יחוד ה' בגשמיות

י"ז סיון תשפ"ב – כפר חב"ד

ברית נחמן שי' אטינגר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

חיבור האלקות עם הגשמיות הוא תכלית בריאת העולם וממילא הוא אחד מנושאי היסוד של החסידות, השייך בפרט לחיים בארץ ישראל. רבי אייזיק מהומיל מרבה לעסוק בכך, בעומק עצום, כדרכו, והשיעור שלפנינו מבוסס על מאמר שלו בנוגע לחטא המרגלים. נקודת היסוד של הדברים היא ההסבר שדווקא הגילוי הנעלה ביותר, של אור אין סוף שלפני הצמצום, מסוגל לגלות את אחדות ה' גם במקום הריבוי, בלי לסתור את מציאות העולם – ודווקא תודעה זו צריכה לשרור בארץ ישראל. פרק א מבאר זאת כעומק מאמר חז"ל "גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה", תוך דגש שבשביל להכנס לארץ צריך לעלות "מהעוסק בתורה" גרידא ל"קורא קריאת שמע בעונתה". פרק ב עוסק בשלשה אותות המחברים מעלה ומטה – תפילין, שבת וברית מילה – תוך התייחסות למעלה המיוחדת של משה רבינו, לשאיפה לחבר אותו לגשמיות וגם לחידוש של ברית המילה אחרי מתן תורה ועם הכניסה לארץ. השיעור ניתן בברית מילה לילד שנקרא נחמן, והיה בו עוד פרק אודות הקשר של רבי נחמן לארץ ישראל ולכל האמור כאן, לצד ענינים חשובים נוספים שנשמטו לקוצר היריעה. גרסה רחבה יותר נשלחת לרשימת תפוצה אליה ניתן להרשם בדוא"ל itiel@pnimi.org.il.

א. "קריאת שמע בעונתה" – החיבור לארץ ישראל

"קריאת שמע בעונתה" – גילוי מלפני הצמצום

חז"ל אומרים "גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה"[ב]. כל כך למה? זהו מאמר שיש לו הרבה ביאורים בחסידות[ג], ואנחנו נסביר אותה כעת לפי דברי רבי אייזיק מהומיל[ד]. הוא מסביר שב"קריאת שמע בעונתה" מתגלה היחוד העליון של אוא"ס שלפני הצמצום[ה]. מה הכוונה?

באור אין סוף שלפני הצמצום נמצאים כל העולמות, אפילו בפועל. הרי כתוב "במחשבה אחת נבראו כל העולמות"[ו], בבחינת "גליף גליפו בטהירו עילאה" ש"בריש הורמנותא דמלכא"[ז], כאשר עלה במחשבה הראשונה שלו יתברך "אנא אמלוך"[ח] – מיד נתהוו כל העולמות בפועל. אכן, באין אור סוף לא רואים את העולמות, כי יש יחוד עצום ויחוד עצמי – באותה מדרגה האחדות הפשוטה לא סותרת את הריבוי האין סופי של העולמות. רק שמצד השכל האנושי, שכל נברא לאחר הצמצום, "לית כל מוחא סביל דא" – אי אפשר להשיג בשכל שלנו איך יכולה להיות אחדות פשוטה לגמרי יחד עם מציאות העולמות. הגילוי הזה, האמונה הזו, מתגלה ב"קריאת שמע בעונתה" – כך כתוב.

אצל "העוסק בתורה" מתגלה בחינת אוא"ס כמו שהוא מאיר דרך הקו, קו המדה, אחרי הצמצום הראשון – אור הקו שמתלבש במציאות. בשביל להתלבש במציאות צריך להתחשב במציאות, המברר צריך להתלבש בלבושי המתברר[ט]. התורה מבררת את המציאות, ובמדרגה הזו המציאות קיימת, לא לא-קיימת, והיא בעצם אחרת. הגם שנאמר ש"כולא קמיה כלא חשיב"[י], אבל כך רק מצד "דעת עליון" (של אור הקו שאחרי הצמצום), ולא מצד הרגשת המציאות את עצמה ("דעת תחתון"), ולכן אור וחשך הם שני דברים. לעומת זאת, היחוד של "קריאת שמע בעונתה" הוא "כחשיכה כאורה"[יא] – אור וחשך אינם שני דברים נפרדים אלא היינו הך.

גילוי האחדות בארץ

כתוב שאי-ההבנה של המדרגה הזו היה חטא המרגלים. פרשת שלח פותחת "שלך לך"[יב], "לדעתך, אני איני מצוה לך – אם תרצה שלח"[יג]. משה כנראה רצה, הוא שלח את המרגלים, ויצא מה שיצא – לכאורה דבר לא טוב, אבל בסוף הכל יתהפך לטוב הנראה והנגלה[יד].

