בע"ה

ח טבת תשמ"ה – "שובה ישראל" ירושלים

שער ואתם הדבקים (א)

פרק א

התבוננות, הסתכלות, דבקות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה התחיל הרב ללמד את שער "ואתם הדבקים" בספר סוד ה' ליראיו. תחלה הוסבר הקשר בין פסוקי "אחד" בהקשר לדבקות. לאחר מכן הוסברו שלש מדרגות העבודה הפנימית – דבקות-הסתכלות-התבוננות, כנגד כתר-חכמה-בינה. לסיום הוסברה בהרחבה דרגת ההתבוננות המביאה לשמיעה פנימית.

קשר פסוקי האחדות

"בשר אחד"

[ניגנו ניגון מויטבסק]

אנחנו מתחילים ללמוד פרק חדש, שער חדש, "ואתם הדבקים":

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם [פסוק בתחלת ואתחנן[ב]]

בכתבי האר"י ז"ל[ג] מוסבר ש"ואתם הדבקים" היינו דבקות נוקבא דז"א בז"א. יש בה כמה אופנים, אבל כך הוא מסביר, שזו דבקות כנסת ישראל בז"א, דבקות כנסת ישראל בקוב"ה. איך? נסביר בהמשך. קודם הם אחור באחור, אחר כך יש כמה מדרגות עד שמגיעים לזיווג. מתי פעם הראשונה שכתובה לשון דבקות בתורה? "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[ד]. בפירוש דבקות כתובה בתורה לגבי זיווג איש ואשה, לפני חטא אדם הראשון. לפני החטא, המצב המתוקן המושלם – זה הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

כמה מלים יש בפסוק זה? מי זוכר? דבר שלמדנו הרבה פעמים. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". 13 מלים. מה המלה האחרונה? "אחד", 13. כמה זה "בשר אחד" בגימטריא? "בשר אחד" הוא הדבקות של יצחק רבקה, תפלה בגימטריא, שירה, גם ואתחנן בגימטריא. לכן הפסוק "ואתם הדבקים" הוא בהחלת ואתחנן.

אחדות בשלשה ממדים

למדנו שיש שלשה פסוקים במעשה בראשית שכתוב בהם "אחד", אחד מהסודות היפים של מעשה בראשית. מתי כתוב פעם ראשונה "אחד" בתורה? "יום אחד"[ה]. אחר כך "מקום אחד"[ו], ואחר כך "בשר אחד". במעשה בראשית יש שלש פעמים "אחד". הפסוק הראשון זה "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". כמה מלים יש בפסוק זה? 13, אחד. אחר כך הפסוק השני עם "אחד" הוא "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן". גם 13 מלים. הפסוק השלישי הוא "על כן יעזב איש", שגם הוא 13. בכל פסוק יש אחד מלים, מה הסדר? יום-מקום-בשר. זה נקרא שנה-עולם-נפש, שלשה ממדי המציאות[ז], שיש אחדות בכל ממד. קודם כל אחדות בזמן, "יום אחד", אחר כך במקום, "מקום אחד", ואחר כך בנפש, "בשר אחד".

קשר לפסוקי שבת ו"שמע ישראל"

עוד פלא גדול: בפסוק הראשון, "ויקרא אלהים", יש שם 49 אותיות, 7 בריבוע. אם מצרפים את שני הפסוקים האחרים, מגיעים ל-144 אותיות, 12 בריבוע. יש כאן סוד של 3, 7 ו-12, כמו שספר יצירה מחלק את האותיות ל-3, 7 ו-12[ח]. אז השלש הם פשוט שלש פעמים אחד, שלשה פסוקים שבכל אחד כתוב "אחד", ובכל פסוק יש 13 מלים-תיבות.

בפסוק הראשון, "ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", יש 7 בריבוע אותיות. בכל שלשת הפסוקים יחד יש 12 בריבוע אותיות, בדיוק כמו בפרשת "ויכלו השמים", שבת, שגם בה יש שלשה פסוקים. בפרשת שבת שאומרים בקידוש יש שלשה פסוקים יש גם בדיוק 144 אותיות. [כמה מלים?] בשבת יש 35 מלים, זה מספר אחר. כאן יש יחד 39 מילים, 3 פעמים 13, אבל מנין האותיות בדיוק שוה 144 אותיות.

אם כן, יש עד כאן 39 מילים ו-144 אותיות. הפסוק עם "אחד" שמאחד הכל הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ט]. ובאותו פסוק יש 6 מלים ו-25 אותיות. 25 הוא הריבוע של 5. מה קורה כשמצרפים אותם יחד? 25 ועוד 144, כמה אותיות יש לשלשת הפסוקים האלו יחד עם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"? 169, 13 בריבוע, שהוא עצמו אחד בריבוע.

זה משולש ישר זוית, ש-12 בריבוע פלוס 5 בריבוע, שזה 17, נותן 13 בריבוע. זה אחד מהסודות שמחברים את 13 ל-17. 13 הוא אחד ו-17 הוא טוב. כתוב שבאותיות אטב"ח אחד מתחלף באותיות טוב. גם כוונה חשובה. אם יש לי 12 בריבוע פלוס 5 בריבוע זה נותן 13 בריבוע, ובתורה זה מרומז בדיוק בתופעה הנפלאה הזאת של שלשה פסוקי אחד במעשה בראשית, שיש בהם 12 בריבוע אותיות, ויש אחר כך "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" שכולל את כולם, כנגד כולם, כמו הכיוון השני של המשולש, זה כנגד כולם, זה 5 בריבוע אותיות, וביחד הוא שלמות 13 בריבוע אותיות, שזה אחד.

סוד חמש האבנים, מילוי שם מ"ה וראשית הדבקות בתורה

גם לגבי המלים יש סוד. בשלשת הפסוקים הראשונים יש 39 מלים. שלשה פסוקים, בכל אחד 13 מלים, 39 מלים. מה זה 39? כתוב בכתבי האר"י ז"ל שזהו מילוי יהו – יוד הא ואו. ואו עצמו עולה אחד, 13, והשאר-יה עולות פעמיים 13. כשכותבים מילוי מה רק האותיות יה הן פעמיים 13, 26, זה כל שם הוי' – יהו במילוי עולה "הוי' אחד". כלומר, ממוצע שלש האותיות הוא אחד-אחד-אחד.

מה נשאר אחר כך בסוף? זו רוח בפני עצמה, נשארת בסוף הא, זאת אומרת ה האחרונה שנכתבת הא, היא עוד 6. אז זה בדיוק שש המלים בפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". 6 המלים – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – משלימות את הפסוק לסוד מילוי מה, שקודם היה יהו.

איך יודעים באמת שהפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" מתחלק ל-הא? כתוב בספר הזוהר[י] שאחד מהדברים שצריך לכוון כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא הסיפור של דוד וגלית, שדוד לוקח חמש אבנים חלקות מהנחל וקולע אותן אחר כך, כשהוא שם את האבנים בקלע, בכף, כולן נעשה אבן אחת, כך כתוב בזוהר. אחר כך הוא קולע במצחו של גלית והורג אותו, זה "אחד", כך כתוב בספר הזוהר. לכן יש פסיק טעמא בין "הוי'" השני לבין "אחד". כתוב בזוהר שהפסיק הזה הוא כף הקלע של דוד המלך. הרי כתוב שגלית יצא לחרף את מערכות ישראל[יא], וחז"ל מפרשים שהוא יצא בזמן קריאת שמע, לבטל אותנו מקריאת שמע[יב], כך יש מדרש-מאמר חז"ל. הוא יצא בזמן קריאת שמע, גלית, וכנגד זה כתוב בזוהר, זה ממש מהזוהר, שהמלחמה נגד גלית, להרוג אותו, היא כשאומרים את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

מה צריך לכוון? ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'" אלו חמש אבנים שדוד לקח, כל מלה שאתה אומר אתה לוקח אבן מהנחל ושם בתוך הכף, שמים את כל חמש האבנים בתוך הכף, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", אחר כך יש קו, שהוא כף הקלע, ואחרי ששמים את חמש המלים בתוך הכף הכל נעשה "אחד", לכן כתוב "אחד", ועם ה"אחד" הזה, האבן האחת, הורגים את גלית. [איך כותבים קלע?] כף עולה חצי קלע. כף זה 100 וקלע זה 200.

שוב, מה זה בא להסביר? דרך אגב, ש"שמע ישראל" מתחלק ל-5 ו-1, כך כתוב בזוהר, ה מלים ומלה אחת. אם כן, זה בדיוק לפי המילוי של ה – הא. "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'" הוא ה ו"אחד" הוא א, וזה משלים יהו ל-הוי' במילוי אל"פין, שהוא מילוי שם מה. בכתבי האר"י ז"ל כתוב שלכל שם, לכל מילוי של ע"ב-ס"ג-מ"ה-ב"ן, יש שם פנימי, והשם הפנימי של מה הוא יאאא, שהוא עצמו אחד. כלומר שם מה הוא שם ה"אחד". לכן כתוב עוד דבר, שמה עולה לב אחד. מה-אדם הוא לב אחד. ומהו ה"אחד"? השם הפנימי של שם מה, יאאא. כל זה היה דרך אגב.

