התוועדות י"ט כסלו

יב. נספח: מקורות גלגולי אוריה החתי

לשלמות ההתבוננות נביא את המקורות העיקריים בהם מבוארים גלגולי אוריה החתי והתיקונים הקשורים בשרש נשמתו. הערות קצרות על דרך הלימוד משולבות בסוגריים משולבות בגוף הדברים.

שער הפסוקים שמואל-ב סימן יא

ויהי לעת ערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'. ענין דוד המלך עם בת שבע, ואוריה החתי, ויואב שר הצבא [דוד המלך בת שבע אוריה החתי יואב שר הצבא = 2145 = א-דני במשולש, סוד בנין המלכות הנבנית מנהי"ם דז"א – דוד ובת שבע כנגד יסוד ומלכות, חתן וכלה, אוריה החתי כנגד הוד, כמבואר בפנים, יואב כנגד נצח, יואב הוא הכח של דוד לנצח במלחמה. 2145 ועוד נצח-הוד-יסוד-מלכות, 739 = 2884 = דבר ("באשר דבר מלך שלטון", "דבר אחד לדור") פעמים דוד. כתר המלכות, הספירה השרשית של המלכות, עומד כנגד תפארת ז"א (וכמו שיתבאר לקמן בענין שבע שנים, שלש וחצי מאחור ושלש וחצי בפנים, כאשר החצי הוא חצי התפארת המצטרפת לנה"י), והוא מקור היפי וההדר של דוד המלך, "מלך ביפיו תחזינה עיניך". תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות = 1820, 28 פעמים 65, סוד "ועתה יגדל נא כח א-דני" (כח = דוד דוד. בין ה-ד של "יגדל" וה-ד של א-דני יש ו אותיות, סוד דוד). וביחד עם 2145 = 3965 = אני (עיקר כינוי המלכות) פעמים א-דני (אותיות אני ועוד ד של דוד, על דרך ה-ד של יהודה בתוך אותיות הוי' ב"ה]. כבר נתבאר אצלינו כי דהע"ה, הוא מבחי' עלמא דנוקבא, ולכן הוצרך לתקן מציאות כל הנקבה העליונה בשלימותה, ולזווג אותה עם ז"א בעלה. ונודע, כי יש ב' נשים מאחור ז"א, ונקראות לאה ורחל, זו למעלה מזו, לאה למעלה, ותחתיה רחל. והיה צריך שיתקן את שתיהם, ויתחיל בתחלה ממטה למעלה, וכן עשה, כי בתחלה תקן את רחל התחתונה.

וז"ס הדבר, למה נתעכב דוד בחברון שבע שנים כשמלך, ואח"כ הלך לירושלים. לפי שחברון היא קרית ארבע, שהיא רחל, כנודע [חברון = יט פעמים דוד, רחל = יז פעמים דוד, וביחד עם דוד עצמו = הבל-יחידה פעמים דוד]. ולאה היא ירושלים [ירושלם = ג מילוי לאה: למד אלף הי למד אלף הא למד אלף הה], כמו שהודעתיך בענין ציון וירושלים. וכשגמר בשבע שנים שישב בחברון לתקן את רחל, הלך לירושלים, לתקן את לאה. ואעפ"י שלא תקן רק רחל, כדוגמת יעקב שאחר שעבד שש שנים בצאן לבן, ותקן בחי' אחת, במצות שהיה עושה באותם שבע שנים, ניתנו לו יחד לאה ורחל, בעבודה אשר יעבוד עוד שבע שנים אחרות.

ואמנם היות זמן תקון כל אחד מהם שבעה שבים הוא, כי הנה בתחלה צריד לתקן את רחל בבחי' אחור באחור, כשיעור קומתה, שהוא מן החזה דזעיר ולמטה, והם ג' ספירות וחצי, שהם חצי תפארת ונה"י. ואה"כ להחזירה ולתקנה בבחי' פנים בפנים, כשעור קומתה מן החזה דזעיר ולמטה, שהם ג"כ ג' ספירות וחצי. ואחר כך הזדווג עם ז"א. הרי הם שבעה שנים, בתקון בחי' אחור ופנים. ועד"ז הוא בלאה, כי הנה התחלתה היא מאהורי הדעת דזעיר ולמטה, עד חצי ת"ת. הרי הם, דעת, וחו"ג, וחצי ת"ת באחור. ועד"ז להחזירה פנים בפנים, בשלוש ספירות וחצי הנז', הרי הם שבע שנים אחרות, ואח"כ תזדווג עם בעלה.

והנה נתבארו ענין ארבעה עשר ימים, וארבעה עשר שנים, שתמצא במקומות רבים, כמו ביעקב כשנשא ללאה ורחל, שעבד ארבעה עשר שנים, שבעה ושבעה. וכן בשהע"ה, בחנוכת הבית, עשה חג שבעה ושבעה ארבעה עשר ימים. וכן בזכריה, במנורה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות [ארבעה עשר = דוד].