בכל אופן, כתוב[טו] שהמרגלים רצו להשאר במדבר וללמוד תורה. עצם המחשבה של המרגלים הוא במדרגה של "העוסק בתורה" – הם תלמידי חכמים, רצו לשבת בישיבה וללמוד כל היום תורה, לא להתמודד עם הקשיים הגשמיים-הפיזיים של להכנס לארץ, לחרוש, לזרוע ולקצור. חבל – זהו בטול תורה. הם רצו להשאר בהתבודדות במדבר. לכן מוסבר בספר התניא, בפרק כ"ה, שהמצוה העיקרית כדי לרשת את הארץ היא קריאת שמע, היחוד של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – גילוי האחדות הפשוטה של אוא"ס שלפני הצמצום כמו שהוא נמצא גם פה.

שוב, השכל שלנו לא מסוגל לתפוס איך האחדות יכולה להיות עם המציאות – אבל אנחנו מאמינים. גם כשאיננו מבינים, כשחשוך לנו, "ואמונתך בלילות"[טז], ומתוך האמונה בלילות הגילוי הופך להיות חסד בבקרים, "להגיד בבקר חסדך"יד. "להגיד בבקר חסדך" הוא המשכת החסד ("להגיד" לשון המשכה[יז]) – המשכת החסד היא בכל המצוות שאנחנו מקיימים, שרובן מצוות של יום[יח], כמו ציצית בסוף הפרשה[יט]. ההמשכה היא דווקא מכח "אמונתך בלילות", שהרי על פי פשט היום הולך אחר הלילה, כמו במעשה בראשית[כ].

בכל אופן, "העוסק בתורה" היינו גילוי אור הקו, אבל "הקורא קריאת שמע בעונתה" היינו גילוי בו אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון – עם מציאות העולמות כמו שהם ממש – יאיר בעולמות שבתוך מקום הצמצום. את הגילוי הזה צריך בשביל הכניסה לארץ ישראל והקיום בה.

"עלה נעלה וירשנו אֹתה"

במרגלים הנאמנים, כלב ויהושע, כתוב "ויהס כלב את העם אל משה"[כא]. מה כלב אומר? "עלה נעלה וירשנו אֹתה כי יכול נוכל לה", יש לנו כן כח לעלות. המרגלים אמרו "כי חזק הוא ממנו"[כב], אפילו בעל הבית לא יכול להוציא את כליו משם[כג]. למה? כי הגילוי שלהם, בלשונו של רבי אייזיק, נקרא רק "פרצוף הארה"[כד] – כמו "העוסק בתורה", הם רצו לשבת במדבר להתבודד. אבל הפירוש של "עלה נעלה" הוא שצריך לעלות מההארה הזו. פרצוף דור המדבר נקרא "פרצוף הארה" של הנוקבא, כשהיא לא מיוחדת פנים בפנים עם הדכורא, עם הז"א, לא מקבלת את פנימיות המוחין של הז"א. אבל ארץ ישראל היא "הפרצוף העיקרי", במילים של רבי אייזיק מהומיל קוראים למדרגה זו הטבע היהודי האמתי[כה]. במדרגה זו היחוד כל כך יורד ומתחבר עם המציאות עד שקיום התורה והמצוות הוא בדרך ממילא, כמו שאדם אוכל, בלי לכוון, בלי להתבונן.

כתוב שמדרגת המרגלים היא בטול שבא על ידי התבוננות. הם הרגישו ש-ז העממין של ארץ ישראל באמת חזק ממנו – אי אפשר לברר. הבטול שלנו לקב"ה על ידי ההתבוננות שלנו לא יעבוד, אי אפשר בכלל לכבוש באמצעותו את הארץ, לכן הם התייאשו. מה פירוש "ממנו"? מגילוי האלקות שהם מסוגלים להגיע אליו. זהו גילוי לא מספיק גדול בשביל כיבוש הארץ. צריך מדרגה כזו שמקיימת "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[כו] – צריך לבטל את המציאות של השקר. העממים האלה הם השקר, היפך היחוד האמתי של האחדות הפשוטה עם המציאות הפרטית (שבסוד "אות אמת", כפי שנסביר). בפני גילוי האמת המציאות הפרטית היא לא איזה חשך וכיו"ב שמסתיר – היא פשוט לא קיימת, וצריך לגלות שהיא לא קיימת. הגילוי שהיא לא קיימת היא העברתה מהארץ – "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ".

לשאר המרגלים אין את הכח הזה, הם עדיין שייכים לדור המדבר, אבל ליהושע וכלב יש אותו. כלב אומר "עלה נעלה", אפילו אם משה רבינו יאמר לנו לעשות סולמות ולעלות לשמים נצליח בכל דרכיו[כז]. כמה שוה "עלה נעלה וירשנו"? בדיוק ארץ ישראל[כח], אבל לשם כך צריך לעלות ממדרגת דור המדבר, דור דעה. דעה לכאורה היא דבר טוב, אבל היא שכל, שכל אחרי הצמצום, וצריך "עלה נעלה" למדרגת היחוד האמתי ממש, של האחדות הפשוטה שלפני הצמצום הראשון, ושם "גליף גליפו בטהירו עילאה". באופן פלאי הכל נמצא, ללא סתירה כלל וכלל לכך ש"גאט איז אלץ ואלץ איז גאט"[כט] ('ה' הוא הכל והכל הוא ה''), בעת ובעונה אחת עם המציאות. זו המדרגה של ארץ ישראל.

