הקלטת סרטונים

בענייני גאולה ומשיח

י"ז שבט ע"ז – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. גואל ישראל

יש מצוה להקדים ולהסמיך גאולה לתפלה. אומרים "ברוך אתה הוי' גאל ישראל" ואחר כך מתחילים תפלת שמונה עשרה, "אד-ני שפתי תפתח" ו"ברוך אתה הוי'". לפי הקבלה הגאולה היא ספירת היסוד, שבא לגאול, והתפלה היא המלכות, כמו שדוד המלך אומר "ואני תפלה". להתפלל זה לעורר רחמים מלמטה. צריך לחבר בין היסוד והמלכות. ואדרבא, בזכות התפלה שאנחנו מתפללים וזועקים לה' "עד מתי" הקב"ה יביא לנו את הגאולה.

הגאולה שמסמיכים לתפלה היא "גאל ישראל", לשון עבר, שבעיקר הולך על גאולת מצרים. אבל בתוך התפלה גם אומרים גאולה, "גואל ישראל", בלשון הוה, שה' גואל אותנו בכל רגע. יש גם את ה"יגאל" אותנו, בגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו, שיגאל אותנו תיכף ומיד ממש. צריך להתחיל מגאולת מצרים בעבר, להרגיש שה' גואל אותנו בהוה, תוך כדי התפלה, ואז התפלה תהיה אתערותא דלתתא שה' יגאל אותנו בקרוב ממש בגאולה העתידה.

ב. עת גאולה

כתוב "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". יש שני עמודים עיקריים שהיהודי עוסק בהם מדי יום ביומו – תפלה, להתפלל לה', ותורה, לומד תורה. התורה היא כדי לקיים את המצוות, המצוות נמשכות מלימוד התורה. הפסוק אומר "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". העת הזו היא בעצם עת התפלה, ש"זמן תורה לחוד, זמן תפלה לחוד", שבזמן התפלה מבטלים את התורה לטובת התפלה. למה מותר לבטל תורה כדי להתפלל? כי התפלה שלנו היא בעיקר על תכלית הכוונה לשמה ברא ה' את העולם, הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. לשם כך צריך לבטל תורה, כדי לצעוק לה' "עד מתי?!", רוצים את הגאולה, משיח נאו.

יש רמז יפה מאד ש-תפלה בגימטריא 515. משה רבינו התפלל 515 תפלות כדי להכנס לארץ ולהביא את הגאולה, כמנין "ואתחנן". 515 בגימטריא עת-גאולה. גאולה היא סוד שם מה בקבלה. תפלה שוה עת-גאולה, ברגע שפותחים את הפה להתפלל כבר מביאים את הגאולה.

ג. נס קול שופר

הנביא ירמיהו אומר "עד מתי אראה נס אשמעה קול שופר". כך הוא מתחנן לה', צועק מקרב לב, על הגאולה, על משיח. הוא קורא למשיח בשני מושגים – "נס" ו"קול שופר", "עד מתי אראה נס אשמעה קול שופר". כלומר, ביאת משיח צריכה לכלול ולחבר את חוש הראיה, צריך לראות את הנס, וגם את חוש השמיעה, צריך לשמוע את קול השופר.

נתחיל מלחשב גימטריא: כמה זה נס ועוד קול שופר? נס הוא 110, קול הוא 136 ו-שופר 586, ביחד שוה 832, ששוה בדיוק ארץ ישראל, שהוא גם כן כפולה מדויקת של שם הוי' ב"ה, לב פעמים הוי'. לב הוא גם לב וגם כבוד, "וימלא כבוד הוי'" את כל ארצנו הקדושה. שנזכה במהרה לראות את הנס ולשמוע את קול השופר.

