי, צריך לקוות כך.

אבל זה לא דבר פשוט. אפילו לאכול לב של בהמה, שמותר על פי דין, הוא כשר, אבל כתוב שלא מומלץ – כתוב בשלחן ערוך[יט] שנוהגים לא לאכול את הלב, בגלל שזה יכול להכניס מדות רעות, אף על פי שהוא כשר. כל שכן השתלת לב ודאי יכולה להשפיע. אבל בכל זאת, העיקר אינו הלב הגשמי, יש לב שמעבר ללב גשמי זה. [בתאוריה אפשר להשתיל מח, אז מה האדם? בעל המח או בעל הגוף?] מה שיכולים להשתיל הוא רק הגוף, רק הגשמיות, לא הרוחניות. [אפשר להשתיל נשמה?] ודאי, יש עיבור נשמות ויש גלגולי נשמות.

אם כן, בכללות יש התבוננות והסתכלות ודבקות; ולמטה מהתבוננות – התפעלות הלב; ולמטה מהתפעלות הלב – מעשה. אלו חמש המדרגות בכלל, אבל כאן אנחנו רוצים להסביר רק חמש מדרגות התבוננות-הסתכלות-דבקות. כלומר, להגדיר את ההתבוננות ששייכת בתחילת העבודה ל-ה-ו-ה שבשם, לנשמות שמהעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה.

התבוננות בבטול העולמות

התבוננות במדרגת עולם הבריאה – בטול העולמות לאור אין סוף

קודם הסברנו בקיצור מהי דבקות, מהי הסתכלות ומהי התבוננות בכלל. מהי ההתבוננות של הבריאה? מהי ההתבוננות של היצירה? מהי ההתבוננות של העשיה? לכאן הגענו:

בְּהִתְבּוֹנְנוּת יֵשׁ שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל: א. הִתְבּוֹנְנוּת בְּבִטּוּל כָּל הָעוֹלָמוֹת לְאוֹר אֵין סוֹף ב״ה,

עיקר ההתבוננות של חב"ד היא של בריאה, לפי כאן ההסבר. זו התבוננות בבטול, להתבונן איך הכל בטל לה'. כמו שדיברנו על זה בפעם הקודמת, הסתכלות היא מעבר לבטול, היא לאחר שהכל בטל. כוונת האמירה שבטול הוא בחכמה היא שהדבר כבר בטל, לא שצריך לבטל משהו.

יש בטול של מצב שכבר קיים, והוא לא דורש יותר מאמץ לבטל, בגלל שהוא בטל. זה מה שכתוב בתניא[כ] שיש עובד ויש עבד, יש שהוא באמצע העבודה ויש שכבר הגיע למדרגה זו. אז בחכמה הבטול הוא כבר חלק ממנו. מה שאין כן הבינה – במדרגה הכי גבוהה זה המאמץ לבטל או להשיג בטול – להרגיש בהתבוננות את בטול כל העולמות לה'. זו התבוננות במדרגה גבוהה.

וְהִיא עַל פִּי הַהַעֲמָקָה בְּסוֹד הַפָּסוּק ״כִּי בְּיָהּ הוי׳ צוּר עוֹלָמִים״ [התוכן כאן לקוח ישר מתוך התניא[כא], שאומר שעיקר הדרך להשיג בטול, להתבונן בו, הוא להתבונן בפסוק[כב] "כי בי-ה הוי' צור עולמים". ואיך דרשו אותו חז"ל[כג]?], וְדָרְשׁוּ חָזָ״ל ״בְּ־י נִבְרָא הָעוֹלָם הַבָּא, וּבְ־ה נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה״.

ה' ברא את כל המציאות שבדרך כלל מתחלקת לשנים – עולם הבא ועולם הזה, מציאות נסתרת ומציאות נגלית. את המציאות הנסתרת ה' ברא עם י, ואת המציאות הנגלית ה' ברא עם ה תתאה. י היא הנסתר ו-ה כאן היא הגלוי. [למה ה עילאה?] זו ה תתאה המקבלת מ-ה עילאה. בתוך שם יה זו ה עילאה, אבל כשמחלקים זו כבר ה תתאה. כך הוא גם מסביר בקיצור בתניא, באגרת הקודש ה.

על פי פשט ה של עולם הזה היא ה של הבל הפה, שהיא ה תתאה. בשם י"ה, לכאורה ה היא ה עילאה, אבל ההבל כמו שמקבל מ-ה עילאה. [למה ה-י קשורה דוקא לעולם הבא?] בגלל שהיא המיעוט. קודם כל, בסוד ציור ה-י היא האות היחידה שתלויה באוויר. כלומר, אין לה התגלות למטה, רק למעלה, והיא נקודה אחת. כלומר שעולם הבא הוא אפשרות-מצב שאפשר להתקשר לנקודה המעופפת. כמו שדרור אוהב לדבר על כך שכל המציאות היא רק נקודה אחת שמעופפת במציאות. להשיג זאת – זה בחינת עולם הבא. עולם הבא מקושר ל-י הזאת שתלויה באוויר, שלא עומדת על הארץ.

[אפשר היה לקחת כדוגמה מה שנקרא 'דה בלאק הול', איפה שלא רואים שום דבר, אבל יש שם כח ספיגה עצום, וכנראה שזה אנטי 'מַטריה'] כן, כך רוצים להסביר. כתוב שהמעבר בין עולם לעולם הוא תמיד חלל. אפשר להתבונן בזה שאולי מציאות זו ביקום הגשמי, שהיא משהו פיזי בעשיה, יכולה באמת להיות איזה מן מעבר מגשמיות לרוחניות במדרגה הכי נמוכה, כמו בעולם, יכול להיות דבר כזה. לגבי עולם הזה היא יכול להיות איזו מן נקודת י שם.

[ה-ה פה לא שייכת ל-ה תתאה] היא כן שייכת לה-ה תתאה, להפך. [י היא הנקודה] י היא הראשונה, ו-ה כוללת מ-ה עילאה עד ה תתאה. גילוי ה-ה כאן הוא ה תתאה, ההבל, הדיבור. בעולם הזה זה נקרא דיבור, "בדבר הוי' שמים נעשו"[כד]. עולם הבא הוא המחשבה, על פי פשט אלו מחשבה ודיבור. י כאן היא על שם המחשבה, כמו שהרבה פעמים י היא אות המחשבה[כה], לא ה עילאה – י. מחשבה ו-י הן "תרין ריעין דלא מתפרשין"[כו], כתוב בזהר ש-י נקראת הרבה פעמים מחשבה דוקא, זה נקרא "חשֹב מה" כמו שחכמה הוא כח מה[כז]. [אז עולם הבא הוא ה-י?] נכון, [גם החכמה נבראת על ידי י] כן ודאי.

[ה-ה הזאת כוללת מ-ה עילאה עד ה תתאה או שהיא ה תתאה?] היא ה תתאה כמו שהיא מקבלת, כמו ששורה עליה ה עילאה. בשם יה היא בדרך כלל ה עילאה, אבל שמפרקים את האותיות ואומרים ש"ב-י נברא העולם הבא וב-ה נברא עולם הזה", הכוונה היא כבר ל-ה תתאה. קרה פה משהו ברגע שהפרדנו, לא מתייחסים לזה כשם ממש, י"ה, רק שמתייחסים לכל אות בפני עצמה. אם זה י ו-ה עילאה, אז כתוב שיחוד אבא ואמא הוא לצורך קיום העולם תמיד. לא ה-וה, רק יה, זה הנקרא היחוד התמידי לצורך קיום העולמות. בכל זאת מה שבורא את העולם, הכח שפועל בבריאת עולם הזה, הוא דיבור. הדבר הכי פשוט הוא ש-ה היא אות הדיבור, כך מובא בתניא, ו-י היא אות המחשבה נעלמת, נקרא נקודת המחשבה, ולכן מה שנברא על ידי י הוא רק "עלמין סתימין דלא אתגלין"[כח], מציאות סתומה שלא מתגלה, כמו מחשבת ה'.

ב-י ה' בורא דבר בתוך המחשבה שלו. עולם הבא הוא המחשבה של ה', מה שה' חושב. עולם הזה הוא מה שה' מדבר. ואפילו מה שה' חושב, שהוא עולם הבא, גם הוא לא כל מה שהוא חושב, היא רק אות אחת כביכול של המחשבה שלו. גם כן, אותו דבר לגבי עולם הזה, הוא לא כל מה שיכול לדבר, שזה עד אין סוף, אלא רק אות אחת מצומצמת בתכלית הצמצום, ה, זהו עיקר הנקודה.

