רושם הקדושה

קיצור מהלך השיעור

במאור עינים לפרשת האזינו מדובר – מזוית חדשה – על העליות והירידות בעבודת ה', מתוך דגש על חשיבות הרושם דקדושה בעבודת ה'. כאשר מסתלקת החיות הראשונית נותר ממנה רושם, וכשהאדם אוחז ברושם, מכיר את הקדושה וזועק שתחזור אליו – הוא זוכה לחזרת החיוּת ביתר שאת ויתר עז. סיום מתוק לשנה של לימוד מאור עינים.

"רצוא ושוב" שמשאיר רושם

יערוף כמטר לקחי וגו'.

כתיב (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב. פי', החיות של האדם רצוא לכנס באדם, ושוב למקורו.

תנועת החיים של "רצוא ושוב" מתוארת לרוב כתנועה מלמטה למעלה, "רצוא" להדבק בשרש ו"שוב" אל המציאות התחתונה. אך כאן – וכך כמה פעמים במאור עינים[ב] (וגם בספרים נוספים) – היא מתוארת כתנועה מלמעלה למטה, "רצוא" משרש החיות אל האדם ו"שוב" חזרה אל השרש[ג]. ה"רצוא" של החיוּת מלמעלה למטה הוא מתוך הכרה ששרש הכלים גבוה משרש האורות[ד], ולכן משתוקק האור להגיע אל הכלי (בסוד הפסוק "מִגְדַּל עֹז שֵׁם הוי' [המלכות, הכלי] בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק [יסוד ז"א, האור] וְנִשְׂגָּב [כשמתוך הכניסה לכלי הוא מתעלה לשרש הכלים שלמעלה משרש האורות]"[ה], כנודע[ו]), אך מכיון שהכלי התחתון לא משקף את שרשו, והוא למטה מהאור, האור שב אל מקורו העליון (וחוזר חלילה).

ובעת שהוא שוב לא ישאר ריקן, כי אם שמשאיר רשימה,

כלל גדול בקבלה ובחסידות "שכל דבר שבקדושה אינו נעקר לגמרי מכל וכל ממקומו ומדרגתו הראשונה גם לאחר שנתעלה למעלה למעלה"[ז], אלא הוא משאיר רשימו במקום שהיה בו. מטבע הקדושה להתעצם עם המקום בו היא נמצאת – מבלי הבט איך הגיעה לשם – ולהותיר בו רושם[ח]. צדיק יכול לבקר במקום מסוים לזמן קצר, לעשות או לומר משהו שמרשים את בני המקום (באופן של "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם"[ט]), ולהותיר רושם נצחי בבני המקום, אף שהוא כבר שכח את בקורו שם (ועד לסיפורים אודות צדיקים שבקרו לזמן קצר במקום מסוים, והדבר הורגש לצדיק אחר שהגיע אליו אחרי שנים רבות[י]). לכאורה, מכיון שקדש משמעותו נבדל, ניתן היה לחשוב שההסתלקות שלו תהיה מוחלטת – שעלית היקד-אש ממקומו אל שרשו העליון לא תותיר רושם במקום בו היה – אך נשיאת ההפכים של הקדש גורמת בדיוק את ההפך, שגם כשהוא למעלה הוא מותיר רושם תמידי למטה ('אין וועלט-אויס וועלט' – בתוך העולם ומחוץ לעולם – בו-זמנית[יא]).

דוגמה עיקרית של הסתלקות שמותירה רושם משמעותי היא הסתלקות הצדיק, שמותיר רושם נצחי בלב תלמידיו ומקושריו, המאפשר להם להמשיך את עבודת ה' בדרך שקבלו ממנו ואף להתעלות בה[יב]. לכן, יש בנותן טעם לציין שהתורה הזו מופיעה בשינויים קלים בשם המגיד ממעזריטש[יג], רבו המובהק של בעל המאור עינים, כאילו רומז לנו המאור עינים שהוא הרושם שנותר מרבו בעולם אחרי הסתלקותו, ודוק.

רֹשם-הכרה-זעקה

החידוש העיקרי של התורה הזו הוא ההסבר למהות הרושם שמשאירה הקדושה, וממילא לתכלית של הרושם הזה בעבודת ה' בהמשך. מהו אותו רושם?

שהיא הכרה, ובהכרה זו יזעק אל ה' שיחזור לו החיות, כמאמר הכתוב (תהלים קז, יט) ויזעקו אל ה'.

