בס"ד

התוועדות יום הולדת טו"ב לישוב בת עין

ב אייר תשס"ו –  בת עין

סיכום דברי הרב גינזבורג שליט"א[1]

יש דעה ש"בן שמונה עשרה לחופה" זה מיום הולדת שבע-עשרה – אז הגיע הזמן להתחתן (אם מדובר בבת, כל שכן שבגיל שבע עשרה).

שיחה ראשונה:

בהשגחה למשפחת כי טוב יש ברית היום – אז נתחיל ברמז של "כי טוב": היום זה יום ה-טוב של הספירה, ומתחילת השנה החדשה (מר"ח ניסן, ר"ה למלכי ישראל) זהו יום ה-לב. "לב טוב" זה כל ימי הספירה, וקראנו אתמול בפרקי אבות כי "לב טוב" היא המדה הטובה הכוללת את כל המדות הטובות. כפי שברכנו קודם בתלמוד תורה נברך גם כאן – שנזכה כולנו ללב טוב. רבי הלל מפאריטש – שיש אליו הרבה קשר בישוב הזה – אמר שיש להיות "צודק" ויש להיות "טוב". מתנגד תמיד צריך להיות "צודק" – כל הזמן צריך להצטדק, לדעת שעשיתי בסדר – ולחסיד אין כזה ראש, הוא "טוב" בעצם. "תפארת שבתפארת" יום הולדת של הרבי מהר"ש, שבתור ילד "ער מאך גוט" (= משיח; טוב – שם אהוה, באידיש גוט זה שם ה'; גוט – אחד יותר מ-יז, עוברים כעת משנת ה-טוב לשנת ה-גוט). שנזכה כולנו לעשות טוב – עשיית טוב לא מחפשים בספר מה לעשות. אם כבר מחפשים זאת באדמת ארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה. הרבי מהר"ש נולד בשנת 5593, העולה 329 פעמים טוב = ז פעמים טוב פעמים כי טוב.

עוד רמז: בקבלה טוב זה שם אהוה – הכח לחבר "את השמים ואת הארץ", לו זכה מורנו הבעל שם טוב, העולה זך פעמים טוב (ונדרוש בכבוד אכסניא: צבי = בעל; אנוש = שם טוב).

עוד פירוש בסוד של טוב בקבלה הוא ש-טוב הוא הסוד של "אבא יסד ברתא" דרך ספירת היסוד. יש לשון באריז"ל ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א", ובהארה שמאיר משם מייסד-מתקן את המלכות – "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא" – אך העיקר זה להמשיך הארת יסוד אבא לדעת ובעיקר לספירת היסוד (אליהם שייך שם אהוה). שני הדברים העיקריים שהם "כי טוב" בתורה זה "וירא אלהים את האור כי טוב" ו"אמרו צדיק כי טוב" (צדיק = יב פעמים אהוה, שלמות כל צירופי שם זה). אור זה חכמה – ראשית הגילוי – וצדיק זה ספירת היסוד, "צדיק יסוד עולם". אם כן, שתי בחינות ה"כי טוב" זה המשכה וחיבור מיסוד אבא ליסוד ז"א. בענין עמוק זה נרחיב היום, אך נקדים רמז: חכמה יסוד = 153 = משולש טוב. זה החיבור של חכמה ויסוד – רמז מאד בולט שיחוד זה הוא שלמות הטוב. מה הטוב המיוחד של האור-החכמה ומה הטוב המיוחד של הצדיק-היסוד. הטוב של האור זה "תורה אור". כתוב "יבוא טוב [משה, בו נאמר 'ותרא אותו כי טוב הוא'] ויקבל טוב ['כי לקח טוב נתתי לכם'] מטוב ['טוב הוי' לכל'] לטובים [ישראל, בהם נאמר 'היטיבה הוי' לטובים ולישרים בלבותם']" – צריך להיות "טובים", ולא רק "צודקים". כך גם הפסוק "אמרו צדיק כי טוב" – הצדיק צריך להיות טוב (מעדיפים את הגימטריא של צדיק על שרש המלה...). ר"ה מפאריטש מסביר מאמר חז"ל זה ש"יבוא טוב" זה חכמה עילאה דאצילות, שרש נשמת משה רבינו. "ויקבל טוב" היינו קבלת דבר שלמעלה ממנו, התורה, בה כתיב "אורייתא מחכמה נפקת", אך הוא ח"ע דאצילות והתורה זה ח"ס, החכמה של חיצוניות הכתר, חכמה דאריך. "מטוב" זה עוד יותר גבוה – אך הכל בחינות חכמה – וזה חכמה דעתיק (כבר בחינת רדל"א – העלם העצמי של אור במאור). "לטובים" זה בכללות חכמה דאמא, אך אמא היא "אם הבנים" – מיעוט רבים שנים – וממנה נמשכים בכללות נשמות שבבחינת זכר ונשמות שבבחינת נקבה. בכל "טוב" צריך להבין שיש בזה בשרש חכמה, וזה נמשך עד יסוד כדי להשפיע ולהאיר במלכות של אותו פרצוף. החכמה דעתיק מתלבשת – עם היות שרדל"א הוא ראש גלוי – בחכמה דאריך, ומשום מבריק לח"ע דאצילות, והוא המאיר אורו לחכמה דאמא, ומכיון שממנה נולדים זו"נ ("טובים") הרי מאמר זה כולל את כל פרצופי האצילות. גם משיח הוא "יבוא טוב" – ויהיה עוד יותר טוב – "ויקבל טוב", תורה חדשה, "מטוב לטובים". קוב"ה אורייתא וישראל כולהו סתים וגליא – אצל משה התגלה הגליא, ואצל משיח (ה"טוב" שיתחדש) תתחדשנה כל המדרגות ויתגלה הסתים (אשר יתלבש ויתגלה בגליא שכבר ניתנה – שהרי "עוד הפעם מתן תורה לא יהיה"). בשביל שזה יקרה אנו צריכים להיות יותר "טובים" מאי פעם – לא להיות רק צודקים, אלא טובים, ולא רק טובים כמו פעם (שהרי תמיד היו יהודים טובים, ובזכות זה שהיו "טובים" זכו לקבל את התורה שנקראת "טוב", אך כדי לקבל את פנימיות התורה מסתים דקוב"ה צריך להיות עוד יותר טובים, עוד יותר אמיתיים ועצמיים – להיות טוב זו תכונה עצמית, בעוד שהטוב שהיה בעבר זה טוב פנימי. צודק זה חיצון, וטוב זה או פנימי או עצמי. עד עכשיו גם ה"טובים" היו פנימיים – יהודים פנימיים טובים – אך עכשיו צריך עוד יותר, להיות טובים עצמיים, במודעות טבעית לחלוטין, "טבע הטוב להיטיב" הבא מעצם הטוב – כפי שכתוב אצל ה', שבהיותו "עצם הטוב" יש לו "טבע הטוב להיטיב". כשאנו טובים ממילא ה' מיטיב עמנו – "היטיבה הוי' לטובים" – ו"אין טוב אלא תורה", אך גם ישוב ארץ ישראל זה "טוב", ובפרט ישוב זה שנולד לפני טוב שנים). אור כי טוב צדיק כי טוב = כי פעמים טוב = ישר ("טוב וישר הוי'" "צדיק וישר הוא"). כי טוב = בטול (ל טוב), שהוא פנימיות החכמה. "האור כי טוב" הולך על החכמה, והטוב של האור זה שמאיר עינינו. הטוב של הצדיק זה כי משפיע בפועל – לא רק אור, אלא שפע. שפע זה ממשות – לא רק אור שמאיר עינים, אלא מי שעוזר לבנות את הבית (בעבודה עברית), משפיע שפע גשמי. זה בא אצל הצדיק מאור רוחני – אור החכמה – אך הוא מגיע ליסוד, בונה יסוד לבית גשמי (הבית זה המלכות, אך צריך יסודות לבית, ובשביל זה צריך צדיק טוב).