זה לא שייך להאריך כעת מהי ה-י ומהי ה-ה, לא זה מה שהוא רוצה לומר כאן בכלל. להפך, אם מתבוננים מהי י ומהי ה-ה זה לא שייך למדרגה הזאת, זה שייך לישות, לא שייך לבטול. כל השאלות ששאלו עכשיו היו בגלל שלא מחזיקים במדרגה הזאת, וזה בכלל לא מה שהוא רצה לומר.

הוא רצה לומר ש-י ו-ה שתיהן שום דבר, זה בטל. לא רצה להתבונן ב-י וב-ה. ברגע שתפסתם את ה-י וה-ה ועשיתם מהן מציאות, זה בדיוק הפך ממדרגה הזאת, וזה סימן שהמנטליות של כולם היא לא בעולם הבריאה, אלא נשמות של עולם יותר תחתון.

דרגות הביטול ב"מבשרי אחזה אלוה": מאותיות הדיבור ועד לעצם השכל

מה הוא רוצה לומר כאן? ש"ב-י נברא עולם הבא וב-ה נברא עולם הזה". הכל מהתניא:

וְהִנֵּה ״מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ״, וּכְמוֹ בָּאָדָם, הֲרֵי שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּטֵלוֹת לְגַמְרֵי [עוד פעם, כל זה הוא קיצור מה שכתוב בספר התניא, שכמו אצל אדם צריך להתבונן, זה נקרא "מבשרי אחזה אלוה", בשתי אותיות, לא משנה אם הן אות של מחשבה או של דיבור, שתיהן בטלות לגמרי] לְגַבֵּי כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ,

באמת הוא מתייחס לזה כאילו ששתיהן, מה שאמרתי עכשיו מחשבה ודיבור זה נכון, אבל שמדברים סתם אותיות ועל כח רוחני שיותר רוחני מהן, הוא מדבר בתניא על בטול האותיות לגבי הכח הרוחני שמסוגל להוות אין סוף אותיות כאלה, שזה כח הדיבור. הוא אומר שכמו שצריך להתבונן מעצמי, "מבשרי אחזה אלוה", ששתי אותיות בטלות בתכלית לגבי הכח הרוחני, שהוא כח הדיבור שלו:

שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר אוֹתִיּוֹת בְּלִי שִׁעוּר, וְכֵן כְּלָלוּת כֹּחַ הַדִבּוּר בָּטֵל לְגַבֵּי כֹּחַ הַמַּחֲשָׁבָה [אם נאמר ש-י היא אות של מחשבה אז נתחיל גם מכאן שהיא בטל לכח המחשבה, לא משנה], וְכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה לְהִתְפַּעֲלוּת מִדּוֹת הָרֶגֶשׁ שֶׁבַּלֵּב,

המחשבה על פי פשט היא לבוש. כאן הוא לא מדבר על מחשבה במובן של חכמה וגם לא במובן של בינה, רק במובן של לבוש הנפש. יש לבוש מחשבה ולבוש דיבור. לבוש המחשבה מקבל מהמדות שבלב, לפי הרגש, לפי האהבה שלך, כך כתוב בתניא[כט]. כשאדם אוהב עולים מהאהבה שבלב הרהורי אהבה בראש. מה שמהרהר בראש בא לו מהלב, כמו אדים שעולים מהלב לראש. לכן כשמניחים תפלין של יד אומרים שהן כנגד הלב לשעבד את ההרהורים, את המחשבות. עוד פעם, בגלל שהמחשבה באה מהלב, זאת אומרת המחשבה הטבעית של האדם, מה שאדם חושב סתם כל היום, כל ההרהורים שלו, הכל ממה שעולה לו מהלב. כמו שכח המחשבה בטל ללב, להתפעלות מדות הרגש שו:

וְהִתְפַּעֲלוּת הַמִּדּוֹת לְעֶצֶם הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת [כל מדרגה בטלה לגמרי, המדות עצמן בטלות לגמרי לגבי השכל עצמו],

אם כן, ישנן ארבע מדרגות של בטול: בטול האותיות לכח הדיבור, זה רק שתי אותיות, כח הדיבור הוא אין סוף. הבטול הראשון הוא בטול כמותי. כמו שנאמר בחשבון, במתמטיקה, בטול הגבול המתמטיקאי לבלי גבול המתמטיקאי. זהו בטול שאפילו מיליון בטל לאין סוף, זה לא אין סוף איכותי, זה אין סוף כמותי, אין סוף של מספרים, שאינו סוף של קבלה.

יש בזה גם כמות וגם איכות. קודם הוא אומר זה רק שתי אותיות בסך הכל, אז הן ודאי בטלות לכח הדיבור, ויש בזה גם כן שתי דרגות. קודם כל, כיוון שכח הדיבור יכול לדבר בלי סוף אותיות, אז זהו בטול כמותי, בטול של 2 לאין סוף. אחר כך יש גם בטול מהותי איכותי פנימי, שהרי כח הדיבור הוא גם משהו.

לגבי כח הדיבור שתי האותיות הן דומם, ערך אחר לגמרי. אלו אבנים דוממות לגבי דבר חי. אז גם באיכות האותיות בטלות. אחר כך כל שאר הדברים שהוא מסביר כאן כולם בעיקר באיכות, שכח הדיבור בטל לכח המחשבה, והמחשבה למדות שבלב, הרגש שבלב, והרגש שבלב לשכל. וכל זה נקרא "מבשרי אחזה אלוה"[ל]. כל ההתבוננות הזאת היא רק מתוכי, להתבונן איך שתי האותיות של הקב"ה, שהן החיות הפנימית של כל העולמות, בטלות לגמרי לגבי ה'. אם אפילו מה שבורא את העולם בטל לגמרי לגבי ה', אז כל שכן וקל וחומר שהעולמות בטלים לגמרי.

עוד פעם, אמרנו שאם יש מחשבה מכוונת, מחשבה שמתבונן, אז ודאי היא מהשכל. אבל אם יש הרהור, כמו שאמרנו קודם, שאדם סתם הולך ברחוב ובאה לו מחשבה, היא בדרך כלל באה מהלב. אם אתה חושב מהשכל ודאי שאפשר גם לדבר. אפשר לדבר מהשכל, אפשר לדבר מהלב. אף על פי שדיבור זה יותר חיצוני ממחשבה, אבל בדרך כלל הדיבור, גוף הדיבור הוא מהבל להב הלב, זה עולה מהלב. אבל יש תוכן דיבור שזה ישר מהשכל. אותו דבר מחשבה.

משל השמש ומשל הכוחות הנפשיים: הבנת עומק הביטול בעבודת ההתבוננות

עוד פעם, מה הוא כותב כאן? רק שנתפוס את הענין. זו ההתבוננות היסודית של ספר התניא, להתבונן בבטול. בספר התניא לכל התבוננות צריך משל. למה צריך משל? בגלל שהוא בעולם הבריאה ולמטה. אם הוא היה בעולם האצילות, הוא לא היה צריך לא משל ולא התבוננות, זה נקרא הסתכלות, שהוא מסתכל בדבר, במציאות. לא צריך להתבונן. ברגע שהוא צריך להתבונן, הוא חייב משל, זה הולך יחד. אם הוא שייך להתבוננות ולא להסתכלות, התבוננות מחייבת אמצעי, הוא חייב משהו להיתפס בו.

בחסידות יש שני משלים לבטול: משל אחד גשמי לגמרי, שנקרא בטול אור השמש בתוך כדור השמש; והתבוננות בנפש, מה שכתוב כאן, שניהם כתובים בספר התניא. מקובל בחב"ד שמשל השמש הוא מהבעל שם טוב. זה שיש ענין שצריך להתבונן, איך האור בטל בתוך השמש, ומזה להשיג את הנמשל של בטול העולמות לקב"ה. אומרים שזה ממש מהבעל שם טוב עצמו, דרך התבוננות זו.