ד. שיפור הקול הפנימי

ירמיהו אומר "עד מתי אראה נס אשמעה קול שופר". מה ההבדל בין נס לקול שופר, נס דבר שרואים אותו ושופר דבר ששומעים אותו? נס הוא לשון נס להתנוסס. לראות נס זה לחוות שהעולם, כל המציאות, מתרוממת. שהעולם הזה הגשמי, התחתון שאין תחתון למטה הימנו, פתאום הוא מתעלה – יש התעלות במציאות לקראת הגאולה. זה לראות את הנס בחוץ. אפשר לחשוב שגם את קול השופר אני שומע בחוץ, רחוק, על ההרים, מישהו תוקע בשופר. אבל האמת שקול השופר הוא קול פנימי שאני שומע מתוך הלב שלי. בתוך הלב יש קול פנימי, קלא דאשתמע וקלא דלא אשתמע. שופר הוא לשון שיפור. יחד עם מה שאני רואה את עלית העולמות, את הנס, אני שומע בפנים שהקול הפנימי שלי משתפר.

ה. הנס שבשופר

כתוב בזהר הקדוש ש"משה מלגאו יעקב מלבר". משה רבינו הוא הנשמה הפנימית של יעקב אבינו.

על הנס של מלחמת עמלק, בסוף פרשת בשלח, כתוב שמשה רבינו עשה מזבח וקרא למזבח בשם "הוי' נסי". משה רבינו בעצמו הוא הנס של עם ישראל.

כשבאו השרפים-הנחשים ונשכו את העם הקב"ה אמר למשה רבינו לעשות נחש נחשת ולשים אותו על נס, שכולם יביטו בו, ומי שיביט בנחש הנחשת "וחי".

הנס זה בעצמו הצדיק שבדור, משה רבינו שבדור, הוא הנס, המופת של הדור. אבל קול השופר הוא היעקב אבינו. כולנו מתייחסים ליעקב, אנחנו הבנים של יעקב אבינו. יעקב נקרא "קול" בקבלה, "הקול קל יעקב", והוא גם נקרא שופר, שעל יעקב כתוב "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". הוא אותו קול פנימי שכל הזמן משתפר, אבל הוא צריך לראות את הנס, נשמת משה רבינו, שהיא בעצם הנשמה הפנימית שלו עצמו. בקבלה היינו הנס, הדעת הפנימית, שבתוך התפארת, יעקב, קול שופר.

ו. עד מתי?!

הרבי מאד-מאד דרש מאתנו שנצעק לה' "עד מתי". והנה, אחד הפסוקים החשובים ביותר בתנ"ך של הצעקה על הגאולה "עד מתי" הוא פסוק מירמיהו, פסוק שהבעש"ט בכבודו ובעצמו היה מתפלל איתו כשהיה מבקש על ביאת המשיח: "עד מתי אראה נס עד מתי אשמע קול שופר", מתי יבוא הנס ומתי אשמע את קול השופר. ראשי התיבות של "עד מתי" הם עם. ידוע שיש משפט שמובא בספרים הקדושים, גם בתניא קדישא מובא המשפט הזה, "אין מלך בלא עם". יש הרבה רמזים יפהפיים להם רומז המשפט הזה, חוץ מהפשט שאין יוצא מידי פשוטו, שצריך עם שיקבל את המלך. אבל הרמז שעד שהעם לא רואה את הנס הגלוי של המלך, "מלך ביפיו", ולא שומע את קול השופר, הקול שמשתפר עם התורה החדשה של מלך המשיח, הוא צועק "עד מתי". כזה עם צריך, שצועק. "אין מלך בלא עם", "עד מתי"?!

ז. גלות השכינה

הבעש"ט לימד אותנו שכל מה שנתפלל לה' צריך לכוון לשכינה הקדושה, ש"שכינתא בגלותא", השכינה נמצאת בגלות, "שכינתא שכיבת עד עפרא", השכינה שוכבת עד העפר, וצריך להתפלל "התנערי מעפר קומי", שהשכינה תקום מהעפר. על זה צריך להתפלל. כל אחד שכואב לו משהו, בגוף, בנפש, במציאות שלו בעולם, הוא צריך לחשוב – כך אומר הבעש"ט – צריך לדעת, להתבונן, שה' נתן לי את הכאב הזה, הקטן, כדי לשקף את כאב השכינה. השכינה נמצאת בגלות אתנו. מתי היא תתרפא? רק בגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. לכן כאשר מתפללים על משיח חושבים על משיח, אבל גם כל אחד צריך להתבונן מהי בכלל השכינה והשכינה נמצאת בגלות כל עוד משיח לא בא. אם חושבים גם על השכינה וגם על המשיח זה עושה יחוד, גם יחוד יסוד ומלכות, וככה נזרז את הגאולה.