הכרה היא פנימיות הדעת (לעומת הרגשה, שהיא חיצוניות הדעת)[יד]. אם זוכים שהמפגש עם האור שהסתלק מותיר בנפש זכרון עמוק ופנימי (שרש זכר הוא נוטריקון זה-כר[טו], זו הכרה) – הכרה פנימית כמה טובה החיוּת שהיתה בו קודם והרשימה אותו כל כך – ההכרה הזו מעוררת זעקה להחזרת החיות הזו אל האדם (במושגים נוספים, שרווחו בלימוד המאור עינים[טז], רושם הגדלות בעת הקטנות מעורר זעקה לחזור אל הגדלות).

ורמז: רשם-הכרה עולה ז"פ (ממוצע כל אות) 110 (סה"כ 770, דוגמה מובהקת למקום שנשאר בו רושם, עם אפשרות להכרה עמוקה, של מי שנכח בו ולא עוזב אותו[יז]) – שבע פעמים ימין או נס, היינו הכרה עמוקה של נס גילוי האלקות בעולם (שבא מצד ימין, צד הגילוי). כשמוסיפים זעקה – בגימטריא יעקב[יח], ז"פ הוי' – עולה הכל ז"פ "ימין הוי'"[יט], ז"פ קול[כ].

ואם הכרה זו שלימה, אז רצוא החיות אליו בתוספות יותר.

רושם יכול להיות חלקי וחסר ויכול להיות שלם (אף שהוא רושם בלבד). כשההכרה שלמה, הזכרון שלם[כא], האדם זועק מעומק הלב – ונענה בכך שהחיות שהסתלקה חוזרת אליו ב"רצוא" מלמעלה למטה, ביתר שאת ויתר עז.

חכמת הפרצוף

וזהו הכרת פניהם ענתה בם (ישעיה ג, ט), ובהכרה זו היו מסתכלין חכמת הפרצופים. וזה הענין של השרטוטין, מלשון שרט שריטה בכותל.

חכמת הפרצוף, המבוססת על שרטוטי הפנים, היא בעצם החכמה להכיר איזה רושם הותירה באדם נפשו – איזו הכרה נותרה בפניו ("הכרת פניהם ענתה בם"). לפעמים הרושם שנותר הוא מעין 'שריטה', אבל זו שריטה חיובית המושכת אליה מחדש את החיוּת שהותירה אותה (בדוגמת ביאה ראשונה, שעושה את האשה כלי – במעין שבירה-שריטה – ומותירה בה רוח המעלה מ"נ, רושם המעורר זעקה של "ואל אישך תשוקתך"[כב], וגורמת ליחודים הבאים, בתוספת חיות וכח הולדה). הזהר אומר[כג] שבעצת "ואתה תחזה מכל העם"[כד] מציע יתרו למשה רבינו לבחור שופטים מכח חכמת הפרצוף. משה נמצא בתודעת גדלות, ב"רצוא" מלמעלה למטה להביא לעם את דבר ה', אבל יתרו רומז לו בעצתו שגם אצלו יהיה שלב של הסתלקות ועליו להותיר רושם – שופטים שידונו את העם גם במצבי קטנות – ואת השופטים הללו עצמם עליו לבחור לפי הרושם שנותר בהם דווקא בקטנות.

העליה לדרגת רוח

וכשיחזיק ברשימה ויזכה לתוספת חיות, יכול לבוא למדריגת רוח.

הזהר אומר[כה]:

בר נש כד אתיליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא, מסטרא דדכיו, מסטרא דאלין דאתקרון אופני הקודש. זכה יתיר, יהבין ליה רוחא מסטרא דחיות הקודש.

המדרגה הבסיסית של הנשמה היא הנפש (שאצל יהודי היא בבחינת בהמה טהורה) השייכת לעולם העשיה, עולם האופנים, ואם הוא זוכה הוא מקבל רוח מעולם היצירה, העולם של חיות הקדש, עליהן כתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". יחסית, אופני הקודש הם כמו הרשימו, ההכרה, וכאשר היהודי זוכה – בזעקתו מעומקא דלבא – הוא מקבל גם את הרוח (יש כמובן עליות נוספות, נשמה-חיה-יחידה, אבל עיקר העליה – כח ההתעלות מדרגה לדרגה – הוא בעליה מנפש לרוח, עד שהרוח נקרא "רוח אלהים חיים"[כו], רוח הקדש, והיא כינוי למשיח, "רוח אפינו משיח הוי'"[כז], הזוכה ל"ונחה עליו רוח הוי' וגו'"[כח]). מה הזכות הנדרשת כדי לזכות לרוח?