הדבר הזה שכתוב בספר התניא הוא בתוך הנפש. זה גם כלל גדול בחסידות חב"ד, שכל התבוננות צריכה להיות עם משל בגשמיות, מה שנקרא בעולמות, ואחר כך משל בנפש, בפסיכולוגיה, שזה נקרא משל בנשמות. הנמשל הוא אלוקות. לפי הבעל שם טוב יש שלש מדרגות: עולמות-נשמות-אלקות[לא]. כשמתבוננים, רוצים להשיג אלקות, נמשל, אז בדרך כלל ברוב המאמרים אצל רבי הלל רואים את זה תמיד, כל דבר שהוא מסביר הוא קודם מסביר את המשל כמו שהוא בגשמיות, מתוך הטבע, חכמת הטבע, שכמו שאמרנו שהיום, ברוך ה', כמו ששמענו קודם כמה דברים, יש עושר עצום של משלים בחכמת הטבע שלא היה בידי הראשונים. לכן אנחנו היינו צריכים היום להיות מוכשרים להתבונן ממש לעילא ולעילא לגבי הדורות הראשונים. רק מה, פשוט היה להם חוש יותר, דבר פשוט היה אצלם מיליון פעם יותר משמעותי מהדברים הכי חדישים שיש היום אצלנו.

אבל בכל זאת, יש לנו ממש היום חומר גלם עצום של התבוננות, רק שצריך מישהו להסביר זאת, לתפוס את זה. זה נקרא משל מתוך הטבע, אחר כך יש משל מתוך הנפש כמו כאן, ויש נמשל. עוד פעם, המושג התבוננות של בטול, המשל הגשמי הוא של בטול האור במאור וכל מה שכרוך בזה, שזה נושא עצום שאפשר לכתוב עליו ספרים, משל הבטול של האור בתוך השמש. ואחר כך יש המשל הנפשי, הפסיכולוגי, או איך שנקרא לזה, שהוא משל הבטול שיש בתוך הנפש מכח לכח. לא כח פרטי, לא כמו ספירות.

בספירות אין בטול מגבורה לחסד, אבל דוקא מהמדרגות הכלליות כמו הדיבור, אותיות מסוימות לדיבור, דיבור למחשבה, מחשבה לרגש, רגש לשכל. זה לא פשוט, הבנת המשל באמת דורשת התבוננות, אבל צריך להבין קודם שיש בטול מדרגה לדרגה, שכל אחד הוא אפס לגבי הדרגה היותר פנימית, וזה משל על אחת כמה וכמה עד אין סוף איך הכל בטל, אפילו האותיות בהן הקב"ה בורא את העולם – אפילו הן בטלות, כל שכן וקל וחומר שכל מציאות עולם הזה שום דבר. זה נקרא התבוננות של בטול. מי שמסוגל באמת להרגיש את זה, לשמוע את זה, מה שנקרא "דערהער", הוא שייך לעולם הבריאה בדרך כלל.

[אור השמש שבשמש מאיר כמו מחוץ לה?] כתוב שעל אחת כמה וכמה, יותר מאיר, כך כתוב בפירוש בספר התניא. בתוך השמש הוא יותר אור עד אין סוף, ואף על פי כן הוא בטל לגמרי. יותר מאיר ובטל, אין לו שום מציאות. הוא מדבר על האור כמו שהוא בתוך השמש, שם הוא מיליון פעמים יותר מאיר מאשר מה שיוצא מהשמש. ואף על פי שהוא הרבה יותר חזק בתוך השמש – זהו לגמרי במצב של בטול, לגבי גוף השמש הוא בטל. איך להסביר זאת במלים של פיזיקה, מה נקרא בטל – זה לא עכשיו. [אין כאן ענין של עוצמת האור, ודאי שעוצמת האור שם יותר חזקה. רק ששם האור והשמש הם פשוט אותו דבר] נכון, אותו דבר ורק הארה לגבי עצם, ולכן ההארה הזאת בטלה לגבי עצם.

[אולי אפשר להביא דוגמה ששייכת לעולם האווירונאוטיקה, של המטוס דחף. אם יש לנו פה עיגול ונוצר כח בתוך העיגול הזה, נגיד שיש פה גזים ואנחנו מחממים את הגזים, הם מייצרים לחץ, אז כמובן שהלחץ בכיוון זה מנוגד ללחץ זה והם מתבטלים. יש לחץ עצום בחלק המרכזי שמנסה להתפשט והיות ויש פה כדור שיכול להיות ממתכת או ממשהו אחר, לא מרשה לו להתבטא. אבל באותו רגע שפה נעשה פתח, אין כבר בטול לכח שיש פה, הוא יוצא ואז חוזר לחופשי ואז הכדור הזה עף. אבל כל הכח המרכזי הוא פה. פה מה שאנחנו רואים הוא רק תוצאה, מזה נוצר המטוס דחף, רק שנתנו לו צורה אווירודינמית – יש שמה כחות ואין כח בעצם כאילו – כן, הכח הוא ישנו וקוראים לזה כח פוטנציאלי – פוטנציאלי הוא כבר לא פוטנציאלי, הוא כבר כח ממש – באותו רגע שאני משחרר אותו, אז הוא נהפך לממשי] שם הבטול זה שהוא לא פעיל, הוא כמו בבית הסוהר. הוא לא יכול לפעול. וכאן זה לא בגלל.. כאן זו לא הנקודה שהוא מכווץ או שהוא לא מסוגל לפעול. כאן זהו מצב של בטול משום שיש משהו חזק מאד והבטול הוא שאינו מתגלה לנו. כאן הוא רוצה לומר משהו אחר, שיש בטול של דבר קטן בתוך דבר גדול. כאן יש לך משהו, אבל אין משהו אין סוף יותר ממנו שמתבטל בתוך אין סוף יותר גדול. [הבנתי, רק רציתי להביא את זה בכדי להקל על המושג ולתפוס אותו] כן, אבל זה בטול שלא יכול להתגלות, הוא לא יכול לפעול. כיוון שהוא באיזון כאן, כמו שכל צד הוא ה'אינברס' של כיוון אחד, הוא באיזה איזון, לא פועל.

[התיאוריה המקובלת היום לגבי השמש היא התיאוריה של ההתכווצות של הגזים. אז כמובן שנקודת ההתכווצות הגדולה ביותר היא במרכז, והחיכוך הזה גורם לחום גבוה עד כדי כך שנוצר תהליך הפיכת הרדיום להליום. אז הפרוצדורה בטח מתחילה מהמרכז בשמש והחוצה] כן, אבל בשמש לא מדובר רק על איזה כדור מתכת סתמי, האור בטל בתוך העצם שלו. כאן הכדור הוא לא חלק מהגז, הוא גוף אחר, משהו אחר. אי אפשר לומר שהוא בטל בתוך כדור המתכת. פשוט הכדור לא נותנת לו לצאת ולהתפשט. [אותו דבר, במדה קצת אלסטית, קורה גם כן בשמש, כיוון שכח ההתכווצות של הגזים, זאת אומרת פה פועל החוק של attraction of mass, כח משיכת המאסות, ומצד שני יש כח ההתפשטות של הגזים, אז נוצר מן איזון שנותן מדה מסוימת, אמנם אלסטית, למראה החיצוני של השמש. באותו רגע שהתהליך הזה נגמר והגזים האלה נשרפו כליל, מה קורה? אין כבר כח התפשטות של גזים, ואז גובר שוב כח המשיכה, והכדור יעשה יותר קטן ויקבל חום הרבה יותר גבוה, ונוצר לנו אם כן סופרנובה] כן.

[אמנם בזמנו לא הבינו את זה, אבל היום אנחנו יכולים כן להבין.] כן, זה מה שהתכוונתי, שהיום אפשר להבין את המשל הזה הרבה יותר טוב, בגלל שהיום האור הוא ממש תוצרת העצם. זה המיוחד, זה לא כמו משהו גוף זר. היום יודעים שהאור הוא ממש העצם שמשחרר את עצמו בצורת אור על ידי לחץ וכו', שיש תהליך. [כשמסבירים זאת כך, כמו הנוסחה של איינשטיין שאנרגיה ומסה זה אותו..] זה לא רק אנרגיה, זו אנרגיה שעדיין אפסית, האור שיוצא מהשמש הוא ממש אפסי, מבחינת אנרגיה ממש אפס מה שיוצא.

אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו: משל השמש והשתלשלות הבטול בעבודת הנפש

יש עוד דבר במדע לגבי השמש: אחרי התכווצות הגזים וכו' ותהליך הפיכת החומר וכו' שיוצר אור, יש גם כן בתוך השמש תופעה של גבול מסוים שמאותו גבול פנימה האור בעצמו נמשך, זאת אומרת הגרוויטציה כל כך חזקה שהאור לאחר שנוצר לא יכול לצאת, הוא נמשך לתוך עצמו. מגבול זה והלאה יש אור שכן יוצא. [כמו חור שחור בתוך השמש?] כן, יש בתוך השמש עד גבול מסוים שהאור שנוצר בתוכו לא יכול לצאת והוא 'נופל' על עצמו, ויש גבול שממנו והלאה האור יוצא החוצה. [הרשימו של האור נמשך?] לא, קודם יש את ההתכווצות הכללית והתהליך של יצירת האור, וכיוון שכח המשיכה כל כך עצום, יש גבול מסוים שהאור לא יכול לצאת ממנו. [קשור למגן של השמש?] אולי.