ח. והאמת והשלום אהבו

כשמתפללים על הגאולה צריך לחשוב על משיח וצריך לחשוב על השכינה, על "שכינתא בגלותא". נתבונן במספרים של שכינה ומשיח: שכינה זה 385 ואילו משיח זה 358, אלה אותן ספרות. נתבונן בעוד צירוף של אותן ספרות, ובעצם נכתוב את ספרות משיח הפוך - 853. נקבל ביטוי מאד חשוב שקשור לביאת המשיח – "והאמת והשלום אהבו". צריך לעשות שלום, על ידי אהבה לעשות יחוד ושלום, בין האמת, שהיא יותר מדת הדין, בחינת משה רבינו, והשלום הוא בחינת אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", עושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. צריך לחבר בין האמת והשלום על ידי האהבה וככה מביאים את המשיח. האמת היא בחינת המשיח והשלום, כמו שלום-בית, זו בחינת השכינה.

ט. מלך ביפיו תחזינה עיניך

יש כמה דברים בברכת המזון שחז"ל תקנו לומר, שאם לא אומרים אותם צריך לחזור לראש הברכה, ראש ברכת המזון. בברכה השניה, ברכת הארץ, צריך להזכיר ארץ, "ארץ חמדה טובה", ברית ותורה. בברכה השלישית חייבים להזכיר מלכות בית דוד, שזה בעצם ביאת משיח, משיח בן דוד.

הסדר בברכה השניה הוא קודם ארץ, אחר כך ברית, אחר כך תורה. בספירות העליונות ארץ היא ספירת המלכות, ברית ספירת היסוד ותורה ספירת התפארת, הקו האמצעי. אחר כך, בברכה השלישית, חוזרים לעיקר, שהוא המלכות. קודם המלכות היא ארץ, ובאמת הברכה השניה נקראת ברכת הארץ, כי גם הסיום הוא על הארץ, אבל בברכה השלישית העיקר שתקנו חז"ל שחייבים להזכיר הוא מלכות בית דוד.

אם נעשה חשבון של ארץ-ברית-תורה-מלכות בית דוד, שחוזרים למלכות, יוצא מספר יפה במיוחד, חן פעמים מב, זוג מובהק של מספרים בקבלה. מב הולך יחד עם חן וביחד הם יפי, בדיוק מאה. מב הוא שלש פעמים דוד, כך שכל הארבעה ביחד היינו דוד פעמים שלש פעמים חן. לדוד המלך יש חזקה של חן. חן היא התכונה המיוחדת של המלכות, של מלכות בית דוד. יהי רצון שנזכה בקרוב ל"מלך ביפיו תחזינה עיניך", בחן המשולש של דוד מלכא משיחא.