[איך הגעת ל-יאאא?] בשם מה יש א ב-ה, ב-ו וב-ה. יש י בתחלה. יש מהאר"י ז"ל שלכל אחד מהמילויים יש שם פנימי, כמו חוט פנימי של המילוי. זה נקרא שם קדוש. השם הפנימי של מה הוא יאאא. לדוגמה בשם סג השם הפנימי הוא ייאי. [למה יאאא? וד הן י בגימטריא, בגלל זה?] לא. לוקחים רק את י הראשונה. את האות הראשונה, ואחר כך האות שמשתנה בתוך המילוי של הוה. כך הוא הסוד. תמיד ה-י הראשונה [כי היא בחינת חכמה?] כן, היא נקודת ההברקה, ראשית הגילוי וראשית השם. לוקחים י ואחר כך את האות שמשתנה במילוי הוה. [זה תמיד ראשית ההברקה בכל העשר ספירות?] כן, תמיד. לדוגמה במילוי עב, מהו השם הפנימי? יייי. 4 יו"דין של מ סאה וכו'. מה השם הפנימי של סג? ייאי. השם הפנימי של מה הוא יאאא.

כל זה רק היה לומר שפנימיות שם מה היא אחד, יאאא. [אולי שהרב יכתוב על הלוח] לא צריך, רק על המח צריך, על הלב, "כתבם על לוח לבך"[יג]. אחר כך מישהו יסביר.

הכל היה הקדמה של כמה גימטריאות לפני שמתחילים כאן, שהמושג דבקות בתורה שאנחנו מתחילים ללמוד עליו נמצא בפסוק "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". צריך לחפש כל מושג בפעם ראשונה בתורה שהוא מופיע. פעם ראשונה שכתוב דבקות היא לגבי "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אחר כך, כאן בסוף התורה כתוב "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". אם כן, המושג דבקות בא מהאחדות שבתחלת הבריאה, האחדות בנפש שנקראת "בשר אחד". אחר כך בסוף התורה כתובה דבקות שבין הנשמות לקב"ה, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום".

[מהו השם הפנימי של שם בן?] בכתבי האר"י ז"ל הוא לא נותן לו שם,ן בגלל שהוא נקרא מערת המכפלה. לפי אותה שיטה אפשר לתת לו שם יהה, בגלל שב-ו אין בכלל אות. [נכון, ב-ו אין] אבל ב-ה יש ה. אז לפי אותו היגיון היה צריך להיות יהה. הוא לא מביא זאת. זה סיפור אחר.

דבקות-הסתכלות-התבוננות

הדבקות האמיתית: ברית ההתקשרות העצמית שמעלה מטעם ודעת

הַדְּבֵקוּת הָאֲמִתִּית בַּה' יִתְבָּרַךְ הִיא סוֹד בְּרִית הַהִתְקַשְּׁרוּת הָעַצְמִית שֶׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל בְּאֲבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם בּ"ה — עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ — שֶׁלְמַּעְלָה מִטַּעַם וְדַעַת לְגַמְרֵי.

הדבקות אמתית בינינו לבין הקב"ה היא ברית. דבקות היא בחינת ברית, כמו שכתוב "ודבק באשתו" שאמרנו קודם, מה זה "ודבק באשתו"? ברית התקשרות. דיבוק-דבקות הוא ברית התקשרות. אפילו בתוך המלה דָבוק אתה רואה בק שהוא ראשי תבות ברית וקשר. ענין של להיות דבוק בנשמה או במישהו זו ברית התקשרות בין שניהם.

אם כן, "הדבקות האמתית" בינינו לבין הקב"ה היא "ברית התקשרות העצמית שיש בנשמות ישראל באבינו שבשמים, עצמותו יתברך ממש, שלמעלה מטעם ודעת לגמרי". ברית היא – כמבואר בחסידות באריכות[יד] – דבר שלמעלה מטעם ודעת. מה הכוונה למעלה מטעם ודעת? ששום דבר לא יכול לנתק את ההתקשרות, שאפילו אם חוטאים אחד לשני – הברית קיימת. בגלל שעל מנת כן עשו ברית, על מנת כן ששום דבר לא יוכל לנתק אותו. מה שלא יהיה, אפילו שלא יהיו נאמנים כל כך אחד לשני, הברית – בהעלם על כל פנים – תישאר, תמיד יהיה כח לחדש את הקשר. אף על פי שמישהו עשה במודעות פעולה שאכן מנתקת את הקשר לכאורה, למראית עין, אבל בפנימיות הברית קיימת, ולכן יש תמיד אפשרות של תשובה. תשובה זו האפשרות לקשור תמיד את הקשר מחדש, בגלל שבאמת הוא נמצא בהעלם. זה נקרא "ברית התקשרות".

[לגבי ברית, איפה קיים קשר של יש מאין אם הברית היא קשר שקיים?] בין נשמות לבין הקב"ה אין יש מאין, הן "חלק אלוה ממעל ממש"[טו]. [אבל מבחינתנו, עם ישראל, מתן תורה ניתן גם בגופים ממש?] נכון, אז ה' בוחר בגוף. הגוף באמת הוא יש מאין, אבל הדבקות היא של הנשמה, כמו שכתוב כאן.

הכתר כדבקות העצמית והחכמה כהסתכלות ב"יקרא דמלכא"

בנפש, דבר שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, הוא בבחינת כתר. אם כן, הדבקות האמיתית בה' בנפש היא הכתר של הנשמה, יחידה שבנפש.

הִיא בְּבְחִינַת הַכֶּתֶר שֶׁלְמַּעְלָה מִכָּל הַגִּלּוּיִים שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, קוֹצוֹ שֶׁל י שֶׁבַּשֵּׁם [שעל כך כתוב בפיוט שאומרים בסוכות[טז]] — "חֲבוּקָה וְדְבוּקָה בָּךְ, טוֹעֶנֶת עֻלָּךְ, יְחִידָה לְיַחֲדָךְ".

זוהי ברית ההתקשרות של הדבקות העצמית בה'. מה שאנחנו רוצים להסביר כאן הוא מדרגות. מה כל הסדר והשיטה של הספר כאן? לקחת מושג ולהשלים אותם עם מערכת שלמה שכנגד י-ה-ו-ה. כאן אנחנו מתחילים עם המושג דבקות, וברור שהיא הקוץ של ה-י, היחידה שבנפש, הכתר. כעת צריך להשלים אותו עם כל שם הוי' – מהי י, מהי ה, מהי ו ומהי ה בעבודה הנפשית-הפנימית שיוצאת מהמצב הזה שנקרא דבקות עצמית.

עוד פעם, יש אלף דברים שכנגד שם הוי', אבל צריכים לבחור את הדברים שבדיוק מתאימים לשורש שנקרא דבקות. זו השיטה כאן. אם אומַר שכתר הוא משהו אחר, אז גם י תהיה משהו אחר, לפי ערך. כאילו שאני עכשיו שואל: אם אנחנו מבינים כאן את תוכן הלימוד והשיטה שלנו, ברגע שאני אומר כתר-דבקות, זה עצמו כבר מספיק לי לדעת מהם הדברים המתאימים לדבקות בכתר – צריכים להיות חכמה, בינה, מדות ומלכות. אם דבקות עצמית, כמו שאומרים מצב שהיהודי דבוק בקב"ה, יש זמנים שהדבקות מתגלה, יש גילוי היחידה שבנפש, אז בגילוי יש לו דבקות.

אם דבקות היא מצב של כתר, מהו המצב של חכמה שבדיוק למטה מדבקות ומקבל ממנה? מה המצב של בינה שממשיך את הדבקות? ומה המצב של מדות? ומה המצב של מלכות? אם כן, כאן ישנו לימוד יסודי, ובכלל זו כל שיטת הלימוד שלנו.

התחלנו מדבקות, כעת נמשיך רק בהגדרת המדרגות. אם דבקות היא הכתר, מה צריכה להיות החכמה? ומה צריכה להיות הבינה? ומה צריכות להיות המדות? ומה המעשה, ה-ה תתאה שבשם?

לְמַטָּה מֵהַדְּבֵקוּת הָעַצְמִית הוּא עִנְיַן הַהִסְתַּכְּלוּת בֶּאֱלֹקוּת בִּכְלָל, וּבְרָזִין דְּאוֹרָיְתָא, דְּמֶחָכְמָה נַפְקַת (כַּאֲשֶׁר הַרָזִין הֵם מִפְּנִימִיּוּת הַחָכְמָה), בִּפְרָט — [שנקראת] ״לְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא״ — בְּחִינַת הַחָכְמָה, כֹּחַ הָרְאִיָּה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית.

