הקלטת סרטונים

כ"א סיון ע"ז – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תורה

מורנו הבעל שם טוב מלמד אותנו שכל עבודה אמתית שעובדים את ה' יתברך צריך לכלול בעצמו שלשה דברים, שלשה שלבים בעצם, הכנעה-הבדלה-המתקה. חז"ל למדו אותנו שהעולם עומד על שלשה דברים – תורה, עבודה וגמילות חסדים. בתוך כל אחד מהם יש את העבודה המשולשת של החסידות, של הבעל שם טוב, מתוך הכנעה, מתוך הבדלה, והתכלית להגיע להמתקה.

נתבונן בעמוד הראשון, התורה: אם אדם לומד תורה על מנת לעשות, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", לומד לשם שמים ורוצה לדעת מה ה' רוצה ממני, מתבונן כדי לקיים, זה ללמוד מתוך הכנעה, שאני מכניע עצמי לתורה.

כשאדם זוכה שהתורה ממש מדברת בתוך הפה שלו, כמו שדורשים על הפסוק שלפני עשה"ד "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", שאני מתבטל והתורה היא בעצם דבור אלקי שעובר דרכי, זו ההבדלה. כלומר, אני מתבדל מהאני המוגבל, הנברא.

בסוף זוכים להשתתף כביכול עם הקב"ה בשעשועים העצמיים שלו. השעשועים העצמיים הם מה שאורייתא וקוב"ה כולא חד וגם היהודי הוא אחד. ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה". כשזוכים לגלות את האות שלי בתורה אני משתעשע עם ה', עם האור הגדול, האין סופי, שיש בתורה. זו ההמתקה שיש בלימוד התורה.

ב. עבודה

העמוד השני שהעולם עומד עליו הוא עמוד העבודה, עבודת התפלה ובזמן שבית המקדש קיים עבודת הקרבנות. עבודה אומרת שיש לי אדון – הקב"ה הוא האדון ואני עובד איתו. יש הכנעה, הכי פשוט, עליה כתוב בתהלים "עבדו את הוי' ביראה". לעבד יש אדון והוא עובד אותו ביראה. יש הרבה יותר מזה, מה שכתוב בזהר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". כל התפלה שלנו היא להגיע ל"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ומתוך "שמע... ואהבת", מגיעים לעמוד לפני ה' כמו עבד בתפלת שמו"ע, הכל מתוך "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". עוד יותר מזה יש עבודת ה' מתוך שמחה, כמו שכתוב "עבדו את הוי' בשמחה". עבד שכל כך אוהב את אדונו ולכן רוצה לעבוד אותו – זו ההבדלה בעבודת ה'. אבל להגיע לשמחה פורצת את כל הגדרים, "עבדו את הוי' בשמחה" ממש, שמחה היא תענוג, וה' רוצה שנעבוד אותו בשמחה ותענוג, זו ההמתקה בעבודת ה'.

ג. גמילות חסדים

העמוד השלישי שהעולם עומד עליו הוא עמוד גמילות החסדים, שבתור מעשה מסוים הכוונה צדקה או בכלל לגמול חסד, לעשות מעשים טובים ולעזור לכולם, לכל מי שצריך. אפשר וצריך לגמול חסד מתוך תחושה של הכנעה עמוקה בנפש, כלומר שאני לא יותר טוב ממך, זה בטוח, וגם שאני מרגיש את המצוקה שלך ומרחם עליך – הרחמים בנפש הולכים יחד עם הרגשת שפלות והכנעה עמוקה. מתוך הרחמים, שאני מרחם ומרגיש אותך ממש, אני מושיט יד, "פותח את ידך", ונותן מה שאני יכול לעזור. כאן בהכנעה יש גם הרגשת ערבות וקשר בין כל הנשמות.

יש משהו קצת יותר מזה, הבדלה, שאני מתבונן ומאמין שה' נתן לי את סכום הכסף – לדוגמה – שאינו שלי בכלל, אלא מופקד אצלי כפקדון. ה' נתן לי רק כי בעצם שייך לך, ואם אתה זקוק לזה עכשיו אני חייב להפרד מדבר שבעצם לא שייך לי בכלל ולמסור לך, לתת לך בחזרה את הפקדון ששייך לך. זו נתינה מתוך הבדלה מהאני, מהישות שלי, לגמרי.

המדרגה הכי גבוהה של נתינה היא אהבה פשוטה. מרחמים ושפלות, שהולכים יחד, הגענו למצב שאדם מבדיל עצמו מהמתנה שהוא נותן – זו לא מתנה, זה שלך. הדבר השלישי הוא שיש כל כך הרבה אהבת ישראל ורצון לתת, וכמו שאמר הבעל שם טוב, התענוג הכי גדול שיש לי בחיים הוא לתת. אני רוצה לתת, אני אוהב אותך, לא כי אני מרחם עליך, אלא רק כי אני אוהב אותך מאד אני נותן לך בחפץ לב, בכיף, כל מה שאני רק יכול לתת.

