התפשטות השבת לימות השבוע

בע"ה

כ"ז סיון תשמ"ו – תל אביב

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו

שער שבת להוי' – פרק ב' חלק ב'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק ב בשער שבת להוי' בספר סוד ה' ליראיו. בתחילת השיעור הוסברו ממדי הברכה והקדושה שיש ביום השבת על פי הפסוקים "זכור את יום השבת לקדשו", ו"ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". לאחר מכן התבאר באריכות סוד ירידת המן במדבר, בדגש על לחם המשנה שירד ביום ששי והפסקת ירידתו בשבת. לבסוף האריך הרב להסביר את ברכת השבת – "ויברך אלהים את יום השביעי" – על פי התבוננות בברכות המופיעות לפניה, ברכת "פרו ורבו" לדגים ולאדם.

א. ברכה וקדושה ביום שבת

הקבלת פסוקי "זכור" ו"שמור" לאותיות הוי' ב"ה

בפרק הראשון של השער למדנו שבפרשת "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[ב] – פרשת שבת בתורה – יש ארבעה פעלים של עליה בענין השבת והם: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"[ג]; אחר כך "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"; אחר כך "ויברך אלהים את יום השביעי"[ד]; ובסוף "ויקדש אתו". ארבע מדרגות מלמטה למעלה – "ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-"ויקדש". התחלנו להסביר[ה] שהמדרגות הן כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה: "ויכל" כנגד המלכות, ה תתאה שבשם; "וישבת" כנגד הזעיר אנפין, המדות של הלב, ו שבשם; "ויברך" כנגד ה עילאה שבשם, בינה; "ויקדש" כנגד ה-י שבשם, חכמה. ככה למדנו והתחלנו להסביר בפרק א.

בפעם הקודמת[ו] התחלנו גם את פרק ב (עמוד ע"ר), והתחלנו לדבר על ההקבלה בין פרשת שבת במעשה בראשית, כלומר "ויכלו השמים והארץ", לבין הדבור של שבת בעשרת הדברות. בעשרת הדברות כתוב בפעם הראשונה, בפרשת יתרו, "זכור את יום השבת לקדשו"[ז] ובפעם השניה של עשרת הדברות, בפרשת ואתחנן, כתוב "שמור את יום השבת לקדשו"[ח]. על כך יש מדרש מפורסם של חז"ל "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו"[ט] ובכל זאת מובן ופשוט ש"זכור" ו"שמור" הן שתי בחינות.

התחלנו להסביר שבדיבור של שבת בעשרת הדברות יש את כל אותם הענינים של "ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-"ויקדש" בשני אופנים: יש בכללות, רק בפסוק בביטוי הראשון "זכור את יום השבת לקדשו" וכן בפסוק המקביל שהולך אתו ביחד "בדיבור אחד", "שמור את יום השבת לקדשו" – רק במלים הללו יש רמז לכל ארבע המדרגות של שם הוי'. אחר כך הסברנו שבהמשך נסביר בעזרת ה' שבכל הדיבור שבאריכות התורה חוזרת על אותו מבנה של שם הוי' מלמטה למעלה. כאמור, בפרק הזה אנחנו לומדים רק את שם הוי' שבמשפט הזה – "זכור"-"שמור את יום השבת לקדשו".

והסברנו ש"זכור"-"שמור" הן כנגד שתי אותיות ה שבשם הוי'. בשם הוי' יש ה עילאה, בינה, אמא ויש ה תתאה, מלכות, ברתא-הבת. "שמור" הוא כנגד ה תתאה ו"זכור" כנגד ה עילאה. הביטוי "את יום השבת" מקביל בפרשת "ויכלו" למה שכתוב "וישבת", מלשון שבת, והסברנו שהשביתה היא שביתת התפעלות מדות הלב. ההתפעלות היא ה-ו של שם הוי', המדות, והשביתה היא של ההתפעלות. לכן היא כנגד ה-ו של שם הוי', כמו הביטוי המקביל "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה".

המלה האחרונה המשותפת בשניהם – "זכור את יום השבת לקדשו", "שמור את יום השבת לקדשו" – היא המלה "לקדשו". היא בפירוש אותה מלה של "ויקדש אתו", קדושה, שכתובה גם בפרשת "ויכלו". הקדושה מופיעה בדיוק באותה מלה, אותו ענין, וכן השביתה מופיעה. מה שמסוגנן בצורה חדשה בעשרת הדברות הוא "זכור" ו"שמור" – "שמור" כנגד "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" ו"זכור" כנגד "ויברך אלהים את יום השביעי".