להיות טוב זה להמשיך "אור כי טוב" לתוך ה"צדיק כי טוב", העושה טובות ליהודים בגשמיות, אך מה שנמצא בתוכו זה אור של תורה ואור של פנימיות התורה בו מקיים "יפוצו מעינותיך חוצה". זה היסוד של השיחה הערב – שצריך להמשיך יסוד אבא ליסוד ז"א, להמשיך את הבטול אל האמת (אימות הבטחות והגשמת חלומות, קיום הבטחות בקיום "ומביא גואל לבני בניהם"), וזה סוד המלה טוב.

עוד חשבון אחד, לפני החלק הרציני: אם הרבי מהר"ש נולד ב5593 והישוב בת עין ב5749, אז ביסוד הישוב הרבי מהר"ש היה בן 156 = יוסף = ו פעמים הוי'. ביוסף מצוין "יוסף בן שבע עשרה שנה" – אף שזה ישוב בנחלת יהודה, אך יש התכללות, והישוב נולד בשנת ה-יוסף של הרבי מהר"ש והיום מגיע ל"בן שבע עשרה שנה". אז מתחילים לקרות ליוסף כל מיני דברים – לא כולם טובים, אך היום מקריאת סיפורי התורה יש לנו כח לתקן הכל. היום הרבי מהר"ש בן גל עיני – היינו מתוסכלים הרבה זמן, אך כעת הגענו לשנת ה-גל עיני...

שיחה שניה:

בחדש האחרון אנחנו מדברים על "אין מלך בלא עם". הנחת היסוד היא שהעם מתחיל בתוך המלך – זה שהמלך הוא בשפלות (תכונו הפנימית של מלך ישראל, "והייתי שפל בעיני"), ושפלותו הפנימית היא בעצם העם שבתוכו. אם יש לו את שרש העם בתוך עצמו זוכה גם להקרין ולהחצין זאת לתוך המציאות, ואז זוכה לעם קדוש – עם ישראל. את זה לעומת זה עשה אלקים, וכפי שיש מלך בקדושה – מלך ישראל – כך יש גם מלך דקליפה, שהוא בדיוק הפוך, ותכונתו גאות "אנא אמלוך". צריך להאמין שבכל דור יש מלך אמיתי, מלך דקדושה, ואם אנו והוא נזכה הוא יהיה מלך המשיח תיכף ומיד ממש. אם יש במלך עם פנימי, ואחר כך משתקף בחוץ, זה נוגע לכל מיני תכונות פנימיות – כפי שהסברנו. כך למשל עם זה עזות מצח – צריך להבין איך הכל נובע משפלות. עם ישראל הם "עזין שבאומות", אז המלך צריך להיות עז גם כן – "עז מלך משפט אהב". בשביל שהמלך יהיה "עושה משפט לעשוקים" צריך "עז מלך" – צריך להיות גיבור ואכפתי כמשה רבינו, שלא סובל עושק (לא בהיותו צודק, אלא בהיותו טוב וגם שפל – בוער בקרבו צדק שהוא טוב במהותו, שלא יכול להיות יהודי עשוק, זה "ראשית דרכו של גואל ישראל 'ויך את המצרי'"). המלך שמח שנתיניו משקפים את תכונותיו הכי פנימיות, עד ש"עבד מלך – מלך". העם הוא השיקוף בחוץ של מה שיש למלך בפנים. היות שכל הענין שלנו היום הוא הציפיה לקיום מצות הציבור הראשונה – מינוי מלך – לכן צריך לדבר רבות על מלך. התחלנו בכך בחדש ניסן – ר"ה למלכי ישראל – אך זה הפתיחה לכל השנה כולה. אם כן, ברוח זו נמשיך היום בעוד כמה "עמים", שהמלך לא יכול להיות מלך בלעדיהם:

א. יש עבירות ויש מצוות – "שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה" – ועבירה מצוה ר"ת עם. בספירות העליונות הכל טוב, ואילו המלכות היא המציאות – היא חייבת לקבל את המציאות, להתמודד עמה ולתקנה. המלכות צריכה להפוך את המציאות, אך קודם כל המלך צריך לדעת שיש במדינה שלו עבריינים ומקימי מצוות, יש טובים ורעים, ואם המלך לא מסוגל לקחת בחשבון שחלק אינטגרלי מהעם שלו זה שיש עבירות ומצוות אין הוא יכול להיות מלך. אצל כל מלך העם מתחיל מתוך עצמו בעומק – גם למלך יש "קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו" (שלא כצדיקים של הספירות העליונות), ו"אשר נשיא יחטא" (למלך עצמו יש עבירות, ואשרי הדור שהמלך שלו נותן לב לשוב על שגגותיו). רבי צדוק מסביר שמי ששרשו יהודה – מלך – לא יכול להיות מלך בלי עבירות. על המלכות כתוב "רגליה יורדות מות" – היפך החיים – שברוחניות זה היפך התורה, זה עבירה שהיא מות. גם בתוך המלך עצמו יש את העם של עבירה-מצוה – לפעמים כך ולפעמים כך. כמובן המלך לא משלים עם זאת – משלים שחייב להיות כך, ואין ברירה, אך לא משלים עם מציאות העבירות ועושה כל אשר ביכולתו לבטל את העבירות או להפוך אותן לזכויות על ידי תשובה (דוד המלך הוא אשר "הקים עולה של תשובה" – הוא עצמו יודע שצריך לעשות תשובה, וכל שכן עמו צריך לעשות תשובה). היום אצלנו העם של המלך זה בעלי תשובה. צריך לדעת טוב שהעם של המשיח זה בעלי תשובה – לכן ה' עשה שכל הדורות הקודמים יתרחקו ויעברו לעבר של העבירה, כדי לקחת את העבירות ולהפוך אותן למצוות שלא כתובות בתורה, כפי שנעשה בזכות תשובה מאהבה. זה העם הראשון היום – עבירה מצוה – שזה חלק עצמי אצל המלך ומשתקף בעם שלו.

[לא רוצים לטחון נושא טחון, אך מקום זה שמו המקורי "מגדל עדר" – המקום ממנו נולד משיח, וקצת פספוס שהפסדנו כאן את ההזדמנות הזו  - אך גם השם "בת עין" זה בהשגחה פרטית, ו-בת רומז לבעל תשובה. בכלל כל הישוב הזה שרש של נוקבא – וכדלקמן – בחינת יהודה, שהוא גם הוד ו"איהי בהוד", אך כדי שיהיה זיווג בין זכר לנקבה צריך גילוי הצד הזכרי בנקבה והצד הנקבי בזכר (מה ד-בן ו-בן ד-מה). זכרי מתחלק ב-יג ונקבי ב-ז – מגדל עדר מתחלק ב-יג ובת עין ב-ז. שני השמות בהשגח"פ, ושניהם קיימים – מגדל עדר סתים ובת עין גליא. מגדל עדר זה אורות דתהו ובת עין זה נסיון להכניס זאת בכלים דתיקון, אך אם שוכחים את האורות דתהו אין משיח – עיקר האנרגיה זה אורות דתהו, ואף שחייבים "אבל בכלים דתיקון", בכל זאת זה העיקר. בשנה זו, בה הבחורה הגיעה לפרקה וצריך לדבר בה נכבדות, כדי שתהיה ראויה צריכה לגלות גם את הפן הזכרי שבתוך עצמה. מגדל זה המלך ועדר זה העם (מגדל עדר – עם). בבת עין הבת זה בעלי תשובה (בהמשך נדבר על העין).]

ב. יש פסוק שאומרים ב"יהי כבוד" (אשר כולו עוסק במלכות ה'). אחרי פסוקי המלכות המובהקים שנאספו ב"יהי כבוד" (חי פסוקים ו-חי שמות הוי', יש שם הרבה כוונות) יש כמה פסוקי עצה, ואחד מהם "עצת הוי' לעלם תעמד מחשבות לבו לדר ודר" – שני חלקי הפסוק ר"ת עם. כמובן שהפשט כאן מתרחש בתוך המלך – "עצת הוי'" ו"מחשבות לבו" – אך הכל מתחיל מתוך המלך ואחר כך מתבטא בעם. "מלך" זה לשון נמלך – "במי נמלך?" בעם שלו, הנמצא בתוך עצמו, כפי שלומדים מהפסוק "עם המלך במלאכתו ישבו שם" שה' נמלך בנשמותיהם של צדיקים, בנשמות עמו לעתיד. עצת הוי' מחשבות לבו = ד פעמים משה. כנראה שמשה רבינו הוא הוא עצת ה' והוא הוא מחשבות לבו – במשה עצמו יש עם של "עבדי משה" (שכתוב בו שהוא בן שנעשה עבד).

