כי תצא למלחמת רשות

בשיעור "יד ישראל תקיפה" שנדפס בגליון 'נפלאות' לפרשת ראה תשפ"ו, דובר על עניני מלחמה וקריאה לשלום, והוזכר כי המלחמות בימינו הן כעין מלחמת רשות, הנובעת מיוזמה ורצון של ישראל. לכן יש להדגיש את אפשרות התיקון, כמו במצות קריאה לשלום הנוהגת במלחמת רשות (ומחלוקת אם נוהגת במלחמת מצוה). גם הגיוס לצבא מוטב שיעשה באופן של רשות ולא כגיוס חובה לכולם.

הדברים, שנכתבו בקצרה בהערת שוליים, עוררו דיון ער (ולעתים סוער) בקבוצות שונות וכמה תלמידים אף שלחו השגות ושאלות לרב והתדיינו עמו. המאמר הנוכחי פורש את הדברים ב'כלים' רחבים ומסביר את כוונת הדברים וההקשר הנכון. ועוד חזון למועד להרחיב בע"ה בנושאים חשובים אלו.

פתיחה

יש להקדים כי מבחינה הלכתית פשוטה, וכ'דעת תורה' לדורנו, הרי כל המלחמות באויבי ישראל בארץ ישראל בדורות האחרונים הן בגדר מלחמת מצוה[א]. שהרי זוהי "עזרת ישראל מיד צר" (כהגדרת הרמב"ם למלחמת מצוה[ב]), כנגד אויבינו הבאים להורגנו, פשוטו כמשמעו (וכן מלחמת מצוה לכיבוש הארץ, לפחות לדעת הרמב"ן[ג]). כל החשבונות והוויכוחים (שהוזכרו במאמר הקודם) בנוגע למפעל הציוני ולהקמת המדינה אינם נוגעים לכך, מפני שסוף סוף יש להגן על הקיבוץ היהודי הקיים כאן מפני האויב. מלחמה כזו להצלת נפשות אינה מותנית בסנהדרין או מלך וכדו', והיא מתקיימת גם בקהילה יהודית בחו"ל המותקפת בידי אויבים, כהלכה הפסוקה[ד] בנוגע לגויים שצרו על עיירות ישראל (ובעיר הסמוכה לספר אפילו בא "על עסקי תבן וקש"), "ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת"[ה], ומהלכה זו נלמד גם העיקרון שוויתור לאויב הוא בגדר סכנת נפשות, כפי שהדגיש הרבי מליובאוויטש פעמים רבות, וכפי שלדאבוננו למדנו שוב ושוב על בשרנו.

ואחרי כל זה, במלחמות בכלל, ובמלחמות היום בפרט, יש צד משמעותי של רשות, דבר שנעשה מתוך בחירה ורצון. בפנימיות, כל יציאה למלחמה היא רשות. אין הכוונה כאן ל'רשות' במובן של מעשה סתמי ללא ערך, אלא מעשה שאינו בא בתור מילוי חובה וקיום ציווי החלטי ("מה חובתי ואעשנה") אלא מתוך בחירה מלאה הבאה מהכרה-תחושה פנימית שזהו הדבר הנכון לעשות. ברשות כזו יש מעלה מיוחדת על פני מצוה 'רגילה' (כמו שיתבאר).

ענין הרשות מתבטא בכמה וכמה נושאים, אותם נפרט בפרקים הבאים.

במלחמת הרשות הכתוב מדבר

הנה רוב דיני המלחמה המפורשים בתורה שבכתב עוסקים במלחמת רשות!

אמנם יש מצוה להלחם בעמלק ("מלחמה לה' בעמלק"[ו], "תמחה את זכר עמלק"[ז], כלומר עליך לעשות את מלחמת ה' בעמלק), להלחם בעמי כנען ולכבוש את הארץ ("וגרשתמו מפניך"[ח], "החרם תחרימם"[ט], "והורשתם את הארץ"[י] וכו'). אך מעבר לכך, דיני מלחמה המפורטים בתורה, בפרשות שופטים וכי תצא, עוסקים בעיקרם במלחמת רשות כפי שנבאר.

אלו הן פרשיות המלחמה: פרשיה ראשונה "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ"[יא] עוסקת בסדרי המלחמה, האיסור לפחד, "לֹא תִירָא מֵהֶם"[יב]; דברי הכהן המשיח; ודין החוזרים מעורכי המלחמה, בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארש אשה ולא לקחה, וכן הירא ורך הלבב. פרשיה שניה, מצות קריאה לשלום "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם"[יג], ובהמשך כיצד לנהוג במלחמה, בערים הרחוקות להכות את הזכרים ולהחיות את הנשים והטף (כל הנשים והטף בזכרים), ואילו בעמי כנען "לא תחיה כל נשמה". ופרשיה שלישית בדיני המצור, "כי תצור אל עיר... לא תשחית את עצה"[יד]. ובפרשת כי תצא: פתיחת הפרשה "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ"[טו], דין אשת יפת תאר. בהמשך הפרשה דיני קדושת המחנה, "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ"[טז], ודין החתן בשנה הראשונה "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא"[יז].

והנה על רוב פרשיות אלו אמרו חז"ל "במלחמת הרשות הכתוב מדבר"! כך מפורש בספרי על הפסוק "כי תצא למלחמה" בפרשת שופטים, על הפסוק "כי תקרב אל עיר", על הפסוק "כי תצור אל עיר" ועל הפסוק "כי תצא למלחמה" בפרשת כי תצא (וכן מפרש רש"י, פשוטו של מקרא, על "כי תקרב אל עיר", "כי תצור אל עיר" ו"כי תצא למלחמה"[יח]).

פירוש דיני המלחמה במלחמת רשות

ובפירוט: בפרשיה הראשונה מדובר במלחמת רשות שרק בה חוזרים מעורכי המלחמה (מי שבנה בית וכו'), כמפורש במשנה[יט] "במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". אכן לגבי כהן משוח מלחמה פסק הרמב"ם[כ] שגם במלחמת מצוה ממנים כהן לדבר אל העם, אלא שבמלחמת מצוה הכהן אינו אומר "מי האיש אשר בנה בית" וכו'[כא], ונמצא שהפסוקים בשלמותם וכמאמרם נאמרו דווקא במלחמת רשות.

