ממצוה קיומית למצוה חיובית

כ"ה מנחם-אב תשפ"ד – כפר חב"ד

לכבוד בר-מצוה לוי שי' נחשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ב-כ' מנחם-אב – יום ההילולא של רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש – חגג בר-מצוה נכדו של הרב. הוא עלה לתורה בבית המדרש של הרבי, 770 בניו-יורק, וכשחזר הגיע לחגוג גם במעגל המשפחתי הקרוב. פרק א של דברי הרב התייחס לדרשת בר-המצוה והפיק תובנה חשובה ויסודית בעבודת ה' – שהמעבר לעבודת ה' מלאה ומסורה מתחיל דווקא ממצוות שמעורבת בהן ההנאה האישית, "מתוך שלא לשמה בא לשמה". פרק ב עסק בשמו של הנכד – לוי, על שם בעל ההילולא. שיעור קצר ומתוק, שכולו חינוך חסידי מרומם, מסבא לנכד.

א. להתחיל ממצוה קיומית

מצות ציצית – מצוה קיומית

לוי שי' אמר בדרשה ווארט, שהארכנו בו בעבר[ב], לפיו המצוה הראשונה שמקיים בר-מצוה בפועל היא מצוות ציצית. מצות ציצית היא 'מצוה קיומית': אם אני רוצה ללבוש בגד של ארבע כנפות – יש עלי חיוב ציצית. אבל אם איני רוצה ללבוש – אין עלי חיוב לקנות בגד של ארבע כנפות בשביל להטיל בו ציצית.

אם כן, המצוה הזו קשורה דווקא ברצון הגשמי שלי, שאני רוצה את הבגד הזה – אני מבסוט ממנו, הוא עושה לי טוב, ואם אני רוצה אותו אני צריך לקיים בו מצוה. לעומת זאת, 'מצוה חיובית' לא תלויה ברצון של הנפש הבהמית שלי בכלל, היא רק "לשמה" – מוטל עלי חיוב לקיים אותה מצד עצמה, בלי שהרצון שלי מעורב בה.

"מתוך שלא לשמה בא לשמה"

יש ווארט, שאיני זוכר אם אמרנו פעם, שבעצם התהליך הזה של מעבר ממצוה קיומית למצוה חיובית נקרא "מתוך שלא לשמה בא לשמה"[ג]. במצוה הקיומית יש צד של "לא לשמה", כי אני רוצה אותה, רצון שמופיע בגוף שלי. מה הדוגמה העיקרית של מצוה קיומית? שחיטה[ד]. אם אני רוצה לאכול בשר – צריך לשחוט כהלכה. אם אני לא רוצה לאכול בשר – לא צריך לשחוט. הכל מתחיל מהרצון שלי לאכול את הבשר.

אם כן, יש כאן צד של הנפש הבהמית, ויחד עם זאת ה' מקדש את הענין. כלומר, יש משהו ב"שלא לשמה" שיש בו החדרת הקדושה של התורה והמצוות לגוף ולנפש הבהמית. הרי בפועל מצות ציצית היא מצוה מ-תריג מצוות התורה, אומרים עליה "אשר קדשנו במצותיו וצונו". יוצא שבתוך הדבר הזה, שלכאורה יש בו פן של "שלא לשמה", ה' מחדיר את ה"לשמה" – ודווקא הדבר הזה הוא התחלת היהודי, המצוה הראשונה של בר-מצוה.

לאחרונה הסברנו[ה] שגם גר שמתגייר – ובכך עובר מעבר מוחלט, מן הקצה אל הקצה – מתחיל את הגיור מהתפיסה של המצוות הקיומיות, ורק אחר כך מגיע למצוות החיוביות. המצוות הקיומיות הן מעבר – מעבר של האדם ממצב בו הוא אחד ששקוע רק בתוך עצמו למצב בו הוא אחד שמסור לגמרי לקב"ה ולא מרגיש את עצמו בכלל.