מה שרוצים להסביר – וזה בע"ה עיקר הדברים היום – זה מה בין "עצת הוי'" ל"מחשבות לבו", מה בין עצה לבין מחשבה. לא ראיתי הסבר טוב – אפילו על דרך הפשט – להבדל הזה (וודאי שלא אותו ענין במילים שונות, כפי שכותב המצודות – זה משלים, אך ודאי שכל ענין בפני עצמו). על מלך כתוב "לב מלכים אין חקר" (= ישראל, כל ישראל הם מלכים, ככתוב בירושלמי). "כבוד מלכים חקור דבר" – צריך לחקור את ה"לב מלכים אין חקר". למלך יש עצות ומחשבות – המלך חושב עליך (תזהר...) וגם מתייעץ (אם כדאי לו להמשיך את התפקיד). מתייעץ וחושב כל הזמן, ואחד ממשיך את השני. משה זה רת"ס של מחשבה, כאשר משה הוא הדעת ו-חב שבאמצע רומז לחכמה ובינה, והוא ודאי גם יועץ לקב"ה. את היחס בין עצה למחשבה נבין דרך העם העיקרי – העולה מהפסוק העיקרי שלנו הערב:

ג. משלי יד, כג "בכל עצב יהיה מותר [ודבר שפתים אך למחסור]". פסוק זה מובא בתניא פכ"ו, העוסק במצוה הגדולה להיות בשמחה גדולה תמיד (הפרק ה'ברסלבי' בתניא – יש כמה כאלה – וכאשר לומדים את התניא לדעתנו צריך להתחיל קודם כל מפרקים כו-לד). שם מסביר שכדי לנצח את היצר צריך לב טהור משום נדנוד דאגה ועצב בעולם, ואחרי שכותב מלים אלו מקשה מהפסוק הנ"ל ומתרץ שמפסוק זה משמע שהעצב מצד עצמו לא טוב, רק שיש בו יתרון – שעצב אמיתי (וקצת קשה, כי כתיב "בכל עצב") הוא לב נשבר בזמן הראוי, שאחריו באה שמחה "יתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור [המותר, השמחה] מן החשך [העצב]" – עצב בפני עצמו בגדר סכלות, ואילו השמחה שבאה לאחר העצב האמיתי זו החכמה. אחר כך מביא מהאריז"ל על הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב מרב כל" – למעלה מכל המדרגות של ג"ע ותחיה"מ (וכמו שמסביר הרבי מהר"ש, בעל יום ההולדת, שגם תחית המתים זה רק לזכות לחצי התחתון של הכתר – שי עולמות – אך כשיהודי מקיים מצוה בעולם הזה זוכה גם לחצי העליון של הכתר). תוך כדי פרק זה, כשמתחיל לדבר על שמחה, מביא הפסוק "בכל עצב יהי מותר", כי בהיות שפסוק זה מעין קושיא על התזה שלו חייב לפרש אותו. מאד מקביל את העצב, ודורש דווקא עצב אמיתי – ומשמע שרוב העצב בעולם זה עצב שקרי – אף שקצת קשה בפשט, שהרי כתיב "בכל עצב יהיה מותר", ומשמע שבכל מצב של עצב יש מותר. עצב מותר ר"ת עם. כמו שבין עבירה למצוה יש אתהפכא – מהפכה של בעל תשובה – כך גם בין עצב למותר יש מעבר כזה, ודווקא שניהם יחד הם ר"ת עם. בסוף נסביר ש"עצב" זה "עצה", וב"עצת הוי'" העצה עצמה נובעת מאיזה עצב, ואילו "מחשבה" (החוש של חדש אייר) אותיות "בשמחה".

אצל הקב"ה כתוב "ויתעצב אל לבו" (כמו שיש "מחשבות לבו") – מתעצב כאשר רואה בריותיו חוטאות. עצבון זה הוא כמעט חרטה למה בראתי את העולם – למה הייתי צריך את כל זה? רציתי להיות מלך? – ואז צריך הרבה להתייעץ. אם לא רוצים לבטל את מה שהיה – כמו שאמרו צדיקים עם קום המדינה, שמה שהיה היה ואין לחזור אחרונית, ואם אין לחזור אחורנית צריך מהר עצה מה עושים בתנאים העכשויים. ברגע שמישהו מתעצב אל לבו צריך לקבל מיד עצה מה לעשות. כאשר זוכה מתוך העצב לעצה טובה זה קצת כמו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים" (בתניא הביאם ביחד – "נדנוד דאגה ועצב בעולם"). "דאגה בלב איש [= משיח] ישיחנה" – חפש עצה טובה מחברך, "ודבר טוב ישמחנה". פסוק זה איננו קושיא על דברי אדה"ז – אף שזו דאגה ההופכת לשמחה – כי משמע שאם כבר יש אצלך דאגה, דיעבד, עשה זאת. לעומת זאת ב"בכל עצב יהיה מותר" משמע שיש יתרון בעצב גם לכתחילה. אם היתרון מהעצב כיתרון האור מן החשך והחכמה מהסכלות, אז אף שמי שמתיאש ומתעצב הוא טפש, מהסכלות יכולה לבוא חכמה. רבי נחמן אומר שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ובתניא פכ"ו (ועוד יותר באגה"ק יא) כותב שהרחיקו חכמי האמת מאד את העצבות עד שנחשבת ככפירה – עצבים זה לשון ע"ז בתנ"ך. כנראה שיש עיצוב מותר, אך פעם מה שהיו מעצבים זה היה פסלים – עבודה זרה, הכי גרוע שיכול להיות. אך רבי נחמן אמר על עצמו – כאשר ראו שלא תמיד היה מחיך, ואפילו היה די קשה לתפוס אותו בחיוך ובשמחה – שהוא מבית דוד, ונשמות של צאצאי דוד המלך הם בכיינים, ולכן איני יכול לעשות נגד טבעי. אצל הרמ"ק יש "מלך עלוב", אך כעלוב יכול עדיין להיות שמח – "מהנעלבים ואינם עולבים" וכו' – אך מה זה "מלך עצוב"? אפשר לחשוב ש"מלך עצוב" זה מלך של הסטרא אחרא. איך רואים זאת? מסיפור המסגרת של "מעשה מ-ז בעטלירס", שמבחן המלך אם יחזיק בשמחה גם כשירד מהמלוכה (כשהמלך האב אומר לבנו שהוא תמיד ישמח – גם אם בנו יעמוד במבחן וגם אם לא). אך למלך וגם לרבי – לא רק רבי נחמן, גם אדמו"ר הזקן (אדמו"רי חב"ד בבחינת מלכים) וכל האדמו"ר – יש תקופות עצובות. איך זה מסתדר עם התניא, שם מסביר שעצבות אפילו לשניה זה כפירה כי צריך לדעת שהכל בא מטוב ה'? זה שיש מלך עצוב לומדים מהחומש – מ"ויתעצב אל לבו" כשרואה שכל עמו 'על הפנים' – איך זה? מי שלא מלך לא צריך להיות עצוב בכלל – יכול להיות כל הזמן שמח בכיף. אך מלך, כפי שהוא כל הזמן במציאות של עבירה-מצוה, כך הוא כל הזמן בתוך מציאות של עצב-מותר – המותר זה השמחה, אך עצב זה עצב (או עצב אמיתי, עליו מדבר אדמו"ר הזקן, או עצב לא אמיתי).