עוד פעם, אם כתר הוא דבקות, אז כתוב כאן שחכמה זו הסתכלות – יש משהו שהוא שלב אחד נמוך מדבקות שנקרא הסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[יז]. [הסתכלות אינה דבקות בעינים?] לא, יש גם דבקות העיניים, אבל זו לא דבקות עצמית. זה כמו – אם קראת את החיבור באנגלית על "אני ישנה ולבי ער"[יח] – גם שם מוסבר שיש "יונתי", דבקות בהסתכלות, אבל יש דבקות יותר כללית, וזה נקרא תענוג מורכב ותענוג פשוט[יט]. תענוג פשוט הוא דבקות עצמית, בחינת 'טל', "שראשי נמלא טל", אם קראת את המאמר.

יש מדרגה של תענוג פשוט שלא ניתנת לשום הגדרה שהיא דבקות עצמית, והיא שייכת לכתר בעצם, ויש מדרגה שלמטה ממנה, דבקות שבאותו חיבור נקרא "תמתי", וההסתכלות שבדיוק למטה מדבקות "תמתי" היא "יונתי", זה נקרא "עיניך יונים"[כ]. הסתכלות היא תמיד פעולת העיניים. עיניים הן חכמה, וכאן כמובן הכוונה לעין הפנימית. למטה מהדבקות העצמית יש הסתכלות. בהסתכלות יש כמה דברים, מהי הסתכלות? יש הסתכלות באלקות בכלל. כתוב שאדם שהוא נשמה של בי"ע יכול להגיע להסתכלות באלקות רק לאחר התבוננות, כמו שנסביר בהמשך. אם הוא נשמה דאצילות – הוא יכול מיד להגיע להסתכלות, אפילו בלי התבוננות.

זה ההבדל היסודי בחסידות בין נשמה דאצילות לנשמה דבי"ע. לנשמה דאצילות יש חוש הסתכלות באלקות ישירוֹת, ללא התבוננות, הוא מיד מסתכל בקוב"ה. זה נקרא נשמה דאצילות. למה? בגלל שאצילות היא בחינת חכמה בכלל, וחכמה היא הסתכלות. מה שאין כן נשמה דבי"ע, שמסוגלת גם להגיע להסתכלות, אבל רק דרך התבוננות עמוקה ולאחריה. לכן כל חסידות חב"ד היא בשביל נשמות של בי"ע, ולכן היא מפתחת מאד-מאד את ההתבוננות. זה נקרא הסתכלות באלקות.

מקור הטעם בהסתכלות: חכמה, חך ול"ב נתיבותיה

יש עוד דבר, הסתכלות ברזין דאורייתא. על התורה בכלל כתוב שהיא "מחכמה נפקת"[כא], התורה יוצאת מחכמה. אם כן, אם אתה מסתכל בשורש התורה, אתה מסתכל בחכמה, בגלל שהיא יוצאת מהחכמה. כך לגבי כל התורה כולה, והרזין הם פנימיות החכמה, השמן, רזין דרזין דאורייתא. אם מסתכלים בשמן, במאור מסתכלים בפנימיות החכמה עילאה. זה נקרא "ברזין דאורייתא בפרט".

עוד פעם, ההסתכלות היא באלקות בכלל וברזין דאורייתא בפרט, ושני הדברים האלה, הכלל והפרט, הם של הסתכלות. עוד פעם, רזין דאורייתא הם פרט של הכלל שהוא ההסתכלות בקוב"ה, באלקות. כמו שלגבי התבוננות יש מושגים התבוננות כללית-התבוננות פרטית[כב]. כאן אנחנו לא מדברים על התבוננות, אלא על מדרגה אחת למעלה ממנה, כאן מדברים על הסתכלות. גם כאן, יש הסתכלות כללית – הסתכלות כללית היא הסתכלות באלקות. [הרב הרגע אמר שכדי להגיע להסתכלות ששייכת לחכמה צריך להשקיע בהתבוננות, אבל התבוננות שייכת לבינה דוקא] נכון, לזה נגיע אחר כך. [הסתכלות בכלל לא שייך להתבוננות? היא ראיה ישירה?] נכון, הסתכלות היא מלמעלה, "לאסתכלא ביקרא דמלכא". רק אמרנו שיש אחד שמיד יש לו אותה, ויש אחד שיש לו אותה רק לאחר התבוננות. זה היה רק שנבין.

כמו שבהתבוננות יש מושג של התבוננות כללית והתבוננות פרטית, שאולי נסביר יותר בהמשך – גם בהסתכלות יש הסתכלות כללית והסתכלות פרטית. לפעמים רבי הלל מסביר שהסתכלות כללית היא בכללות האצילות – נלמד – והסתכלות פרטית היא כמו בפרטי הפרצופים העליונים בעולם האצילות. כך הרבה פעמים הביטוי של רבי הלל בחסידות. אבל לעניננו כאן הסברנו יותר, שנוכל יותר להבין זאת, שיש הסתכלות באלקות, הסתכלות באלוקות והיא הכלל, והסתכלות ברזין דאורייתא, המושג הזה הוא הפרט. באמת הפרט הוא אותו דבר, "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[כג]. בכל זאת, אם יש השגה או הרגשה של רזין דאורייתא היא כבר פרט לגבי הכלל של הסתכלות באלקות. זו גם היתה רק נקודה צדדית כביכול, שיש הסתכלות באלקות בכלל ויש הסתכלות ברזין דאורייתא בפרט, והכל בחינת חכמה.

הראיה בנפש האלקית היא חכמה. דבר ידוע[כד] הוא ש"עיני העדה"[כה] הם החכמים ושחכמה בנפש היא כח הראיה שבנפש האלקית. כעת עוד חידוש: כתוב שאמנם הסתכלות היא חוש הראיה, אבל בפנימיות ההסתכלות יש מקור לחוש הטעם, לטעום:

בְּהִסְתַּכְּלוּת טְמוּנָה מְקוֹר הַטַּעַם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הוי׳״,

איך זה מתבטא בקבלה? כתוב[כו] שחכמה, שהיא ההסתכלות-הראיה, מתפשטת עד החך, ואחר כך היא מתגלה בל"ב שיניים, ההתגלות הסופית של ל"ב נתיבות חכמה. לכן יש בתורה יש פרשה של שן ועין לגבי עבד כנעני. עוד פעם, כתוב כך, שחכמה שהיא עיניים מתפשטת עד החך, לכן חכמה היא חך מה[כז]. החך הוא מקור הטעם, וממנו יש התגלות של ל"ב שיניים כנגד ל"ב נתיבות חכמה.

וְנֶאֱמַר [עוד פסוק[כח] בקהלת] ״וּמָתוֹק הָאוֹר לָעֵינַיִם״.

כלומר, העיניים רואות את האור המתוק. בתוך ההסתכלות יש טעימה, הוא טועם, כאילו הוא רואה את האור וטועם את המתיקות – אתה טועם בעיניים, ישר לטעם. [לגרות] כן נכון. [סומא איננו שבע?] נכון, הוא לא רואה, הוא לא שבע[כט], משהו חסר בטעם. אפילו על פי פשט, יש קשר של העצבים, אפילו על פי מדע הפשט הוא כך.

[מה הקשר לכאב השיניים של רבי[ל] ממנו סבל 17 שנה בגלל שראה את הכבשה? היה לו פגם בראיה?] זה היה תיקון, תיקון אצל צדיק, "ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה"[לא]. כנראה שהיה חסרון בחכמה. לרבינו הקדוש היה בבינה, החכמה שזה כמו רבי שמעון למשל, הזהר, אז כנראה ששם הוא היה צריך לתקן.

טעמו של אור: בין חך, עיניים וסוד החכמה

שוב, פסוק אחד אומר "טעמו כי טוב הוי'"[לב], פסוק שני אומר "ומתוק האור לעינים":

וְכֵן נֶאֱמַר [בפרשת השבוע[לג], בברכת יהודה] ״חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיַּיִן״, וְדָרְשׁוּ חָזָ״ל אֶת תֵּבַת ״חַכְלִילִי״ בְּנוֹטְרִיקון: ״כָּל חֵךְ הַטּוֹעֵם אוֹמֵר לִי לִי״.

כך חז"ל דורשים זאת[לד], "חכלילי עינים". אם כן, כאן יש עוד פעם רמז וקשר, כאן ממש כתוב חך ועיניים. כתוב בברכת יהודה "חכלילי עיניים מיין". על פי פשט חכלילי פרושו אדום, לשון אדמימות[לה], שהעיניים מתאדמות מהיין. זה הפשט. מה באמת ההמשך? "ולבן שיניים מחלב". גם ההמשך הוא עיניים ושיניים.

