ד"ה "והיה ביום ההוא" תשכ"ח

בע"ה

מוצאי ג' תשרי תשפ"א – הקלטה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א

מאמר יום ב' דר"ה תשכ"ח:

והי'1 ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים,

זהו פסוק מתוך פסוקי "שופרות" שאנו אומרים בראש השנה – פסוק מישעיהו, נביאים, השני בפסוקי הנביאים ב"שופרות". הפסוק השני הוא כנגד הבינה שמתפשטת עד הוד, כמבואר בכוונות האריז"ל. מבחינה מסוימת, זהו עיקר כוונת השופר. האריז"ל אומר ששופר בכל מקום הוא בינה, אמא. שופר הוא לשון שפופרת, יסוד אמא, ובכללות הוא אמא. רק מה, כמו שהרבי מדייק כאן במאמר, יש "שופר גדול" ויש "שופר" סתם. בכתבי האריז"ל, מתוך הביטוי "שופר גדול", הוא מדייק שהשופר שאינו גדול הוא "שופר קטן", כך הוא כותב. כאן במאמר הביטוי הוא "שופר סתם". אם יש "שופר קטן" ו"שופר גדול" יתכן שיש גם "שופר בינוני" ביניהם – תמיד צריך להיות ממוצע מחבר, שהוא הבינוני. לפי זה "שופר גדול" מרמז לבחינת צדיק, "שופר קטן" לרשע, שהוא בכח להיות בעל תשובה – עיקר תפקיד השופר, לעורר אותנו לתשובה, לצאת מהרשעות שלנו ולהגיע לצדקות אמתית מכח התעוררות קול שופר – ויש גם שופר שהוא בינוני. לגבי שופר גדול ושופר קטן כותב האריז"ל בפירוש שאלה שתי בחינות בינה – שופר קטן הוא תבונה, הפרצוף הקטן-הנמוך של הבינה הכללית, אבל השופר הגדול בפסוק שלנו, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", הוא אמא עילאה. האריז"ל כותב שאמא עילאה נקראת בתורה בינה, לעומת תבונה. אם הוספנו כרגע שצריך להיות גם 'שופר בינוני', צריך לומר שבתבונה גופא יש שתי בחינות, וכך באמת כתוב בכתבי האריז"ל – יש תבונה א' ותבונה ב'. תבונה א' היא בעיקר חג"ת של הבינה הכללית ותבונה ב' היא בעיקר נה"י של הבינה הכללית, ואמא עילאה, השופר הגדול, היא החב"ד דאמא, עצם המושכל, המוחין בעצם, של אמא.

עוד דרך, שהיא הדרך העיקרית, להבחין בין מה שנקרא כאן "שופר סתם" ל"שופר גדול" – "שופר גדול" הוא דווקא לעתיד לבוא, השופר של קיבוץ גלויות. כמו שהוא יסביר לנו במאמר, הוא יותר גדול אפילו מהשופר של מתן תורה. אף על פי ש'מתן תורה עוד פעם לא יהיה', ה"שופר גדול" של קיבוץ גלויות – "ובאו האבדים וגו'" – הוא אפילו יותר גדול. כמו שכתוב בפרקי דרבי אליעזר, השופר של מתן תורה הוא קרן שמאל של אילו של יצחק ואילו ה"שופר גדול" דלעתיד לבוא הוא קרן ימין – הימין יותר גדול, והוא גם החסד. בשמאל יש דין – מתן תורה הוא דין, שכר ועונש – ו"שופר גדול" כולו חסד, קרן ימין של אילו של יצחק. בכל אופן, ההבדל העיקרי בין אמא עילאה לתבונה: על תבונה כתוב "חכם בבינה", יחוד ישראל סבא ותבונה דווקא, והיינו "וכל העם ראים את הקולות" במתן תורה. יש דעה בחז"ל שכשם שראו את הנשמע גם שמעו את הנראה, אבל לא מפורש בתורה. בתורה מפורש "רואים את הקולות", רואים את הנשמע, יחוד ישראל סבא ותבונה, "חכם בבינה". יחוד אבא ואמא עילאין הוא מדרגה יותר גבוה, שומעים את הנראה. המדרגה העליונה היתה בסתר במתן תורה – יש שם הכל, גם שופר גדול, אבל עוד לא בגלוי – ועיקר הגילוי של שופר גדול הוא "שומעים את הנראה", "הבן בחכמה" (לא "חכם בבינה"). זהו עיקר הגילוי שלעתיד לבוא, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים" – לשמוע את האור, לא רק לראות את הקול. במתן תורה ראו את הקול, אבל לעתיד לבוא ישמעו – יתפסו – את האור, יתעצמו עם האור, שהאור של מתן תורה יהיה עצמי בנשמות ישראל. כך באמת הוא יסביר בהמשך המאמר.

עד כאן הקדמה אחת לגבי "שופר גדול" לעומת שופר סתם. חשוב לציין שאנו מזכירים "שופר גדול" כל יום שלש פעמים בתפלות שלנו, בברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו". פשט הפסוק הולך על קיבוץ גלויות, כמו שהברכה מסיימת "מקבץ נדחי עמו ישראל". בכל אופן, יש בברכה מלה שאין בפסוק – "לחרותנו", כמו "זמן חרותנו" ביציאת מצרים. צריך שתהיה לנו חרות גמורה, גם ממלאך המות – רמז לתחית המתים. בקבלה, "עלמא דחירו", חרות אמתית, הוא בבינה, אמא עילאה, סוד היובל (לשון שופר). ה"שופר גדול" פועל אצלנו חרות. חרות בגימטריא חכמה בינה דעת. זו בעצם הכוונה הכללית של כל ה"שופרות" בראש השנה, שבכללות גדול המלכיות הן העלאת הנה"י של הנוקבא לחג"ת, ובזכרונות החג"ת עולים לדעת, אבל עיקר העליה של הנוקבא – לעצם החב"ד, והתיקון שלהם – הוא בשופרות. אמרנו שבשופרות גופא העיקר הוא דווקא הבינה, כי שופר סתם הוא בינה, רק שה"שופר גדול" הוא במדרגה הכי גבוהה של הבינה – בינה עילאה, אמא עילאה, שעליה כתוב "הבן בחכמה", שהיא מיוחדת עם אבא עילאה, וכתוב בכתבי האריז"ל שיש לה שרש אפילו יותר גבוה מלאבא עילאה.

אם נחזור לרמז שלנו, ש"שופר גדול" הוא בינה ו'שופר בינוני' הוא תבונה וגם "שופר קטן" הוא תבונה – כי יש שתי בחינות תבונה, ולכן האריז"ל לא מחלק אלא מזכיר רק שופר גדול בבינה ושופר קטן בתבונה – שלשת הביטויים יחד (שופר-גדול-בינה, שופר-בינוני-תבונה, שופר-קטן-תבונה) עולים 3081 = עח (ג"פ הוי', שם של יב אותיות, שייך לברכת כהנים) במשולש (הר"ת = 1807 = 13, אחד, פעמים 139, האוס"ת = 1274 = 49 פעמים הוי'). הוי'-הוי'-הוי' גם רומז למלכיות, זכרונות ושופרות של ראש השנה.

והנה, מספר זה (3081, משולש 78) = שופר (כללות כל ג' השופרות) ועוד "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", הדִבר הראשון של עשרת הדברות (מצות האמנת אלקות, הנמנית ראשונה בתרי"ג מצות התורה) ששמענו מפי הגבורה יחד עם קול שופר (עיקר פסוקי השופרות של ר"ה הם בענין מעמד הר סיני ושמיעת-קבלת עשרת הדברות).

ועוד, ידוע ש"בראשית", המלה הראשונה בתורה (אותיות בא' תשרי, ר"ה כאשר "מצות היום בשופר") = שלשה דברים יחד (ר"ת ש-די), וי"ל דהיינו רמז לשלשת השופרות הנ"ל (שכולם היו-נשמעו ברגע בריאת העולם), והרמז: כאשר נצרף ג"פ שופר לפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (2701, משולש 73, חכמה) נקבל 4459 = 13 פעמים 343, 7 בחזקת 3 (= 49 פעמים 91, 7 ברבוע פעמים 13 במשולש)!

והנה, הערך הממוצע של 3081 ו4459 הוא 3770 (חן פעמים א-דני, הוי' פעמים קמה) = שופר שופר (גדול וקטן) ועוד "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", הפסוק האחרון של התורה (והוא מפני שהפסוק האחרון של התורה, שעולה 2598, היינו הערך הממוצע של הפסוק הראשון, "בראשית וגו'", 2701, ופסוק ה"תוך" של התורה, "אנכי הוי' אלהיך וגו'", 2495)! נמצא שכל התורה כולה – ראש-תוך-סוף – קשורה לסוד השופר. תורה לשון הוראה ושופר לשון "שפרו מעשיכם", ודוק.

נמשיך לקרוא בפנים:

ומדייק אדמו"ר הזקן (בהמאמר ד"ה זה שבלקו"ת2) מ"ש בשופר גדול, מהי המעלה דשופר גדול [ביחס לשופר סתם.]. גם צריך להבין (כמו שמדייק בהמשך המאמר3) מ"ש יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע [הפסוק הבא, השלישי בפסוקי הנביאים בשופרות, הוא "וַהוי' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי הוי' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן" –שם כתוב "יִתְקָע", ומפורש מי התוקע, אבל בפסוק שלנו כתוב "יִתָקַע" ולא יודעים מי התוקע.]. ואדמו"ר האמצעי4 מוסיף עוד דיוק בזה שנאמר יתקע, דלשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו.

'פון זיך אליין', דבר שנעשה ממילא. אנחנו יודעים שבחסידות יש ענין גדול בדבר שנעשה ממילא, כמו "אז נדברו יראי הוי'", ומפרשים שנעשה ממילא. אצל האדם מה שנעשה בדרך ממילא מורה על מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית – תכלית תיקון הדעת של האדם. עיקר הענין של נשמות ישראל קדושות שיש לנו דעת – הרי בסט"א אין דעת – ותכלית הדעת שלנו שתגיע למודעות טבעית, שהדברים ייעשו מעצמם, 'רעדט-זיך', 'עסט-זיך', 'זינגט-זיך', הכל בדרך ממילא (והרמז: "ודברת בם" – בדרך ממילא. דרך ממילא = משה, הדרגה הגבוהה ביותר של דעת, דעת עליון). הבדרך ממילא בא מהמדרגה הכי גבוהה, מהעצמות. גילוי העצמות הוא רק בדרך ממילא, לא רואים שום דבר – העצמות היא לא בגלוי, היא עצמות. פעולה שבאה מהעצמות ממש כאילו רק נעשית בדרך ממילא. המאמר שאנחנו לומדים כאן הוא המאמר שהרבי אמר בר"ה תשכ"ח, ביום השני, הוא מוגה. אחר כך, בשבת שובה, הרבי אמר עוד מאמר – אותו דיבור המתחיל, זהו 'המשך'. שם אומר ווארט מאד חזק, שה"בדרך ממילא" של "יתָקַע" הוא יותר גבוה מה"אנכי" של מתן תורה. תמיד אומרים ש"אנכי" הוא העצמות – "אנכי מי שאנכי", "דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ" – אבל כאן אומר ש"יתקע", ולא כתוב מי התוקע, עוד יותר. ב"אנכי" בכל זאת כתובה איזו מלה – "אנכי מי שאנכי", אבל עדיין כתוב משהו – וכאן עוד יותר בדרך ממילא, שלא כתוב כלום, "לא אתרמיז" אפילו פחות מ"אנכי" שלא אתרמיז בשום אות ושום תג. כך מוסיף אדמו"ר האמצעי, שאנו יודעים שהוא בחינת אין האמתי. גם הדבר שבדרך ממילא, מדרגת עצמות שלמעלה מ"אנכי", הוא אין האמתי. "אנכי" הוא יש האמתי, "אנכי מי שאנכי". לכן מתאים הווארט הזה לאדמו"ר האמצעי, ש"יתקע" הוא מעצמו – לא רק שלא כתוב מי התוקע, שאני מבין שיש תוקע ולא כתוב מי הוא, אלא שאין תוקע. מה הסברנו עכשיו? לא שאין כלום, אלא שבאמת אין – האין האמתי של העצמות – הוא התוקע. הוא בא ומתגלה במציאות לגמרי מעצמו – אי אפשר להצביע על שום מקור כלל.

ונקודת הביאור (בהדרושים5) היא, דההתעוררות שעל ידי שופר סתם

כל שופר שאינו ה"שופר גדול" שלעתיד לבוא הוא "שופר סתם", אף שיש בו מדרגות. אמרנו שבאריז"ל נקרא "שופר קטן", ויש גם "שופר בינוני", ובעצם בו עצמו יש הרבה מדרגות – כמו שבבינוני של תניא יש הרבה מדרגות – שנפרט בהמשך בע"ה. במלה "סתם" הוא כבר השתמש – "יתקע סתם". ה"יתקע סתם" הולך על השופר שאינו סתם, אלא "שופר גדול". ב"שופר גדול", ההיפך מסתם, התקיעה היא סתם. ב"שופר סתם" התקיעה אינה סתם, ידוע מי התוקע. ידוע אצלנו שישנם זוג מושגים סתם ו-דוקא – שעולים יחד תורה, כל דבר תורה כולל בעצמו סתם ודוקא (היינו "סוד הוי' ליראיו". ב"סוד" האות ס היא אמא עילאה כמבואר בכתבי האריז"ל, ה"שופר גדול" עליו נאמר "יתָקע" סתם, ואילו האותיות וד של סוד הן יחוד זו"נ, שתי בחינות של "שופר סתם", השופר הבינוני והשופר הקטן, שבהם התקיעה אינה סתם אלא דוקא. כאשר נחליף את "סוד" ב'סתם ודוקא' ב"סוד הוי' ליראיו" נקבל 900 = ל ברבוע, סוד הלב היהודי כנודע. ב''סתם ודוקא' הוי' ליראיו' יש חי אותיות כאשר ממוצע כל אות = 50, שער הנון של אמא עילאה, סוד היובל). בעצם, בכל אחד מן השופרות יש סתם ודוקא. ב"שופר גדול" השופר הוא הדוקא והתוקע הוא "יתקע" סתם. ב"שופר סתם" השופר הוא הסתם והתוקע הוא הדוקא. כך גם לגבי דברי תורה – יש דבר תורה 'דוקא', דבר תורה גדול, היוצא מפי 'סתם', מפי מי שאינו מודע למציאות עצמו כלל, היינו דבר תורה לשמה כראוי, ויש דבר תורה 'סתם', דבר תורה קטן, היוצא מפי 'דוקא', מפי מי שמודע היטב למציאות עצמו, היינו תורה שלא לשמה, הגם שבכוחה, על ידי עבודה, לבוא לידי לשמה. תורת משיח, "תורה [חדשה] מאתי תצא", היא דבר תורה גדול המאיר מסוף העולם ועד סופו ומעורר גם את הנשמות הנמצאות בדיוטה התחתונה ביותר, "ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים גו'". תורה זו רמוזה כבר בפסוק הכותרת של עשרת הדברות, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" במלה "לאמר", היינו רצון השי"ת במתן תורה שהדברים יאמרו מעצמם, בדרך ממילא, "ודברת בם" כנ"ל, וכמבואר בדא"ח. הרי "נאך א מאל מתן תורה וועט ניט זיין" ותורת משיח – "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" – כלולה, בבחינת "העלם שאינו במציאות" על כל פנים, בתורה שקבלנו מסיני, והיינו מה שה"שופר גדול" של משיח כלול, בהעלם, בשופר של מתן תורה, הקרן-ימין של אילו של יצחק בקרן-שמאל, סוד ה-ו של "שמאול" מלא אותיות שמואל, אודות לידתו קוראים בהפטרה של היום הראשון של ראש השנה, שעולה "אילו של [יצחק]", והיינו מה שעיקר הגילוי של לעתיד לבא הוא מה ששרש הימין כלול בשרש השמאל, בשונה מהעבודה של העולם הזה "לאכללא שמאלא בימינא" אלא הפוך, והוא מה שלע"ל נאמר ליצחק אבינו דווקא "כי אתה אבינו", וד"ל.