יש ווארט ירושלמי מפורסם ואמיתי שיש שלושה סוגי חסידות: בחב"ד עיקר הנקודה בטול, בברסלב שמחה ובקרלין אחוה – לכן כל הבעלי גאוה הולכים לחב"ד (כל אחד בלא-מודע מכיר שרשו – אם זה עוזר או לא זו שאלה אחרת...), כל העצובים השבורים והמיואשים הולכים לברסלב, וכל בעלי המחלוקת ומחרחרי הריב הולכים לקרלין. ההוכחה המובהקת זה רבי נתן – שרבי נחמן אמר שבלעדיו לא היה נשאר ממני עלה אחד – ואם רבי נחמן היה בוכה הרבה, מוהרנ"ת סתם היה טיפוס עצוב, מרה שחורה לגמרי. אדמו"ר האמצעי כותב בסוף קונטרס ההתפעלות שכל אחד צריך את ה"דאגה בלב איש", אך צריך לשמור זאת מאד בפנים – בין המודע ללא-מודע – ועל זה כתוב ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". רואים ש"לבו דואג בקרבו" זה הלב נשבר שהוא הכלי השלם לקבל רזי תורה ("וירא אלהים את האור כי טוב" לגנוז, גנזו בתורה – ובנפש, בלב הדואג). רבי נתן היה שבור לא רק בלב, אלא טיפוס עצוב בכלל.

מוהרנ"ת כותב שפעם בליל שבת אמר לו רבי נחמן שיש בשבת מצוה להיות שמח (חוץ מענג שבת, שהוא העיקר, יש גם "'וביום שמחתכם' אלו השבתות), וכותב שכאשר שמע זאת מפי הרבי נפלו פניו לגמרי כי הבין שיש לו עוד עבירה – עוד סיבה להיות עצוב. אפשר לקרוא "מוֹתר" גם כ"מוּתר" – נסביר שמותר להיות עצוב. זה חידוש מופלא, שלכאורה סותר כל ספרי החסידות. ברגע שנגיד לרבי נתן שמותר להיות עצוב – הוא יתחיל להיות שמח (אך אם אסור להיות עצוב אז הוא גמור...). לכן עם זה ר"ת עצב מוּתר – כמה שמלך הוא מקור השמחה של העם, ואין שמחה יותר גדולה בתורה משמחת המלכת מלך חדש (כמסופר אצל שלמה ועוד כמ"פ בתנ"ך שזו שמחה אין סופית), עם זאת ביום יום של ניהול מדינה, של מלך ועם, זה מצב של עצב מוּתר.

המשך הפסוק "בכל עצב יהיה מותר" (המובא בתניא) הוא "ודבר שפתים אך למחסור" – עוד יותר משמע שהחלק הראשון זה לטובים והחלק השני ללא-טובים, מובן שהחלק השני כולו לא טוב והחלק הראשון כולו טוב, כפי שמסבירים כל המפרשים. כל המפרשים בכלל לא מסבירים "עצב" כעצבות אלא כעמל (שאולי גורם עצבות, אך לא עצבות בפני עצמה) – "אדם לעמל יולד". עצב זה עבודת כפים ומותר זה רוח, ופשט הפסוק – לפי כל המפרשים – זה שאם אדם עובד קשה הוא ירויח, וזה משהו חיובי מתחילה ועד סוף. לעומת זאת, אם לא יודע לצאת ולעבוד – רק מתוועד ומדבר על הקמת מלכות ישראל – על זה כתוב "ודבר שפתים אך למחסור", זה רע מתחלה ועד סוף. על זה כתוב "אמור מעט ועשה הרבה", או בלשון הרבי "המעשה הוא העיקר" – זה פסוק מובהק בכל התנ"ך האומר בצורה חזקה "אמור מעט ועשה הרבה". מכאן רואים שדברי אדמו"ר הזקן הם דרוש גמור, שאף מפרש לא אומר כך – צריך להתבונן בכך. אם "עצב" זה עבודה קשה – במובן החיובי – אז "עצת הוי'" זה גם עצה בעניני פרנסה (שזה מה שמבקשים), והעצה אומרת לאדם שאתה לא מספיק עצוב, אתה לא מעוצב מספיק, אתה עוד לא ב"רקיע" אלא עדיין ב"אור" או ב"מים". רק כשעובדים קשה האור-מים מתחיל להתעצב כרקיע, ושרש הרקיע הרבה יותר גבוה מהאור שבתחלה – גם בעיבור האור זה שרש הטפה הזרעית והמים זה הטפה, אך הרקיע זה העובר שכמובן הוא העיקר.

כל הפסוק הזה קשור למלה טוב. [ר"ת "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור" עולה צבי אנוש (עצב יהיה – צבי כתוב בפנים, וה-ע לפני כן א"ח עט"ב רומז לעפרה). הרבי מהר"ש נולד ב-ב אייר, בו מגיעים בתהלים לפרק טוב. הביטוי "בת עין" מופיע בתנ"ך בפרק זה – "שמרני כאישון בת עין" – זה כבר אישור ששם הישוב בהשגחה פרטית, ור"ת "שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני" = 814 = צבי עופרה אנוש]. כל הפסוק "שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני" = אהבה פעמים ברכה. "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור" – ר"ת זך פעמים טוב וס"ת מא פעמים טוב (סה"כ סח פעמים טוב, היינו ד פעמים טוב פעמים טוב – טוב טוב בריבוע). חסד ואמת חרשי טוב (סוף הפסוק הקודם) = טוב פעמים טוב מאד.

שיחה שלישית:

שאלנו שאלה על התניא, שבפסוק כתוב "בכל עצב", ולא רק עצב אמיתי כפי שמבאר אדמו"ר הזקן. אפשר לתרץ כך: אמרנו שהפירוש הפשוט לפי כל המפרשים הוא ש"עצב" היינו עבודה קשה (עצב מתחלק ב-??? ומותר ב-טוב – אפשר לומר שעיקר הטוב זה הרווח שבא על ידי עבודה אמיתית, כנה ותמה). יש שלושה סוגי עצב שליליים – כפי שנבאר – אך בכל אחד מהם יש "את זה לעומת זה" גם צד טוב, ובצד הטוב לא רק שה"מותר"-השמחה זה "כיתרון האור מן החשך", אלא שבכל אחד מהם יש וריאציה טובה שהיא יחסית "כיתרון האור מן החשך" או "כיתרון החכמה מן הסכלות".

א. בתנ"ך עצבים זה פסלים – עבודה זרה – וכל עבודה זרה מתחילה מפולחן עצמי (כמבואר באריכות בתחלת קונטרס ההתפעלות), עצב לשון עיצוב.

ב. משמעות נוספת היום – ויש לה מקור – זה עצבנות (סוג של כעס).

ג. ויש גם עצב לשון עצבות.

וודאי ששלושתם קשורים – ושלושה דברים מאד לא טובים – כנראה ששלושתם באים מיסוד העפר. למרבית הפלא כנגד שלושתם יש משהו חיובי.