וכבר נתבאר אצלינו, בענין ויקח אהרן את אלישבע וגו', כי נקראת אלי שבע, וזו בת שבע אשת דוד, לפי שהם בסוד המלכות, והם צריכות להתקן בבחי' שבע כנזכר. וזהו טעם שנקרא בת שבע, אלא שאלי שבע היא, בהיותה נתקנת בסוד החסד, הנקרא אלי. ובת שבע, בהיותה בלתי נתקנת. וכמ"ש רז"ל שדוד אכלה פג"ה, בלי בשול ותקון, וכמו שיתבאר עניינו למטה. והנה באלו הז' שנים שבחברון, קנה דהע"ה המלכות, מסטרא דרחל.

ובתחלה נבאר מה ענין אלו התקונין, שצריך לתקן בלאה ורחל. ואח"כ נבאר מאמר חז"ל, ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה. דע, כי ענין התקון הוא, להמשיך מוחין אל ז"א, ואח"כ לבנות את המלכות בסוד פרצוף באחור. ואחר כך להחזירה פנים בפנים מן החזה ולמטה, כנגד יעקב. ואז רחל תעמוד בהוד דזעיר, ויעקב בנצח דזעיר [בסוד "איהו בנצח ואיהי בהוד", שני סוגי בטחון (לשון דבקות – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"), בטחון פעיל ובטחון סביל, בסוד "בטֻחות חכמה"]. ואי אפשר לעשות כן, אלא בהיות החסדים מגולים מאירים למטה תוך נה"י דז"א כנודע. ואח"כ אנו עולים לתקן גם את לאה העליונה, באופן זה, כי מחמת שנתגלו אלו החסדים בנה"י דזעיר, נתרבה הארתה ועולה למעלה בחג"ת דזעיר המכוסים ביסוד דאימא, ויבקע היסוד דאימא אשר בשליש עליון דת"ת דזעיר, ויאירו גם שם בגלוי.

וכבר נתבאר אצלינו, כי ע"י בקיעת היסוד דאימא, נגמר תיקון פרצוף לאה באחור, ואח"כ חוזרת בפנים. וכמו שנתבאר אצלינו בשער התפלה, כי בימי החול בתפלת י"ח דשחרית בלחש, אנו מתקנים את רחל באחור ובפנים בנה"י דזעיר. ואח"כ בחזרה, אנו מעלים אותה עד חג"ת, ומרוב האור אשר שם, נבקעים גם ג' ראשונות [חב"ד], ע"י ויעבור וי"ג מדות, ואז נתקנה פרצוף לאה.

הנה דוד המלך ע"ה טעה, כי חשב שכמו שעל ידי תיקון ג' אמצעיות [חג"ת] נבקעות מאליהן ונתקנות ג' עליונות [חב"ד], כך ע"י מה שהוא תקן באותם שבעה שנים שבחברון, את הג' אחרונות נה"י ג"כ מאליהן יתוקנו ג' אמצעיות. ולכן חטף לבת שבע, ולקחה. וטעה בזה, כי הג' אמצעיות היו צריכים למעשה ממש של דוד, ולא מאליהן [כמבואר אצלנו באריכות במ"א שעל ידי תיקון המעשים בפועל ב"סור מרע ועשה טוב" אין בכך די כדי לתקן את עיקרי המדות שבלב, אהבת ה' ויראת ה', שתי הכנפים המעלות את העבודה בפועל למעלה לה', שלשם כך באו ספרי המוסר, ואח"כ ספרי החסידות, כדי לתקן את המדות, בנוסף לספרי ההלכה הנחוצים כדי לתקן את המעשים]. והיתה צריכה עדיין בת שבע לעמוד ביד אוריה, עד שתתקן בידו, כמו שנבאר. ודוד טעה כנזכר וחשב לאוריה כמורד במלכות, והרגו, וחטפה ממנו. וזמ"ש רז"ל ראויה היתה בת שבע לדוד, אלא שאכלה פגה, ר"ל שלקחה קודם גמר תיקונה.

ונרחיב הביאור בזה, כבר ידעת כי המוחין דז"א, הם מצד נה"י דאבא, וכן מצד נה"י דאימא. וב' בחי' אלו הם בתוך ז"א, ובתוכם מתלבשים המוחין הנז', ומתכסים בהם, עד מקום החזה של ז"א, ומשם ואילך הם מתגלים. והנה אלו המוחין בהיותם למעלה מהחזה דזעיר, הם בחי' הויו"ת דע"ב וס"ג ממש, כנודע כי אבא הוא הוי"ה דע"ב, ואימא הוי"ה דס"ג. אבל מן החזה ולמטה, אינם או"א ממש, רק הארות נמשכות מהם, ולכן הם בבחי' המלויים שלהם בלבד, שהם מ"ו ל"ז כנודע, ושניהם בגימטריא פ"ג. והנה דוד הע"ה, כיון שתקן למטה בבחי' הפ"ג הנזכר, המאיר ברחל, הנקרא ה' תתאה, חשב ליקחה וטעה, שאכלה פג"ה, ר"ל פ"ג ה' כנזכר, והיה לו להמתין עד שיתקן גם את לאה העליונה, אשר שם מאירים הע"ב ס"ג עצמם, ולא מלוייהם, שהם פ"ג כנזכר.

