מסכת בבא קמא

דף ב[א]

ב"ק ב, א רש"י ד"ה ארבעה אבות נזיקין. אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא ובגמרא מפרש הי ניהו תולדות.

אבות - מוחין, תולדות - מדות. ארבעה אבות נזיקין כנגד חב"ד כאשר הדעת מתחלקת לה"ח וה"ג (עטרא דחסדים ועטרא דגבורות), כמו בארבע פרשיות (ובתים דראש) דתפלין.

אליבא דרב: השור, לשון ראיה - תשורי מראש אמנה - בחכמה, האש בבינה, האדם (מבעה) בה"ח דדעת שרש הדכורא, הבור בה"ג דדעת, שרש הנוקבא.

ואליבא דשמואל: שור היינו רגל (שהיזיקה דרך הילוכה, ללא כוונה להזיק, כמו קרן, וללא הנאה להיזיקה, כמו שן), דהיינו אינטליגנציה אינסטינקטיבית שכנגד ה"ג שבדעת, כמבואר במ"א. בור היינו יסוד אמא. שן - ה"ח שבדעת (ששם ההנאה). אש - חכמה (אורייתא מחכמה נפקת, כה דברי כאש), כמו בארמ"ע שאש בחכמה. ומה שכח אחר מעורב בו, היינו הרוח דכתר (קוצו של י), וד"ל.

לא הרי השור כהרי המבעה - שכן יש בשור חומרא שאינה קיימת במבעה (וממילא א"א ללמוד מבעה משור). וכן יש חומרא במבעה כו'. ומה שפתח בשור דוקא י"ל בדרך צחות שרומז ל"שור או חמור" (דבור), חמור לשון חומרא.

לפי סדר המשנה החומרא הראשונה - הכל הולך אחר הפתיחה - היא אכן בשור, אך מה שצריך לשנות את כל ארבעה אבות נזיקין היינו משום שבכל אחד יש חומרא ביחס לאחרים. היינו שלכל אחד מארבעה אבות נזיקין מצטרף 'חמור'.

לכל נזק אומרים "חמור גרם", החומרא גרם, וממילא א"א ללמוד את השני ממנו.

הסבר נאה לסמיכות בור לשור אליבא דשמואל (וכידוע שהם לשון נופל על לשון, ונפל שמה, לשון שם דבר, כאשר אותיות ש-ב מתחלפות באתב"ש. ועוד, שור במספר קדמי = 1911 = 21 פעמים 91; בור במספר קדמי = 819 = 9 פעמים 91, יחד - 2730, ל פעמים אמן כו' = 1820 וחצי, וד"ל): שור-רגל היזיקה דרך הילוכה (בדרך ממילא, 'מוטבע'-אינסטינקט, כנ"ל) ואילו גדר הבור שאינו הולך ומזיק (שבזה בור שונה מכולם, כמבואר במשנה). השור הולך ("[משלחי] רגל השור"), הבור אינו הולך - חוק האינרציה (הנע נע, הלא נע לא נע), תנועה ומנוחה - תנועה בנצח (איהו בנצח), מנוחה בהוד (איהי בהוד). ומה שהוד (רגל שמאל) מוליך את חוש ההילוך, היינו בסוד כח המניע הבלתי מתנועע (שרש הנצח שבהוד, מ"ה דב"ן), וד"ל.

רש"י ד"ה לא הרי כו'. ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמעינן שאע"ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה. נמצא שהגם שעיקר החומרא (חמור כנ"ל) ביחס לאחריני הוא רוח חיים (אותיות חיי חמור), אעפ"כ יש לחלק (בחומרות) דנזקי בעלי רוח חיים.

לטעם זה משמע קצת שיסוד חיוב התשלום של נזקי ממון הוא משום פשיעה בשמירה (שעל בעל רוח חיים יש לשמור יותר). ואילו לפי הטעם הראשון של רש"י י"ל כדעה שהחיוב הוא משום ממונו שהזיק. אך אין בכך כדי להכריע בחקירה זו כפשוט. ובמקום אחר הוסבר (לא על פי רש"י זה) שרש"י סובר משום פשיעה בשמירה ותוס' סוברים משום ממונו שהזיק, ודוק.

גמ': בשבת - לא שנא אב חטאת ולא שנא תולדה חטאת לא שנא אב סקילה לא שנא תולדה סקילה. הקדים חטאת לסקילה, מהקל אל הכבד, שוגג לפני מזיד להדגיש שאצל יהודי שוגג שכיח ולא מזיד, ודוק.

רש"י: חטאת בשוגג, סקילה במזיד = 999 (סוד לפני אחד מה אתה סופר כנודע, 27, זך, פעמים 37, יחידה) ועם שבת, 702 = 1701 = 7 פעמים 3 בחזקת 5, ודוק.

חטאת סקילה ר"ת חס, פרצוף הנצח דאתב"ש. בנצח מתנת החיים כנודע (ועד לחיים נצחיים) - חס = חיים. אך בחילול שבת חיים הופכים לחלל, חלל מת היפך החיים. אוס"ת חטאת סקילה = 555, יה (סוד שבת, כמבואר בכתבי האריז"ל) פעמים 37 (הבל, יחידה).

שני השרשים, חטא סקל = 208, ח"פ שם הוי' ב"ה, יצחק, מדת הדין (עונש על פי תורת אמת שהיא תורת חסד, עיין תניא אגה"ק טו). במ"ס חטא סקל = 64 = דין במ"ה (דין במ"ס = 28, כח = חטא סקל במ"ק), ודוק.

חטאת סקילה דין ר"ת חסד (חס דלית)!

חטאת סקילה דין = 687 = רל"ב תנ"ה (ז מרגלאין טבין) - רוא"ת = רל"ב וס"ת תנה - שביחד עם יה = שבת (וביחד עם וה = תשובה, תשובה המתקבלת גם על חילול שבת), עיקר כוונת שבת באר"י!

לדעת ר"א שדין אב ודין תולדה שוים - הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב הך דלא הוה במשכן חשיבא קרי לה תולדה.

קרי ליה אב היות שאב לשון זכר, קרי לה תולדה היות שתולדה לשון נקבה. נמצא שאב בחינת משפיע (זכר) ותולדה בחינת מקבל (נקבה). לדעת חכמים המשפיע גדול מהמקבל בעצם (אינם שוים בקומתן) משא"כ לדעת ר"א הם שוים בקומתן, אלא שהחילוק ביניהם הוא "חשיבא" (ביחס למשכן, שכינה ביניהם, בין זו"נ). יש 'חשיבות' יתרה לזכר מאשר לנקבה (כמו בדין של עבד הנמכר בשוק), הגם שבינה יתרה [חוש ב'אמהות'] נתנה באשה דוקא שעל כן דרכו של איש לחזר אחר אשה.

לעיל ראינו שאבות היינו מוחין ותולדות היינו מדות, היינו מח ולב, אדם וחוה. חשיבות המח ביחס ללב הוא הטבע של מח שליט על הלב, והוא ימשל בך. אך מעלת הלב על המח היינו סוד פנימיות הלב שליט על המח, יפה כח הבן-תולדה מכח האב (בזכות האם, את ה'יפה [כח כו']' יורש הבן מהאם, וד"ל).

קרי ליה אב = משיח. קרי לה תולדה = משיח בן פרצי! יוסף - משיח בן יוסף - נקרא אב-רך, ואילו משיח בן דוד הוא בן פרצי. נמצא שאבות נזיקין כנגד משיח בן יוסף ותולדות כנגד משיח בן דוד, סוד "ואלה תולדות פרץ", תולדות מלא דמלא (במעלה עוד יותר מאשר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כמבואר בדא"ח).

הסיפור הראשון של מעשה בראשית הוא סיפורו של משיח בן יוסף, הצדיק-יסוד-עולם. ואילו הסיפור השני (של חטא ותשובה), אלה תולדות, וגם השלישי, זה ספר תולדת אדם (קרא הדרות מראש), היינו סוד משיח בן דוד (נוט' דור דורים). יוסף מפורש בתורה (בקרא) משא"כ דוד, ודוק.

יוסף משפיע, דוד מקבל, זו"נ. עד דוד הגדיל בסוד אשת חיל עטרת בעלה, וד"ל.

ע"ב: שלשה אבות נאמרו בשור = 1849 = 43 ברבוע. 43 = גדול, היינו סוד "[שתי כליות של] שור גדול [היועצות לו, לנהוג כדרך שור]".

שלשה אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל = 2809 = 53 ברבוע!

ההפרש הוא 960 (= הקרן והשן והרגל), כלומר שכאשר נספור מ1849 ועד ל2809 נספור למעשה 961 מספרים (היינו 'ההפרש הכולל') = 31 ברבוע!

960 הוא גם ההפרש בין 14 ברבוע (196) ל34 ברבוע (1156), וכן בין 34 ברבוע (1156) ל46 ברבוע (2116)!

רש"י: הקרן - לנגוח, השן - לאכול, רגל - דריסה לשבור את הכלים = 2450 = הרבוע הכפול של 35 (יהלום 49).

דריסה לשבור את הכלים = 1323 = ג"פ אמת, הרבוע של 21, אהיה.

שור = 506, יהלום 22.

נגח-אכל-שבר = 614 = חכמה-בינה-דעת. ראשית השבירה (המלך הראשון שנשבר ומת, בלע בן בעור) - ספירת הדעת דתהו.

אכילה סוד ואכל מכל, בחינת יצחק, בינה (התגלות התענוג וההנאה בבינה). נגיחה היינו כוונה להזיק, חכמה. [שור] נגח = אני-אין, והחכמה מאין תמצא, וד"ל.

גילוי מילתא אינו דין. דין היינו גבורה, צמצום, יראה. גילוי מילתא היינו חסד, התפשטות, אהבה.

כל נגיחה בקרן. יש נגיפה בקרן ויש נגיפה בגוף. נגיחה בקרן היא בכוונה להרע ובכח, וגם תחיבת הקרן בגוף, משא"כ נגיפה בקרן היא דחיפת קרן מעט (רש"י).

בשרש נגף, ה-נ היא ס"ת קרן וה-גף היינו גוף - שני אופני נגיפה!

נמצא שיש ג' בחינות של ג-ג: נגח-קרן-אב, נגף-קרן-אב, נגף-גוף-תולדה.

שתי הקרנים (קרן נגח וקרן נגף) י"ל כנגד קרן ימין וקרן שמאל, וכפסק ההלכה שהמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל (שחלשה יותר, כיחס הנגיפה לנגיחה, ודוק).

נגח-קרן-אב = 414, אור-אור, אור אין סוף כו' (רק נגח קרן = 411 = תהו, ס"ת חן ועוד אותיות קרן ג = קרן-אב = שמחה = סוד הוי' ליראיו!).

שני האבות - נגח-קרן-אב נגף-קרן-אב - משלימים ל900, 30 ברבוע, סוד הלב היהודי כנודע.

דף ג עמוד א[ב]

ג, א:

רש"י: הגלל - היינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה.. ל"א גלל זה רעי שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל.

בשעת אכילה שן מגולה וכשאינה אוכלת השן מכוסה. לצורך קבלת הנאה פותחים את הפה ומגלים את השן.

אצל האדם, המדבר, גם לצורך דבור פותחים את הפה - פתת פיך ויאירו דבריך. בדבור יש הנאה רבה. וכך ראוי להיות בפרט כאשר מדבר דברי תורה, עליהם נאמר כי חיים הם למוציאיהם בפה - חיים לשון תענוג והנאה.

שן היינו עצם שבתוך הפה. וראה פירוש רבינו חננאל שגלל היינו אבן גלל (אבן שיש), כמ"ש נדבכין די אבן גלל. נמצא שיש כאן סוד גילוי העצם, ההעלם העצמי.

נמצא רמוז ש'שן' הוא סוד העלם וגילוי ואילו רגל הוא סוד עצם והתפשטות, סוד ושלח וגו', משלחי וגו', לשון התפשטות, ודוק.

ובער (ממנו לומדים שן) = אכילה-דבור.

לפי זה הבהמה - בעיר (כי יבער... ושלח את בעירה ובער, כולם לשון בהמה) - נקראת על שם השן, על שם ההנאה.

שן-הנאה = תהו, נפילת שם ס"ג = גלל לשם ב"ן = בהמה, וד"ל.

ולל"א שגלל לשון רעי, היינו על שם הפסולת של הנאה גשמית. וכן לגבי דבור האדם כאשר אינו מקיים ודברת בם ולא בדברים אחרים.

והנה, כל שלוש המלים שן, גלל, רעי, הן כפולות 7: שן = 350 = 7 פעמים 50; גלל = 63 = 7 פעמים 9; רעי = 280 = 7 פעמים 40. ביחד, שן-גלל-רעי = 693 = 11 פעמים גלל, שם ס"ג כנ"ל. הממוצע = 231, משולש 21, 7 פעמים גל, השער של גלל, סוד גלוי (= 49, 7 ברבוע) לצורך קבלת הנאה (מגלה טפח כו'), וד"ל.

ועוד, הנאה במק"א = 7. וכן תענוג במק"א = 7 (תענוג במ"ס = 61 = הנאה במ"ה). שבע לשון שובע כנודע - ואכלת ושבעת וברכת.

השרש של הנאה הוא הנה לשון גילוי! וביחד עם השרש ענג = 183 = 3 פעמים הנאה (ג"פ היום, ג סעודות של ענג שבת)!

עוד רמז מופלא: תכונת שן - יש הנאה להזיקו = תענוג (חיה ברבוע)!

והנה, השער של רגל הוא גל (ה-ר לתפארת הלשון כנודע, וכן ידוע בסוד בקע לגלגלת שע"י בקיעת ה-ת של גלגלת ל-רר יוצאות רגל-רגל, שתי רגלים, הרצות, לשון רצון שבגלגלת, לדבר מצוה (או להיפך ח"ו) - תרי"ג מצות הן תרי"ג ארחין דגלגלתא.

והיינו ללמד שהליכת רגל הבהמה (שהיזיקה מצוי - רגל לשון הרגל שנעשה טבע), בחינת המוטבע שבנפש (נו"ה, שתי רגלים מהלכות) היא לשם הנאת שן (סוד בהמה-בעיר כנ"ל), מ'ערב'-מורגש, אותיות בער (חג"ת) ל'מועיל'-מוטבע (נה"י).

רגל ועוד רגל במילוי: ריש גימל למד = 900 = ל (של רגל) ברבוע.

עד"ז, שן ועוד שן במילוי = 816, שפלות (ח"פ אמונה כו'). יחד, 900 ועוד 816 = 1716 = הוי' פעמים אלהיך.

והנה, בכל ד רמות החשבון (שרש, מילוי, מילוי המילוי, קדמי, כנגד כחב"ד כנודע), שן רגל = 6357 = 13 פעמים 489, כאשר רק מילוי המילוי = 2445 = 5 פעמים 489, והשאר = 3912 = 8 פעמים 489 - חלוקת זהב של 13 ל5 ו8, ודוק. 489 = ג"פ 163, נצח-הוד, בשלשה מקומות: כליות ביעין רגלין כנודע, הנאה בביעין והרגל ברגלין (ושרש שניהם בכליות), וד"ל.

דסד"א אידי ואידי (ושלח ובער) אשן. היינו משום שכללות הפסוק מדבר מבעירה (כנ"ל) - כי יבער איש גו' - והיינו שן (הכוללת רגל), ודוק.

הא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא. לא בכדי קרנא לשון קרן (האב הראשון של שור) - לשון נופל על לשון, סוד שן (לשון-שן גופא לשון נופל על לשון, ודוק. ויש לומר שלשון היינו לא שנא ואילו שן היינו שנא, ודוק. כאן נאמר מה רגל לא שנא כו' אף שן לא שנא כו' - גורעין את ה-ל מרגל ומוסיפין לשן כדי לקבל לשון ודורשין לא שנא!).

לפי רמז זה, י"ל שמכליא קרנא קאי על קרן ימין (החזקה) ואילו לא מכליא קרנא קאי על קרן שמאל (החלשה), ללמד שכח עצם השן נמשך מכח הקרנים, קרן = שן כנודע. ועל כן הסדר בכל מקום הוא קרן-שן-רגל ולא רגל לפני שן כמו בסדר הפסוק, וכפי שהעירו מפרשים, שהשן נמשכה מהקרן, באופן ישיר (ואילו הרגל נמשכה מהגלגלת ע"י בקע כנ"ל, באופן עקיף).

ובער משמע דמכליא קרנא, היינו שבער לגמרי. מכאן נלמד לגבי ובערת הרע מקרבך, שצ"ל בבחינת דמכליא קרנא, ביעור לגמרי שלא יצמח עוד.

רק משום ההיקש דדומיא לרגל לומדים לחייב גם על לא מכליא קרנא. בביעור הרע כאשר משאירים שרש פורה ולענה, יש תועלת מסוימת בהוה אבל הרע הנשאר עשוי לצמוח מחדש, ויתכן ביתר שאת ועז (וכפירוש הרשב"א שהבעלים עצמם פעמים משלחים את בהמותיהם בשדותיהם כדי שיאכלו שחת שעל ידי זה כן תצמח התבואה ותצלח יותר). יש כאן מוסר השכל גדול לענין נצחון במלחמה, בפרט במלחמת עמלק שחייבים לקיים תמחה את זכר עמלק מכל וכל שלא יזכר עוד כלל (לא רק להחליש כמו בימי יהושע על פי הדבור אלא לחסל לגמרי, בבחינת מכליא קרנא, ע"י וירם קרן משיחו - וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, וד"ל).

הו"א דנלמד שן ורגל שניהם מושלח, שעל כל אחד מהם יש פסוק בלשון שילוח. מכדי שקולין הן, דהי מינייהו נפקת (רש"י: הא שניהן שוים) - כל אחד עם החומרא שלו - ברגל: הזיקו מצוי ובשן: יש הנאה להזיקו.

נמצינו למדים שאף על פי שהתכונות שונות אבל היות ש'חוזק' התכונות שוות נחשבים שוים.

והוא סוד היעוד המשיחי של שוין בקומתן, אע"פ שאיש ואשה כ"א עם התכונות המיוחדות שלו, כל אחד עם ה'חמור' שלו, היות ששני החמורים חזקים באותה מדה הרי הם שוים בעצם, ללמד שהכל תלוי בחמור, חמורו של משיח.

משה הרכיב את אשתו על החמור ומשיח ירכב בעצמו על החמור, אך היות שבעצם הוא אותו חמור והוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, ומשיח לא יפרוש לרגע מאשתו, נמצא ששניהם ירכבו יחד על אותו חמור (כאשר 'משיח' כולל הוא ואשתו גם יחד).

והרמז: משיח-חמור = אשה-אשה (ה'כנף' = בן - משיח = בן אשה כנודע, וכך אשה = בן חמור, וד"ל) - הכל מן האשה.

ראינו לעיל שיש הנאה להזיקו (שן) = תענוג (חיה ברבוע). הזיקו מצוי (רגל) = 274, ב"פ 137 (קבלה כו', קבוע המבנה הדק) = רחל-לאה, מרדכי כו'.

שן דומיא דרגל ורגל דומיא דשן. ע"כ במנין המצות הן נמנין כאחת, כמבואר אצלנו.

שן דומיא דרגל = רגל דומיא דשן, ויחד = 1296 = 36 ברבוע = 6 בחזקת 4 = (בין היתר) משה בן עמרם יהושע בן נון. משה אוכל את העמים, להנאה (דומיא = הנאה. משה לומד בדרך של 'דומיא', מדמה מילתא למילתא, בחינת 'גזרה שוה' שצ"ל בקבלה ממשה רבינו, ודוק). יהושע דורס על העמים בדרך הילוכו בארץ, וד"ל.

ר"ת שד"ד רד"ד - 308, כפולת 7; 208, כפולת 13. יחד 516 = 6 פעמים אלהים (אלהים פו"א), ממוצע כל אות (אלהים, לשון רבים כאשר מיעוט רבים שנים, היינו סוד 'דומיא', וד"ל). שאר האותיות 780 = 30 פעמים הוי' ב"ה. שני המכפילים - 6 30 = 36, שרש 1296 הנ"ל, 6 ברבוע.

טינפה פירות להנאתה, רש"י שנתגלגלה עליהן. שוב קשר בין שן לרגל (לשון גלגל ומתגלגל. גם רגל גלגל וגם שן גלגל, בסוד גלגול שבועה - עם האוכל בא התיאבון, וד"ל).

ע"ב: כח אחר מעורב בו דאש וכן בתולדה דאש - אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי.

ואין הגמרא מחלקת בין ב בחינות של כח אחר מעורב בו. שהרי באש ממש הכח-אחר, הרוח, 'מתערבת' בתוך גוף האש ממש, ואילו באבנו כו', הרוח רק מקיפה מסביב (ומוליכה כו').

היינו שיש בחינה של "כח אחר מעורב בו" בתוכו ממש (בבחינת 'תערובת', לא בבחינת 'תרכובת', היינו שהרוח והאש נשארים שני דברים שונים), ויש כח אחר מעורב בו רק בבחינת מקיף מחוץ לחפץ עצמו.

והנה, ביחס לאש, יש עוד בחינה הרמוזה באותיות אש - אויר-אש (בסוד אמ"ש של ספר יצירה), והיינו שאין מציאות לאש כלל ללא אויר (חמצן) כידוע. בבחינה זו האויר-רוח היא חלק ממציאות (ואף ממהות) האש, וד"ל.