א. פולחן עצמי זה שאדם מעצב לעצמו תדמית עצמית טובה וסוגד לתדמית של עצמו. אפשר לחשוב שבכלל לא טוב לעצב, ויותר כדאי להשאיר דברים נזילים – אם אתה נזיל לפחות ניצלת מסכנת פסל. לכן יש אנשים שפסיכולוגית – אפילו בלי להבין למה – פוחדים מלעצב דברים עד הסוף. פוחדים להזדהות יותר מדי, להכנס לריבוע. יש אנשים שנכנסים לאיזה ריבוע, לאיזו הגדרה – כמו "חסיד חב"ד", "חסיד ברסלב" (אולי יש גם ריבוע של "תושב בת עין") – ונמצאים בסכנה, כי ברגע שיותר מדי מעוצב יכול להפוך להיות עצב-פסל ולהתחיל לסגוד ולהשתחוות לעצמו. האם באמת צריך לפחד מזה? מלך צריך להיות גם בעזות מצח – זה חלק מהעם של המלך, כנ"ל – ומלך מוצלח, שזוכה לתקן את המדינה שלו, צריך הרבה לעצב הרבה ריבועים ומשבצות. היום יש מושג "עיצוב פנים" ו"עיצוב חוץ" – חקיקה מבפנים וחקיקה מבחוץ (בפסוקי דזמרא עושים חקיקה מבחוץ של הכלי שלי עצמי, ובתפלת יוצר וק"ש עד שמו"ע עושים לעצמי עיצוב פנים) – ואם מישהו רוצה לזכות לזרעא חייא וקיימא ברוחניות וגם בגשמיות חייב להגיע לעיצוב. אם רוצה תמיד להשאר בבחינת "מייא דניידי ואזלי" ולא מגיע לרקיע, אין פה הריון ולידה. אז מחד, עיצוב זה משהו מסוכן – ואפילו אפשר לחשוב שזה משהו קטנוני, והרבה יותר טוב להיות רחב פתוח ונזיל – אך מאידך מלכות, יותר מכל ספירה אחרת, מחייבת עיצוב. לכן המלך צריך גם יועצים – יש מי שמאד מוכשר ויכול לבנות ולעצב וכו', אך בדרך כלל צריך יעוץ בשביל עיצוב. המלכות חייבת להיכנס לעיצוב, עם הסכנה שבכך, אך להזהר שלא להפוך לאובייקט של פולחן חיצוני – כפי שקורה בהרבה מדינות. אם כן, יש עיצוב מאד רע – עבודה זרה – אך דווקא מלכות מחייבת עיצוב טוב. אם אינך מלכותי אתה באמת יכול להשאר נזיל, אך אם רוצים כאן מלכות צריך לעצב את העסק. כל הפירושים קשורים לפשט ש"עצב" זה עבודה קשה – צריך עבודה קשה כדי לעצב נכון את המדינה, את המוסדות, את הכפר.

ב. להיות טיפוס עצבני זה מאד לא טוב – צריך להיות רגוע. המגמה הראשונה של החסידות, כמבואר בהקדמת התניא, זה "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו". מי שעצבני לא יכול להתבונן, אין לו שום ישוב הדעת ושום כלום. מה זו עצבנות חיובית? על דרך חוש הרוגז של שבט דן. מתחיל מ"רגזו ואל תחטאו" – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" – וזו עצבנות חיובית. מי שאינו מלך יכול כל הזמן לשמור על שקט נפשי, לא צריך אף פעם להתרגז, אך המלך פוגש עשוקים וצריך לעשות משפט, ולשם כך צריך להתרגז על העושק (לא חסר על מי להתרגז – יש גוים, יש יהודים שצריכים לחזור בתשובה, החל מהרוגז על שרש הבעיות ביצר הרע של עצמי). אומרים משפט – "המדינה מעצבנת אותי" – טוב להרגיש כך או לא? [במאמר מוסגר: עצב חיובי זה "עץ הדעת טוב" שיוותר לעתיד לבא, כמבואר במי השילוח – הרבי מהר"ש??? השכיל השכלה אמיתית שבשרש "עץ הדעת טוב" למעלה מ"עץ החיים"]. ביום העצבנות באמת צריך להתעצבן, כי זה באמת מעצבן. מי שהוא "שלום עלי נפשי" הוא לא חלק מן הציבור – זה לא מעצבן אותו, אז הוא פורש מהציבור, ממציאות עמ"י באר"י ובכל העולם, פורש מתכלית הכוונה של ה' להיות לו יתברך דירה בתחתונים. מי בדרך כלל עצבני? רווק, ועוד יותר מכך רווקה (לכן חשוב להתחתן תיכף ומיד ממש). אם עצבניים במדינה, אומר שכבר הגענו לפרק שעם ישראל ראוי להתחתן – להיות נשוי לקב"ה ולהיות נשוי בינו לבין עצמו, אך הוא רווק (לשון "הבור ריק אין בו מים" – אבל נחשים ועקרבים יש בו), וממילא הוא מאד עצבני. כנגד העצבנות הלא טובה יש עצבנות חיויבת, שבלעדיה אין לאדם שום כח מניע לשנות את פני הדברים. כמובן שהכל צריך להיות בממדים הנכונים, באיזון.

ג. המשמעות השלישית היא עצבות מיסוד העפר, אך אמרנו שגם ה' לפעמים עצוב, כאשר הוא רואה ש'לא הולך'. כולם קשורים אחד לשני – בדרך כלל אדם עצוב כי לא הצליח, ניסה והתמוטט ופשט רגל. ככל שאדם השקיע יותר – יותר עצוב כאשר לא מצליח לו. כמו ה', שהשקיע מאד מאד בעולם, ולא הלך לו, אז הוא מאד מאד עצוב. מי שעצוב בגלל אי הצלחה זה קצת כמו עצבנות, רק שעצבנות לא טובה – כמו עצם המציאות של רוקה – זה מציאות ומצב של עצבנות, בלי תודעת אי הצלחה (לא הצליחה להתחתן, אך לאו דווקא זה בתודעה), אלא שעצם המצב מעצבן. עצבות זה "למה נפלו פניך" – קין היה העצוב הראשון, לאחר שעשה מאמץ, השקיע והביא קרבן, וה' לא קבל קורבנו (בניגוד לקורבנו של הבל). תמיד כתוב שעצבות היא צד שני של מטבע הגאוה – ללא גאוה לא היה עצוב בכשלונו. מי שעצוב זה בגלל שיש לו ישות ונותנים לו פאטצ' בפנים. מעצבות האדם גם יכול להגיע לפולחן עצמי – מתחיל רק להתבונן בעצמו ולהסתגר בעצמו.

גם לעצבות הרעה בעצמה יש צד טוב, וחוץ מזה יהיה עוד "מותר" – בקשיש, תוספת יוקר, ותוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר (זה משמעות ה"מותר", ולא לשון רווח לדגומה, כי ב"מותר" משמע שזה יותר ויותר ממה שמגיע). מה העבודה הקשה? יגיע כפים הוא שהופך את שלושת מיני העצב הרעים למיני עצב טובים והכרחיים. עיצוב רע צריך להפוך לעיצוב מלכותי חשוב. עצבנות רעה צריכה להפוך לאכפתיות של מלך. העצבות החיובית זה שחייבת להיות בלב עצבות פשוטה כמשמעה – "דאגה בלב איש". לא רק שמותר להיות עצוב, אלא חייבים להיות עצוב – עצבות על כך שמשיח לא בא (משיח = דאגה בלב איש, כנ"ל). בתניא מפכ"ו עד פל"ד מתחיל בחובת השמחה כדי לנצח היצר, אך מסיים במאמר הזהר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" וזו עיקר נשיאת ההפכים שבלב היהודי. בתחלה אומר שחייבים להיות שמח בלי שום נדנוד דאגה ועצב, אך בסוף מגיע למסקנה – שהיא עיקר החידוש של יחידה זו בתניא – שצריך חדוה ובכיה ביחד (ושרש הבכיה למעלה מהחדוה – בכיה = יחידה וחדוה = חיה).

עולה שיש שלושה עצבים הכי רעים, הכי מנגדים לעבודת ה', אך על ידי עבודה קשה ("עצב" כפשוטו) מתהפכים ל"מותר" שיש בכל עצב – לעצב חיובי – ואז באים ל"מותר" של השמחה, אודותיו מפרש בתניא. תיקון העצב בונה את היסודות ש"בכל עצב יהיה מותר" – לכן קשור לסוד הטוב, הממשיך מיסוד אבא ליסוד ז"א, תיקון היסודות. שלש מדרגות העצב זה הכנעה-הבדלה-המתקה: א. הכנעה היינו ההכרח להכנע לתבנית העיצוב שהאדם לא מעונין בה. כך המגיד ממעזריטש היה עני מרודה, הבית היה חסר כל, עד שהמלאך כמעט מת ברעב (היה לו נכד שנהג בתכלית העשירות, זה ה"מותר" אחרי ה"עצב"), וכאשר שאלו את המגיד למה לא משקיע שום דבר בעולם הזה הסביר שבבית משקיעים אך בדרך לא משקיעים, ובעולם הזה אני בדרך. זה טוב ויפה, אך זה לא מלכות ישראל – בארץ ישראל כל אחד צריך לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו בבית מעוצב, כפי שזה כאן בישוב. כתוב שהיו שלושה שאהבו אדם בעצם, וכולם התקלקלו – להיות אוהב אדמה מצד הטבע הראשון של נה"ב זה לא טוב, אך לאהוב אדמה כדבעי זה בנין מלכות ישראל. "טובה הארץ מאד מאד" הקשור ל"מאד מאד הוי שפל רוח". ב. עצבנות קשרוה לחיי הנישואין – בין איש ואשה צריך אש דקדושה, אך אם לא זכו אש אוכלתן, עוד יותר מתעצבנים מאשר ברווקות, ומזה צריך לברוח. עיקר ההבדלה נוגעת לאש – צריך לברוח מעצבנות שלילית, ואז אפשר לזכות לאכפתיות אמיתית. ג. שהעצבות עצמה מתהפכת לששון ושמחה – וקודם מתהפכת מעצב שלילי לעצב חיובי (כמפורש בפרק לא) – זה המתקה. היכולת להפוך עצב שלילי לחיובי מתרצת את הקושיא מ"בכל עצב" – כל עצב, גם כזה שאינו אמיתי, אפשר להפוך לעצב אמיתי ואז "יהיה מותר" בהפיכתו לשמחה.