ואמנם לא נתקן כל זה בשלימות, עד שבנה שלמה בית המקדש, ואז קיימא סיהרא בשלמותא [שלמה במספר קטן = 15, יה, והוא הדור ה-יה מאברהם אבינו, סוד סיהרא באשלמותא (ואילו דוד = יד, והוא הדור ה-יד מאברהם)], כמ"ש בזוהר, כי ב' הנקבות לאה ורחל נתקנו שתיהם, וחזרו פנים בפנים. ולכן עשה ימי החג שבעה ושבעה בחנוכת בית המקדש. גס נתכוון שלא לערבם ולחברם ארבעה עשר יום רצופים, אלא נפרדים, שבעה בתחלה כנגד רחל, ושבעה באחרונה כנגד לאה.

ואחר שנתבאר היטב הדרוש הזה, נבאר אגב, מה ענין בת שבע לאוריה קודם דוד. וכן ענין יואב שר הצבא של דוד. דע, כי קודם התיקון של רחל ולאה, שהוא להמשיך מוחין בזעיר, ולתקנם אח"כ בסוד פרצוף באחור ואח"כ להחזירם פנים בפנים כנז"ל צריך ראשית כל דבר, סור מרע, להכרית הקליפות כלם הנאחזות בלאה ורחל, ואח"כ לתקנם.

והנה כל המלחמות שהיה נלחם דהע"ה נקראים מלחמות ה', כמו שאמרה אביגיל לדוד [אביגיל = ד פעמים דוד, דהיינו דוד פנים ואחור (כמבואר לעיל שעליו היה לתקן את הפנים והאחור). כמו שתפקידו של אוריה היה לשמור על בת שבע כך תפקידה של אביגיל היה לשמור על דוד. כמו שבת שבע היתה "אשת אוריה החתי" ורק אחר כך, במות בעלה, זכתה לעיקר זיווגה עם דוד המלך (לממש את מה ש"ראויה [אותיות אוריה!] היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית") כך אביגיל היתה "אשת נבל הכרמלי" (וכך היא נקראת גם לאחר שנשאת לדוד והולידה לו בן. ר"ת "אשת נבל הכרמלי" = אביגיל, ר"ת "אשת אוריה החתי" = 7, רמז לבת שבע) ורק אחר כך, במות בעלה, זכתה להנשא לדוד. אביגיל דוד אוריה בת שבע = הוי' פעמים יה הוי', סוד הפסוק (שעולה בגימטריא תשע"ו) "בטחו בהוי' עדי עד בי ב-יה הוי' צור עולמים"]. והטעם הוא, לפי שהיה מתכוין במלחמות ההם, להשמיד ולהכרית את הקליפות, הנאחזות בלאה ורחל, כדי שיוכל אח"כ לתקנם ע"ד הנזכר ולפי שעיקר מדור הקליפות ומושבם במדבר שמם, ולכן היה יואב שר צבא של דוד, הולך תמיד אל המדברות להכניע הקליפות. וז"ס פסוק (מלכים א' ב') ויקבר בביתו במדבר.

האמנם אוריה החתי, היה נושא כליו, (הגהה א"ש, ק"ל, כי הנושא כלי יואב, היה נחרי הבארותי, כמש"ה נחרי הבארותי נושא כלי יואב, ולא אוריה החתי. ושמא י"ל, כי מתחלה היה אוריה החתי נושא כלי יואב, ואח"כ כשנהרג, נכנס במקומו נחרי הבארותי, והפסוק מנה אותם ביחד, ולא חש להכי [אוריה נחרי יואב ר"ת אני (וס"ת "ביה [הוי' צור עולמים]" למפרע = והו, סוד "אני והו" = ג פעמים הוי' = ו צירופי אחד, ממוצע כל אות. אמ"ת אוריה נחרי = משיח בן דוד, ואמ"ת יואב = 7, רמז לבת שבע כנ"ל) ושאר האותיות = לב פעמים דוד, חש מל מל]). ולא היה בו כ"כ יכולת במעשיו כיואב, ללכת עד מקום הקליפות ולהכניעם. אמנם היה בביתו שומר את המלכות, שהיא בת שבע, מן הקליפות שלא יכנסו בביתו. ונמצא כפי זה, כי כיון שהוא לבדו לא היה בו כח ללכת עד מקומם הנזכר, אא"כ בלכתו מחובר בחברת יואב שר הצבא, א"כ הוא עבד לו, ויואב אדון לו, וגדול ממנו. ולא כן דוד הע"ה, כי יואב הוא ההולך שם, ולא דוד [והיינו כנ"ל שיואב הוא בנצח ואוריה הוא בהוד – "איהו בנצח ואיהי בהוד", על דרך איש ואשה בשעת הזיווג]. ולכן אמר אוריה ואדוני יואב, ולא מפני כך היה מורד במלכות, כי יותר היה יואב אדון אוריה מן דוד עצמו כנזכר.