נמצא שיש ג' בחינות: הרוח המקיפה את האבן כו' בנפילתה מהגג; הרוח המוליכה את האש (שבזה דוקא יצדק ביותר הלשון כח אחר מעורב בו - מעורב בו ממש); האויר-רוח הנצרך לעצם מציאות האש (ה-א של שהאש, 'רוח החיים' של האש. וכמבואר אצלנו, שלאש יש בחינה של 'רוח חיים' הגם שבמשנה, ובפשט, אין לה רוח חיים, יותר מאשר הבור שבו הבל, הבלא דגרמי, אבל לא רוח חיים, מקור התנועה בסוד כל חיי מתנועע, משא"כ בבור).

בבחינה השלישית, ה-א של אש, חיבור הרוח והאש זה כבר 'תרכובת', כלומר 'מעשה מרכבה', ולא רק מעשה בראשית, במקיף ופנימי של שתי הבחינות הראשונות, ודוק.

למסקנת הגמרא שרב פפא קאי על צרורות תולדה דרגל דלאו כיוצא באב דרגל עצמו, היינו שרק במקרה זה דומה נזיקין לטומאה (דתולדותיהן לאו כיוצא בהן).

תולדה דרגל (הרגל רע) ה"ס רגליה יורדות מות, טומאת מת, דלאו תולדתיהן כיוצא בהן.

נמצא שבבחינה זו, רגל הוא 'גרוע' יותר מבור - בור הוא לשם קבלה מלמעלה, רק כאשר הוא רק ממים הוא מזמין לתוכה נחשים ועקרבים (העלולים להמית), אך רגל משתלשלת-מתגלגלת מעצמה, אזלא ממילא, למקום המות, ודוק היטב, שבנפש היינו ההבדל בין פוסטקייט (ריקנות סתם) להרגלים רעים.

והנה, בור-רגל משלימים ל441, אהיה ברבוע (אהיה אשר אהיה) = אמת, חותמו של הקב"ה במעשה בראשית.

אמת הוא סוד א מחיה מת, כאשר אותה א היינו יוסף בבור (סוד ספירת היסוד שפנימיותה אמת) ועליה לרגל, לראות וליראות את פני האדון גו', אלופו של עולם, וד"ל.

דף ג עמוד ב – דף ד[ג]

ג, ב:

מאי מבעה רב אמר מבעה זה אדם שמואל אמר מבעה זה השן.

מבעה זה אדם = 174 = חן חן חן (נח נח נח).

מבעה זה השן = 484 = כב (חן במ"ס) ברבוע.

אדם-השן משלימים ל400, 20, כ, ברבוע. במ"ס = 58, חן כנ"ל.

ר"ת מבעה זה אדם מבעה זה השן = 100, 10 ברבוע, יפ"י.

מבעה זה אדם מבעה זה השן בה"פ (בכל ביטוי 9 אותיות) = 9808 = 16 פעמים 613, כללות רמ"ח ושס"ה של הצלם אלהים בו נברא האדם.

רב לומד מאם תבעיון בעיו, לשון דבור של מין המדבר, הרי הדבור הוא עיקר אופן הגילוי של האדם, ושמואל לומד מנבעו מצפוניו, גם לשון התגלות (של עשו, הנפש הבהמית, סוד שם ב"ן בגי' בהמה).

רש"י אם תבעיון בעיו היינו בקשת מחילה של הרשע, שעי"ז זוכה לאור-יום הגאולה. בהיותו רשע הרי הוא בחינת עשו, אך הוא סוד ציד בפיו של עשו, בעלי תשובה וגרי צדק, כרבי עקיבא ורבי מאיר ואונקלוס הגר.

גם שן הוא לשון שינוי המהות - מבהמה לאדם (מעשו ליעקב), על ידי תשובה.

אתא בקר (לצדיקים) וגם לילה (לרשעים) = ד"פ אור, ממוצע כל תבה! היינו יום שהוא לא יום ולא לילה ויהי לעת ערב יהיה (רק) אור, כאשר לילה כיום יאיר (על ידי תשובה), וד"ל.

אמר שמר - הקדוש ברוך הוא - אתא בקר - לצדיקים - וגם לילה - לרשעים = 3198 = 13 פעמים 246 = מדבר (אדם)!

ד, א: רבא אליבא דשמואל תנא שור לרגלו... לא ראי הרגל שהזיקה מצוי...

רגל הזיקה מצוי = שור! אסמכתא גדולה לדעת רבא (הגם של פי פשט, סתם שור משמע קרן יותר מרגל - קרן הוא מאפיין מובהק של שור משא"כ רגל, ודוק, והיינו דעת רב יהודה).

כשהזיק חב המזיק - לרב יהודה לאתויי רגל ולרבא לאתויי קרן. רב יהודה משאיר את החלק התחתון של השור ואילו רבא משאיר את החלק העליון של השור

מה היוצא מן הכלל (שיש לרבות)? לרב יהודה הרגל ולרבא הקרן. הקרן מיוחד לשור משא"כ הרגל כנ"ל.

הרגל הוא 'תדיר' (הזיקה מצוי) ואילו הקרן הוא 'מקודש' (אין הזיקה מצוי וכן כוונתו להזיק, גם בתם כאשר נוגח).

אצל רב יהודה, בדור ראשון, מקודש עדיף (להיות שנוי ראשון בלשון המשנה, ללמד שכל הנזיקין בכלל קרן, הכל בגדר שינוי דהיינו מקודש). אך אצל רב, בדור אחרון (סוד ירידת הדורות היינו ממקודש לתדיר ודוק), הכלל הוא מצוי כאשר ה'מצוי' הראשון (וממילא המועד הראשון) הוא רגל, מוטבע בנפש, ודוק.

בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי.

ממון גוף משלימים ל225, יה ברבוע. אוס"ת = 182, 7 פעמים הוי', יעקב. רק ס"ת = 130 = 5 פעמים הוי' = עין, עין יעקב. אמ"ת = 52 = 2 פעמים הוי', בן-אליהו כו'.

שמואל 'נוטה' לדיני ממונות ממש (דהיינו נזקי ממון, יותר מאשר נזקי אדם, הגם שנזקי אדם הם גם דיני ממונות), בזה כחו גדול הלכה כמותו (ככלל), ועל כן ניחא ליה להקדימם במשנה הראשונה של המסכת, כאשר "הכל הולך אחר הפתיחה", ודוק.

רב הוא בחינת "ובכל נפשך" ואילו שמואל בחינת "ובכל מאדך".

וי"ל "ואהבת את הוי' אלהיך" - רבי מאיר. "בכל לבבך" - רבי, וד"ל.

ואהבת את הוי' אלהיך - רבי מאיר; בכל לבבך - רבי; ובכל נפשך - רב; ובכל מאדך - שמואל = 2898 = 7 פעמים ואהבת! והוא עולה יד פעמים אור, הכל התפשטות אור האהבה (ועליתו מחיל אל חיל), וד"ל.

כיון דאייעד אורחיה הוא. כאן מקור לטבע ראשון וטבע שני (= אמת כנודע).

באדם הישן דאורחיה הוא היינו טבע ראשון. מכאן נסיק שהיחס בין אדם ישן לאדם ער הוא כיחס בין טבע ראשון לטבע שני - כשהוא ער מאירים אצלו מוחין המשנים (לשון שני) את טבע מדותיו, ודוק.

לדעת רב וקרנא שאדם שמירת גופו עליו, היינו לכאורה דרגת הצדיק של התניא, ע"ד הלל שהולך לגמול חסד עם העלובה הגוף, שאין הוא וגופו נחשבים אחד כו' שעיקר הנפש האלהית שבו. כלומר שאדם המזיק היינו הנפש הבהמית והגוף שלו, וממילא גם אליבא דרב הסובר שמבעה זה אדם, אינו חורג במהותו משאר אבות נזיקין שאינם בגדר אדם (בסולם דצח"ם) היות שמדובר בבהמה, טבע ראשון, של האדם, שהוא כבהמה ממש, ודוק.

רב מוחין דא"י (משם הוא ירד לבבל משום סבה), מוחין דאבא, היינו בחינת צדיק (של תניא). ואילו שמואל, מוחין דבבל, במחשכים הושיבני גו', היינו בחינת בינוני (של התניא), מדת כל אדם.

ביחס לאיסורים, שבהם הלכה כרב, על כל אדם להיות צדיק (לא להכשל באיסור כלל), אך ביחס לממונות, שבהם הלכה כשמואל, וח8וווחודי להיות בינוני (לא לפגוע בזולת, אבל ללא חיוב לנהוג לפנים משורת הדין, כחסיד האומר שלי שלך ושלך שלך, וד"ל).

ע"ב לדעת רב זביד שהמבעה הוא האש מקשה הגמרא הלא ההבער הוא האש, ומפרש שההבער היינו פירוש המלה מבעה, ומה שיש ארבעה אבות נזיקין ולא רק שלשה היינו משום שהשור כולל שני אבות, רגל ושן.

לפי זה, יש במשנתנו - אחד שהוא שנים (בתחלה) ושנים שהם אחד (בסוף). היינו בסוד התכללות בראש והתחלקות בסוף (ע"ד פנימיות הקו, כח ההתכללות ונשיאת הפכים, וחיצוניות הקו, כח ההתחלקות, סוד הדילוג השלישי מאחדות לריבוי).

ההתחלקות היינו החילוק בין השם למשמעותו (שם המזיק הוא מבעה, אך פירושו-משמעותו הוא הבער, אש, ודוק).

דהיינו ההפרש בין הצלם לבין הלבוש, כאשר אחד שהוא (כולל) שנים, התכללות היינו סוד אור-מוחין. הכלי בסוף, בסוד כ"ל צמ"אך היינו הבור.

ויש להתבונן בזה דהיינו מקור הנזקים כולם, היציאה מעולם האחדות לעולם הריבוי, וד"ל.

ולפי זה, רק הבור הוא 'אחד' בפני עצמו - אין בו התכללות ואין בו התחלקות, כלומר שהוא כח היולי, סוד הצמצום מקום פני עם הרשימו שבו, ודוק.

רמז: שור - התכללות, בור - אחדות, מבעה-הבער - התחלקות = 3367 = 7 פעמים 13 (הראשוני ה7) פעמים 37 (הראשוני ה13). יש כאן 7 תבות, ממוצע כל תבה = 481, 13 פעמים 37, מספר ההשראה ה16 כנודע.

הר"ת = משיח!

ומקשה הגמרא שאם מבעה היינו אש מאי רוח חיים אית ביה (במשנה כתוב ששור ומבעה יש בהם רוח חיים). אך לפי המבואר אצלנו, יחסית לבור שהוא בעצם ללא רוח חיים (והמת יהיה לו), כולו חלל (מת), לאש אכן יש בחינה של רוח חיים, דהיינו מכח הכח אחר מעורב בו, דהיינו הרוח המוליכו (ובסוד כל חי מתנועע, התנועה עצמה היא חיים, משא"כ ביחס לבור שאינו נע ממקומו, אינו כולך ומזיק).

ולפי זה, יש להבין בעומק עוד יותר, לדעת רב זביד, למה המשנה מחלקת באש בין מבעה והבער:

מבעה והבער הם ע"ד פעולה ותוצאה, סוד המבעיר (פעולה) את הבערה (תוצאה). והיינו שהמבעה, לשון בועה-הבעת רוח קאי על הכח אחר דמעורב בו ומיוליכו- מחייהו, הרוח. ואילו הבער קאי על האש עצמו.

והוא סוד שתי האותיות אש שהם שתי 'אמות' יחד בספר יצירה - אויר (רוח) אש, וד"ל.

ובעצם רב זביד כאן נוטה במקצת לדעת רב שמבעה זה אדם, עיקר יסוד הרוח-חיים, כמבואר בתניא (שאדם היינו רוח ואילו חי-בהמה-שור היינו אש).

רב זביד הוא רז חי = 225 = יה ברבוע, הנסתרות להוי' אלהינו, וד"ל.

תני רבי אושעיא שלשה עשר אבות נזיקין כו'.

לשמואל לא קשה למה לא נשנו במשנתנו שכל הנוספים על הארבעה דמשנתנו הם אדם המזיק שאין משנתנו מדברת בו כלל.

אך קשה לכאורה לרב, שכל הנוספים הם נזקי אדם - ארבעה שומרים וחמשה דברים שחייב לשלם החובל בחבירו (מבעה-אדם דמשנתנו היינו אדם המזיק לממון חברו).

ומתרצת הגמרא אליבא דרב שבמשנתנו כל נזקי אדם כלולים במבעה זה אדם.

נמצא שבפירוט לאדם, אליבא דרבי אושעיא, יש עשרה אבות נזיקין, פרצוף שלם של עשר ספירות, כחות הנפש. השומרים במוחין (הזיקא דממילא - המוחין פועלים בדרך ממילא, ע"ד פירוש הבעש"ט לכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, בכח-מה, חכמה, עשה, בדרך ממילא), החיובים בה"ק (הזיקא דבידים) ואדם המזיק לממון חברו ביו"מ, ודוק.

חלוקת ה10 ל1-4-5: במשולש פרטי = 26, ברבוע פרטי = 42. אפ נוסיף לרבוע פרטי גם 3 האבות שור-בור-הבער יעלה 45, אדם - הכל אדם (רמז יפה שחיוב ממון שהזיק היינו שהאדם עצמו הזיק, כסברת הרבי).

דף ה[ד]

ה, א: רש"י ד"ה עדים -

ההבדל בין ממון לקנס: ממון הוא לפי שווי הנזק. קנס הוא יותר משווי הנזק או סכום קצוב ללא תלות בשווי.

ויש לומר ששלש הבחינות הנ"ל (ממון ושני אופני קנס) הם כנגד חב"ד:

חכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, והן בסוד י-ה שבשם, הנסתרות להוי' אלהינו. והיינו שהן מעל לשיקול דעת האדם, בחינת משפט, אלא שהן בגדר גזרה וחק. והן כנגד שני אופני הקנס.

דהנה, חכמה ובינה הן צמצום (נקודה) והתפשטות, דהיינו סכום קצוב ויותר משווי הנזק, ודוק. שתיהן קנס, בסוד קנה חכמה קנה בינה.

ואילו ממון שהוא לפי שווי הנזק, הוא כנגד מח הדעת, נשמת ז"א, מפתחא דכליל שית, והנגלות לנו ולבנינו גו', ודוק.

ויש לדייק בלשון רש"י: דכל המשלם יותר... וכגון כל דבר קצוב, שמשווה-מחבר שני אופני הקנס יחד (ומסיים אבל מידי אחרינא ממונא), בסוד תרין ריעין כו' כנ"ל (ומידי אחרינא רומז למח האחור דהיינו מח הדעת, שרש הו"ק), ודוק.

והנה, ב"פ קנס = 420 = ג"פ חכמה-בינה.

חכמה-קנס בינה-קנס דעת-ממון = 1170 = 26, הוי' ב"ה, פעמים 45, שם מ"ה (עיקר מילוי שם הוי' ב"ה) = אדם-מאד, וד"ל.

ממון קנס = 346 (ב"פ 173), רצון (שמו) = משה ע"ה. במילוי, ממון קנס = 690 = משה משה. ביחד, השרש והמילוי = 1036 = 28 פעמים 37 (עליה מ23, חיה, ל37, יחידה), ודוק.

ההפרש בין ממון לקנס הוא 74 = עד (ד"ה ברש"י - עדים).

והנה, ההבדל בין רבי אושעיא לרבי חייא הוא שרבי אושעיא מונה רק ממון ולא קנס ואילו רבי חייא מונה ממון וגם קנס -

רבי אושעיא ממון רבי חייא ממון-קנס = 1323 = אמת אמת אמת (כנגד חב"ד כנ"ל - אמת קנה - שני אופני קנס וממון).

והנה, בסמוך איתא מחלוקת אמוראים האם היזק שאינו ניכר שמיה היזק (ונכלל בנזק דמתניתן) או לא שמיה היזק וממילא הוא קנס (והכרעת הגמרא להלכה במסכת גיטין היא שלא שמיה היזק אלא קנס, והוא דרבנן, דמדאורייתא פטור מלשלם מפני של נעשה שינוי בגוף הדבר הניזק, אלא שערכו ירד), וממילא יש עוד אופן של קנס שהוא לפי שווי הנזק (ירידת הערך), אך בגלל שאינו ניכר אינו בכלל ממון, ובשוגג פטור כמו שכתבו התוספות כאן.

נמצאנו למדים שגדר ממון הוא נזק בגלוי לא בנסתר, מתאים להנ"ל שהנסתרות היינו קנס ואילו ממון בחינת והנגלות, ודוק.

ויש לומר שגדר נזק שאינו ניכר היינו שרש הנעלם של הדעת (שפנימיותה הכרה) בכתר (משער כר, לשון הכרה), ובסוד דעת עליון המייחד את שני המזלות נצר ונקה ועי"ז מייחד או"א עילאין, וד"ל.

מנינא דרבי חייא למעוטי מוסר ומפגל - מפגל דלא מיירי בקדשים ומוסר דדיבורא.

ומקשה הגמרא שגם מוציא שם רע דיבורא, ומתרץ שמוציא שם רע היינו דיבורא דאית ביה מעשה (בעילה. והוא כדעת רבי אליעזר בן יעקב בכתובות, ולא כדעת רבי יהודה שסובר שאינו חייב עד שישכור עדי שקר שזינתה תחתיו).

ובנוגע לעדים זוממים אף על גב שאין בו מעשה רחמנא קרייה מעשה - כאשר זמם לעשות לאחיו. והיינו שהקב"ה מצרף דבור זה למעשה ממש (ע"ד מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה).

נמצא שלש בחינות של דבור: דבור שאין בו מעשה כלל; דבור שהקב"ה מצרפה למעשה; דבור שיש בו מעשה, היינו חב"ד חג"ת נהי"מ דדבור, ודוק.

והנה יש שלשה לבושי הנפש, מחשבה דבור ומעשה. על ידי הלבושים כחות עצם הנפש מתגלים, נמשכים ופועלים בתוך המציאות (שמחוץ לאדם המתלבש בלבושיו). וממילא מובן שאפשר להזיק לזולת בכל אחד מהלבושים. והיות שמרובה מדה טובה, אפשר ואפשר להיטיב לזולת בכל אחד מהלבושים.

לבוש המחשבה הוא באתכסיא, ועל כן אין דינו בידי אדם אלא בידי שמים. יש לחשוב רק טוב על כל יהודי, וכך להיטיב לו ברוחניות ובגשמיות. ומכלל הן אתה שומע לאו, שמחשבה רעה על הזולת עלולה להזיק לו בפועל ממש ח"ו (ע"ד עין הרע).

בדבור (עלמא דאתגליא) שאין בו מעשה (כדין מוסר) יש חיוב בידי אדם, אך אינו בכלל אבות הנזיקין דמשנה וברייתא (ויש לומר משום שדינו דיני נפשות, ולא שייך לדיני ממונות, דקים ליה כו').

שלשת לבושי הנפש הנם כנגד שלשת העולמות התחתונים, בריאה (אפשריות המציאות), יצירה (מציאות כללית), עשיה (מציאות פרטית).

דבור שיש בו מעשה (כדין מוציא שם רע על בתולת ישראל) הוא בסוד ירידת מלכות דיצירה (מכח נה"י) להיות כתר כו' דעולם העשיה, כמבואר בסוף ח"א דספר התניא.

והנה, יש דבור לבד שיותר חמור ממעשה בפועל, כדין מוסר הנ"ל, ובכלל - לשון הרע דקטיל תלתא, ושקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וממשיך אדה"ז באגה"ק: ואם בדבור כך כו' וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדבור הן לטוב והן למוטב.

תחת נתינה ישלם כסף - שלא יחשוב שהוא הנותן אלא ידע שעליו לשלם חוב, ואת חובו ישלם ב'כיף' (בחבה יתרה נודעת לו) דהיינו כסף (לשון כיסופין).

תחת נתינה = 1323 = אמת אמת אמת כנ"ל. ישלם כסף = 540 = 12 פעמים אדם-מה (ע"ה = ישראל). יחד - תחת נתינה ישלם כסף = 1863 = ט פעמים אור (שעולה ט פעמים זיו) = אור-חשך, טוב-רע, אמת-שקר, כנגד חג"ת (שלשת האבות), כנודע.

ע"ב: בור ועוד אב אחר = שור (יהלום 22)! ר"ת 10 (משולש 4). אוס"ת 496 (משולש 31) = מלכות. אמ"ת 90 (יהלום 9) = מלך. ס"ת 406 (משולש 28). בור - אב אחר = 420 (יהלום 20).

אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן.

נמצא שיש אבות תולדות הלכות ר"ת אתה, 406 (משולש כח, ז"פ חן) הנ"ל. כל מלה מסתיימת ות = 406 - יש כאן ד"פ אתה (אתה פו"א) ועוד 92 (ד"פ 23, חיה כו') = 1716 = הוי' פעמים אלהיך.

אבות תולדות הלכות - יה אותיות, משולש ה. פנות המשולש - אתה כנ"ל!

אבות בחב"ד - מושכל; תולדות בחג"ת - מורגש; הלכות בנה"י - מוטבע.

והנה, מבואר בגמרא לעיל שלרבי אושעיא ורבי חייא אין לכל האבות תולדות, אך נקראו אבות מפני שדומים לאבות דמשנתנו בכך שמשלמים מן העליה (כפי שנלמד מגז"ש תחת נתינה ישלם כסף כנ"ל).