שיחה רביעית (המעשה הוא העיקר):

מספרים שאחרי הסתלקות המגיד תלמידי המגיד החליטו שיעשו ביחד אסיפות מדי פעם, לפחות פעם בשנה, ויקבלו החלטות לגבי המשך הנהגת החסידות אחרי שהרבי של כולם הסתלק וכל אחד יוצא לשליחות למקומו שלו. רצו בתחלה שתשאר אחדות ביניהם, לכן נפגשו כמה פעמים לשם כך וגם מינו מזכיר – את אדמו"ר הזקן, צעיר התלמידים, אשר התקבל על דעת כולם שהכי מתאים להיות מזכיר. העסק הזה לא החזיק מעמד יותר מדי זמן, אך מאד חשוב שכך התחיל – שכך רצו כל תלמידי המגיד (שהגדול שבהם רמ"מ מהורודוק-מויטבסק, שאתמול היתה ההילולא שלו). מסופר שאדמו"ר הזקן בתורה המזכיר – אף שהיה הצעיר שבהם (ועם זאת כולם מאד קבלוהו, כי ידעו שהמגיד הכי קרב וחבב אותו) – שהתחנן בפני חבריו למעט אורות ולהרבות כלים. כל אחד מהצדיקים הגדולים כולו אור, ואדה"ז אומר שאם רוצים שהדבר הזה יכה שרשים בעמ"י, יכבוש את כל העולם ויביא משיח, צריך למעט את האורות שלנו ולהרבות כלים. ככל שצעק זה כנראה לא כל כך הצליח, וכל אחד הלך לדרכו. כמובן שהוא התכוון, במדה מסוימת, לכלים של חב"ד – השכלה (כמו שהרבה פעמים נותנים משל למי ששואל מה זה חב"ד, שזה בנין מכשיר רדיו הקולט תדרים באמצעותם אפשר לקלוט הכל בפנימיות, זה כלי בשביל הכל, ובלי זה הכל נשאר במקיף) – אך קרוב לוודאי שהתכוון ליותר מכך. אדמו"ר הזקן מאז עומדו על דעתו, הוא הראשון שדבר על הכשרה חקלאית – מה שאחר כך דברו הרוצים להעלות יהודים לארץ. את כל הנדוניה שלו השקיע ביצירת הכשרה בחקלאות. ברור שרוח זו של אדמו"ר הזקן – שלא התה קודם, ואחר כך הורישה גם לאדמו"ר האמצעי וכו' – זה ענין שכלים. אדמו"ר הזקן קבל עליו את רמ"מ מויטבסק לרבי, אשר עלה לארץ עליה מסיבית – מעשה גדול – הראשון שעלה לארץ עם יותר משלוש מאות נפשות וכו'. זה היה משהו משיחי לגמרי, ואפילו כתוב בהקדמת התניא כתוב שמבוסס על אגרות קדש שקבלנו מרבותינו בארץ הקדש – כל פעם רמ"מ היה כותב מכתב לחסידים, וזה מהיסודות החשובים ביותר בתניא – ושם, חוץ מהעבודה הפנימית, התכל'ס הוא שיש ציבור גדול של יהודים שבאו להביא את המשיח והוא "עומד לפני ה' יומם ולילה" בעבודה, בתפלה ובלימוד תורה, ואיך אחב"י שעדיין נשארים בחו"ל מקדמים משיח? אנו עומדים ומתפללים ולומדים בשביל שיבוא משיח – אצלנו, בארץ ישראל, כל הפעולות חדורות משיח ובזה מושקעים כל החיים שלנו – ומה אתם עושים בשביל זה? תומכים בנו. אתם צריכים לשלוח כסף כדי לתמוך בנו, ואנו עומדים לפני ה'. אני אומר זאת חזק, כדי להבין מה המנטליות – שיש יהודים שעומדים לפני ה', ויש תומכים נדיבים בחו"ל, שזה כל עמ"י. זה הראש איך להביא את המשיח. ידוע שאדמו"ר הזקן גם רצה להצטרף למסע, וכשהגיעו להפליג לארץ ישראל רמ"מ עצר את אדמו"ר הזקן – סיפור שלם וקשה – ובשום פנים ואופן לא נתן לו להמשיך לנסוע, ואמר שחייב להשאר מנהיג ליהדות רוסיה (תפקיד אליו המגיד כבר ייעד אותו כשהיה צעיר ושכב על הספסל בבית מדרשו של המגיד). כשאמר לו כך – נגד רצונו – גם סמך ידיו עליו ועשה אותו יותר רבי, אך לא נתן לו לבוא לארץ ישראל. זה ידוע, ומכאן והלאה ניחוש בעלמא. מה היה קורה אם אדמו"ר הזקן היה בא לארץ ישראל? היה מקלקל את כל המנטליות – במקום לחפש תמיכה יתכן שהשקפתו איך להביא משיח קצת שונה מהשקפת כולם. לא השקפה שצריך רק "לעמוד לפני ה'" בעבודה תמה ולהסתמך על תרומות חו"ל – תרומות שאדמו"ר הזקן מסר את נפשו על קיום התמיכה ביושבי אה"ק – משום שיודעים ממנו שהשקיע כל כספו האישי בעבודת האדמה בחו"ל, שזה המקצוע הכי חשוב בשביל יהודים, יש לנחש שאולי היה נותן איזו רוח של בנין גשמי של ארץ ישראל, גם כן כחלק חשוב מאד של תכנית מבצע-משיח. איך יודעים שהניחוש הזה נכון? כי זו כל תורת אדה"ז על חטא המרגלים – שעיקר חטא המרגלים זה הפחד לעבוד עבודה פיזית בארץ ישראל מחשש הניתוק מהעבודה הרוחנית של לעמוד לפני ה'.