ואמנם היות שמירה זו ע"י אוריה, הוא במה שהודעתיך בפסוק ויקח אהרן את אלישבע וגו', כי אהרן הוא שושבינא דמטרוניתא, וראוי לו לשמרה. וכן אוריה החתי היה נושא כלי יואב, מל' גבורים שהיו לדוד, שהיו סנהדרי גדולה. והיה מן שורש אהרן הכהן כנזכר שם, ולכן גם הוא שושבינא דמטרוניתא, הנקראת בת שבע כנזכר.

וענין שמירה זו בפרטות היא זו, כי הנה נתבאר אצלינו, בענין בלעם ועזא ועזאל [בלעם עזא עזאל = חשך, "ברישא חשוכא והדר נהורא", קדימת הקליפה לפרי]. גם בפסוק עקב ענוה יראת ה' כי העקבים של לאה, הם נכנסים ומלובשים תוך ראש רחל, והוא במקום שליש אמצעי דת"ת דז"א, ושם באותם העקבים אחיזת כל הקליפות, ומשם יוצא הארתם, ולכן כל שמירת אוריה החתי היה, לשמור בחי' העקבים האלו של לאה, שהם בראש רחל [והיינו מה שאוריה הוא גלגול יעבץ בגימטריא עקב]. ודוד חשב, כי כיון שהעקבים הם של לאה, והנה כבר נתקנה גם רחל, בשבעה שנים שישב בחברון, א"כ אינה צריכה עוד שמור, וטעה בזה.

שער הפסוקים פרשת וארא סימן ו

ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה וגו'. ראיתי לבאר כאן, ענין גלגולי אהרן הכהן, אבל שרשו הראשון כבר ביארתי במקומות רבים, וגם בפסוק ויקם מלך חדש על מצרים, בדרוש משה ואהרן ומרים, איך אהרן ומשה שניהם ביסוד דאבא שבתוך ז"א, ושניהם מבחי' הבל בן אדה"ר [הבל אהרן משה = אברהם יצחק יעקב. הבל הוא כנגד יצחק (עקדת יצחק היתה בהיותו בן הבל שנים, ואז פרחה נשמתו, על דרך מיתת הבל), הבל יצחק = אדם קדמון, ה"פ ז ברבוע. אהרן כנגד אברהם (אהבה רבה ואהבת עולם) ומשה כנגד יעקב ("משה מלגאו ויעקב מלבר")]. גם נתבאר בפרשת נח, בפסוק ואת לוט בן הרן בן בנו, כי נרמז הבל בר"ת לוט בן הרן [לוט בן הרן ר"ת הבל ו-ז פעמים אדם], להורות, כי לוט והרן, שניהם מבחי' הבל, כנודע בפסוק ויקם מלך חדש, איך כל הנשמות התחילו להתקן במשפחתו של אברהם, ומשם ואילך.

וגם אברהם היה מבחי' הבל, והרן אחיו של אברהם, היה גם בו תערובת קדושה רבה, אלא שלא נתקן כאברהם אחיו. ונודע כי נשרף על קדוש ה', אלא שלא היה בלב גמור, עד שראה את אברהם נצול מכבשן האש. ואח"כ נתגלגל באהרן, שיש בו אותיות הרן, ונתוסף בו אות אל"ף יתירה. ולפי שלא הפיל עצמו לכבשן האש בימי אברהם עד שנצול אברהם, והיה ראוי לו למסור עצמו על קדוש ה' כנודע, לכן אותה השריפה שנשרף, לא הועילה לו, כי לא הפיל עצמו, אלא בחשבו שינצל כמו אברהם. ולכן כשנתגלגל באהרן הכהן, בא לידו מעשה העגל, והאלהים אינה לידו שיאמרו לו (שמות ל"ב א') קום עשה לנו אלהים ויעכב ויהרג ע"ד שעשה חור בנה של מרים, אשר גם הוא ניצוץ נשמה שהיתה מעורבת עם נשמת הרן אעפ"י שאינה משרשו. וכמ"ש בענין ניצוצי הנשמות המתערבות זו עם זו אעפ"י שאינם משרש אחד. וידע ברוח קדשו שהיה צריך לתקן עון זה ומסר עצמו להריגה, כמ"ש חז"ל על פסוק (שמות ל"ב ה') ויבן מזבח לפניו, ויבן מן הזבוח לפניו. וביאור דברי רז"ל הוא, כי הרגישו מלת ויבן, דהיל"ל וירא, כפי הדרשה שלהם. אבל הכונה היא, כי גם אהרן ידע ברוח קדשו, שהיה צריך לתקן עון הנזכר של הרן ולמסור עצמו על קדוש ה', וחשב כי כיון שגם חור היה מבחי' הרן כנזכר וכבר מסר נפשו לתקן הענין הנזכר, א"כ אין צורך לו שהוא ימסור גם עצמו, כי כבר נתקן העון ההוא ע"י חור, וטעה בזה. ולכן (דברים ט' כ') ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואז נגזר מיתה על בניו, כמש"ה (תהלים ק"ו כ"ג) ויאמר להשמידו לולי משה בחירו וכו' להשיב חמתו מהשחית, ואין השבת חימה אלא אחר שכבר עשתה רושם. והוא כמ"ש חז"ל כי אין השמד אלא כלוי בנים. ובתפלת משה השיב חצי הגזרה, ונשארו אלעזר ואיתמר, ולא מתו אלא נדב ואביהוא.