הוא רק לאלה שהם בקירוב קצת,

ה"שופר סתם" פועל רק על יהודי שיש בנשמתו קצת קרבה לאלקות, קצת הרגשת שייכות לנשמה האלקית שלו. אבל יש רחוקים לגמרי, שאין להם שום קירוב. צריך לקרב אותם, להתחיל אתם מאפס, לברוא אותם כביכול יש מאין, היות שמצד עצמם הם רחוקים באמת. בכך גופא יש שני סוגים – "האֹבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". הפשטנים מסבירים שאובדים יותר חמור מנדחים. נידח הוא נידח, ויתכן שעדיין מרגיש עצמו נידח. כתוב "לא ידח ממנו נדח", כמה שהוא נדח ה' חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אז עוד יחזור. יותר חידוש האובד, שכאילו ממש אבד מן המציאות – "הצדיק אבד" או "אבד חסיד מן הארץ" הכוונה שבאמת הלך, שהוא מת, לא קיים במציאות יותר. כמו כמה וכמה פעמים בתורה שהעונש שמגיע אם איננו שומרים את דרך ה' הוא "אבד תאבדון" – נגמר הסיפור, הרבה יותר גרוע מנידח, שעדיין חי ועוד לא אבדה תקותו. בכל אופן, כאן הכוונה "האֹבדים" היא שאף על פי שחשובים כמתים באמת הם עדיין חיים, עדיין יש בקרבם ניצוץ קדוש הגם שהוא בתכלית ההעלם, אבל הם אובדים – יותר גרוע מנדחים. האובדים הם בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים. יש בחסידות – ובמאמר השני הרבי מזכיר זאת – ש"האובדים בארץ אשור" הלכו לאיבוד בגלל העושר, בגלל תענוגי העולם הזה. בכלל, הרבי היה מבחין בין אשור למצרים שאשור היום הוא אמריקה ומצרים הוא רוסיה. הווארט הוא שיש מי שהולך לאיבוד מתוך שקיעה בתענוגי העולם הזה – הוא ממש אובד. אבל יש מי שמתוך דחק ולחץ של גלות וקושי של שעבוד – שנקרא "מצרים", לשון מיצר – הוא נדח. כמו שאמרנו קודם, הנדח יכול עדיין להרגיש שהוא נדח. יש איזו נקודת תקוה שיחזור, אף על פי שכרגע הוא באמת רחוק, בלי שום קירוב גלוי. הרבי אומר ש"האבדים בארץ אשור" הם בנסיון של עשירות "והנדחים בארץ מצרים" בנסיון של עניות. ידוע שנסיון העשירות יותר חמור, יותר קשה, מנסיון העניות. גם ידוע שיש "תפלת עני" ו"תפלת עשיר", וכתוב בזהר, בחז"ל, שהתפלה הכי יקרה בעיני הקב"ה היא "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו". כמו שמסביר הבעש"ט, שכל התפלה שלו, עצם התפלה ש"לפני הוי' ישפוך שיחה", הוא שיוכל להיות קרוב ולשפוך תמיד את השיח שלו לפני הקב"ה – זו גופא התפלה שלו. מה לגבי הפשט? מה ההבדל בין "האבדים בארץ אשור" ל"והנדחים בארץ מצרים"? הפשט ש"האבדים בארץ אשור" הם עשרת השבטים, שבאמת הלכו לאיבוד למראית עינינו, עד כדי כך שלא ברור בכלל אם יחזרו. יש בזה שתי דעות בחז"ל. רש"י בפסוק אומר שהם מעבר לנהר הסמבטיון, לכן ממש אבדו מתוך הקהל, לחלוטין. אבל "הנדחים בארץ מצרים" הם כל שאר הגלויות של יהודה ובנימין, שבעצם גלו לבבל בפועל, אבל כאן בפסוק הזה הם נקראים "הנדחים בארץ מצרים" – כי כל הגלויות נקראות על שם מצרים, שמצירים לעם ישראל. אלה יהודים שבכל אופן יש להם תודעה שהם יהודים בגלות, אבל האובדים כבר אבדו את הזהות שלהם לגמרי. זהו הפשט, ולפי הפשט ברור שהאובדים הרבה יותר גרועים מהנדחים – גלות עשרת השבטים הרבה יותר גרועה מגלות יהודה ובנימין. והנה, יש כמה רמזים מאד יפים בלשונות האלה: אבדים-נדחים יחד עולה בדיוק 13 ברבוע. כלומר, הרמז הוא שכדי לעורר אותנו – במאמר השני הרבי כותב זאת בפירוש – התעוררות ה"שופר גדול" היא על ידי גילוי יג מדות הרחמים, גילוי סוד הדיקנא קדישא כביכול של ה'. בפשט, הדיקנא קדישא הוא בפרצוף אריך אנפין, הכתר (סוד הרצון) דעולם האצילות, אבל שרשו האמתי הוא מעלה-מעלה, עד העצמות ממש – רחמי ה' שמקבץ נדחי עמו ישראל. בלשון יחיד, אבד-נדח עולה 69. איזו מלה חשובה שוה אבד-נדח? גם מלה שמתחילה אב, כמו אבד – אביון. דוד המלך אומר על עצמו בספר תהלים "כי עני ואביון אנכי ולבי חלל בקרבי" ובפסוק אחר "כי עני ואביון אני". שני פסוקים – באחד "אני" ובשני "אנכי" (אותו מביא הרבי במאמר השני כאן). אביון שייך לתפלת העני, התפלה היקרה ביותר אצל הקב"ה כנ"ל. דווקא דוד המלך, שבמציאות הוא עשיר – יש לו כל טוב, הוא מלך, הכל אצלו ברחבות – אבל הוא מרגיש עצמו עני ואביון, כי הוא מקיים את האמור בפרקי אבות "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד – דווקא – הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". דוד (סוד המלכות "דלית לה מגרמה כלום") מכיר שהכל מה'. הוא לא אומר אף פעם "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". הוא תמיד זוכר – שייך לזכרונות של ראש השנה, שצריכים ללוות אותנו במשך כל השנה – "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". לכן, כמה שעושה חיל, מצליח ומתעשר – עשיר בפועל ממש – הוא מרגיש עצמו "עני ואביון אנכי". האביון הזה גם הוא אבד-נדח (כדי לדעת "כי ממך הכל" צריך להרגיש שבעצם אתה שייך ל"האבדים... והנדחים", חושבנא דדין כחושבנא דדין). לכן כתוב במאמר שמי שמגיע לבטול אמתי, מגיע למעלה שיש באבד-נדח – כמו שנסביר – שהוא אין. הוא מגיע לאין הזה מתוך העבודה של עצמו, וכך הוא מעורר את ה"שופר גדול", את ההתעוררות והגילוי של העצמות, שיהיה "יִתָקַע" בדרך ממילא, מעצמו, מהעצמות – פנימיות העצמות, יותר מ"אנכי" – על ידי שהוא אביון. חז"ל מפרשים אביון – שהוא תאב לכל דבר. מסביר הרבי – במאמר השני – שתאב הוא רק במי ששייך לדבר. אם אין לו שום שייכות לדבר הוא לא תאב לו. כדי להיות תאב לדבר צריך לדעת את הדבר, להכיר בטיבו, ולהתאוות לאותו דבר. סימן שהאביון באמת שייך להכל. המשל – משל מפורסם – שהוא מביא, שהכפרי לא מתאווה לבת המלך. למה? כי אין לו שום שייכות אליה כלל וכלל. בשביל להתאוות לבת המלך צריך להיות שייך לבת המלך. נמצא שמי שנאמר עליו שהוא "תאב לכל דבר" – יש לו שייכות וקרבה והכרה בכל דבר. בעומק, מה שהאביון הוא "תאב לכל דבר" היינו שהוא תאב להשי"ת, שהוא יתברך ה"כל דבר" באמת (שהרי "גאט איז אלץ און אלץ איז גאט"). "תאב לכל דבר" שוה "נצח ישראל" (689, 13 פעמים 53. "תאב לכל דבר" ר"ת דלת, 434, 7 פעמים נדח="האבדים", "דלית לה מגרמה כלום" ומקיים בעצמו "דע לומר תודה"; ס"ת רלב, סוד עב סג מה בן כו'; רוס"ת = 666, משולש 36, חי פעמים יחידה; אמ"ת אותיות כאב = חיה; רת"ס אותיות כתר), "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". הנצח של כל יהודי הוא השייכות שלו לה' וממילא לכל דבר שיש בעולם. בפנימיות, הוא תאב אליו יתברך באמת. לכן בסוף הוא יזכה, כי "אין לך דבר העומד בפני הרצון", בפני התאוה הנובעת מעצם הנשמה שלמעלה מטעם ודעת, גם תאוה ב-ו וגם תאבה ב-ב.

ובכדי לעורר את האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים [שלהם אין שום שייכות גלויה לאלקות, אבל גם הם צריכים להתעורר.] שגם הם יתעוררו לבוא לירושלים [שלמות היראה.] ולהשתחוות לה' [תכלית הבטול, בפישוט ידים ורגלים. גם הם צריכים להגיע לירושלים ולהשתחוות שם לה' יתברך. איפה בירושלים? "בהר הקדש". "קדש מלה בגרמיה", דבר שנבדל בעצם מהכל. על הקב"ה כתוב ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אפילו מחשבה הקדומה דא"ק, אבל "הר הקדש" הוא מה שכן יש ליהודי הר – לשון הרהור – ב"קדש מלה בגרמיה", ומתוך זה הוא משתחווה לה', מתבטל אליו יתברך בבטול מוחלט. כדי לרצות להגיע ל"והשתחוו להוי' בהר הקדש בירושלים" צריך להתעוררות, וההתעוררות באה לו מהשופר הגדול:], הוא על ידי שופר גדול.

ובכדי לבאר העילוי דשופר גדול שיהי' לע"ל, מקדים בהמאמר6 ביאור ענין שופר דראש השנה (עכשיו) [שקודם קרא לו 'שופר סתם'.], דעל ידי שישראל תוקעין בשופר, שהיא הצעקה דפנימיות הלב שלמעלה מהשכל [כתוב שעיקר הפשט של השופר, במיוחד התקיעה, הוא צעקה פשוטה שהלב צועק – "צעק לבם אל הוי'", כמו שכתוב באיכה. אנחנו צועקים צעקה פשוטה לקב"ה, וצעקה זו היא למעלה מהשכל.], עי"ז נמשך פנימיות הלב דלמעלה כביכול,

הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא – יש פה עבודה מצד האדם, ואיך שהוא למטה כך הוא מעורר למעלה. אם למטה הוא מביא לידי ביטוי את נקודת פנימיות הלב שלו בצעקה הפשוטה של השופר – כך הוא מעורר למעלה את פנימיות הלב של ה' כביכול שלמעלה מהשכל. שייך כמובן לווארט המפורסם, שאף על פי שכתוב שבכללות "מח שליט על הלב", היינו דווקא חיצוניות המח וחיצוניות הלב, אבל פנימיות הלב היא למעלה מהשגת המח ולכן שליט על המח. כך אצל האדם, וכך גם אצל הקב"ה שכביכול יש את פנימיות הלב שלו – הרצון, רעותא דלבא דקוב"ה, כביכול, שלמעלה מהמוחין שלו:

רצון העליון שלמעלה מהחכמה.

זה מתעורר היום, עדיין לא שייך ל"שופר גדול" – מגיעים על ידי צעקת פנימיות הלב שלנו להמשכת פנימיות הלב של הקב"ה.

ועל זה נאמר7 [הפסוק הבא ב"שופרות", הפסוק האחרון מהנביא:] ואד' הוי' בשופר יתקע ["יתְקע" ולא "יתָקע".], דכמו שתקיעת שופר דהאדם היא הצעקה דפנימיות הלב, עד"ז הוא למעלה, דענין תקיעת שופר הוא המשכת וגילוי הפנימיות.

של הקב"ה. סתם פנימיות היינו חב"ד לעומת המדות – השכל הוא פנימיות לגבי המדות – אבל כאן הכוונה במלה פנימיות לפנימיות כזו שלמעלה מהשכל, גם למעלה מהחב"ד דלעילא.

והחילוק בין שופר סתם [השופר בו אנו תוקעים היום בר"ה.] לשופר גדול [דלע"ל, של קיבוץ גלויות.] הוא,

על ידי כל שופר מתגלה משהו שלמעלה מהשכל, למעלה מהעולמות, אבל יש בכך שתי מדרגות בכלליות:

דשופר סתם הוא המשכת וגילוי הפנימיות דאלקות שלמעלה מעולמות אבל שייך לעולמות, סובב כל עלמין,

ששייך לעולמות המסובבים בתוכו, "כל עלמין". כלומר, בכללות הוא בחינת מקיף קרוב – אמנם הוא מקיף, סובב, אבל הוא שייך. במקיף קרוב יש את הסוד של "מטי ולא מטי" – כאילו הוא מתגלה אבל הוא מסתתר. כך כתוב בפסוק השני, "ויצא כברק חצו" – זהו הווארט של מקיף קרוב, שמתגלה ומיד מתעלם לתוך הכתר, העל-מודע.

ושופר גדול הוא המשכת וגילוי הפנימיות דאלקות שלמעלה משייכות לעולמות, למעלה גם מסובב.

