יו"ט שני של ר"ה

ב' תשרי ע"ז – בית הרב, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מנחה וסדר נגונים]

עז ומעוז

בשבת למדנו את הפסוקים "הוי' עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ: הוי' עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא". אמרנו שיש כאן חמש לשונות של עז: עזי, נעזרתי, ויעלז, עז ומעוז. מתבקש להקביל אותן לנרח"י, ובפרט כנגד הנרנח"י של המשיח שמקבילות לחמש העליות של המשיח שבפסוק "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד".

נתחיל מהסוף, אמרנו שעז ומעוז זה כמו אור ומאור. לפי זה, מתאים מאד שהיחידה – הכתר – הוא המאור, ואילו החיה – החכמה – האור. "מעוז ישועות" גם רומז לש"ע נהורין שמאירים בכתר. גם קשור למה שכתוב בתחלת הפרק שאומרים כל יום מראש חדש אלול עד הושענא רבה "לדוד הוי' אורי וישעי", אורי – אור, "עז", ישעי – מאור, "מעוז ישועות", שרומז לש"ע נהורין. הדרגה הבאה גם מתאימה מאד. ראינו בשבת שהצ"צ מביא בשם המדרש עשר לשונות של שמחה בהן נקראו ישראל (הזכרנו שאלו לא סתם לשונות אלא לשונות בהם הנביא קורא ומצווה את עם ישראל ובהם מגלה את העצמיות של היהודי – יהודי חייב להיות שמח, אחרת הוא לא יהודי, זה גדר של יהודי בעצם...) וביניהן על זה.

מכיון ששמחה בכללות היא בינה (ובפרצוף הלשונות גופא לשון שמחה מקביל לבינה) מתאים שמבין הלשונות של עז בפסוק, 'ויעלז', מקביל לבינה-שמחה. אח"כ יש לנו 'עזי' 'ונעזרתי' כנגד הנ"ר. הזכרנו שלמלך עוזיה גם קוראים עזריהו, רואים שהלשונות הולכים יחד. המלה 'ונעזרתי' מכוונת כנגד הרוח – המדות, שזו עבודת המדות שאני נעזרתי, 'לולי הקב"ה עוזרו אין יכול לו'. כאן צריך לשים לב לטעמים של הפסוק. הזכרנו לפני שבועיים שבטעמי אמת יש טעם מיוחד שיותר חזק מאתנחתא, קוראים לו 'עולה ויורד'. בטעמי אמת יש שלשה מפסיקים סוף-פסוק (שנקרא סליק), עולה-ויורד ואתנחתא (לפי הסדר). מעל המלה 'ונעזרתי' יש טעם עולה-ויורד ולכן הפסוק מתחלק: "ה' עזי ומגני בו בטח לבי ונעזרתי" ואחר כך "ויעלז לבי ומשירי אהדנו". לפי זה מתאים מאד ש'ונעזרתי' שמכוון כנגד מדות הלב הולך ביחד עם "בטח לבי". בטחון באופן כללי הוא נצח והוד, שסתם ככה שייכים למדות הלב, מתאים ל'ונעזרתי'. אמנם, לעתים נצח והוד מצטרפים לפרצוף המוטבע, הנהי"ם, שבכללות כנגד המלכות. לפי זה, "בטח לבי" כאן שייך דווקא ל'עזי' שכנגד הנפש – המלכות.

לא בכל פסוק יש עולה-ויורד, כמו בפסוק הבא, ולכן האתנחתא מחלקת את הפסוק. נשים לב שפסוק זה רומז לפסוק האחרון בפרק הבא, פרק כט – "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". כאן כתוב "הוי' עז למו", 'למו' זה קצור של 'לעמו'. גם במילה "בשלום" יש אותיות למו. איך מסתיים הפרק שלנו? "הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְֹּאֵם עַד הָעוֹלָם", כנראה מקביל ל"ה' יברך את עמו בשלום". אם כל הפסוק הקודם מתאר את העליה של המשיח, צריך לומר שהמשיח הוא זה שמבקש מה' "הושיעה את עמך...ורעם [ותרעה אותם, כמו רעיא מהימנא ] ונשאם עד העולם". "ונשאם" זה כמו "ונשא" בעליות של מלך המשיח. ההמשך הוא "וגבה מאד", אחד הפירושים של 'גבה' הוא גם מלשון גובה חוב.