י. רצון חדש

איך אנחנו מבקשים את הגאולה? הרי מן הסתם הקב"ה יודע בדיוק מתי צריך לבוא הקץ, המשיח, אפשר לסמוך עליו שבבוא הזמן, כשהכל יתוקן, רק הוא יודע מה צריך לתקן במציאות וכשהכל יתוקן, הוא יביא את הגאולה. מה זה שאנחנו צועקים? אנחנו סותרים את המשפט של התורה. לכן חז"ל באמת אמרו ש"זמן תורה לחוד" ו"זמן תפלה לחוד". לא סתם שהזמן שלהם לחוד, אלא שהם לחוד ואפילו קצת סותרים אחד את השני. לפי דין תורה, משפט התורה, ברור שיש קץ ו"כלו כל הקצין" כל העולם לא מוכן עדיין, אבל בבוא הזמן ה' לא יאחר, "בא יבוא לא יאחר". מה זה שאנו צועקים לגאול אותנו במהרה? אלא מה, יש רצון, התורה היא רצון ה', ויש בעל הרצון. כל פעם שמתפללים ואומרים "יהי רצון מלפניך" אנחנו מנסים לעורר רצון חדש מבעל הרצון, שירצה דבר שעד עכשיו לא רצה ולא היה בתכנית שלו. התורה היא התכנית של ה', ורצון חדש בא מבעל הרצון. איך היהודי מסוגל לשנות את הרצון של בעל הרצון? רק אם הוא עושה אותו דבר בלב שלו. שמתוך הרעותא דלבא, נקודת בעל הרצון שבתוך הלב, הרצון שבהעלם שאינו במציאות, הוא מגלה רצון חדש מתוך העלם הלב, רצון שיבוא המשיח. אם אנחנו נגלה רצון חדש, כמו "אור חדש" שלא היה אור אלא היה עצם, רצון חדש שיבוא משיח, גם ה' יעשה כנגדנו, "ה' צלך על יד ימינך", ויהיה לו רצון חדש שיבוא משיח.

יא. להקל על השכינה

כתוב במשנה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש".

בחסידות מבואר ש"ראש" היינו השכינה, שהיא בגלותא.

מה זה כובד ראש? שכבד לשכינה, בגלל העוונות שלנו. אנחנו גורמים בעוונות שלנו להכביד על השכינה. להכביד זה להוציא ממנה את החיות שלה.

איך אנו מכבידים על השכינה? עם ה"כובד לב" שלנו.

כדי להקל צריך לפתוח בעבודת התפלה, "עבודה שבלב זו תפלה", לפתוח את הלב, לרכך את הלב שלנו, להפוך את לב האבן ללב בשר.

ידוע שבשר הוא לשון בשורה, בשורת הגאולה. כאשר נהפוך את לב האבן ללב בשר זה יקל על הלב שלנו ויקל על הראש שלנו, על השכינה, ואז תבוא הגאולה.

יב. כבד-לב-מח

הצדיק רבי שמואל מסלונים, שהיארצייט שלו בי"ט בשבט, היה מפרש את הפסוק "ועמך כֻלם צדיקים", שדווקא כאשר אנחנו באחדות, עם ישראל הוא באחדות, כולנו יחד, אז "כולם צדיקים". כשכולנו יחד גם מי שלא צדיק, כל אחד נעשה צדיק. זה פירוש יפה.

נתבונן במלה "כלם", הפוך היא מלך, "אין מלך בלא עם", עם שהוא מאוחד ביחד. כתוב בקבלה ש-מלך הוא גם סדר השליטה הפנימית בנפש: מח שליט על הלב, לב שליט על הכבד. והנה "כלם" זה הפוך: כבד על הלב על המח. לכאורה זה משהו לא טוב. אבל אם עם ישראל כולנו יחד, וכולנו מתפללים יחד על הגאולה, אז גם שיש רוב כבד בעם ישראל ומעט לב ומעט שבמעט מח – גם זה טוב. העיקר שנהיה ביחד, כולנו יחד, ואז כולם נהיה צדיקים, ואז יבוא הצדיק האמתי, "צמח צדיק שמו", שזה מלך המשיח.

יג. שמחה אוניברסלית

המגיד מקוז'ניץ מלמד אותנו שכאשר מתפללים על הגאולה צריך לכלול את כל האנושות, גם אומות העולם, כדי שלא יהיה קטרוג. אנחנו רוצים את הטובה האמתית של כולם. אנחנו, היהודים, כשמתפללים על הגאולה, מציירים את המשיח, מציירים את השכינה, אור אין סוף הממלא כל עלמין, שצריך להקים מהעפר. אבל יש גם לצייר שזו בעצם הגאולה של כולנו, הדבר הכי פשוט, שהכל יהיה טוב גם בגשמיות לכולם, גם ליהודים וגם להבדיל לגוים, הכי טוב.