השופר הגדול הוא מקיף רחוק, סוד היחידה. גם בזה גופא יש לפי ערכין – ביחס ל'שופר סתם' הוא מקיף רחוק ו'שופר סתם' הוא מקיף קרוב. ביחס לעוד מדרגה – שכבר נזכיר, ונסביר יותר בהמשך – הוא עדיין בחינת חיה. בפסוק המקורי שלנו, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים וגו'" – זהו הפסוק, ב-ה הידיעה, של קיבוץ גלויות. אבל קיבוץ גלויות הוא עדיין הפעולה הרביעית של מלך המשיח. כמו שהרמב"ם כותב בסוף הלכות מלכים, על משיח, יש שלש פעולות עד שנקבעת המציאות של משיח ודאי – יכוף את כל ישראל ללכת בדרך התורה והמצוות; ילחם מלחמות ה' וינצח; יבנה בית המקדש במקומו. עד כאן המשיח משלים, מחזיר עטרה ליושנה – התורה והמצוות, שיחסית הם הנר"נ. שלש הפעולות הללו הן כנגד הנר"נ של המשיח, הפנימיות, דהיינו התורה – השכל האלקי. תכלית שלמות השכל היא בבנין בית המקדש במקומו. אבל אחר כך, הפעולה הרביעית – שכתובה אחרי שהוא כבר משיח ודאי – היא יקבץ נדחי ישראל, ואז "יתקע בשופר גדול". אבל יש עוד פעולה – חמישית, שלמדנו הרבה פעמים ברמב"ם שתלוי בגרסאות האם ה' עושה או גם משיח עושה – להחזיר את כל אומות העולם לאמונה בה' אחד, "לעבדו שכם אחד", "כי אז אהפֹך וגו'". זו המהפכה הרביעית, כפי שאנו אומרים היום – להגיע גם לאומות העולם, לא רק לעם ישראל. בפשט האובדים והנדחים הם יהודים במקור – עשרת השבטים וגלות יהודה – שהלכו לאיבוד. אבל יש גם להגיע לגוים עצמם, מי שלא היו יהודים – זו עוד מדרגה. הדבר הזה אפילו לא שייך ל"שופר גדול" – הוא סוג של אתהפכא, "כי אז אהפֹך אל עמים". המלה הפיכה היא "אתהפכא חשוכא לנהורא" – להפוך את החושך לאור. האובד והנדח היינו יהודי שאובד ונדח בתוך חשכת הגלות, אבל הגוי הוא החשך עצמו. כדי לקרב את הגוים, ולהפיץ אליהם את אור התורה, צריך "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא", "כי אז אהפֹך אל עמים". האתהפכא לא באה על ידי קול. יש התעוררות שבאה על ידי קול – שאני צועק, או לפעמים שאני לוחש דווקא, כמו שהבעש"ט אמר ש'אני הלחש', הנשמה שלי היא הלחש באזן היהודי שהתעלף. יש אובד, יש נדח ויש מעולף. על מעולף כתוב "ארעא אתבטלת" בתחלת ספרא דצניעותא – התבטלות לגמרי. בשביל לעורר את המעולף הזה צריך ללחוש לו באזן את השם העצמי שלו – השם העצמי שלנו הוא 'ישראל', וזה הבעש"ט. הלחש הוא סוג של קול, ויש "שופר גדול" שהוא "קול גדול". הרבי מסביר שהשופר הגדול הוא לא רק "קול גדול ולא יסף" שהיה במתן תורה – הקול הוא גילוי והשופר הוא עצם, והשופר במתן תורה היה 'שופר סתם' ולעתיד לבוא יהיה "שופר גדול" וממנו גם יוצא קול. מברכים "לשמוע קול שופר" – עיקר המצוה לקבל את הגילוי, לשמוע את קול השופר. כדי לעורר את אותם יהודים שאובדים ונדחים לגמרי צריך שופר של קול, אבל את הגוים לא מקרבים על ידי קול בכלל – רק על ידי אור. אור הוא אבא עילאה. מה החג שמגיע גם לגוים והופך את החשך של הגוים לאור? חנוכה. חנוכה הוא החג של "לאהפכא חשוכא לנהורא". נר חנוכה הוא "על פתח ביתו מבחוץ" מצד שמאל. הכל לא שייך לישראל – "עד שתכלה רגל מן השוק, רגלא דתרמודאי", לא סתם גוים אלא המורדים, הקליפה הכי קשה של הגוים, מ-ג קליפות הטמאות לגמרי. שם לא צריך לקרב אותם או לעורר אותם – לא נקרא קירוב או התעוררות – אלא להפוך אותם. זהו מבט חשוב על המהפכה הרביעית. אפילו לא בדיוק להאיר – אמנם זהו אור, אבל אור שפועל אתהפכא, שהופך את עצם המציאות שלהם. נעשית פעולה על ידי האור, אבל משהו קורה בתוך הגוי הזה שפשוט מתהפך למשהו אחר. כתוב שגוי שמתגייר – אפילו קבלת שבע מצוות היא סוג של גיור, גר תושב, וכל שכן גר צדק – הוא כתינוק שנולד דמי, מציאות אחרת לחלוטין. אם כן, תכלית ראש השנה, שרומז לעתיד לבוא – בפסוק שאומרים בתפלה – הוא "ביום ההוא יתקע בשופר גדול", ובתפלות אומרים "תקע בשופר גדול לחרותנו", שהוא "מקבץ נדחי עמו ישראל", הכל שייך לעם ישראל. זו הברכה השביעית-האמצעית ב-יג הברכות האמצעיות – השביעי חביב כי הוא אמצע ה-יג, כמו שכתוב באריז"ל. זו עדיין הפנימיות של נשמות עם ישראל, שגבוה מהמוחין, מהנר"נ. יחסית לשלב החמישי של מלך המשיח – חנוכה, שהוא מדרבן, לא מדאורייתא – קיבוץ נדחי עמו ישראל הוא חיה עדיין, גם השופר הגדול. היחידה היא "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". אם "שופר גדול" הוא אמא עילאה שכלולה באבא עילאה, "הבן בחכמה", התעצמות של אור שמתעצם ביהודי – ששייך אליו בעצם. צריך להגיע ל"שופר גדול" שהאור הגדול של עצמות ה' מתעצם אתו. אבל אצל הגוי אין התעצמות, אין לו מה להתעצם אתו, הוא גוי – הוא צריך להתהפך. ההתהפכות היא לא על ידי "הבן" – "הבן בחכמה", התכללות אמא עילאה באבא עילאה – אלא רק אבא עילאה בפני עצמו, שמאיר בנר ראשון של חנוכה. הנר הוא אור, לא קול. רק שכתוב בקדושת לוי, שאנו אוהבים תמיד לצטט, שהקול של ר"ה מתגלה כאור בנר הראשון של חנוכה, וממשיך שמונה ימים, אחד יותר מהשבעה, מעל הטבע לגמרי. אם כן, יש לנו כאן דרוש שלם וחשוב מאד לגבי ה"שופר גדול" לעתיד לבוא, ואפילו עוד יותר ממנו – האתהפכא של "כי אז אהפך אל עמים", הפעולה הרביעית והחמישית של מלך המשיח בהלכות מלכים. החמישית היא עצם המשיחית – אז כנראה גם הקב"ה מתעצם עם המשיח, או שהמשיח מתעצם עם האור העצמי של הקב"ה, ולכן לא ברור מי עושה פעולה זו. בסוף "והיה הוי' למלך על כל הארץ" – ידוע שבסוף המשיח מוסר את מלכותו לקב"ה. המשיח הוא רק המלך התשיעי שמולך על כל העולם, וככזה מקבץ נדחי ישראל מכל אתר ואתר, אבל המלך העשירי הוא הקב"ה, המלכות חוזרת לקב"ה. הוא המלך הראשון וגם המלך העשירי, "אני ראשון ואני אחרון", ומשם נמשכת המדרגה של "כי אז אהפך אל עמים וגו'".

וזהו שבשופר סתם כתיב ואד' הוי' בשופר יתקע, דאד' הוי' הם שמות, אלא ששמות אלה (אד' הוי' בניקוד אלקים) הם נעלים ביותר8,

מדרגה גבוהה מאד, השם הוי' בניקוד אלהים הוא גם אמא בקבלה – אמא היא שופר. השמות האלה, אדנ-י והוי' בניקוד אלקים מאד שייכים לשופר. בכל אופן, הם שמות – שמות של ה'.

ובשופר גדול כתיב יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע, כי תקיעה זו היא המשכה וגילוי מבחינת סתימא דכל סתימין, שלמעלה משמות.

וכמו שאמרנו הרגע, אפילו למעלה מ"אנכי" – "אנכי הוי' אלהיך" – לכן נעשה מעצמו לגמרי. יש רמז יפה ש"יתקע בשופר גדול" עולה ז"פ "גל עיני", ז"פ "אנכי הוי' אלהיך" – אז בכל אופן יש קשר בין הדברים. קודם כל, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". אמרנו שבאמת ב"ראים את הקלות" של מתן תורה היתה כלולה בהסתר, לפי דעה אחת, גם מדרגת "יתקע בשופר גדול" שבחכמה. ס"ת "יתקע בשופר גדול" הם ערל – כנראה שקול השופר הגדול מגיע אפילו לערל. יש יהודי אובד ונדח, וכעבור דור – בעשרת השבטים, ואפילו אצל הנדחים מארץ מצרים, יהדות רוסיה לפי הרבי – יש הרבה ערלים, לדאבוננו, וצריך לעשות להם ברית מילה. ה"יתקע בשופר גדול" מעורר גם מי שהוא ערל. כמובן, עיקר הערל הוא בלב (וכמ"ש "ומלתם את ערלת לבבכם", שאז "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'", סוד מילה ופריעה כמבואר בדא"ח) – מעורר את הלב מהתרדמה, כמו שהרמב"ם כותב. גם בפשטות, מי שערל בגוף, מעורר אותו למול – הסימן המובהק של היהודי שהוא מהול, אות ברית קדש, "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה". גם ובעיקר אליו מגיע ה"יתקע בשופר גדול".

ב

ב) ובכדי לבאר העילוי דשופר גדול עוד יותר, מביא הצ"צ9 (בהביאור שלו10 להמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול שבלקו"ת) מ"ש בלקו"ת בד"ה להבין המשנה11 יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה12, דזה שבראש השנה צריך לתקוע בשופר הוא בכדי לעורר עי"ז למעלה התענוג בבריאת העולמות,

עד כאן היה כתוב שהעבודה שלנו בתקיעת שופר היא צעקה פשוטה, שלגמרי מעל השכל, והיא מעוררת – "הוי' צלך על ימינך", הצליל שלנו מעורר את ה' – ברצון חדש לבריאת העולם. זו עדיין בחינה של סובב כל עלמין – למעלה מהעולם אבל שייך לעולם. הרצון שלמעלה מהשכל, הרצון לבריאת העולם, מתעורר היום – "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", על פי פשט. עכשיו הוא מכניס עוד משהו, שהשופר הוא לא רק רצון. גם ברצון יש פנימיות וחיצוניות, שנזכיר, אבל בכללות הרצון הוא חיצוניות הכתר, אריך, ופנימיות הכתר היא עתיק, תענוג. עיקר החידוש שמה שמתעורר למעלה בתקיעת השופר הוא התענוג של ה' בבריאת העולמות. יש את הרצון ויש את התענוג – התענוג הוא הכח המניע, יש רצון כי יש תענוג. זהו הכלל, רק שמוסבר בחסידות שלפעמים יש רצון עצמי שלמעלה מהתענוג – מכחו היהודי מוסר את נפשו על קידוש ה'. זהו בעצם רצון שיוצא מרדל"א, שיותר גבוה מהתענוג הגלוי, התענוג המורכב. אבל סתם תענוג היינו התענוג הכללי, המורכב, הוא הכח המניע של הרצון. מה שמתעורר בר"ה, "זה היום תחלת מעשיך", הוא התענוג של ה' בבריאת העולם. כמובן, התענוג של ה' הוא שתהיינה נשמות ישראל כאן למטה בגופים ויעבדו את ה', ואז יהיה "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

וכיון שבשבת מצד עצמו ישנו התענוג,

יום שבת קדש הוא יום של תענוג, של ענג שבת. אחד מרמזי המלה שבת הוא שהוא ר"ת שלום-ברכה-תענוג (שלום-ברכה-תענוג = שבת-נפש, "וביום השביעי שבת וינפש"). "שבת שלום ומבורך" – שלום וברכה ומתוכם העיקר הוא התענוג של ה'. תענוג עולה חיה ברבוע – כבר רומז שיש משהו גבוה ממנו, יחידה, יחידה ברבוע. כמו שנסביר בהמשך, בתורה יש חמשה שופרות. שלשה במתן תורה – "וקֹל שֹפר חזק מאד", "השֹפר", "השֹפר" – הכל חסר כתיב, גם רמז שזהו 'שופר קטן', לא בגילוי מלא. אחרי מתן תורה, בויקרא, יש שופר של היובל – שם כתוב "שופר תרועה... ושופר", מלא כתיב, פעמיים באותו פסוק. יחסית, השופר של היובל – ביום כיפור של שנת החמשים – הוא יותר מהשופר של ראש השנה. כמו שנסביר, הוא עדיין לא השופר של מתן תורה, אבל יש בו איזו מעלה – איזה רמז ביובל ל"שופר גדול", שיותר ממתן תורה, לכן כתוב מלא. היובל במציאות, בבית ראשון, היה פחות ממתן תורה – אבל היובל הגדול שייך לשופר גדול, שהוא יותר ממתן תורה. זהו ה"מלא" האמתי של השופר (נמצא שיש בתורה ה' שופרות, ג' כתיב חסר כנגד נר"נ, וב' כתיב מלא כנגד ח"י. שפר שפר שפר שופר שופר = 2912 = 26 פעמים 112, הוי' פעמים הוי' אלהים, סוד יבק). אחר כך, השופר הבא שמופיע בתנ"ך אחרי ה' השופרות שבתורה – אלמלא החטא היה די רק בחמשה חומשי תורה וספר יהושע – הוא שופרות יריחו בספר יהושע, שהקיפו את יריחו ותקעו בשופרות ונפלו החומות. שם כתוב "שבעה שופרות" – מלא – שעולה יחידה ברבוע (1369 = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח"). השופר של היום ממשיך תענוג, שעולה חיה ברבוע, ושם תקעו ב"שבעה שופרות" להפיל את חומות יריחו, שכבר עולה יחידה ברבוע. מענין ש"שופר גדול" מופיע פעם אחת בתנ"ך, בפסוק שלנו, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", אבל כתוב חמש פעמים בתנ"ך "תרועה גדולה" – פעמיים בסיפור של יריחו, ועוד שלש פעמים בתנ"ך. "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכו", "תרועה גדולה", שעולה 729 – בדיוק 200 יותר מ-תענוג – שהוא כבר 27 ברבוע, קרע שטן. "תרועה גדולה" היא מה שהפיל את החומות ביריחו. יש "שופר גדול", יש "תרועה גדולה", יש "שבעה שופרות" ויש תענוג –כל הביטויים האלה עם מספרים מאד שלמים. "שופר גדול" ועוד "תרועה גדולה" = 1358 = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"

לכן בראש השנה שחל להיות בשבת אין צריך [כ"כ13] לתקיעת שופר.

אדה"ז אומר ש"אין צריך" והצ"צ בביאור מוסיף "אין צריך כל-כך". אם יש בית דין מובהק גם היום תוקעים בשופר בשבת – סימן שיש איזו מעלה בתקיעה בשופר בשבת, לא מוציאה לגמרי מהצורך, אבל לא כל כך צריך ולכן יכולה לבוא גזרה דרבה, שמא יעבירנו ד אמות ברשות הרבים, ולבטל את התקיעה. אם באמת היה צורך – גזרה דרבה לא היתה מבטלת. אך מכיון שאין צריך כל כך – היא מבטלת את התקיעה כאשר ר"ה חל בשבת.

וזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה שחל בשבת הוא [סימן ששם המדרגה של התקיעה גבוהה יותר.], כי בתענוג כמה מדריגות [כמו שאמרנו קודם שבבינוני יש כמה מדרגות. בתניא מוסבר שיש תענוג מיוחד שהקב"ה מקבל מדברים חריפים שממתיקים אותם, עבודת הבינונים, יותר מדברים מתוקים לכתחילה, שהם עבודת הצדיק. כך בהמשכת תענוג יש כמה מדרגות.], ודרגת התענוג שממשיכים על ידי תקיעת שופר במקדש היא נעלית יותר מדרגת התענוג דשבת. שהתענוג דשבת הוא מבחינת חיצוניות הכתר,

חיצוניות הכתר היא אריך, אבל בדרך כלל אריך הוא רצון – לא תענוג כלל. מה פירוש תענוג מבחינת חיצוניות הכתר? או שנאמר, בפשטות, שזהו דוגמה ליחסיות, "לפי ערכין". בכל אופן, יש פה דיוק – הוא כותב בפירוש שזו חיצוניות הכתר, שהיא אריך, רצון. צריך לומר שכאן הוא רומז לסוד ז תיקוני גלגלתא, ובפרט לתיקון השני – טלא דבדולחא, התלבשות גבורה דעתיק במו"ס דאריך, כח המשכיל. עיקר ענג שבת הוא ענג של מוחין דאבא, שהתענוג מתגלה בחידוש תורה, בחידוש של ברק המבריק על השכל. מאיפה הוא בא? ממוחא סתימאה. סימן שמוחא סתימאה הוא מקור התענוג של שבת, שהוא במוחין דאבא. במוחא סתימאה, חכמה סתימאה, יש תענוג – הגבורה דעתיק שמתעצמת מאד בתיקון שנקרא טלא דבדולחא, ונקרא גם בוצינא דקרדוניתא, שרש קו המדה. יש בזה תענוג שמתייחס למוחא סתימאה, חיצוניות הכתר. היות שהוא גבורה דעתיק – העתיק שבו מצטמצם ומתייחד עם חכמה דאריך, ומשם מאיר לחכמה עילאה דאצילות. בגלגלתא עצמה, בה יש התלבשות חסד דעתיק, החסד דעתיק לא כל כך מצטמצם ומתעצם כמו שהגבורה דעתיק מצטמצמת ובכך מתעצמת עם המוחא סתימאה דאריך. לכן החסד דעתיק לא נקרא על שם הגלגלתא דאריך המלביש אותו משא"כ הגבורה דעתיק שמתלבש במו"ס דאריך, היא נקראת על שם אריך, חיצוניות הכתר. זו מעלה של המו"ס דאריך, כמו שהרבי הרש"ב מסביר בכמה מקומות בחסידות, בפרט בהמשך תער"ב.

שרש הנאצלים, והתענוג שהמשיכו על ידי תקיעת שופר במקדש הוא מבחינת פנימיות הכתר, בחינה תחתונה שבמאציל14.

לא שרש הנאצלים – מושג שתמיד בקבלה וחסידות מתייחס דווקא למוחא סתימאה דאריך, שממנו יוצאים גם שלשה שמות, "אל שדי", "אל הוי'" ו"אל א-דני", שהם שרש שלשת העולמות התחתונים בי"ע. אבל תענוג השופר שהיה בר"ה שחל להיות בשבת במקדש – הוא מבחינת פנימיות הכתר.

ומוסיף הצ"צ, שגם בהתענוג דבחינה תחתונה שבמאציל, ישנם כמה מדריגות [כנ"ל.]. והתענוג שנמשך בבית ראשון על ידי תקיעת שופר הוא נעלה יותר מהתענוג שנמשך בבית שני.

בו חסרו חמשה דברים, שאחד מהם הוא השכינה – בכלל לא אותה מדרגה של גילוי שכינה שהיתה בבית ראשון, עד כדי כך שכתוב שחסר גילוי שכינה, וכמבואר ענינה בסוף ספר התניא עיי"ש. התענוג מפנימיות הכתר, המדרגה התחתונה של המאציל, בבית שני – הרבה פחות מאשר היה בבית ראשון, ואף על פי כן תקעו גם בבית שני.

ובבית ראשון עצמו [גם יש מדרגות.], השופר דיוהכ"פ דשנת היובל [בה כתובה המלה "שופר" מלא, כנ"ל.] [שמצות יובל היתה רק בבית ראשון15] הוא נעלה יותר מהשופר דראש השנה [בכל שנה תקעו במקדש בר"ה, ופעם בחמשים שנה תקעו ביום כיפור – תקיעה מיוחדת, מדרגה הרבה יותר גבוהה.]. ואעפ"כ גם בשופר דיובל נאמר16 והעברת שופר תרועה, שופר סתם17 [ולא "שופר גדול". בתוך ה'שופר סתם' זו מדרגה גבוהה מאד.]. ומזה מובן, ששופר גדול הוא למעלה גם מהגילוי שנמשך על ידי שופר דיובל.

ג

ג) ולהוסיף, דשופר גדול שיהי' לע"ל הוא למעלה יותר גם משופר דמתן תורה [שמשמע כאן שהוא יותר גבוה מיובל. יובל היה פעם בחמשים שנה ומתן תורה חד-פעמי, ו"נאך א מאל מתן תורה וועט ניט זיין".], שהרי גם בשופר דמ"ת נאמר18 ויהי קול השופר, שופר סתם. דזה שממשיך בכתוב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד הוא שקול השופר היה חזק מאד, קול גדול19, אבל בנוגע השופר שממנו נמשך הקול20 לא נאמר שהי' שופר גדול [רק הקול היה גדול.], ומזה מובן דשופר גדול שיהי' לעתיד הוא למעלה גם מהשופר דמתן תורה. וכדאיתא בפרקי דר"א21 בענין ב' קרניו של אילו של יצחק, דקרן של שמאל נשמע קולו על הר סיני שנאמר ויהי קול השופר, וקרן של ימין שהוא גדול מהשמאל [כמו שאברהם הוא "האדם הגדול בענקים" והחסד נקרא גדולה.] עתיד לתקוע בו לע"ל, שנאמר והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול. והטעם על זה שהשופר דמתן תורה הי' שופר סתם והשופר דלע"ל יהי' שופר גדול, מבאר אדמו"ר האמצעי22, כי במתן תורה היו כולם בקירוב לאלקות (גם לפני קול השופר), ולכן גם ע"י שופר סתם הי' אפשר לעוררם [כנ"ל ששופר סתם יכול לקרב מי שכבר יש לו התעוררות, כפי שהיה לפני מתן תורה, וה' לא עושה נס למגנא – לא היה צריך שופר גדול.]. אבל בכדי לעורר את האובדים והנדחים הוא דוקא ע"י שופר גדול. ועפ"ז מבאר מ"ש יתקע בשופר גדול, דלשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ) מורה שיתקע מעצמו, כי הגילוי דבחינת שופר גדול לעורר את האובדים והנדחים יהי' מעצמו, בלי אתערותא דלתתא כלל23.

את הביטוי "בלי אתערותא דלתתא כלל" הוא יסביר בהמשך – וזהו עיקר הווארט של המאמר – שיכול להיות בעבודת האדם, אך נקרא בלי אתערותא דלתתא כי מכיר בעצמו ש"כי עני ואביון אני", "תן לו משלו" ואין לו משלו כלום, ואז לא מרגיש את עצמו כלל ונקרא "בלי אתערותא דלתתא כלל". בכל אופן, זהו לא הפשט, ועיקר הפשט שמדובר באובדים ונדחים שבאמת אין להם שום אתערותא דלתתא.

צריך לעשות סיכום כמה מדרגות הוא אמר לנו: הוא אמר שיש את השופר של עכשיו, במדינה, וכאשר ראש השנה חל להיות בשבת לא תוקעים בו בכלל – כי התענוג של שבת הוא מחיצוניות הכתר וגם אם היינו תוקעים בשופר היה מאותה מדרגה של תענוג. לכן השבת מוציאה את הצורך לתקוע. אבל יש מה שהיה בבית שני, שכן תקעו במקדש בר"ה שחל להיות בשבת. יותר מזה – ר"ה שחל להיות בשבת בבית ראשון. יותר – היובל. יותר – השופר של מתן תורה. יותר – השופר של משיח, השופר שיתקע מעצמו, שרק הוא "שופר גדול".

נתחיל מלמעלה: אם השופר של מתן תורה והשופר של משיח הם שתי הקרנים של אילו של יצחק, הייתי חושב שהם יחס של ימין ושמאל כפשוטו – חכמה ובינה או חסד וגבורה. אבל לפעמים ימין ושמאל, שהם גדול ולא-גדול (סתם), הם כתר וחכמה. כמו בתוך אריך גופא, הכתר של אריך הוא הגלגלתא בה מתלבש החסד דעתיק, בחינת "גדול", אבל החכמה (עילאה מקבלת מחכמה) סתימאה בה מלובשת גבורה דעתיק, "חד קציר", קטן. השופר דמתן תורה ודאי שייך לאיזו מדרגת חכמה, כי כתוב "אורייתא מחכמה נפקת". השופר הגדול של משיח ודאי שייך לכתר. לכן צריך וראוי לכוון את שני השופרות האלה כנגד הכתר דרדל"א – שהוא עצם האמונה הפשוטה, כמו שאנחנו מסבירים בכל מקום, שבתוכו "חביון עוז העצמות" – וחכמה דרדל"א שהיא מקור מתן תורה. חכמה דרדל"א היא תענוג פשוט הבא בהעלם. בינה דרדל"א היא כבר תענוג פשוט הבא במורגש. אלו הלשונות של אדמו"ר האמצעי. המדות דעתיק, חסד וכו', הן כבר תענוג מורכב – לא תענוג פשוט. ג"ר דעתיק – שכולו נקרא רדל"א – הם תענוג פשוט. אבל יש את התענוג הפשוט העצמי שיתגלה לעתיד, שהגילוי שלו הוא השופר הגדול, הוא הכתר דרדל"א. השופר של מתן תורה הוא החכמה דרדל"א. כמו שנסביר יותר בהמשך, במתן תורה היה ממד של העלם – תענוג פשוט הבא בהעלם. לכן "נאך א מאל מתן תורה וועט ניט זיין" – כי לעתיד לבוא הכל יהיה בגלוי, לא יהיה בכלל דבר שבא בהעלם. לכן תענוג פשוט הבא בהעלם הוא תופעה חד-פעמית. הוא נקרא שמאל יחסית לימין של "וימינו תחבקני" ב"ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להוי' בהר הקדש בירושלם", שופר של משיח. מתחתם יש שופר של יובל, שהיא בפירוש בינה. שרש היובל שהיה בבית ראשון הוא ביובלא – "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". כאן "מחשבה ויובלא" היינו חכמה ובינה דעתיק – מחשבה היא מתן תורה ויובלא הוא היובל, "שנת החמשים", חמשים שערי בינה, שער הנון של בינה דרדל"א. אבל אמרנו שיש זיקה דווקא בין היובל ל"שופר גדול", כמו הכלל בג"ר בכל מקום ש"גילוי עתיקא באמא" – הכתר מתגלה בבינה, בסוד "אהיה אשר אהיה" (אהיה בכתר אשר אהיה בבינה). זה גופא כי בחכמה – כאן חכמה דרדל"א – התענוג בא בהעלם (סוד "אשר" של "אהיה אשר אהיה"). בבינה התענוג הפשוט כבר בא במורגש, גילוי, שעשועים עצמיים שכבר מורגשים – שעשועי המלך בעצמותו. אם כן, השרש האמתי של שלשת השופרות האלה הוא בג"ר דעתיק. לפי זה, השופר של בית המקדש הראשון – לא של יובל, אלא בכל ר"ה (שתוקעים גם כאשר חל בשבת) – הוא כבר גילוי אור של התענוג המורכב שבגלגלתא, חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך. השופר של בית שני הוא לא התענוג של חיצוניות הכתר, שאמרנו שהוא מצד מו"ס גופא, אלא שהוא עדיין גילוי אור הגבורה (שהיא יחסית "חד קציר") דעתיק שעתיד להתלבש בתוך המו"ס, כשעדיין נקראת על שם עתיק ולא על שם אריך. כל המדרגות האלה דעתיק – כתר-חכמה-בינה-חסד-גבורה דעתיק – תוקעים גם בר"ה שחל בשבת. כלומר, גם לעתיד לבוא, כשיבוא משיח – הוא יתקע בשופר גדול, יתקע מעצמו – בראש השנה שחל בשבת, כמו השנה שלנו.

נסיים את כל החלק הזה של הדרוש במה שלכל שופר יש שתי פיות – פה קצר ופה רחב ו"מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", כמו שנסביר בהמשך. מגיעים למרחב העצמי של התענוג, עד לתענוג הפשוט ועד לעצם התענוג דלעתיד, הכתר דרדל"א עם חביון עוז העצמות – הכל תלוי בפה הקצר. זה שייך למדת הענוה של משה רבינו, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שבזכותה התקיים אצלו "פה אל פה אדבר בו". אחד הפירושים של "פה אל פה" הוא ש"פה אל פה" רומז למצות שופר – שה' דבר אתו, ונתן לו תורה, בסוד השופר, מהפה הקצר לפה הרחב. הממוצע של פה קצר ו-פה רחב הוא שכינה (שמדברת מתוך גרונו-פיו של משה. שכינה = שפה, ש-פה, כאשר ש = רוח אלהים, שקודם מרחפת על פני המים – "אין מים אלא תורה" – ואחר כך מדברת מתוך גרונו-פיו של משה, וד"ל), הפירמידה של 10, כידוע. ממילא פה קצר פה רחב עולה 770, ב"פ שכינה. למה מדגישים את המלה פה? חוץ מהעובדה שתוקעים בפה, למדנו לאחרונה שבמלה שופר גופא יש פה בתוך הראש. בפסוק שלנו גופא, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להוי' בהר הקדש בירושלם" יש בדיוק פה אותיות. פה הוא מספר השראה של 7 – 7 ברבוע ועוד 6 ברבוע. גם 7 וגם 13, שהוא חבור שני השרשים. אם כן, אפשר לצייר את כל הפסוק בצורת השראה, ואז אפשר לראות הרבה דברים יפהפיים – נשאיר את זה לעבודת הבית. הכוונה כאן שה"פה" הוא בעצם פה כפול, שתי פיות. כמו שיש "חרב פיפיות" – כוונה בפני עצמה – יש לשופר שתי פיות, מן המצר אל המרחב. זו הקדמה מאד חשובה להמשך המאמר, שדווקא מהמצר, הבטול, מגיעים למרחב העצמי של השופר. זהו הסוד של "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – "כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה", מה שקורה עם תקיעת השופר. כששמים את הפה הקצר של השופר בפה התוקע, הפה שלי, היינו ה"רשה בתחלתה". ברגע שהקול יוצא מהקצה הרחב כבר "מתעשרת בסופה" – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". העבודה שלנו היא הפה הקצר, "מן המצר קראתי יה", שגם אם האדם עשיר שבעשירים – הוא עני ואביון, עני שבעניים.