כל ה"לשמה" בתוך ה"שלא לשמה"

מעניין שחז"ל דורשים[ו], ורש"י מביא בפשוטו של מקרא[ז], שדווקא במצות ציצית יש רמז לכל מצוות התורה: ציצית מלא עולה 600, ועם ח חוטין ו-ה קשרים עולה תריג [הבר-מצוה הזכיר זאת בדרשה.]. איך יתכן שכל ה-תריג מצוות הן דווקא במצוה קיומית, ולא במצוה חיובית? הייתי חושב שכל ה-תריג צריכות להיות דווקא במצוה חיובית!

סימן שכאשר אומרים "מתוך שלא לשמה בא לשמה" הכוונה שבתוך ה"לא לשמה" יש את כל ה"לשמה". כל מה שעתיד לצמוח "לשמה" – כל המצוות, גם החיוביות – כבר נמצא בכח בתוך המציאות בה אני רוצה משהו, ותוך כדי שאני רוצה אני מקדש אותו. חז"ל אומרים "קדש את עצמך במותר לך"[ח], זהו כלל גדול בחסידות[ט], ומסבירים[י] שמשמעותו לא רק לפרוש מהדברים המותרים אלא לקדש את עצמך גם תוך כדי עשיית הדבר המותר. שוב, אלו דברים מותרים, "מותר לך", ותוך כדי שאני אוכל את הדבר שמותר, כי הוא טעים לי, אני מקדש את עצמי – אני חושב על ה', אני מקיים את הפסוק "בכל דרכיך דעהו"[יא], כמו שכתוב ב"היום יום"[יב]. לכן דווקא במצוה הקיומית של ציצית יש רמז לכל תריג מצוות התורה.

יציאת מצרים במצות ציצית

מתוך מצות ציצית, שהיא מצוה קיומית, באים לקריאת שמע, שהיא מצוה חיובית – המצוה החיובית הראשונה בה מתחייב בר-מצוה[יג]. המעבר הזה רמוז בקריאת שמע גופא, כי פרשת ציצית היא הפרשה השלישית והאחרונה בקריאת שמע. "נעוץ סופן בתחלתן"[יד] – מציצית חוזרים להתחלה, חוזרים ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[טו].

למה חז"ל תקנו פרשת ציצית? בגלל יציאת מצרים[טז], שיש מצוה להזכיר אותה בכל יום[יז] (וגם בכל לילה[יח]). בשתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע לא מוזכרת יציאת מצרים, אבל בפסוק האחרון של ציצית יש יציאת מצרים. סימן שדווקא ציצית קשורה ליציאת מצרים.

מהי יציאת מצרים? יציאה מעבדות לחרות. שוב רואים שזהו מעבר – כמו גיור, שהזכרנו קודם, וגם כמו ילד שגדל ונעשה בר מצוה. שניהם יוצאים מהמיצרים. איך יוצאים? דווקא על ידי ציצית, על ידי מצוה כדוגמת ציצית, שהיא מצוה קיומית, אבל מתוכה מיד מגיעים ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", למצוה חיובית (שהיא ראש וראשונה לכל המצוות החיוביות[יט]). זהו הסבר יפה לתקנה של פרשת ציצית בתוך קריאת שמע. ישנן פרשות רבות בהן נזכרת יציאת מצרים, אך בחרו דווקא את פרשת ציצית משום שיש בה גופא כח של יציאת מצרים – מעבר מהשבי של האדם בישות שלו לקיום מצוות "לשמה", כבן חורין אמתי[כ].

"בכל לבבך"

את הקשר בין פרשת ציצית לפרשה הראשונה של קריאת שמע אפשר לראות גם במעבר מהשלילה של "ולא תתורו אחרי לבבכם"[כא] לחיוב של "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך"[כב] אותו פרשו חז"ל "בשני יצריך"[כג] – לאהוב את ה' ביצר הטוב וביצר הרע, בנפש האלקית ובנפש הבהמית.