הזכרנו בשבת, שפסוק זה הוא 'זמרת הארץ'. כאשר הקבוצה הראשונה של שלוחים, חסידים מארץ ישראל שהגיעו לרבי , הרבי ביקש שיביאו לו מזמרת הארץ – שיר ארץ ישראלי. הם שרו "הושיעה את עמך" ומאז השיר נהפך לשיר חבד"י מובהק. כדאי לשיר אותו הרבה השנה. הדברים מכוונים במיוחד למלמדים שישירו עם הילדים ויספרו להם את הסיפור על הניגון ואת הקשר לפסוקים של עז.

[שרו "הושיעה את עמך"]

בכל אופן, העיקר לרמז של השנה הוא לשון 'על זה'. אמרנו שראשי התיבות של השנה הוא היו תהיה שנה עליזה (לא כמו בד"כ שאומרים תהא שנת כו' – כאן רוצים לומר 'שנה' ולא 'שנת' ומוסיפים את ה' האלפים – היו). [אם רוצים לכלול את כל ז' האלפים מהשעשועים[ב] אפשר לומר 'זו תהא שנה עליזה[ג]'... ובנוסף: לומר "היה תהיה שנה עליזה" – זו תפילה, אבל אם אומרים "זו" – זה בטחון שכך יהיה] נכון, שעשועים מתאים לעליזות. אמרנו ששנה עליזה עולה בגימטריא בעתה, שהיו תהיה בעתה, זה קץ – והוא בידיים שלנו – בכך שנעשה שתהיה שנה עליזה. שנה של ביאת משיח כמו פשט הפסוק ש"בעתה אחישנה", ברגע שמגיע הזמן הכל קורה חיש מהר. זה מאד מתלבש על הנגון של "כתיבה וחתימה טובה" – "היו תהיה שנה עליזה".

[נגנו "היו תהיה שנה עליזה" במנגינה של "כתיבה וחתימה טובה"]

פירוש 'יהל אור' על הפסוק

לכבוד בעל ההילולא של ערב ר"ה, נמשיך ללמוד את פרוש הפסוק ב'יהל אור' של הצ"צ שהתחלנו ללמוד בשבת. הצמח צדק מפרש את המלים "בו בטח לבי". באיזה עוד מקום יש בטוי שמחבר בטח ולב יחד? אומרים את זה כל שבת באשת-חיל, "בטח בה לב בעלה". הצ"צ כותב (מבלי לצטט מהפרק שלנו),

הצ"צ אומר שיש בטחון שאנחנו בוטחים בה' "בו בטח לבי" ויש בטחון שה' בוטח בנו, בכנסת ישראל "בטח בה לב בעלה". הזהר מפרש שאשת חיל נאמר על כנס"י, והקב"ה אומר שהוא בוטח בנו. הזהר אומר שהקב"ה מפקיד ביד כנסת ישראל את כל הכלים (וכלי-הזין) להנהיג את המציאות ובוטח בנו שנעשה את המלאכה (או שהוא נאיבי או שלא...). כמו שהבעל קונה לאשתו את כל כלי הבית ובוטח בה שתנהל את הבית כראוי. לפי פירוש זה ש"בו בטח לבי" הולך על האיש (הקב"ה) צריך לומר שגם ההמשך "ונעזרתי" הוא על האיש. כתוב שהאשה היא "עזר כנגדו" של האיש אבל כאן רואים דוגמא להדדיות, שהאיש הוא העזר של האשה. למרות שהבעל בוטח באשת חיל שתנהל את הבית הוא צריך גם לעזור בבית... זו הוראה למעשה.