ד

ד) והנה מבואר בתחלת המאמר24 (לאחרי הדיוק בהפסוק והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול) דזה שאומרים25 בראש השנה זה היום תחלת מעשיך [מטבע שטבעו חז"ל בתחלת ברכת זכרונות בר"ה.] הוא כי בכל ראש השנה הוא התהוות כל העולמות מחדש כמו שהי' בפעם הראשונה.

בכ"ה באלול ה' ברא את העולם, ור"ה הוא היום הששי של בריאת העולם – יום בריאת אדם הראשון. היות שאדם הראשון הוא הפסגה, תכלית בריאת העולם, היום בו הוא נברא הוא עיקר בריאת העולם, שמתחדשת בכל שנה ושנה – מאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". יחד עם האדם ה' ברא את המציאות הפנימית של כל העולמות. למה? ידועה החקירה האם בכלל יש מציאות בחוץ, מציאות חיצונית, ללא המבט והמודעות של האדם על המציאות. בעצם אלה שתי בחינות של המציאות – המבט הסובייקטיבי של האדם על המציאות בעצם ממשיך מציאות יותר פנימית, מדרגה אין סוף יותר נעלית מאשר המציאות החיצונית בפני עצמה, שהיתה מכ"ה אלול, היום הראשון של בריאת העולם. על דרך קריאת השמות של כל הנבראים על ידי אדם הראשון. השם הוא המשכה מהעצם. כשהנברא הוא בלי שם – הוא מנותק מהשרש שלו. השם מחבר אותו לשרש שלו, ובריאת האדם היא חיבור כל הבריאה לשרש ולהמשיך גילוי אור אלקי ביתר שאת ויתר עוז – לאמת את המציאות. חותמו של הקב"ה אמת, חותם מעשה בראשית, וחותם מעשה בראשית הוא האדם שמאמת את כל המציאות. הדבר חוזר בכל ראש השנה, "והימים האלה נזכרים ונעשים" – שייך לזכרונות של ראש השנה. כל העולמות מתהווים מחדש, כמו שהיה בפעם הראשון. זו הבחינה של "זה היום תחלת מעשיך" – ממש תחלת המעשים. יש עוד דיוק, ש"תחלת מעשיך" היינו להמשיך את "מעשיך" מה"תחלה" – אור אין סוף אין לו סוף אבל יש לו תחלה, ומהתחלה הזו ממשיכים את כל המעשים, "סוף מעשה במחשבה תחלה", דווקא כשמגיעים לבריאת האדם בסוף ממשיכים את תחלת המחשבה של ה'.

ומ"ש זכרון ליום ראשון (שראש השנה הוא רק זכרון ליום ראשון [ומשמע ש"יום ראשון" יותר נעלה מראש השנה, שהוא יום ששי – הוא רק זכרון, לגריעותא.]) הוא, כי בתחלת הבריאה, המשכת הרצון והתענוג בבריאת העולמות היתה מצד עצמו, כי חפץ חסד הוא26,

"חפץ" היינו גם תענוג וגם רצון – התלבשות התענוג ברצון. זו בעצם המשכה מז"ת דעתיק המלובשים ב-ז תקוני גלגלתא דראיך, שהראשון הוא התלבשות חסד דעתיק בגלגלתא דאריך, שנקרא במדות דמיכה "חפץ חסד" ובמדות של משה "ורב חסד". המדות של מיכה הן האור ביחס למדות של משה, שהן הכלים.

ועכשיו באתערותא דלתתא תליא מילתא.

כעת נכנס לחקירה הכללית בחסידות מה יותר נעלה – המשכה מלמעלה מצד עצמה, אתערותא דלעילא מצד עצמה, או אתערותא דלעילא שבאה על ידי אתערותא דלתתא. זהו ההבדל בין "יום ראשון", כ"ה אלול, לראש השנה, שהוא היום הששי של מעשה בראשית. ביום הראשון "כי חפץ חסד הוא", בלי אתערותא דלתתא, כי לא היה אדם שיעורר. ביום בריאת אדם הראשון, עוד לפני הבריאה, יש כבר רמז שהולכת להיות אתערותא דלתתא – "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" כדי ללחלח את האדמה לבריאת האדם. אד ר"ת אתערותא דלתתא – רמז למה שהולך לבוא.

ומבאר27 שהעבודה (אתערותא דלתתא) שעל ידה ממשיכים הרצון והתענוג בבריאת העולמות היא כמאמר רז"ל28 אמרו לפני מלכיות כו' זכרונות כו' ובמה בשופר.

מפורש בחז"ל שכל שנה אנחנו צריכים להמליך את ה' – קבלת המלכות. הרבי היה מתבטא שתכלית העבודה היא אך ורק קבלת המלכות – לקבל את מלכותו של המשיח – אבל "נעוץ סופן בתחלתן", קבלת מלכות שמים, "והיה הוי' למלך על כל הארץ". גם משיח עצמו בסוף ימסור את המלוכה לקב"ה. משיח הוא המלך התשיעי שמולך "מסוף העולם ועד סופו", ואילו הקב"ה הוא המלך העשירי, "אני ראשון ואני אחרון" כנ"ל. ממליכים את ה' ומעלים את זכרוננו לטובה, וצריך מעשה בפועל להמשיך זאת – צעקת השופר הפשוטה. העבודה של "שפרו מעשיכם", ואין לך אתערותא דלתתא יותר מתנועה אמתית של תשובה לה', הענין של השופר, כפי שכותב הרמב"ם בהלכה למה רומז השופר.

והטעם על זה שההמשכה עכשיו היא על ידי עבודת האדם [למה ה' רוצה כך? למה לא עדיף לו שהכל יהיה "כי חפץ חסד הוא"?] הוא29 כי ע"י שההמשכה (עכשיו) היא ע"י עבודתם של ישראל [ש"אתם קרויים אדם" ו"ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד", ישראל היינו "יש ששים רבוא אותיות לתורה", ממש אחד עם העצמות.], דשורש ישראל הוא בהעצמות [הבחינה הזו של העצמות מופיעה, גם אחרי הצמצום הראשון, כ"חביון עוז העצמות" ששורה בפנימיות רדל"א, למעלה מ-ז תקוני גלגלתא, למעלה מ"כי חפץ חסד הוא". עוד פעם, השרש שלנו – ישראל גם אותיות לי-ראש, על איזה ראש מדובר? רישא דלא ידע ולא אתידע – הוא בעצמות.], הרצון והתענוג שנמשכים עכשיו הם נעלים יותר מהרצון והתענוג שנמשכו מצד עצמם (בתחלת הבריאה) [שאז נמשכו רק ז"ת דעתיק, וכעת בא מג"ר דעתיק, שם יש "חביון עוז העצמות".]. ועפ"ז צריך להבין, שהשופר דלמעלה (פנימיות רצון העליון30) שנמשך עכשיו, שהוא שופר סתם, המשכתו היא ע"י עבודת האדם, והשופר דלע"ל שהוא שופר גדול [שגדול באין ערוך.], יומשך מעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל [עוד יותר מ"אנכי" של מתן תורה, כנ"ל. לכאורה מה שגדולה אתערותא דלעילא שבאה על ידי אתערותא דלתתא דווקא סותר את כל היסוד שלנו עד כה, שגדולת "שופר גדול" היא שהוא מעצמו – בלי אתערותא דלתתא כלל. זו הקושיא העיקרית, שכל המשך המאמר בא לתרץ אותה.].

[כדי לחזק את הקושיא ממשיך:] והנה מבאר בהמאמר31 [המקורי בלקו"ת.] דזה שלע"ל יתקע בשופר גדול הוא ע"ד שופר דראש השנה עכשיו,

ה"שופר גדול" לא שייך דווקא לר"ה – יכול להיות בכל יום – אבל כתוב שכן שייך בעצם למצוה שלנו לתקוע בשופר ו"לשמוע קול שופר" בר"ה של עכשיו. מתוך השופר של עכשיו, מתוך המבצע שופר – שבשנה הזו הידרו בו מאד-מאד ב"ה – שכמה שיותר יהודים יזכו לשמוע את השופר בשמחה, מתעוררת ה"יתקע בשופר גדול" בביאת מלך המשיח.

כי מצות אינן בטילות לע"ל

בימות המשיח. מצות בטלות רק לעתיד לבוא של תחית המתים, כמו שכתוב בתניא, אבל אנחנו מדברים על ביאת המשיח. מה תוכן הפסוק "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול"? קיבוץ גלויות, שלב – רביעי, כמו שהסברנו – בימות המשיח. בימות המשיח, גם בתקופה השניה, הנסית, יש עדיין מצוות. אדרבא, דווקא אז המצוות בשלמות – "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך".

אלא שאז יהי' השופר במדריגה נעלית יותר, שופר גדול [לא כמו השופר סתם היום.]]. ויש לומר, שהמקור לזה (שיתקע בשופר גדול שייך לתקיעת שופר דראש השנה [איך יודעים? אולי משיח יבוא ביום אחר – לאו דווקא בראש השנה.]) הוא מה דאיתא בגמרא32, דטעמו של המ"ד בתשרי עתידין להגאל [רבי אליעזר. רבי יהושע אומר ש"בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל" ורבי אליעזר אומר ש"בתשרי עתידין להגאל".] הוא אתיא שופר שופר, כתיב33 הכא תקעו בחודש שופר וכתיב התם ביום ההוא יתקע בשופר גדול [היקש ברור בין "שופר גדול" של משיח לשופר של ר"ה.]. ועפ"ז צריך להבין עוד יותר מה שהובא לעיל מהדרושים, דפירוש יתקע (תי"ו בקמ"ץ) בשופר גדול הוא יתקע בעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל, הרי מענינים העקריים דראש השנה הוא עבודת האדם [כפי שלומדים משופר של ר"ה, שהוא מצוה עלינו, מעבר לכך שעבודת האדם פועלת שהכל ימשך מהעצמות – מעל "חפץ חסד הוא". היסוד של ר"ה הוא עבודת האדם במלכיות-זכרונות-שופרות.] [וכמבואר בכ"מ34 דהטעם על זה שראש השנה הוא באחד בתשרי, אף שבכ"ה באלול נברא העולם35 ואחד בתשרי הוא יום הששי למעשה בראשית, הוא, כי ביום זה נברא האדם],

כמו שאמרנו בתחלת האות הזו, בריאת האדם גם מאמתת וחותמת את מציאות כל העולם שנברא בששה ימים. על כל דבר כתוב "וירא אלהים כי טוב", אבל דווקא בסוף היום הששי – בריאת האדם – כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". מאד אותיות אדם – אדם הוא ר"ת אדם-דוד-משיח וב-מאד משיח עולה בראש. כמובן, זהו ה"מאד" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – דווקא ביום ששי.]

 וכיון דענין יתקע בשופר גדול הוא ע"ד תקעו בחודש שופר דראש השנה (תשרי36),

מדייקים בחסידות שכתוב "בחדש" סתם, לא "בחדש השביעי" כמו בפסוקים אחרים. "בכסה ליום חגנו", חג שהחדש מתכסה בו. כתוב ש"בחדש" כאן, סתם, הוא אפילו יותר מניסן בו כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים". ניסן הוא חדש שהוא "ראש חדשים" – יש לו שייכות לחדשים, כמו סובב כל עלמין, הראש שלהם ושייך להם. סתם "בחדש" הוא כמו "קדש, מלה בגרמיה", ובו "תקעו בחדש שופר".

הי' ראוי לכאורה שהמשכת ענין זה תהי' על ידי עבודת האדם [כמו "תקעו בחדש שופר" שממנו לומדים את ה"יתקע בשופר גדול".], ואעפ"כ מבואר בהדרושים, דפירוש יתקע הוא יתקע מעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל [איך תואם את הגזרה השוה?]. גם צריך להבין, דכל הענינים שבתורה (מלשון הוראה [כפי שהרבי מדייק תמיד לפי הרד"ק.]), הם הוראה בעבודת האדם [גם מה שלכאורה לא שייך לאדם – אם הוא כתוב בתורה סימן שיש בו הוראה לאדם.], וכיון דזה שיתקע בשופר גדול יהי' מלמעלה בלי אתערותא דלתתא [כלל], מהי ההוראה מזה בעבודת האדם.

אם יקרה לגמרי מעצמו, בלי שום התערבות שלי, לא צריך לכתוב זאת בתורה כלל – תורה היא הוראה, ואין בכך הוראה. הכל כאן בא לחזק את הסתירה-לכאורה בין "יתקע בשופר גדול" מעצמו לעבודת האדם שדווקא היא מגיעה לעצמות.

ה

ה) ויובן זה ע"פ המבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש37, דזה ששופר צדו אחד קצר וצדו השני רחב

פה קצר ופה רחב, כמו שנקרא במקום אחר, והו"ס הפה שבתוך הראש של השופר. הבעל תוקע שם את פיו בצד הקצר, בפה הקצר, והקול יוצא בסוף מהצד הרחב – מן המצר אל המרחב. לפי זה ה-ר של שופר היא גם סוף תיבת קצר וגם ראש תיבת רחב, היא האות המשותפת. מסוף הקצר מתחיל הרחב – כמו "כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה" מיד.

הוא על שם [הפסוק בתהלים קיח, הפרק האחרון של הלל.] מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה38.

גם הקריאה מן המצר וגם העניה במרחב שייכות לשם י-ה – ה-י היא קצר וה-ה מתפשטת בשלשה ממדים, אורך ורוחב ועומק, רחב. גם בינה שייכת ל"רחובות הנהר". ה-י היא נקודת הצמצום שהוא קצר, אך היות שיש התכללות – יש י-ה של אמא, שהכל נכלל באמא, "חכם בבינה", ויש י-ה של אבא, "הבן בחכמה". "מן המצר קראתי יה" היינו ה-ה הכלולה ב-י, "הבן בחכמה", ו"ענני במרחב יה" היינו ה-י הכלולה ב-ה, "חכם בבינה". בדרך כלל "הבן בחכמה", או"א עילאין, למעלה מ"חכם בבינה", ישסו"ת, אבל יש ב"חכם בבינה" את המעלה של "ענני במרחב יה".