נמצא שיש אב כפשוטו - מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות (וידועה החקירה לגבי תולדות דתולדות כו'), ויש אב לענין תשלום מן העליה, כלומר שה'אבהות' שלו משתקף בחומרא שלו. ויש אב לענין הלכה מיוחדת שיש בו.

שלש דרגות אלה גם כנגד מושכל-מורגש-ממוטבע שבאב:

אב בעצם (חומרתו בהיותו אב - חשוב) היינו מה שמשלם מן העליה, והוא המושכל שבאב.

מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות היינו המורגש שבאב, פעולת האב להוליד תולדות, המשכת מוחין במדות.

ההלכות המיוחדות של כל אב היינו הליכות עולם לו, בחינת הנה"י של האב, המוטבע שבו, ודוק.

דף ו עמוד א[ה]

ו, א:

אבן סכין משא סוד נקודה קו שטח, עקודים - כל האורות כלולים בכלי אחד; נקודים - ז' מלכין קדמאין דמיתו, וימלך וימת, ע"י סכין דמה"מ. סכין לשון סכנה - כל הדרכים בחזקת סכנה בעולם הנקודים, עולם התהו; ברדים - עולם התיקון שבו ג' קוים (ברדים אותיות דברים, על שלשה דברים העולם, עולם התיקון, עומד), ימין שמאל אמצע (סוד המתקלא - איזון ויציבות - דעולם התיקון), סוד אותיות מש"א, שבספר יצירה (סוד ג' אמות אמ"ש) היינו מים אש אויר, ודוק.

אבן-סכין-משא, 341-140-53. המספר הבא בסדרה - 656. ע"כ 1190, 17 פעמים 70 (יהלום 34) = הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. הבא - 1085. ע"כ 2275 = 25 פעמים 91 (5 ברבוע פעמים משולש 13, 7 פעמים 13). עד 7 מקומות = 6188 = יעקב פעמים 34 (שם בוכ"ו, חילוף אהיה כו') = רחל פעמים 26 (שם הוי' ב"ה).

רוח מצויה = 365, ימות שנת החמה, מצות ל"ת וגידי האדם.

רוח שאינה מצויה = 731 = ב"פ רוח מצויה ע"ה (שאינה = 366, שס"ה ע"ה, ו צרופי אין). יחד = 1096, ח"פ 137 (קבלה כו') - 731 הנ"ל בהיפוך ספרות - אשה משכלת.

יש בגמרא ארבע אוקימתות דהצד השוה שבהן, של אביי, רבא, רב אדא בר אהבה, רבינא.

הכל בהמשך לדברי רבא וכולהו כי שדית בוא בינייהו אתיא כולהו במה הצד.

אביי לומד מבור ואש. שלשת האחרים לומדים מבור ושור, כאשר החומרא דשור בכולם (גם אביי) הוא שדרכו לילך ולהזיק.

אך החומרא דבור בכל אחת מהאוקימתות היא אחרת: לאביי - אין כח אחר מעורב בו; לרבא - שכן מעשיו גרמו לו; לרב אדא בר אהבה - שכן שלא ברשות; לרבינא - שכן תחילת עשיתו לנזק.

ויש להסביר: אביי לומד מבור ואש. רבא לומר מבור ושור היינו רגל דשור, כענין בור המתגלגל ברגל. רב אדא בר אהבה לומד מבור ושור היינו שן דשור המפריש פסולת כמו בדין של רב אדא בר אהבה - נזק הבא על ידי זריקת פסולת (זבל כו') לרשה"ר. רבינא לומד מבור ושור היינו מקרן דשור, שאין תחלתו כסופו, דהיינו החילוק בין תם למועד, באב דקרן השור דוקא.

הבור ריק, בחינת מלכות, דלית לה מגרמה כלום, וממילא מקבל את כל שאר אבות הנזיקין:

באוקימתא דאביי מתגלה האש שבבור. באוקימתא דרבא מתגלה הרגל שבבור. באוקימתא דרב אדא בא אהבה מתגלה השן שבבור. באוקימתא דרבינא מתגלה הקרן שבבור.

רמז: אביי - אש שבבור; רבא - רגל שבבור; רב אדא בר אהבה - שן שבבור; רבינא - קרן שבבור = 4186 = משולש 91, משולש 13.

דף ו עמוד ב – דף ז עמוד א[ו]

ו, ב:

אמר רב יהודה אמר רב האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא (חב במקום חייב).

ירושלמי היינו מוחין דאבא, "אותיות קצרות".

חב ר"ת חכמה-בינה, היינו סוד "הבן בחכמה, יחוד או"א עילאין, התכללות אמא באבא (כח ההסברה בכח ההמצאה).

חב = י, ה-י של שם הוי' ב"ה, חכמה.

אך בתוך החב - ה-י - יש חב ספירות, ח מכתר להוד ו-ב יסוד ומלכות (עיקר הברק המבריק על השכל כמבואר בדא"ח) מלמעלה למטה (בלי דעת), אור ישר, ו-ח ממלכות לדעת ו-ב בינה-חכמה (עיקר המוחין דפרצוף אבא) מלמטה למעלה (בלי כתר, בהיות שרש הדעת פנימיות הכתר, כנודע), אור חוזר (שחוזר עד קדמותו ממש, פנימיות הכתר כנ"ל).

חב היינו גבורה (פלוני אתה חייב), גבורה דעתיק המתלבש במוחא סתימאה דאריך, כח המשכיל שבנפש.

והוא סוד ירושלמי, שלמות היראה, ירא בשת, ענוה וצניעות, לקצר בלשונו ובלימודו לתלמידו.

והוא הכח לצמצם כל דבר תורה למלה אחת (אותיות קצרות כנ"ל).

חב הברה אחת, חייב שתי הברות.

חייב = חב חב חב, חזקה של חב.

לישנא קלילא גם מלשון קולא. הגם שחב הוא דין-גבורה כנ"ל, בקיצור ההגוי יש הקלה, מרחמים בדין.

חב ובמילוי ובמילוי המילוי = 2522 = הוי' פעמים מה-בן, הוי' בחכמה.

חב במספר קדמי = 39, טל, ג"פ אחד = הוי' אחד, בחכמה.

חב = 10, בהכאת אותיות = 16 - י-הוה, הוי' בחכמה כנ"ל.

חב ברבוע פרטי = חכם = חיים, החכמה תחיה.

תן לחכם ויחכם עוד.

כשעידית דניזק שוה זיבורית דמזיק, לר"י משלם עידית דניזק, דהיינו קולא (למזיק) ולר"ע משלם עידית דמזיק, דהיינו חומרא.

מתאים למה שר"י חסד ור"ע גבורה כנודע.

רבי ישמעאל רבי עקיבא = 1058, הרבוע הכפול של 23 = תענוג, ויש תענוג עליון ותענוג תחתון - מ"ע ומ"ת, מים מצמיחים כל מיני תענוג. אין מים אלא תורה, היינו נשמתא דאורייתא, מ"ע, תורת חסד, וגופא דאורייתא, מ"ת, תורת אמת, דין תורה. והלכתא כמים תחתונים, גופא דאורייתא. היינו כר"ע המחמיר על המזיק כנ"ל.

ר"י לומד גז"ש לדמות שדה דלתתא לשדה דלעילא (שדה-ערוגה היינו גם בחינת תענוג), משא"כ ר"ע פוסק כפשטא דקרא, כמשמעות שדה דלתתא (שמיטב היינו עידית דמזיק). ואפילו מה שר"י סובר דאהני גז"ש כאשר יש למזיק כעידית דניזק (אפילו הוא זיבורית דמזיק, כנ"ל) ואהני קרא כאשר אין למזיק כעידית דניזק, אלא שעידית שלו שוה יותר מעידית דניזק וזיבורית שלו שוה פחות מעידית דניזק, שאז חייב מזיק לשלם מעידית שלו, כפשטא דקרא. ואף על פי שסברא זו לכאורה מתישבת על הדעת, אין ר"ע מסכים אלא סובר שאין דורשים גז"ש כלל במקום שסותר פשטא דקרא.

מזה רואים שוב שר"י 'למעלה', חסד (וכך גז"ש היא 'למעלה' ביחס לפשט, וצריכה להיות מקובלת ממשה רבינו, משא"כ פשט), ואילו ר"ע הוא למטה, גבורה, בסוד אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ודוק.

ז, א: גם בהקדש מחמיר ר"ע - קל וחומר בהקדש - שאפילו שור תם שנגח שור של הקדש משלם נזק שלם (ומעידית של מזיק), כדעת רבי שמעון בן מנסיא.

ישמעאל-חסד עקיבא-דין = 770, ב"פ שכינה (פירמידה 10). באמוראים יש לומר שרב חסדא כמו רבי ישמעאל, חסד, ואילו הבר פלוגתא שלו, רבה, כמו רבי עקיבא, גבורה (היינו סוד צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, כדברי הגמרא על רב חסדא ורבה).

והנה, רבי ישמעאל רב חסדא = 938 (7 פעמים 134) ורבי עקיבא רבה = 602 (7 פעמים 86). וביחד: 1540 (משולש 55, ארבעון 20 כו') = ב"פ 770 הנ"ל!

דף ז עמוד א[ז]

ז, א:

"בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו... או נודע כי שור נגח הוא... שלם ישלם שור תחת השור... כי יבער איש... מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".

השרש שלם במשמעות של תשלומי כסף כו' מופיע בתורה בעיקר בפרשת משפטים, שבה י' "ישלם" ועוד ד' "שלם ישלם" (חלוקה של י-ד, מיד ליד).

ס"ה 18, חי, תבות ו-68, חיים, אותיות, ובגימטריא 6800, 100 פעמים חיים. נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 100 = חכם-לב (חיים = חכם, סוד "החכמה תחיה"), שלמות של יפ"י!

מ"ישלם כסף ישיב" לומדים חז"ל ש"ישיב" בא לרבות שוה כסף ואפילו סובין (ואילו "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" מדבר בבא המזיק - לדעת רבי עקיבא - לשלם מקרקעותיו, שעליו לשלם מן העידית דוקא).

רש"י מפרש: "דהוי ליה למיכתב בעל הבור ישלם כסף לבעליו, ישיב דכתב רחמנא למה לי הואיל וכבר כתיב ישלם לרבות כל השבות". היינו ש"ישיב" הוא מיותר, ובא לרבות כל השבות (אפילו סובין).

אך הר"ח מפרש ש"ישיב" בא לומר שהתשלום ("ישלם") הוא על דעת המשיב, שיכול לשלם ממה שרוצה, עיי"ש.

ויש לדרוש שבעל הבור היינו בעל החלל, שעבר על "ולא תחללו את שם קדשי" ועשה 'חלל', בור ריק, בגילוי דלית אתר פנוי מיניה.

כל בעל עבירה הוא בעל הבור הנ"ל, שעובר מרשות היחיד לרשות הרבים, וכך עושה 'חלל' באור אחדות הוי' כנ"ל.

על בעל הבור, הבא לתקן את מעשיו, לשלם, לגלות את שלמות ה' בכל, ולהשיב כסף, כיסופין, לבעליו האמיתי, לקב"ה, לשוב לרשותו יתברך, רשות היחיד.

בכל דבר, אפילו סובין (לשון סובב כל עלמין), אפשר לשוב אל ה' בכיסופין אליו יתברך. הרי "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים". המרבה והממעיט היינו בכמות, אך עיקר ההשבה אל ה' (בקשת ה' מאתנו לשוב אליו באהבה, כסף) היא באיכות. העיקר הוא למלא את החלל באור אהבת ה'.

קודם כל צריך להפוך את החלל דלעומת זה (ולא תחללו הנ"ל), לחלל דקדושה, בחינת "ולבי חלל בקרבי", שהוא הכלי ריקן מחזיק ברכת ה', גילוי אורו-השגחתו יתברך.

נמצאנו למדים (גם על דרך הפשט) שצ"ל גם "ישלם" וגם "ישיב", שעל דרך הדרוש היינו תשובה שלמה לה'.

והנה, תשובה שלמה היא סוד שבת קדש, שבת אותיות תשב (וכמבואר בתניא באגה"ת). ובזה רמז נפלא: ישלם-ישיב = שבת!

ועוד, ישלם-ישיב בה"פ = 90480 = ס"פ הוי' פעמים חן!

בארבע רמות המספר (כנגד אבי"ע כנודע): מ"ה מ"ס מ"ק מק"א, ישלם-ישיב = 702 99 18 9 = 828 = 4 פעמים אור (אור פו"א), ממוצע כל רמה, כאשר אור, 207, היינו שבת, 702, בהיפוך ספרות כנודע.

בפסוק "בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו גו'" כתוב "ישלם" בתחלת הענין, אך בפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" כתוב "ישלם" בסוף הענין".

ולכאורה אפשר לחלק ולומר ש"בעל הבור ישלם" מדעתו, ללא צוך לתביעה בב"ד, ואילו "מיטב גו' ישלם" היינו כאשר אינו משלם מדעתו ובעל דינו צריך לתבוע אותו בב"ד (וכך גם משמע מ"מיטב גו'" היינו גזרת דין דב"ד).

אך אביי אינו מחלק, וסובר שכל "ישלם" משמע מדעתו. אך לפי הנ"ל אפשר להבין את סברת עולא בנו של רב עילאי (שאין צורך שיכתב ישולם כדי להשמע בעל כרחו, אלא תלוי בהקשר תבת "ישלם", שמצד עצמו יכול להשמע או מדעתו או בעל כרחו, או שבא לשלם מרצונו הוא או שמישהו אחר גוזר עליו "ישלם"! ותלוי באם ה-י של ישלם הוא י ההוה או י העתיד, ודוק).

צמח צדק על בבא קמא – פרק א משנה א[ח]

צ"צ ב"ק פרק א משנה א:

ו, א הצד השוה כו' לאתויי מאי. אמר אביי לאתויי אבנו כו' ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן דהוי תולדה דאש שהרי אש נמי הרוח מוליכה (רש"י).

יש שתי בחינות רוח, כדאיתא בס"י אחת רוח אלהים חיים, רוח הקדש, שתים רוח מרוח.

הנה, רוח הקדש הוא רוח יקד אש, היינו סוד האויר (פנימיות הכתר, עתיק, בס"י, עי' גר"א שם) - אוירא שבה הארת דעת (רוח הקדש, רש"י אצל בצלאל) דרדל"א המתגלה ב'חיה' בשם ישראל באוירא דאריך שבין (מחבר, דעת) הגלגלתא (שבו חסד דעתיק) והמוחא סתימאה (שבו גבורה דעתיק).

ובגשמיות, היינו מה שאין האש דולקת ללא אויר (חמצן). כלומר שהאויר (רוח שהיא יקד אש, ההיכי תמצי למציאות האש), "כח אחר" המעורב בעצם מציאות האש.

ויש רוח (רוח מרוח) שמעורבת באש להוליכה ממקום למקום אחר.

והוא סוד "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה" ע"ד "בית יעקב אש ובית יוסף להבה" - עצם מציאות האש (במקומו) והולכת האש למקום רחוק (להבה).

והסימן: רוח-רוח (פי שנים ברוחך אלי - אלישע אותיות אש עלי) אש = 729, זך ברבוע כו', קרעשט"ן, שם הגבורה דשם מ"ב, וד"ל.

והנה, רוח-אש = 515 = יצחק (רח של רוח) רבקה (אש ועוד ו) - עיקר יחוד מ"ה וב"ן בתורה (כמבואר בלקו"ת). והוא סוד תפלה (העולה ואתחנן, תקט"ו תפלות של משה רבינו להיכנס לארץ ישראל, ארץ נושבת ברוח הקדש, וד"ל) - עבודת הלב בהתעוררות רוח חיים ואש להבה (רוח חיים אש להבה משלימים ל625, 25 ברבוע, 5 בחזקת 4, אדם במילוי וכו').

ומביא הצ"צ מחידושי הרשב"א: "טעם זה של כח אחר מעורב בו פעמים שתופסו לקולא ופעמים לחומרא כל אחד לפי מקומו דודאי קולא וחומרא יש בו כו'".

חומרא היינו סבה לחייב וקולא היינו סבה לפטור. ובהפשטה - חומרא היינו יתרון (כח) ואילו קולא היינו חסרון.

והנה, מרובה מדה טובה כו'.

ומבואר במ"א ש"כח אחר מעורב בו" היינו כח הרבי המעורב בעבודת (אש) החסיד.

יש בזה קולא - "ניט ער דאווענט נאר ר' חיים אמדורער דאווענט" (היינו שחסד "עבודה בכח עצמו") - ויש בזה חומרא, היינו מה שרוח הרבי שבחסיד מוליכה אותו למקום רחוק להפיץ שם את מעיינות החסידות חוצה (או גם לעשות טובה לכלל או לפרט מכח הרבי), עבודת השליחות שבה שלוחו של אדם כמותו ממש (שאז כח המוליך אינו רק מהרוח השניה הנ"ל, רוח מרוח, אריך, אלא גם מעצם מהות הרוח העליונה, אחת רוח אלהים חיים, רוח הקדש כנ"ל, וד"ל).

והנה, אש - כח אחר מעורב בו = 864 (ג"פ רפ"ח, ד"פ רי"ו) = "עבדו את הוי' בשמחה" (שעולה שמחה במילוי: שין מם חית הא, ד"פ יראה, "עבדו את הוי' ביראה").

האש מצד עצמה היא גבורה=יראה, אך ה"כח אחר מעורב בו" היינו השמחה, כמ"ש "אני בינה [שמחה] לי גבורה [יראה]", וד"ל.

והוא סוד "פחד [גבורה-יראה] יצחק [שמחה וצחוק]", סוד "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", וד"ל.

המשך[ט]:

המשך חידושי צ"צ שם:

פסק הרמב"ם שאם אבנו כו' נפלו ברוח שאינה מצויה אנוס הוא ופטור. והקשה הלחם משנה שהרי זה תחלתו בפשיעה (שפשע בכך שהניח על גגו ויכול ליפול ברוח מצויה) וסופו באונס והלכתא דחייב. ומתרץ (הלח"מ) וי"ל דה"ק אם נפלו ברוח שאינה מצויה כלומר של היו יכולים ליפול באופן אחר אז פטור עכ"ד. ומוסיף הצ"צ ויש להעיר שמא ה"ל תחלתו בכעין גניבה ואבידה (שאינה פשיעה גמורה) וסופו באונס (שפטור) עכ"ד.

ואולי אפשר לנמק את דברי הצ"צ על פי התוס' שמחלקים בין רוח מצויה סתם ל"רוח מצויה הרבה", שרק אם יכולים ליפול ברוח מצויה הרבה הוי פשיעה גמורה משא"כ ברוח מצויה סתם דהוי תחלתו בכעין גניבה ובידה, ודוק.

ובדרך הרמז: רוח מצויה = שס"ה, מצות לא תעשה. בלעומת זה - רוח רעה - היינו הרצון (רוח לשון רצון) והיצה"ר לעבור על איסורי תורה. אך בקדושה - רוח טובה (המצויה בלב כל יהודי, הכופר בע"ז, כללות כל השס"ה ל"ת) היינו תיקון כל הפגמים שנעשו על ידי שגגת שס"ה ל"ת (כאשר אצל ע"ה - והרי בימינו כולנו ע"ה, כמבואר במ"א - זדונות נחשבו להם כשגגות).

רוח מצויה אותיות רוחי מצוה. רוחי = דרך, נמצא שרוח מצויה היינו דרך מצוה (דרך מצותיך, ספרו של בעל הצ"צ). יש 31 "רוחי" בתנ"ך - א בתורה ו-ל בנ"ך, סוד שם א-ל - "חסד אל כל היום".

כתיב "רוח אל עשתני" (= 1075, ישראל במילוי, רוחי אל ועוד "ואהבת לרעך כמוך").

רוחי אל ועוד חסד אל = משיח - "ורוח אלהים [רוח אל הים] מרחפת על פני המים" - "דא רוחו של מלך המשיח".

יש רוח מצויה ויש רוח שאינה מצויה. והנה, "[רוח] שאינה [מצויה]" = רוח מצויה ע"ה! על ידי תוספת הכולל הופכים את הרוח מצויה לרוח שאינה מצויה. והוא ע"ד הלומד פרקו מאה פעמים ואחד, שדוקא הוא עובד אלהים באמת, כמבואר בתניא.

אף על פי שהיה מנהגם ללמוד כל פרק מאה פעמים, מסתמא לא כולם עמדו בזה, והרבה מהם הסתפקו בפחות ממאה - היינו "רוח מצויה הרבה", ודוק.

דף ז עמוד ב[י]

‏ז, ב:

מזיק משלם עידית (מיטב)

בעל חוב (לוה) משלם בינונית

בעל אשה משלם (כתובה כשמגרשנה) זיבורית.

מזיק - עידית; בעל חוב - בינונית; בעל אשה - זיבורית = 2340 = הוי' פע' מלך, מ"ה פעמים ב"ן כו'. ממוצע השלשה = 780, משולש הוי' אחד (טל), יוסף פו"א, הוי' פעמים יהודה.

י"ל עידית בעולם הבריאה, בינונית בעולם היצירה וזיבורית בעולם העשיה.

יש מי שמעדיף קרקע בינונית או אפילו קרקע זיבורית על קרקע עידית, כאשר הם סמוכים לקרקעותיו - "טוב שכן קרוב מאח רחוק", וד"ל.