וכמו שדרשו על פסוק (ויקרא י' י"ז) ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בניו הנותרים, וטעם הדבר הוא, כי נדב ואביהוא גם הם חטאו בענין אש זרה, בפרשת שמיני ולא היו עדיין מחוייבים שריפה על עונם, אבל נשרפו תמורת אהרן אביהם, שהיה ראוי למסור עצמו להשרף, וזה וזה גרם להם, ומצאה קפידא מקום לנוח [נדב אביהוא = אף (לשון חרון אף, הקפידא של מקום עליהם). הם נשרפו על ידי שירדה אש מן השמים ונכנסה לאפיהם ושרפה את נשמתם וגופם נשארו שלמים (אלעזר איתמר = 959 = 7 פעמים 137 = אברהם, איש החסד והאהבה, עליו נאמר "אתה כהן לעולם", במספר קדמי)], אבל אלעזר ואיתמר שלא חטאו, הועילה להם תפלת משה.

גם תבין מזה, כי כמו שהרן נשרף ומת על פני תרח אביו, כך מתו נדב ואביהוא על פני אהרן אביהם, במיתת שריפה. ואחר שמת אהרן נתגלגל ביעבץ, הנזכר בספר (דברי הימים א' סי' ב') ונקרא כן לפי שנודע ענין קללת חוה (בראשית ג') בעצב תלדי בנים. גם קללת אדם, בעצבון תאכלנה. ובספר הזוהר בסוף פרשת ויקהל אמרו על פסוק בעצב תלדי בנים, שהוא סוד לפתח חטאת רובץ שהם הקליפות שבעולם העשיה הנקראים עצב, ונקראים חטאת רובץ בפתח. ונודע כי אין שליטת הקליפות אלא בעולם העשיה. וכבר נתבאר אצלינו, כי נדב ואביהוא, הם בחי' נפש של אדה"ר, ובהם שלט העצב הזה, ומתו בחטא אהרן אביהם. ולכן יעבץ התפלל ואמר, ויקרא יעבץ וכו', אם תרבה גבולי לבלתי עצבי, ר"ל שלא ימותו עוד בני בחיי, כבהיותי בגלגול אהרן. ואז נתן לו ה' שאלתו ["לבלתי עצבי"], ונתקיימו בניו ["אם ברך תברכני" – בבנים] ותלמידיו ["והרבית את גבולי" – בתלמידים] כמ"ש חז"ל, ועל שם זה נקרא יעבץ.

ולהיות יעבץ בעל נדרים, כמש"ה (ד"ה א' ד') ויקרא יעבץ ויאמר אם וגו', ואעפ"י שהיה מקיימם, כתיב (קהלת ה' ד') טוב אשר לא תדור וגו'. ולכן בא אח"כ בגלגול תולע בן פואה, הנזכר בספר שופטים [ידוע שתולע הוא סוד השם הראשון של מב – ר"ת "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה" (ותולעת הוא סוד השם השביעי, האחרון, ר"ת "שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות"), היינו שם החסד של מב, מתאים לגלגול שרש אהרן איש החסד (בכללות שם מב הוא שם הגבורה, אך השם הראשון שבו הוא חסד שבגבורה, התכללות מדת האהבה במדת היראה ומתאים לשרש אהרן בהיותו גם שייך לספירת ההוד ענף הגבורה, מקום שפלות התולע והתולעת)]. ואז תקן עון היותו תחלה מרבה בנדרים. ולכן נקרא תולע לרמוז מה שקלקל בתחלה, שהיה דמיון התולעת שאין כחו אלא בפיו כמ"ש ז"ל [וכן שם אביו, פואה, מלשון פה. לפי הכלל הידוע של אותיות א-ע, פואה הוא הפנימיות של פועה (שפרה ופועה) שנקראת כך על שם שהיתה פועה לולד, לשון השמעת קול ודבור. גם פואה וגם פועה הם כפולות של חיה – פואה = ד"פ חיה ופועה = ז"פ חיה (ביחד, פואה פועה = יא פעמים חיה = כב [אותיות התורה] במשולש = "מוצא פי הוי'". והוא החצי של תולע, היהלום של כב!), סוד "ויהי האדם לנפש חיה" ות"א "לרוח ממללא"], וכן היה נודר בפיו, ועי"כ נעשה בקשתו [כלומר ששמו תולע רומז למה שקלקל בגלגול הקודם, אבל כעת, בגלגול הזה, הוא תקן זאת ולא נדר. וי"ל שעדיין, בגלגול הזה, הוא בסוד תולע שכחו בפיו, וכן הוא בשפלות בבחינת "ואנכי תולעת ולא איש" (שאמר דוד "נעים זמרות ישראל", שאמר על עצמו "ואני תפלה"), היינו שהשיג את מבוקשו מאת השי"ת בכח התפלה (שנופל על לשון שפלות כמבואר במ"א, והיינו מה ש"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", דהיינו הכנעה ושפלות כפירוש רש"י) ולא בכח הנדרים, וכמו שאמרו חז"ל לגבי אלישע, שכל המופתים שפעל הכל פעל ברחמי, היינו מכח התפלה בלבד (שכולה בקשת רחמים מתוך שפלות, לא בזכות). וכן מובא בלקו"מ שהכלי זין של מלך המשיח הוא התפלה שלו].