ב. "אות אמת"

שליחות המרגלים – קבלת טענת מרים ואהרן

כתוב חידוש יפה בחסידות[ל], שכל ה"שלח לך", אמירת ה' למשה לשלוח מרגלים מדעתו, הוא בעצם מענה לטענת מרים ואהרן בסוף הפרשה בהעלתך[לא], שטענו כביכול נגד משה רבינו שפרש מן האשה[לב]. מאיזו אשה הוא פרש? צפורה, שנקראת כאן "אשה כֻשית", אשה לא ממוצא יהודי. מבחר המין האנושי, משה רבינו[לג], התחתן אתה דווקא – אבל עכשיו הוא פרש ממנה, דבר שלא מצא חן בעיני האחים הגדולים שלו.

כל כך למה? כתוב שלא שהם לא הכירו במעלה המיוחדת של משה רבינו. הם טענו, אדרבא – משה רבינו הוא ביחודא-עילאה ממש, יחוד שלפני הצמצום, ושם אין שום סתירה כלל וכלל בין הרוחני שברוחני, האלקות, לבין הגשמי שבגשמי, הכי נמוך. אצל מי שעוסק בתורה יש הבדלה[לד], כל מיני הבדלות[לה], אבל במדרגה שלפני הצמצום אין הבדלה. אדרבא, משה צריך להראות את החידוש המיוחד שלו – אתה, משה רבינו, הכח המיוחד שלך, עם המדרגה שלך, דווקא להתייחד עם אשה רחוקה, עם כושית. זהו הדבר הכי גדול שיכול להיות בעולם, הגילוי הכי גדול של יחוד ה' במציאות – משה רבינו ביחד עם אשה כושית. נשמע טענה נכונה – מה הם לא הבינו?

קודם כל, לפני שנסביר מה לא הבינו נכון, כתוב ש"שלח לך" הוא באמת מענה לטענה שלהם. ה' אומר למשה רבינו – באמת יש פה איזה חסרון, אתה צריך להתחבר עם הכי למטה. לכן, "'שלח לך' לדעתך" את המרגלים לתור את הארץ ולהתחבר עם הגשמיות של הארץ. "שלוחו של אדם כמותו"[לו], כאילו אתה עצמך הולך, ואתה מתחבר עם הגשם – זהו ענין שלך, תיקון שלך, לכן כתוב "שלח לך". שוב, זהו ווארט נורא, שה"שלח לך" הוא כי יש משהו בטענתם – "וישמע הוי'"[לז]. רק בסוף כתוב "ויחר אף הוי' בם"[לח], שהוא כעס עליהם, אבל בהתחלה כתוב רק "וישמע" – לא כתוב שכעס. זהו חידוש, ההסבר[לט] ש"וישמע הוי'" בהתחלה הוא כמו "וישמע... וייטב בעיניו"[מ], ששמע במה שאמרו גם דבר שמצא חן בעיניו, רק שבסוף הם לא תפסו בדיוק את כל החידוש המופלא של משה רבינו.

קריאת שמע בתפילין – אחיזה בגשמיות

מהו כל החידוש של משה? בשביל להבין צריך עוד הקדמה:

יש עוד מאמר חז"ל לגבי "קריאת שמע בעונתה" – "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו"[מא]. למה? הרי כתוב[מב] שהעוסק בקרבן עולה, אף על פי שאין לו עולה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבן עולה בפועל. אם כן, מה הבעיה שאתה אומר "וקשרתם לאות על ידך"[מג] כשאין לך תפילין? הרי העסק בתורה והקיום בפועל הם שני דברים, צוויי דינים!

ההסבר בדיוק שייך לאותה נקודה: מצד היחוד של התורה אלה צווי דינים, לא חייבים לעסוק ביחוד בפועל. אם אתה לומד ואין לך את האפשרות, את ההזדמנות, לעשות בפועל – מעלה עליך הכתוב כאילו קיימת ממש. אבל מי שאוחז ביחוד העליון שלפני הצמצום חייב להביא אותו מטה-מטה, לייחד עם הגשם לגמרי, לייחד עם המצוה הגשמית-המעשית ממש – לכן צריך כן להיות עם תפילין כשאתה קורא קריאת שמע בעונתה בבקר.

משה – מדרגת השבת

אבל יש יוצא מן הכלל – שבת (ויום טוב, שנכלל כאן בשבת), בה פטורים מתפילין. למה פטורים מתפילין בשבת? כי היא בעצמה אות[מד], כמו שתפילין הם "לאות על ידך". אנחנו בברית מילה, שגם היא אות, "אות ברית קדש", כמו שתיכף נסביר. כמו שתפילין הם אות גם שבת היא אות – אות שלעתיד לבוא.