יש לפרש כי הכל בידי שמים שהוא ז"א חוץ מיראת שמים ועל כן צריך בטחון שבטח בכנ"י שיהיו יראי שמים. ולכן הבוטח בה' צ"ל ירא שמים שכשם שהוא ממלא בטחון שלו ית' כך ימלא ה' בטחונו שבוטח עליו:

הצ"צ מפרש את מאמרז"ל שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ששמים בכל מקום רומזים לז"א ויראת שמים למלכות, "אשה יראת ה'", ומכיון שהכל בידי שמים אז בכל צריך לבטוח בה', " חוץ מיראת שמים" שבזה ה' בוטח בנו. יש כאן הדדיות, שה' בוטח במי שיש בו יראת שמים, ומי שיש בו יראת שמים, הזהר אומר, שצריך לבטוח בה'. יש כאן אור ישר ואור חוזר. לפי זה, ה' הפקיד את הנהגת העולם בידי מי שיש לו יראת שמים כמו מנהיגי המדינה שבידם הנהגת המדינה – על מנהיגי המדינה היום הרב דיבר שה' כביכול נאיבי שהוא נותן בידם. אבל באמת ההנהגה היא לא ביד מי שיושב בבית ההוא, אלא בידי הצדיקים שבוטחים בה', ובהם ה' בוטח.

ס"פ הנ"ל דנ"ב ע"א ע"פ ומה' אשה משכלת מאן דזכי באשה משכלת זוכה בכולא וכתיב בטח בה לב בעלה וגו'

רואים מהזהר הנ"ל שהאשה היא לא סתם אשה אלא אשה משכלת ומי שזכה באשה משכלת זכה בהכל. כמו שאנחנו מדברים הרבה, שיש שני סוגי משכילים, משכילים לא טובים של תנועת ההשכלה ומשכילים חסידיים כמו ר' אייזיק. רואים שבשביל להיות אשה יראת ה' צריך להיות אשה משכלת. רואים שיש קשר בין חכמה ליראה, בשביל להגיע ליראה אמיתית צריך הרבה השכלות. בכלל מדרגת החכמה היא יראה עילאה.

אח"כ הצמח צדק מתחיל להביא סוגים שונים של בטחון, בטחון טוב ובטחון רע:

ביחזקאל סי' ל"ג באמרי לצדיק חיה יחיה והוא בטח על צדקתו ועשה עול. כל צדקותיו לא תזכרנה ובעולו אשר עשה בו ימות.

הפסוק ביחזקאל מדבר על אדם שעושה רע ובוטח במעשיו הטובים שיעמדו לו להצילו. הנביא אומר ש"צדקותיו לא תזכרנה", מזכיר את דברי חז"ל לגבי מי שאומר אחטא ואשוב, רק שכאן בוטח בעבר ושם בוטח בתשובה שהוא עתיד לעשות. זה כמו אדם שיש לו פלוס בבנק ולכן מרשה לעצמו להמר ולבזבז את הכסף שלו כי סומך על החסכונות.

ופירש"י לא תזכרנה להצילו מעבירה זו:

רש"י כאן מסביר, שהכוונה היא לא שמעשיו הטובים לא יזכרו לו כלל (זה לא צודק למחוק מצוות בגלל נפילה אחת) אלא שהם לא יצילו אותו מהעונש על העבירה הספציפית שעשה.

בחבקוק סי' ב' כי בטח יוצר יצרו עליו וגו' ופי' המצודות זה האומן עצמו שעשאו יבטח כו':

גם כאן זו דוגמא של בטחון שלילי, הנביא מוכיח את בני האדם הבוטחים במעשי ידיהם, הם עשו את הפסל והם בוטחים בו...

מ"ב סי' י"ח ה' בה' אלקי ישראל בטח. וברבות באיכה בד"ה ר' יוחנן פתח משא גיא חזיון שהיו נותצין בתיהם ומוסיפים על החומה

הצ"צ מביא מהמדרש בטחון רע שהיו שוברים בתים כדי לחזק את החומה מפחד האויב ובוטחים בחומה במקום בה'. אבל ממשיך ומקשה –

ולא כבר עשה חזקיהו כן שנאמר ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה כו' אלא חזקיהו בה' אלקי ישראל בטח. אבל אתם לא הבטחתם כו'

הצ"צ מקשה מחזקיהו המלך שגם חזק את החומה מפני האויבים ובכל זאת אצלו הדברים נדרשו לשבח, ומתרץ שההבדל הוא שהוא בטח בה' ולא בחומה ואילו הם בטחו בחומה שתציל אותם ולא בה'.