יש שלשה מאמרי חז"ל איך צריכים להתפלל בכלל: אחד מהם הוא "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", השני הוא "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה" והשלישי "אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה".

בקיצור נמרץ:

"אין עומדים להתפלל אלא מתוך" היינו מתוך התבוננות.

"הלכה פסוקה" היא המשיח עם התורה החדשה שלו.

"כובד ראש" הוא הצער על השכינה, שיש לה כובד ראש.

אבל "שמחה" – היא פשוט הגאולה של כולם, השמחה של כולם, וגוי גם יודע לשמוח כשהכל טוב. ככה שנזכה לשמוח עם כולם, ושהראש יהיה קל ונקי.

יד. באורך נראה אור

על הפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" אומר המדרש משל לאדם שהיה הולך בלילה, באפילה, הדליק נר וכבה, הדליק עוד נר וכבה, הדליק נר שלישי וגם כבה. אמר, למה אני מתייגע? אשב ואמתין לאור הבקר, שאינו כבה. כך עם ישראל: הגאולה הראשונה היתה על ידי משה ואהרן, כבה; הגאולה השניה על ידי חנניה מישאל ועזריה שמסרו את הנפש בבבל, כבה; אחר כך שוב היתה גאולה בזמן גלות יון על ידי החשמונאים, וגם כבה. אומרת כנסת ישראל, עד מתי אני מחכה להדליק בעצמי נר? לעשות מאמצים לגאולה? אחכה לאור היום, לגאולה על ידי הקב"ה. על כך כתוב "כי עמך מקור חיים נראה אור". לומדים שהגאולה האחרונה, יחסית לגאולת עד כה, היא בבחינת קודשא בריך הוא. אם כי מאמינים במשיח שיבוא ויגאלנו, אבל זו דרגה של "אני הוי' לא שניתי". אנו רוצים גאולה שאין אחריה גלות. עד כה היו גאולות שהיתה אחריהן גלות, ואנחנו לא רוצים כזו גאולה, אלא גאולה בבחינת "אני הוי' לא שניתי", בגימטריא "קץ שם לחשך", שיהיה קץ נצחי, "באורך נראה אור".

טו. ניצוץ משיח

כתוב "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". אפשר לקרוא "עמך" במקום עִמך כעַמך, "אין מלך בלא עם". מה פירוש "מקור חיים"? התענוג האמתי שיהודי חווה כשהוא לומד תורה, כשהוא מקיים מצוות, ובמיוחד כשהוא מקרב יהודי אחר – כשהוא משמח מישהו אחר גם הוא הכי שמח. אין ניצוץ משיח – אותיות ישמח וישמח – יותר מזה, כשהוא משמח אחרים והוא עצמו שצמח. אז, כשהוא זוכה לגלות את מקור התענוג אצל ה' יתברך, "כי עמך מקור חיים", אז "באורך נראה אור", בגאולה האמתית שאין אחריה גלות.

טז. מפתח הגאולה

בידי מי מפתח הגאולה? למדנו שמפתח הגאולה הוא בעצם אצלנו. אבל איך זה מסתדר עם כך ש"באורך נראה אור", שמחכים רק לאור היום, ולא מספיק שנדליק איזה נר שבסוף כבה, כמו שהיה בעבר? הרי העבר מלמד את העתיד, לא צריך לעשות שום דבר, רק לחכות לה'!

– אז קודם כל, המפתח בקבלה הוא מפתח הלב, צריך לפתוח את הלב בתפלה וצעקה, לצעוק "עד מתי" כמו שהרבי מלמד אותנו –

אבל אין הכי נמי, עצם גדר הגאולה הוא נשיאת הפכים שאי אפשר להבין. מצד אחד, מחכים לגאולה אך ורק על ידי הקב"ה עצמו, לא על ידי בני אדם. מצד שני אנו אומרים שצריך לא לחכות, לפעול, לא ללכת לישון כמו חזקיהו המלך, לא די בבטחון סביל אלא צריך לפעול. מפתח הגאולה אצלנו בידים, קודם צריך בלב ומשם מתפשט גם למעשה, שהוא העיקר.