מי שעדיין נמצא בסדר של עלמא דין, ורוצה להביא לתוך המציאות ממש את היחוד של לפני הצמצום, האחדות הפשוטה של ה"כחשיכה כאורה", חייב לקשר זאת עם משהו גשמי. אבל יש מי שאצלו קיים אותו יחוד, ואפילו בדרגה יותר גבוהה, והוא כמו שבת – "מעין עולם הבא"[מה], ובעולם הבא אין לא אכילה ולא שתיה ולא זיווג[מו]. זו המדרגה של משה רבינו – עליו ועל השבת נאמר "כל השביעין חביבין"[מז] – מדרגה שלפני הצמצום אבל בבחינת שבת.

את הנקודה הזו, נקודה עדינה ופנימית, לא תפסו מרים ואהרן. אבל הם הבינו נכון את עצם הדבר, שמשה רבינו נמצא ביחוד הכי עליון, וממילא יש לו כח להגיע הכי למטה – "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר"[מח]. לכן "וישמע הוי'" וייטב בעיניו ולכן אחר כך הוא אומר למשה רבינו "שלח לך".

מה קורה בשבת? מקבלים נשמה יתרה[מט]. רבי אייזיק אומר[נ] ש"קריאת שמע בעונתה" דומה לנשמה היתרה שמקבלים בשבת. הוא מסביר שההבדל בין נשמה 'סתם' לנשמה יתרה הוא שסתם נשמה אינה גוף – הנשמה מתלבשת בגוף (במדרגות הפנימיות שלה, נר"נ) על מנת לברר אותו, אבל היא לא גוף. אדרבא, הנשמה והגוף הם דברים הפוכים. אבל מצד הנשמה היתרה, הגילוי של האחדות הפשוטה, הנשמה והגוף הם היינו הך (לכן קבלת הנשמה היתרה בשבת קשורה גם עם התענוג הגשמי של אכילת ושתית שבת[נא]). זהו חידוש, ווארט יפה ביותר, מהי נשמה יתרה. ורמז יפה: נשמה יתרה גוף (שדווקא אותם צריך לחבר) עולה 1099, "ברכי נפשי את הוי'", ביטוי שכתוב חמש פעמים[נב] (כנגד חמש מדרגות הנשמה[נג]) ושוה נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה! זו אחת הגימטריאות היסודיות שלנו[נד]. סתם נשמה כוללת נפש-רוח-נשמה, אבל נשמה יתרה כוללת גם חיה-יחידה, עם דגש על היחידה. דווקא המלה נפש[נה] יכולה לתאר גם נשמה וגם גוף, כמו "שבעים נפש יֹצאי ירך יעקב"[נו], לכן דווקא היא המתאימה בשביל הנשמה היתרה, היחוד האמתי של הנשמה והגוף – "ברכי נפשי את הוי'". לכן על הנשמה היתרה נאמר בשבת "וינפש"[נז].

ברית המילה וכיבוש הארץ

במאמר מדבר רבי אייזיק רק על ה"אות" של תפילין ושל שבת. אבל, כמו שהזכרנו, אנחנו יושבים בברית מילה – שגם נקראת אות. ברור שברית מילה הכי מתאימה, לכאורה, לפירוש שלו – שענין האות הוא המשכת היחוד העליון לתוך הגוף ממש.

אם המרגלים לא השיגו את המדרגה העליונה, וכל חלישות הדעת שלהם היתה רק כי הם שייכים למה שהוא קורא "פרצוף הארה", פרצוף דור המדבר והמשכן, יתכן שהדבר משתקף גם במהות ברית המילה שלהם. הרי כתוב בזהר[נח] שכיבוש וירושת ארץ ישראל תלויים בברית המילה, שאפילו אחיזת הגוים כאן כי עושים 'חצי ברית' או משהו. אם היינו שומרים את הברית היינו מיד מבטלים את המציאות שלהם ומוציאים אותם מכאן. לאור זאת, מה הבעיה של המרגלים? ברית המילה שלהם.