איך שלא יהיה, זה המשל הכי טוב למה שכתוב בחסידות שיש "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו"[לב], שהפנימיות מאירה רק לעצמה, ויש גבול מסוים שממנו והלאה האור מאיר החוצה. יש שני מיני אור, "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", ושניהם בטלים. כל האור בטל, גם זה וגם זה, אבל בכל זאת היום במדע יש ממש שתי מדרגות של אור, יש אור שרק מאיר פנימה ויש אור שמאיר החוצה, וכל האור כולו, גם זה וגם זה, שניהם בטלים לגבי עצם השמש. זה המשל של השמש. [אפשר לקרוא לזה הסתר פנים] "הנסתרת להוי' אלהינו"[לג], הפנימיות היא מה שנסתר.

המשל העיקרי של יש מאין הוא רקבון הגרעין. רקבון הגרעין לפני שהוא מתחיל לצמוח, שמגיע לאין ואחר כך מתחיל לצמוח, הוא משל אחר. דוגמה של רקבון הגרעין בנפש, יש המון דוגמאות בחסידות, הוא כדי להתבונן בבריאה יש מאין, לא בבטול העולמות לה'. זה בדיוק להפך, זה בטול שהוא שלב של התהוות, שכדי שדבר יתהוה, צריך משהו, איזה גרעין שלו קודם להירקב. וכשהגרעין מגיע לאין, אחר כך הוא צומח במציאות, הוא צומח ומתפשט בתוך המציאות.

אז בטול זה הוא של התהוות, לא של התבטלות. לא הרגשה שהכל לאחר שכבר נעשה הוא שום דבר, הוא בטל במציאות. זה משל בשביל כיוון בדיוק הפוך. רקבון הגרעין הוא משל שמתאים לשלב הבא, כמו שנראה, של עולם היצירה, איך דבר נוצר. כמו יצירת האפרוח בתוך הביצה, שגם זה תהליך של רקבון, כתוב[לד]. משהו נרקב, ורק אחרי כן מתחיל האפרוח, ביצה. כך כל התהוות. זהו בטול של התהוות, לא של התבטלות. בטול של התבטלות הוא בטול האור בתוך השמש, ובנפש זהו בטול הדרגות שבנפש אחת לגבי השני – אותיות לגבי דיבור, דיבור לגבי מחשבה, מחשבה לגבי רגש, רגש לגבי שכל, יש בזה כמה שלבים. על פי פשט אלו לבושים, ואחר כך הרגש כולל את כל שבע המדות, והשכל כולל את ה-ג ראשונות. דיבור הוא לבוש, נקרא לבוש חיצוני, מחשבה היא לבוש פנימי. אחר כך רגש הוא, ז תחתונות בספירות, ושכל הוא ג"ר. אבל לא מתבוננים בבטול של אחד בשני בתוך המדרגה, רק של כל המדרגה. שוב, במשל הגרעין, איך הוא קורה, יש המון שלבים, פעם למדנו מאמר.

מעשה מרכבה ומעשה בראשית: ההבדל בין התבוננות בביטול להתבוננות בהתהוות

אם כן, יש התבוננות של בטול, וכמו שהיא מבוארת בספר התניא בגשמיות היא של אור בתוך השמש וברוחניות-בנפש היא בטול מדרגות הנפש אחת לשניה. מתוך זה צריך להרגיש איך כל העולמות בטלים לקב"ה.

כֵּן, וְיוֹתֵר מִכֵּן עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית, בְּטֵלוֹת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ (וּמִמֵּילָא כָּל הָעוֹלָמוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ עַל יָדָן) לְאוֹר אֵין סוֹף ב״ה. הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ הִיא בְּסוֹד ״מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה״,

ההתבוננות הזאת נקראת "מעשה מרכבה". בגלל שמהי מרכבה? בטול המרכבה לרוכב. מי שיש לו הרגשת בטול זה נקרא מרכבה, כך מוסבר בכל החסידות[לה]. התהוות ששייכת ליצירה היא מעשה בראשית.

עוד פעם, יש שני סודות עיקריים: איך דבר מתהווה יש מאין ואיך אפילו לאחר שהתהווה הוא עדיין בטל לגמרי. תהליך ההתהוות, שגם הוא סוד גדול איך דבר מתהווה, כמו הרקבון שרק אחרי אין הוא נעשה יש – זה נקרא מעשה בראשית. מעשה בראשית שייך לספר יצירה. אף על פי שכתוב "בראשית ברא אלהים"[לו], שזו בריאה, אבל עיקר ההתבוננות של מעשה בראשית היא בששת ימים, וששת ימי הבריאה הם של יצירת העולמות.

עוד פעם, עיקר ההתהוות הוא לא עצם הבריאה. עצם הבריאה הוא חושך, בחינת מרכבה, כלומר שהכל הוא אין. כתוב "יוצר אור" – זה התגלות המציאות, וכל מה שמציאות מתגלה שייך לעולם היצירה. לכן הבריאה היא בששת ימים כנגד מדות הלב, שזה יצירה.

זה מה שנלמד בהמשך, שההתבוננות בהתהוות, שיש בה גדולת ה'' היא "מעשה בראשית", זו ההתבוננות של עולם היצירה, להתבונן במה שנקרא גדולת ה' ב"מעשה בראשית", "מה רבו מעשיך הוי'"[לז], "מה גדלו מעשיך הוי'"[לח]. כל התבוננות של "מה רבו מעשיך", "מה גדלו מעשיך" היא "מעשה בראשית", והיא שייכת לעולם היצירה. מה זה "מה גדלו" ו"מה גדלו"? כתוב ש"רבו" היינו בכמות ו"גדלו" היינו באיכות. יש שני פסוקים, אחד אומר "מה רבו מעשיך" ושני אומר "מה גדלו מעשיך" מהי גדולה? גדולה היא חסד[לט]. "מאד עמקו מחשבותיך"[מ], זה ההמשך, באמת "מאד עמקו מחשבותיך" אומרים בשבת את הפסוק הזה.

לגבי העולם, לגבי "מעשה בראשית", שבת היא קודם "מה גדלו", שזו האיכות של "מעשה בראשית". כל השבוע אומרים "מה רבו מעשיך", שזה כביכול ההתפעלות מהכמות. בשבת יש קודם התפעלות מהאיכות, ואחר כך יש מדרגה עוד יותר, של "מאד עמקו מחשבותיך", שזו מדרגת מרכבה, אחרי "מה גדלו מעשיך הוי'", בגלל ש"מעשיך" היינו הדיבור, "מחשבותיך" זה "לא מחשבותי מחשבותיכם"[מא], זה נקרא בטול. מה הכוונה "לא מחשבותי מחשבותיכם"? אתה חושב שזה נמצא, ואני חושב אחרת, איך שהדבר במחשבת ה', בדעת עליון. אבל "גדלו מעשיך" הוא עדיין גדולת ה' והגדולה האיכותית שיש ב"מעשה בראשית". זה מצד החסד, "מעשיך" באמת הם מעשים, אבל גדולה היא חסד, מדות, יצירה. לכן מה שרציתי לומר הוא שכל חכמת ההתהוות נקראת ספר יצירה.

אברהם אבינו, שהוא ה"אדם הגדול בענקים"[מב], הוא מדת החסד[מג], זאת אומרת הוא שייך לחסד, חסד הוא גדולה, שהיא בריאה. הוא כתב ספר שנקרא ספר יצירה[מד], ובספר יצירה ישנם כל סודות הבריאה. באמת ספר יצירה הוא "מעשה בראשית". רק מה, שבפרק הראשון של ספר יצירה יש גם עשר ספירות, ועוד הרבה דברים, כמו רצוא ושוב. פרק הראשון של ספר יצירה הוא עדיין לא "מעשה בראשית" על פי האותיות, לכן אפשר לומר שהוא עדיין קצת קשור עם "מעשה מרכבה".