והוא כשיתקן מדותיו, פי' ינצח, כי לשון זכה הוא ניצוח, כמו ולא זכיתי וכו' (ברכות פ"א מ"ה) ולא נצחתי. למשל מדת אהבה ויראה והתפארות שנתן הש"י באדם בשביל עבודת הבורא ב"ה, והאדם הפילן להשתמש בהן לתאוותיו; וכן שאר כל המדות. וכל זמן שלא נצחן, אף שהוא עובד, הוא במדריגת נפש השוה בכל אדם; ואם נצחן נותנים לו מדריגת רוח. וזהו זכה יתיר האמור בזוהר (ח"ב צד:).

מדרגת הרוח היא כנגד המדות (מעל הנפש שכנגד המלכות-העשיה) והזכות הנדרשת לקבלת הרוח היא נצחון במלחמה לתקון המדות (ולא הסתפקות במעשים בלבד) – עבודת המדות בבחינת "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא"[כט], שמנצחת את המדות הנפולות ומעלה אותן לשרשן בקדושה, למילוי יעודן המקורי, עבודת ה' בהתלהבות ובחיוּת (שגם מנציחה אותן, שהרי בנפילתן הן מתות, "מאן דנפיל מדרגיה איקרי מית"[ל]). לעבודה זוכים דווקא מכח רושם הקדושה – ההכרה, פנימיות הדעת – המביאה לזעקה שמחזירה את החיות ביתר שאת וביתר עז.

דרשת הפסוקים

על יסוד ההקדמות הללו הוא מסביר את שני הפסוקים הבאים אחרי פסוק הכותרת בשירת האזינו (שירת הדעת[לא], שירתו של משה רבינו, שהיא ההקדמה לגאולת משיח צדקנו) – "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. כִּי שֵׁם הוי' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ"[לב].

וזהו יערוף כמטר וגו', כי חזרת החיות נקרא עורף. ופי', מה שעורף כמטר לקחי, מה שלוקח החיות, הוא בשביל שיתוסף בו חיות שתזל כטל אמרתי, כטל של תחיה.

כאשר האור מסתלק מהכלי פניו כלפי מעלה ועורפו-אחוריו כלפי מטה. תכלית הפנית העורף הזו, "יערף כמטר לקחי", היא להוסיף חיוּת, "תזל כטל אמרתי". הזעקה לחזרת האור בעצם 'תופסת אותו בעורף' (בכח 'חבל הרשימו' שנשאר אחוז למטה) ומושכת אותו חזרה, וכאשר ההשתוקקות של התחתון פועלת בו תיקון מדות – באתכפיא המביאה לידי אתהפכא, כנ"ל – היא מעוררת את העליון להחזיר אליו את פניו, "באור פני מלך חיים"[לג] (מתוך התחושה שההסתלקות היתה ממי שהוא בבחינת נפש, אך הנה יש כאן מישהו שזכה לבחינת רוח וראוי ליחוד נצחי פנים בפנים, טל תחיה של "פנים בפנים דבר הוי' עמכם בהר [מתוך בהירות] מתוך האש [התלהבות אש קדש]"[לד]).

וזהו פירוש הפסוק כי שם ה' אקרא הבו וגו'. למשל כשאדם קורא לשום אדם שיבוא אליו, הוא קורא אותו על ידי הכרתו בשמו ראובן או שמעון. כן הוא בזה הרשימו שהיא הכרה, בזה אתחזק ואקרא בשם ה'. וזהו הבו גודל, שיתוסף ויבוא גדלות השכל, לאלהינו, לעבוד אותו. והבן.

המחשה טובה לרושם-הכרה היא הזיהוי של אדם העומד בגבו אלי, כשהזעקה היא הקריאה בשמו – קריאה שיחזיר את פניו. הקריאה מעוררת את האדם, 'מי קורא לי?' – זו תפיסה שלו בערפו ומשיכה שלו – ואם הוא מרגיש טוב ונח עם הקריאה הוא פונה אל הקורא. כך כאן, תכלית הקריאה בשם ה' – עדיין בבחינת "יערף כמטר לקחי" – היא "הבו גֹדל", כשבחינת הגודל של מי שזכה לרוח מעוררת את הגדלות האלקית לפנות אלי, והכל לשם עבודת ה' ("לאלהינו") עבודה שלמה ביחוד פנים אל פנים.