מזה מוכח בענין מ"ש בח"ה שער הבטחון בחיוב העסק בסיבות שזה אינו העדר בטחון וראי' מחזקיהו שהוסיף על החומה וזהו העסק בסבות אלא שמ"מ העיקר הי' בטחונו בה' שיושיע לו ע"י סיבה זו משא"כ כשבוטח על הסבה מצד עצמה:

כאן יש יסוד גדול ומקור לשיטת הרבי בענין רפואה. יש המון מכתבים שהרבי אומר שצריך להתייעץ עם רופאים ושהתורה צוותה לרפאת בדרך הטבע אבל מדגיש שח"ו לחשוב שהרפואה עצמה מועילה בכהוא זה! הרפואה באה מה' אבל התורה צוותה 'רפא ירפא'. הוא מפנה לשער הבטחון בחובת הלבבות (פרק שהרבי הורה להרבה אנשים ללמוד) ומביא שהחילוק בין חזקיהו לאנשים שנתצו את בתיהם הוא שהם בטחו בסיבות והוא בטח בה'.

כאן בעל חובת הלבבות משתמש במושג 'סיבות' במשמעות הפוכה מה'סיבות' של ר' אשר. אצל ר' אשר הסיבות הם מה' וכאן האדם מצווה להתעסק בסיבות בדרך הטבע כדי להשיג מבוקשו אבל לא חלילה לחשוב שהסיבות הן מקור הישועה. כמו שכתוב "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה", שה' משפיע ברכה דרך הכלי שאתה עושה, אבל זו רק אפשרות לכלי להשפיע דרכו ברכה, ה' מצד עצמו אינו מוגבל בדרכים ואמצעים.

[האם צריך להרבות בהשתדלות עצמה?] תלוי איזו נשמה אתה. בהקדמה לדרך חיים עם ביאור ר' הלל מוסבר שאם אתה רוצה להיות עשיר יש ממש ענין להתעסק עם הסיבות "הרוצה להעשיר ירבה בסחורה" וללוות סכומים הכי גדולים (מה שיש אנשים שאצלם זה לא שייך, שאם יש מה לאכול – לא לווים), ובכל זאת לא לחשוב שהשפע בא מהסיבות אלא מה'. כל המאמר של ר' הלל הוא לומר שיש שני סוגים של בני-אדם, (כאלה שצריכים לא להתעסק כלל בסיבות ורק לבטוח בה' וכאלה שצריכים להרבות בסבות-בסחורה). לפי מה שהוא כותב הדבר תלוי ברצון שלך "הרוצה להעשיר".

[איך יודעים לזהות איזה סוג אדם אתה?] הכי פשוט שתקבל שליחות מהרבי, שהוא יגיד לך שהוא צריך את הכסף שלך – ואז אתה צריך להיות עשיר.

[מה לגבי מה שכתוב בהיום-יום ד' אב ש"ביגיעה הגדולה ביותר אי אפשר להרוויח "סענט" אחד יותר מאשר קבע הקב"ה? האם אפשר לומר שאמנם לא תרוויח יותר ביגיעה הכי גדולה אבל תרוויח פחות ביגיעה פחותה?] זו הוראה כללית, שווה לכל נפש, אבל לפי ר' הלל זה תלוי בסוג הנשמה. דברי הרבי הריי"צ מכוונים ליהודי אמריקה שלא יעבדו עוד שעה בבוקר במקום תפילה ושלא יעבדו בשבת כדי להרוויח עוד כסף.

באיוב סי' ו' כ' בשו כי בטח באו עדיה ויחפרו ופירש"י בושו שותיה כי בטח כל איש ואיש לשתות מהם: צפניה סי' ג' ב' בה' לא בטחה ופי' במצ"ד כי בקשה עזר ממלכי ארץ. וצ"ל מ"ש מחזקיה שעסק בסיבה ויש לחלק כנ"ל

כאן מקשים מפסוק בצפניה שקובל על בטחון רע ב'מלכי ארץ' – באמריקה – בעוד שגם חזקיה המלך עסק בסיבות כנ"ל. החילוק בין הדברים הוא כמו שאמרנו, שחזקיה בטח בה' ורק התעסק בסיבות אבל הם בטחו במלכי ארץ במקום בה'. דבר מעניין אצל חזקיה המלך, שמצד אחד חיזק את החומה בבטחון בה' ומצד שני אח"כ הלך לישון בבטחון בה' שזה הדוגמא של בטחון סביל.