אבל בסך הכל ספר יצירה כולו "בל"ב נתיבות פליאות חכמה ברא את עולמו בשלשה ספרים"[מה], כולו סיפור של "מעשה בראשית". הכל ביחד נקרא ספר יצירה, אף על פי שהוא מתחיל עם "ברא". גם ספר יצירה מתחיל "ברא", ואף על פי שמתחיל מחכמה – "ל"ב נתיבות פליאות חכמה" – ואפילו החכמה המופלאה של "ל"ב נתיבות פליאות חכמה", אם זו רק חכמה של התהוות, איך הדברים התהוו יש מאין – הכל יצירה. הכל התבוננות של איך דברים מתהווים, לא איך הם בטלים. איך דברים מתהווים היינו מעשה בראשית, ואיך דברים בטלים – זה נקרא מרכבה, "האבות הן הן המרכבה"[מו]. לכן "מעשה מרכבה" שייך בעצם לעולם הבריאה, וכל "מעשה בראשית" שהם סודות ההתהוות שייכים בעצם לעולם היצירה.

הבדלי המדרגות במשלים: מורכבות הביטול במעשה מרכבה לעומת מעשה בראשית

[המשל של בטול אור השמש לשמש הוא מוחלט, אבל מרכבה שבטלה מצד עצמה היא אינה הרוכב] לא, "מעשה מרכבה" פרושו להרגיש את בטול המרכבה לרוכב. "האבות הן הן המרכבה", זאת אומרת הם במצב כזה, הם למעלה מהתבוננות, הם באצילות כמו שכתוב בתניא, "הן הן המרכבה". כשאתה מתבונן אתה לא המרכבה ואתה לא רוכב, אתה מתבונן ברוכב ובמרכבה, ובבטול המרכבה לרוכב.

אם אתה עצמך המרכבה, כמו אבות העולם, זה כבר בטול לאחר הבטול. כמו שאמרנו, אם כבר עברת את הבטול, שאתה במצב של בטול, זה נקרא הסתכלות בעולם האצילות, לא התבוננות כלל. אם אתה עצמך מרכבה אתה בעולם האצילות, זה נקרא האבות. אבל אם אתה מתבונן במרכבה זה בריאה, ולכן מכאן אנחנו יכולים להבין למה "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" בחכמה ובינה. חכמה פרושה שאתה עצמך המרכבה, ובבינה אתה מתחבר עם זה, כמו שכתוב "הבן בחכמה וחכם בבינה"[מז], שאתה מתבונן, אתה רוצה להשיג עד כמה שאתה מסוגל את הבטול המרכבה לרוכב. שניהם "הנסתרת להוי' אלהינו". אחר כך "מעשה בראשית", שהוא להתבונן בסודות ההתהוות, הוא יצירה.

[זאת אומרת שבטול אור השמש לשמש הוא כמו "מעשה בראשית"] לא, זה הפלא, בתוך העולם יש משלים. [לא, אני מדבר על משל, כמשל לבריאה, זאת אומרת הוא בטול של כל המציאות] לא, עוד פעם, מה שאמרנו קודם, איך יש תהליך אטומי בתוך השמש, איך שהאור נוצר, זה לא משל לבטול. זה משל להתהוות. [שוב, אבל יש מרכבה ורוכב, אז המרכבה בטלה לחלוטין לרוכב, אבל היא לא הרוכב] כתוב באמת, גם בספר התניא, שיש מרכבה שעדיין אינה הרוכב, ויש אברים בגוף שכבר עוד יותר מרכבה. יש במרכבה כמה מדרגות. יש מרכבה שרק כמו רכב לגבי הנהג, שבטלה – הכוונה שאין לו שום רצון עצמי, הוא בטל כלומר שהוא מתנהג רק על פי רצון העליון. ויש מרכבה שהיא כמו גוף, אברי הגוף לגבי הרצון, לגבי העצבים בתוך הגוף, גם זה מרכבה, בדרגה יותר גבוהה, והיא אכן חלק מהעצם.

[האיברים יכולים להיות מרכבה לרצון אבל הם לא הרצון] זה נקרא שהמשל לא תואם לגמרי את הנמשל. [איפה נכנסת פה קפיצת הדרך? יש הרי גם מרכבה איפה שאני יכול לשלוט עליה] מי שיש לו רוח הקודש, מי שיש לו שם קדוש, הבעל שם טוב דיבר על זה[מח], שבאמת אותו שם שמחבר שמים וארץ, "את השמים ואת הארץ"[מט] א-ה-ו-ה, ממנו יוצא שם של קפיצת הדרך. מי שאצלו השמים והארץ יחד הוא יכול גם לעשות קפיצת הדרך, מה שנקרא השם הטוב, זה שייך לבעל שם טוב.

המשל הוא תמיד משל. יש תמיד חיסרון במשל. זה החיסרון של המשל. [זה מה שאני רוצה להבין] גם כן, דבר ידוע, יש משל שהוא 100 אחוז טוב למשהו אחד, אבל הוא לא יכול להיות 100 אחוז טוב לכל הדברים. המשל הגשמי תמיד מגושם. חלק מהגשמת המשל הוא שיש בו שני דברים, כמו שאתה אומר עכשיו.

[מה ששאלתי בהתחלה, האם המשל של אור השמש והשמש רוצה לתת לנו נמשל של מעשה מרכבה או משהו אחר?] כן, משל של בטול. אבל באלקות אלו באמת לא שני דברים, הם דבר אחד. באמת המשל לא יכול אף פעם לומר לך את זה בתכלית. רק אמרנו שבאמת באור השמש לפי הפיזיקה וכו' הם ממש כביכול דבר אחד. אבל כאן גם כן, הרי כל דבר גשמי אפשר לחלק אותו באמצע. אפשר לקחת מהשמש חצי שמש, רבע שמש וכך הלאה. זה רק משל גשמי. לא יכול להיות משל מדויק לגמרי. זה כלל גדול.

מה שרבי הלל אומר, דבר מאד חשוב, זה מה שהוא כותב באריכות בשער היחוד, מי שיש לו רק משל אחד לנמשל אחד – זה נקרא התבוננות כללית. עוד פעם, אם יש לך משל לבטול רק מהשמש זו התבוננות כללית ואתה לא יכול להעמיק בה הרבה. אם יש לך כמה משלים לאותו דבר, אתה יכול להפשיט את הנמשל כמו שצריך. אם יש לך רק משל אחד אתה אף פעם לא תוכל לגמרי להפשיט את הנמשל, בגלל שבכל זאת הוא רק משל, לא נמשל. הרי אם יש לך כמה משלים צריך להתבונן במשל הזה מה הוא אומר, מה הוא לא אומר, לְמה הוא טוב, לְמה הוא לא טוב, והמשל השני משלים אותו, והמשל השלישי גם משלים אותו. כל אחד בפני עצמו הוא לא טוב. זה כבר מבנה.

התבוננות פרטית

זו גם כל השיטה הזאת, מה שהחסידות המציאה, כמו כל שאר הדברים, היום מופיע בפילוסופיות הכי מודרניות, שיטות החשיבה האלה, מה שנקרא מבנים טופולוגיים, המשלים של החסידות. התבוננות היא לעשות מבנה טופולוגי בתוך המחשבה. המבנה הזה נקרא היום Structuralism (תורת המִבְנִיוּת). זה הדבר הכי-הכי במודה, מי שמכיר את הפילוסופיה המודרנית ממש. הדוגמה הכי טובה לזה היא כמו שרבי הלל מסביר לגבי התבוננות. כמובן, להבדיל בין קודש לחול, אבל מבחינת מבנה זה אותו דבר.

כתוב בחסידות חב"ד שהמבנה האמתי הוא רק התבוננות פרטית שמשתמשת בכמה משלים, ואז אתה יכול להגיע למטא-משל, באמת לעלות מהמשל לנמשל. אם יש רק משל אחד אתה תמיד כבול. אם אתה רק עם השמש והאור של השמש אתה נשאר שם בתוך השמש. אבל בכל זאת צריך כל משל בפני עצמו, צריך אותו גם כן. אבל לא לחשוב שהקב"ה הוא השמש חס ושלום. זה משל, הוא נתן לך משל שהוא שמש ואור השמש ועוד הרבה משלים. צריך ללמוד ולהתבונן עמוק מה מלמד אותי כל משל, ומה הוא לא מסוגל ללמד אותי.

[מה הכוונה בדרוש "'בראשית' – ברא שית"?] כתוב "ששת ימים עשה הוי'"[נ]. כתוב בזוהר[נא] לא בששת ימים אלא "ששת ימים", ש"ששת ימים" עצמם פעלו בבריאת העולם. באמת יש שני פירושים. יש מאמר שאומרים בבר מצוה לפי חב"ד[נב], ובאותו מאמר הוא מסביר את מה שעכשיו שאלת. שיש "ברא שית", שה' ברא את השית, את שש המדות, ויש "ברא שית", שהוא ברא על ידי שש המדות, שהן בראו. יש באמת שני פירושים.