דכמו שקול השופר, ע"י שיוצא מן המיצר מצדו הקצר עי"ז דוקא הוא במרחב ובהתפשטות בצדו הרחב [קצר עולה 390 ו-רחב 210, בדיוק משלים לשש מאות, כך שהערך הממוצע של כל אות הוא 100 – רמז ל-100 קולות שתוקעים בראש השנה. בשלמות של מאה – ה-יפי של י פעמים י – יש גם את מעלת הקצר וגם את מעלת הרחב יחד.], כמו"כ הוא ברוחניות, שע"י הצעקה מן המיצר והדוחק [שמביאים את האדם לבטול, בטול מציאותו – ה-י של שם הוי'. שם הוא צועק למעלה מהשכל. יש בחינה בחכמה שלמעלה מהשכל, כמו שכתוב בתניא. הצעקה באה מהרצון הפשוט שמעל השכל, כמו שהסביר בתחלת המאמר.], מן המיצר קראתי י-ה [אנחנו מסבירים שיש צעקה-אנחה-בכיה של תקיעה-שברים-תרועה, ובצעקה גופא אנחנו קוראים לה', כמו ילד שקורא לאביו שיבוא אליו – שמתגעגע לאבא ולא יכול בלעדיו – כמוסבר בתניא.], עי"ז דוקא ענני במרחב י-ה [הרוחב, המרחב העצמי, רחובות הנהר.]. ומבאר שם [הרבי המהר"ש.], דזהו שאמרו רז"ל39 כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, דרשה בתחלתה [שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר40 תחנונים ידבר רש41]

המשפט הזה (שישראל עושין עצמן רשין כו') – מרש"י במסכת ר"ה – הוא משפט המפתח של כל העבודה הפנימית כאן במאמר, שלהיות רש אינו רק להיות עני ואביון כפשוטו, אלא שגם עשיר מופלג יכול לעשות את עצמו רש. מי הדוגמה שצריך ללמוד ממנו? לא אחר מאשר מבחר המין האנושי, משה רבינו בכבודו ובעצמו, שמתחנן לה' להכנס לארץ ישראל. כל אות נפשו היא להכנס לארץ, לקיים את המצוות התלויות בארץ, לבנות את בית המקדש, להיות משיח, להביא גאולה לעולם. הוא יודע שלא זכאי לכך מצד עצמו – עם כל הצדקות שלו, הרי הוא "ענו מכל האדם" – ורק מבקש בתחנונים, כתר התפלה מעשרת לשונות התפלה (כמו שרש"י רומז בתחלת פרשת ואתחנן). חז"ל דורשים את הפסוק "תחנונים ידבר רש" על משה רבינו. ב-שופר יש אותיות רש – חוץ מה-פ אלה האותיות העיקריות. גם בעשיר – "כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה" – יש אותיות רש, בתוספת ע. כל ה-רש והעושר, מרש לעושר, שהוא בעצם מן המצר למרחב – זו הפעולה של השופר. איך קשור למשה רבינו? הפסוק של "רשה בתחלת מתעשרת בסופה", הוא פסוק של ארץ ישראל – "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אתה וגו'" – משאת נפשו של משה רבינו. כתוב שם "רשית" חסר, ומשם דורשים "רשה בתחלתה מתעשרת בסופה".]

היא הקריאה מן המיצר [מהצד הקצר.], ועי"ז מתעשרת – ענני במרחב. וכמבואר במאמר הנ"ל של אדמו"ר מהר"ש42 המעלה דתפלת עני על תפלת עשיר.

כנ"ל, שכתוב בגמרא ובזהר, ובעוד מקומות, שתפלת העני היא התפלה הכי חביבה אצל ה'. יש גם מעלה ב"תפלה לעשיר" – שמזהים אותה עם ה"תפלה למשה" של משה רבינו. לעשיר לא חסר כלום, ולא מתפלל על עצמו אלא "מדינה אחת יש לך והיא חרבה יהי רצון שתבנה". הוא מתפלל על השכינה ועל העולם, על הגלות, ולא על עצמו – הוא מופשט מזה. זו תפלת עשיר, ואף על פי כן בפשט המעלה היא בתפלת עני – "כי עני ואביון אני" ו"כי עני ואביון אנכי" שאומר דוד המלך.

ויש לומר, שהמעלה בתפלת עני היא בשני ענינים. בהתפלה עצמה, כתורת הבעל שם טוב43 על הפסוק44 תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו, דתפלת העני היא שלפני הוי' ישפוך שיחו [זהו תוכן תפלתו, שמבקש שתמיד יהיה לפני ה' ויוכל לשפוך לפניו שיח.], וגם שתפלת העני מתקבלת יותר [מפני שהוא עני, בתכלית השפלות, ה' מקבל את תפלתו ביותר, כמו שכתוב "אשכון את דכא ושפל רוח". ה' שומע את תפלתו ועונה דווקא אליה – "ענני במרחב יה". מה ההבדל בין שני הדברים? הראשון הוא עצם התפלה, תוכן התפלה, והשני הוא פעולת התפלה – תפלת העני פועלת יותר מתפלת העשיר או כל תפלה אחרת.]. ועוד ענין [שלישי.], שגם התענוג דהאדם מההשפעה שנמשכה לו ע"י תפלתו [כאשר שופך את נפשו לה', מתוך המצר, ו"שערי דמעה לא ננעלו".], התענוג של העני הוא תענוג גדול יותר [עם כל המצר, הוא מקבל משוב מה' כשהמתפלל אליו. יש קשר בין ענג ל-עני, אפשר לומר ש-ענג היינו עני-גדול, א גרויסער ארומאן. זהו תענוג גדול יותר.], כתורת הה"מ שהובאה במאמר הנ"ל45.

מה אמר כאן בסוף הפסקה? שב"תפלה לעני" יש בעצם שלש מעלות: שהתפלה עצמה נעלית יותר, כי כולה רק לשפוך שיח לפני ה' – הזכות להיות במודע, בגלוי, לפני ה'. דבר שני – תפלת עני פועלת ומתקבלת יותר מכל תפלה אחרת. הדבר השלישי, שכר כל מצוה ודבר טוב שאדם עושה בעולם הזה – הוא המשוב, גילוי פנימיות ועצמיות המצוה. כאן זו התפלה עצמה. זהו התענוג הגדול שיש בתפלת עני יותר מתפלת עשיר. לא מזמן למדנו זאת בעוד הסבר של הרבי על תחלת מסכת בבא מציעא. הוא אמר שיש שלש בחינות – מעשה, פעולה, שכר. כאן יש את התוכן, את הפעולה (שמתקבלת יותר) והשכר (תענוג יותר גדול מכל תפלה אחרת. עיקר הזמן שמרגישים את תענוג התפלה הוא בשבת, אף על פי שתפלה לעני מתפללים כל שבוע, בשבת היא בגלוי והוא מקבל את התענוג הגדול ביותר דווקא מתפלת העני שלו. הדבר השני, שמתקבלת יותר – עני רומז גם ללשון "ענני", לשון עניה, "ענני במרחב יה", וככל שיש יותר עני יש יותר  ענני.

ועפ"ז יש לבאר השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה, כי זה שלע"ל יתקע בשופר גדול בכדי לעורר את האובדים והנדחים, הוא, כי האובדים והנדחים הם בתכלית המיצר [במודע או שלא במודע. כאן מדובר בנשמות ישראל שבגלות, כל כך קשה ועצומה, שהם אובדים ונדחים.], וזה [עצם העובדה שהאובדים והנדחים נמצאים בתכלית המצר, במודע או שלא במודע, ממשיך מלמעלה את "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'".] מעורר וממשיך התקיעה דשופר גדול [הצר, המצר והקצר – הקוצר רוח שלהם – ממשיך ה"שופר גדול" ופעולתו.] (ההמשכה מבחינת סתימא דכל סתימין [יש "שופר גדול" ו'שופר סתם'. ה"שופר גדול" אינו סתם, אבל ה"יתקע" הוא סתם – לא כתוב מי התוקע – כמו שכתב בתחלת המאמר. זהו העיקר, שה"יתקע" הוא סתם, והוא בא מ"סתימא דכל סתימין".]), תכלית המרחב [שוב, ההמשכה היא מכח עצם המועקה של האובדים והנדחים.]. וזוהי השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה (תקעו בחודש שופר), כי ענין ראש השנה הוא דע"י שהיא רשה בתחלתה [ראש לשון ריש, כמו שדורשים כאן "רשית", וכתוב גם פעם אחת בתנ"ך רֵאש, לשון רש, מלא א – "רֵאש ועֹשר אל תתן לי".] (מרשית השנה, רשית חסר46), היא מתעשרת.

מה שהיה מכוסה בראש השנה מתגלה "ליום חגנו", סוכות, וזהו עושר. אם כן, יש שלש בחינות של "מתעשרת בסופה" – או מיד, בצד הרחב של השופר; או בסוכות, שמתגלה באור גדול ב"זמן שמחתנו"; או במשך כל השנה כולה, עד ליום האחרון של השנה – שכמה שיותר רשה בתחלתה כך מתעשרת והולכת, מחיל אל חיל, בעושר עד סוף השנה. שלש הבחינות של "מתעשרת בסופה" הן על דרך נקודה-קו-שטח – נקודת העושר מיד, עם התקיעה; הקו, להמשיך ולהוציא מההעלם אל הגילוי, "לכסה ביום", בזמן שמחתנו; השטח הרחב של עושר "בכל מכל כל", בכל דבר, הולך ומתעשר יותר ויותר במשך כל השנה כולה.

ו

ו) ויש לומר, דעל ידי התקיעה בשופר גדול בכדי לעורר את האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים נעשה עילוי גם בארץ אשור וארץ מצרים.

כעת מתחיל ענין חדש. לא רק שהשופר הגדול מעורר ופועל קיבוץ גלויות – מוציא את האובדים והנדחים, הבדלה – ומביא אותם לירושלים, להר הקדש. היות שאת ה"יתקע בשופר גדול" פעלה המועקה – הצר והמצר והקצר – של האובדים והנדחים, מתגלה כאן היסוד של הבעש"ט של "הרע כסא לטוב", שפועל עליה עד שגם הרע הופך לטוב. אפילו הקליפות – קליפת הדוחק של ארץ מצרים וכו' – מתעלות. הם פעלו את הדוחק שגרם ל"יתקע בשופר גדול", ואז יוצאים מכלל ארור ונכנסים לכלל ברוך, כמו שכתוב באליעזר עבד אברהם. כאן מתגלה הקשר בין הפעולה הרביעית של משיח, קיבוץ גלוית, והפעולה החמישית, "אז אהפך", כפי שהוסבר לעיל. נמצא שה"שופר גדול" שייך גם לפעולה החמישית, הפיכת כל העולם כולו לקדושה, ודוק.

כי הכוונה בזה שישראל גלו לארץ אשור ולארץ מצרים, ועד שעי"ז נעשו אובדים ונדחים, היא, בכדי שע"י מיצר הגלות, ובפרט מיצר הגלות של אלה שע"י הגלות נעשו במצב דאובדים ונדחים, יתעורר ויומשך השופר גדול, שעי"ז יתעלו ישראל למדריגה נעלית יותר מהמדריגה שהיו קודם שגלו.

זהו הכלל הגדול של "ירידה צורך עליה". ישראל היו במעלה גדולה לפני הגלות, בזמן הבית – בפרט בזמן בית ראשון, שלמעלה מבית שני, כמו שהסברנו קודם. "מפני חטאינו גלינו מארצנו" ועשרת השבטים הגיעו עד לארץ אשור והגענו אנו עד לארץ מצרים, שם נעשים אובדים ונדחים. הכל בשביל שיגיעו למדרגה יותר נעלית ממה שהיו קודם, על ידי ה"שופר גדול". זו ירידה צורך עליה. דומה למה שלמדנו לאחרונה שהנחש בגן עדן מקדם רצה להפיל את האדם, כדי לשייך אותו אליו – הוא לא ידע שיש אפשרות שהאדם במקומו, בגן עדן, יוכל לתקן את המציאות החיצונית, חשב שצריך להיות בתוכה ולכן הפיל אותו אליה. בסופו של דבר האדם יתעלה על ידי כך יותר, יגיע ל"מאד", ואז הנחש זכאי בכך. הנחש זכאי ואשם כאחד – בתחלה, כשהאדם עדיין בנפילה, הנחש הוא אשם, אויב של האדם, אך כאשר על ידי זה גופא האדם יתעלה הנחש יהיה זכאי. הכל שייך ליסוד של "הרע כסא לטוב". שייך גם לכך שה' עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים – עבודה של כסא. "הרע כסא לטוב" ר"ת הכל, "שהכל ברא לכבודו". "הכל ברא לכבודו" ר"ת הבל, גם ההבל של העולם הזה וגם השקר של העולם הזה, "שקר החן והבל היפי" – "הכל בכל מכל" ברא לכבודו, גם הקליפות, גם הגוים ששעבדו את ישראל בגלות. בסוף הכל יתעלה בסוד "שהכל נהיה בדברו", "הרע כסא לטוב".

ולכן, כשיתקע בשופר גדול ותושלם הכוונה שבשבילה נבראה ארץ אשור וארץ מצרים, תהי' עלי' גם בהם.

על דרך המתקה. יציאת האובדים והנדחים משם – שיבדלו משם ויחזרו לירושלים – היא הבדלה, ומה שהן עצמן יתעלו היינו ההמתקה. הכל מתכלית ההכנעה, המצר, שנעשים שם אובדים ונדחים.

ועפ"ז יש להוסיף עוד ענין בהשייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה, כי בראש השנה שני ענינים. שהוא יום בריאת האדם [יום ששי דמע"ב, כנ"ל.], ושעי"ז נעשה עילוי גם בכללות הבריאה (כדלקמן [כמו שנרמז קודם ויוסבר עוד יותר בהמשך.]). והענין הוא כמ"ש אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמאמר ד"ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון47, דצריך להבין, הרי ראש השנה (זה היום) הוא באחד בתשרי שהוא יום הששי למעשה בראשית, ואיך הוא [דווקא] זכרון ליום ראשון. ומבאר48, דהרצון לבריאת העולם הוא חיצוניות הרצון, ופנימיות הרצון הוא בישראל.

ה' רוצה לברוא עולם – עולם לשון העלם והסתר אלקות. בלשון הקבלה, רצון הוא אריך אנפין – וזו המשכה מחיצוניות אריך. יחסית, חיצוניות ופנימיות היינו ז"ת לעומת ג"ר. חיצוניות אריך היינו ז"ת דאריך, שרש ששת ימי בראשית של בריאת העולם. אבל פנימיות הרצון, שהיא הג"ר דאריך, נמשכת דווקא בישראל.

ושני ענינים אלה בזמני השנה הם בכ"ה אלול [בריאת העולם מחיצוניות הרצון.] ובראש השנה [א' תשרי, יום בריאת האדם, ו"אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", מפנימיות הרצון.]. דבכ"ה אלול שבו נברא העולם הוא חיצוניות הרצון, ובראש השנה (אחד בתשרי) שבו נברא האדם, אתם קרויין אדם49, הוא פנימיות הרצון. וזהו זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, דבראש השנה שני ענינים50. ענין העיקרי דראש השנה הוא שהוא תחלת מעשיך [אמרנו שלאור אין סוף אין סוף אבל יש לו תחלה, ומ"תחלת" באים "מעשיך", המעשה העצמי שלך –], המשכת עצמות אוא"ס (שלמעלה מרצון לעולמות [שהוא חיצוניות הרצון.]) ע"י עבודת האדם [שנברא מתוך פנימיות הרצון.], ועוד ענין בראש השנה [חוץ מזה שהוא "תחלת מעשיך".] שהוא זכרון ליום ראשון [הולך על ר"ה, לא חוזר דווקא לכ"ה אלול.], שההמשכה דעצמות אוא"ס נמשכת גם בהרצון לבריאת העולמות, ועי"ז בהעולמות51.