בפרשיה השניה, קריאה לשלום, לדעת הרמב"ם[כב] וסיעתו, שבכל מלחמה צריך לקרוא לשלום, כוונת חז"ל "במלחמת הרשות הכתוב מדבר" היינו שהמשך הפסוקים לגבי "הערים הרחוקות" מדבר במלחמת הרשות שבה אין את הציווי "לא תחיה כל נשמה" (כמו שמפרש הרמב"ן). ולשיטת רש"י (כמו שהבינו בשיטתו כמה מפרשים[כג]) כל דין קריאה לשלום אינו אלא במלחמת רשות. נמצא (במיוחד לפי רש"י) שההתייחסות המפורשת למלחמת מצוה, המלחמה בעמי הכנענים, היא רק בתור 'פרט' בתוך ה'כלל' של מלחמת הרשות (שלשה פסוקים המדברים על הכנענים 'בלועים' בתוך פרשה שלמה של מלחמת רשות).

ולגבי "כי תצור אל עיר", "במלחמת הרשות הכתוב מדבר", וכן הוא בפירוש רש"י עה"פ "ימים, שנים. רבים, שלשה מכאן אמרו אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ולמד שפותח בשלום ב' או ג' ימים... ובמלחמות הרשות הכתוב מדבר" – יש מפרשים[כד] שהכוונה להלכה שאין צרים על עיר פחות מג' ימים קודם לשבת שהיא רק במלחמת רשות[כה], ויש מפרשים[כו] שהכוונה לדין קריאה לשלום הרמוז כאן וכשיטת רש"י שרק במלחמת רשות יש חובת קריאה לשלום. מכל מקום, מדברי הרמב"ם ועוד נראה שעיקר איסור "לא תשחית" נוהג במדה שוה בכל מלחמה ואף בשעת שלום (והחידוש הוא שאפילו במלחמה יש להזהר בכך), אך לשיטת הרמב"ן[כז] איסור ההשחתה הוא דווקא במלחמת כיבוש ולא במלחמה שתכליתה לפגוע באויב וממילא יתכן שזו הכוונה "במלחמת הרשות" שהיא מלחמה להרחבת גבול ישראל.

ובפרשת כי תצא, פירש רש"י (בגמרא[כח]) שהלימוד הוא מלשון "כי תצא", "דכי תצא משמע כשתעלה על דעתך לצאת", ובפירושו לתורה כתב "במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו שהרי כבר נאמר בשבעה אומות לא תחיה כל נשמה" (והמפרשים האריכו בביאור דבריו ואכמ"ל).

אמנם לגבי קדושת המחנה, בפשטות דינים אלו נוהגים בכל מלחמה, רשות ומצוה[כט] (ובאמת צריך עיון מדוע כאן לא דורשים מהלשון "כי תצא" שמדובר במלחמת הרשות). בכלל, כמה מדיני קדושת המחנה נוהגים בכל מקום וזמן, כמו איסור הזכרת השם במקום טינוף שנלמד מ"והיה מחניך קדוש"[ל], אלא שיש אזהרה מיוחדת במחנה המלחמה שבו צריכה להיות השראת שכינה ומאידך אנשי צבא עלולים לזלזל, כפירוש הרמב"ן[לא]. ולגבי שילוח בעל קרי מהמחנה, חז"ל פירשו[לב] שמדובר במחנה שכינה ומחנה לויה (המקדש והר הבית) ולפי זה פירש הרמב"ן שמדובר כשהארון יוצא למלחמה (ואז המחנה נחשב כמחנה לויה, אך הרוגאטשובר[לג] כתב שבעל קרי אסור במחנה מלחמה גם כשאין ארון).

ובדין חתן בשנה הראשונה, "לא יצא בצבא" – ופירשו חז"ל[לד] שכן הוא גם במי שבנה בית וחנכו או נטע כרם וחללו (כל שנתם הראשונה) ש"אינם זזים ממקומם" כל עיקר (שלא כמי שארס אשה ולא לקחה וכו' שחוזרים מעורכי המלחמה אבל מספקים מים ומזון לאחיהם) – גם בזה מדובר במלחמת רשות ולא במלחמת מצוה שאז יוצא "אפילו חתן מחדרו" (כולל בשנה הראשונה לנישואין וכו'[לה], אמנם בדברי הרמב"ם הדבר אינו מפורש[לו]).

מלחמת רשות אינה מצויה

והנה מלחמת רשות "היא המלחמה שנלחם [המלך] עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" כלשון הרמב"ם[לז], וכדי להוציא למלחמת הרשות צריך רשות סנהדרין[לח], ואין לצאת למלחמת רשות לפני שהסתיימו מלחמות מצוה[לט] (כמו דוד שנהג שלא כהוגן כשכבש את סוריא לפני שהשלים את כיבוש הארץ[מ]). נמצא שמלחמה רשות היא מציאות נדירה יחסית למלחמת מצוה, ובכל זאת התורה עוסקת דווקא במלחמות הרשות!

אלא יש לומר, והוא עומק פשוטו של מקרא, שמלחמת הרשות היא ה'השראה' לכל המלחמות. התורה נוקטת את הציור ה'קיצוני' של מלחמת רשות כיון שכל מלחמה נובעת לבסוף מנקודה של רשות, בחירה ורצון חופשי שאינו מוכרח כדרך של מצוה רגילה (וכפי שיתבאר עוד בהמשך).

יש לחדד ולומר כי מלחמת רשות גמורה, כלשון הרמב"ם "להרבות גדולתו ושמעו", היא דבר ש"לא היה ולא נברא", כדברי חז"ל[מא] על בן סורר ומורה (שנכתב סמוך לאחר "כי תצא למלחמה") ועיר הנדחת, "אלא דרוש וקבל שכר". כלומר, חז"ל מפרשים את פסוקי התורה באופן שהם עוסקים ב'מציאות תיאורטית', אלא שיש ללמוד ממנה עקרונות והלכות למעשה. התורה מדברת על מלחמת רשות, אע"פ שבפועל (כמעט) אין מלחמה כזו, כדי שנלמד ממנה שבכל המלחמות יש חשיבות לרשות. כמו שאנו אומרים לאומות העולם "הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה" (האגרת השלישית ששלח יהושע)[מב] כך כביכול אומרים לנו "אם תרצו תעשו מלחמה".