[אם כך, גם שש המדות שייכות למעשה בראשית] נכון, ודאי שזה שייך ל"מעשה בראשית". יש כלל, אם אין עולמות אין צורך למדות. כתוב ב"פתח אליהו" "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא"[נג]. לא כתוב 'אנת הוא חסיד ולא בחסד ידיעא'. הרי זו גם כן ספירה. לגבי האחדות הרמב"ם אומר "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה". כך הרמב"ם כותב. הוא לא כותב את זה לגבי מדות.

באמת בספר התניא, אדמו"ר הזקן מדגיש שבאצילות אותו דבר על מדות[נד]. הרמב"ם רק כותב שהוא וחכמתו אחד. אז יש באריכות, זה גם למדנו בהקדמת סוד ה'[נה]. כתוב שבמיוחד השער הראשון, שאדמו"ר הזקן בתניא מדגיש לנו שלא לחשוב שרק לגבי חכמה ובינה. אם מדברים כבר על ספירות בעולם האצילות, אז הוא וחכמתו ובינתו ודעתו וחסדו וגבורתו הכל אחד, בעולם האצילות. הכל אחד. אבל מה ההבדל? שאין שום התגלות למדות לפני מעשה בראשית. אם אין שייכות ל"מעשה בראשית" אין לך מדות. לכן בפתח אליהו כתוב "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא", ולא כתוב 'אנת הוא חסיד ולא בחסד ידוע'. בגלל שברגע שהוא חסיד זה כן חסד ידוע, זה נקרא "לאשתמודעא בהון". החסד הוא רק בשביל העולמות.

זהו כל המושג בחסידות "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו". חסד הוא כבר "אור המאיר לזולתו", אין לו שום מציאות בלי זולת. מה שאין כן לחכמה ובינה יש מציאות בלי זולת. בעצם חכמה ובינה הן "אור המאיר לעצמו".. בגילוי יש חכמה ובינה בלי מדות. יש בהן בפוטנציה את כל המדות, בתוך החכמה והבינה, ואם לא היה צריך לצאת המדות וגם כן ה' לא היה מגלה את ה"אור המאיר לעצמו". בכל זאת האור "מאיר לעצמו", אבל ה' לא היה מאציל אותו אם לא שיש לו כוונה רצונית נעלמת שאחר כך ימשיך לברוא את העולם.

בכל זאת, מצד העולם יש להן מציאות בפני עצמה בגלל שהן "אור המאיר לעצמו". מה שאין כן גילוי המדות הוא רק "אור המאיר לזולתו".

אור וכלי

סוד המרכבה כיחוד אור וכלי

עוד פעם, מה כתוב כאן? שהכל בטל לאור אין סוף ברוך הוא, והתבוננות זו היא בסוד מעשה מרכבה. אחד מהסודות המלה מרכבה הוא שמרכבה בגימטריא אור כלי, היא יחוד של אור וכלי. זה רמז שאולי גם קצת יעזור לך לְמה ששאלת קודם. מרכבה בגימטריא אור כלי. יש שני מושגים חשובים.

יש דבר חשוב בגימטריא שדיברנו עליו כמה פעמים, שאם במספר סידורי שני הדברים שווים לאחד מהם במספר גדול, זה סימן מובהק של יחוד. עוד פעם, יש כמה סימנים של יחוד לפי חכמת הגימטריא, החשבון. יש סימן אחד של יחוד ששני הדברים יחד נותנים ריבוע, דיברנו הרבה פעמים. יש עוד דבר, הרי יש כמה מדרגות של חשבון, יש חשבון גדול ויש חשבון שני שנקרא מספר סידורי, במקום מ-1 עד 400, מ-1 עד 22. אז אם במספר סידורי שניהם יחד שוים לאחד מהם במספר הרגיל, זה סימן ששניהם נכללו ביחד בתוך אותו אחד.

עוד פעם, יש שתי מלים עיקריות, אור כלי, שעולים מרכבה, מהי מרכבה? כתוב שמרכבה מלשון הרכבה. הפירוש של המלה מרכבה הוא פשוט הרכבה, כמו להרכיב שני דברים יחד. עיקר ההרכבה שהיא היחוד, הוא של האור והכלי, שמצד עצמם לכאורה הם שני הפכים. לכן בחסידות לא משתמשים ב"מעשה מרכבה". עד "מעשה מרכבה" היה מהתניא. כך אדמו"ר הזקן הסביר בתניא, אבל שהוא לא הסביר שזה מעשה מרכבה. זה כבר אני הוספתי. הוא מסביר בתניא שמרכבה היא האבות, הבטול הקיים, אבל שההתבוננות בבטול היא מה שנקרא "מעשה מרכבה" במשנה, זה לא כתוב אצלו. זה רק ברור בתוך הענין כמו שהסברתי עכשיו.

עוד פעם, מהי מרכבה? מרכבה היא אור כלי. עיקר סוד המרכבה הוא היחוד בין האור והכלי, שזה עצמו הרוכב המרכבה. כמה עולה אור כלי במספר סידורי? אור עולה 27. כמה עולה כלי? 33. כמה שניהם ביחד? 60. מה זה 60? כלי. זאת אומרת שאור וכלי במספר סידורי הם כלי במספר רגיל.

כלומר מי התבטל למי? האור בטל לכלי. כך באמת כתוב, שהכלי הוא יותר עצם מהאור, לכן האור רץ לתוך הכלי. על זה כתוב "מגדל עֹז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב"[נו], האור רץ לתוך הכלי בגלל שהאור משיג שהכלי הוא עצם יותר ממנו, והמרכבה היא שהאור בטל לכלי.

אתה שאלת מה עם הרוכב? באמת אם יש מרכבה אמתית, בסוף הרוכב הוא נעשה מורכב במרכבה. אף על פי שהוא הנוהג – הוא המנהיג והמרכבה בטלה אליו – אבל אם יש באמת מציאות כזאת שהמרכבה באמת בטלה לרוכב, הרוכב כל כך אוהב את המרכבה הזאת, את הרכב שלו, כל כך טוב פועל הרכב שלו, שהוא פשוט מתבטל לרכב, הוא נעשה חלק ממנו.

מחלוקת בית שמאי ובית הלל בחנוכה ביחס לאור וכלי

אני רק אומר משהו שדיברנו עליו אתמול[נז]. יש שמונה ימים של חנוכה לפי בית הלל, שזה לעלות מ-1 עד 8. אחר כך אמרנו שיש שמונה ימים מ-8 עד 1, שזה עד היום, היום שעבר, עכשיו כבר הגענו לאפס, להתחלה חדשה, שלכן הוא נקרא עשרה בטבת, היום. אמרנו שיש שתי שיטות במספר, יש שהמספר הגדול למעלה והמספר הקטן למטה, ויש המספר הקטן למעלה והמספר הגדול למטה. רוצים לומר ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[נח]. יש דעה בגמרא[נט] שאומרת שבית הלל אומרים "מעלין בקודש ולא מורידין", ובית שמאי אומרים "כנגד פרי החג שמתמעטים והולכים".

מאד קשה לומר, בית שמאי לא סוברים "מעלין בקודש"? הרי "מעלין בקודש" הוא כלל בתורה! אי אפשר לומר שבית שמאי לא אומרים "מעלין בקודש". מה צריך לומר? שאצלם זה נקרא "מעלין בקודש", שההליכה מ-8 עד 1 היא "מעלין בקודש", ש-1 יותר טוב מ-8. 1 הוא 1 ו-8 הוא 8. אבל מה ההבדל? בפנימיות גם אצל בית הלל יש את ענין פרי החג, כל אחד סובר גם את השני, אם מתבוננים בזה בפנימיות. אבל רק את הענין הזה, שודאי בית שמאי אומרים, וכך מוסבר בחסידות, ש-1 הוא מדרגה יותר גבוהה מ-8, ולכן צריך לעבור מ-8 ל-1. אבל מתי? באיזו מערכת 1 זה יותר מ-8?