ד. מלכות בית דוד

חז"ל אמרו שלא גלו ישראל עד שכפרו בה' ודוד המלך, מלכות בית דוד, וה' לא יגאל אותנו עד שנחזור להאמין ה' ובמלכות בית דוד. מה ההבדל בין האמונה בה' לאמונה במלכות בית דוד? להאמין בה' היינו להאמין בבורא עולם, שברא את כל העולם ואותנו, וממשיך לברוא אותנו בכל רגע מאין ואפס המוחלט. להאמין בבית דוד היינו להאמין ש"מלכותו בכל משלה", שכל מה שקורה לאדם הוא מכוון בהשגחה פרטית, הפרט הזה הכי מכוון למקום הזה ולזמן הזה, וגם יש קשר בין כל מה שהתרחש ומתרחש מבריאת העולם ולכל מה שיתרחש עד ביאת המשיח. להאמין בתכנית העל של הקב"ה בבריאת העולם, "בכל משלה", בכל דבר הכי קטן – כתוב בחז"ל שכאשר אדם מושיט ידו לכיס להוציא שתי פרוטות ובסוף יוצאת לו רק פרוטה אחת ויש לו קצת צער, טפה מתייסר בזה, יש בזה תיקון, יש מי שאומר 'כפרה' על כל מה שקורה, אבל באמת צריך לשמוח כי הכל מכוון. זו האמונה ש"ומלכותו בכל משלה", והיא בעצם האמונה במלכות בית דוד.

ה. משיח נולד מפקידת היוצא

הרב המגיד הסביר את הענין שמשיח נולד בתשעה באב. חז"ל אומרים שהיוצא לדרך צריך לפקוד את אשתו. לפני שהקב"ה כביכול יצא לדרך למדינת הים, עזב והסתלק מהמקדש, וממילא נתן מקום לכך שהמקדש ייחרב, היה יחוד עליון במדרגה הכי גבוהה שהוא פקד את אשתו, כנסת ישראל. ברגע החורבן, שנקרא "התעברת עם משיחך", בעצם היחוד הזה הכניס את כנסת ישראל למצב של עיבור – עיבור עם מלך המשיח. התהליך של תשעה באב הוא מאד מהיר, לא לוקח תשעה חדשים מהעיבור ללידה – העיבור הוא רגע אחד לפני החורבן, עיבור גם לשון עברה, ולידה, כביכול ברגע סיום החורבן המשיח נולד מהיחוד של "חייב אדם לפקוד את אשתו לפני שהוא יוצא לדרך".

ו. מחר לקבל שכרם

לאחר שמשה רבינו במשנה תורה חוזר על מעמד הר סיני, עשרת הדברות, וגם נותן לנו את פרשת שמע, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", עם "ושננתם", מצות תלמוד תורה שהיא "כנגד כולם", הוא מסיים במלים "היום לעשותם" – שתי המלים האחרונות של פרשת ואתחנן. חז"ל דרשו "'היום לעשותם' ומחר לקבל שכרם". מה פירוש? אומר אדמו"ר הזקן ש"מחר לקבל שכרם" הוא בעיקר התגלות פנימיות התורה על ידי מלך המשיח. "היום לעשותם" כולל את כל המצוות, כולל לימוד תורה, ובזכות המצוות והתורה היום נזכה לממד אחר לגמרי של התורה, "ישקני מנשיקות פיהו", כפי שמפרש רש"י על שיר השירים, והממד האחר של התורה, ה"ישקני", הוא ה"ומחר לקבל שכרם".

ז. שני שכלים

במלה שכל יש שני פירושים. יש הפירוש הפשוט ששכל הוא השגה, מה שאדם משיג, אבל יש שכל אחר לגמרי, שכל פנימי באמת, שהוא שכל מלשון להסתכל. שכל שאדם משכיל ומבין-משיג בשכל שלו נקרא בקבלה מוחין דאמא, אבל שכל שאדם מסתכל, כלשון הזהר "לאסתכלא ביקרא דמלכא", ורואה את מהות האלקית הוא מוחין דאבא, משהו אחר. זה בעצם ההבדל בין התורה של העולם הזה לתורה של העולם הבא. כתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו". איך כולם ידעו בלי שילמדו? כי תהיה תורה של גילוי המהות, שכל אחד יזכה לראות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא". אנו מתפללים ומאמינים שאו-טו-טו נעבור פאזה לגמרי, מללמוד מתוך הספר או מפי מורה, להסתכלות "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