מה פירוש לאהוב את ה' גם ביצר הרע? בפשטות, הכוונה שמביאים גם את הנפש הבהמית, היצר הרע, לאהבת ה' על ידי התבוננות[כד]. אבל גם כאשר הנפש הבהמית עדיין איננה אוהבת את ה', אפשר לשתף אותה בעבודת ה' בכך שהמודעות שהיא היסוד העיקרי של האדם מחדירה שפלות וממילא מודעות לרחמי ה' על האדם[כה] ול'סיבות' שהוא מסובב כדי להצילו מהחטא ולקיים מצוות[כו]. הרצונות של הנפש הבהמית, שמתבטאים במצוה קיומית, הם גופא חלק ממה שה' מטביע בנו כדי למשוך ולהניע אותנו לקיום המצוות, וכאשר במצוה הקיומית מתבטאות שתי הנפשות, הנפש הבהמית ברצון לדבר והנפש האלקית בקידוש שלו, מקימים "ואהבת... בכל לבבך".

חז"ל מספרים שקרח לעג למצות ציצית – הפרשיה הקודמת לפרשת קרח – וטען שלא הגיוני לחייב בציצת "טלית שכולה תכלת"[כז]. לפי האמור כאן, היה נדמה לקרח שהוא עושה את רצון ה' לשמה לכתחילה – שהבגד כולו והוא המצוה אצלו – ולא הכיר בשפלותו הקיומית ובצורך ההכרחי במצוות קיומיות (וגאותו זו גרמה לו לחלוק על משה ולהאבד מהעולם)[כח].

שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה

אפשר להרחיב עוד את הנקודה הזו: בבר-מצוה אתה מתחייב בתורה ומצוות, אבל את השנים הקרובות אתה צריך להקדיש בעיקר ללימוד תורה בעומק, בבקיאות ובעיון. על מי שעוסק בתורה לשמה דרשו חז"ל[כט], לפי הפסוק "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי"[ל], שהוא "משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה".

את שתי מדרגות השלום אנחנו מכירים מהפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב"[לא], בו מסבירים ש"שלום" אחד הוא לצדיק ו"שלום" שני לבעל תשובה, כאשר רבי יוחנן ורבי אבהו חולקים האם הצדיק קודם או דווקא בעל התשובה קודם[לב], כידוע. בעבודה של כל אחד יש את הצדיק שבו, הנפש האלקית שלו, ואת בעל-התשובה שבו, הנפש הבהמית שלו. גם כשעוסקים בתורה שמביאה שלום – "מעוזי", עליה נאמר "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"[לג], "אין עוז אלא תורה"[לד] – ה"שלום בפמליא של מעלה" הוא השלום של הצדיק, של הנפש האלקית, וה"שלום בפמליא של מטה" הוא השלום של בעל-התשובה, של הנפש הבהמית, כאשר גם היא משתתפת ומתרצה. רבי אבהו, שהלכה כמותו[לה], אומר שבעל-תשובה קודם משום שדווקא הוא הממשיך בעבודתו "אורות דתהו", אותם צריכים להמשיך ולהכניס ב"כלים דתיקון" כדי להביא את המשיח[לו].

"שלום שלום" שוה גם תורה-מצוה[לז] – שני הדברים בהם מתחייב בר-מצוה. המאמר על שתי מדרגות השלום מדבר כולו על התורה, אבל בפרט ה"שלום בפמליא של מעלה" שייך לתורה, "תורה מן השמים", וה"שלום בפמליא של מטה" שייך למצוה, המתקיימת בגשמיות העולם. ושוב, דווקא מצוה קיומית, בה מעורבות שתי הנפשות, כוללות את שתי מדרגות השלום והיא משמשת המעבר מה"שלא לשמה" ל"לשמה" (עד ל"עוסק בתורה לשמה" ש"משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה").