זול בתשרי, זמן ההתחזקות, ויקר בניסן, זמן ההתחדשות, ודוק.

זול-יקר = שמחה (סוד הוי' ליראיו).

בתשרי יד הגובה על התחתונה, ולפי המסקנה דוקא בדין כתובת אשה.

בכל אופן למדנו דין בע"ז הוא בדוקא, אם תשקול כי השתא לפי דינך שקול ואי לאו תשקול לפי מחיר היוקר בניסן.

בתשרי עושים תשובה ועל האדם להחשיב את עצמו בזילותא.

בניסן נגאלים משום אהבת השי"ת אותנו איך שלא נהיה, וממילא אנו מרגישים את עצמנו יקרנו (ראויים להביא יבול בשנה זו). ועל כן, כדי לא להתגאות ח"ו עלינו לאכול מצות לחם עני ללא משהו חמץ, גאוה.

ליהודים היתה אורה בתשרי - הוי' אורי וישעי (דקאי על ימים נוראים). ויקר בניסן (שמחה בחג וששון בפורים ושושן פורים).

אכן יש אור יקרות, ולא זילות, היינו גאולת תשרי (כדעת ר"א), וד"ל.

המשך[יא]:

‏ז, ב המשך:

הקרקע זולה בתשרי ויקרה בניסן.

קרקע היינו בחינת נוק', קרקע עולם. ובכלל, היא כנסת ישראל, "ארץ חפץ" של השי"ת.

ידועה המחלוקת מה קודם למה - תורה לישראל או ישראל לתורה (בראשית - בשביל ישראל ובשביל התורה).

וכן ידועה המחלוקת בין רבי יהושע ורבי אליעזר מתי עתידים להגאל, בניסן (ר"י) או בתשרי (ר"א).

בתשרי תורה קדמה, ועל כן מי שעבר על התורה עליו לעשות תשובה כו'.

בניסן ישראל קדמו, ועל כן "לא בכסף תגאלו", רק ממה שה' אוהב ישראל (יותר, כביכול, ממה שהוא אוהב את התורה). הרי ניסן, יציאת מצרים, הוא לפני (גם במעלה) מתן תורה, ועליו נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך גו'", סוד שיר השירים, קדש קדשים, של חג החרות.

והיינו מה שתשרי הקרקע, ישראל, זולה ביחס לתורה, ואילו בניסן היא יקרה יותר מהתורה, וד"ל.

המשך[יב]:

המשך (לחבר):

ישנה חקירה מה העיקר, כלומר מה היקר, תורה או ישראל.

על התורה כתוב "יקרה היא מפנינים" (מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים ביום הכפורים של חדש תשרי).

על ישראל כתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (נס פורים הנסמך לנס פסח - אדר-ניסן).

זול לשון יזל מים מדליו (תפלת הגשם התשרי), והוא לשון מזל.

בתשרי, קדימת התורה לישראל (דעת רבי אליעזר, מדת הדין), יש מזל לישראל, דהיינו התורה עצמה היא המזל של ישראל.

אך נקטינן דאין מזל לישראל כלל, היינו בחדש ניסן, שבו עתידים להגאל (לדעת ר"י, וכן הוכרעה להלכה כנודע). כלומר שישראל יונקים מעצם האין האלקי, האהבה העצמית של ה' לישראל, ללא שום תניא של 'צדקות' (של שמירת תומ"צ כלל).

נמצא שיש ג' מדרגות: אין, מזל (יש מזל) זכות (הרי הזכות למטה מהמזל, כמו שנאמר לגבי בני חיי מזוני דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא.

הזכות היינו ע"פ תורת אמת. אך מעליו, המזל הוא על פי תורת חסד. ואילו האין הוא גם מעל תורת חסד, וד"ל, ומשם דוקא, כאשר הקרקע בשיא היוקר, תבוא הגאולה, וד"ל.

דף ז עמוד ב[יג]

ז, ב:

כשהן שמין (האי עידית וזיבורית, רש"י) בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין (כאשר זיבורית שלו שוה לעידית דעלמא). והלכה בשלו הן שמין דרחמנא אמר מיטב שדהו, שלו.

רמז: הוי' עז לעמו יתן, הוי' יברך את עמו בשלום.

עז ר"ת עידית זיבורית, בשלום היינו בשלו (הן שמין, שלום היינו שם של ה', ודוק).

ומתי נותן השי"ת מעידית וזיבורית שלו?

כאשר נראה לעיני בשר שההשגחה הפרטית גרמה נזק למאן דהו משלם השי"ת ל'ניזק' ממיטב-עידית שלו, כלומר שמראה לו איך שזה 'מיטב', הכי טוב (וגם מביא לו עדות על כך, ממקרה דומה במ"א, היינו עידית לשון עדות).

אך לבעל חוב (מי שה' 'חייב' לו, כמ"ש מלוה הוי' חונן דל וגמלו ישלם לו) וכתובת אשה (כאשר בזמן הגלות כנס"י היתה כאלמנה ומגיעה לה כתובה) ה' משלם בזיבורית שלו (דין תורה בעל חוב גובה מזיבורית, וכך הוא אצל קודשא בריך הוא דלית ליה תקנתא דעולא, כדעה המובאת להלן בגמרא, שסומך על יושר לבב נש"י ואין כאן נעילת דלת בפני לווין, ודוק).

ומהו הזיבורית של ה'? אפילו סובין לשון סבות - ה' מתגלה לו דרך סבות. זיבורית היינו זה בר - ה' מברר לו את רצונו דרך סבות מסבות שונות, והיינו שכרו בעלמא דין, עלמא דשקרא, כאשר הקרן קיימת לעולם הבא - לפום צערא אגרא, ודוק.

העידית של ה' היינו משלו-משלו, אך הזיבורית של ה' היינו משלו מעין משל עולם, וד"ל.

והנה, מכל הסוגיא, ושאר הסוגיות הנוגעות בש"ס (כמו בסוגית מחלוקת ר"ש ועולא האם מדאורייתא בעל חוב משלם מעידית, לר"ש, או מזיבורית, לעולא), יוצא שמדאורייתא אין דין (מציאות) של בינונית כלל. כל דין-מציאות בינונית הוא מדרבן.

וכן יש להשוות לגדרי הצדיק-בינוני-רשע של חז"ל (וכמבואר בספר התניא), שמעיקרא אין מציאות של בינוני כלל (בסוד א"א לצמצם) אלא או צדיק או רשע. ועיקר חידוש התורה שבעל פה הוא שישנה למציאות הבינוני, שהוא בעצם נישט אהין און נישט אהער. הוא מציאות היולית. הוא סוד ממוצע, וכן סוד ספק, עיקר החידוש של התורה שבעל פה כנודע.

דף ח עמוד ב[יד]

ח, ב:

אמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו.

היינו תקנה שנתקנה לטובתי, כגון זו דרב הונא - יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה.

מכאן ניתן להבין את גדרי מדאורייתא ומדרבנן:

תורה (דין תורה) אחת יהיה לכם גו' - דין תורה הוא תיקון הכלל, התחשבות בטובת הכלל.

אך דין חכמים (דרבנן) הוא תיקון הפרט, התחשבות בטובת הפרט.

תורה היא אחת, כלל אחד, רבנן (חכמים) הם רבים (כל חכם עם החכמה שלו שכאשר מסכימים זל"ז, בחינת מודים חכמים, היינו דין-תקנת חכמים), הרבה פרטים (עצם המלה רב אומר הרבה, כאשר יחיד ורבים הלכה כרבים, ודוק).

והיות שתקנת רבנן היא לטובת הפרט, יכול הפרט לומר שאי אפשי באותה תקנה, משא"כ ביחס לדין תורה, אין כח לפרט לבטל את טובת הכלל.

כגון זו - תנאיי כתובה - לטובת האשה, שהיא עיקר הדוגמא של פרט שהתחשבו בה רבנן להגן עליה ועל זכויותיה.

התורה היא גברי (שמע בני מוסר אביך) ואילו רבנן - נשי (ואל תטש תורת אמך), ודוק.

דין תורה - כלל; דין חכמים - פרט = 1226 = ב"פ תרי"ג, מרועה אחד נתנו - תרי"ג = משה רבינו, ודוק. ר"ת = 416, יצחק יצחק, שניהם מפי הגבורה (שניהם דין, מדת הדין של יצחק, רק שיש דינא קשיא - אין קישוי אלא לדעת - דין גברי, דין תורה, ודינא רפיא, דין נשי, דין חכמים), וד"ל.

שם:

לדעת רבא (וכן הלכה) המוכר חפץ לחברו מכר לו כל זכות טענה שיש לו על חפץ זה.

מכירת חפצא הוא לא רק מכירת החפצא עצמו אלא גם מכירת הגברא שבחפצא, הסובייקט שבאובייקט, הרוחניות שבגשמיות (ששניהם יחד נכללו בגדר החפץ עצמו).

חפץ-זכות = תורה = רצוא ושוב (סוד זאת חקת התורה דפרה אדומה, כמבואר בדא"ח) - הרצוא היינו זכות הטענה (דעת תורה) ואילו השוב היינו החפץ הגשמי (אסתכל באורייתא וברא עלמא).

שם:

לא ניחא לי דתהוי לשמעון תרעומת עלי היא טענת הפסד ממון, שעל ידי תרעומת דשמעון עלול לצאת עליו שם רע שאינו נושא ונותן באמונה ולא ירצו הבריות (החל משמעון עצמו) לשאת ולתת עמו.

על האדם 'לדאוג' למאמר חז"ל כל מי שרוח הבריות נוחה המנו רוח המקום נוחה הימנו כו' שהוא כלל גדול בתורה (כידוע ממעשה הבעל שם טוב עם תלמידיו).

מסתמא ראובן אוהב את שמעון (מקיים את הכלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך, וכפירוש אדה"ז כמוך ממש) וכמים הפנים לפנים, ואין נזק גדול (רוחני וגם גשמי) כפגיעה בחבלי עבותות אהבה זו.

לשון חז"ל משתעי דינא בהדיה, משתעי לשון סיפור דברים, כלומר שראובן טוען שכבר החזיר את החוב שהיה חייב לבעל חובו שבא כעת להוציא את השדה שקנה שמעון מראובן.

יוצא שמהות מדת הדין הוא סיפור דברים מה שהיה, קביעת עובדות מה באמת התרחש.

סיפור היינו בירור דברים (כמו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, כפירוש הרבי הרש"ב, שה"זה" שלו, הכח לזהות ולברר את האמת, משתבח ע"י הסיפור ביצי"מ). בראשית ברא, לשון ברור (אחר ברור, ברא-ברר שית ועוד ברא-ברר) היינו הלעומת זה של תרעומת, חושבנא דדין כחושבנא דדין, ודוק.

משתעי בגימטריא ואהבת לרעך כמוך, סיפור-דיון הדברים בבית דין הוא על מנת לחזק ולהדק את הקשר בין הנשמות, בסוד והאמת (דין אמת לאמתו) והשלום אהבו, וד"ל.

דף ט עמוד א[טו]

ט, א:

מאימת הואי חזקה מכי דייש אמצרי. לרש"י היינו מעשה חזקה ממש, לא רק דריסת רגל, ואילו לתוס' דייש אמצרי משמע דריסת רגל בלבד ומדובר כאשר קודם עשה קנין גמור בקרקע, אך לא ניחא דעתיה בכך, שלא יוכל לחזור בו, עד דדייש אמצרי, שדוקא זה סימן שהוא מרוצה ממקחו, והוא גמר הקנין (שלא יוכל לחזור בו).

זה באמת חידוש גדול, שיש שני שלבים בקנין, גוף הקנין על ידי פעולה של ממש וגמר הקנין ע"י הליכה לארכה ולרחבה, 'סימן' מובהק של קבלת בעלות על הקרקע.

היינו קנין מצד החפצא וקנין מצד הגברא, קנין חיצוני וקנין פנימי.

והוא סוד "קנה חכמה קנה בינה" כאשר "הוי' בחכמה יסד ארץ" מצד החפצא (החמר דחכמה) ו"כונן שמים בתבונה" מצד הגברא (הצורה דבינה). וכן ידוע שאורך ורוחב שייכים להתפשטות מצד אמא, משא"כ פעולת החזקה בקרקע, ע"ד "רפק בה פורתא" היא נקודתית, סוד הצמצום שמצד אבא.

וכן הם בסוד ביאה ראשונה (דאשה היא בחינת קרקע עולם) - "רפק [חפר-עדר] בה פורתא", קנין ביאה, וביאה שניה (ע"י ההליכה-בדיקה בה לארכה ולרחבה, לוודא ש"מום אין בך") שהיא לשם התפשטות של "פרו ורבו [ומלאו את הארץ וכבשה]" (מ"פורתא" ל"פרו").

על ידי "רפק בה פורתא" היא כורתת ברית אתו להיות "מתרפקת על דודה" (סוד רבקה אמנו, כמבואר במ"א. רפק בה אותיות רבקה פ, המתחלפת עם ב באותיות בומ"ף מן השפתים, סוד "ישקני מנשיקות פיהו", וד"ל).

"דייש אמצרי" היינו דישת השמש ברחמה צר, עיקר "חן אשה על בעלה". והוא בעיקר בביאה שניה שהרי בביאה ראשונה כולו עסוק ומוטרד במציאת-שבירת בתולים (פעולה נקודתית כנ"ל ללא הרחבת הדעת ומנוחת הנפש. דוקא ונח מצא חן), ודוק.

והנה, כמו שב-פ מתחלפות, כך ד-ר מתחלפות (לפי ציורן ומשמעותן וגם צירופן - דר, דירה נאה עם אשה נאה [דירה נאה אשה נאה = 637, 7 ברבוע פעמים 13, "יראת הוי'" - "אשה יראת הוי' היא תתהלל"]), וממילא נשמע ב"רפק" גם "דבק" - "ודבק באשתו והיו לבשר אחד [בולד הנוצר ע"י שניהם, רש"י, דהיינו בביאה שניה דוקא]". וכך כתבו המפרשים ש"מתרפקת" היינו "מתדבקת", ודוק.

שלשת השרשים: רפק רבק דבק = 788 = שלום בית! ס"ת קקק - "קדוש קדוש קדוש".

דף ט עמוד א^[טז]

ט, א:

שני אחים אחד נטל (בירושת אביו) קרקע ואחד נטל כספים.

י"ל ששני האחים הם (גלגולי, משרשי נשמות) קין, איש האדמה, והבל, רועה צאן.

קין נוטל קרקע והבל נוטל כסף (כספים היינו כשבים, ודוק).

לדעת רב, חסד, יש להם דין יורשים, כלומר ששניהם באים מכח האב המיחדם ואם נטרף הקרקע מבעל הקרקע אז בעל הכספים משלים לו חצי. היינו שיש אהבה וחבה-קירוב ביניהם (ולא יבוא קין להרוג את הבל אחיו).

ואילו לדעת שמואל, גבורה, שיש להם דין לקוחות, כל אחד הוא ישות נפרדת בפני עצמו, ואין הבל בעל הכספים חייב להשלים לקין בעל הקרקע כלום. וממילא נוצרה איבה ביניהם וקין בא להרוג את הבל, ודוק.

רב אסי ממצע בין שתי הדעות (כמדת התפארת, מדת הרחמים), אסי לשון אסותא, רפואה (שבתפארת, רפא אותיות פאר, ומלאך התפארת הוא רפאל). הוא מנסה לרפאות-להרפות את המתח שבין שני האחים, אך אינו משוה את זכויותיהם כיורשים שוים הבטלים לאביהם כדעת רב, חסד, ודוק היטב.

רב שמואל רב אסי = זה פעמים אסי (71, ע"ב דמ"ה).

רב אמר בטלה מחלוקת, היינו לרמוז שהמחלוקת בין שני האחים בטלה.

רב, חסד, שרש הבל. שמואל, גבורה-דין, שרש קין. רב אסי, תפארת-רחמים, שרש שת.

רב - אברהם - חסד; שמואל - יצחק - דין; רב אסי - יעקב - רחמים = 1924 = עד פעמים הוי', עד רבתי של שמע... אחד פעמים הוי' - עד הוי' בכם, אתם עדי נאם הוי'.

אׄין בׄרירה יׄש בׄרירה– דף ט עמוד א[יז]

החקירה-מחלוקת בהלכה אם אין ברירה או יש ברירה שייכת לחדש האביב - "היום אתם יצאים - יש (ברירה) מאין (ברירה) - בחדש האביב".

והוא סוד חידוש הבריאה בכל רגע (בניסן נברא העולם לדעת רבי יהושע) יש (ברירה) מאין (ברירה).

אין ברירה היינו שהעתיד נמצא במציאות העכשוית בבחינת העלם שאינו במציאות, דהיינו בבחינת "יכולת" ולא בבחינת "בכח" (כמציאות האש בצור החלמיש).

יש ברירה היינו שהעתיד נמצא בהוה בבחינת העלם שישנו במציאות, בחינת "בכח" (כמציאות השלהבת בגחלת).

יש ברירה - מציאות העובר ברחם האם - בחינת יש.

אין ברירה - מציאות הולד בטפת האב - בחינת אין.

אין ברירה - סבת כל הסבות ("עצות [כליות יועצות ומבשלות את הזרע] מרחוק [הוי' נראה לי, היינו מאין] אמונה אמן [אמן את הדסה היא אסתר]").

יש ברירה - עלת כל העלות (כעובר, עולל, הנולד מרחם האם)

ידוע בסוד אב-יב - אב אבות ו-יב שבטים - האבות הם היכולת של העם הנבחר ואילו השבטים הם הבכח של העם הנבחר.

אין ברירה יש ברירה ר"ת אביב כנ"ל ושאר האותיות = 1190, יהלום 34 = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" - ה עליות של מלך המשיח, המתגלת בו בזה אחר זה, קודם בדרך של יציאת הפועל מן הכח (כך עד לשלמות הנר"נ שלו - ישכיל ירום ונשא) ואח"כ בדרך של יציאת הפועל מהיכולת הפשוטה בפשיטות העצמות (החיה-יחידה שלו, שני השלבים האחרונים של התגלותו - קיבוץ גלויות והפיכת כל העולם כלו לעבוד את ה' שכם אחד, כמבואר ברמב"ם).

הוה = 16, 4 ברבוע (2 בחזקת 4). עתיד = 484 = 22 ברבוע, שבמספר קטן = 16 = הוה, 4 ברבוע כנ"ל!

ביחד הוה-עתיד = 500, שלמות של "פרו ורבו" כו', סוד יחוד הזכירה באריז"ל - יש מי שזוכר את היש (הבכח - איך שאני הייתי בכח) ויש מי שזוכר את האין (היכולת - איך שאני הייתי ביכולת).

והנה, במספר קדמי, הוה-עתיד = 1936 = 44 ברבוע = ד"פ עתיד, 484, 22 ברבוע (עתיד ברצו"ש), ללמד שההוה כלול לגמרי בעתיד, הגילוי שהכל הוא בפועל ממש, שהוא הגילוי של משיח, כמבואר בכתבי המהר"ל מפראג.

והנה, להלכה נקטינן (כדעת רבי אושיעא, ביצה לח, א) שמדאורייתא אין ברירה אך מדרבנן יש ברירה.

נמצא שסדר הוא באמת אבי"ב, מאין ברירה (דאורייתא) יש ברירה (דרבנן).

ולפי היסוד שדאורייתא הוא מצד החפצא (איסור חפצא), המציאות האובייקטיבית,, ודרבנן מצד הגברא (איסור גברא), המציאות הסובייקטיבית, מתאים מאד, שכל ענין הברירה תלוי בדעת האדם-הגברא, ודוק.

לר"ן יש ברירה לקולא ואין ברירה לחומרא, ובמקום ספק מחמירים בדאורייתא ומקילים בדרבנן.

אך לים של שלמה אין החילוק בין דאורייתא לדרבנן מדין ספק אלא שמעיקר הדין אין ברירה (היינו מדאורייתא) ורבנן הקלו (בדרבנן).

ברושלמי יש שיטה שבדינים חמורים (גם מדרבנן) אין ברירה אך בדינים קלים יש ברירה.

והיינו סוד "דינא דמלכותא דינא" - המתקת הדינא קשיא (של גבורה, מפי הגבורה, דאורייתא) לדינא רפיא (של המלכות, תורה שבעל פה, דרבנן).

וראה מפרשי הסוגיא בב"ק ט, א ביחס לאחין שחלקו את ירושת אביהם אם יש להם דין יורשים (רב) או דין לקוחות (שמואל) - ונפק"מ אם בע"ח טורף לאחד את שדהו, אם בטלה חלוקה ראשונה או לו - ויש מן הראשונים התולים את המחלוקת ביש ברירה (רב, חסד, לקולא) או אין ברירה (שמואל, גבורה, לחומרא).

ויש לדון בהשוואה בין דין ברירה לעבודת הבירורים: לכאורה עבודת הבירורים איננה שייכת לדין ברירה, שהרי הבר ופסולת מונחים לפניך ועליך רק להפריד ביניהם, או בדרך של בירור הפסולת מתוך הבר, בירור דאור חוזר, או בדרך של בירור הבר מתוך הפסולת, בירור של אור ישר.

אך אין הדברים פשוטים, שהרי יש גם עבודת הבירורים כאשר בהוה אין ידוע כלל מה הבר ומה הפסולת ואכ"מ.

דף ט עמוד ב[יח]

ב"ק ט, ב.

משנה: נכסים המיוחדים. רש"י: שיש להם בעלים לאפוקי דהפקר שאם הזקתי נכסים דהפקר פטור. ובגמרא מפרש לה.