[אמנם דברי הרמב"ם בהגדרת מלחמת רשות הם ע"פ הגמרא "מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות"[מג], ופירש רש"י "שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד". ובכל זאת יש לדון האם מלחמותיו של דוד בארם צובה אכן היו רשות גמורה, שלכאורה מדובר בתוך גבולות ההבטחה ("עד נהר פרת"[מד], אלא שהיה על דוד להשלים את כיבוש 'גבולות ההתיישבות' המצומצמים יותר), אלא שהן מעין רשות יחסית למצוה המיידית. ועוד נראה שמלחמות דוד היו לצורך בנין המקדש (ולא רק "להגדיל שמו"), כמפורש שהקדיש את השלל למקדש. ועוד צריך עיון.]

הרשות במלחמת עזרת ישראל

הצלת נפשות – דרך ארץ

כאמור, מלחמה "לעזרת ישראל מיד צר" היא ודאי מלחמת מצוה (כדברי הרמב"ם). אולם גם מצוה זו אינה כמצוה רגילה, ונכון לומר שהיא מתחילה כהנהגה טבעית פשוטה של "דרך ארץ קדמה לתורה"[מה]. כך מובן מדוע בסוגיית הגמרא[מו] על מלחמת מצוה ורשות לא מוזכרת מלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר (אלא רק "מלחמת יהושע לכבש"), כי אין צורך להגדירה כמצוה בהיותה הנהגה טבעית של התגוננות, הכרח המציאות ולא בתור 'מצוה' (ובכל זאת הרמב"ם קבעה להלכה כמלחמת מצוה, שסוף סוף זו ודאי מצוה).

כשם ש"הבא להרגך השכם להרגו"[מז] זו הנהגה פשוטה, כך יש טבע אנושי טוב (המתגלה במיוחד בבני ישראל, "רחמנים בני רחמנים"[מח]) להחלץ לעזרת חברו ולהצלתו, וכן במעגל הרחב של העם-האומה מי שבא לפגוע בעמי הריני נחלץ לעזרת הכלל (בתחושה ש"כל ישראל ערבים זה בזה"[מט], וכן חז"ל למדו "הבא להרגך השכם להורגו" ממלחמת מדין, "כי צוררים הם לכם"[נ], ומכאן ש"הבא להרגך" מתפרש גם על אומה). קשה לראות בהוראה "הבא להרגך השכם להרגו" מצוה-חובה רגילה אלא זוהי "סברא דאורייתא"[נא], "עצה טובה קא משמע לן" שזו הדרך הנכונה, אך לעולם היא בגדר רשות.

דוגמה לדבר בדוד שאמר לשאול "רודף אתה"[נב] ובכל זאת נמנע מלהרגו, וכן בדין הבא במחתרת שפירשו חז"ל שמיוסד על "הבא להרגך השכם להרגו"[נג] הרי אין בעל הבית חייב להרוג את הגנב אלא רשות להרגו[נד], נמצא שהכלל "השכם להורגו" מתפרש (גם) בדרך של רשות ונתון לפרשנות ושיקול דעת.

מלחמת המלכים

הדוגמה המובהקת בתורה למלחמה של "עזרה מיד צר" היא הנהגת אברהם אבינו במלחמת המלכים להצלת לוט, כיוזמה אישית של אברהם ללא ציווי מאת ה', עד שלאחר המלחמה היה לאברהם ספק שמא נהג שלא כשורה בכל אותן נפשות שהרג[נה] (כיון שמעשה זה לא נעשה באופן מבורר כמצוה לשמים אלא כרשות בהוראת-לבו של אברהם), עד שה' אמר לו "אל תירא אברם"[נו]. "מעשה אבות סימן לבנים"[נז] ובפרט רומזות מלחמות אברהם למלחמות המשיח (כדברי הרמב"ן)[נח], "נעוץ סופן בתחילתן"[נט], מלחמות המשיח שאחריהן יבוא השלום העולמי וקץ המלחמות נעוצות במלחמות אברהם היהודי הראשון שלאחריהן הוכתר כ'מלך העולם'[ס],

בכלל, יש מחלוקת האם "למדים מלפני הדיבור"[סא], ממעשי האבות שלפני מתן תורה, ויש לומר שבמיוחד יש ללמוד ממעשי האבות בספר בראשית ענינים כאלה של דרך ארץ (האבות נקראו ישרים[סב] וספר בראשית הוא "ספר הישר"[סג] שממנו לומדים מהו "הטוב והישר").

ורמז: רשות היינו שלמדים מלפני הדבור, מ"בראשית" נוטריקון ברשות. ועוד, אותיות המילוי של המלה בראשית, ית יש לף ין וד ו = רשות. נמצא שבראשית במילוי = בראשית רשות, ראשית הכל היא רשות, כלשון פתיחת ספר הזהר הקדוש "בריש הורמנותא דמלכא", בריש (בראשית) רשות המלך. בעומק, סוד הרשות קשור לסוד הצמצום הראשון: אור אין סוף מתעלם, נעשה חלל (כלשון "חללה של רשות"[סד]) ובו נברא עולם מוגבל שיש בו תחום של מצוה ותחום של רשות וכו', כאשר יש 'מלחמה' על הגבולות והתורה והמצוות יושבים על הגבול-הספָר (סוד ספר תורה). ופירוש "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה" היינו שקודם היה רצון ומחשבת "אנא אמלוך", התפשטות אור אין סוף (טהירו עילאה), ואז אותה בחינת מלכות (ה' עשה את עצמו מלך) נתנה רשות (לה' עצמו כביכול) לצמצם את אור א"ס ולברוא עולם מוגבל, כלומר להעלים את כח הבלי-גבול שלו ולגלות את כח הגבול, וד"ל.

מעשה פינחס

מקור נוסף להצלת נפשות הוא מעשה פינחס, "וירא פינחס, ראה שבא מלאך והשחית בעם"[סה] (והבין בבהירות שרק פגיעה ממוקדת בראשי החוטאים תעצור את המגפה, וממילא לא היה כל מקום וצורך לשאול את משה רבינו, ואדרבה במקום פיקוח נפש "הנשאל מגונה והשואל שופך דמים"[סו]). מעשים כאלה אינם בגדר מצוה-חובה במובן הרגיל, אלא רשות שהאדם 'הולך עליה' בתוקף בטבעו הטוב, כשהוא לוקח אחריות על דעת עצמו ומקיים "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"[סז]!