וגם עתה קלקל באופן אחר, והוא, כי מן הראוי לשופט אשר יהיה בדורו, ללכת מעיר לעיר, לשפוט את העם משפט צדק, וכי יהיה בין איש לחבירו משפט אחד, ואין בידם ממון ללכת אל עיר השופט, נמצא כי הדין שהוא אחד מג' עמודים שהעולם עומד עליהם מתבטל ["על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום" – לפי הווארט הזה של האריז"ל, שלשם קיום עמוד הדין צריך השופט לכתת רגלים מעיר לעיר כו', אף על פי שיש בזה בטול תורה – לכן סדרו חז"ל "על הדין" לפני "על האמת" – "אין אמת אלא תורה" – אף על פי שבפסוק שמביאים חז"ל לראיה נאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם", אמת לפני דין-משפט, ללמד שצריך להקדים את הדין לאמת ורק אז יבוא התכלית של שלום אמת, "והאמת והשלום אהבו", ודוק]. והנה בתולע כתיב, (שופטים י' א') וישב בשמיר בהר אפרים, וארז"ל שנתיישב בהר אפרים, ולא היה מסבב מעיר לעיר.

ולכן נתגלגל אח"כ בשמואל הנביא, ואז תקן עון הנזכר, כדכתיב (שמואל ז' ט"ז) וסבב מדי שנה בשנה ותשובתו הרמתה. ולא עוד, אלא שאפילו שהיה לצרכם, לא חמור אחד מהם לקח, כנזכר בפסוק, מה שלא עשה שום שופט, וכל זה היה כדי לתקן העון הזה בכל כחו.

אבל צריך שתדע, כי עיקר שמואל הנביא, היה בחי' נדב ואביהוא, וכמ"ש בפסוק (שם א' י"א), ונתת לאמתך זרע אנשים. אבל נתחבר עמהם דרך חבור בלבד, בחי' אהרן אביהם, שהיה תולע בן פואה כדי לתקן העון הנזכר.

והנה עתה בשמואל, התחילו להתחבר יחד אהרן ובניו נדב ואביהוא, משא"כ ביעבץ ובתולע, שבהם נתגלגל אהרן לבדו. אבל בשמואל, עיקרו היה מנדב ואביהוא, אלא שנתחבר עמהם אהרן.

אח"כ נתגלגל אהרן לבדו באוריה החתי, נושא כלי יואב בן צרויה. ובו ג' אותיות אה"ר מן אהרן [שלש האותיות הראשונות של שמו אהרן, נוט' אהבה רבה, מדרגת אהרן כנודע (ה-ן של אהרן היינו הכח להמשיך את האהבה-רבה שלו למטה מטה לתוך המציאות התחתונה ביותר, וכך להדליק את נשמת כל יהודי באהבה עזה להשי"ת, "בהעלתך את הנרות" – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"). חוץ מאותיות אהר יש באוריה אותיות יו, השרש של אהרן שעולה יו ברבוע], לרמוז אל הנזכר. ונודע, כי מחנה דוד, ובפרט שלושים ותשע הגדולים שבהם, הם הנקראים מחנה אלהים, וכלם ראשי סנהדראות, ובפרט אוריה, שהיה הגדול שבהם, והוא הנושא כלי יואב שר הצבא. וכבר אמרו בספר הזוהר כי לא נקרא חתי, אלא ע"ש מקומו, לא שהיה גר.

והנה ב' עונות ראשונים היו ביד אהרן, שעדיין לא נתקנו, והם, עון שלא הפיל עצמו לכבשן האש בזמן הרן אחי אברהם כנז"ל. והב' עון בניו שמתו בעונו, כנודע כי הגורם מיתת איזה אדם, הוא מוכרח שיתגלגל וימות או יהרג, וכמ"ש באותיות דר' עקיבא, שכשנפטר אדם מענישין אותו ואומרים לו למה מתו בניך בחייך והוא חייב בדם שלהם כאלו הרגם בידו. ולכן נהרג אוריה החתי ע"י דוד הע"ה כנודע ונתכפר לו עון מיתת בניו ואחר שנתכפר לו עון מיתת בניו אז יכלו להתחבר יחד ונתגלגלו שלשתם באוריה הכהן בימי יהויקים, ולכן נרמזו בו ג' אותיות אה"ר מן אהרן. ועוד, שהיה כהן כמוהו.