וכתב התוספות יום טוב שרש"י פירש את המשנה כמו ההוה אמינא של הגמרא להלן (יג, ב), וכן דרכו בכל מקום לפרש את המשנה לפי ההוה אמינא ולא כמסקנת הגמרא.

וי"ל דמה שרש"י מסיים - ובגמרא מפרש לה, היינו שרומז לזה גופא, שמה שכתבתי הוא ההוה אמינא של הגמרא, כלומר הקריאה הפשוטה והמתבקשת מדברי המשנה לפי ההקשר שלהם: נכסים שאין בהם מעילה, נכסים שהן של בני ברית, שמדובר בשור הניזק, וממילא משמע שגם נכסים המיוחדים, שיש להם בעלים, מדובר בשור הניזק ולא בשור המזיק. אבל ובגמרא מפרש לה שלא יתכן לפרש כפשוטו משום שאם מדובר בשור הניזק שהוא הפקר מאן תבע ליה עיי"ש.

ויש להשוות ברש"י אם בכגון דא במ"א שמסיים ובגמרא מפרש לה, היינו שמה שכתבתי הוא ההוה אמינא לפי 'פשוטו של מקרא' של דברי חז"ל (וממילא מובן שחשוב להבין שזה, ההוה אמינא, הוא ה'פשט', ויתכן שיש בזה גם נפק"מ להלכה).

ויש לחקור בזה, במקרה שמצא אדם שור ללא בעלים והחזיק בו לא לשם קנין אלא לשם שמירה שמא יש לו בעלים ואבד מהם. ולכאורה בכגון דא יש צד לחייב את בעל השור המזיק לשם לשומר, מתוך הספק שהיות השור של הפקר או לא. כלומר שהחקירה היא האם לספק הפקר יש דין של הפקר או לא.

ויש לציין שה'שער' של הפקר הוא פק, וכן ה'שער' של ספק הוא פק, ודוק.

אולי במקרה כזה י"ל יהא מונח. ואולי י"ל שמזכים את ה'שומר', כאשר מתברר שהשור הוא באמת הפקר, שהחזקתו בשור קנה לו שלא מדעת, וממילא תשלום הנזק מגיע לו.

בחקירה הנ"ל לא חייב שההחזקה בשור היה לשם שמירה כנ"ל אלא אפילו תפס את השור לשם שימוש כל שהוא (או סתם, אפילו לשם שחוק, או בלי טעם) ומיד שחרר אותו, היות שברגע הנזק השור היה תפוס על ידו אולי לו מגיע התשלום, כאילו קנאו, ודוק.

והנה, בהלכה המושג "ספק הפקר" הוא בענין אחר - ספק אם אדם הפקיר את נכסיו או לא, ראה סוגיא האם יש יד להפקר (נדרים ז, א).

ספק הפקר = 625 = 25 ברבוע = 5 בחזקת 4 = אדם במילוי: אלף דלת מם כו'. ובדרך החסידות ידוע שיש הפקרות דקדושה, שאדם מפקיר את עצמו לה'. אך כל זמן שהוא נשאר בגדר אדם (ולא נעשה אויס מענטש, לא אדם, לגמרי) אין הפקרותו את עצמו ודאי אלא ספק (בגי' עמלק), וד"ל.

הפקר = שכינה (פירמידה 10, כמבואר בזהר), היינו הפקר ודאי, לא ספק.

ויש להעמיק עוד: יש דעה שחפץ של הפקר נמצא עדיין ברשות המפקיר עד שיזכה בו אחר. ואם כן יש מאן דתבע ליה! לכאורה שלילת מציאות התובע בגמרא שוללת דעה זו. ואפשר לתרץ שהגם שהחפץ של הפקר עדיין נמצא ברשות המפקיר אך מהות ההפקר הוא שלא יפריע אף אחד לקנותו, כלומר שהוא הוציא את זה מבעלותו הגם שהוא עדיין נמצא ברשותו 'מחכה' למי שיזכה בו.

והנה, במשנה, הגדר "מיוחד" מופיע פעמיים בזה אחר זה: "נכסים המיוחדים" "רשות המיוחדת", היינו בעלות לעומת רשות. בלשון ספר יצירה - "נפש" לעומת "עולם"-מקום. אכן יש דעה שהפקר שייך (כאילו בבעלות) כל העולם ובדרך מליצה היה המזיק צריך לשלם את דמי הנזק לכל העולם, ועל פי תקנת ב"ד היה יכול להפרישו לצדקה).

הדעה הפשוטה היא שלהפקר אין בעלים כלל (הוא שייך ל'אין'), והיינו הפשט של מאן תבע ליה (אין בכלל מי לתבוע אותו, האין הוא ה'תובע', וד"ל).

פירוש "מיוחד", גם בבעלות וגם ברשות, היינו 'ידוע' (אחד יחיד מיוחד כנגד חב"ד ושלשת האבות - מיוחד כנגד [אלהי] יעקב, סוד הדעת שפנימיותו יחוד כנודע).

ועוד, ידוע באחרונים שהפקר הוא 'קל' מהקנאה, דבר הבא לידי ביטוי בכמה וכמה דינים. כלל זה מחזק את פירוש הפשט של הפקר שאין לו 'בעלים' (רשות) כלל (לא 'רשות הפקר' ע"ד 'רשות הקדש', לא רשות כל העולם כנ"ל, וגם לא רשות בעלים ראשונים כנ"ל). להפקיר היינו להחזיר את היש לאין (עיקר עבודת הצדיקים כנודע), את הכבד לקל, את החומרא לקולא (ה"חמור גרם" ל"קל כנשר"), את החומר לצורה. ושוב י"ל ששור הניזק הוא שור הפקר, ומשום קלותו פטור בעל שור המזיק מלשלם (שהרי ה'אין' בהיות אין, אינו תובע כלום).

והנה, התוספות יום טוב הנ"ל הקשה על פירוש הרע"ב על המשניות שפירש כמו רש"י במשנה, שהוא ההוה אמינא ולא מסקנת הגמרא.

אך לפי כל הנ"ל יש לישב, שהרי 'אין משנה יוצא מידי פשוטו', וד"ל.

המשך:

חילק בעל צפנת פענח שנכסי (לעניננו: שור) הגר שמת ואין לו יורשים הם של כל העולם (השור שייך לכולם) אך נכסים (שור) שבעליהם הפקירם אינם שייכים לאף אחד (כלומר שהם ברשות 'אין' כנ"ל, הם של בורא עולם ומלואו, האין האלוקי המהוה את היש).

והנה יש עוד אופן של הפקר - שור המדבר, שלעולם לא היו לו בעלים (שהפקירם).

אך מפרשי המשנה (ב"ק ד, ז, ראה תפארת ישראל) - שור האשה, שור היתומים, שור האפוטרופוס, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשים הרי אלו חייבים מיתה (אם הרגו אדם) - כתבו ש"שור המדבר" כולל שור שהפקירו בעליו, כלומר שדינם שוה (והיות שכתוב 7 פעמים שור בפרשת שור שהרג אדם, אחד לגופיה וששה מיותרים לרבות ששת השוורים המנויים במשנה חייבים לומר ששור המדבר כולל גם שור שהפקירו בעליו, שנעשה הפקר גמור כשור המדבר שאף פעם לא היו לו בעלים, סברא שלכאורה סותרת את הדעה הנ"ל ששור שהפקירו בעליו שייכת עדיין לבעליו הראשון עד שיזכה בו אחר), שאין להם בעלים כלל, משא"כ שור הגר שמת שלדעת הצפנת פענח הנ"ל הוא שייך לכל העולם, ודוק.

נמצא שיש שלשה סוגי הפקר: כל מה שבמדברות, בימים, בנהרות ובנחלים הוא הפקר (חו"מ רעג, יב); נכסים שהפקירם בעליהם; נכסי הגר שמת ואין לו יורשים. היינו בסוד "בראתיו [יש מאין] יצרתיו [יש מיש] אף עשיתיו [שכלול היש]" - אף הפסיק את הענין, הדין, בין שני הראשונים לשלישי, ששייך לכולם בשוה, בהיותו דבר יש נפרד בפני עצמו (היינו ה'שכלול' שלו בעלמא דשקרא), כאלו אינו כבר ברשות היחיד (יחידו של עולם בלבד) אלא לגמרי ברשות הרבים (הגם שביחס עולם האצילות, עולם האחדות האלקית, עצם "רשות היחיד", כל שלשת העולמות בי"ע כונו "רשות הרבים", אך בעולמות בריאה יצירה יש גילוי מסוים של אור האצילות, משא"כ בעשיה הוא נסתר לגמרי, בבחינת "הסתר אסתיר", הסתר של ההסתר, כידוע מהבעל שם טוב).

והנה, לפי הדעה שהפקר הוא דין נדר (ולא קנין, דין ממון) - וכך משמע מלשון הרמב"ם - הוא עדיין שייך למפקיר עד שיזכה בו אחר, כנ"ל. וכן לגבי איסור בל יראה, אם הפקיר חמצו (ללא זכיה של אחר) הוא עובר על בל יראה, לדעה זו שהפקר הוא דין נדר (קצוה"ש).

וכן ביחס לדבר שלא בא לעולם, בנדר מועיל משא"כ בקנין (שו"ת הב"ח).

אם הפקר הוא נדר אזי הוא שייך לדיני איסורין (שבהם הלכה כרב) ולא לדיני ממונות (שבהם הלכה כשמואל).

והנה, כל דיני התורה מתחלקים לדיני ממונות (משמאל) ודיני איסורים ומצות (מימין) - דיני מצות נכללים בדיני איסורים (סוד נטית קו אמצעי לימין, יעקב אשר פדה את אברהם, "שלח אורך [אברהם, ימין] ואמתך [יעקב, אמצע]").

אך בהיות דרך ארץ (דיני ממונות) קדמה לתורה (לשון איסור והיתר, כח דהיתירא דעדיף), הסדר הוא (משמאל לימין): ממון מצוה אסור.

והנה, מצוה-אסור (הכלולים יחד כנ"ל) = 408 = 3 פעמים 136, ממון! [ג"פ ממון היינו צום=קול=ממון כנגד תשובה-תפלה-צדקה שמעבירין את רוע הגזרה]. נמצא שממון-מצוה-אסור = 544 = לב פעמים טוב = ממון פו"א.

ממון-מצוה-אסור - 136 141 267, סדרה עולה - בסיס 121 = 11 ברבוע. המספר הבא בסדרה הוא 514, ע"כ 1058, הרבוע הכפול של 23 - תענוג-תענוג (יחוד מים עליונים ומים תחתונים). המספר הבא הוא 882, אמת-אמת, הרבוע הכפול של 21, אהיה (אשר אהיה). עד שבעה מקומות = 5292 = ג"פ 42 ברבוע = זה פעמים אמת (882 ועוד 4410 - ב פעמים אמת ועוד י פעמים אמת - כי ב"י חשק ואפלטהו, וד"ל)!

סוגית הגמרא הראשונה על משנתנו דנה בדיני חרש שוטה וקטן, שככלל אין בהם דעת ומשום כך פטורים מן המצות וקניניו אינם מועילים (כלומר שפטור מכל דיני התורה: ממון-מצוה-אסור הנ"ל, ובכל זאת אסור לפקח להאכילם דבר איסור).

"חרש" היינו מי שאינו שומע ואינו מדבר (אבל אם שומע לחוד או מדבר לחוד הרי הוא כפקח לכל דבר).

בשבת (קנג, ב) חולק רבי אליעזר על דין זה וסובר שיש ספק האם לחרש יש דעת צלילותא וממילא האם הוא חייב במצות.

ביבמות (קיג, א) מפורש שביחס לשוטה, שאין לא דעת כלל, לחרש יש "דעת קלישתא", אך עדיין נחשב שאין לו דעת כדי לחייב אותו במצות כו'.

אמנם הרוגאצ'ובר חידש שהדין שחרש כשוטה אינו משום שאינו בר דעת אלא הוא גזרת הכתוב.

והנה, חרש לשון מחשבה וכן לשון חרישה לשתוק (ואתם תחרשון) וגם לשון חרישת שדה (כווארט הידוע של רבי מאר מפרמישלאן על ה' ילחם לכם ואתם תחרשון - ה' יתן את הלחם ועליכם רק לחרוש את השדה - אתערותא דלתתא, עשית כלי, המעוררת אתערותא דלעילא - כאשר הפשט הוא ואתם תחרשון ולא תעבדו מידי, רק לסמוך על אתערותא דלעילא, וכך בזהר הקדוש).

לחרש אין דבור, כולו שתיקה-חרישה. אך יתכן (לפי הדעות הנ"ל) שבמוחו הוא אכן חורש מחשבות (כאשר מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וד"ל).

נמצא שהחרש מעולה מהשוטה. אך גם בשוטה יש מעלה שיתכן בו "עתים חלים עתים שוטה", סוד החשמל - עתים חשות (כמו חרש, עתים שוטה) עתים ממללות (כמו הפקח, עתים חלים).

אך לקטן יש מעלה על כולם, שהרי הוא בכח לגדול ולהיות פקח לכל דבר.

ומשום כך נפסקה ההלכה שלקטן יש דין חינוך למצות מדרבנן, משא"כ לגבי חרש ושוטה, אין להם שום חיוב מצות, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ודוק.

וכן, לגבי עצם הלימוד של פטור חש"ו מחיוב מצות (מדאורייתא), נלמד מ"איש" שעיקר פירושו ולא קטן, וממנו לומדים בכ"ש לגבי חרש ושוטה, ודוק.

ועל דרך הרמז יש להקביל את שלש אותיות א-י-ש לחרש-שוטה-קטן לפי הסדר:

האות אלף רומזת לסדר הפנמת והבעת דבר הנשמע: אלף ר"ת אזן לב פה (כמבואר באריכות במ"א). והוא כנגד החרש שאינו שומע (באזן) ואינו מדבר (בפה. וממילא אינו קולט ומפנים בלב, המעבר בין השמיעה באזן לדבור בפה).

האות יוד היינו נקודת השכל (החכמה), החסרה לשוטה (שאין לו דעת-שכל כלל). חסר אצלו ה'נקודה' (נפש השכלית, הממצע בין נפש האלקית לנפש הבהמית).

האות שין לשון שינוי כנגד הקטן שכל מהותו שינוי מקטנות לגדלות כנ"ל, ודוק היטב.

והנה, חרש-שוטה-קטן (987, מספר ה'אהבה' ה-16 = 21 פעמים 47 [13 34, המקיפים את 21 בסדרת ה'אהבה', כידוע הכלל בזה] = איש, 311, ועוד 676 = הוי' ברבוע, ללמד ש'הויית' האיש נעלם בהם בשלמות!

חרש שוטה קטן ר"ת חשק. יש ב"פ "חשק" בתורה (שניהם במשנה תורה, פרשת ואתחנן ופרשת עקב):

"לא מרבכם מכל העמים חשק הוי' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים".

"רק באבתיך חשק הוי' לאהבה אותם ובחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה".

"כי אתם המעט" שממעטים את עצמכם, בבחינת "אדם ובהמה תושיע הוי'" - "אדם שעושה עצמו בהמה", כמ"ש "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך" - טבע היהודי לעשות א"ע חרש-שוטה-קטן נגד ה' (ומפני זה ה' חושק בנו).

"רק באבתיך חשק" - רמז מובהק שחרש-שוטה-קטן כנגד שלשת האבות: יעקב בפירוש נקרא "קטן" ("מי יקום יעקב כי קטן הוא"). על יצחק, בפשיטת צווארו ע"ג המזבח, נאמר "פתי [שוטה] יאמין לכל דבר [שאומר אביו בשם ה', כמבואר במפרשים]". אברהם אבינו הוא החורש מחשבות בשתיקה (בלי לשמוע ובלי לדבר) עד שנגלה עליו ה' ואומר לו "אני בעל הבירה" (ומאז מתקיים בו "פתח פיך ויאירו דבריך", כמו שה' פתח את פיו של משה החרש ואלם, וד"ל).

חרש שוטה קטן ועוד אברהם יצחק יעקב = 1625, מספר ההשראה ה-29 = 13 פעמים 5 בחזקת 3 (כה פעמים אדני). הר"ת = 429 = 13 פעמים 33, הנקודה האמצעית של אדני). האוס"ת = 1196 = הוי' פעמיים אלהי (סוד שם ע"ב - שרש הוי' ומילוי אלהי).

בשני הפסוקים יד תבות (יד-יד כמו מבנה האותיות של "בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ"). בפסוק הראשון 50 אותיות (כנגד 50 שערי בינה, כאשר שער הנון היינו "איני יודע" כלום - אני בער ולא אדע, חרש שוטה וקטן כנ"ל). בפסוק השני יש 58, חן, אותיות. בשני הפסוקים חנן אותיות (חנינה, משמות המשיח, מתוך חשק).

הפסוק הראשון עולה 2222. הפסוק השני עולה 2878. יחד - 5100 = 50 (שער הנון הנ"ל) פעמים 102, אמונה, עצם אמונת ישראל, "פתי יאמין לכל דבר" כנ"ל וד"ל.

והנה, במהות הפטור ממצות חקרו האחרונים (ראה חלקת יואב א.) האם הוא מצווה אך פטור מעונש או שאינו מצווה כלל.

ונראה פשוט שאינו מצווה כלל. וממילא אם יקיים מצוה (יעשה דבר טוב) הוא בגדר אינו מצווה ועושה, שיש בזה מעלה לגבי מצווה ועושה (מעלה שתתגלה לע"ל בביאת משיח רוכב על חמור, בבחינת בהמות הייתי עמך, אך התקיים בתחלה אצל רב יוסף בגימטריא משיח, דהיינו משיח בן יוסף, וד"ל).

דף ט עמוד ב[יט]

שם (ט, ב):

תנו רבנן כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו כיצד שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב לשלם מה שאין כן באש.

מחלוקת ריש לקיש משמיה דחזקיה ורבי יוחנן באש שמסרו בעלים לחש"ו והזיקה דפטור:

במהות האש, לר"ל מדובר בגחלת ולר"י מדובר בשלהבת. לר"ל הטעם דפטור משום שטבע הגחלת "כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא" (לא כמו שור קשור ובור מכוסה שדרכם לנתוקי ולנתורי).

ואילו לר"י הטעם הוא משום ש"הכא [באש-שלהבת] צבתא דחרש קא גרים [אחיזת החרש באש, שהוא הביאה לגדיש, וממילא אין חיוב תשלום על הבעלים, שלא הם גרמו] הכא [בשור מותר ובור מגולה] לא צוחא דחרש קא גרים [וממילא הבעלים חייבים בתשלום]".

הלכה כר"ל משמיה דחזקיה (שהוא רבו של ר"י).

והנה, לרש"י שור קשור ובור מכוסה היינו שמירה שלא כראוי, ששור עביד לנתוקי ובור לנתורי אפילו בלי חש"ו, משא"כ לתוס' היינו שמירה כראוי, ומה שנאמר דשור עביד לנתוקי כו' היינו ע"י חרש קאמר דגרע משום דמסר לחרש אבל גחלת לא גרע כ"כ אין דרכו ללבות גחלת כמו שדרכו לנתוקי שור ולהתורי בור דכמה דשביק לה חרש עמא ואזיל (הכל מדובר בפעולת חרש, גם מה דעמיא מאליה היינו שביק לה חרש דוקא.

וי"ל דמה שחרש פחות עשוי ללבות שלהבת היינו משום שפוחד מהאש, משא"כ מהשור והבור (אפילו אם השור הוא שור מועד ומסוכן ביותר, אין זה בתודעת החרש, כמו תודעת השלהבת השורפת, שבטבע האדם לפחד ולברוח מן האש), ודוק.

ובסוף מסביר התוס' שמחלוקת ר"ל ור"י הוא האם הקטן עושה שמירה קצת (ולא עשוי להוליך את השלהבת בידיו לגדיש) - סברת ר"י - או שהמסירה לחש"ו הוא רק לגריעותא, שתמיד החש"ו מקרבים את הנזק ולא מוסיפים שמירה כלל (רק שגחלת מעמיא עמיא מאליה, משא"כ שור ובור וכנ"ל) - סברת ר"ל.

נמצא שלר"י יש לחש"ו "דעת קצת" לשמור (אפילו השוטה וכ"ש החרש וכ"ש הקטן) משא"כ לר"ל משמיה דחזקיה.

והיות שהלכה כר"ל משמיה דחזקיה משמע שהמסירה לחש"ו אינה מוסיפה שמירה כלל אלא אדרבה מקרבת את הנזק.

ר"י (חסד-תפארת, נטיה לימין ולימוד זכות) 'אופטימי' ביחס לחש"ו, שמא יערה רוח ממרום והחרש יפקח השוטה יחלים ו(בודאי) הקטן יגדל (ר"י דן לפי העתיד הטוב, כאשר גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם). משא"כ ר"ל שנוטה למדת הדין, המציאות הנראית לעין כעת, הסתכלות פסימית ביחס לר"י.

חרש-פקח-אברהם שוטה-חלים-יצחק קטן-גדול-יעקב = 1944 = ו"פ חי ברבוע = 9 פעמים 216, ריו (גבורה = ג"פ חסד), ממוצע כל תבה. רק שוטה-חלים-יצחק קטן-גדול-יעקב = 1000, האלף לך שלמה, וד"ל.