כתוב שבאור 8 הוא יותר מ-1, בגלל שבאור המספר הוא לא כמותי, הוא רק מספר של ריבוי אור. עוד פעם, מה זה מספר? אם מספר הוא חפצים, זה כמו סט, מה שנקרא קבוצה של הרבה דברים, אז הוא נקרא כלים. אם המספר 8 הכוונה שיש לי פה 8 דברים, זה נקרא כלים. אבל אם 8 הוא מדה, כמו שיש בכוכבים מדת בהירות של הכוכב. יש כוכב שהוא בהירות א ויש כוכב שהוא בהירות ב, איזו בהירות יותר גדולה? ב, תלוי איך מגדירים זאת. אבל יש בהירות כפול, יש בהירות שהיא רק 1, ויש בהירות שהיא 2, ויש בהירות של 3. מהו ה-3 שם? לא שלשה דברים, פשוט שלש פעמים יותר בהיר מה-1, לפי ההגדרה.

עוד פעם, זה רק הגדרת איכות. או, זה גם יכול להיות כמות, אבל לא כמות של דברים שונים. הכוונה שזה יותר מ-1. אם המושג מספר, המנטליות שלו, הוא ש-3 הוא 3 פעמים 1, לא שלשה דברים, רק שהאור 3 פעמים יותר בהיר מ-1, זה מה שקוראים 3, כתוב בחסידות שהמחשבה הזאת היא מחשבת אור. באור 3 יותר מ-1, בגלל שזה כמו שאומרים שהכוכב בהיר 3 פעמים מהכוכב השני. אבל אם מדברים מכלים, אז מהו 3? שלשה חפצים, ולפי השתלשלות עולמות ודאי קודם היה אחד, יש השתלשלות. אז קודם בוודאי שיש 1 לפני שיש 3, חלילה וחס שיהיה 3 לפני שיש 1, זו כפירה – ודאי קודם שיש 1 ואחר כך יש 2 ואחר כך יש 3. מה המחשבה הזאת? מחשבת כלים. אבל מה היחוד של המחשבה הזאת? שאלו עצמים.

עוד פעם, אם אני סופר 1-2-3 ואני מתכוון 3 פעמים, אז המנטליות של 3 הפעמים היא לא של עצם, רק שהדבר בהיר 3 פעמים יותר. עוד פעם, המספר כאן הוא לא מספר שקאי-שהולך על עצמים כלל, הוא הולך רק על יחס, שיש יחס של 1, פעמיים 1 ו-3 פעמים 1. אם כן, המספר הוא לא של עצם, הוא רק מספר של יחסים. מה שאין כן מספר של חפצים, שיש לי פה ששה סידורים, בודאי ששה באים אחרי שיש ספר אחד, לא היו ששה לפני שהיה אחד, אז זהו מספר שמתייחס לעצם, לעצמים. מספר שמתייחס לעצם – ודאי האחד קודם. אבל זה נקרא ספירה של כלים, לא ספירה של אורות.

עוד פעם, כתוב[ס] שבכלים אחד למעלה והרבה למטה. באורות אין הכוונה באחד לאחדות, אלא הכוונה לקצת – הכי קצת שיכול להיות הוא אחד. עוד פעם, אם אני אומר אחד לגבי אור אני מתכוון בספירת אחד למדה הכי פחותה של אור שיכולה להיות, אז הוא למטה. מה הרמז המובהק לזה? אור בגימטריא אין סוף. לא כתוב שאור בגימטריא אחד. עוד פעם, אומרים שלגבי אור הריבוי הוא למעלה והמיעוט למטה. מה הרמז המובהק? הגימטריא הזאת שאור בגימטריא אין סוף. זה ה"מכה בפטיש" לשיטה זאת, שהאור במדרגה הכי גבוהה הוא האין סוף, והיותו אחד היא האור הכי מצומצם, מקצת האור. מה שאין כן עצם, זהו האחד שלמעלה, וככל שהוא יותר הכוא יותר למטה.

מהי שיטת בית שמאי? שניהם אומרים "מעלין בקודש", עולים. אבל איזו שיטה יש לבית שמאי? של אורות או של כלים? של כלים. למה? בגלל שהוא גבורה. תמיד חושבים שבית שמאי יותר נעלה, אבל באמת כתוב שבית שמאי הוא גבורה[סא], וזה "בנין המלכות", וגבורה היא כלים. בית הלל הוא חסד, וחסד הוא אורות. מה זה שלעתיד לבוא ההלכה תהיה כמו בית שמאי[סב]? לעתיד לבוא יהיה הסוד הזה שהאור יתבטל לתוך הכלי. זה נקרא לעתיד לבוא.

כיוון שהכלי לעתיד לבוא יהיה מרכבה אמתית, יהיה בטל לרוכב כמו שצריך – אז האור יתבטל. זה מה שנקרא בקבלה ששם מ"ה יתבטל לעתיד לבוא, שם ב"ן יתעלה לס"ג ומ"ה יתבטל. המשפיע, האור, הרוכב – יתבטל לתוך המרכבה שלו ברגע שהיא תהיה מושלמת. מהי השלמות שלה? שהיא תהיה בטלה. כשהיא תהיה בטלה לו, הוא יתבטל לגמרי אליה. מה ישאר בסוף? בטול כפול. לא יישאר דבר, ישאר בטול כפול, שאנחנו נהיה קודם בטלים לקב"ה בשלמות, ואז הוא יתבטל אלינו. זה מה שיהיה וזה נקרא "מעשה מרכבה".

[למעשה זה יקרה כשיהיו לנו אמצעים לנסוע במהירות של האור, שהיא 300,000 ק"מ לשניה] זה מיליון מיל לְחֵלק, שזה נקרא אחד. בתורה אין שניוֹת, בתורה יש חלקים, חלקים הם 3 שניות ושליש וקילומטר הוא מיל בתורה, אז 300,000 ק"מ לשניה הם מיליון מיל בחלק. חלק הוא שלש ושליש, אז מהירות האור לפי התורה היא בדיוק מיליון. מה זה מיליון? אלף אלפים, שהם אחד – כל אלף חוזר לאחד. זה נקרא מהירות האור, מיליון מיל לחלק. חלק בגוף הוא נשימה. כל נשימה היא מיליון מיל. זה באמת המצב האידיאלי שהכל מתבטל לגמרי, שאין יותר זמן וכו'.

עוד פעם, מה אמרנו? שיש כלים ויש אורות. בית שמאי, שהולכים מ-8 ל-1, הם מצד הכלים. זו גם מעלה, אבל העליה היא בכלים, שהיא בחיצוניות לכאורה לגבי בית הלל. העליה בבית הלל יותר פנימית, רק שלעתיד לבוא ההלכה כמו בית שמאי. לפי בית הלל כשאתה מדליק 8 נרות אין הכוונה שאתה מדליק 8 חפצים, רק שהאור מתרבה. זה בית הלל. להפך, 8 חפצים זו בעיה, טרדה.

פעם הסברנו שכל הענין של חנוכה שהוא המצוה הכי קלה, ולכן כולם אוהבים את חנוכה. לפי זה, אם אתה צריך למזוג שמונה פעמים לתוך שמונה חפצים זה כבר יותר קשה, אז יותר טוב שיהיה רק אחד. סימן שזה לא לעשות את זה יותר קשה. אם חנוכה היה שמונה חפצים היה פשוט יותר קשה ביום השמיני להסתדר. יש אנשים שבמדרגה זאת, אז יש להם יותר קושי להסתדר ביום השמיני, שצריך לסדר שם שמונה נרות, מאשר ביום הראשון. אבל באמת לא צריך להיות כך, בגלל שכל סוד חנוכה הוא שאינו קשה בכלל. המצוה הכי קלה, אין בה שום קושי. אם יש קושי זה לא בסדר. לכן זו המצוה הכי אהובה. הכי רוחנית. אם צריך להכין הרבה דברים אלו לא שמונה נרות. השמונה כאן אינו שיהיו שמונה חפצים. השמונה כאן הוא פשוט פי שמונה, שהאור הוא פי שמונה.

[בחנוכה אסור שהנר יהיה אבוקה] נכון, לא אבוקה. צריך באמת שיראו שמונה. אבל מה שרואים כאן הוא שעל ידי כך האור הוא פי שמונה. באבוקה לא רואים שום דבר, לא רואים שהאור פי שמונה. צריך לראות שהאור הוא בדיוק פי שמונה מאשר ביום הראשון. באמת צריך לעשות שמונה נרות, אבל מה שרוצים מהם הוא לראות את הפי שמונה, לא שמונה חפצים. מה זה אומר לי שמונה חפצים? מה מעניין אותי אם אלו שמונה או מיליון? רוצים לראות שהאור גדל, שיש בו "מעלין בקודש". זה לפי בית הלל. לפי בית שמאי עולים לשורש האחד, אבל מצד הכלים. עוד פעם, זו חיצוניות בעולם הזה, לכן בעולם הזה יותר טוב בית הלל, יותר פנימי. בעולם הבא בית שמאי הוא העיקר.