על מעשהו זה זכה פינחס ל"ברית כהונת עולם"[סח] (והפך לכהן משוח מלחמה במלחמת מדין[סט], לאחר שהתחיל לקחת אחריות על הכלל הוא מקיים "המתחיל במצוה אומרים לו גמור"[ע] כשתהיה דמות כללית של כהן משוח).

הערות נוספות בדרך ההלכה

נדגיש שוב שגם כאשר מדובר במלחמת מצוה לכל דבר, הרי יש בה ממד עיקרי של רשות, ונמחיש זאת בכמה הערות בדרך ההלכה:

ודאי שיש מציאות של הצלת נפשות בגדר חיוב גמור, כמו הרואה את חברו טובע בנהר שמחויב להצילו ואם לאו עבר באיסור "לא תעמוד על דם רעך"[עא] (ובפשטות מחויב גם במצות עשה של השבת אבדה, "והשבותו לו"[עב] שממנו נלמד "אבדת גופו"[עג]). וכן בגוים שצרו על עיירות ישראל כתב הרמב"ם "ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור". אולם בהנהגת הציבור, כמו מלחמה וכדו', הרי בדרך כלל לא מדובר במעשה ישיר-מיידי של הצלה אלא בהתגייסות למערכת המופקדת על הצלת נפשות. והרי בכל הנוגע להנהגת הציבור יש שיקולים שונים ושיטות שונות: פלוני יאמר שלא כדאי להלחם בדרך זו ואחר יאמר שבכלל יש לפעול בדרכים דיפלומטיות ולהמנע ממלחמה וכו'. ושוב מתחדד המקום של הרשות והבחירה.

גם כאשר ברור שיש הכרח גמור לצאת למלחמה לעזרת ישראל, עדיין לא מדובר בפיקוח נפש שהזדמן לפני האדם והוא מחויב בו מדין "לא תעמוד על דם רעך", כשם שרופא מומחה היוצא לטיול אינו עובר באיסור "לא תעמוד על דם רעך" כשאינו עוסק ברגע זה ברפואה. כלומר, גם כאשר מערכת ציבורית עוסקת בפיקוח והצלת נפשות, הרי השתתפותו של היחיד יכולה להיות מוגדרת כרשות, והכל לפי הענין (למשל, כאשר פורצת שריפה וכל הנמצא במקום נזעק להצלה מיידית, זו חובת הצלה של "לא תעמוד על דם רעך", אך ההתגייסות למערך הכבאות העוסק תדיר בהצלת נפשות אינה חובה על כל אדם כמובן). ודוק שבהלכות מלכים הרמב"ם מדבר על סמכות המנהיג להוציא למלחמה ולא על חובת היחיד לצאת למלחמה.

כל זה נוגע לסוגיה במסכת סוטה על מלחמה הנעשית "למעוטי גויים דלא לייתו עלייהו", שנחלקו אם יש בה דין "עוסק במצוה פטור מן המצוה", ואכמ"ל.

[ונקודה נוספת: אף שהצלת נפשות היא מצוה גדולה, הרי מסקנת הפוסקים שאינו מחויב לסכן עצמו כדי להציל את חברו[עד] (אמנם יש אומרים שמחויב להכניס עצמו בספק סכנה להצלת חברו[עה]), ולמעשה תתכן מציאות של רשות כאשר הדבר אינו מוכרע[עו] או כאשר עושה לפנים משורת הדין. אלא שבמלחמה החשבון משתנה וודאי שהיחידים מסכנים את עצמם להצלת והצלחת המלחמה וכו'[עז].]

בסופו של דבר, ההחלצות ל"עזרת ישראל" משובחת וההמנעות מגונה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!"[עח] אך עיקר הטענה אינו 'מדוע לא מלאתם את חובתכם' אלא 'מדוע לא התנדבתם'! כך דבורה הנביאה משבחת את "הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם"[עט] ומגנה את אלו שלא נחלצו "לְעֶזְרַת הוי' בַּגִּבּוֹרִים"[פ].

מעלת הרשות והבחירה

בפשטות, מעשים של רשות או דרך ארץ הינם פחותים במעלה ביחס למצוות התורה. הרי "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"[פא] והעיקר הוא לקיים ציווי ה' מתוך קבלת עול מלכות שמים.

אך באמת מבואר בחסידות[פב] ש"דרך ארץ קדמה לתורה" אינו רק 'קדימה בזמן' (כמו פשט דברי המדרש) אלא יש בכך גם 'קדימה במעלה' – שרש עליון של דרך ארץ מעל המקור הגלוי של התורה (התורה שייכת לראש עולם האצילות, "אורייתא מחכמה נפקת"[פג], אך דרך ארץ שייכת לדרגת אדם-קדמון שלפני האצילות).

ובנוגע לרשות ומצוה: אמנם ההכרעה הפשוטה היא "גדול המצווה ועושה" אבל מבואר בגמרא שרב יוסף סבר "גדול מי שאינו מצווה ועושה", ומוסבר[פד] שמדרגה זו תתגלה לעתיד לבוא, שאז תהיה הלכה כרב יוסף (רב יוסף גימטריא משיח) ותתגלה מעלת הרשות על המצוה. במעשה הרשות מתגלה מעלת הבחירה החופשית מה שאין כן במעשה הנעשה מכח ציווי. מצוה נעשית מתוך קבלת עול, ורשות נעשית מהאדם עצמו, מתוך טבעו הפנימי. כל עוד הטבע היהודי הפנימי לא מתגלה כראוי, יש מעלה גדולה יותר במה שנעשה מכח הציווי, אך כאשר יתגלה הטבע היהודי, "לב בשר" במקום "לב אבן"[פה] (לאחר שיתקיים "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"[פו]), אז יש עדיפות למה שנעשה מתוך הלב הטהור, בהתנדבות אמת של "בת נדיב"[פז].

עצם המושג יציאה למלחמה, "כי תצא למלחמה", אומר שהאדם יוצא ממקומו-שלו למקום אחר, מקום חדש שבו הוא בוחר (כדברי רש"י "כי תצא משמע כשתעלה על דעתך לצאת", בפשטות כוונתו ללמוד מהמלה "כי" אבל בפנימיות יש לומר שהלימוד נסמך גם על "תצא"). צבא נוטריקון יוצא ובא, יוצא ממקומו שלו למלחמה וחוזר לביתו (בא) ברכוש גדול (כי תצא למלחמה... והבאתה אל תוך ביתך"). לכן הלשון "תצא למלחמה" היא 'הכותרת' לכל המלחמות, שבכולן העיקר הוא הבחירה והרשות.