יש עוד עם שלא הזכרנו – עומד מהלך – על פי הפסוק "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". כשיהודי עומד בתפלה כעבדא קמיה מריה זו עמידה – כשמה – ואף שאיננה עמידה כמו אצל המלאכים, בכל זאת היא עמידה. כך אברהם, ההולך ונוסע הנגבה, השכים אל המקום אשר עמד שם – ואין עמידה אלא תפלה. עמידה זה בטול – יש עמידה מאד רמה ונשגבה, וודאי עמידת רמ"מ ותלמידיו לפני ה' זו עמידת אברהם לפני ה' בבטול. בכל אופן יש לומר וצריך לומר – מן הסתם זה כתוב – שגם עמידה זו איננה "מהלכים". "מהלכים" זה יותר מזה. צריך להיות יכול גם לעמוד לפני ה' – בתורה ובתפלה מתוך בטול – אך עיקר יחוד הנשמה זה להיות מהלך. עם צריך לכלול את שתי הבחינות של עומד-מהלך. אדמו"ר הזקן כנראה היה טיפוס מאד של מהלך, עם כל זאת שייסד "עמוד והתבונן נפלאות אל", בכל זאת היה בתכל'ס מהלך – היה מנהיג (כפי שאמרו בבית רוז'ין – ועוד צדיקי פולין – שרבי של חב"ד זה ממנהיגי הדור ואנו מצדיקי הדור). מנהיג זה מלך – מהלך ומוליך. צריך להיות עם כח של עמידה – רמ"מ ותלמידיו כולם עומדים, וזה לא בדיוק מלכות, אבל אדמו"ר הזקן הוא מלך (זה גם איזה תירוץ לא מונים את רמ"מ בשושלת, עם כל גדולתו). המלך האמיתי, עם כל יכולתו לעמוד, עיקר מעלתו הליכה. עבד עומד – "כעבדא קמיה מריה" – וגם כאשר הולך בבטול למלא משימותיו, עדיין עומד. מי שמקדם משימות המלך בתוקפו – אפילו משימות שהמלך לא יכול לומר – זה מהלך. כשהרבי אומר "אני את שלי עשיתי ומכאן ואילך עשו כל אשר ביכולתכם [ואיני יכול לומר מה]" – מי שמרים את הכפפה זה מהלך. יתכן מאד שכמה שרמ"מ חבב אדמו"ר הזקן קצת חשש ממנו – לא רק שדאג לטובת היהודים ברוסיה, אלא גם חשש מהנהגתו בארץ ישראל (גם חזה שהוא לא יאריך ימים, ואפילו מא"י וחו"ל חלקו הקאליסקר והוא, כ"ש אם היה בארץ ישראל).

כל זה הקדמה לתכל'ס: יש לישוב הזה יחוד של עבודה עברית. מישהו אמר קודם שלא כך מוכר את הישוב, אלא צריך להיות מקום של קירוב יהודים. אני אומר כבר שנים רבות שזהו הקירוב כאן – קירוב הוא "אורות" ועבודה עברית היא "כלים", וצריך למעט באורות ולהרבות בכלים. צריך לשווק כאן ענין של עבודה עברית – למה לא יודעים מזה? – וזה ממילא יקרב אנשים. צריך ללכת על הענין של עבודה עברית. צריך גם הפצת המעינות, לבנות ישיבה בירושלים, אבל כאן צריך להביא אורחים שיראו את העבודה העברית, וזה צריך להדבק הלאה והלאה. צריכים להקים הרבה ישובים כאלה, לא מספיק ישוב אחד אלא להתקדם מישוב לישוב. למי ש'תקוע' רק בישוב הזה, שמסתפק בהקמה של ישוב אחד, מותר להיות עצוב. רבי נחמן היה עצוב, והמזכיר גם ראה פעם שהרבי היה עצוב ועצבני והסתובב באי שקט בחדרו. הרבי אמר לו שאני נולדתי ביום ששי, וכל מי שנולד ביום ששי הוא מעוצבן שלא מספיק מה שרוצה (כמו שביום ששי, גם בחורף וגם בקיץ לא מספיקים) – המזכיר ניסה לנחמו ללא הצלחה, עד שאמר לו שעשית בעלי תשובה ובכך קצת הניח דעתו. בכל אופן, מצוה להוולד ביום ששי – לחוש שאני רחוק-רחוק מלהספיק מה שתכננתי ומה שהייתי צריך (עם כל מה שהספקתי). להיות עצוב על כך – ומתוך כך להתחיל להספיק. צריך להתחיל לעשות בפועל – עבודה עברית זו דוגמה, ויש עוד הרבה מה לעשות. הממסד והחברה כושלת – צריך כמובן שכולם יחזרו בתשובה, אך כדי שתנועת התשובה תתפוס מסה קריטית, עם כל הריבוי הכמותי (כמה ה' רוצה? מתי תהיה מסה קריטית? יש להניח ש)זה יבוא רק אם נכנס למהלך של הקמת מסגרת אחרת, כאילו מדינה אחרת. הישוב הזה הוא דוגמה לדבר כזה – צריך להכנס למהלך של החלפת השלטון. הבעיה שרבים עדיין הצביעו למי שהצביעו... שלא הולכים על משהו חדש לגמרי.

השלמות (ו' אייר – טלפונית – לפי סדר הדף של הרב):

ד"פ "עצב" בתנ"ך: "וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם" (תהלים קלט – פרק הכי אהוב על ראב"ע) ועוד ג פסוקים במשלי. עצב = בצלם (לכן שייך לעיצוב – בצלם אלקים). עצב = ב"פ ט בריבוע. ד"פ עצב = ב"פ חי בריבוע. שני הפסוקים האחרים במשלי (חוץ מ"בכל עצב יהיה מותר") – "ברכת הוי' [= ד"פ עצב, היינו שכל ד"פ עצב בתנ"ך היינו עצב] היא תעשיר [רומז ל"בכל עצב יהיה מותר", שפשוטו יהיה רווח] ולא יוסִף עצב עמה [כאן עצב במובן שלילי, כפשוט, אך ניתן לפרש שדי בד"פ עצב, ולא צריך להוסיף עצב חמישי – זה כבר יותר מדי עצבים]" ו"מענה רך ישיב חמה ודבר עצב [= ב"פ אף] יעלה אף [נדרוש למעליותא: מעלה את האף לשרשו באמא ושם הוא ממתיק את הדין בשרשו. 'מענה רך' רק משיב-מסלק את החמה, אך בשביל להעלות את האף ולהמתיקו בשרש צריך דווקא עצב]".

עצב הוא תיקון חטא עץ הדעת (קצת דובר גם בשיעור) – עץ הדעת טוב. ובפשט, ג"פ עצב כעונש על החטא – "הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים" ו"בעצבון תאכלנה". ברור ובולט שעץ הדעת הביא עצב לעולם, אך תיקונו "עץ הדעת טוב" המביא "מותר" – לפי"ז "בכל עצב יהיה מותר" כמו לומר "נורא עלילה על בני אדם" שגם חטא עץ הדעת והעצב שהוא מביא זה יתרון בסופו של דבר (וע"ד שיחת הרבי ש"אלה תולדות פרץ" יותר מ"אלה תולדות שמים וארץ"). יותר בולט, שאם מחפשים שרש עצב בכל חמישה חומשי תורה מוצאים שהכל רק בבראשית, וחוץ מ-ג הנ"ל יש עוד פעמים בתוך פרשת בראשית בקשר ברור לתיקון החטא: "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו [שהוא ה'בעצבון תאכלנה']" ו"וינחם הוי' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו [ואח"כ כתיב – אף שהיה קודם – "ונח מצא חן בעיני הוי'", זה הקדמת רפואה למכה. מלמד בדקות כי לפני שמתעצבים או מתעצבנים צריך משהו אחד שכן מוצא חן בעיניך בכל התמונה. נח כבר נולד, ואמרו "זה ינחמנו", וזה בחינת "נחמה פורתא". רק בפרשת בראשית יש ה"פ עצב – שרש זה מתעצם בחטא, ואחר כך מתמעט והולך. יש עוד ב"פ עצב בכל החומש. לדרכנו נפרש ד"פ עצב – שלא צריך עוד – רומז שדי בעצב שעד "זה ינחמנו", ולא צריך את העצב החמישי של "ויתעצב הוי' אל לבו". אם יש רק ד"פ עצב אז מתקיים "ברכת הוי' היא תעשיר וגו'". כל עצבי התורה בחלוקת זהב: ז (הופעות השרש) ל-ב (בשאר החומש) ו-ה (בראשית). הנוספים: "ויתעצבו האנשים וייחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל" – רואים שהעצב בא מפגם הברית (קודם ראינו שבא מחטא עה"ד), אם כי באופן עקיף. כאן רואים את הפירוש השני – להתעצבן-להתרגז – לא נכנסו לדכאון אלא התעצבנו מאד. מי שמתעצבן ולא נוקט באמצעים מעשיים יפול בעצבות. "ועתה אל יחר בעיניכם ואל תעצבו כי מכרתם אותי הנה" – כאן במובן של צער ורוגז. בכלל רואים שענין זה של עצב הוא מאד מגוון (עצב אותיות צבע – יש בתוכו כל הגוונים, וכל העולם הזה זה "מעשה אצבעותיך [אור-צבע, וראה בריש ספר פרי הארץ]"). יש שני צירופים אחרים לעצב: צבע ו-בצע (תאוות בצע – ההיפך מברכת הוי' היא תעשיר. יש חקר בינוים- שייך לקלקלה, שזה הוד, ומצד "הודי נהפך עלי למשחית" עלול להתקלקל ולהפוך לעצב רע. ז"פ עצב (כפי שהוא בתורה) = ג"פ חשמל. ז "עצב" על דרך ז' בעטלערס.