והנה, ברוב מקומות בש"ס ומפרשים כל השלשה נכללו ב"חרש".

בחרש יש הרבה משמעויות כנ"ל.

את הביטוי "חכם חרשים" דרז"ל כשפותח את פיו בדברי תורה נעשו הכל כחרשים. החרש 'מחריש' את כולם.

אצל רבי נחמן הבעטלער (הצדיק הנסתר) השני הוא החרש, עיין בסיפור שם - בעולם הזה הוא שותק אך בעולם הבא קולו מחריש את כולם

על "מעשה חרשים כלה" פי' המלבי"ם: "שהעצבים נעשו במלאכת מעשה חרש [אומן] וחשב עד שיש להם פה לדבר". הנה, החרש מדבר (ומרובה מדה טובה)!

הנה, חז"ל פרשו "ארבעה חרשים" לימות המשיח - משיח בן יוסף משיח בן דוד אליהו וכהן צדק.

"ויראני הוי' ארבעה חרשים" - משיח בן יוסף משיח בן דוד אליהו כהן צדק = 2450 הרבוע הכפול של 35 שהוא היהלום של 49, ודוק.

"החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח".

המשאת משה – קניה מהפקר[כ]

המשאת משה (ב"מ ו) דייק מלשון הרמב"ם שבקניה מהפקר אין צריך במעשה קנין אלא רק הכנסה לרשותו, כגון שתגיע לידו ולרשותו.

והיינו מצד הקולא של הפקר ביחס לקנין סתם כנ"ל.

אך פשיטא שאם מכוון שרשותו לא תקנה לו אין כאן קניה מהפקר. וממילא יש את כל אותם היכי תימצי ששור המדבר (שור הפקר) נמצא ברשותו אך אינו שלו (או שהוא מחזיק בו לשם שמירה ו'השבת אבדה' או לצורך אחר, או שגם אינו מודע כלל להמצאות השור ברשותו).

יש גם צד בגמרא (ב"מ קיח, א) שהבטה תועיל לקנות מהפקר, משא"כ בשאר קנינים. כך פסקו פסקי התוס' אך שאר הפוסקים פסקו כצד השני בגמרא שאין הבטה קונה בהפקר.

ויש לומר שבשביל לקנות חפץ בעולם העשיה (ובפרט: עשיה דעשיה, נה"י דעשיה) צריך מעשה קנין (מצד הדעת של עולם העשיה - דעת שהמעשה הוא העיקר) שמפקיע את בעלות המקנה (בהפקר אין מקנה וממילא אין צורך במעשה קנין).

ובעולם היצירה (ובפרט, יצירה דעשיה, חג"ת דעשיה) מספיק שתגיע לידו ולרשותו (מצד הדעת של עולם היצירה המאירה בעשיה - דעת של תרין עטרין, חו"ג, שתי ידים).

ובעולם הבריאה (ובפרט, בריאה דעשיה, חב"ד דעשיה) הבטה קונה (מצד הדעת של עולם הבריאה המאירה בעשיה), ודוק.

נמצא שבי"ע הם בסוד הבטה, הכנסה, מעשה = 576 = 24 ברבוע, כאשר הבטה = 21, שם אהיה דאמא דמקננא בכורסייא, עולם הכסא שהוא עולם הבריאה.

ויחד עם הכנסה = 161, מילוי קס"א דשם אהיה.

והנה, פלא, מעשה במילוי = 576 (24 ברבוע כנ"ל) = מעשה הכנסה הבטה (כנגד בי"ע כנ"ל מלמטה למעלה. מעשה, עולם העשיה, כולל את כל עולמות היש הנברא, בי"ע, הכל מעשי ידי הבורא יתברך (כפי ששוכן כביכול בעולם האחדות, עולם האצילות, שהוא "אדם דעשיה" כנודע).

רק השרש עשה במילוי = 496, מלכות, וה-מ שבראש עשה במילוי = 80 = יסוד, וכנודע שסוד 576 הוא יחוד יסוד-מלכות!

נחליף את המלה מעשה במלה קנין, דהיינו מעשה קנין.

קנין (210, משולש 20) = י"פ הבטה (21, משולש 6). ועם הכנסה, 140 = 371 = 7 פעמים 53

כאשר נפתח את הסדרה הבטה הכנסה קנין - 21 140 210 (הכל כפולות 7; בסיס מינוס 49, 7 ברבוע) - עד 7 מקומות (המספר השביעי, החביב, הוא 0) יעלה הכל 931 = 19 פעמים 7 ברבוע = עולם-שנה-נפש של ספר יצירה שכנגד בי"ע כנודע.

דף י[כא]

ב"ק י, א-ב:

ת"ר הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. כיצד - החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה חרון חייב... מתקיף לה רבי זירא ותו ליכא והא איכא... מתקיף לה רב ששת והא איכא... מתקיף לה רב פפא והא איכא... ותו ליכא והא איכא...

הברייתא מפרשת את המשנה לענין בור. אח"כ באו שלשה אמוראים - רבי זירא רב ששת ורב פפא והציעו עוד אפשרויות - רבי זירא משור (שמירת שור שלא יצא ויזיק), רב ששת מאש, ורב פפא מרביצה (שבירת ספסל ע"י ישיבה), תולדה דקרן.

בסוף מציעא סתם גמרא עוד אפשרות באדם המזיק, ודוק.

נמצא שיש בסוגיא רמז לכל ארבעת אבות נזיקין: שור (חיוב שמירה ומעין רביצה) בור (הפירוש העיקרי המקוים, לציין שבור היינו האב העיקרי, שאפשר ללמוד את כולם מבור ועוד אחד כנ"ל), מבעה (אדם, היינו לדעת רב, וכן שור כאן הוא לדעת רב שהוא כולל שלשה אבות קרן שן רגל, שאפשרות השמירה כוללת את שלשתם. נמצ שהסוגיא אליבא דרב, וכן עוד סוגיות, הפשט של פירוש המשנה הוא כרב), אש.

רבי זירא רב ששת ורב פפא פותחים "מתקיף לה". מתקיף = 630 = לה במשולש! מתקיף לה = 665 = יט פעמים לה.

והנה, רבי זירא רב ששת רב פפא = 1995 = 3 פעמים (ממוצע ה3) 665 - מתקיף לה!!

ר"ת רבי זירא רב ששת רב פפא = 987, מספר האהבה ה-16, 21 (אהבה 8) פע' 47 (אהבה 7 ואהבה 9, כידוע הכלל בזה). אוס"ת 1008 = 21 פעמים 48. ס"ת 416 = לב פעמים אחד (זוג של 13-7). אמ"ת 592 = 37 פעמים 16. רוס"ת 1403 = 23 פעמים 61 (זוג של 37-23).

לפי גרסת הגמרא שלפנינו בדברי רב ששת כתוב "מאי קא עביד" אך בדברי רבי זירא ורב פפא כתוב "מאי קעביד" (באפשרות האחרונה של סתם גמרא אין ביטוי זה).

"מאי קא עביד" = רחל. ר"ת 210 (משולש 20) ועוד 28 (משולש 7). רחל = 17, טוב, פעמים 14, דוד. ממוצע 3 אותיות מאי = טוב (קא עביד = 11, טב, פעמים טוב).

ב"מאי קעביד" אותיות יעקב (182 = 13 פעמים 14) רצופות. רמז יפה ליחוד יעקב-רחל, יחוד קול-דבור.

בפירוש "כל נפש" פליגי רבנן וריב"ב - רבנן סברי דכל היינו כולו וריב"ב סבר דכל היינו כל דהו, אפילו מקצת. ויש להסביר בסוד התופס בחלק מן העצם תופס בכולו - לדעת ריב"ב "נפש" היינו עצם משא"כ לדעת רבנן (וכן הלכה). לדעת ריב"ב "נפש" היינו הנפש הפנימית, הנפש האלקית, ואילו לדעת רבנן "נפש" היינו הגוף, וד"ל.

דף י עמוד ב – דף יא עמוד א[כב]

י, ב:

חבתי בתשלומי נזקו. חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו... מכה נפש בהמה ישלמנה א"ת ישלמנה אלא ישלימנה (ללמד שהבעלים מטפלים בנבלה ועל המזיק רק להשלים).

הנה ידוע שבשרש שלם ג פירושים (ראה ספר השרשים לרד"ק): תשלום, שלום, שלמות דהיינו השלמה.

ומבואר אצלנו שתשלום במלכות, שלום ביסוד ושלמות-השלמה בהוד (שפנימיותו תמימות, תמים תר' שלים).

נמצא שהדרוש א"ת ישלמנה אלא ישלימנה הוא בסוד "איהי [מלכות, תשלום] בהוד [השלמה]", ודוק.

הבעלים מטפלים בנבילה. כלומר נוטלין את הנבילה (רש"י). לטפל היינו ליטול כלומר לקחת - טיפול היינו לקיחת אחריות.

הרי השור המת היה (ועדיין) רכושו-קנינו של הניזק, וממילא הוא (השור) קשור אליו (לניזק), ועליו לטפל-לדאוג לתיקונו, להעלאת הנצו"ק שבו.

הבעלים (הניזק) יודעים להעריך את הנבילה שעדיין בגדר "מאדך" (ממונך) משא"כ המזיק.

רחמנא בעי ליפות את ערך הנבלה (כדי לתקן אותה). ולפי זה, מובן למה פחת נבלה על הניזק, שמשעת מיתה עליו לטפל בנבלה ולדאוג לשלו שלא תבוא לידי פחת (כמו שאדם דואג למתו המוטל לפניו שלא יבוא לידי סרחון כו'), ודוק.

יא, א:

אבל טורח נבלה (להעלותה מן הבור) על מזיק, וכמו שלמדו חז"ל (אליבא דאבא שאול) מהפסוק כסף ישיב לבעליו והמת - גם את המת, הנבלה, על המזיק להשיב לבעליו (הניזק).

צדקה טענת הניזק למזיק - 'אתה גרמת ששורי מת, עליך להביא אותו אלי'.

והנה, אבא שאול דורש את הפסוק אם טרף יטרף יבאהו עד - יבאהו עדודה, לשון יאכל עד, שלל, לאחר שנטרף - זאב יטרף. כן פרש רש"י וכן גרסת הגמרא שלפנינו. אך תוס' הביאו עוד שתי גרסאות: ארורה, שאין בנבלה ברכה, עדורה לשון העדר (איש לא נעדר). והערוך גורס אדורה שבלשון יונית אדר היינו עור - עיקר התועלת של הנבלה היא העור שלה.

ובפשטות נראה שגרסת רש"י (והגמרא שלפנינו) - עדודה - עיקר, שהרי הפסוק אומר יבאהו עד (בלי חילוף ותוספת אותיות אחרות).

ובכל אופן יש לדרוש: עדודה (שלל מלחמה) בנצח, קללה ולא ברכה בהוד, העדר-חסרון (פגם בעדר כאשר הנבלה נעדרת מן העדר) ביסוד, אדורה-עור במלכות, כמבואר בפירוש בסוד עגב"ע (עצמות גידים בשר עור), ודוק.

והנה, ידוע בעבודת השי"ת שנבלה היינו מדת הגאוה (כמו שאמר בעל הנעם אלימלך בבוא אליו, לראשונה, אחד מתלמידיו הגדולים לעתיד - אני מריח בך ריח נבלה. וכן איתא בפירוש בתנא דבי אליהו, שאליהו הנביא סתם את אפו מפני סרחון ריחו של בעל גאוה אחד). וכן על ת"ח שאין בו דרך ארץ נאמר שנבלה טובה הימנו (לעם הארץ יש דרך ארץ משא"כ לבור, שריק מכל וגרוע מעם הארץ, אין דרך ארץ. היינו המזיק של בור אליו נפל השור והפך נבלה, וד"ל).

ה' אמר לו קלל (עד לשון ארורה כנ"ל) ועל הבעלים, הניזק, לדעת ששורו מת בהשגחה פרטית, במקום מיתתו הוא עצמו, כדי לעוררו ולעודדו (עד) לתקן את מדת הגאוה שבו, ועל כן עליו דוקא לטפל בנבלה (ועל המזיק להביא לו את הנבלה שלו, את מדת הגאוה שלו).

המזיק חייב בדיני אדם, אך על הניזק נגזר מן השמים, כמבואר בתניא, כדי לתקן את עצמו.

והמת יהיה לו, לניזק, שיבין שהוא-הוא המת, ללא חיות אלקית, משום מדת הגאוה שבו, שאין אני והוא יכולים לדור יחד בכפיפה אחת (לדור לשון עור בעד עור גו' כנ"ל וד"ל).

על המזיק להשלים את תשלום הנזק, אך על הניזק להשלים עם המציאות מתוך הבנה (בינה עד הוד אתפשטת), שגם הוא אשם בנזק, משום מדותיו הבלתי מתוקנות (המתגלות בקניניו כנודע מהבעל שם טוב), שבפנימיות הן גרמו לנזק, ולכן גם עליו להשלים גם את תשלום הכסף בכך ש"והמת יהי לו", ודוק היטב.

דף יא עמוד א[כג]

ב"ק יא, א:

ושתיק רב. מה שכתבו המפרשים שמכאן שהסכים להם (לרב כהנא ורב אסי) לכאורה אינו מוכרח שהרי במ"א מצאנו ששתיק רב ולא חזר בו רק שלא היה בידו לענות כו'.

סוד השתיקה היינו סיג לחכמה שתיקה, מקיפים דאבא ששרשם במוחא סתימאה, כח המשכיל בנפש, שמתגלה ב"מושכל ראשון" של רב, מה ש"רב תנא הוא ופליג, מסוד ה-י של רבי שנחסר מרב שבגלוי כנודע.

בסוף נפסקה ההלכה בגמרא כרב כהנא ורב אסי שלשואל שמין, כמו בנזקין, לא כמו בגנבה וגזלה דאין שמין.

וי"ל שמחלוקת רב (במושכל ראשון שלו) לבין רב כהנא ורב אסי היינו בפירוש המלב "תברה" בגמרא שמשמע ששבר את הכלי בכוונה תחלה ולא רק בפשיעה של אי שמירה כראוי.

אך בב"מ (צו, ב) הגירסא "איתבר" ופרש"י בפשיעה, היינו פשיעת שמירה.

אכן אם "תברא" מסתבר לומר שאין כאן נזק סתם אלא כעין גנבה וגזלה, שבפירוש לקח את הדבר לעצמו ושבר אותו.

אך אם הגירסא "איתבר" אז הוא דומה לכל שומר, שדינו בפשיעה כדין נזקין ששמין.

נמצא שרב גורס, במעשה שהיה, "תברא" ורב כהנא ורב אסי גורסין "איתבר".

(לפי זה קשה למה לא היה ביד רב לענות ולהצדיק את עצמו בפני רב כהנא ורב אסי, ואוי"ל שלא היה בידו הוכחה שהשובר בכוונה יש לו דין גנב, כלומר שקודם הוא קנה את החפץ לעצמו ואח"כ שבר עצמו)

ועוד יש לומר, והוא לכאורה יותר פשוט ומרווח, שמתוך קושית רב כהנא ורב אסי "דינא הכי?" התעורר ספק אצל רב לגבי עצם מציאות המעשה שהיה (שאותו שואל בא מעצמו לשאול אותו מה דינו) האם השבירה היתה ממש בכוונה תחלה או שמא היה מעין פשיעה. ועל כן שתק, אך להלכה עדיין לא מוכח שבכל מקרה שמין לשואל, רק כאשר ברור שהחפץ נשבר בפשיעת שמירה בלבד, וצ"ע להלכה.

דף יא עמוד ב ואילך[כד]

ב"ק י"א ב ואילך בדין עבד כנעני:

מחלוקת אם לעבד כנעני דין מקרקעי או דין מטלטלין.

הרי עבד כנעני הוא מקרקעי דניידי, נכסי דלא ניידי (קרקעי) ונכסי דניידי (מטלטלין) כאחת. וממילא הוא בחינת ממוצע בין בין קרקעות למטלטלין, ויש שדינו כקרקעות ויש שדינו כמטלטלין:

הוא נקנה באותם אופנים כמו קרקע - בכסף בשטר ובחזקה, וכן אפשר להקנות מטלטלין אגב עבד כמו אגב קרקע.

ולאידך, דיני אונאה חלים על עבד, שבזה דינו כמטלטלין, משא"כ על קרקע. וכן בדיני גניבה ומכירה אדם שגונב עבד חייב בתשלומי כפל (או קנס) כדין גונב מטלטלין.

ולגבי גביית בעל חוב מחלוקת הפוסקים אם דינו כקרקעות או כמטלטלין (ובזה דנה סוגיא דידן, בעצם סוד הממוצע, הנושא הפכים, של העבד-כנעני).

לגבי עבדים כנענים אומרת התורה לעולם בהם תעבודו, שאסור לשחרר עבד כנעני. אך בדין שן ועין על האדון לשחרר את עבדו, ואפילו במקום מצוה כל שהוא (כגון להשלים מנין) מותר ומצוה לשחרר את העבד (וכן כדי לקיים מצות פרו ורבו).

נמצא שיש איזו 'סתירה מיניה וביה' מובנית בעצם מציאותו של עבד כנעני.

מצד החפצא שבו הוא דומה לקרקע עולם, בחינת דומם (בחינת חומר, שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור, היינו חומר גלם, חומר ללא צורה מוגדרת, רוח הבהמה שבו היורדת היא למטה לארץ, דומם).

אך מצד הגברא שבו הוא בחינת חי, הרי הוא ניידי, כאשר כל חי מתנועע. ועוד יותר, הנו גדר אנוש, גברא, וכמו שפוסק הרמב"ם שיש לרחם על העבדים (כל שכן מדין צער בעלי חיים, הגם שלבהמה יש דין מטלטלין לכל דבר, ואינה מקרקעי כלל. דוקא עבד הוא 'פחות' מבהמה וגם 'יותר' מבהמה בעת ובעונה אחת, וגם צד ה'פחות' שבו, הדמיון לקרקע עולם, הוא בעצמו 'יותר' בהיותו לעולם עומדת, קיום נצחי, ועד להשתקפות של אני הוי' לא שניתי. וביחס לרוח הבהמה היורדת לארץ כנ"ל הרי הפן האנושי של העבד, המעורר רחמים, כעיני עבדים אל אדוניהם, היינו בחינת רוח האדם העולה היא למעלה, ודוק).

מצד האנושי שבו כאשר האדון פוגע בעבדו (בהשחתת שן או עין) עליו לשחרר אותו. היינו הגברת צד הגברא של העבד על צד החפצא שבו. והוא דין תורה (שכולה תורת חסד ורחמים).

לעולם בהם תעבודו ע"ד והארץ לעולם עומדת, היינו דין המקרקעי שבו - עובדים בעבד כנעני כעבודת האדמה, בחינת קין שהיה עובד אדמה. קין לשון קנין כנ"ל, שבזה דינו כמקרקעי.

אך מצד הבל, פן הגברא האנושי שבו, העבד הוא חי-מדבר בהבל-להב-הלב שלו, ודוק.

המשך[כה]:

ב"ק: המשך בענין עבד כנעני.

מבואר בדא"ח שעבד כנעני בעשיה, עבד עברי ביצירה ואמה עבריה בבריאה, כנגד נר"נ (שבכל או"א מישראל).

עבד כנעני בעשיה היינו עבודת השי"ת בקבלת עול מלכות שמים, בדרך של אתכפיא ללא חשק פנימי לדבקה בו יתברך.

עולם העשיה, עליו נאמר "אף עשיתיו", לשון חרון אף והפסק מהעולמות העליונים שבהם גילוי אלקות, הוא רובו רע ומיעוטו טוב.

כלומר שיש בו גם טוב, רק שהמיעוט בטל ברוב.

ומבואר בדא"ח שהמעט טוב שבו, ה"עוד מעט ואין רשע" (כמבואר בלקו"מ) היינו מה שרשעים מלאים חרטות (ר"ת רמ"ח. אוס"ת = בראשית ברא, כתר מלכות - 2.5 פעמים רמ"ח ועוד 2 פעמים רמ"ח, ודוק).

והוא סוד טבי עבדי (של רבן גמליאל) לא כשאר עבדים (שבהיפקירותא ניחא להו) כשר היה (טבי כשר = ישראל!) - טבי הוא החלק הטוב שבעשיה.

ויש להסביר ע"ד הנ"ל שטבי היינו חלק הגברא, הפן האנושי, שיש לרחם עליו, שבעבד הכנעני.

ובו ניצוץ של אושר אלקי בקבלת עול שלו (ניצוץ של ישראל - לא אשר - כנ"ל). והוא בחינת המטלטלין שבו, תנועת החיים שבו ברצוא ושוב - אם רץ לבך שוב לאחד, וד"ל.

עצם הקבלת עול של העבד, שהוא מיראת השבט (דהרי בהיפקירותא ניחא ליה, לולא יראת שבט האדון), היינו בחינת החפצא שבו, בחינת הקרקע שבו (היסוד שלו).

הרי עבד חייב במצות כאשה, בחינת קרקע עולם, הגם שבסופו של דבר יש לה הנאה כמבואר בחז"ל, שבקדושה היינו התגלות פן הגברא, הסובייקט, שלה, הצד האנושי שבה, ודוק.

ומבואר בקבלה שעבד כנעני היינו סוד המלאך סנדלפון, שר עולם העשיה, שהוא הטוב שבעשיה, סוד טבי עבד רבן גמליאל, כנ"ל.