ח. התולעת של דוד

דוד המלך אומר על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש". הוא מדמה עצמו לתולעת, כך מתבטאת השפלות שלו. במקום אחר הוא אומר "והייתי שפל בעיני", אבל כאן נותן ממש דימוי. האם הוא התכוון לתולעת ספציפית? כן, לתולעת עליה נאמר בנביא "אל תראי תולעת יעקב", כינוי לעם ישראל. יעקב הוא י-עקב, ה-י היא חכמה עילאה והיא יורדת מטה-מטה להתלבש בגוף שנמשל לעקב, ושם הוא מרגיש עצמו כתולעת. מה ענינה של תולעת? "תולעת אין כחה אלא בפה" וכך עם ישראל אין כחו אלא בפה, בדבור, בתפלה לה'. הכח שלנו הוא כח של תולעת. כך עלינו כל עם ישראל, שדוד מסמל את כולנו, להרגיש עצמו כתולעת וכך להגאל, עם הכח שה' נתן לנו בפה ומתוך שפלות עצומה, "ואנכי תולעת ולא איש".

ט. תולעת יעקב

דוד אמר על עצמו "תולעת", שבעצם הוא כינוי לכל עם ישראל, "תולעת יעקב". יש שם קדוש בקבלה, שם של מב אותיות, הר"ת של "אנא בכח". הוא מתחלק לשבעה שמות פרטיים, בכל אחד שש אותיות. שבעת השמות הפרטיים של מב הם כנגד המדות, מחסד עד מלכות. המלכות, ראשי התיבות של "שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות", שוה בדיוק תולעת. אם כן, התולעת, שכחה בפה – כחם של היהודים הוא בפה, בתפלה – הוא השועה והצעקה לה' שיקבל אותם, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

י. בר-נפלא

דוד מלכא משיחא נקרא "בר נפלא", כמו נפל. כל הזמן הוא מרגיש שאין לי חיים משלי, כמו סיהרא, הירח, "דלית לה מגרמא כלום", הוא נמצא בנפילה. רק שהפסוק אומר "כי יפול לא יוטל כי הוי' סומך ידו", ה' תופס אותו, לא נותן לו ליפול עד הארץ, לא נותן לו להתמוטט ח"ו, רק שהוא מרגיש עצמו כל הזמן בנפילה וה' תופס ומקים אותו. נפל יוצא מהרחם לפני הזמן, אין לו עדיין חיות, הוא לא יכול לחיות בכח עצמו. בכך שה' סומך את הנפל יש שני פירושים. או שסומך אותו עד סוף תקופת העיבור שלו, ואז מוליד אותו ממש, ובינתים סומך אותו ופשוט מחזיר אותו לרחם – שימשיך להתפתח בתוך הרחם. זה ההבדל בין זמן הגלות לזמן הגאולה במהרה בימינו. עכשיו, בעקבתא דעקבתא, דוד מלך ישראל חי וקים וגם עכשיו בכל רגע הוא נופל, וה' מחזיר אותו לרחם, מחזיר אותו למדת הרחמים. רחם הוא רחמים, רחם הוא גם אמונה. הוא מחזיר אותו לאמונת ישראל, שאנו מאמינים בביאת מלך המשיח. כשיבוא מלך המשיח ממש אז ה' מוליד אותו, עם כל חבלי הלידה, ואז הבר נפלא ממש יקום לתחיה ונזכה כולנו לחיים נצחיים יחד עם מלכנו מלך המשיח.

יא. מלך עני ורוכב

דוד המלך אומר על עצמו "כי עני ואביון אני". אף על פי שהוא מלך ישראל, עם כל הגדולה, הוא מרגיש עצמו עני ואביון, בתכלית הבטול והשפלות. גם משיח נקרא "עני ורֹכב על חמור". הביטוי "עני ורכב" הוא מאד מיוחד, כי בגימטריא משיח – משהו עצמי במשיח. מה הכוונה "עני" שהוא גם "רכב"? עוד לפני שמגיעים לחמורו של משיח, יש כאן משהו. עני הוא נקודה פשוטה, כמו הירח ש"לית לה מגרמה כלום", נקודה זעירה ופשוטה תחת היסוד, אבל רוכב הוא לשון הרכבה – אם הוא רוכב הוא מורכב, מציאות מורכבת ולא מציאות פשוטה. אז יש ב"עני ורכב" נשיאת הפכים, גם הכי פשוט וגם מורכב. מה ההרכבה שלו? שבעצם הוא מורכב מכל נשמות ישראל. כתוב שמשה רבינו שקול כנגד כל ישראל, אבל דוד המלך ומלכא משיחא מורכב מכל נשמות ישראל.