בתמצית: המושג רשות הרבה יותר 'עצמי' מאשר המושג מצוה או חובה, כיון שרשות משמע שהדבר תלוי בבחירה החפשית שלי. זו אמנם מדרגת ימות המשיח אבל אנו יכולים להחליט שאנחנו כבר שם, ואז באמת נהיה שם (כמו שהתבאר בשיעור המקורי על המושג "יד ישראל תקיפה" שהיום קיומו תלוי בעיקר בהחלטה שלנו).

בעומק, הבחירה החופשית של ישראל שורשה בבחירתו של הקב"ה "אשר בחר בנו מכל העמים" (בחירה עצמית בין נבראים הנראים שוים, בגוף היהודי הנראה שוה לגופי אומות העולם[פח]), ובכך העניק לנו את עצם כח הבחירה שלו, העם הנבחר הוא העם הבוחר (ואילו אצל אומות העולם אין בחירה בדרגה גבוהה ושלמה, כדלקמן), כאשר פסגת הבחירה היא ב"בית הבחירה" שאנו בונים לו יתברך ב"מקום אשר יבחר ה'" – הבית של הבחירה שלנו והבית של הבחירה שלו.

ובמושגים של תהו ותיקון: הנהגה של רשות ודרך ארץ קרובה יותר לבחינת תהו שקדם לתיקון. התהו שורר בעולם הטבע (דומם, צומח וחי) בו אין חוקי התנהגות ומצוות, והחוק היחיד הוא הכלל העיוור "החזק שורד" (חוק הג'ונגל). גם בעולם האנושי יש ביטוי לעולם התהו בכללי ההתנהגות של דרך ארץ, כמו "הבא להרגך השכם להרגו" ('חוק הג'ונגל' בלבוש מעודן יותר). אחרי עולם התהו מגיע עולם התיקון, בחינת אדם ("אתם קרויים אדם"[פט], ישראל שקבלו תורה ומצוות). אך איננו מוותרים על האורות המרובים והעצומים של עולם התהו, בבחינת "לא אדם" (שמעל ולפני "אדם"), והתכלית היא ב'נוסחה המשיחית' של 'אורות דתהו בכלים דתיקון'[צ]. לכן יש מעלה באותם חלקים בתורה שהם בבחינת רשות, המביאים את האורות של עולם התהו. ויש להדגיש שכאשר האורות דתהו נכנסים לכלים דתיקון הם בהכרח גם מעצבים את הכלים דתיקון מחדש, וד"ל.

הבחירה בדעת

שרש הבחירה בנפש, ממד הרשות כנ"ל, הוא בדעת. לכן עיקר כח הבחירה הוא בישראל שלהם יש דעת אמת, ואילו בסטרא אחרא "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"[צא] (כיון שאין לו את מח הדעת באמת). "כי תצא למלחמה [מלחמת הרשות] על אויביך", מעל לאויביך שאין להם דעת.

עוד מבואר בחסידות[צב] שדווקא על ידי הבחירה החופשית שוברים את הקליפות. בחירה לשון חדירה, שעל ידה שוברים את הקליפות, חודרים לתוכן ופודים-מבררים את ניצוץ הטוב, הפרי, שבפנימיותן. הבחירה-חדירה קשורה לדעת, "ובדעת חדרים ימלאו"[צג], דעת היא "כח גברא" לכבוש ולהזדווג ("כאיש גבורתו"[צד] = דעת דעת, רמז לדעת עליון ודעת תחתון).

על ידי הדעת בוחרים בטוב, "גם בלא דעת נפש לא טוב"[צה] (ושם הדעת הוא 'שם הטוב', אהוה), "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב... ובחרת בחיים [וממילא ובחרת בטוב, חיים = ד פעמים טוב, ממוצע כל אות]"[צו].

מכאן מובן הקשר בין דעת למלחמת רשות[צז]. והנה רש"י מפרש "'בחכמה', מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד. 'ובתבונה', מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד. 'ובדעת', רוח הקדש"[צח]. בהקשר שלנו: רוח הקדש שייכת למלחמת רשות, הדורשת הכרעה של האדם בכח עצמו ברוח הקדש (או מעין רוח הקדש, רוח גבורה[צט] וכדו'). לפי זה, חכמה היינו הלכות מלכים ומלחמות ברמב"ם ושו"ע; תבונה, מבין דבר מתוך דבר, היינו 'רוח ההלכה' מתוך ההלכה הפסוקה (שבזה יש כמובן נפקא מינה גדולה לגבי ההלכה למעשה[ק]); ודעת היינו רוח הקדש במה שלא מובן מתוך ההלכה. וכן דוד המלך (אבי מלחמות הרשות) היה שואל באורים ותומים לפני היציאה לקרב[קא], ובהפשטה היינו לשאול ברוח הקדש שבו, בדעתו הוא, לא על פי כללי הלכה (אלא מעלת הפרט היוצא-מן-הכלל על הכלל, כמבואר באריכות בחסידות איזביצ'א). מלחמת הרשות היא "על דעת המקום ועל דעת הקהל", כאשר דעת המקום מתגלה בדעת הקהל.

בהמשך לזה יש להקביל שלשה סוגי מלחמות, בדומה לשלש ההגדרות במשנה, חובה-מצוה-רשות (אך לא כמו בחלוקה בגמרא אלא בהתאם להגדרות ברמב"ם): עזרת ישראל מיד צר היא חובה גמורה (אע"פ שהוסבר שיש בה גם הרבה רשות), כנגד החכמה, הברקה ספונטנית, 'מחויב המציאות', לא יתכן אחרת (וממילא אין זו מצוה רגילה של "אפשי ומה אעשה"[קב], עשיה מתוך קבלת עול, אך גם לא רשות אלא דומה-לרשות בכך שאינה מצוה אך היפך-הרשות שהוא מעל לבחירה, אין כאן בחירה כלל אלא מחויב המציאות, כנ"ל); מלחמת מצוה בבינה ("לא תחיה כל נשמה" של מלחמת ז' עממין ששרשם בז"ת דתבונה כנודע, "מינה דינין מתערין"[קג]); ומלחמת הרשות בדעת, בבחירה-רשות, והוא העיקר, מלחמה דגדלות (גדלות מוחין היינו דעת).