כמו התיקון של ארץ אשור וארץ מצרים שהסברנו קודם. ההמשכה של "תחלת מעשיך" ממשיכה להמשך גם לרצון בבריאה ועד לעולם הזה התחתון, עד לעלמא דשקרא, עד ל"הרע כסא לטוב" – רע גם לשון נמוך וירוד, כדברי המגיד ממעזריטש. הרע נעשה כסא לטוב – כח להעלות את הטוב.

ועפ"ז, השייכות דיתקע בשופר גדול לראש השנה היא בשני הענינים שבו, המשכת הגילוי דשופר גדול לישראל שייכת לתחילת מעשיך, והעילוי שיהי' עי"ז בארץ אשור וארץ מצרים שייך לזכרון ליום ראשון.

לכאורה המדרגה היותר גבוהה היא "תחלת מעשיך", שייכת לעם ישראל, אבל אמרנו שב"זכרון ליום ראשון" – האתהפכא של הקליפות, של ארץ אשור וארץ מצרים גופא, שהיא גם "מאך דא ארץ ישראל", יש חידוש של המתקה. רק הוצאת האובדים והנדחים היא הבדלה ותיקון ארץ אשור וארץ מצרים גופא – לעשות מהם ארץ ישראל – הוא בחינת המתקה. הוצאת האובדים והנדחים מהגלות, קיבוץ גלויות, הוא ענין הפעולה הרביעית של המשיח כנ"ל, ואילו האתהפכא וההמתקה של ארץ אשור וארץ מצרים הוא ענין הפעולה החמישית כנ"ל.

כדאי שנקרא את הערה 50:

ראה גם ד"ה יבחר לנו דיום ב' דראש-השנה תשכ"ג סעיף ו (לעיל ע' ה). אלא שהביאור שם הוא ד"תחלת מעשיך" קאי על האדם [כאן מסביר שהיינו המשכת עצמות אור אין סוף על ידי עבודת האדם – קצת מפולפל – ושם מסביר בפשטות שהיינו האדם עצמו.] ו"זכרון ליום ראשון" קאי על כללות הבריאה [הרבה יותר חלק. כמובן, לא סותר מה שכתוב כאן – כאן יותר עמוק.].

כדאי שנסתכל שם, לראות עוד מבט על הענין:

והנה ידוע שבר"ה שני ענינים. עיקר ענין ר"ה (א' בתשרי) הוא שביום זה נברא האדם, ובכל שנה ביום זה מתחדש הענין דבריאת האדם ["נזכרים ונעשים".], [והאדם הוא ישראל –] אתם קרויין אדם. ועוד ענין בר"ה, דכיון שהאדם הוא תכלית הבריאה [שיא ופסגת הבריאה של ששת ימי בראשית.], לכן, בכל שנה, ביום בריאת האדם, מתחדשת גם כללות הבריאה שנבראה בכ"ה באלול [קשור לאיך שהסברנו קודם, שעל ידי האדם הכל מתאמת – כמו שהוא נותן שמות, ממשיך את השרש, מגלה את השרש בכל דבר. אז כל המציאות עוברת שינוי מוחלט, שינוי עצמי.]. וי"ל דזהו מ"ש זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, דזה היום תחלת מעשיך קאי על האדם (עיקר מעשיך [התיקון, מה שה' רוצה לעשות כאן – "אשר ברא אלהים לעשות" – הוא רוצה לעשות אדם.]) שנברא ביום זה עצמו [התחדש, לא היה קודם.], וזכרון ליום ראשון הוא שבר"ה הוא זכרון ליום ראשון דהבריאה (כ"ה באלול) שבו נברא העולם [זוכר אותו ומחדש גם אותו.]. וזה שבר"ה הוא בנין המלכות [הכוונה הכללית של ר"ה – שיתגלה ש"והיה הוי' למלך על כל הארץ".] הוא בשביל ב' הענינים [שהסברנו קודם שהם כמו הבדלה והמקתה.]. בכדי שע"י המלכות יתהוו העולמות מחדש [לא מספיק איך שהתהוו בכ"ה אלול, צריך שעכשיו, בראש השנה, יתהוו מחדש.] (כנ"ל סעיף ג), ועיקר ענין בנין המלכות הוא בשביל תולדת הנשמות (בריאת האדם [התכלית, עליה כתוב "זה היום תחלת מעשיך".]), [כאן אומר ווארט יפה:] דנשמות ומלכות הם ענין אחד כמובן גם מזה שהמלכות נקראת כנסת ישראל [גם הסוד של "כלת משה", פנימיות המלכות. חיצוניות המלכות היא העולמות ופנימיות המלכות היא נשמות ישראל.].

גם כאן, כאשר רק הפנימיות מתגלה – כמה שבאין-ערוך למה שהיה קודם – זו הבדלה. כאשר מגיע להפוך גם את החיצוניות – זו המתקה. עד כאן קטע ממאמר שהרבי אמר שלש שנים קודם בר"ה.

נמשיך לקרוא בתוך המאמר:

ז

ז) והנה ע"פ המובא לעיל (ס"ה) מהדרוש דאדמו"ר מהר"ש שהמיצר דשופר הו"ע שנה שרשה בתחלתה, דענין רשה בתחלתה הוא זה שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה [כמו שהסברנו, זה עיקר הווארט של כל המאמר – שאנחנו עושים את עצמנו רשים בראש השנה.], מובן, דענין המיצר שעל ידו הוא המשכת המרחב הוא גם כשהמיצר הוא מצד הביטול,

זהו החידוש. המיצר הוא לא רק כשיש גוי וממלכה שמשעבדים אותנו תחת עולם הקשה – פעולה של גורם חיצוני לנו. גם אנחנו בתוך עצמנו יכולים להכנס למצב של מיצר מוחלט. במיצר מוחלט יש מעלה. מה? אף אחד לא רוצה להיות במיצר, אבל בראש השנה אדם צריך לעבוד את ה' בכך שהוא עושה את עצמו מיצר. איך? מצד הבטול – שמתבטל לגמרי, "בטל רצונך מפני רצונו", ובכלל מבטל את מציאותו מכל וכל.

שעבודתו היא בשלימות.

לא חסר לו, לא נמצא בגלות בידי החיצונים, משועבד ושבוי בארץ אשור וארץ מצרים בגשמיות.

אלא שמצד הביטול שלו הוא מרגיש שהוא נמצא במיצר,

כל כך בטל, כל כך גארניטש, גם גארנישט-ווערט, וגם כל מה שיש לו אינו שלו, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך", אומר "כי עני ואביון אני" ו"עני ואביון אנכי". בין עני ל-אביון יש בדיוק 61, אני, כידוע. כלומר, אני אביון שוה עני. עני ועוד אביון עולה צדקה, כמו שיסביר בהמשך, שכל מה שהוא מקבל בחיים – הוא מקבל דרך צדקה של הקב"ה.

גם ע"י מיצר זה [אף על פי שהאדם כן עשה משהו, עשה את עצמו רש.] הוא המשכת המרחב. ועד"ז הוא בנוגע הגילוי דשופר גדול [שאין בו שום אתערותא דלתתא כלל.] שמתעורר ונמשך [ע"י העבודה שלנו, איזו עבודה? שהאדם עושה עצמו רש לחלוטין, בטול במציאות ממש.] ע"י המיצר דהאובדים והנדחים, דגם כשעבודתו היא בשלימות אלא שמתבונן שלגבי הרוממות דאוא"ס גם העבודה האמיתית לחטא יחשב52

ידוע המשל של רבינו סעדיה גאון, שכל יום ויום בחיים – שהוא יותר מכיר את ה' – כל מה שהיה לו עד אתמול, עד עצם הרגע הזה, לא שוה כלום ואפילו נחשב לחטא (חסרון). אז באמת "לית ליה מגרמיה כלום", גארנישט. לכן, כמו שכתוב במאמר השני, פנימיות המלכות – ש"לית לה מגרמה כלום", מה שמורגש דווקא בפנימיות המלכות, לא בחיצוניות (פנימיות הכלי היא החלל הריקן של הכלי שמחזיק, כמו שמבואר בעיקר אצל רבי אייזיק) – היא הנשמות, שמרגיש שכל מה שעשה מדי יום ביומו לחטא יחשב.

ולכן הוא מרגיש את עצמו לאובד ונדח,

לאן אתה הולך? יש אני ויש אן. כתוב ש"אן" היינו קליפה. יש אין – "מאין באת", שהאין עצמו הוא טוב – ויש אן, "ולאן אתה הולך", שהוא קליפה. ה"אן" הוא אובד-נדח. אך אם ה"אן" הוא בדרך העבודה של בטול בתכלית – הוא גם טוב מאד מאד, שמעורר את השופר גדול.

שעי"ז נתעורר ונמשך הגילוי דשופר גדול. ויש לומר שגם אז (כשהמשכת הגילוי דשופר גדול היא ע"י הביטול שלו) שייך לשון יתקע (תי"ו בקמ"ץ), יתקע מעצמו [אף על פי שהוא עושה עצמו רש, וזה ממשיך את השופר גדול, נקרא "יתקע" מעצמו.], כי כשעושה עצמו עני ורש, דענין העני הוא שאין לו משל עצמו כלום והוא רק מקבל זה שנותנים לו בדרך צדקה [בגימטריא עני-אביון, כנ"ל.], הוא מכיר ומרגיש דזה שע"י עבודתו נמשך הגילוי הוא לא מצד העילוי שלו (שבכחו להמשיך) [לא זכאי לכך כלל.], אלא מצד חסד הקב"ה53 [הכל חסד חנם לגמרי. כמו שמשה רבינו מתחנן, "ואתחנן", שה' יתן לו דרך צדקה – בחסד חנם. הוא עצמו גארנישט, ענו מכל אדם, אין.], יתקע מעצמו, וכאילו שההמשכה היא בלי אתערותא דלתתא כלל [זהו עיקר הווארט של כל המאמר, כנ"ל.].

אחרי עיקר הווארט ממשיך:

ולהוסיף, דע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר [זהו מאמר שמצטט מכל הרביים, וכעת מגיע כבר ל"רבי השווער נשיא דורנו". קודם צטט את כל הקודמים לו.] (בהמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול54) שהשופר גדול יעורר את נקודת היהדות [הנקודה העצמית.] שבכל אחד מישראל, מובן, דזה שכל ישראל (גם וכולל האובדים והנדחים) ירצו לצאת מהגלות וללכת לירושלים ולהשתחוות לה' הוא שע"י הגילוי דשופר גדול יתעורר הרצון האמיתי55 דישראל.

זהו חידוש – מצד אחד ה"שופר גדול" הוא בלי אתערותא דלתתא כלל, אך הוא גופא על ידי שאנחנו נעשים רשים (או, כפשוטו, שאנחנו אובדים ונדחים בארץ אשור ובארץ מצרים). זהו הרקע ל"שופר גדול", אבל על ידי גילוי ה"שופר גדול" אצל כל אחד מישראל – גם האובדים והנדחים – יתעורר הרצון האמתי של הישראל שבו, יתגלה שהוא ישראל. הזכרנו שהבעש"ט אמר שנקרא ישראל כי הוא הלחש המעורר את עם ישראל מהעלפון – הסגולה לעורר מעלפון היא לקרוא בשם האדם, ואני השם האמתי של האדם הזה, "אתם קרויים אדם". הלחש מעורר את הרצון האמתי שלו – "מה רוצה באמת", בלשון הרבי.

דזהו החילוק שבין הגאולה דיציאת מצרים וגאולה העתידה, שביציאת מצרים, חפצם של ישראל לצאת מטומאת מצרים ולדבקה בו ית'56 היתה מצד הגילוי דלמעלה57, משכני58,

הנפש הגיע לרצון שלה רק על ידי "משכני" – אם תמשוך ותעורר אותי כל הזמן אזי "נרוצה" אחריך, בשתי הנפשות, כמו שמבואר בחסידות. ביציאת מצרים היה "כי ברח העם", היינו ב-מט שערי טומאה וצעקנו לה' "משכני", צעקת הנפש האלקית.

ובגאולה העתידה [כבר לא במנוסה, בחינה אחרת.], הרצון לצאת מהגלות ולבוא לירושלים יהי' הרצון דישראל,

כאשר נרצה לצאת מהגלות – כך יהיה. יהיה בבכי – בכי של שמחה – אך מתוך הרצון העצמי שלנו. מצד אחד, ה"שופר גדול" לא מתייחס אלינו, הוא נתקע מעצמו לגמרי, אבל הוא מעורר אצל כל יהודי בכל מצב, "באשר הוא שם", את נקודת היהדות שבו, את הרצון האמתי שלו, לצאת מהגלות ולבוא לירושלים "והשתחוו להוי' בהר הקדש בירושלים".

והגילוי דלמעלה (שופר גדול) הוא רק סיבה

ידוע התורה המפורסמת של הבעש"ט, "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". השופר בקבלה הוא אמא, כנ"ל, ואמא היא רק סבה – גם השופר הגדול הוא רק סבה, בלי שום עבודה שלנו, שבסוף צריך לשלח מעצמו, ודווקא להגיע לכך שאני עצמי רוצה באמת לצאת מהגלות, בלי הצורך ב"משכני". כאשר נגיע לכך שאנחנו רוצים לצאת מהגלות – יתגלגל הלאה. לא במנוסה, לא בחפזון כמו "כי ברח העם" מהטומאה ביציאת מצרים, אלא "בשובה ונחת תושעון".

שעל ידו יתגלה הרצון דישראל [כל ה"שופר גדול" הוא הסבה שבסוף יצא הרצון האמתי של ישראל.]. והעבודה שלהם תהי' מצד עצמם – המעלה דראש השנה, עבודת האדם59.

שה' ברא אותו כדי שיעבוד אותו. על דרך מה שהיה, עוד טרם הבריאה בגשמיות, "ואד יעלה מן הארץ" – "אמת מארץ תצמח". זו עבודה אמתית, "חותמו של הקב"ה אמת" והאמת היא האדם, עבודת האדם.

אלא שבהאובדים והנדחים כפשוטם,

בגלות אמריקה ומה שדומה לה וגלות רוסיה ומה שדומה לה. מענין שאחד המפרשים, בפשט הפסוק, אומר שיש אובדים ונדחים בכל העולם. אם היו כולם רק בארץ אשור או ארץ מצרים, היה צריך להיות כתוב 'ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים'. למה כתוב "בארץ אשור" ו"בארץ מצרים"? הוא מסביר שבאמת הם מפוזרים בכל העולם, רק שכל האובדים יתקבצו בדרכם לארץ – תוך כדי התעוררות הרצון העצמי על ידי שופר גדול – בארץ אשור. אשור היא תחנת בינים ממנה יבואו לירושלים. כך מצרים היא תחנת בינים של הנדחים (כמו שהסברנו את ההבדל בין אובדים לנדחים).