יב. נר דוד

על דוד המלך ומלך המשיח כתוב "שלא יכבה נרו לעולם ועד". דוד נקרא נר, "נר ישראל". עיקר פעולת ותועלת הנר הוא בלילה, בחשך צריך נר להאיר את החשך. מה לגבי יום? אז כתוב "שרגא בטיהרא מאי מהני?", באור היום, בצהרים, הוא לא מועיל, הוא בטל. לכאורה הגלות נמשלה בלילה והגאולה ביום. מה כבר יהיה עם הנר, עם ה"לא יכבה נרו לעולם ועד", של דוד ומלכותו בימות המשיח, כשתבוא הגאולה ונזכה ל"עד נכון היום", יום בהיר וגדול? באמת כתוב שכל התפקיד של המשיח הוא בעיקר להמשיך את עם ישראל, כולנו, עד לגאולה ועד בכלל – להגיע לגאולה, ואחר כך, בשלב של "נכון היום" ממש, למסור את הכתר למלך מלכי המלכים הקב"ה. כמו הנר המערבי בבית המקדש, שמדליקים אותו ראשון והוא כבה אחרון, בסוד "עד נכון היום", שאז הוא הוא "שמש הוי'", "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

יג. נר דוד

"שלא יכבה נרו לעולם ועד", הנר מאיר בלילה, הלילה הוא הגלות, "אני ישנה בגלותא". מהו הנר של דוד שבעיקר מאיר דווקא בלילה, בזמן הזה? זה בעצם, בדורות האחרונים, לקראת ביאת משיח – ההתגלות של מורנו הבעל שם טוב, והמגיד, ואדמו"ר הזקן, וכל רבותינו נשיאינו, וכל הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב עד ביאת ינון. מקובל שהבעל שם טוב עצמו הוא נפש דוד המלך, דוד מלכא משיחא, והנר שלו הוא הנר של מלכות בית דוד שדווקא צריכים אותו ביותר לקראת הגאולה, ברגעים האחרונים של הגלות, בדרא בתראה, עקבתא דעקבתא דעקבתא דמשיחא, כאשר "החשך יכסה ארץ וערפל לאומים", שאנו במצב מאד חשוך, חשך כפול ומכופל כמו שהרבי תמיד הדגיש, אז במיוחד צריך את ה"ולא יכבה נרו לעולם ועד". "לעולם ועד" היינו יחודא תתאה. אחרי שיתגלה משיח, תהיה התגלות של אור ה' עצמו, אז נזכה ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

יד. אף המשיח על פי יעקב

על משיח אנו אומרים ב"אני מאמין" "ואף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא". יש ווארט בדרך צחות ש"אף על פי" הוא האף מעל הפה. מה הווארט הזה רוצה לומר? למשיח יש שני כחות עיקריים, וגם למשיח שבתוך כל אחד מאתנו. יש לו את כח הפה, הכח של "תולעת יעקב", ש"אין כחו אלא בפיו", בתורה ובתפלה, ויש כח מיוחד של המשיח באף, חוש הריח המיוחד שלו, "והריחו ביראת הוי'". המשיח מחונן בחוש ריח, "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" רק "והריחו ביראת הוי'", "מורח ודאין" בלשון חז"ל. לכל יהודי יש ניצוץ משיח, כך לימד הבעש"ט, ויש לו כח מיוחד באף להריח את המציאות, להריח את ביאת משיח, ויש לו כח בפה להתחנן, "ואתחנן", המדרגה הכי גבוהה של תפלה, "תחנונים ידבר רש". עם שני הכחות אלה, כח האף וכח הפה, נזכה לביאת מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

טו. יריחו של משיח

כאשר יהושע בן נון הכניס את עם ישראל לארץ ישראל המקום הראשון שכבשנו הוא יריחו, "מנעולה של ארץ ישראל". יריחו הוא לשון יריחו, קשור ל"ירדן ירחו" שדורשים בחסידות על החוש המיוחד של מלך המשיח. לכל יהודי יש ניצוץ משיח שבו, חוש הריח. מה צריך להריח שאי אפשר לראות ואי אפשר לשמוע? "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח והריחו ביראת הוי'". אפשר להריח את הנשמה. הריח הכי קשור לנשמה, החוש היחיד שהנשמה נהנית ממנו וגם החוש היחיד שחש את הנשמה, מריח את הנפש האלקית שיש בכל יהודי, את הניצוץ האלקי שיש בכל יהודי ואפילו בכל דבר שיש בעולם. זה חוש הריח המיוחד וזה המנעול של ארץ ישראל. אנחנו מאמינים ושואפים לכל ארץ ישראל, והמנעול-היסוד הוא חוש הריח המיוחד. לא לשפוט את הזולת ואת המציאות לפי מה שאני רואה או שומע אלא רק להריח את הנשמה, "כל הנשמה תהלל י-ה".