עוד פעם, בברכת יהודה כתוב "חכלילי עיניים מיין", ש"חכלילי" היינו אדום, אף על פי שחכלילי אותיות כחול. יש פה הכל. זה צירוף אותיות כחול, והפשט שלו, הפירוש בעברית של "חכלילי" הוא אדום. אחר כך בהמשך כתוב "לבן שיניים מחלב", אבל חוץ מזה שיש שם שיניים מיד אחר כך – חז"ל דורשים "חכלילי" ש"כל חך הטועם אומר לי לי". אם כן, בפירוש חך ועיניים הם יחד, שהעיניים טועמות, החך כביכול טועם בתוך ההסתכלות.

חכמה – חך הטועם את מהות השעשועים העליונים

עֶצֶם הַחָכְמָה [כתוב בזהר שחכמה זה], חֵךְ מָה, כְּלוֹמַר חֵךְ הַטּוֹעֵם אֶת מַהוּת הַשַּׁעֲשׁוּעִים הָעַצְמִיִּים שֶׁבְּרָזִין דְּאוֹרָיְתָא [חכמה היא חך שטועם את ה-מה. מהו? מה מלשון מהות. זו מהות השעשועים העצמיים שברזין דאורייתא, החכמה בנפש. החכמה לטעום את רזין אלו. החכמה הזאת של החיך הטועם את מהות השעשועים של רזין דאורייתא], הִיא לְמַעְלָה מִכָּל שַׁיָּכוּת לְעוֹלָמוֹת [עדיין למעלה מההויה שלהם], וְהִיא עֲצְמִיּוּת הַ־י שֶׁבַּשֵּׁם [שעדיין למעלה מההתהוות. ההתהוות מתחילה רק מאותיות ה-ו-ה שבשם, שהן כנגד התהוות ההווה בעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, אבל עצמות ה-י עדיין למעלה משייכות לעולמות]

התבוננות, הסתכלות ודבקות – מדרגות הנפש מגילוי התענוג ועד לעצמות

אם כן, מה כתוב כאן בסעיף זה? שלמטה מדבקות יש הסתכלות. אחר כך מה למטה מהסתכלות? [מה ההבדל בין כתר חכמה וחכמה, טעם פשוט וטעם מורכב] תענוג. את הענין הזה לא הסברתי מספיק. למה בכלל יש טעם? כאן משמע שהטעם אפילו יותר פנימי מההסתכלות. שההסתכלות היא אמצעי, וטעם הוא תכלית, אחרי ההסתכלות. אף על פי שקודם אמרתי שיש קשר בין עיניים לחך ושהעיניים מתפשטות עד החך, ולכאורה מזה משמע שהחך הוא למטה מהעיניים, אבל באמת כתובה הפוך. כתוב "מתוק האור וכו'" ו"חכלילי" – "כל חך הטועם אומר לי לי" עיניים, וגם כתוב בחסידות[לו] ש"טעמו וראו"[לז] הוא מלמעלה למטה. משמע שקודם האור מגיע לעיניים ואחר כך מגיע להרגשת המתיקות. אבל מהפסוק "טעמו וראו כי טוב הוי'" כתוב להפך, כתוב קודם "טעמו".

כתוב, רבי הלל מסביר בכמה מקומות בחסידות[לח] ש"טעמו" קודם הוא מלמעלה, שבאמת "טעמו" הוא פנימיות. מה הענין שלא כתוב כאן אבל מובן מאליו? כתוב[לט] שטעמים הם בחכמה, "טעמי תורה". גם כן, מהם "רזין דאוריתא"? "טעמי תורה", כמו שכתוב שהמשיח יבוא לגלות טעמי תורה[מ]. זה נקרא טעמים, מלשון "טוב טעם".

זה שטעם וגם הסתכלות הם למטה מדבקות – זה פשוט, לפי ההסבר קודם. דבקות לא ניתנת להגדרה כלל, אין בה שום תפיסה. כשאני אומר הסתכלות וטעם אני כבר אומר משהו, אני מגדיר, יש בכך מודעות מסוימת. דבקות היא למעלה מהמודעות לגמרי, אז איני יכול לקרוא לה הסתכלות ולא טעם.

עכשיו, מה שכתוב כאן הוא שחך הטועם את מהות השעשועים הוא על פי סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[מא]. טעם באמת קשור לעתיק, לפנימיות הכתר, טעם הוא תענוג, ותענוג בא לחכמה מעתיק, מהכתר. איפה היא מהות? מה זה שעשועים אצלנו? חכמה ובינה דעתיק, פנימיות עתיק. פנימיות שעשועים עצמיים שמוזכרים כאן היא חכמה ובינה דעתיק אצלנו, בחסידות תמיד[מב]. למה כתוב כאן שטעם הוא בחכמה, י שבשם? בגלל שזהו סוד פנימיות אבא, כמו שאנחנו הדגשנו קודם, שרזין דאורייתא הם פנימיות אבא, פנימיות החכמה. לכן דוקא בפנימיות החכמה ישנו טעם של פנימיות התענוג. זו התלבשות של עתיק בתוך חכמה. הטעם הוא הרבה יותר באין ערוך מעצם ההסתכלות.

בסופו של דבר, כיוון שהשעשועים העצמיים מצטמצמים בפנימיות חכמה, בסופו של דבר אין כל כך הבדל בין הדבקות להסתכלות. להיפך, אפשר לומר שדבקות בלבד היא חיצוניות הכתר ביחס לפנימיותו המתגלה בחכמה. דבקות לבדה יכולה להיות רק אריך, אבל כאן בהסתכלות, אם הוא מסתכל ברזין דאורייתא, אז הוא יכול לטעום אפילו פנימיות עתיק, ממהות השעשועים. כלומר, יש דבקות שיותר גבוהה אבל היא יותר בחיצוניות לגבי פנימיות ההסתכלות.

אבל כמובן שישנה דבקות גם בכתר דעתיק. מהו כתר דעתיק אצלנו? אמונה פשוטה. לכן באמת הדבקות יותר גבוהה מההסתכלות. אם הדבקות היא כתר דעתיק אז היא יותר גבוהה מההסתכלות, בגלל שהסתכלות יכולה לגלות רק את חכמה ובינה דעתיק, שהם טעימת מהות השעשועים – "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – אבל יש גם דבקות שבבחינת כתר דאריך, ודבקות זו היא למטה מפנימיות ההסתכלות. בכל זאת, דבקות בכלליות היא הקוץ של ה-י דכתר והסתכלות בכלליות ה-י היא עצמה.

לפי סדר זה, מה בא למטה מהסתכלות? עוד פעם, אנחנו רוצים להבין את כל הנפש, מדבקות ולמטה, שיש דבקות ויש הסתכלות. מושגים אלה שבשלש המדרגות הראשונות וזה שאני מחבר אותם יחד – זהו הסגנון של אדמו"ר האמצעי ושל רבי הלל. זה לא חידוש שלי. את המדרגות שכנגד וה אני הוספתי, אבל שלש המדרגות הן תמיד סגנון אדמו"ר האמצעי, במיוחד אצל רבי הלל שמדבר תמיד על התבוננות-הסתכלות-דבקות. זה סגנון שכתוב בכל מאמרי רבי.

אם כן, התבוננות היא עבודה מצד בינה, הסתכלות מצד חכמה ודבקות מצד הכתר. אחריהם שאר מה שכתוב פה. אני הוספתי את וה, יש עוד עניינים כאן. בעצם הכל על פי הסגנון שכתוב בחסידות, התבוננות, הסתכלות ודבקות. התבוננות בכללות היא כנגד בינה, אבל יש התבוננות בכל אחד מהעולמות התחתונים. יש התבוננות במדרגת ה, יש התבוננות במדרגת ו ויש התבוננות במדרגת ה אחרונה.

[מה עם דעת? יש רק בינה חכמה וכתר?] כדי לעבור מדרגה לדרגה צריך דעת, צריך קשר. אם לאחד יש התבוננות והוא רוצה להגיע להסתכלות, הוא צריך דעת. עוד הפעם, בכל ספירה יש את כל הספירות. אנחנו מדברים כאן על מצבים של עבודה בנפש. כיוון שיש קשר בין י וקוצו של י, ששניהם דבוקים, הקוץ בשם ה' דבוק ב-י, לכן לפעמים כתוב שיש 'דבקות ההסתכלות', שהסתכלות היא גם בבחינת דבקות, כמו "עיניך יונים"[מג]. אבל עיקר הדבקות הוא התגלות היחידה. עוד פעם, במדרגות הנפש, הנשמה – התבוננות; החיה – הסתכלות; והיחידה – דבקות. כך הוא הכלל. זה אחד מהכללים הגדולים בחסידות. זה מה שרוצים כאן להסביר, תכף נגיע לזה.