עיקר תיקון חטא עה"ד הוא יעקב אבינו בעבודת ההקשה. הפשט במשלי ש"בכל עצב יהיה מותר" זה עבודה קשה, ובוודאי שיעקב הוא הדמות בתנ"ך של עבודה קשה בכל התחומים. יעקב הוא "מעין שופריה דאדם הראשון" והוא עיקר תיקונו. יש שיחה של הרבי – מהראשונות (ב"לחיות עם הזמן") – שמדבר על עבודה הקשה של יעקב. בהלכות נזקי גוף ה"ד קו"א אדה"ז סותר דעת יש"ש שאסור לאדם לחבול בעצמו תמורת כסף ומביא הוכחה מיעקב אבינו – מייסד "בכל עצב יהיה מותר" הלכה למעשה, ולומד זאת מיעקב.

עצב במילוי – עין צדי בית (צדי, כי בכל אופן זו תופעה של תהו) = מותר. משוואה של "בכל עצב – עם המילוי, עם הכל – יהיה מותר" (חלק המילוי = כב בריבוע, והמלה עצמה ט בריבוע, סוד ט נקודות ו-כב אותיות). שתי המלים המקיפות את המלה עצב – "בכל" ו"יהיה" – במילוי (בן, שהרי תופעה שבירה) עולות גם כאן "מותר" (ביחד). בכל יהיה ודבר – המילים המקיפות את העם, עצב-מותר – עולות "אין מלך בלא עם". ר"ת וס"ת מתחלק ב-טוב, כפי שהסברנו (עולה טוב טוב בריבוע), אך גם אמצעי תיבות – במלים שיש: בכל עצב שפתים – עולה כי פעמים טוב (העולה: האור כי טוב צדיק כי טוב). ר"ת האור כי טוב = ב"פ טוב. ר"ת צדיק כי טוב = ז"פ טוב. סה"כ עולה ט"פ טוב = טוב במשולש = חכמה יסוד (השאר עוד אך פעמים טוב = אנוש). כל זה חשוב להשלמת הרמז בנוגע לתחלת השיעור. עצב שמח = כי פעמים טוב וכו'. שמחה עצובה = מודעות. האור צדיק = ב"פ יצחק (הממוצע) = טז פעמים הוי'. האור צדיק בהכאה פרטית = 20514 = הוי' פעמים 789 (789 = ג"פ 263; 263 הממוצע של שתי המלים שמחה עצובה). כי טוב בה"פ – כי כי = 500 טוב טוב = 121 = טב בריבוע. סה"כ = 621 = ג"פ אור (הכל חוזר ל"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב" – ג"פ אור כנגד ג רישין שבכתר, אור קדמון, אור צח, אור מצוחצח).

כל המפרשים מסבירים "בכל עצב יהיה מותר" שזה עבודה קשה, אך המלבי"ם אומר ש"עצב" זה באמת עצב – שאדם עצוב (מתחיל כמו התניא) – ומסביר שעצב זה טוב רק בכך שגורם לאדם לעשות תשובה. אדה"ז מסביר שאחרי העצב באה שמחה – כשאתה עושה תשובה ומאמין שנתקבלה זה הופך לשמחה. המלבי"ם מסביר שמעלת העצב כשגורם לתנועה. אם העצב רע הוא מת – לא מניע אלא מדכא ומשכיב במתה – ואם העצב מניע ומעורר, זה עצב טוב ש"בכל עצב יהיה מותר". זה "כל ימיו בתשובה" ו"אין לך כלי שלם כלב נשבר" (שהוא הכלי לרזי תורה, כפי שדובר בשיעור).

אך למחסור = שסה = טוב שמח, צריך להחסיר כל מצוות לא תעשה ולפרוש מהן טוטאלית. דבר שפתים = 1036 = יחי פעמים יחידה = עצב שמח שמחה עצובה.

אחד מפסוקי עצב במשלי זה "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף" (אדה"ז מביא באגה"ק ב שלא להתלוצץ יותר מדי על המתנגדים בפניהם, וגם פירושנו שלהעלות ה"אף" לשרש מתאים – זה ה'אף' שהבעש"ט היה אומר), על דרך "ודבר שפתים אך למחסור". כל הפסוק "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף" = 1330 = אדם וחוה פעמים חוה. מענה רך ישיב חמה ודבר עצב = ז"פ עצב (כל ה'עצבים' של חמשה חומשי תורה) = ג"פ חשמל. ר"ת "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב אך למחסור" = משה.

עוד פסוקים בתנ"ך: "ולא עצבו אביו" – שם עצב זה משהו חינוכי ממדרגה ראשונה. אבא שלא מעצבן את הבן שלו זה לא טוב. כנראה שתפקיד האמא לשמח את הילד ותפקיד האב לתת לילד את היסוד של עצב שמח. אבא ואמא – עצב שמח – אם יש להורים שלום בית (אצל האשה "עצבונך" לפני "והרונך" – כשרוצה להרות – ואצלו "בעצבון תאכלנה" גם את "הלחם אשר הוא אוכל", זיווג). בעיקר קשור העצבון הטוב למלכות – אדוניה זה אנא אמלוך שלילי, כי לא קבל את העצבון הדרוש למלכות. עיקר ההמשכה מחכמה ליסוד, אך אחר כך נשפע למלכות.

עוד "עצב" בדברי הימים – "יעבץ", שלפי חז"ל הוא "עתניאל", השופט הראשון אחרי יהושע, והוא דמות מאד חשובה בתולדות עמ"י ושושלת הקבלה. הפסוק שלו "כי ילדתי בעצב", על שם כך שמו. דווקא הוא צועק לה' וזוכה להרבות גבולו בתלמידים וכו' וכו' – סוד התוספת שלו מכח העצב שיהיה מותר. קודם אמרנו שבפשטות שייך ליעקב אבינו, אך קשור בעצם גם ליעבץ. רוב המפרשים מסבירים שהפכה את האותיות כדי שלא ישאר עצב אלא יהפוך אותו ליתרון. יש מי שמדמה לבן-אוני, רק ששם האב צריך להחליף את השם, ואילו יעבץ היפוך אותיות שנשאר – יש לו כח מעצמו להפוך לטוב ביתר שאת ויתר עז (מה שאין ב"בן אוני").

עוד: "כי אשה עזובה ועצובת רוח" (מקשר עצב לנשים) – ממש מה שדובר שעיקר העצבות זה אשה רווקה, שלא רק עצובה אלא גם עזובה.

וכן: "נעצב המלך על בנו" וכן "ויהונתן נעצב אל דוד" – עוד שני עצבים של מלכות. מי שאוהב את דוד מתעצב כאשר מחרימים אותו.

ראב"ע ב"וראה אם דרך עצב בי" מפרש שעוצב לשון מרי ומרד. יש בעצב את היכולת למרוד במלכות הרשעה – צריך להתעצבן על המדינה כדי למרוד בה. חייבים להיות עצובים על המדינה – לא רק שזה נותן כח למרוד, אלא זה עצמו המרד.

ד פסוקי עצב נטו, כנ"ל: "וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם" = 1147. בכל עצב יהיה מותר וגו' = 2297. שניהם ביחד = 3444. שני הפסוקים האחרים ביחד (2114 – ברכת הוי'; מענה רך = 1330) גם כן עולים אותו מספר. הכל ביחד ד"פ 1722 (ממוצע) = יהלום 41. בכל פסוק 8 תיבות, והכל יחד עולה ח"פ משולש של 41 = בית המקדש = ראש השנה = תהלת הוי' = רמח שסה רמח = מלכות אך למחסור.

1

הנחה – לא מוגה