אף על פי שכתוב שבשלשה דברים נכנסו לברית לפני מתן תורה, "במילה, טבילה והרצאת דם"[נט], בכל אופן, זו ברית מילה שלפני הדיבור. מצד אחד, בדם ברית המילה שלהם, יחד עם דם קרבן פסח – "בדמיך חיי... בדמיך חיי"[ס] – הם נכנסו לברית של יציאת מצרים ושל מתן תורה. מצד שני, זו לא מצוה שלאחר הדבור אלא מצוה לפני הדבור. לכן יש לומר שהיתה בה רק מילה בלי פריעה, כמו שכתוב[סא] בכלל לגבי המילה שלפני מתן תורה. צריך לבדוק אם מישהו מציין זאת[סב]. מעבר לכך, את כל המצוות שלנו, כולל ברית מילה, אנחנו מקיימים רק מכח מתן תורה[סג], כשמתן תורה משנה לגמרי את מהות המצוות[סד]. כלומר, כל ענין המצוה – היכולת של המצוה לחדור ולשנות את מציאות הגשם, לחדור לגשמי – הוא כח בטול הגזרה של מתן תורה[סה]. בני ישראל במדבר לא מלו[סו], לא היו מולים, לכן עוד יותר מודגש שברית מילה היא האות של ארץ ישראל – זהו הדבר הראשון שיהושע עשה כשנכנסו לארץ[סז]. על מנת לכבוש את ארץ ישראל צריך למול את העם שנית עם חרבות צורים, כפי שקוראים בהפטרת פסח. לא יודע אם מישהו אומר כך, אבל הביטוי "חרבות צורים", שחוזר כמה פעמים לגבי הברית של יהושע, רומז לחרב המלחמה בה יכבשו את הארץ. לכן הברית גופא מכונה זין[סח] – כמו כלי זין. בכל אופן, הברית של יהושע היא עם פריעה – כתוב בפירוש שזהו החידוש בה.

היום, אחרי הדיבור, "מל ולא פרע כאילו לא מל"[סט], אבל יש לומר שקודם רק מילה – ללא פריעה – הספיקה בשביל להמשיך ולגלות את פרצוף ההארה, על דרך "העוסק בתורה", ובמדרגה הזו היו המרגלים. ברית המילה בשלמות, כמו שעושים היום וכמו שעשה יהושע, יותר חודרת לגוף – זהו גם פשט. ברית מילה בלי פריעה מורידה את שלש הקליפות הטמאות, הקליפות הקשות של האגוז[ע], אבל משאירה את הקרום הדק, מה שנקרא קליפת נגה[עא], שיש בה טוב ורע[עב]. במצב כזה, וזו בדיוק טענת המרגלים, יכולים להגיע לבטול מסוים על ידי התבוננות, אבל לא להתמודד עם הקליפות הקשות של ארץ כנען. אבל פריעה, כשמורידים את הקליפה לגמרי, היא גילוי העטרה – אז נמשך יחוד אחר (שייך גם לסוד של "ככה" שבסוף הפרשה, "כתר כל הכתרים", כדלקמן). כתוב בפירוש[עג] שדווקא על ידי הפריעה זוכים ליחוד הדרוש בשביל להמשיך נשמה טהורה, זרעא חייא וקיימא, מא"ס שלפני הצמצום. זהו הגילוי שנותן את הכח לכבוש את הארץ בפועל.

אפילו יהושע בעצמו התרשל בכיבוש הארץ[עד]. כשקוראים את ספר יהושע, זהו פלא – הוא מתחיל חזק מאד, לוחם ומשמיד קליפה אחרי קליפה והורג את כולם[עה], ופתאום בסוף הוא משאיר בארץ חצי מהגוים, ויותר, בלי לנגוע בהם בכלל[עו]. כלומר, התודעה של "לא תחיה כל נשמה"[עז] ו"החרם תחרימם"[עח] כפשוטו – מאד קשה. כמו שהיום תאמר ליהודי 'לך תשמיד את כל הגוים' – לא עובר. רואים כבר אצל יהושע כמה זה חידוש, כמה זה קשה. גם סימן אצלנו שיש איזה בעיה של "ציצין המעכבין את המילה"[עט] – שהכריתה לא עד הסוף, לא עושים פריעה. בסוף נדרשת עוד פעולה, מציצה, עוד שלב של גמר התיקון והמשכת גילוי אור אין סוף שלפני הצמצום לתוך הגוף ממש[פ].

"אות אמת"

כתוב שהאות – כל הדברים שהם אות, תפילין ושבת וברית מילה (שכעת זכינו לה) – היא "אות אמת"[פא] (אמת היא פנימיות היסוד[פב], שייך במיוחד לברית מילה). רבי אייזיק מסביר[פג] שנקרא "אות אמת" משום שאותיות א-מ-ת הן הראש-תוך-סוף של האלף-בית[פד] – הפשט הפנימי של אמת הוא כח להביא את האלף, "אלופו של עולם"[פה], לתוך ה-ת, המדרגה הכי נמוכה של המציאות, הגשמיות שבגשמיות. להגיע הכי למטה – אבל לא לשקר, את השקר צריך להעביר. אוטומטית, כשה-א מגיעה עד ל-ת, "אות אמת", ממילא "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ".

נוסיף לכך רמז יפה: כשמצרפים למלה אות את שלשת הדברים – תפלין שבת מילה – מקבלים מב ברבוע (1764), כך שממוצע כל מלה מארבע המלים כאן הוא 21 ברבוע, אמת! רמז מאד יפה שהמכנה המשותף לכל האותות האלה, דווקא בהיותם אות – בצירוף המלה אות – הוא אמת, הגילוי של אלופו של עולם מטה-מטה, סגולת ה"אות אמת".