"שמע ישראל"-"וידעת היום"

עמוד והתבונן – ההבדל בין הסתכלות להתבוננות

לְמַטָּה מְעִנְיַן הַהִסְתַּכְּלוּת הוּא עִנְיַן הַהִתְבּוֹנְנוּת בֶּאֱלֹקוֹת [יש הסתכלות ישירה באלוקות ולמטה ממנה יש ההתבוננות באלקות], כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר [בפסוק באיוב[מד], בסוף הספר, כאשר הקב"ה מתגלה, כשאליהוא בן ברכאל שהוא המשיח מדבר עם איוב בסוף הוא אומר לו] ״עֲמֹד וְהִתְבּוֹנֵן נִפְלְאוֹת אֵל״,

"עמֹד" מלשון עיכוב, 'תתעכב'. על פי פשט, עיקר ההבדל בין הסתכלות להתבוננות הוא שהסתכלות היא למעלה מהזמן והתבוננות היא בתוכו. עולם האצילות הוא עדיין למעלה מהזמן, כמו שאמרנו קודם, שהסתכלות היא למעלה משייכות לעולמות. כמו שהיא למעלה משייכות לעולמות היא למעלה משייכות לזמן.

לכן הסתכלות היא בסקירה אחת, ואפילו אם אתה שוהה הרבה זמן בהסתכלות, אתה לא מרגיש שהיה בזמן. במצב של הסתכלות אין הרגשת זמן כלל. המצב הזה בנפש של הסתכלות חייב להיות למעלה מהזמן. מה שאין כן התבוננות. עוד פעם, על השעון מישהו אחר יכול לראות שהסתכלת חצי שעה, אבל אתה עצמך לא מרגיש שום זמן בהסתכלות, אין בה הרגשת זמן בכלל.

כמו קרן אור, שמצד עצמו היא למעלה מהזמן, לכן אור הוא קשור עם ראיה, זה לפי החוק של איינשטיין, שהאור עצמו, אף על פי שמישהו אחר יכול לראות שלוקח זמן, כמה זמן לוקח לאור להגיע מהשמש לארץ? 8 דקות על השעון שלי. אבל לאור עצמו אין זמן כלל. כיוון שהוא נוסע במהירות האור, אז הוא לגמרי למעלה מהזמן, אין לו זמן כלל. הוא לא מרגיש שום שהיית זמן. כך היא הסתכלות. היא בבחינת אור, ולאור בפני עצמו אין זמן.

מה שאין כן ההתבוננות, היא כבר דווקא זמן, לכן בקבלה הסתכלות נקראת אבא, שהיא זרע האב, והתבוננות היא אמא, שהיה ברחם האם. עיקר ההבדל בין אב לאם הוא למעלה מהזמן וזמן. התבוננות היא התפתחות העובר ברחם האם שלוקחת זמן. צריך לשהות ומרגישים את שהיית הזמן. בבינה מרגישים שלוקח זמן, כמו אמא שמרגישה שלוקח תשעה חודשים וכל הזמן היא חוקרת ודורשת, כתוב בגמרא[מה], מה יהיה, מה יצא.

אם כן, ישנה הרגשה גמורה של שהיה ובתנ"ך נקראת הרגשת שהיה זו עמידה. לכן כתוב "עמֹד והתבונן", שצריך לעמוד ולשהות, להתעכב ולהתבונן ב"נפלאות אל", אף על פי שאתה מתבונן בדבר פלא, ב"נפלאות אל" שלמעלה מהטבע, למעלה מהזמן, אבל אתה עצמך צריך לעמוד ולהתבונן בזה, כלומר להתעכב-לשהות.

[ומה בחכמה?] עפיפה. כנראה שאם בינה היא בעמידה, אז מהי חכמה? איך אתה מסתכל? אתה מעיף מבט. [כמו תפלת עמידה?] זו לא התעכבות. שם עמידה אינה במובן של "עמוד והתבונן". לכן הזמן לזה הוא בתפלת לחש. מה זה לחש? הוא אומר שגם שמונה עשרה זה עמידה וכאן כתוב שעמידה היא בינה, תפלת שמונה עשרה היא אצילות, חכמה[מו]. אם כן, איך קוראים לזה עמידה? כך הוא שואל. אלא באמת עמידה בשמונה עשרה היא לא עמידה במובן של משהו שלוקח זמן. [חב"ד לא קראו לזה עמידה?] לא רק חב"ד, רוב עם ישראל לא קוראים לזה עמידה. שוב, יש עמידה לא במובן של שהיית זמן, של התעכבות. כאן עמידה היא לאפוקי הילוך. באמת יש הילוך של חכמה, כמו מהירות האור, כאן העמידה היא למעט את המהירות. כמו הבדל בין קול ואור. התבוננות היא שמיעה, ושמיעה היא בחינת קול, וקול הוא עמידה לגבי אור, בגלל שהוא מיעוט עצום של מהירות, אף על פי שגם מהירות הקול היא לגבינו משהו מסוים, אבל לגבי אור הוא כלום, הוא צמצום עצום. אם כן, בבינה, שהיא כמו קול לגבי אור, יש עמידה גדולה מאד של מהירות כדי לתפוס את המושג. זה נקרא להתבונן.

מה שהתחלתי לומר קודם הוא שלשמונה עשרה יש עוד שם, חוץ מתפלת עמידה, קוראים לה תפלת לחש. חז"ל באמת לא קוראים לה בכלל תפלת עמידה. צריך לחקור מאיפה בכלל בא הביטוי תפלת עמידה. יש באמת בחז"ל[מז] תפלה מעומד ותפלה מיושב, אבל הביטוי תפלת עמידה לא יודע מי המציא אותו. איך שלא יהיה, יש עוד שם של שמונה עשרה – תפלת לחש [בחינת חש?] חש מלשון מהירות. עמידה בשמונה עשרה צריכה להיות בדיוק הפוך, שהזמן עומד, בגלל שאין זמן, וכאן הוא עמידה של מי שמתעכב בזמן. עוד פעם, אפשר להסביר עמידה שהזמן עומד, הכוונה שהזמן לא עובר, שאין זמן כלל, ואפשר לפרש עמידה, כמו על פי פשט, כעיכוב בזמן, להתעכב, שזו להפך, הרגשת זמן.

בבית המקדש שלמה המלך בנה שני עמודים, סתם שני עמודים בתוך ההיכל, בתוך המקדש – יכין ובעז[מח]. לפי מה שעכשיו אנחנו לומדים אפשר לפרש ששני העמודים האלה הם שני פירושים בעמידה. יש עמידה של חכמה שלמעלה מהזמן ויש עמידה של התבוננות שבדיוק ההפך, בתוך הזמן. ובכל זאת, הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מט]. בדרך כלל כתוב בקבלה שיכין הוא נצח ובעז הוא הוד[נ]. זה בדרך כלל ההסבר בקבלה. אלו שני עמודים כנגד נצח והוד. אבל הנצח והוד הם פנימיות חכמה ובינה בפרצוף שלמטה ממנו[נא]. נצח והוד הם הכליות שבתוך העיניים של הפרצוף הבא אחריו. חוץ מזה שבתוך פרצוף גופא מתפשטת החכמה בנצח והבינה בהוד, חוץ מזה, לפי סוד ההתלבשות בכתבי האריז"ל נצח והוד בכל מקום הן פנימיות שתי העיניים, חכמה ובינה, בפרצוף הבא אחריו.

למה נצח והוד הם עמודים? בגלל שעל פי פשט עמודים הם רגליים. שני עמודים הם שתי הרגליים, נצח והוד. בכל זאת, לפי ההסבר שלנו זה גם כן טוב מאד. יש שני עמודים יכין ובעז. [גם קריאת שמע שלפני העמידה היא בחינת עמידה] כן, זו התבוננות של התעכבות, להתעכב, כמו "כל המאריך באחד"[נב].

כמה עולים יכין בעז ביחד בגימטריא? אחד הרמזים הכי חשובים בקבלה – 13 ברבוע, 169. אלו העמודים ששלמה בנה בבית המקדש. זה היה דרך אגב. כאן רק רצינו להסביר ש"עמוד והתבונן" פרושו התעכב והתבונן. זה הפשט. "עמוד והתבונן נפלאות א-ל".

מצות ההתבוננות – משמע ישראל ועד וידעת היום והשבות אל לבבך

וְכִמְצֻוֶּה עָלֵינוּ: ״וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ וְגוֹ׳״.

יש לנו מצוה בתורה. כאן יש מצוה כבר. דבקות אינה מצוה, היא ממילא, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם". זו ברית התקשרות שלמעלה מטעם ודעת, כמו אמונה פשוטה, שאינה מצות האמנה, אלא אמונה שהיא עצמית, כמו שכתוב בחסידות[נג], אפילו לפי שיטת הרמב"ם. בכלל יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין בה"ג אם אמונה היא מצוה, אבל כתוב בדרך מצותיך שאפילו לפי שיטת הרמב"ם שאמונה היא מצוה, המצוה היא רק להביא זאת לתוך התודעה. אבל עצם מציאות האמונה קיים ולא שייך על כך מצוה, כמו שיטת בה"ג. אמרנו שהדבקות במדרגה הכי גבוהה היא ברית ההתקשרות העצמית, שהיא כתר דעתיק, שזו אמונה פשוטה. אם כן, ודאי לא שייך מצוה.