והנה טעם גלגול בניו שם היה, לפי שבתחלה נתגלגלו הם לבדם באליהו הנביא ז"ל, כמבואר אצלינו, ואז נתקנו בבחי' סור מרע, שהוא כפרת עון שלהם, בהקריבם אש זרה, ע"י אליהו ז"ל בהר הכרמל, שהוריד אש מן השמים, לקדש שם שמים, כנודע וכמבואר שם אצלינו. אמנם ענין המצות שהם בקום ועשה, שהיו צריכים לקיים בחייהם, וכן מצות פריה ורביה לא קיימו, כמש"ה ובנים לא היו להם, והיו ערטילאין, ולכן נתגלגלו עתה לתיקון הנזכר בהיותו באוריה הכהן, אבל דע כי עיקרו של אוריה הכהן היה אהרן הכהן ונתגלגל בו לתקן עון השני שבידו שעדיין לא נתקן והוא ליהרג על קידוש ה'. אבל נדב ואביהוא היו מתחברים שם עמו בדרך עראי לצורך הנזכר. ואז נהרג אוריה הכהן ע"י יהויקים ונתקן אהרן הכהן משתי עונותיו בתכלית, ונדב ואביהוא שהיו שם בדרך השאלה לא הרגישו צער ההריגה כלל רק הוא לבדו.

ואמנם סיבת התחברות נדב ואביהוא שם היה, לפי שכיון שהוא גרם מיתתם, נמצא שגם לסבתו לא תקנו עצמם בענין מעשה המצות כנז"ל, ולכן הוכרח הוא לתקנם על ידו, ולכן נתחברו אז עמו שם. ואחר שנתקן אהרן לגמרי, בהריגת אוריה הכהן, אז כבר היה בידו כח לתקן את בניו היטב, משא"כ בתחלה שגם הוא היה חסר תקון עצמו, ואז באו שלשתם בגלגול ממש בזכריהו בן יברכיהו הכהן, וגם זה היה כהן כמו שהיו שלשתם כהנים, ואז תקן את בניו היטב, בהיותם שם יחד.

וז"ס פסוק (ישעיה ח') ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו, ומי חבר זה עם זה ולא הכירו זה את זה ולא היו בדור אחד. אבל לסבה הנזכר, ששניהם הם שרש גלגול אחד שם, ולכן נקראים עדים נאמנים בעצם. ולפי שבהיותו באוריהו לא היה נתקן לגמרי לכן נבא על חרבן הבית, ציון שדה תחרש וכו'. ובהיותו בזכריה נתקן לגמרי, לכן נבא על שלותה ובנינה, וכמ"ש רז"ל על פסוק הנזכר, והובא בגמרא מסכת מכות.

ונבאר עתה פסוק, ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב וגו'. והנה בענין בת שבע אשת דוד הע"ה, שלקחה אוריה החתי בתחלה, יתבאר יותר ענין זה, כי כמו שאהרן לקח את אלישבע בת עמינדב, כן בהיותו בגלגול אוריה החתי, לקח בת שבע. ונמצא, כי אלישבע ובת שבע, הכל בחי' אחת, ושתיהם בחי' רחל נוקבא דז"א הנתקנת ע"י החסד שהוא אהרן הכהן שושבינא דמטרוניתא כנזכר בס"ה. אבל יש שינוי ביניהם, כי בת שבע בזמן שאינה מתוקנת וכמ"ש חז"ל על דוד הע"ה שאכלה פגה וכמו שנבאר שם עניינה. ואלישבע יש בה אותיות א"ל לרמוז שהיא מתוקנת כבר ע"י החסד הנקרא א"ל בסוד חסד א"ל כל היום. ואמנם תיבת שבע שבכל אחת מהם נתבאר שם בענין בת שבע וע"ש. וקרוב לזה נתבאר בס"ה בפרשת וארא בפסוק זה בענין אלישבע ובת שבע.

שער הגלגולים הקדמה לג

ואמנם אהרן הכהן, הוא משרש הבל בן אדה"ר, כמו שנתבאר בדרושים שקדמו, כי שרש הבל נחלק לכמה בחי' שרשים. והנה שני שרשי נשמות יש בשרשי הבל והם שרש הרן אחי אברם ושרש נחור. והנה נחור נתגלגל בחור בנה של מרים. והרן נתגלגל באהרן הכהן. וכבר הודעתיך, כי חו"ר לקח ג' אותיות מן נחור, ואות נ' של נחור נשארה לשרש אחאב מלך ישראל, כמבואר אצלינו ואמנם אהרן, ג' אותיות מן הרן, ונוסף עליו אות א'. וגם לוט בן הרן, משרש הבל, ולכן ר"ת ואת "לוט "בן "הרן, הוא הבל למפרע, כי לוט והרן שניהם משרש הבל, ומן לוט נמשך רחבעם המלך, כמבואר אצלינו. ונמצא כי מרע"ה, ואהרן אחיו, וחור בן מרים, ולוט, ואחאב, כלם משרש הבל בן אדם, רק שהם שרשים מחולקים זה מזה, וכלם משרש הבל.