ג. רבי נחמן וארץ ישראל

"נחל נֹבע מקור חכמה"

לרך הנימול זה עתה לשמונה קוראים נחמן, על שם רבי נחמן. נחמן הוא שם משיחי. רב נחמן אמר בגמרא על עצמו שאם משיח כאן, בדור שלנו, זה[ אני – "כגון אנא"[פו]. הגמרא[פז] מציינת שרב נחמן היה ירא חטא באופן מיוחד.

אנחנו יודעים שרבי נחמן קרא על עצמו[פח] את ראשי התיבות של הפסוק במשלי "נחל נֹבע מקור חכמה"[פט]. מהו ה"נחל נובע"? לפי הקבלה[צ] "נחל נובע" הוא המזל העליון, "נֹצר חסד לאלפים"[צא], מ-יג מדות הרחמים של הקב"ה – התיקון היחיד שכולל גם את פרצוף הכתר (גלגלתא) וגם את פרצוף החכמה (מוחא סתימאה), מי שבקי בכוונות. מהמזל העליון, הנחל הזה, יונק אור אבא – המזל עליו נאמר "אין מזל לישראל"[צב]. סבא רבא של רבי נחמן, מורנו הבעל שם טוב, שנקרא ישראל על שם האומה כולה, בא לעורר את האומה מהעלפון שלנו[צג], אמר[צד] אל תקרי אֵין מזל לישראל" אלא "אַיִן מזל לישראל", מקור כל השפע והברכה ושרש הנשמה, ה"נשמה יתרה" שזוכים לקבל בשבת, שדובר עליה לעיל.

לפי הפשט "נֹצר חסד" קשור למדת החסד, החסד של הכתר, חסד עליון – הסוד של "להגיד בבקר חסדך" שהזכרנו.

החיבור של רבי נחמן לארץ ישראל

רבי נחמן, בין הצדיקים הגדולים, היה מהצדיקים שהכי קשורים לארץ ישראל – הוא גם נסע והגיע לארץ. סבא רבא שלו, מורנו הבעל שם טוב, גם רצה להגיע לארץ – אבל לא הצליח, מהשמים לא נתנו לו. רבי נחמן כן הגיע לארץ, ואמר שעיקר התורה שלו הוא רק אחרי שהיה פה בארץ ישראל. הוא פגש פה את הקאליסקער ומאד התרשם ממנו. כשהוא חזר לחו"ל הוא נסע באופן מיוחד לאדה"ז, לעשות שלום[צה]. לא כל כך עלה בידו, אבל הוא רצה.

הוא היה קשור בעצם לתורת הארץ ורצה לחבר אליה לגמרי. כל הצדיקים, כל החסידות, הם בחינת ארץ ישראל – אבל הוא במיוחד, כמו שעוד נסביר. כמה שרבי נחמן אהב התבודדות, להתבודד, לא לחשוב שהוא טיפוס כמו המרגלים ח"ו, שרצו להשאר במדבר ולהתבודד כל החיים, ללמוד תורה. לפי החסידות, הבחינה שלו היתה "קורא קריאת שמע בעונתה".

תורת הנצח

נחמן גם בגימטריא נצח, כמו שרבי נחמן עצמו אמר. תורת ארץ ישראל היא תורת נצח – שייך לארץ ישראל בפרט. כמו שאנחנו לומדים[צו] בשבע הדרכים הטהורות של התורה, של היהדות, שהנצח הוא תורת ארץ ישראל. והנה, בפרשת שלח, אחרי חטא המרגלים יש שלש מצוות, שלשה ענינים שהם תיקון לחטא המרגלים –נסכים חלה ציצית, ר"ת נצח. רבי נחמן אמר על עצמו שהיום המיוחד שלו בספירת העומר הוא נצח שבנצח, נחמן שבנחמן, והוא גם אמר "נצחתי ואנצח"[צז].

"נצחתי" היינו לנצח את המלחמה, גם לשון נצחיות וגם מלשון לנצח על המלאכה. כתוב שיש שלשה פירושים בנצח – לנצח בתזמורת, לנצח על המלאכה, לנצח כל הכלל, שכל הפרטים יעבדו יחד בתיאום, שרק אז אפשר להפיק את התוצאה הרצויה; ויש נצח לשון נצחון המלחמה, מקור השמחה, כשמנצחים את המלחמה; ויש נצח לשון נצחיות – "נצח ישראל".