כתוב[נד] שמשה רבינו, כך אדמו"ר הזקן אומר, רצה באמירתו את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" לומר 'ראה ישראל'. זה באריכות בליקוטי תורה של אדמו"ר הזקן על הפסוק. אבל כיוון שהוא דיבר לדור שנכנסו לארץ שהיו נשמות של בי"ע, כמו שהסברנו קודם, לכן הם לא יכולים לראות, רק על ידי שמיעה, רק על ידי התבוננות. רק מה, כתוב[נה] שיש רמז בתוך ההתבוננות של "שמע ישראל" יש ראשי תבות "שאו מרום עיניכם וראו"[נו]. כתוב ששמע ראשי תיבות "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". באמת בתוך השמיעה-ההתבוננות יש אפשרות לבוא לידי ראיה. משה רצה לצוות על ראיה, הסתכלות, אבל כיוון שהיא לא שוה לכל נפש, וגם אי אפשר להגיע אליה בלי התבוננות קודם, והתבוננות לא סתם היא פעולת התבוננות, אלא של "דעהרער", שזה נקרא "שמע", שזה יותר מלהתבונן. למה כתוב "שמע" ולא 'הבן'? מפני ש'הבן' יכול להיות רק באופן שכלי. ו"שמע" היינו שאחרי ההתבוננות הוא שומע, מה שנקרא "דעהרער" באידיש. יש מצוה של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", אבל אין מצוה של 'ראה', רק שכתוב שמשה רצה לצוות על ראה.

אם כן, יש פה שלש מדרגות: אמונה בכלל לא שייכת למצוה, בגלל שהיא מצב עצמי; הסתכלות כביכול רוצה להיות מצוה; והמצוה ממש היא ההתבוננות. העבודה ממש, עליה יש מצוה בתורה, היא התבוננות. זו גם המצוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וגם הפסוק שכתוב כאן, כתוב כאן את שני הפסוקים, "וכמצֻוה עלינו", כאן יש לנו כבר מצוה המוטלת עלינו "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'".

מצות היחוד – גילוי האמונה העצמית באמצעות ההתבוננות

וְכֵן מִצְוַת הַיִּחוּד (שֶׁהִיא מִצְוָה תְּמִידִית): ״שְׁמַע (לְשׁוֹן הֲבָנָה וְהִתְבּוֹנְנוּת) יִשְׂרָאֵל הוי׳ אֱלֹקֵינוּ הוי׳ אֶחָד״.

[הסתכלות היא בחינת בטול?] כן, הסתכלות היא בטול הזמן, זה באמת בטול, כמה זמן שאתה נשאר. [זה שאנחנו אומרים "ואהבת את הוי' אלהיך"] זו מצות אהבה, היא כבר מצוה אחרת. זה מה שאמרנו קודם, שהמצוה להאמין היא לא ליצור אמונה, המצוה היא פשוט לגלות את האמונה במודעות, אבל עצם האמונה נמצא, והדבקות היא עצם האמונה. זה מה שהסברנו קודם, שיש מחלוקת אם יש מצוה על אמונה. בעל הלכות גדולות, מסוף הגאונים, הוא אומר[נז] שלא שייכת מצוה לגבי אמונה ולכן הוא בפירוש אומר שאין מצות אמונה כלל.

הרמב"ם אומר לא, הוא חולק עליו ואומר שיש מצות אמונה, "אנכי הוי' אלהיך"[נח]. ובכל זאת כתוב בחסידות ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[נט]. מצות אמונה שהרמב"ם אומר, איך הוא כותב אותה אחר כך בספר יד החזקה? הוא לא אומר שיש מצוה להאמין, הוא כותב בספר היד שלו "מצוה לידע"[ס]. מצות האמונה הוא כותב בלשון דעת. כלומר שהמצוה היא לדעת את האמונה, להכניס את האמונה במודעות. זו המצוה, אבל על עצם האמונה לא שייך מצוה. אז גם הוא מסכים לבה"ג.

עצם האמונה היא הברית העצמית בין הנשמות לקב"ה, היא הדבקות. על זה כתוב "ואתם הדבקים". זה פסוק בתורה. לא כתוב 'תדבקו'. באמת יש מצוה "לדבקה בו". אבל איך חז"ל מפרשים אותה? על תלמידי חכמים[סא]. וכי אפשר להדבק בשכינה? [אהבה היא לא דבקות כלל?] לא, אהבה היא לב, אולי נגיע לזה בהמשך. אהבה היא עבודת הלב, התפעלות בלב.

עוד פעם, זהו עיקר המצוה, וכך בכל החסידות, במיוחד של רבי הלל. [במח?] לא, דבקות היא למעלה מהמח. דבקות היא בעצם הנשמה. לא מח, מה שלמעלה מטעם ודעת.

[ומה הסיבה שהרמב"ם לא מונה את ישוב ארץ ישראל? כי גם היא למעלה מטעם ודעת?] לא, זה לא שייך. יש כמה דעות. יש מי שאומר שלא מונה את מצות ישוב הארץ או כיבוש הארץ בגלל שהיא מצוה כללית. מה שאמרתי עכשיו זה לא שאמונה היא מצוה כללית. אמרתי שלא שייך מצוה בכלל בגלל שהיא מצב עצמי, מצב קיים, רק שצריך לגלות את האמונה. כמו יהודי ברחוב שאומר שלא מאמין, הוא טועה פשוט. נדמה לו שלא מאמין. באמת הוא מאמין, יש לו את זה, רק שהיא כל כך בהעלם אצלו, בתת מודע, שבמודעות באמת הוא לא מרגיש אותה כלל עד כדי כך שהוא יכול לכפור בה, להכחיש אותה. זה לא נקרא מצוה תמידית. מצוה תמידית היא כמו "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[סב]. גם לפי הרמב"ם, להיות תמים עם ה' זו מצוה, 'תהיה תמים', לא שאתה כבר תמים אלא 'תהיה תמים', אבל המצוה הזאת "תמים תהיה עם הוי' אלהיך" היא להיות יהודי שלם, לשמור את כל התורה כולה, לכן היא נקראת מצוה כללית.

יש מי שאומר[סג] שכך הוא גם לגבי ארץ ישראל. לא כולם, יש רק דעה כזאת. יש מי שאומר שלפי שיטת הרמב"ם ארץ ישראל היא כמו "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", שהיא מצוה כללית. מה הכוונה מצוה כללית? שארץ ישראל כוללת את כל מצוות התורה, לכן הוא לא מונה אותה בתור מצוה פרטית.

לפי חז"ל היא שקולה כנגד כל המצוות[סד]. אבל גם שבת "שקולה כנגד כל המצוות"[סה]. בכל זאת יש משהו מיוחד בארץ ישראל כנראה אפילו יותר משבת. כתוב שאי אפשר לקיים שום מצוה בשלמות בחוץ לארץ, אפילו המצוות התלויות בגוף, כמו הנחת תפלין, אי אפשר לקיים אף מצוה כמו שצריך כתיקונה בחוץ לארץ. לכן כל המצות תלויות בארץ ישראל, הקיום האמתי שלהן, הרצון האמתי[סו]. אבל עוד פעם, היא לא נקראת מצוה, לא כמו אמונה וכדומה. היא נקראת מצוה כללית, היא מצוה, אבל כללית, שכוללת את כל המצוות. כאן לגבי אמונה אמרנו שהיא לא מצוה כלל. יש הבדל בין לא-מצוה לבין מצוה כללית.

[לא הבנתי, הרב אמר שהשתדל או רצה הסתכלות גם כן מצוה?] בגלל שהוא רצה להביא אותם. מצוה היא נתינת כח. המְצוה נותן את הכח שלו לתוך המצוה. הרי כל המצות זה זכות, כתוב "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"[סז]. זה שה' נתן לך מצוה להניח תפלין היא זכות, הוא רוצה לזכות אותך. כשמשה רצה לומר לנו 'ראה ישראל' הוא רצה לזכות אותנו, לתת לנו כח שנוכל לראות אלקות, לא רק לשמוע אלקות. אבל כתוב שהוא הבין שלא שייך, שאפילו אם הוא יאמר זאת הדבר לא יצליח, ואם כך – אסור.

[לפי זה יש שני צדדים הפוכים מדוע האמונה לא נמנית כמצוה, אחד שאין צורך, מפני שהיא כבר מציאות קיימת והשני שהיא לא מציאותית] היא לא דבר מציאותי. כמו שדיברנו לפני כמה שבועות על רצון מציאותי ורצון לא מציאותי. משה הבין שלומר 'ראה' זהו רצון לא מציאותי, לומר "שמע" זהו רצון מציאותי, ואמרנו שהרצון המציאותי עולה בראשית בגימטריא.