וכן עבד כנעני הוא סוד האופנים שבמרכבה העליונה, סוד התנועה - כל חי מתנועע - בחינת המטלטלין שבעבד כנעני, הגברא שבו.

והנה, יש ג' בחינות בעבד כנעני שבעשיה: שפחה כנענית (שעבודתה בבית האדון פנימית יותר מאשר עבודת העבד הכנעני בחוץ, כמבואר ההבדל והמעלה של האמה העבריה בבריאה ביחס לעבד עברי ביצירה. ועוד, שפחה כנענית מותרת לעבד עברי, בדומה למצות יעוד של אמה עבריה, ודוק) בבריאה שבעשיה; עבד כנעני (הקנוי לישראל וחייב במצות כאשה) ביצירה דעשיה; עצם מציאותו של כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו (לאו דוקא עבד כנעני שנקנה לישראל) בעשיה שבעשיה, שרובו ככולו רע ממש.

הדוגמא העיקרית בתורה של עבד כנעני הוא אליעזר (שהוא הוא כנען) עבד אברהם (העברי, היינו שאותו עבד כנעני הוא בעצם עבד עברי בגימטריא משיח כנודע, ועל כן מבואר באר"י שנשמת אליעזר עבד אברהם מתגלגלת מדור לדור עד לגלגולה-תיקונה האחרון כמלך המשיח! סוד גלגולי אליעזר היינו סוד כנען לשון סוחר, המסתובב-מתגלגל סחור סחור עד ש'נופל' על מקומו האמיתי, וד"ל. אליעזר עבד עברי = 676, הוי' ב"ה ברבוע)

בזכות שליחותו של אברהם אדונו, בביטול גמור של "עבד אברהם אנכי" (ללא זיהוי אישי כלל), למצוא שידוך ליצחק, הוא יצא מכל ארור ונכנס לכלל ברוך. היינו שיצא מכלל חפצא של עבד כנעני ונכנס לכלל גברא (גבר סוד גם ברוך יהיה).

הרי עבודת עבד כנעני הוא בהודאה מרחוק, ללא הפנמת אור אלקי, כמבואר בדא"ח.

כאשר העבד יוצא מכלל ארור (כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו) ונכנס לכלל ברוך) הוא עולה מהודאה לברכה (כמבואר בדא"ח).

גם ההודאה של העבד הוא טוב - הודאה = טבי (סוד השם הקדוש ביט, שמן, יה פעמים הוי', באתב"ש כנודע, שלפי סדר אותיות טבי היינו נשם, בחינת נשמה, שבנפש, וד"ל). אך כאשר נכנס לכלל ברוך, מתעלה מבחינת נוקבא, מקבל, לבחינת דכורא, משפיע, ברוך, הממשיך ברכה מלמעלה למטה, ודוק.

ועוד מבואר שהאדון של העבד הכנעני שבעשיה הוא סוד השם הקדוש המהוה ומחיה את עולם העשיה, אל אדני, כמבואר באריז"ל. אל אדני בגימטריא צו - אין צו אלא עבודה זרה, היינו ששם זה הוא הלעומת-זה של עבודה זרה דקרו ליה אלקא דאלקיא, הכח האלקי להתגבר על קליפת ע"ז דעולם העשיה, אף עשיתיו.

בטבילת העבד לעבדות ישראל מאיר אצלו השם אל אדני, המודעות שהאדון האמיתי שלו הוא אל, הוי' אל עולם (שפרסם אברהם אבינו לכל באי עולם).

ולסיום, לא נשכח את אמתה דבי רבי, סוד בריאה, שכל טוב, דעשיה כנ"ל שממנה למדו חז"ל פירושי מלים במקרא והלכות וכוונת התפלה הרצויה - שפחה כנענית שכולה בחינת גברא-אנוש, ודוק.

המשך:

המשך: חצר מהלכת אינה קונה שאינה משתמרת. לעבד דין חצר דנייד (מהלכת) ולכן חפץ המונח על גביו אינו נקנה מדין קנין חצר אלא אם כן העבד הוא כפות ואינו יכול ללכת.

על פי המבואר לעיל חצר דנייד היינו 'מטלטלין שבמקרקעי', גברא שבחפצא, רגש שבדומם-מוטבע. דוקא הדומם, קרקע, קונה (בהיות פעולת הקנין פעולה אובייקטיבית ולא פעולה סובייקטיבית). רגש אינו קונה. צ"ל דעת מקנה ודעת קונה, מוחין ולא רגש (כאשר ביטוי המוחין הוא בנה"י, מוטבע, דוקא ולא במורגש). על הרגש להתחדש תמיד, הוא בתנועה תמדת של רצוא ושוב, עליה וירידה, אין לא קביעות, וד"ל.

וכן יש מטלטלין דלא ניידי (מטלטלין שאין בהם רוח חיים והם קבועים לקרקע שלכן יש להם דין קרקע), חפצא שבגברא, אובייקטיביות שבסובייקטיביות, מוטבע שבמורגש.

וכל זה נוגע לעוד חלוקה חשובה בין דין תורה ללשון בני אדם. לעבד כנעני דין קרקע מן התורה, שהרי הוקש לקרקע, שהרי נאמר בתורה והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה - הוקשו לאחוזת קרקע. אך בלשון בני אדם עבד הוא מטלטלי דניידי (כמו כל מטלטלין).

נמצא, לפי הנ"ל, שדין תורה הוא בחינת החפצא שבעבד ואילו לשון בני אדם הוא הגברא שבעבד, הפן האנושי שבו, כאשר אלו ואלו דברי אלהים חיים, וד"ל.

והנה, מטלטלין לשון טל, טל תחיה שהוא טל תורה מחייהו - טל מלמעלה וטל מלמטה, פעמיים טל, ומן, לחם מן השמים (לחם = טלטל!), באמצע.

דף יב עמוד ב[כו]

יב, ב:

קדשים קלים ממוצע בין נכסי גבוה לנכסי הדיוט והיינו מחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבנן (לפי הכלל שכל מחלוקת בממוצע), וכמו שכתוב בהוי' וכחש בעמיתו שלדעת ריה"ג וכחש עולה לכאן ולכאן, ודוק.

והוא סוד המלה קלים ע"ד נשים דעתן קלות, בחינת בעינן נמי לכם, חציו לה' וחציו לכם, היינו דעת קלה, מה שאין כן דעת זכר, דעת חזקה, כולו לה'.

משיח יפסוק כדעת רבי יוסי הגלילי (כידוע ברא"ש מחלוקת הפוסקים בזה), שבודאי בעינן נמי לכם, ושאותו חלק לכם יהיה לגמרי לכם (לקדש בו את האשה דדעתה קלה כנ"ל).

אך תורת משיח היא תורה חדשה, היינו שבה גילוי נמנע הנמנעות, שגם החצי לכם הוא כולו לה', גם קדשים קלים הם קדשי קדשים, וד"ל.

דף יג עמוד א[כז]

ב"ק יג, א.

אמר רבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן פשיטא אימורין לגבוה סלקי לא צריכא לגובה מבשרן כנגד אימורין.

וכך פוסק הרמב"ם (נזקי ממון ח, ב-ג):

שלמים שהזיקו גובה מבשרם ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין שהאימורין של קדשים קלים מועלים בהם (ובמשנה שנינו שחיוב תשלומי נזקין הוא רק בנכסים שאין בהן מעילה)... וכיצד גובה שיאכל הניזק וחבורתו מן הבשר בקדושה כנגד חצי נזק שלו. וכיצד אינו גובה כנגד האימורין שאם היה לו לגבות בחצי נזקי שוה דינר והיה כל הבשר עם האימורין שוה שני דינרים והבשר בלא אימורין שוה דינר וחצי אינו גובה שני שלישי הבשר (דהיינו דינר שלם, דהיינו חצי נזקו) אלא חצי הבשר בלבד (דהיינו שלשת רבעי דינר, ומפסיד את רבע הדינר מתוך האימורין, שאין גובים מהם כנ"ל).

והנה, משור רעהו לומדים חז"ל ולא משור הקדש.

וצריך להבין, בפנימיות, למה הקדש (שמועלין בו) לא חייו על נזקיו.

וצריך לומר שבהיות הקדש רשות גבוה, כל מה שהוא מחולל היינו יד ה' בהשגחה פרטית, ואין כאן מציאות של מזיק כלל, אלא השגחה עליונה שכולה טוב (והנזק הוא רק למראית עיני בשר שאינן משיגות את דרכי ההשגחה, הרי העולם הזה הוא עלמא דשקרא, וכל ענינם של קדשים ובית המקדש הוא לצאת מהשקר של העלם הזה ולבוא לראות ולהראות לפני השי"ת שכולו עצם הטוב, כאשר כל מה שקדוש לשמו הרי הוא שלוחו של אדם העליון ממש, לטוב).

אך הבשר של קדשים קלים (כמו שלמים), שהוא לבעלים, ולא מועלים בו היינו חלק המזיק באמת של אותו שור, ולכן חייבים לשלם תשלומי נזק עליו.

נמצא שבגוף אחד, במעשה אחד, יש צד שה' עשה זאת ויש צד שהאדם עשה זאת. על צד ה' אין לשלם משא"כ על צד האדם יש לשלם.

והוא מה שמבואר באגה"ק כה:

... והוא בהקדים מארז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם... לפי שבשעת הכעס נסתלקה ממנו האמונה כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו לא היה בכעס כלל...

ידוע שאמונה = ו"פ טוב, ו צרופי טוב, להאמין שכל טוב מאת ה' הטוב (ראה אגה"ק יא, להשכילך בינה). וכן ידוע שהשגחה פרטית = י"פ אמונה (ממוצע כל אות של השגחה פרטית), דהיינו ס פעמים טוב.

וממשיך: ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו אעפ"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום. ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו כו'.

נמצא שיש כאן תרכובת (מעשה מרכבה) נפלאה של מעשי ה' (הטוב) ומעשה אדם ותחבוליו.

מעשה ה' בעיקר בתוצאה (שעל הניזק להיות ניזק) ומעשה אדם בפעולה, שבוחר בבחירה החפשית שלו להזיק (ומוסיף אדה"ז שגם הפעולה הוא באמת של ה', מכחו יתברך המחייהו ומקיימו ברגע זה ונותן לאדם את הכח להזיק).

והוא הוא דין של שלמים שהזיקו שאין גובים מבשרן כנגד אימורין, ודוק היטב.

ומזה נבין גם את דברי הרמב"ם (והחולקים עליו) בהלכות תשובה (ו, ה), ראה תויו"ט אבות וסוף מטיפיך יטופון, שמי שהרע לישראל עשה לא מפני גזרת ה' אלא מתוך בחירתו להרע, ועל זה מגיע עונש, והוא גם כדברי הראב"ד (בתירוצו השני) והרמב"ן ורוב מפרשי הפשט שהוא ענין אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה וכמ"ש קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עלך מאד - שבפעולה אחת יש שתי בחינות, מה שמאת ה' ומה שבבחירת האדם, הכל בסוד לא צריכא לגובה מבשרן כנגד אימורין, ודוק.

דף יג עמוד ב^[כח]

יג, ב:

בנכסים המיוחדים למעוט מאי... במתניתא תנא פרט לנכסי הפקר... דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזיל וליתיה, שקדם וזכה בו אחר - כיון שבשעת ההיזק הוא היה שור הפקר לא אמרינן שהשור הוחלט לניזק משעת הנגיחה.

הרמב"ם לומד דין זה משור רעהו ולא שור הפקר. והיינו שמקשה שור הפקר המזיק לשור הפקר הניזק שפשיטא שאינו משלם דמאן תבע ליה (כמבואר בגמרא).

אך בתוספות רבינו פרץ כתב שלומדים דין זה מהפסוק וכי יגוף שור איש את שור רעהו שצריך שבשעת הנגיחה יהיה שור איש, שור שיש לו בעלים, ולא שור הפקר (כלומר שאין הלימוד משור רעהו אלא משור איש, ולכאורה הוא הסבר יותר מרווח ודוק).

ובחדושי הגר"ח על הש"ס מוכיח מהגמרא כאן שהשיעבוד של ניזק בשור תם שונה מכל שאר שיעבודים, שבשאר שיעבודים תחלה יש שיעוד על האדם החייב ותוך כך משתעבדים גם נכסיו, ואילו בשור תם השיעבוד חל על השור אף כשאין לו בעלים. וראיה לדבר ממה שהתבאר שהמשנה לומדת משור איש שאם קדם אחר וזכה בשור אין מוציאים מידו, ומשמע שללי הפסוק היה הניזק מוציא מיד הזוכה את השור המזיק אף שבשעת הנגיחה לא היה לשור בעלים. וגם אחרי שיש פסוק שור איש שאין שיעבוד בשור הפקר מכל מקום אופן השיעבוד לא השתנה והוא חל על השור עצמו ללא שייכות לבעלים.

נמצא, לפי זה, שיש הבדל בין אופן השיעבוד (דשור תם), שחל על השור עצמו (בשונה מכל שאר שיעבודי התורה) לבין דין השיעבוד בפועל ביחס לשור הפקר, שאינו משועבד לניזק מגזרת הכתוב שור איש (ולא שור הפקר).

הסבר הגר"ח הנ"ל תואם את ההלכה שלשור תם אין חובת שמירה וחיוב חצי נזק הוא קנס. היינו שהאשם פה הוא השור (תם) עצמו.

וכן מה שהתשלום הוא מגופו של השור תם עצמו, גם מצביע על כך שהוא הוא המזיק, ולא רק בהיותו ממון בעליו, הוא אחראי כביכול על נזקי עצמו.

מכאן נלמד כלל גדול בעבודת השי"ת: לפי ערך מדת התמימות כך מדת האחריות.

'בחור רציני' (תמימות בלב, ערנסטקייט) הוא 'בחור אחראי'.

מצד אחד התמימות נותנת לאדם עצמאות, ומצד שני התמימות משעבדת את עצמו של האדם לזולת.

מתוך שיעבוד האדם התמים לעצמו הוא משתעבד לזולתו, וד"ל.

ובכל זאת אופן השיעבוד אינו מחייב שיעבוד בפועל, במקום שהתורה עוקרת שיעבוד זה.

במקרה כזה - דין שור הפקר - ישנו שיעבוד בכח אך לא לפועל, ובכל זאת כח הפועל בנפעל.

במקרה כזה ה' פוטר את ההולך תמים אתו יתברך משיעבוד לזולת, וד"ל.

דף יג עמוד ב[כט]

ב"ק יג, ב:

תורך ברשותי מאי בעי.

ומבאר הברכת שמואל שהוא (השור) הזיק לעצמו בהכנסו לחצר חברו, שמטעם זה אף כאשר בעל החצר ידע ששור רעהו נכנס לרשותו שלא ברשות אינו חייב לשמור על שורו שלא יזיק לו, כמבואר להלן בגמרא (מח, א), שהרי בעצם הכניסה לרשות חברו אותו שור הזיק לעצמו.

איזהו חכם המכיר את מקומו, וממילא מבין, דבר מתוך דבר, שאם יכנס למקום שאינו שלו הוא עלול להזיק לעצמו. היינו שור חכם.

ומוסיף הברכת שמואל (וגם החזון יחזקאל) שלא רק שבעל החצר פטור מחובת שמירה (ונדון כאנוס בהיזק זה) אלא שאין עליו דין מזיק כלל, כמו שן ורגל ברשות הרבים.

וצריך לומר, שאף על פי שאין לבעל החצר דין מזיק (כלל), בכל זאת אם הוא רואה את שור רעהו נכנס לרשותו, לפנים משורת הדין בודאי שעליו לשמור את שורו שלא יזיק לו. זו אהבת ישראל פשוטה, ובבחינת דרך ארץ קדמה לתורה (ל'תורך ברשותי').

אם אתה רואה את שור חברך שהולך להזיק לעצמו (בפרט כאשר הנזק בא על ידיך-רכושך) בודאי שעליך לקיים מצות השבת אבדה כלפי חברך, וממילא יש לומר שיש כאן יותר מאשר מדת חסידות בלבד, אלא ממש מצות השב תשיב לו.

נמצא שיש כאן 'פיר דינין': אין עליך חובת שמירה, אינך מזיק כלל, יש עליך דין השב תשיב לו, ממדת חסידות עליך לשמור על רכוש חברך. היינו לא-כן של שמירה ולא-כן של מזיק, ודוק היטב.

רמזים: תורך ברשותי מאי בעי = 1677 = 13 פעמים 129, אחד פעמים הוי' הוא האלהים (1118 וחצי). הר"ת = 444 = 12 פעמים 37. השאר = 1233 = 9 פעמים 137, רמז לסוד העקדה (אברהם בן 137 ויצחק בן 37). רוס"ת 494 = 19 פעמים הוי' ב"ה. אמ"ת 1183 = פעמים 13 ברבוע. תורך... מאי = 677. ברשותי בעי = 1000.

דף יד עמוד א^[ל]

ב"ק יד, א:

ישוב שתי הברייתות (למסקנת הגמרא) - חצר השותפים והפונדק היינו חצר השותפים הדומה לפונדק שאין רשות להכניס בה שוורים וממילא חייבים בנזקי שן ורגל. אך חצר השותפים והבקעה היינו חצר השותפים הדומה לבקעה שיש רשות להכניס בה שוורים וממילא פטורים בנזקי שן ורגל.

ויש לבאר ע"ד הרמז והסוד: ר"ת ב' הלשונות אותיות חוה, העזר-שותפה כנגדו דאדם, וי"ל כנגד חוה ראשונה - חצר השותפים והבקעה, לשון פרוצה בחז"ל (בקעה מצאה וגדר בה גדר), היינו חוה פרוצה, חוה ראשונה, לילית, ששוורים באים עליה בשן ורגל.

ואילו חצר השופתים והפונדק, המיוחד לפירות, היינו לקיום מצות פרו ורבו מבעלה, היינו חוה שניה, אם כל חי (קין-הבל-שת, שממנו הושתת העולם).

חצר השותפים והפונדק חצר השותפים והבקעה = 2717 = אחד-אהבה פעמים הדר, ראשית התיקון, ושם אשתו מהיטבאל, תיקון חוה, לאחר מלכי התהו דמיתו (שבעה שוורים מתים). ס"ת = אחד-אהבה פעמים אדם ורוא"ת = אחד-אהבה פעמים בלהה-זלפה, שפחות רחל (תיקון חוה שניה) ולאה (תיקון חוה ראשונה, כמבואר באר"י).

דף יד עמוד ב^[לא]

יד, ב:

שלשה כללות בארבע מקומות.

היינו שלש רשויות שבהן ארבעה דינים.

הרשות היא הכלל והדין הוא המקום.

... והרשות נתונה, באמא, ובטוב העולם נדון, בז"א. אמא היא הכלל וז"א, ו"ק היינו סוד המקום (= ו פעמים אל כנודע).

והוא סוד שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים.

שהוא סוד ג"ד גדוד יגודנו והוא יגד עקב.

שבט גד כנגד חדש אלול, חדש הי"ב (מתשרי) = ג פעמים ד, כללות תקופת השנה, חדש התשובה.

אמר רב נחמן בר יצחק (1001, יראת שמים, י"ג מז"לות די"ג תיקוני דיקנא) שלשה כללות בארבע מקומות (1988 = 28 פע' 71) = 2989 = 49 (7 ברבוע) פע' 61, אין - אין מזל לישראל, המאיר בחדש אלול כנודע.

דף יד עמוד ב^[לב]

יד, ב משנה:

שום כסף, שוה כסף, בפני בית דין, ועל פי עדים, בני חורין, בני ברית, והנשים בכלל הנזק, והניזק והמזיק בתשלומין.

יש כאן שמונה דינים בתשלומי הנזק.

8 דינים, 20 תבות, 80 אותיות (יחס תבות-אותיות 1:4, יחס שלם) = 108, חק, ג"פ לו, 8 במשולש. בהכאה 12800 = 200 (8 פעמים 25) פעמים דין, 8 ברבוע.

שום כסף = שור, ראשית ארבעה אבות נזיקין.

שוה כסף = קרקע ע"ה, והיינו דין שוה כסף בקרקע דוקא, כמבואר בגמרא.

שניהם ר"ת שכ דינין, שכ = ה"פ דין.

יש כאן מזיק ניזק נזק ע"ד יודע ידוע דעה (ידע לשון שבירה כנודע, דהיינו נזק, וכנודע שהשבירה בעולם התהו התחילה מספירת הדעת)

מזיק ניזק נזק = 481 = 13 פעמים 37.

יודע ידוע דעה = 259 = 7 פעמים 37.

זוג מובהק של 13-7, זו"נ, והנשים בכלל הנזק, ודוק.

דעה היא הנקודה האמצעית של נזק. זאת אומרת שדעה פעמים נזק = נזק (157, נקבה, והנשים בכלל הנזק) במשולש.

דעה-נזק בה"פ = 1190, יהלום 34, ה"פ רחל = הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, נרנח"י של מלך המשיח (שבדעתו הרחבה יתקן את כל הנזקים שבעולם).

דעה במספר קדמי = שכל, וביחד עם נזק במספר קדמי = 16 פעמים חכמה, וביחד עם דעה-נזק = 1404 = שבת-שבת (דן, ר"ת דעה-נזק, פעמים הוי') - אלמלי ישמרו שתי שבתות מיד הן נגאלין. והוא עולה 13 פעמים 108 (8 20 80) הנ"ל.