הקב"ה נקרא "נצח ישראל לא ישקר"[צח]. מי משקר? מי שקורא ק"ש בלי תפילין, שנחשב כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. כדאי כבר להזמין תפילין לנחמן, תפילין מהודרות דווקא של חב"ד, כתב אדמו"ר הזקן – מומלץ. "לא ישקר ולא ינחם", יש בפסוק הזה "נצח" וגם לשון נחמה, נחמן (כמו שאבי הבן אמר לי קודם), רק ש"לא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" לכאורה לשון שלילה – שלא ינחם. מהו "אדם"? "זאת תורת האדם"[צט], העוסק בתורה, גילוי הקו שמתלבש בתוך מציאות זרה לה, לתקן את המציאות כפי שהיא מרגישה את עצמה בדעת תחתון, אף על פי שבאמת מצד דעת עליון "כולא קמיה כלא חשיב". אבל למעלה באמת "לא אדם" – מדרגה כזו שהאדם, השכל, לא יכול לתפוס בשום פנים ואופן. ה"לא אדם" הזה הוא "נצח ישראל", אבל הוא עצמו שוה נחמן. כלומר, נחמן מצד אחד הוא-הוא הגילוי וההתקשרות ל"נצח ישראל", והוא-הוא לא משתנה, "אני הוי' לא שניתי"[ק], "אתה עד שלא נברא העולם אתה משנברא העולם"[קא], המדרגה העליונה של היחוד הכי עליון, שום שינוי לפניו כלל וכלל. דווקא שם המקור של הנחמן האמתי, ה"נצר חסד לאלפים", ה"נצח ישראל". זו הבחינה שאמרנו קודם, "אַין מזל לישראל", "נחל נובע מקור החכמה" – זהו מקור החכמה היהודית.

אם כן, אנחנו אומרים, שנחמן בעצם מתקן את חטא המרגלים, בזה שהוא גם מדבר הרבה על התבודדות והתבוננות ושיחה ביני לבין קוני – אבל הכל קשור לתורת ארץ ישראל. ההתבודדות שרבי נחמן מדבר עליה היא בבחינת "הן עם לבדד ישכן"[קב], שאמור דווקא על עם ישראל בארצו. אפשר לומר שנחמן האמתי הוא גם להנחם – להנחם מההוה-אמינא של המרגלים, להנחם מהשכל שיש להרבה תלמידי חכמים שרק צריך לשבת וללמוד תורה וזה הכל. לא! צריך ק"ש בעונתה, שעוד יותר מזה – "גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מן העוסק [!] בתורה", כך לשון חז"ל.

השויון עם הגרים

בחת"ת של היום – כל יום קוראים חלק בתורה, החלק החמישי של פרשת שלח לך – יש שתי תופעות מאד יפות. זו פרשיה קטנה מאד, יחסית, רק כמה פסוקים.

תופעה אחת היא שיש בה ריכוז הכי גדול בתורה של מלה מאד חשובה וסודית – "ככה". כתוב בקבלה ש"ככה" הוא שם קדוש, שמכוונים בהושענא-רבה, וכתוב בחסידות[קג] שהוא ר"ת "כתר כל הכתרים", שעולה משה ועוד 1000, ישראל בעל שם טוב ועוד משה. בתוך 23 מילים יש כאן שלש פעמים "ככה". בכל התורה יש שמונה פעמים "ככה", ומתוכן כאן שלש פעמים – "בתלת זמני הוי חזקה"[קד]. סוד במצות הנסכים, התיקון הראשון מבין שלשת התיקונים העיקריים אחרי חטא המרגלים.

אחר כך הפרשיה מסיימת בשויון גמור ומוחלט בין ישראל והגר – שכל מה שנוהג בישראל נוהג אותו דבר בגר. כתוב שם "ככם כגר יהיה לפני הוי'"[קה]. רש"י מפרש את הביטוי, את הסגנון של "כ... כ...", שבא להשוות לגמרי את שני הדברים. יש כמה פסוקים בתורה שהגר הוא כמו ישראל, כמו האזרח, אבל רק כאן כתוב הביטוי "ככם כגר", כ-כ הוא ככה, "כתר כל הכתרים", "ככם כגר יהיה לפני הוי'" – הסוף של "יהיה" ושל הוי-ה הוא ה, משלים את ה"ככה". "ככם כגר יהיה לפני הוי'" – לפני היינו פנימיות, "לפני הוי'", למעלה משם הוי', קוש"י, "נחל נובע מקור חכמה", שם "ככם כגר יהיה". "ככם כגר יהיה" הוא כפולה של 37, אבל "ככם כגר יהיה לפני הוי'" – עולה תענוג בגימטריא, 23 ברבוע. קודם היו 23 מילים של ריכוז הכי גבוה של המלה "ככה" ואחר כך יש "ככם כגר יהיה לפני הוי'", 23 ברבוע, אחרי שרק "ככם כגר יהיה" כפולת 37, יחוד חיה-יחידה בקבלה.

כנראה הילד הזה, נחמן, שייך גם לשם הקדוש ככה – שם שהבעש"ט אהב ואמר לכוון בקדושת כתר[קו], השם הקדוש של הבעש"ט, של החסידות – וגם יש לו את המוחין של "ככם כגר". הפרשיה שהכי מרוכז בה בכל התורה היא היום, והביטוי הסופי שלה הוא השויון – הקטע הכי חזק בתורה של השויון – בין ישראל לגר, שבא מכח השם הזה. התענוג הכי גדול של הקב"ה, ה"ככם כגר" – ה' אוהב גרים, רוצה שהגרים יצטרפו לעם ישראל, כמה שיותר. נחמן יודע זאת – רבי נחמן אמר[קז] שעד שלא יתגיירו כל הגרים בפוטנציאל משיח לא יכול לבוא. הענין דווקא קשור לארץ ישראל – ארץ ישראל היא המקום שמושך את גרי הצדק האמתיים. צריך שאנחנו נכריז על הקשר העצמי של עם ישראל – שלמות העם, שלמות התורה, שלמות הארץ, שכל הארץ שלנו – ואז אפשר לגייר יותר טוב, שהגיור יהיה גיור אמתי, כהלכה, גיור שמח שעושה תענוג לה' ומביא את המשיח.