וברבות בפתיחתא דאיכה דנ"ז א' בד"ה רבי שמעון פתח רע רע יאמר הקונה. ענין בה' לא בטחה. כלה דלא שמעה בקול חתנה שטותא היא. ירמי' ל"ט י"ח כי בטחת בי נאום ה':

בקשר לאיכה רבה צריך לראות בפנים... בכל אופן כתוב כאן שהכלה צריכה לשמוע בקול החתן שלה (כמובן שהוא צריך להיות בסדר כמו שהזכרנו...)

ה' עוזי ומגני. בשה"ש רבה בפסוק נגילה ונשמחה בך. דף ח' ע"א. בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל גילה שישה שמחה כו' עליזה כו'

הקבלנו אותן לספירות[ד] - ששון בחכמה, שמחה בבינה וכו'.

ויעלוז לבי ומשירי אהודנו. ויש לפרש עמפ"ש ברבות שם בפסוק כתפוח בעצי הנער. משל למלך שהיה לו אבן טובה ומרגלית בא בנו וא"ל תן לי אמר לו הוא ושלך היא ולך אני נותנה. כך ישראל אמרו לפני הקב"ה עזי וזמרת י"ה (פי' המ"כ דורשו כמו העוז שלי כלומר יהא שלי)

כאן מפרש לא כמו רש"י שעזי זה העז של ה' ועמ"י מבקש עז זה

א"ל הקב"ה לכם היא ושלכם היא ולכם אני נותנה ואין עוז אלא תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן עכ"ל וזהו שאמר ה' עוזי ע"י התורה. ומגיני ע"י המצות כי המצות הם ממשיכים אור מקיף והתורה היא או"פ. וכמ"ש בת"א פ' יתרו בד"ה משה ידבר ועיין באגה"ק בד"ה וילבש צדקה כשריון. וכיון שנמשכו או"פ ואו"מ בבחי' מל' בכנ"י לכן בו בטח לבי כי יש מעלה בא"מ יותר מבא"פ ויש מעלה כו' כמ"ש ע"פ טוב לחסות בה' מבטוח באדם. אבל ע"י שנמשכו ב' הבחי' לכן בו בטח לבי ונעזרתי. ועד"ז פי' הפסוק לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא אורי היינו או"פ וישעי היינו או"מ כמ"ש כי הלבישני בגדי ישע ולכן ממי אירא. וכ"מ הפי' בזח"ג במדבר קי"ט א'. ועי"ז ויעלוז לבי:

[נגנו 'ובכן צדיקים']

[שאלו לגבי לשונות השמחה שבתפלת החג.] כתוב "ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלזו וחסידים ברנה יגילו". מאד מתאים לפי המדרש, שיראו וישמחו הולך ביחד, ראיה היא חכמה ושמחה היא בינה (כמו שמובא במדרש). דרך אגב, כאן זה ראיה לכך שבינה זה שמחה, ש"יראו" זה חכמה ו"ישמחו" זה בינה. רואים שדווקא הצדיקים קשורים במיוחד לחו"ב, "תרין רעין דלא מתפרשין". אפשר להקשות מתהלים קז בארבע שצריכים להודות, שם כתוב שדווקא "יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ". כאן ישרים יעלזו. החסידים קשורים לחו"ג. אמרנו שרנה זה גבורה ("יצחק ירנן") וגילה זה חסד ("אברהם יגל"), לפי"ז עיקר השמחה של החסידים זה בלהפוך את הגבורות לחסדים – ברנה יגילו. השנה הזאת קשורה ל"ישרים יעלזו", השנה צריך להיות ישרים.

[נגנו 'ובכן צדיקים' (בנגון אחר) ו'זכרנו לחיים']