"זהיר טפי"

מצות ציצית, המצוה הקיומית שהיא המצוה הראשונה של האיש הישראלי, מופיעה במאמר חז"ל עיקרי נוסף: כאשר שאל רב יוסף את בנו של רבה "אבוך במאי הוי זהיר טפי" הוא השיב לו "בציצית"[לח]. התשובה הזו היא לכאורה 'דוגמה פרטית', אך הרבי ר' אלימלך אמר[לט] שזו המצוה הכללית של הדור, והסברנו הרבה פעמים[מ] שכוונתו לדורנו, הדור של משיח.

אדמו"ר הזקן מסביר[מא] כי המצוה בה אדם "זהיר טפי" שייכת לגורלו-נחלתו, ה"חלק באלקי ישראל" המיוחד לו. רואים שהחלק המיוחד של האדם הוא דווקא מצוה קיומית, שמעורב בו רצונו של האדם, והיינו הבירור המיוחד של ניצוצות שנפלו מעולם התהו לנשמתו דווקא. כאשר אדם מקיים מצוה כזו, מקדש את גופו ומתקן את חלקו בעולם, הוא "זהיר טפי" גם במובן של "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע"[מב] – נשמתו מזהירה ומאירה בזהר מיוחד[מג].

ב. סוד השם לוי

מ'לי' ל'לו'

השם לוי מורכב מהאותיות – ל, ו, י, כך שיש בו גם את המלה 'לו' וגם את המלה 'לי'.

צריך לפרש שהלוי האמתי הוא החסיד של פרקי אבות, עליו נאמר "שלי שלך ושלך שלך חסיד"[מד] – שלי ('לי') הוא שלך ('לך'), כמו שכתוב ב"היום יום"[מה] שחתיכת הלחם שיש לי היא גם שלך, 'זה שלך בכלל, קח'.

אבל, כשמדייקים, בשם לוי לא כתוב 'לך' ו'לי' אלא 'לו' ו'לי'. אז איך נפרש? "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[מו] – כל מה שיש 'לי' הוא בעצם שלו ('לו'), וגם המצוות שאני מקיים והתורה שאני לומד, הכל מכח ה' יתברך, מכח הבורא. זו התודעה של לוי, שיודע שכל מה שיש 'לי' הוא בעצם שלו ('לו'), לכן "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'"[מז].

זה דבר אחד, ווארט אחד, לגבי השם לוי. מתוך שלשה דברים שנאמר.

חיבור החיה והיחידה

בנשמה יש את הנר"נ (נפש-רוח-נשמה), שהן האור הפנימי של הנשמה – השכל, המדות וכח המעשה – ויש את המקיפים שלה, החיה והיחידה, מקיף קרוב ומקיף רחוק. יש הרבה רמזים והסברים בקבלה וחסידות ליחס בין החיה והיחידה. במדרש[מח] אפילו כתוב שהחיה יותר גבוהה מהיחידה.

בדרך כלל מסבירים בחסידות[מט] שהמקיף הקרוב, מקיף החיה, הוא האמונה בחידוש הבריאה בכל רגע, והמקיף הרחוק, היחידה, הוא מסירות נפש, מסירות נפש לה', לעבוד את ה' במסירות נפש. זו התמצית, אפשר לומר, של חסידות חב"ד – המסירות-נפש להיות יהודי, והמסירות-נפש להפיץ את היהדות, כמו רבי לוי'ק, שמסר את נפשו ממש להפיץ את האידישקייט. זהו מה שצריך ללמוד ממנו. כמה שהוא גאון, מקובל והכל – מה צריך ללמוד מרבי לוי'ק? את המסירות-נפש שלו, שהיא היחידה שבנפש. ככה מוסבר בחסידות.

עכשיו נעשה גימטריא: חיה עולה 23 ו-יחידה 37. לוי שוה פעמיים 23, פעמיים חיה, כך שהוא קשור למקיף דחיה. אבל אם עושים לוי ברבוע פרטי, בו מעלים כל אות ברבוע – ל ברבוע (900), ו ברבוע (36), י ברבוע (100) – מקבלים 1036 (רק לי ברבוע פרטי עולה שלמות של 1000 וה-ו מוסיף עוד 36). 1036 הוא כפולה של יחידה – יחי פעמים יחידה. אם כן, יש בלוי גם את כח החיה וגם את כח היחידה, שני המקיפים.