אהבה רבה והסתכלות – גילוי האמונה והכנת הנפש לקיום המצוה

[לפי הסבר זה למה יש הבדל בין "אהבת עולם" ל"אהבה רבה"? מוסבר ש"אהבה רבה" קיימת אבל רק בהעלם, לא בגילוי. לכן המצוה היא רק "אהבת עולם"?] לא, לא כתוב כך בחסידות. כתוב באמת ש"אהבת עולם" היא מצד המדות ו"אהבה רבה" היא בעצם הבינה[סח]. כשמגיעים לפנימיות הבינה – ההתבוננות – מתגלה "אהבה רבה". [אבל גם כתוב ומוסבר שההבדל ביניהם הוא שזו נולדה וזו כבר קיימת, רק בהעלם] זה לא בדיוק כך. על כך כתוב[סט] "אהבה מסותרת", יש "אהבה מסותרת" שגם קיימת, היא כמו אמונה. לכן באמת אנחנו מסבירים תמיד שאמונה, כתר דעתיק, שייכת לאברהם אבינו. הוא מקור האהבה, "אברהם אהבי"[ע], והוא גם כן מקור האמונה, שעל כך כתוב "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[עא]. באמת יש קשר חשוב מאד בין אמונה לאהבה.

כמו לגבי אמונה, ולכן שאלו קודם, לכאורה דבקות היא אהבה. באמת בשורש אמונה ואהבה הן אותו דבר, שניהם אברהם אבינו, והן מגיעות עד כתר דרדל"א דעתיק. [מי מגיע עד שם?] האמונה והאהבה. אבל שם זו נקודת "אהבה מסותרת", אותו דבר בדיוק כמו שאתה אומר, שהדבר נמצא וקיים בתוך הנשמה.

היא גם יכולה להתגלות כ"אהבת עולם" ויכולה להתגלות כ"אהבה רבה". אם היא מתגלה כאהבה רבה בתענוגים יש בה יותר גילוי של השורש. לכן אולי חשבת ש"אהבה רבה" זהה עם "אהבה מסותרת", אבל זה לא כל "אהבה מסותרת", אפילו "אהבה רבה" היא רק מה שנקרא "התגלות עתיקא בבינה", זו "אהבה רבה בתענוגים".

"אהבת עולם" היא בלב. "אהבה רבה" היינו איך שהדבר מתגלה. עוד הפעם, יש שורש נעלם של "אהבה מסותרת", זה עצמי, חלק מהעצם, אותו דבר כמו האמונה. יש התגלות מוגבלת בלב שנקראת "אהבת עולם", ויש התגלות לא מוגבלת, כמו בלי גבול, בבינה שנקראת "אהבה רבה", והיא דומה לגילוי ההעלם של העצם. אבל גם לגביה – מצוה לגלות. כמו שאמרנו שיש מצוה לגלות אמונה, לפי הרמב"ם, יש גם מצוה לגלות "אהבה רבה". לכן אמרנו הרבה, נדמה לי שדיברנו על זה כמה פעמים^עה, שלפי הרמב"ם[עב] עיקר האהבה שמדבר היא "אהבה רבה" – "באהבתה תשגה תמיד"[עג]. אמרנו שבעיקר דבריו על יראה הוא מתכוון ליראה תתאה, וכשהוא מדבר על אהבה הוא באמת מגיע עד "אהבה רבה". פה יש רק אהבה ויראה, אין מדרגות. ואהבה היא מצוה, כלומר שאהבה רבה היא מצוה. כעת אפשר להבין זאת ממש לשיטתו, שכמו שלשיטתו אמונה היא מצוה, לגלות את האמונה, כך גם האהבה, אפילו "אהבה רבה", מצוה לגלות את האהבה, בבחינת "אהבה רבה".

["אהבה רבה" היא בנפש?] בנשמה. [ההסתכלות לא יכולה להינתן כמצוה, כי בעצם עצם ההסתכלות האדם לא יכול להעמיד את עצמו להסתכל] נכון, מצוה היא לכאורה תחת הזמן. [זה דבר שאתה פותח את העיניים אתה רואה] לא, אבל אם למשל היתה מצוה, יש מצוה לפי הסמ"ק[עד] [יש מצות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[עה]] אבל יש מצות הסתכלות חיובית. [כמו "וראהו הכהן"[עו]?] זו לא מצוה בתורה, הכהן צריך לראות כדי לטהר. אבל לגבי ציצית, יש דעה, עוד פעם, לא לפי הרמב"ם, לא פוסקים כך, אבל יש ראשון אחד שנקרא הסמ"ק, ספר מצות קטן, שאומר שאחת מתרי"ג מצות היא להסתכל בציצית, "וראיתם אתו". זו מצוה, שבמקום להסתכל שם אני מסתכל כאן.

אז אולי אותו דבר לגבי הקב"ה, שיש מצוה במקום שתסתכל על השטויות תסתכל על ה'. אז אין הכוונה שלא יתכן שתהיה מצוה. יש מצוה לבוא לבית המקדש. באמת זה חשוב מאד, זה הדבר הכי קרוב לראית אלקות, מצות הסתכלות. אף על פי שאין מצות הסתכלות ממש תמיד, לא כתוב 'ראה ישראל', אבל יש ממש מצות ראיה בתורה, לבוא לבית המקדש ושם אתה רואה אלקות.

לגבי נרות חנוכה, המצוה היא להדליק, "הדלקה עושה מצוה"[עז], רק שאנחנו מדליקים כדי לראות, אבל אפילו אם לא רואים – מקיימים את המצוה. לדוגמה, סומא מקיים מצות הדלקת נר חנוכה אף על פי שלא רואה אותו. [הוא מחויב בה? הרי הוא חשוב כמת] ודאי, זו מחלוקת אם הוא בכלל מחויב במצוות, אנחנו פוסקים שהוא מחויב במצוות[עח], ואם כן הוא חייב בהדלקת נר חנוכה, אף על פי שלא רואה אותו. אז אף על פי שבאמת יש קשר לראיה אבל היא לא ממש המצוה. אבל נכון מה שאתה אומר, זאת אומרת באמת בנר חנוכה יש גילוי חכמה. הרי מהו נר חנוכה? שמן, בדיוק מה שדיברנו קודם, רזין דאורייתא. אז נר חנוכה באמת קשור להסתכלות, זה נכון. אף על פי שאי אפשר לומר על פי פשט שזו ראיה, אבל על פי פנימיות בוודאי כך, שכל ענין נר חנוכה הוא הסתכלות, פרסום הנס, להגיע להסתכלות.

יש מהבעל שם טוב[עט] שכל מצוה היא רק עד שאתה מקיים אותה. כך הבעל שם טוב אומר, אחד מסודות החסידות לגבי כל המצוות, שעיקר המצוה הוא עד שאתה עושה אותה. בגלל שברגע שאתה עושה מצוה באמת, תמיד צריך להיות במצב של דבקות, כמו בהסתכלות, ועד שאתה כבר עושה אותה – כבר הקב"ה עושה, לא אתה. לכן הבעל שם טוב אומר שעיקר קיום המצוות הוא ההכנה למצוות. נדבר גם על זה בהמשך. זה גם חידוש של הבעל שם טוב לגבי מצות האהבה. הוא אומר, חידוש מפורסם, שהבעל שם טוב אומר שעיקר מצות האהבה היא להתבונן בדברים שמעוררים את האהבה, ומה שיהיה יהיה, אם תאהב תאהב, אם לא – גם קיימת את המצוה. זה חידוש מהבעל שם טוב, שהוא עצמו כל כך שייך ללב, וכאן הוא אומר לך שעיקר קיום מצות האהבה הוא להתבונן בדברים שמביאים אהבה בלב כל ישראל, ומה שיהיה יהיה, זה כבר לא חלק מעצם המצוה. המצוה היא לעשות מה שצריך לעשות – להכין את הכלי, אפילו לגבי המצוות. אם כן, באמת בכל מצוה אם אדם מקיים אותה הוא באצילות, הרי כל המצות הן יחודים באצילות, ואצילות היא למעלה מהזמן.

כלומר, עצם המצוה הוא התכלית. ואם לא עשה?] אפילו מחשבה טובה, וכל שכן אם הוא עושה אותה. אפילו אם הוא אנוס ולא עושה אז "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"[פ], וכל שכן וקל וחומר אם הוא כן עושה.

ההתבוננות – העיון המעמיק המביא לשמיעה פנימית ולתפיסת הענין האלוקי

עוד פעם, מה אנחנו לומדים כאן? שלמטה מההסתכלות יש התבוננות, ובהתבוננות יש כבר מושג מצוה. מהי ההגדרה להתבוננות? אני קורא את המשפט הבא:

הַהִתְבּוֹנְנוּת הִיא הָעִיּוּן הַמַּעֲמִיק

כתוב בחסידות[פא] שהתבוננות היא העיון. אדמו"ר האמצעי מגדיר זאת בתחילת קונטרס ההתבוננות שלו, שנקרא שער היחוד, שהתבוננות היא מה שנקרא בגמרא עיון. אמרנו שבאנגלית המלה הכי קרובה לזה היא study. בעברית זה עיון. כתוב שהתבוננות היא עיון, כמו להתבונן במשהו, לעיין בו.