סוד ה"חן" כנקודת המפנה בין שיטת בית הלל לשיטת בית שמאי בברכת כהנים

איך נקשר את זה? אתמול אמרנו שמגיעים לחן, שסוד חנוכה הוא כנגד ברכת כהנים. ויש 8 מלים עד "ויחנך"[סג]. "ויחנך" בגימטריא חן לו. זה החן של כל ל"ו הנרות של יום השמיני. כשמגיעים ל"ויחנך" מגיעים ליום השמיני שיש בו חן של כל ל"ו הנרות מאחד עד שמונה. אחר כך יש עוד שבע ברכות, "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום". אמרנו ששבע תבות אלה הן לפי בית שמאי, שמשמונה עכשיו – נקרא לעתיד לבוא – יורדים עד אחד. זה היה עד אתמול. אחר כך בא עשרה בטבת, כמו שדיברנו אתמול.

אבל מה הענין? מה הסדר של ברכת כהנים? עכשיו זה משהו מאד-מאד חשוב שלא הסברתי אתמול. הסדר הוא שמתחילים עם ברכה וזה מסתיים עם "שלום". מה זאת אומרת? מתחיל באור ונגמר בכלי. מה חז"ל אומרים? זה גם סיום כל התורה שבעל פה. איך הסוף של התורה שבעל פה? "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עוז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'"[סד]. כלומר, מה האור? דיברנו על זה באריכות. האור הוא הברכה והכלי הוא השלום. לכן יש גימטריא הברכה השלום בגימטריא תריג. הברכה היא האור והכלי הוא השלום, כך חז"ל אומרים.

איך זה בברכת כהנים? ברכת כהנים מתחילה "יברכך", לכן היא נקרא ברכת כהנים. "כה תברכו את בני ישראל"[סה], זה מתחיל "יברכך", צריך לברך, אבל נגמרת "שלום" שהוא הכלי. מה זה אומר? שהברכה צריכה להגיע עד ה"שלום", עד הכלי, והכל נשאר שלום. בסוף הכול ישאר שלום.

לכן שמאי יחד עם כה עולה בגימטריא שלום. אבל הלל בצלם בגימטריא עולה ברכה לגבי הלל ושמאי. הלל שייך לברכה, בגלל שהוא כמו אברהם, "והיה ברכה"[סו]. כתוב[סז] ש"בצלם אלהים"[סח] עולה אברהם בגימטריא. בצלם הלל, הלל עולה אדני, עולה ברכה בגימטריא. בצלם עולה פעמיים 9 בריבוע. זה סוד המלה "בצלם". ה בריבוע עולה כה, ושמאי יחד עם כה, כה האותיות של "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" עולה שלום.

מה יצא לנו מזה? שעיקר הברכה האחרונה הוא המשכת ריבוי האור בכלים. עיקר סוד הברכה השלישית, "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", הוא שלום. כל הברכה השלישית דוקא. עד "ויחנך" האור התרבה, זה נקרא ריבוי האור. מ"יברכך" עד "ויחנך" זהו שיא ריבוי האור. אחר כך, מה ענין הברכה האחרונה, "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"? המשכה ויחוד בכלי. זוהי הגדולה, הגילוי שהכלי יותר עצם מאשר האור. האור מתבטל בתוך הכלי. איך אנחנו יודעים את זה? כתוב[סט] ש"יאר" הוא מלשון אור. הברכה הראשונה היא "יברכך". "יברכך" הוא גם אור. אחר כך הברכה השניה היא "יאר הוי' פניו אליך ויחנך". "יאר" הוא אור, אור הפנים. מהי הברכה השלישית? "ישא". "ישא" הוא לשון נושא וסובל. "ישא" הוא לשון כלי, כתוב. הוא עצם. יש "יאר" ויש "ישא": "ישא" הוא בחינת כלי; "יאר" הוא אור. "יברכך" הוא אור, "יאר" הוא אור, בפירוש. "ישא" הוא כבר מעלת הכלי על האור.

עכשיו יהיה לנו סוד מאד יפה של חן. מה החן? שיום החן עולה לכאן ולכאן. "ויחנך", היום השמיני, הוא גם השמיני של בית הלל וגם הראשון של בית שמאי. "ויחנך" הוא יום השיא של הלל וגם הראשון של שמאי. מה זה שמאי? לפי איך שהסברנו, שמאי בא לגלות בסוף את השלום, איך שהברכה בטלה לשלום. ["אני ראשון ואני אחרון"] נכון, זה אור חן – אחרון.

לפי זה, מהו החן? בין בטול הכלי לאור לבין בטול האור לכלי. החן הוא בדיוק נקודת המפנה, בה צריך להיות גילוי עוד יותר עליון כדי לשנות את הכיוון. חן הוא גילוי כזה של "נח מצא חן בעיני הוי'"[ע], של היפוך, כח שגורם שמה שעד עכשיו היה צריך להיות בטול המרכבה לרוכב מתחיל להיות בטול הרוכב למרכבה. השלום בסוף, שעולה כה שמאי, הוא שלמות הבטול של הרוכב בתוך המרכבה שלו.

כלות הנפש וביטול המציאות: השלמת מעגל ההתבוננות מבינה ועד לעולם הבריאה

אז מה אמרנו? שההתבוננות במדרגה הגבוהה של בריאה היא התבוננות של בטול, כלומר בטול העולמות לה' שנקרא "מעשה מרכבה".

אֵיךְ שֶׁכְּלָלוּת הַבְּרִיאָה הִיא ״מֶרְכָּבָה״ הַבְּטֵלָה בְּתַכְלִית לָרוֹכֵב הָעֶלְיוֹן יִתְבָּרַךְ. הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ פּוֹעֵלֶת כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ [מה עושה בנפש התבוננות של בטול? זה מה שכתוב בתניא, במיוחד בפרק נ, שההתבוננות של בטול עושה בנפש כלות הנפש לגמרי] — ״אֵלָיו וְלֹא לְמִדּוֹתָיו״ ["ולא אל מדותיו"[עא] צריך להיות. זאת אומרת "אין עוד מלבדו"[עב], כלות הנפש. אם הכל בטל גם אני רוצה להיות בטל אליו, לעצמותו, ולא לשום דבר אחר], [שעל כך כתוב[עג]] ״מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ״

לפי הפירוש אדמו"ר הזקן[עד], שלא רוצה שום דבר, לא עולם הבא, בגלל שעולם הבא הוא רק י, ולא גן עדן, רק אותך בעצמך. מה היתה התוצאה מכל ההתבוננות שכל העולם הבא הוא כלום, שום דבר? מה היא פועלת? מה הפועל יוצא? מה המסקנה? שאני לא יכול לרצות דבר, בגלל שהכל כלום. אז מה נשאר? רק דבר אחד – אתה עצמך. לכן אני לא רוצה דבר, רק אותך עצמך. זה נקרא "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".

— וְהִיא בָּאָה מֵעֶצֶם כֹּחַ הַבִּינָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית, מְקוֹר הַ״רָצוֹא״ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ [הבינה היא מקור הרצוא. השוב בא מחכמה, כמו שלמדנו הרבה פעמים, והרצוא מבינה, שהיא] — ״בִּלְתִּי לַהוי׳ לְבַדּוֹ״ — כְּנֶגֶד הַ־ה עִלָּאָה שֶׁבְּשֵׁם.

כל זה התבוננות של בטול. אם כן, זה מה שנותן את השלמות, שבתניא נקראת גבורות עליונות של בינה עילאה. זוהי כלות הנפש של גבורות בינה עילאה, ה עילאה שבשם. בפירוש הוא מסביר בפרק נ בתניא שההתבוננות שמביאה לידי כלות הנפש מכיוון ש"אין עוד מלבדו" והכל בטל במציאות היא מצד בינה. אם כן, המדרגה הזאת היא הבינה שבנפש.

אחר כך צריך ללמוד מהי ההתבוננות של יצירה שבבחינת "מעשה בראשית", ומיה ההתבוננות של עשיה, ואז יש לנו שלש מדרגות של התבוננות כנגד ה-ו-ה. למעלה מהן הסתכלות ולמעלה מהכל דבקות. זהו סיכום השער "ואתם הדבקים".