יז. רוצים גאולה שלמה!!

על הגאולה לא צריך לעשות פשרות. בגאולת מצרים אמרנו לפרעה "דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו להוי' אלהינו". כתוב שבגלל זה שהגבלנו את הגאולה ל"דרך שלשת ימים נלך במדבר" זו לא היתה גאולה נצחית אלא גאולה מוגבלת, גאולה שיש אחריה גלות. לכן, כעת כשנצא מהגלות, צריך לרצות וגם להצהיר בפה מלא, "אל יבוש מפני המלעיגים", שאנחנו רוצים גאולה שלמה, לגמרי לצאת מהמצרים של התרבות של העולם הזה, של החברה כפי שהיא היום. רוצים גאולה אמתית ושלמה. הרבי היה מדגיש תמיד את המלה "אמתית", דבר אמתי הוא נצחי, גאולה שאין אחריה גלות. על זה צריך להתפלל, את זה צריך לתבוע, וגם צריך להצהיר שזו הגאולה שרוצים – רוצים את הגאולה הזו נאו!

יח. בקבוקון משקה

אנחנו עכשיו בערב שבת אחרי חצות. הגאולה בפתח. מה יהודי עושה בערב שבת אחרי חצות? כתוב בחסידות שקודם כל הוא הולך למקוה. שמה, במקוה, הוא גם טובל וגם רוחץ את עצמו טוב-טוב במים חמים, מים שורפים אפילו. אחר כך יש ווארט בחסידות, שעוד לפני שהוא בא הביתה הוא עובר דרך החנות וקונה בקבוק משקה קטן. למה הוא קונה בקבוק משקה קטן? הוא לא צריך אותו בשביל עצמו, רק שהוא חושב שעוד מעט שבת ושמא יזדמן אורח, ובשביל אורח, כדי לשמוח איתו יחד, צריך קצת משקה, קצת לחיים, לא יותר מדי. זה מה שצריך לעשות כעת כשאנו בערב שבת אחרי חצות. צריך מקוה, "מקוה ישראל ה'", לטבול באהבת ישראל, כך כתוב בחסידות, להתבטל בתוך הכלל, כמו שכתוב שרבי נחום מטשרנוביל טבל ממש בצבור, ביהודים שהצטופפו סביבו. צריך לרחוץ, "ביה אני רחיץ", רחיץ בארמית הוא בטחון, צריך להתחזק בבטחון בקב"ה שיגאל אותנו תיכף ומיד ממש. וגם צריך לאת בקבוק המשקה, להוציא כסף, כמה פרוטות, על בקבוק משקה קטן שעוד מעט יבוא משיח ונוכל להרים איתו לחיים.

יט. לקחת ללב

הרבי היה צועק "קער א וועלט היינט", הפוך את העולם היום, עכשיו.

בשיחה המפורסמת שהוא ככה צעק מקרב לב הוא הקדים את מאמר חז"ל ש"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". והנה, כל אחד ואחד צריך לשים לב, צריך לקחת ללב, שאם היום הזה, עכשיו ברגע הזה, בית המקדש לא נבנה – סימן שברגע הזה הוא נחרב. ומי אשם בזה? אני אשם. מי שמרגיש כך, אפילו אם יש לו לב אבן לגמרי, הוא ימס ויהפוך ללב בשר, לשון בשורת הגאולה. כך הוא גם לא ישקוט. למדנו שמצד אחד הגאולה העתידה היא גאולה בידי הקב"ה, "אני הוי' לא שניתי", אך מצד שני, זו נשיאת הפכים, צריך להיות "קער א וועלט היינט".