המעלה דעבודת האדם היא לאחרי הגילוי דשופר גדול שעל ידו מתעורר רצונו האמיתי דהאדם [אצלם מעלת האדם תתגלה רק אחרי השופר גדול. אבל יש גם את הסוג של אלה שעושים עצמם רשים, עוד קודם, והם המעוררים את השופר גדול.], אבל המשכת הגילוי דשופר גדול הוא מצד מלמעלה [כנ"ל.]. ועוד אופן ביתקע בשופר גדול, שגם המשכת הגילוי דשופר גדול היא ע"י עבודה [של בטול במציאות ממש, שאדם עושה את עצמו במיצר.], כנ"ל.

ח

ח) וזהו והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול, דההוראה מזה שביום ההוא יתקע בשופר גדול, יתקע מעצמו, היא, שבסוף זמן הגלות שנשארו רק כמה רגעים שקודם ליום ההוא שיתקע בשופר גדול [ויתירה מזה שבנוגע לכמה ענינים התחיל כבר הענין דיתקע בשופר גדול [זהו כבר הרבי – אחרי שצטט את כל הרביים, מגיע לעכשיו ממש, הרבי עצמו. מחדש כאן חידוש לפני דברי הרבי הקודם – אבל זהו החידוש שלו.], כמובן [לי] ממאמר הנ"ל דכ"ק מו"ח אדמו"ר60, ובפרט שמעת כתיבת המאמר עד עכשיו כבר עברו כו"כ שנים, ועאכו"כ בזמן האחרון שראו במוחש שכו"כ שהיו תחלה במצב של אובדים ונדחים רח"ל התעוררו בתשובה ע"י התקיעה בשופר גדול61]

קשור לעיתוי אמירת המאמר, כמה חדשים אחרי מלחמת ששת הימים, כמצוין בהערה – ואז ראינו התעוררות עצומה של יהודים בכל קצוות תבל, כולל האובדים והנדחים. הרבי מאד העלה את הנס של מלחמת ששת הימים, וכאן הוא כותב-רומז שזו כבר ההתחלה בפועל של התקיעה בשופר גדול. יותר מאוחר יש את קיבוץ גלויות מרוסיה, שנפלה חומת הברזל (על דרך נפילת חומות יריחו על ידי התקיעה בשופר כנ"ל) – גם תקיעה בשופר גדול. הדברים שהשתלשלו מאז עד היום הזה הם תוצאת התקיעה בשופר גדול – התעוררות יהודים מארבע כנפות תבל. הסברנו שיש עוד מדרגה – "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" – שגם היא מתחילה כבר, המהפכה הרביעית, העלאת ארץ אשור וארץ מצרים גופא כנ"ל.

צריכה להיות העבודה בביטול [שנה שרשה בתחלתה.], ההכרה והרגשה שכל הענינים שנפעלו ע"י עבודתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולתו, היא לא מצד המעלות שלו אלא מצד הנתינת כח מלמעלה.

זה מה שהרבי רוצה מאתנו, ובעצם כל הצדיקים מהבעש"ט רצו – שלא לומר ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא לזכור, זכרון ארץ ישראל ששייך גם לזכרונות, כי עיקר הנסיון הזה הוא דווקא בארץ, כמבואר במ"א, "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". אם הזכרנו את מלחמת ששת הימים, שייך במיוחד – לדעת שכל הנצחונות שלנו בארץ הן מכח ה', לא "כחי ועצם ידי".

ולהעיר, שהרגש זה אינו פועל חלישות בעבודתו,

אפשר לחשוב שאם איני עושה כלום, אני גארנישט, ההרגש הזה יחליש את עבודתי. הרבי אומר שההיפך – גם ווארט כללי של הרבי.

ואדרבה, ע"י הרגש זה, עבודתו היא ביתר שאת.

כתוב ש"יתר שאת" הולך על כתר כהונה, רדל"א (כידוע ששלשת הכתרים מכוונים כנגד ג' הרישין שבכתר – רדל"א רישא דאין רישא דאריך – לפי הסדר של "ראשו כתם פז" ר"ת כהונה תורה מלכות). התוקף כאן בא מאמונה – אמונה פשוטה, "אמונה אֹמן". כמה שהאדם יותר בבטול כך הוא מקבל יותר אומן, יותר תוקף, של האמונה שלו – שבאה משרש נשמתו ברדל"א, ששם חביון עז העצמות, כמו שהסברנו.

דכשהעבודה שלו קשורה עם מציאותו [לפי כחות הנפש שלו.], העבודה היא במדידה והגבלה. וגם כשהעבודה שלו היא באופן דבכל מאודך [אפילו אהבת ה' בדרגה הכי גבוהה, "בכל מאדך", שנקראת "עושין רצונו של מקום" –], הרי היא מאדך, מאד שלך62 [בלי גבול יחסית אליך, אבל לא הבלי-גבול האמתי של ה'.], וע"י ההרגש שהענינים שנעשים ע"י עבודתו הם לא מצד הכחות שיש לו אלא מצד האלקות [הכל רק אלקות, לא הוא בכלל, לא "בכל לבבך", לא "בכל נפשך" ולא "בכל מאדך".], עי"ז הוא יוצא מהמציאות וההגבלות שלו [התפשטות הגשמיות לגמרי, הדבקות האמתית. הסברנו בשיעור לפני כמה ימים שזה כמו ניגון דבקות ברעוא דרעוין, שפועל התפשטות הגשמיות.], והעבודה שלו היא למעלה ממדידה והגבלה63.

ט

ט) והנה מבואר בהמאמר ד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול64 בענין שופר דראש השנה, דהגם שעיקר ההמשכה היא ע"י הצעקה דפנימיות הלב מ"מ צ"ל התקיעה בשופר גשמי דוקא,

הנקודה האחרונה מתאימה לרבי, ש"המעשה הוא העיקר". עם כל הכוונות, כל העבודה וכל הבטול העצמי – בסוף צריך לקחת ביד שופר גשמי ולתקוע. כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'" – צריך לקחת קרן של בהמה ולחבר לאדם, לעשות יחוד מה ו-בן, אדם ו-בהמה, בטול ושפלות, משה ודוד, כמבואר אצלנו באריכות ב"פרק בעבודת ה'". יחוד מה-בן הוא סוד מהיטבאל – "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב". השנה (ממד הזמן) היא מהיטבאל (בגימטריא זמן), והיא "בת מטרד" כאשר "רשה בתחלתה" ו"בת מי זהב" כאשר "מתעשרת בסופה", ודוק.

כי עשי' היא לעילא, וגם בכדי שהגילוי דפנימיות רצון העליון [בחינת שופר דלמעלה65] יומשך למטה בגשמיות [ה' נותן לנו כלים שהכל יגיע למטה.]. ומזה מובן, דכמו"כ הוא בנוגע להתקיעה דשופר גדול ביום ההוא [התכלית של מצות תקיעת שופר היא "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" – "והיה" לשון שמחה וגם לשון מיד, כמבואר אצלנו באריכות.], שאין מספיק הענינים שהיו עד עכשיו, והתקיעה בשופר גדול [תכלית התקיעה של ראש השנה.] צריכה להיות באופן שכל ישראל, גם וכולל האובדים והנדחים, יבואו וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים, בירושלים כפשוטה [בגשמיות.], ע"י משיח צדקנו שיוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן בקרוב ממש.

הרבי חותם את המאמר ב"בעגלא דידן בקרוב ממש" = 864 = 4 פעמים גבורה-יראה, הערך הממוצע של כל מלה, וד"ל.]

 

הערות

 

*) יצא לאור בקונטרס ראש השנה – תשנ"ב, "לקראת ראש השנה . . כ"ה אלול, שנת ה'תנש"א".

1) ישעי' כז, יג. והוא מפסוקי שופרות דר"ה.

2) דרושים לר"ה נח, א ואילך. וראה גם מאמר זה (בשינויים קלים) באוה"ת דברים כרך ה' דרושי ר"ה ע' ב'עז ואילך. וראה ביאור למאמר זה באוה"ת ר"ה ע' א'תה ואילך. שם א'תח ואילך.

3) נט, ד.

4) עטרת ראש שער ר"ה פכ"ב.

5) לקו"ת שם ס, א. עט"ר שם.

6) לקו"ת שם נח, ד ואילך. עט"ר שם פי"ח ואילך.

7) זכרי' ט, יד. וגם פסוק זה הוא מפסוקי שופרות דר"ה.

8) ראה בארוכה לקו"ת נצבים נא, ג.

9) שיום ההולדת שלו הוא בערב ר"ה – נולד כ"ט אלול תקמ"ט ("היום יום" כט אלול. ועוד).

10) ר"ה ע' א' תה ואילך. וראה שם ע' א'תח.

11) ר"ה רפ"ד (כט, ב).

12) לקו"ת דרושי ר"ה נו, א ואילך. וראה שם נז, א ואילך.

13) בלקו"ת שם (נז, ריש ע"ב) שבשבת "אינו נצרך לשופר". אבל באוה"ת ר"ה ע' א'תלח "בשבת אין צריך כ"כ לתקיעת שופר". ולהעיר, דעפ"ז מובן זה שגם בר"ה שחל בשבת ישנה המצוה דתק"ש, אלא שאינה בתוקף כ"כ כבר"ה שחל בימי השבוע (לפי שבשבת אין צריך כ"כ לתק"ש), ולכן היא נדחית מפני החשש שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר.

14) ראה לקו"ת שם נז, ד.

15) ראה ערכין לב, ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.

16) בהר כה, כט.

17) בלקו"ת ר"ה ס, רע"ג "תקיעות דר"ה זהו בחינת שופר סתם . . אבל ביוהכ"פ . . התגלות זו בשופר גדול". ומבאר בסיום הענין שם "הוא רק הארה מבחי' שופר גדול".

18) יתרו יט, יט.

19) בעט"ר שער ר"ה פכ"א (כב, ב) מובא לשון הפסוק (ואתחנן ה, יט) קול גדול ולא יסף. וראה זח"ב פא, ב ד"קול גדול ולא יסף" קאי על קול השופר.

20) ויש לומר, דקול גדול הוא הגילוי ושופר הוא העצם שממנו נמשך הגילוי, כמ"ש בזהר שם "אתרא דקלא נפיק מיני' אקרי שופר". וזהו שלע"ל יהי' שופר גדול, שאז יהי' בגילוי העצם שלמעלה מגילוי.

21) פל"א.

22) עט"ר שם פכ"ב.

23) כ"ה הלשון (בלי אתעדל"ת כלל) בעט"ר שם בתחלת הפרק ובסופו.

24) לקו"ת ר"ה נח, א-ב. וראה גם עט"ר שם פ"י (ט, ב).

25) בתפלת מוסף דר"ה.

26) מיכה ז, יח.

27) לקו"ת שם נח, ב ואילך. עט"ר שם פי"א ואילך.

28) ר"ה טז, א. לד, ב.

29) ראה עט"ר שם פי"ב (יב, א). וראה לקמן ע' יז ואילך. ע' כט ואילך. ע' מא ואילך. וש"נ.

30) ראה לעיל ס"א.

31) לקו"ת שם נט, סע"ב ואילך.

32) ר"ה יא, ב.

33) תהלים פא, ד.

34) ראה לקמן ע' מא ואילך ובהנסמן שם.

35) ויק"ר רפכ"ט. ובכ"מ – נסמן לקמן שם הערה 7.

36) ראה סה"מ תרנ"ד ע' קלח (ועד"ז באוה"ת בא ע' רס) דהטעם של המ"ד בתשרי עתידין להגאל כי תשרי הוא "זמן התעוררות תשובה מלמטה". וצריך ביאור, שהילפותא שבתשרי עתידין להגאל (לפי שתשרי הוא מלמטה) הוא מהכתוב יתקע בשופר גדול (אתיא שופר שופר) דפירוש יתקע הוא יתקע מעצמו.

37) ראה סה"מ תרכ"ז ע' תא. ושם ע' שצח.

38) תהלים קיח, ה. וראה זח"ב ס, רע"א.

39) ר"ה טז, ב.

40) משלי יח, כג.

41) פרש"י ר"ה שם.

42) סה"מ תרכ"ז ע' שצט ואילך.

43) כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) סי' צו (יג, ג).

44) תהלים קב, א.

45) סה"מ שם ס"ע תו ואילך.

46) עקב יא, יב. וראה ר"ה שם.

47) דשנת תרע"ג (נדפס בהמשך תער"ב ח"א ע' קכז) ודשנת תרע"ו (נדפס בהמשך הנ"ל ח"ב ע' א'קמ).

48) המשך תער"ב ח"א ע' קלד. ועד"ז שם ח"ב ע' א'קמו.

49) יבמות סא, א.

50) ראה גם ד"ה יבחר לנו דיום ב' דראש-השנה תשכ"ג סעיף ו (לעיל ע' ה). אלא שהביאור שם הוא ד"תחלת מעשיך" קאי על האדם ו"זכרון ליום ראשון" קאי על כללות הבריאה. ובהמשך תער"ב שם, שגם "תחלת מעשיך" קאי על ההמשכה בעולם (המשכת הרצון למלוכה), ו"זכרון ליום ראשון" הוא "דע"י הרצון למלוכה נמשך הרצון לעולמות ושיהי' בבחינת גילוי אור". וראה הערה הבאה.

51) דהעולמות כמו שהם מצד פנימיות הרצון, ענינם הוא לא עולמות אלא זה שעל ידם נשלמת הכוונה (שלמעלה מרצון לעולמות). וזה שענינם הוא עולמות הוא ע"י שהתהוותם היא מהרצון לברוא עולמות (מצד כי חפץ חסד הוא), וע"י שהרצון לעולמות נמשך מפנימיות הרצון (ראה הערה הקודמת), ההמשכה דאוא"ס היא (גם) בהעולמות שענינם הוא עולם.

52) סה"מ תרנ"ט ע' סד. וראה גם סה"מ תרנ"א ע' עה ואילך. ע' ריב ואילך.

53) וזה שההמשכה היא ע"י עבודה, גם זה הוא חסד הקב"ה שההמשכה לא תהי' נהמא דכסופא.

54) נדפס ב"הקריאה והקדושה" תשרי תש"ג ובסה"מ אידיש ע' 78 ואילך.

55) ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.

56) לשון אדמו"ר הזקן בתניא פל"א (מ, ב).

57) ולכן יציאתם ממצרים היתה באופן דכי ברח העם (תניא שם. לקו"ת ויקרא ג, א).

58) שה"ש א, ד. וראה אוה"ת שה"ש עה"פ (ע' נט. עה). ובכ"מ.

59) ועפ"ז מתורץ הדיוק שבהערה 36.

60) ראה בארוכה שיחת ש"פ בראשית (ב) שנה זו (תשכ"ח).

61) להעיר, שמאמר זה נאמר לאחרי ההתעוררות שלאחרי מלחמת ששת הימים (המו"ל).

62) ראה תו"א מקץ לט, ד. ספהמ"צ להצ"צ קכג, ב. ובכ"מ.

63) ראה עד"ז לקמן ח"ג ע' ק.

64) לקו"ת ר"ה נט, ד.

65) ראה לעיל ס"א.