המעפילים בדורנו

שרש למלחמה הבאה בבחירת ישראל הוא מעשה המעפילים. שם אמר להם משה "והיא לא תצלח" (ולכן משה עצמו לא יצא למלחמה). אך כידוע הדיוק "והיא לא תצלח" אבל פעם אחרת תצלח (כדברי ר' צדוק הכהן[קד]). המעפילים עלו על דעת עצמם, ללא ציווי, ונכשלו, אבל לעתיד יש 'העפלה' למלחמה גם ללא ציווי מפורש – "והיא תצלח" אצל המלך המשיח. אמנם "הכל צפוי" (וממילא לכאורה 'הכל אבוד'...) אבל "הרשות נתונה"[קה] לעשות (ולהצליח) במעשה האדם ברשותו-בחירתו הגמורה (איזה יפי של פרדוכס, מתאים לקב"ה וישראל).

גם במעפילים היתה התחלה של תשובה (והם הדוגמה המובהקת בספר התניא[קו] ל'בטוש' מוצלח, כאשר בעקבות דברי משה רבינו "נכנע ונשבר לבם בקרבם" וחזרו והאמינו ביכולת ה') אך היתה להם התנשאות שלילית. אבל המעפילים שיצליחו הם אלו שיבואו מתוך שפלות אמתית, מדת דוד המלך איש המלחמה ("והייתי שפל בעיני"[קז]) הזועק לה' במרירות להושיעו.

השפלות הקיומית הטובה באה דווקא כאשר מדובר בתחום הרשות, כאשר אני יודע ומכיר בעומק שפלותי ודלותי ומתעורר ברצון פנימי להלחם ברע מתוך עוצמה טבעית בריאה (הן הרע החיצוני והן הרע הפנימי, "כי תצא למלחמה" במלחמת היצר, כמבואר בפירוש אור החיים הקדוש ועוד). זוהי עוצמה של עולם התהו, אורות דתהו, שכאשר היא מלווה בשפלות מתאימה אזי השפלות היא הכלי הרחב להכיל אותה כראוי. מה שאין כן כאשר הכל הופך ל'מצוה' של עולם התיקון, אזי השפלות אינה מודגשת (שהרי אני בתוך 'מרחב בטוח' של תורה ומצוות, רק בתור מצווה ועושה). "מאד מאד הוי שפל רוח"[קח] (ואז תזכה ל"טובה הארץ מאד מאד"[קט]).

[יש כאן סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה[קי]: "כי תצא למלחמה", הכנעה ושפלות של יציאה למלחמת רשות ללא צו אלוקי (ומי יודע מה יהיה), וכן המלחמה היא להכניע את הרע החיצוני והפנימי; ואז צריך להרגיש "על אויביך", היינו הבדלה (הבדלת ישראל מעמים, הבדלת הנפש האלקית מהנפש הבהמית); ובסוף "ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו", העלאת כל הניצוצות הקדושים שבאויב גופא, המתקה].

אל פחד

המצוה הראשונה והעיקרית בדיני המלחמה בפרשת שופטים היא "לא לפחד כלל", כדברי הכהן משוח מלחמה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם... כִּי הוי' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם", ולפי הרמב"ם[קיא] זוהי מצות לא תעשה במניין תרי"ג, אמונה ובטחון בה' במלחמה (וכן חטא המרגלים היה פחד וראשית התיקון של המעפילים היה בבטחון וחוסר פחד).

בהרחבה, כל המלחמה תלויה בכך שאיננו מפחדים, החל מעצם ההחלטה לצאת למלחמה בבחירה ורשות. היכולת לא לפחד נובעת בעצמה מיראת שמים עמוקה, פחד להכחיש את אלקי ישראל הכל יכול "ומלכותו בכל משלה", לפחד רק מהשם יתברך ולא משום דבר אחר בעולם (כצוואת אבי הבעש"ט לבנו לא לפחד משום דבר חוץ מה' יתברך). וכן פירשו חז"ל (ומובא ברש"י, פשוטו של מקרא) שדברי הכהן "שמע ישראל" היינו ש"אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם" – מקור הכח לא לפחד הוא באמונה ב"הוי' אחד" (נוטריקון אל פחד[קיב]) וכדברי הרמב"ם שהלוחם אינו מפחד כשהוא נזכר שהוא נלחם "על יחוד ה'".

והנה יראת שמים היא יכולת הבחירה החופשית של האדם, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"[קיג] (יראת שמים היא הבחירה שלנו, בידינו), ונמצא שהאמירה לא לפחד אלא להתמקד ביראת שמים פירושה להגביר את הבחירה שלנו (כאשר אנו בוחרים ביראת שמים ולא ביראה אחרת).

כמובן, יש כאן גם דגש על אהבת ה', שהרי בהמשך ל"שמע ישראל" יש מצות "ואהבת את הוי' אלהיך"[קיד], וכן הכהן משוח מלחמה הוא כהן איש חסד המעורר את מדת האהבה בישראל. והנה באהבת ה' יש "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – בכל נפשך זו אמנם מסירות נפש ("אפילו נוטל את נפשך"[קטו]) אבל עדיין בתוך גדרים וגבולות, ואילו "בכל מאדך" היינו בלי גבול, רשות שמעל ומעבר למצוה, עוצמה של אורות דתהו (עד הכוחות ה'מאודיים' של הנפש[קטז]). מבואר בדברי חז"ל[קיז] כי דווקא "בכל מאדך" נקרא "עושין רצונו של מקום" (לעומת פרשת "והיה אם שמוע" שבה נאמר "בכל לבבכם ובכל נפשכם"[קיח] בלבד) – לעשות את רצונו מתוך בחירה גמורה, הוא רוצה שאנחנו נרצה!

צבא התקפה לישראל

בחזרה למושג "עזרת ישראל מיד צר": נכון שהמלחמות היום הן הצלת נפשות מובהקת, אבל לא טוב שהמניע העיקרי (ולפעמים היחיד) הוא רק ההכרח הכפוי של הצלת נפשות, פיקוח נפש, 'מלחמת אין ברירה' כמו שמתבטא בשם "צבא הגנה לישראל". הגישה הזו 'מוציאה את הרוח מהמפרשים', כאשר העיקר הוא התגוננות והשרדות. ממילא נוטים להכנע תחת דרישות האויב וממילא נאחזים בכל מיני 'פתרונות' דמיוניים ואשליות מסוכנות (כמו "האויב מורתע" וכדו') שסופן שפיכות דמים ר"ל.