הנשמה היא השכל, "נשמת שדי תבינם"[נ]. הרוח היא המדות, הרגש. הנפש היא כוחות המעשה. כתוב[נא] שכל החסידות באה לגלות את המקיפים של הנפש. הבעל שם טוב קבל מאחיה השילוני[נב], שנקרא בעל הח"י[נג]. למה קוראים לו בעל הח"י? כי הוא הבעל של חיה-יחידה, הוא גלה אצל כל יהודי במלוא העצמה את החיה והיחידה שלו. שוב, בשם לוי יש קשר גם לחיה וגם ליחידה, שני המקיפים. עד כאן ווארט שני.

הטיל של לוי

ווארט שלישי הוא משהו שהסברנו כמה פעמים[נד], אבל נחזור עליו כי הוא רעיון יפה:

האות ל – שהיא העיצור היחיד בשם לוי, אות עם היגוי ממשי – נקראת "מגדל הפורח באויר"[נה], בהיותה האות היחידה שעולה מעל לשרטוט. אנחנו אוהבים לדרוש זאת – אפשר לומר שזו דרשה בדרך צחות – בסגנון של חיבור תורה ומדע, תורה וטכנולוגיה. מהו מגדל הפורח באויר היום? טיל. הטיל יוצא מהאטמוספירה, מאויר העולם, ומגיע לחלל – הוא מגיע לחלל הפנוי, בו "'אין עוד'[נו], אפילו בחללו של עולם"[נז]. יש שיחה של הרבי[נח] שמסביר מהו "חללו של עולם".

איך עובד טיל? כשרוצים לשגר טיל לחלל הוא לא יכול להתחיל לטוס מיד במהירות שתשחרר אותו מכח המשיכה של כדור הארץ. הוא צריך לעשות חצי סיבוב סביב חצי כדור הארץ, להגביר את המהירות שלו, עד שהוא מגיע לנקודה של החצי, בה כבר יש לו מספיק כח לפרוץ ולהשתחרר, כח יותר חזק מכח המשיכה של הארץ – ואז משתחרר לחלל. מה קורה איתו הלאה?

הטיל בנוי משלשה שלבים, שלשה חלקים – חלק תחתון, חלק אמצעי והתא בו יושב האסטרונאוט. בכלל, כתוב בקבלה, בספר התמונה, שהאות ל מורכבת משלש אותיות (בציור שלה) – היא כ למטה, עליו עומדת ו ובראשה יש י. שלש האותיות יוצרות את המלה כוי, אבל הכל יחד הוא ל ויש בה גם את ה-ו וגם את ה-י – רמז ל-לוי רק באות ל. כאשר הטיל משלים את חצי הסיבוב שצורתו כמו ה-כ, התחתית של ה-ל, הוא צריך לתפוס תאוצה כדי לצאת מכדור הארץ – לשם כך החלק התחתון שלו, הכבד, נופל, והוא נשאר רק עם ה-ו (החלק האמצעי) וה-י (התא). אחר כך, כשהוא מגיע עוד יותר גבוה, גם החלק האמצעי נופל, ונשאר רק התא בו יושב האסטרונאוט – הנשמה. זה ממש לוי – קודם הוא ל, אחר כך הוא ו, ואחר כך נשארת רק י קטנה, אבל היא ממש הוא, בה נמצא העצם שלו.

אם כן, השם שלך – לוי – רומז שאתה יכול להגיע מעלה-מעלה. צריך לעלות במתינות, לפי הסדר הזה, וצריך לפעמים גם להוריד משקל – להוריד משקל של הרגשת-היש, לעשות מה שנקרא בטול היש. אז אתה נשאר עם בטול אמתי (בטול במציאות), עמו אתה מטייל בכל העולמות, העולמות העליונים והתחתונים, ואתה ממשיך שפע בכל העולמות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':