הַמֵּבִיא לִשְׁמִיעָה פְּנִימִית,

יש התבוננות ויש לה תכלית – לשמוע. מהשמיעה אחר כך באים לאהבה, כמו בסדר של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וכמו שהסברנו קודם ש"שמע" הוא אפילו יותר מההתבוננות. אם היה כתוב 'הבן' זה לא היה "שמע". "שמע" היינו לעיין ולהתעמק כל כך עד ש"שמע". "שמע" היינו התפיסה שבסיום שהיא תכלית הפעולה שנקראת עיון. התכלית זה מה שנקרא באידיש "דערהער", זה ה"שמע". אחרי שיש "שמע", מביאה אותו אחר כך ההתבוננות לידי אהבה בלב, שמתוך השמיעה-הקליטה שהיא כמו קליטת הזרע, נולדת אחר כך מדת האהבה בלב.

הַתּוֹפֶסֶת וְקוֹלֶטֶת הֵיטֵב אֶת הָעִנְיָן הָאֱלֹקִי [העיון, השמיעה פנימית, תופס וקולט היטב את הענין האלקי בו הוא מתבונן].

מדרגות ההתבוננות – מהדבקות העצמית ועד למסירות נפש בפועל

אם כן, מה למדנו עד עכשיו? שבדרך כלל יש שלש מדרגות: דבקות, הסתכלות והתבוננות. דבקות מצד היחידה שנקראת כתר, קוצו של י; הסתכלות מצד ה-י; והתבוננות מצד ה עילאה שבשם. כעת צריך להשלים את וה.

נעמוד כאן, רק נאמר מה הולך להיות בהמשך, בתוך התבוננות גופא. התבוננות היא כמו עולם הבריאה, אבל עולם הבריאה הוא כבר יש מאין, ולכן הוא כבר כולל את כל שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. כלומר, אף על פי שהתבוננות היא בריאה, ה עילאה שבשם, אבל יש התבוננות ששייכת בעצם לבריאה, ויש התבוננות ששייכת ליצירה, ויש התבוננות ששייכת לעשיה.

לכן שיטת חסידות חב"ד היא שכל אחד שייך להתבוננות. עיקר המצוה של כל אחד היא התבוננות, אפילו שהוא בעשיה. אם כן, מה צריכים להתבונן הלאה? צריכים להבין מהי ההתבוננות שכנגד ה עצמה, מהי ההתבוננות שכנגד ו, ומהי ההתבוננות שכנגד ה תתאה.

יצא לנו שכל המדרגות ה-ו-ה הן שלבים-דרגות של התבוננות. למעלה מכל ההתבוננות יש הסתכלות, שהיא י, ולמעלה ממנה הדבקות העצמית, שהיא קוצו של י. הקיצור רשום כאן בסוף הפרק:

קוֹצוֹ שֶׁל י דְּבֵקוּת בְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ

י הִסְתַּכְּלוּת בִּרְזִין דְּאוֹרָיְתָא, שַׁעֲשׁוּעִים עַצְמִיִּים, שֶׁלְּמַעְלָה לְגַמְרֵי מִכָּל שַׁיָּכוּת לְעוֹלָמוֹת

ה הִתְבּוֹנְנוּת בְּ״מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה״, אֵיךְ שֶׁהַכֹּל בָּטֵל אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית, שֶׁהֲרֵי כָּל הָעוֹלָמוֹת נִבְרְאוּ עַל יְדֵי שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת יה בִּלְבַד

[את זה נצטרך להסביר מחר בעזרת ה']

ו הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדֻלַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּ״מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית״

ה הִתְבּוֹנְנוּת בִּנְכוֹנוּת כָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִמְסֹר אֶת עַצְמוֹ עַל קִדושׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ [בעשיה]

בספר התניא[פב] מוסברות שלש מדרגות של התבוננות. התבוננות של דברים שזה נקרא "מעשה מרכבה". נצטרך להסביר זאת. מה זה מעשה מרכבה? הבטול של העולמות לה'. עוד פעם, הסתכלות לא שייכת לעולמות בכלל. מי שעושה גימטריאות כמו שצריך, זה למעלה מבטול בכלל. בגלל שאין שום דבר שצריך להתבטל. ברזין דאורייתא אין אפילו מושג של משהו שצריך להתבטל, בגלל שהם לא שייכים לעולמות. אחר כך יש התבוננות איך הכל בטל לה'. זה נקרא "מעשה מרכבה". מרכבה היא בטול העולמות לה'. אחר כך יש התבוננות של גדולת ה' במעשה בראשית. זה נקרא "מעשה בראשית" בחסידות. זה שייך לעולם היצירה, "יוצר אור"[פג]. עולם הבריאה הוא "בורא חשך". "בורא חשך" לפי זה פרושו איך הכל בטל לה' – הכל חשוך ובטל לה'. ויש "יוצר אור", שהוא גדולת ה' בתוך הבריאה. זה נקרא "מעשה בראשית" כנגד ו שבשם. יש אחר כך התבוננות בנכונות שלי למסור את נפשי, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן"[פד], וזה באמת קשור עם הדבקות העצמית. אבל היא-היא ההתבוננות שמביאה לידי מעשה בפועל, כמו שכתוב בספר התניא. להתבונן כתוב – בפרק כ"ה, זה בהרבה ובמיוחד בפרק כ"ה בתניא – שבשביל לעשות כל דבר צריך להתבונן...

[חסר בהקלטה]

זה לפי החילונים היום, שאין להם דצח"מ. יש רק אחד, בגלל שבן אדם אצלם הוא קוף, הם אותו דבר מבחינה ביולוגית. מבחינה ביולוגית בן אדם הוא כמו קוף, כמו חיה אחרת. יש באמת הבדל בין צומח לבין חי, שלזה קוראים בוטניקה ולזה זואולוגיה. יש לו באמת דברים מיוחדים, מכירים בזה, וזה נוגע לרפואה– רופא באמת צריך להתמחות בבן אדם – אבל לא בגלל שמאמין שבעצם הוא משהו אחר, הוא רק חיה מסוג אחר. כמו אחד שרוצה להתמחות להיות וטרינר, איך לרפא כלבים, הוא צריך להתמחות בכלבים, כך להבדיל, אחד שרוצה לרפא בני אדם, עליו להתמחות בבני אדם. כך היא תפיסת המדע החיצוני. באמת יש משהו כזה גם בנפש, אם מדברים על מושכל-מורגש-מוטבע שחי ומדבר כאן על פי פשט הם יחד, בגלל שהם כנגד חכמה ובינה.

מורגש הוא בחינת צומח, ומוטבע הוא בחינת דומם. אז רק שהעצם ממש של המדבר, עצם האדם, שהוא כמו האדם העליון עד השורש הכי עליון, הוא עצם הנפש עצמה שנושא את הכחות. יש נושא ויש נשוא. כחות אלה נשואים בתוך העצם, והעצם נושא אותם, זה הביטוי בחסידות.

כאן יש שורה חסרה, אני לא יודע בעצמי איך להשלים את זה, פשוט בדפוס זה לא יצא. באמת מה רציתי לומר לפני זה? כתבתי כאן "שהרי טבע זה למסור נפשו על קידוש ה' יתברך, מוטבע ונטוע בדבקות העצמית". כיוון שזה טבע, מצד הנה"י, מצד המעשה, הוא המוחין ששייכים למעשה, לכן מתאים לקרוא לו מוטבע. אבל חג"ת ונה"י הולכים יחד, לכן אמרתי-כתבתי באות ו נטוע בדבקות העצמית שבנשמת כל אחד ואחת מישראל, שהיא מקור האהבה המסותרת שבלב. האהבה המסותרת בלב נטועה בלב, ה"אהבה המסותרת", נטועה בעצם. הטבע למסור את נפשו – זה טבוע בעצם, לפי ההסבר שעכשיו הסברנו. לכן קוראים לזה טבע, מלשון טבוע, מוטבע.

טוב, אז עכשיו בציור, ה"קוצו של י זה הדבקות העצמית; ה-י – הסתכלות ברזין דאורייתא, שהם שעשועים עצמיים שלמעלה לגמרי מכל שייכות לעולמות; ה – התבוננות במעשה מרכבה, איך שהכל בטל לגביו יתברך בתכלית, שהרי כל העולמות נבראו על ידי שתי אותיות יה בלבד; ו – התבוננות בגדולת ה' יתברך במעשה בראשית; ו-ה אחרונה-תתאה שבשם – התבוננות בנכונות כל נפש מישראל למסור את עצמה על קידוש ה' יתברך". ובסוף אמרנו ש"נעוץ סופן בתחלתן"^פד, כלומר בהעלם העצמי של ההתחלה.

אם כן, בזה סיימנו את פרק א של השער "ואתם הדבקים".