במקום זה, צריכה להיות 'יציאה' למלחמה, ברשות-רצון להתקיף את האויב עד הכנעה, הכרעה ונצחון. כאשר הכל לא מתוך פחד (מה נעשה עם מיליארד מוסלמים סביבנו...) אלא מתוך אהבת ה' ויראת ה', בתודעה של "שמע ישראל... הוי' אחד", וברצוננו להיות עושים רצונו של מקום, ואין מה לפחד כלל מהם ומהמונם, כדברי רש"י "וראית סוס ורכב", "בעיני חשובים כולם כסוס אחד".

גיוס רשות

החשיבות של הרשות מתבטאת בנקודה עיקרית (שהוזכרה במאמר "יד ישראל תקיפה") שאין מקום לגיוס כפוי. הטוב והנכון הוא שהגיוס יהיה מתוך רצון, 'גיוס רשות' ולא גיוס חובה (מתאים לתפיסה הבטחונית, ששותפים לה הרבה אנשי צבא, שמוטב להשקיע בצבא מקצועי של מתנדבים מסורים שגם מתוגמלים היטב, מאשר 'צבא העם' הבנוי על גיוס חובה לכולם).

אמנם יש רשימה של החוזרים מעורכי המלחמה (ואלו שאינם יוצאים כלל, כמו מי שנשא אשה ומי שבנה בית וכו'), אך אין הכוונה שבהכרח יש גיוס חובה כללי של כל העם מלבד אלו. הרי במלחמות התנ"ך ככלל לא היו זקוקים לכולם (גם במצב חירום) אלא סך מסוים של הנבחרים להלחם, כמו למשל במלחמת מדין שבה נבחרו "אלף למטה אלף למטה" (עם הפירושים השונים בזה).

גם במלחמת מצוה שבה "יוצא חתן מחדרו" אין הכוונה שבדווקא עליו לצאת אלא שיהיה מוכן ומזומן להתגייס, ברצון שלם, אם יצטרכו אותו[קיט]. ועוד יש לומר שעיקר הפשט ב"חתן מחדרו" היינו בחתן שבאמת זקוקים לו, מפקד גדוד וכיוצא בזה.

רבים ביד מעטים

אדרבה, בכמה מקומות יש מגמה ברורה להמעיט בכמות הלוחמים, למען נדע שהנצחון מגיע בישועת ה' בידי הלוחמים הצדיקים הבוטחים בה', כמו אצל גדעון השופט, וכדברי אסא מלך יהודה במלחמתו בזרח הכושי (שהגיע "בחיל אלף אלפים"[קכ], מליון לוחמים, כמעט כפול ממחנה אסא) "הוי' אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ הוי' אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה"[קכא]. אמנם במלחמה הראשונה של המלך שאול הוא קרא לכולם[קכב], אך יתכן שזהו ענין מיוחד בתחילת מלכותו של המלך (שאזי נצרך ללכד את כל ישראל סביבו), ואכן במלחמת שאול בפלשתים הועמד שאול בנסיון להמתין לנביא ו'להפסיד' לוחמים רבים[קכג].

ועוד, כיון ש"הירא ורך הלבב" חוזר מעורכי המלחמה, קשה להכריז על גיוס חובה לכולם. חשוב להדגיש את דברי חז"ל ש"הירא" היינו מי שמפחד על עצמו ו"רך הלבב" היינו מי שמרחם על אחרים, אפילו גבור שבגבורים וחזק שבחזקים והיה רחמן היה חוזר"[קכד]. כלומר, "רך הלבב" יכול להיות גם איש צבא מעולה שהתחנך על 'ערכי מוסר' מזויפים ונדמה לו שיש לרחם על האויב (ולא לקיים "הבא להרגך השכם להרגו") – ומוטב שאדם כזה ישב בביתו ולא יפיץ בקרב הלוחמים רחמנות שלא במקומה (שבאמת הינה אכזריות, "רחמי רשעים אכזרי"). אם כן, כל אחד יכול לטעון שהוא מפחד וכל אחד יכול לטעון שהוא רחמן (או פציפיסט), ואין לנו ענין לגייס אותם!

אמנם יש אומרים שהירא ורך הלבב נפטר רק ממלחמת רשות ולא ממלחמת מצוה שבה "הכל יוצאים", אבל הדבר אינו ברור ומסתבר שיש כאלה שודאי יהיו פטורים גם ממלחמת מצוה (וכן מסופר[קכה] שיהודה המכבי פטר את הירא ורך הלבב ממלחמותיו).

בסופו של דבר, גיוס חובה לכולם מחליש את הלוחמים, כמפורש לגבי הירא ורך הלבב "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (ולדעת הרמב"ן הירא ורך הלבב אינו רק פטור אלא אסור להכניסו במלחמה[קכו]), וכטעם הפשוט לכך שמי שבנה בית וארס אשה חוזרים מפני שהם טרודים על ביתם ואינם נלחמים כראוי. גם הדין של "חתן מחדרו", כשהוא מתפרש כחובה מוחלטת, משדר רוח כללית של בהלה (פאניקה) ופחד בעם, ההיפך הגמור מרוח התורה והמצוה המפורשת שאסור לפחד (ובאמת 'החוסן הלאומי' מתחזק כאשר החתן נשאר בבית לשמח את אשתו, "חוסן זה סדר נשים"[קכז]).

קריאה לשלום כרשות

גם מצות קריאה לשלום נותנת חותמת של רשות על כל המלחמה. המלחמה אינה הכרח.

בנוסף, הקריאה לשלום עצמה מופיעה לפעמים בתור רשות ולא בתור חובה. כך נאמר על משה רבינו שקרא לשלום לסיחון: "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות" ופירש רש"י "אף על פי שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם". ולדעת המהר"ל גם הקריאה לשלום של יהושע בן נון לעממי כנען היתה לפנים משורת הדין, כיון ש"גדול השלום"[קכח].

על כן, גם אם כיום איננו חייבים לקרוא לשלום (מפני שהמלחמה איננה ביוזמה שלנו וכדו'), מכל מקום מן הראוי שנקרא לשלום, זה מתאים לנו, ויש בזה גם קידוש שם שמים שמעל כל ההלכות.