סדרת 8 20 80 (בסיס 48) עד 7 מקומות: 8 20 80 188 344 548 800 = 1988 (7 פעמים עטרה כו') = שלשה כללות בארבע מקומות כנ"ל!

וכך יש להקביל את 8 הדינים הנ"ל כנגד הספירות העליונות:

שום כסף כנגד החסד, בחינת כסף (מתכת החסד בז' המתכות שכנגד ז"ת), לשון כיסופין (אהבה), ארבע מאות שקל כסף (עלמין דכסופין) של אברהם אבינו, חסד לאברהם

ועוד ידוע שאברהם יצחק יעקב הם כנגד שור-עז-כבש, וכנ"ל ששום כסף = שור.

שוה כסף היינו נכסים שיש להן אחריות (קרקעות) שלמסקנת הגמרא היינו כשהיזק גובה את חובו מיתומים, בחינת יסוד (סוד יפה תאר ויפה מראה הנאמר ביוסף הצדיק). וידוע שכל החסדים, כספים, מתקבצים ביסוד, וילקט (יוסף) את כל הכסף (יוסף לשון כסף). והוא סוד כסף חי (צדיק חי עלמין), מתכת ספירת היסוד.

בפני בית דין בגבורה, שם מתיבתא דרקיעא כנודע, מדת הדין.

ועל פי עדים היינו עדי ראיה בחכמה.

בני חורין באמא, עלמא דחירו כנודע.

בני ברית בדעת (לשון התקשרות והתחברות והיינו כריתת ברית בעלית הדעת לשרשו בכתר-עליון, מעל לטעם ודעת, סוד כאשר מונים את הכתר אין מונין את הדעת וכאשר מונים את הדעת אין מונים את הכתר, דהיינו הך, זה במודע וזה בלא-מודע), נשמת התפארת.

והנשים בכלל הנזק במלכות, אשת חיל.

והניזק והמזיק בתשלומין בנצח והוד - איהו (המזיק) בנצח ואיהי (הניזק) בהוד, ובסוד השם הקדוש השתפא, צבאות באתב"ש, ששניהם משתתפים בתשלום (כאשר על הניזק להשלים עם הפסד המגיע לו, השלמה בהוד, כנודע, ודוק).

דף טו עמוד א^[לג]

ב"ק טו, א:

והנשים בכלל הנזק.

והנשים בגי' תהו (נשים = ת, והנשים היינו ת-ה-ו למפרע). והנשים בכלל הנזק ר"ת בהו.

תהו = יש מאין. בהו היינו בו הוא (ספר הבהיר).

תהו-בהו = משיח בן דוד.

תהו-בהו בהכאה פרטית (ת פעמים ת, ה פעמים ה, ו פעמים ו) = בית המקדש.

וידוע שאמונה (מדת אברהם אבינו, ראש אמנה, ראש כל המאמינים) הוא א מונה (=) מאין, סוד מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא - על ידי פעולת המנין מוציא ה-א, אלופו של עולם, אחד האמת, את היש מן האין.

והנה כתיב לא תהו בראה. בריאה היא לשון הוצאת דבר חדש שעד עתה לא היה במציאות כלל, יש מאין. תהו לשון תהיה והשתאות על מציאת ישנו מאינו.

לא תהו בראה, לשבת יצרה. לשבת יצרה הוא בהו (ראשית תיקון התהו, ע"ד המלך הדר המופיע לאחר ז מלכין קדמאין דמית), שבו הוא כנ"ל, שמוכר איך שבתוך היש הנברא נוכח שרשו בהוא יתברך, כי ממך הכל. היינו יצירה יש מיש, השתקפות היש האמיתי ביש הנברא, שרש היצירה שמעל לבריאה מאין, איך שהשי"ת הוא יוצר בראשית (ברא אלהים), וד"ל.

והם (לא תהו בראה, לשבת יצרה) סוד חוה ראשונה (בריאה, תהו) וחוה שניה (יצירה, בהו), שדוקא על חוה שניה נאמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה, שהיא דוקא אם כל חי.

נמצא שהכל מן האשה, הארץ, כמו שכתוב והארץ היתה תהו (חוה ראשונה) ובהו (חוה שניה), וד"ל.

והם סוד הנזק - נזק בגי' נקבה כנודע - ותיקון הנזק (בסוד זקן אהרן = אלישבע אשת אהרן, התעוררות י"ג מדות הרחמים המתגלות במלכות, האשה, דוקא, כנודע).

והנשים בכלל הנזק. והנשים לשון רבים כאשר מיעוט רבים שנים, היינו חוה ראשונה וחוה שניה כנ"ל. והן כללות ענין הנזק ותיקונו (ב-כלל, כלל הנזק וכלל תיקון הנזק), אשת זנונים (זנונים = הנזק ע"ה) ואשה משכלת (ומהוי' אשה משכלת).

והנשים בכלל הנזק ס"ת מקל. חוה ראשונה, כלל הנזק, היינו מקל חבלים (סתם נזק היינו חבלה), וחוה שניה היינו מקל נעם (סוד התגלות עתיקא באמא, אם כל חי).

ומביאה הגמרא שלשה מקורות, פסוקים, לדין זה, עם צריכותא למה זקוקים לכל השלשה.

שלשת המקורות:

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת (האדם).

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

והמית איש או אשה.

הפסוק הראשון (המדבר במי שמעל מעל בה', שעליו לשוב אל ה' ולהתודות - עיקר מצות התשובה מן התורה - ולהביא קרבן לכפר עליו) מלמד שאשה שוה לאיש לענין כפרה (התורה חסה על האשה כמו על האיש כי היכי דתהוי לה כפרה על מה שמעלה בה').

אך מפסוק זה לבד הייתי אומר שלענין דינין (דיני ממונות) איש דבר משא ומתן אין (כן) אשה לא.

ועל כן זקוקים לפסוק השני, ראשית פרשת דינין (פרשת משפטים) - ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - שהמלה לפניהם קאי על אנשים ונשים כאחד

אבל מהפסוק השני לבד הייתי אומר שדוקא בדינים שוה האשה לאיש כי היכי דתהוי לה חיותא (שיתרצו הבריות לשאת ולתת אתה, ללא חשש שהדין פוטר אותה מאחריות ממונית) אבל לענין כפרה הייתי אומר שאיש דבר מצוה (כל מצות התורה) אין אשה (שאינה חייבת בכל המצות) לא (ויש לומר בפירוש סברא זו שהיות שלאשה פחות התחיבות ביחס למצות התורה, כך כפרתה פחות חמורה, ואמנם תשובה ודאי עליה לעשות כאשר מעלה בה', אך בזה לבד היא מתכפרת ואין צורך שתביא קרבן לכפרה. וראה תוס' ד"ה משום דלכאורה דבריו דחוקים שהרי כי היכי דתהוי לה כפרה נאמר בדין זה של מעילה בה' להשבע על שקר, ולא - רק - בעריות וכיוצ"ב,. וכן אין שום סברא שהתורה תפטור אשה לגמרי מעונשים על עבירות, ומה שכתבו שכ"ש דהוה חס עלה טפי א"א לומר כך, שהתורה 'תפקיר' את האשה מעונש על חטא, שזה נוגד את עיקר האמונה בשכר ועונש ומאבד את עצם ערך חיי האשה, ודוק היטב).

ומשני הפסוקים הראשונים א"א ללמוד את הפסוק השלישי שלענין קטלא הייתי אומר שרק בהריגת השור איש חייב בעל השור לשלם כפר מפני ששורו המית 'בר מצוה' שחייב בכל המצות אך אשה לא (בהשגחה ראשונה גם סברא זו רחוקה מן הדעת, כך להפלות בין איש לאשה, אך אכן מצאנו בטעם נוסח הברכה שלא עשני אשה, משום שאינה חייבת בכל המצות כמו האיש, ואסמכתא לדבר: אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, לקיים בראת"י מצות התורה, כפירוש הבעש"ט הידוע בזה, וגם בזמן הזה כל הבראת"י נמצא בהעלם שישנו במציאות אצל האיש. ובכל זאת אין הדעת הישרה מתישבת בזה שהרי לשבת יצרה, על ידי האשה-משכלת דוקא כנ"ל, ואכמ"ל).

ואם היה כתוב רק הפסוק דקטלא לא הייתי יכול ללמוד את שויון האשה לאיש לענין כפרה וחיותא משום דבקטלא יש איבוד נשמה השוה באשה כמו באיש (היינו ענין מעלת ישראל מצד עצמם שמעל למעלתם מצד קיום המצות, כמבואר בדא"ח, ראה ד"ה להבין ענין תחית המתים של הרבי).

נמצא שסוגיא זו היא עיקר סוגית שוין בקומתן (של ימות המשיח) בש"ס!

שוין בקומתן מצד הנה"י, כפרה, מצד החג"ת, חיותא, ומצד החב"ד, קטלא (איבוד נשמה) וד"ל.

כפרה חיותא קטלא = 870 (יה פעמים חן).

שלשת הפסוקים כפי שכתובים בגמרא: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, והמית איש או אשה = 4625 (5 בחזקת 3 פעמים 37).

וביחד עם 870 = 5495 = נזק פעמים לה, והנשים בכלל הנזק!

שמות התנאים ואמוראים המופיעים בסוגיא:

רב יהודה, רב, רבי ישמעאל (כפרה); רבי אלעזר (חיותא); חזקיה רבי יוסי הגלילי (קטלא) = 2133. ויחד עם 870 הנ"ל (כפרה חיותא קטלא) = 3003 = 77, מזל, במשולש = בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ [היתה תהו ובהו], כמבואר סוד זה בתחלת ספרא דצניעותא.

2133 הנ"ל (שמות החכמים) ביחד עם הפסוקים שמביאים, 4625, ויחד עם שם הסוגיא דשוין בקומתן, והנשים בכלל הנזק (655) = 7413 = 21, שם אהיה ב"ה (אמא), פעמים 353, שמחה (אם הבנים שמחה), סוד הוי' ליראיו, הכל בסוד חוה (שניה) אם כל חי כנ"ל.

דף טו עמוד ב[לד]

טו, ב:

ישנם שני דינים של תשלומי חצי נזק - קרן תם וצרורות. והלכתא: חצי נזק צרורות ממונא (לרש"י היינו הלכה למשה מסיני, ולשאר ראשונים רק עצם הדין של חיוב חצי נזק צרורות הוא הלכה למשה מסיני אבל זה שיש לו דין ממונא ולא קנסא היינו סברא, כת מהרש"ל שאף רש"י סובר כך), חצי נזק דקרן תם קנסא (כדעת רב הונא בריה דרב יהושע ולא כרב פפא). ונפקא מינה למודה לפני שבאו עדים, שאם ממונא חייב ואם קנסא פטור.

נמצא שיש דין של חצי נזק ממון (צרורות) ויש דין של חצי נזק קנס (קרן תם), והסימן: ח"ן ח"ן לה, שני דינים של חצי נזק.

חצי נזק - חן ועוד אור, ותשחק ליום אחרון - חן אור.

והנה, שני דיני חצי נזק מצטרפים לנזק שלם שחציו ממון וחציו קנס, דהיינו שמעיקר הדין החייב חצי נזק דממונא היה ראוי לשלם נזק שלם אלא שחס עליו רחמנא והחייב חצי נזק דקנסא היה ראוי להיות פטור מתשלום אלא שהחמיר עליו רחמנא.

כלומר, שיש חצי שהוא בעצם הכל פחות חצי ויש חצי שהוא בעצם לא כלום בתוספת חצי.

בסוף שני חצי = שלם, היינו טבע שני של עולם התיקון, אך מיסודו אפס פעמים שלם (אחד) = אפס, היינו בעולם התהו, טבע ראשון, וד"ל.

המשך – דף טז עמוד ב[לה]:

טז, ב המשך:

לאחר שהגמרא מביאה כמה ראיות לדעת רב פפא שחצי נזק (קרן תם) ממונא, ומנסה לתרץ אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע, שחצי נזק קנסא, בסוף מביאה הגמרא ראיה חזקה לדעת רב פפא ומסיימת תיובתא לרב הונא בריה דרב יהושע.

ומיד לאחר מכן אומרת הגמרא והלכתא פלגא נזקא קנסא, כרב הונא בריה דרב יהושע, ומתמה תיובתא והלכתא?!

ומישבת הגמרא את הסתירה הבוטה בכך שקודם 'שכחה' הגמרא מדין חצי נזק צרורות ממונא הלכה למשה מסיני!

כל המהלך הזה תמוה ביותר כמובן.

ויש לומר שהפסק שחצי נזק קנסא הוא לא (כל כך) מכח הראיות מהברייתות הנ"ל אלא פשוט משום שיש כבר דין שחצי נזק ממונא (דין צרורות), כלומר שחצי נזק ממונא כבר 'תפוס', וממילא צ"ל שחצי נזק קרן-תם הוא קנסא!

וההסבר בד"א: אם חצי נזק הוא ממונא היינו קולא (שמן הראוי היה לשלם נזק שלם) אך אם חצי נזק הוא קנסא היינו חומרא (שמן הראוי היה שיהיה פטור מלשלם).

ולא ניחא לחז"ל שבשני מקומות דומים (יוצאים מן הכלל - חיוב תשלום חצי נזק הוא חידוש שאינו מובן מאליו כלל) שיש להסתפק בין קולא לחומרא יהיו שני הדינין לקולא או שני הדינין לחומרא. הרי בעולם התיקון העיקר הוא מתקלא, איזון (ולא קיצוניות), ודוק.

ורמז: תיובתא והלכתא?! תיובתא = 819, דעת המכריע (אחדות פשוטה, פירמידה אחד, 13 פעמים סג). ויחד עם הלכתא = 1275 = משולש 50, שער הנון דבינה, נמנע הנמנעות (שביחד עם 1275 = 2106, אנכי פעמים הוי', ג"פ שבת), דהיינו שרש המתקלא דעולם התיקון, וד"ל.

המשך:

המשך:

לרב פפא סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן ואילו לרב הונא בריה דרב יהושע סתם שוורים בחזקת שימור קיימן.

והנה, לכל אחד יש את השור שלו, הנפש הבהמית שלו.

השאלה היא עד כמה השור שלי מזיק מצד טבעו, בהיותו תם (עדיין לא מוחזק להיות מזיק בפועל ממש). רב פפא מלמד חוב על הנה"ב ואילו רב הונא מלמד זכות על הנה"ב.

אך כדי 'לאזן', רחמנא מקל בדינו אליבא דרב פפא ואילו לדעת רב הונא רחמנא מחמיר בדינו, ודוק.

והלכה כרב הונא בריה דרב יהושע דפלגא נזקא קנסא כדי שישמור האדם על נפשו הבהמית, שתמיד יהיה מודע להמצאותה (ולא יסיח דעתו ממנה). הגם שככלל אינה מוחזקת להזיק, בכל זאת צריך לדעת שהיא עלולה להזיק בכל רגע נתון.

כלומר, אסור להתיחס באדישות למציאות הנה"ב, וצריך תמיד 'לעבוד' לרסן אותה.

והוא יסוד ספר התניא, עבודת הבינונים באתכפיא (בידעו שה"אני" שלי, עצם המודעות העצמית שלי) הוא הנה"ב ולא הנה"א שה' נותן בי), וכפסק אדמו"ר הזקן בתניא כרמב"ן שוהתקדשתם, מצוה לקדש עצמך במותר לך, היא מצות עשה דאורייתא (דהיינו קנסא דרחמנא).

עבודה זו היא באמת 'קונס' גדול (פלגא נזקא קנס), שהרי עיקר שאיפת האדם, כל היום כולו, הוא לדבק בהשי"ת מכח נפשו האלהית (לא להתעסק עם המנוול...).

וכדברי אדמו"ר הזקן על עצמו (בהיותו מוחזק בעיני עצמו לבינוני - אמר על עצמו כגון אנא בינוני, כידוע) שהעבודה שלו הוא בגדר 'קונס'.

ידוע שחסידים ואנשי מעשה רגילים לקנוס את עצמם (כעין נדר, בלי נדר), למעט בכבוד (ותאוות) עצמם כדי להרבות בכבוד שמים.

נמצא עיקר עבודת הבינוני, מדת כל אדם, היא ההכרה בשפלות עצמו מול רוממות אל.

המשך:

המשך:

מה שאדמו"ר הזקן החזיק את עצמו לבינוני היינו שדרש את שמו שניאור אותיות אני שור בגימטריא שור נגח (בכח אם לא בפועל, שהרי פסקינן שסתם שוורים בחזקת שימור קיימן).

המשך[לו]:

המשך:

להלכה (כרב הונא בריה דרב יהושע, שסובר שפלגא נזקא קנסא) שור (תם) שנגח הוא משונה (שהרי סתם שוורים בחזקת שימור).

וכן כלב שאכל כבש (גדול) וחתול שאכל תרנגול (גדול) יש להם דין קרן (משונה) ומשלמים חצי נזק. אך אם אכלו כבש קטן או תרנגול קטן היינו אורחיה והוא תולדה דשן ומשלמים נזק שלם.

נמצא שהנאת אכילת כבש גדול או תרנגול גדול (שבודאי יש בזה הנאה, משא"כ בנגיחת שור, בין תם בין מועד) לא נחשבת במקום משונה, ונדון כקרן ולא כשן.

היינו שבמקרה זה שן (הנאה) נכלל בקרן (משונה), מתאים לגימטריא שקרן = שן.

ולומדים מלא תשים דמים בביתך שעל בעל כלב רע או חתול רע לסלק את הנזק, ואם לאו מנדים אותו.

ופירש"י שלסלק את הנזק היינו להרוג את הכלב או החתול (לאחר שהזיק, באופן משונה, פעם אחת), ועל זה מקשה הרא"ש שאם כן הוא הדין לגבי שור תם שנגח פעם אחת וקשה דאם כן איך נעשה מועד.

ומתרץ שיש שתי דרגות במשונה - כלב רע הוא משונה גדול (שנטפל לחיה שגדולה ממנו) משא"כ שור תם שנגח היינו משונה קטן יחסית לכלב רע, ועל כן אין חיוב לסלקו (להרוג אותו) עד שייעשה מועד.

אך הרמב"ם חולק ומפרש שאין כוונת לסלקו להרוג אותו אלא לקשרו בשלשלת, לסלק את הנזק שעלול להזיק.

וי"ל שהמחלוקת היא בפירוש לשון הגמרא משמתינן ליה עד דמסלק היזיקא, האם היזיקא היינו גוף המזיק או פעולת הנזק, ודוק.

ולכאורה בכגון דא ראוי להחמיר (ודאי ממדת חסידות, שיטת רש"י) ולסלק את המזיק עצמו, ודוק.

רמז מכוון: כלב רע = כבש, היינו שאוכל כבש. עם ישראל נמשל לכבש (וגר זאב עם כבש, כבשה אחת בין שבעים זאבים), ועמלק נמשל לכלב רע (כמבואר ברש"י על ויבא עמלק). את זה לעומת זה עשה האלהים.

והוא על דרך נחש בגימטריא משיח, שמשיח עתיד לקטול לחויא בישא (הנחש הקדמוני, מקור החטא והמות), ובכך יזכה לשאת את ברתא דמלכא, דא צלותא - סלם דא צלותא, סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, הלעומת זה של סלם רעוע בברייתא דרבי נתן כאן.

והנה, כלב רע (כבש) = 322 = 7 פעמים 46 (אלהי, אליה); חתול רע = 714 = 7 פעמים 102 (אמונה); סלם רעוע = 476 = 7 פעמים 68 (חיים, שני שליש 102. 476 = רחל רחל, רחל הקטנה ורחל הגדולה).

ביחד, שלשת הביטויים (שלשת הדברים שעל האדם לסלק) עולים 1512 = 7 פעמים 216 (יראה-גבורה, סוד ריו). ממוצע שלשת הביטויים הוא 504 = 7 פעמים 72 (חסד, שם עב). ממוצע 6 המלים = 252 (יברכך, 7 פעמים לאה). ממוצע 18, חי, האותיות = 84, 7 פעמים 12 (זה-הוא), סוד תיקון הברית כנודע.

1512 = 4 פעמים 378, חשמל (חשמל ברצוא ושוב), כנגד ד חיות המרכבה (שבה, ורק בה, מופיע המלה חשמל), אריה שור נשר אדם (אדם הדומה לאריה-שור-נשר, פני אדם להנה, שרש אדם המזיק דמועד לעולם, כאשר הסילוק שלו הוא בודאי כפירוש הרמב"ם אלא אם כן הוא חייב מיתה דין תורה, אך אין כאן ראיה לשלש החיות).

כלב-חתול = מלכות (רמח-רמח). כלב-חתול ר"ת כח ועוד חי פעמים הוי' ב"ה (ג"פ יוסף). אותיות המילוי של כלב-חתול - כף למד בית חית תו וו למד = 1000, האלף לך שלמה.

והנה, ידוע שזאב הוא ממשפחת הכלבים, הוא מין כלב, כלב רע (הזאב טורף כבשים דוקא). ואריה הוא ממשפחת החתולים, הוא מין חתול, חתול רע.

ומבואר שזאב מסמל פחד אונס (rape) ואריה מסמל פחד מות (פחד רצח), וממילא ע"י שמסלקים את הכלב הרע ואת החתול הרע מסלקים (מהנפש) את שני הפחדים האלה, ומקיימים את דברי צוואת אבי הבעל שם טוב - לא לפחד משום דבר רק מהקב"ה בכבודו ובעצמו, סוד פחד יצחק, פחד שעתיד לצחוק.