עד כאן כמה מילים לכבוד נחמן. שנזכה שהנחמן הזה יביא לנו את הברכות האלה, הברכות של ארץ ישראל. ובא לציון גואל יחד עם נחמן ועם כל שאר הילדים כן ירבו, שתהיה הגאולה השלמה עם משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

ניגנו ניגון יב-יג תמוז.

אשה כשית

נספר סיפור אחד ששייך לענין של האשה הכושית – טוב שאנשים ישמעו, קשור למהפכה הרביעית: יש שליח חב"ד בפריז, השליח הראשי. אחד מהקהילה שם לפני הרבה שנים בא ובכה לפניו שיש להם בת שהולכת ל"ע ר"ל עם גוי – מתכוננת להתחתן איתו. לא סתם שהבת הולכת עם גוי, אלא שהגוי הזה הוא כושי. מה עושים?! ממש בא בבכי. השליח לקח את זה ללב. הוא היה אמור לנסוע לרבי אז, וכשהוא נסע לרבי ונכנס ליחידות אצל הרבי הוא בקש ברכה באופן מיוחד לאותו יהודי עם הסיפור שלו. הרבי ענה לו תשובה פלאית – 'מה כל כך נורא? שהגוי הזה יתגייר!'. אומר השליח לרבי – 'אבער ער איז שווארצער [אבל הוא כושי]!'. הרבי אמר – 'אז מה? לנשמה אין צבעים'. אלה המילים של הרבי – 'לנשמה אין צבעים, אז מה אם הוא כושי?'. בסוף הסיפור, השליח זכה להיות בחתונה שלהם, לאחר שאותו כושי התגייר ולמד תורה, ואחר כך הוא נעשה רב. כנראה קשור בכיוון האחר – כאן הכושי הוא הבחור ואצל משה רבינו זו האשה. אבל הסיפור הזה מאד ממחיש את זה שצריך להביא את היחוד גם למקום הכי נמוך – סיפור יפהפה.

לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ב"קריאת שמע בעונתה" מתגלה אור אין סוף שלפני הצמצום בו האחדות אינה סותרת את הריבוי.
• עם ישראל במדבר היה במדרגת "העוסק בתורה" וכדי להכנס לארץ צריך לעלות למדרגת "הקורא קריאת שמע בעונתה".
• מכח "ואמונתך בלילות", במה שמעל שכלנו, אנו זוכים "להגיד-להמשיך בבקר חסדך".
• אי אפשר לכבוש את הארץ עם בטול שבא על ידי התבוננות.
• בארץ צריך לעלות לטבע היהודי של גילוי אחדות ה' בפשטות, מכחו "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ".
• בכח משה לגלות את אחדות ה' בגשמיות – מה שמתגלה בנישואיו ל"אשה כֻשית".
• בטענת מרים ואהרן היה ממש – לכן צוה ה' את משה לשלוח את שלוחיו לתור את הארץ ולהתחבר אליה.
• "קריאת שמע בעונתה" צריכה להיות עם תפילין – להתחבר למצוה גשמית.
• בשבת אין צורך באות הגשמי – וזו היתה מדרגת משה.
• הנשמה בכל ימות החול נבדלת מהגוף ודווקא הנשמה היתרה של שבת היא אחת עם הגוף.
• כיבוש הארץ תלוי בשלמות ברית המילה (שהיתה חסרה אצל מי שנימול לפני מתן תורה).
• מילה בלי פריעה מאפשרת בטול של התבוננות – אבל לא גילוי טבעי של אחדות ה'.
• אפילו יהושע התקשה לקיים את מצות "לא תחיה כל נשמה".
• הכח של "אות אמת" הוא להמשיך את "אלופו של עולם" (א) עד המדרגה התחתונה ביותר (ת).
• כשה-א מגיעה ל-ת השקר מתבטל מאליו.
• בין גדולי הצדיקים יש לרבי נחמן קשר מיוחד לארץ ישראל.
• ההתבודדות של רבי נחמן אינה בסתירה לכניסה לארץ וישוב הארץ.
• תיקון חטא המרגלים הוא סוד הנצח – נסכים ציצית חלה.
• מקור השויון המלא של ישראל והגרים הוא "לפני הוי'" – "כתר כל הכתרים".
• ארץ ישראל מושכת את גרי הצדק האמתיים.
• הכרזה על שלמות הארץ מאפשר גיור כהלכה.