הרשות במצות מינוי מלך

ענין המלחמות שייך במיוחד למלך, כלשון הרמב"ם "הלכות מלכים ומלחמות", וכדבריו "שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות"[קכט] (אלא שודאי יש מציאות של מלחמה גם ללא מלך ומנהיג, כמו בדין גויים שצרו על עיירות ישראל וכדו').

והנה כל ענינו של המלך נוגע לרשות, ולא לחנם המלכות מכונה בחז"ל רשות (יש קשר בין רשות במובן של שלטון, "אל תתודע לרשות"[קל], ובין רשות במובן של דבר הנעשה בבחירה וכו'). המלך מנהל את 'עניני הרשות' במדינה, ו"משפט המלך" משלים את משפט התורה של הסנהדרין בכל התחום הרחב של רשות ותיקון עולם[קלא].

אשימה עלי מלך

הביטוי המובהק לכך הוא בעצם מינוי מלך הכתוב בתורה באופן של רשות: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ... וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר הוי' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ"[קלב]. פשט הפסוק הראשון הוא שמדובר ברשות, וממילא גם הפסוק השני "שום תשים עליך מלך" מתפרש כרשות: כאשר תרצה מלך אז שום תשים עליך מלך כזה אשר יבחר ה' ולא איש נכרי וכו'. כך באמת מפרש רבי נהוראי בגמרא "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן"[קלג], וידועים דברי האברבנאל[קלד] שתופס כך להלכה (אלא שהוא עצמו מאריך הרבה במקומות אחרים על חזרת מלכות בית דוד כענין עיקרי ביעודי הגאולה).

אמנם ההלכה היא, כדעת הרמב"ם והרמב"ן וסיעתם, שמינוי מלך הוא מצוה, "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ"[קלה]. ובכל זאת יש להבין מדוע המצוה נאמרה בלשון כזו! אחרי כל דברי המפרשים, אין מקרא יוצא מדי פשוטו שיש כאן ממד של רשות[קלו]. כלומר, כל המהות של ענין המלך יסודה ברשות, זו מצוה מיוחדת הנתונה בידינו-ברשותנו: אם נעשה אותה כראוי, מתוך בקשת ה' ו"רצוננו לעשות רצונך"[קלז], תהיה זו מצוה, ואם לאו אין כאן מצוה. לכן כאשר ישראל שאלו מלך משמואל הנביא הדבר נתפס כחטא של מאיסה בה' ובשמואל נביאו. לכן מלכות שאול היתה מועדת לשבירה מתחילתה (עוד טרם חטאי שאול), כיון שהיא נעשתה כנגד 'הרצון הפנימי' של ה'. מלכות שאול 'מתחרה ומאיימת' על מלכות שמים, ולכן הוא נענש גם על מצוה קלה של נביא. מה שאין כן מלכות דוד, "בקש ה' לו איש כלבבו"[קלח], שאינו מאיים כלל על מלכות שמים ואדרבה כל מגמתו וחפצו להמליך את ה' בעולם (ולבנות את בית הבחירה).

בשורה התחתונה: ענין המלך וענין המלחמות שייכים זה לזה, ושניהם שייכים דווקא לרשות (על כן המלך דווקא מוציא למלחמת רשות, ולדוד המלך יש רצון אדיר להרחיב את גבול ישראל במלחמת רשות[קלט]). על כן, הלכות מלחמה הם בכלל הלכות מלכים, כאשר המלך דן לפי משפט המלך ושיקולים של "רזי עולם" ולאו דוקא "רזי תורה"[קמ]. זהו עיקר חידושו של מלך ש"לבו לב כל קהל ישראל" (כדברי הרמב"ם[קמא]) והוא שופט ומנהיג את ישראל מתוך לבו (כמובן על פי סנהדרין וכו'), כמבואר בחסידות[קמב] שגילוי 'היחידה שבנפש' הוא בלב ולא במח. ממילא, דווקא בהלכות אלה הכל תלוי בשיקול דעת המלך וממילא הכל בגדר 'רשות'.

נדייק ונאמר: ההשקפה הראשונה על מלחמת רשות היא שמדובר בדבר שאין בו הכרח כלל, רק לכבוד המלך וכדו' ולא מתוך סיכון קיומי. אולם לפי הפירוש הפנימי ההסבר כמעט הפוך: מלחמת רשות נובעת מתחושה פנימית עצמית של הכרח גמור, השרדות בקדושה, שכן גם כבוד המלך והעם הוא כבוד שמים ("מלחמות הוי' אדנִי נלחם"[קמג] ואנו חפצים לכבוש את העולם תחת מלכות שמים עד שיקוים "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קמד]. הכל לקדש שם שמים (ענין הקשור היום ל'מהפכה הרביעית', לקרוא לשלום לכל באי העולם ולהביא לשלום אמתי).

ולסיום: כל הנושא של רשות ובחירה חופשית מתאים ל'רוח הדור', לפי ה'ראש המודרני' שאינו צריך להיות 'ראש מרדני' בתורה ח"ו, אלא רצון להלביש את האורות דתהו בכלים דתיקון (כאשר עולם התיקון 'מתעדכן' בכל דור, "דור דור ודורשיו"), לפי השראת התורה על בעלי רוח הקדש של הדור.

להעמיד חזון

לסיום, כל הדיון הזה, כמו כל העיסוק בעניני 'מלכות ישראל' במשך השנים, נועד להעמיד חזון לעתיד. בכלל, כל שלש מצוות הציבור (מלך, מחיית עמלק, בית המקדש) עדיין לא התקיימו כראוי ובשלמות (כדברי הרוגאטשובר[קמה]) והן בעיקר "הלכתא למשיחא". אכן, החזון הזה מאד משמעותי והכרחי כדי לעצב היום ממשלה על פי רוח התורה (ככל שלמעשה היא תהיה גמישה ודמוקרטית וכו').

ואם נדמה שהדברים הנאמרים בשיעורים ונכתבים בספרים אינם עושים פירות כראוי, באמת יש להצטער, להכות על חטא ובעיקר לטכס עצה כיצד לתקן מכאן ולהבא. אך באמת חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם, ופעמים רבות הדברים מחלחלים בחשאי ומצמיחים פירות טובים גם במקומות מפתיעים. רק ה' יודע ועד, ובכל זאת עלינו להמשיך ללא שום יאוש בעולם כלל להעמיד חזון ובעזרת ה' נזכה לראות בהגשמתו.