ונחזור בענין אהרן, כי הוא הרן בן אחי אברם. והרן בא לתקן חטא אדה"ר שעבד ע"ז, ולא די שלא תקן, אלא שגם עתה לא האמין בה' אלא עד שיצא אברהם מכבשן האש, כמ"ש ז"ל ולכן נשרף הרן באור כשדים. ואח"כ נתגלגל באהרן לתקן חטא הנזכר, ואדרבא חטא במעשה העגל, והוצרך ליהרג, והיה מן הראוי לו שימסור עצמו להריגה, כשקמו עליו הערב רב וא"ל קום עשה לנו אלהים, והוא טעה, כי חשב שהיה מספיק במה שהרגו את חור, שגם הוא משרש הבל כנזכר. וז"ס ויבן מזבח לפניו וארז"ל ויבן מזבח מן הזבוח לפניו, שהוא חור. ולכן נמנע ולא מסר עצמו להריגה, וחטא בזה, ולא נתקן חטא זה עד אוריה הכהן, כמו שיתבאר לקמן. ואמנם תחלה נתגלגל ביעבץ השופט, ואז חטא שתמיד היה נודר נדרים כמ"ש ז"ל על פסוק ויקרא יעבץ לאלהי ישראל ויאמר אם ברך תברכני, ולכן נתגלגל אחר כך בתולע בן פואה השופט, ונקרא תולע ע"ש התולעת, שאין כחה אלא בפיה, ורמז בזה שבא לתקן ענין הנדרים שיצאו מפיו. ואז חטא באופן אחר, כמ"ש ז"ל על פסוק והוא יושב בשמיר בהר אפרים, כי קבע ישיבתו בעיר א' ולא היה מסבב על המדינות לשפוט את העם, ועי"כ נמנעים העם מלבא אצלו לדין לפניו מסבת טורח הדרך, ולכן נתגלגל אח"כ בשמואל הנביא ותקן חטא הנזכר וסבב כל המקומות לשפוט את ישראל כנזכר בפסוק. ואז נתעברו בו נדב ואביהוא הנקראים ירכי קשוט דמתמן נביאים וזכה לנבואה על ידם כנז"ל. וכאשר הוליד את אביה בנו הוריש לו אביהוא ונתגלגל בו, ולכן שמותיהם שוים. אבל נדב נשאר בשמואל, וז"ס ומשנהו אביה וגו'. פירוש, כי נדב נשאר בשמואל, ומשנהו שהוא אביהוא, משנה של שמואל, נתגלגל בבנו ונקרא אביה. ואחר כך נפטר שמואל ונתגלגל באביה בן ירבעם. וכמו שנאמר בשמואל ויספדו לו כל ישראל כך נאמר באביה בן ירבעם וספדו לו כל ישראל, יען כי נמצא בו דבר טוב, ואמרו במדרש איכה בזוהר כי דבר טוב הוא משיח בן יוסף שיצא ממנו. והטעם, כי הוא גלגול שמואל כנזכר.

ואחר כך חזר אהרן, ונתגלגל עוד באוריה הכהן מקרית יערים, ואז נהרג ע"י יהויקים המלך, ובזה נמחל לו ההריגה שנתחייב במעשה העגל כנזכר. ואמנם גם נדב ואביהוא נתגלגלו עמו אז באוריה הכהן, בסוד גלגול ממש, לפי שהם מתו על ידו, כנז"ל על פסוק ובאהרן התאנף ה'. ולכן נקרא אוריה ע"ש אהרן, כי הם דומים בשמותיהם. גם שניהם היו כהנים. ואע"פ שנתקן באוריה כשנהרג, ע"כ זה הנה גרם שנדב ואביהוא בניו המתגלגלים עמו שם נהרגו עמו בסבתו, ולכך הוצרך להתגלגל שנית בזכריה הנביא הכהן, חבירו של חגי ומלאכי. וגם אז נתגלגלו עמו בניו נדב ואביהוא בגלגול ממש. ולכן אוריה הכהן שבא לתקן חטאו של אהרן, נקרא כהן, לרמוז אל אהרן הכהן הראשון, אבל זכריהו שבא לצורך נדב ואביהוא, לא נקרא בשם כהן, אע"פ שהיה כהן, כמש"ה ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. גם רמז ענין, כי באוריה לא הזכיר בן, אבל בזכריהו הזכיר בן, לרמוז כי אוריה האב, וזכריהו הבן שהם נדב ואביהוא בניו, והם העיקרים בזכריהו. אבל אהרן הכהן אביהם, עיקרו היה באוריהו. ולכן נקראים עדים נאמנים, לפי ששניהם נפש אחת כנזכר, וכל א' משניהם היו בו מגולגלים שני עדים, בחי' אהרן, ובחי' שני בניו. גם לכן אוריה נתנבא תוכחות, כיון שעדיין היה צריך ליהרג. אבל זכריהו נתנבא דברי נחמות ובנין בית שני כנזכר בספרו [בציטוט הזה לא מופיע אוריה החתי רק אוריה הכהן, היינו דילוג על ספירת ההוד של סדר הגלגול כמבואר בפנים, בסוד "הודי נהפך עלי גו'", וד"ל].

בספר גלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו (אות ב)

ברוריה גלגול בת שבע, והיתה מלמדת לשלמה ומזהירתו, היא ברוריה דהוי מקרי לתלמידים, ונתפתתה לתלמיד אחד, אותו התלמיד היה נפש אוריה בעלה הראשון, והיה בה שייכות מעט, והיא היתה סיבת מותו אז, ועתה הוא סיבת מיתתה, כי לכן באה לתיקונה.