"זכור" – ברכה

בשיעור הקודם, לפני שבוע, למדנו בתחילת פרק ב את שתי המדרגות הראשונות מלמטה. כלומר, "שמור את יום השבת". הערב אנחנו מתחילים-ממשיכים בפירוש "זכור" ומה שאנחנו צריכים להסביר כאן הוא הקשר בין "זכור" כלומר זכירה, למושג ברכה. זה עיקר הנקודה, וממילא גם הקשר לאמא עילאה, איך "זכור" וכן ברכה מרמזים לאמא, בינה.

"זָכוֹר" הוּא עִנְיַן הַבְּרָכָה (זָכָר עוֹלֶה בְּרָכָה כַּנּוֹדָע),

יש רמז ראשון מפורש שמובא בספרי הקבלה[י], שזכר השורש של "זכור" בגימטריא ברכה. אז אם כן, יש קשר מידי בין זכירה ו"זכור" לבין ברכה.

אפשר לשאול מיד למה אמא היא בחינת זכר? מכאן משמע – וזה דבר פשוט – שזכרון-זכירה זה משורש זכר, ואמא על פי פשט היא נקבה, אשה. השאלה הראשונה שנשאלת כאן: איך זה שאמא מופיעה בבחינת זכר? כתוב בקבלה בפירוש שאמא לגבי הבנים שלה, זעיר אנפין-המדות, נקראת זכר. זה נושא שמבואר בפירוש בקבלה באריכות – ה עילאה שבשם, אמא, היא בחינת זכר ביחס ל-ו וביחס ל-ה תתאה של שם הוי'.

עם זאת שהיא זכר, היא רק זכר בזכות היחוד התמידי שבינה לבין אבא, כמו שנלמד הערב בעזרת ה'. בזכות זה שאבא ואמא נקראו בלשון הזהר "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יא] ו"זיווגיהו תדיר"[יב], הזיווג תדיר, לכן אבא נותן באמא בחינת זכר ביחס לבנים.

אם כן, הרמז הראשון הוא שזכר הוא עולה ברכה.

"זכור" – "זכרהו על היין" בברכת הקידוש

מהו הרמז הנוסף שזכירה קשורה לאמא, לבינה, לברכה?

וְכִדְרָשַׁת חָזָ"ל "זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן",

איך חז"ל מפרשים את הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו"? על פי פשט כשאני אומר "זכור את יום השבת" אני חושב שצריך לזכור אותו בזכרון בראש, לזכור את יום השבת תמיד, וזה גם פירוש אמתי בפסוק. אבל יש דרשה, ומהדרשה הזאת יש דין בשולחן ערוך[יג] – מהפסוק "זכור את יום השבת" לומדים את מצות קידוש מדאוריתא. יש מצוה לומר קידוש בכניסת השבת, מצוה מן התורה. איך לומדים אותה? "זכרהו על היין"[יד]. כמו שהתחלנו להסביר בפעם הקודמת: בתורה זכרון תמיד קשור עם זכירה, כלומר הזכרה בפה, דיבור. בתורה וגם בלשון העברית, בלשון הקודש, לא מספיק לזכור משהו בראש, צריך גם להזכיר אותו בפה, זה נקרא הזכרה. ולכן כל פעם שכתוב בתורה זכירה – חז"ל תמיד דורשים שזה כרוך באיזה ענין של דיבור. אז כאן בפסוק הזה "זכור את יום השבת לקדשו" מפרשים "זכרהו על היין", צריך לזכור את היום, בכניסת היום לזכור אותו על היין באמירת קידוש. שוב, המצוה של קידוש היא מדאוריתא, מן התורה. כלומר, הדרשה הזאת היא דרשה גמורה, היא לא אסמכתא בעלמא.

שֶׁהוּא עִנְיַן אֲמִירַת בְּרָכָה

אם כן, חז"ל מפרשים את המילה "זכור" לומר ברכה. שוב, יש קשר טוב וחזק מאד בין "זכור את יום השבת לקדשו" לבין ברכה, בדיוק כמו שכתוב "ויברך אלהים את יום השביעי". מה זה "ויברך אלהים"? שהוא אמר ברכה, מה הברכה? נסביר בהמשך. ה' אמר ברכה – "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו".

אנחנו קוראים לברכה הזאת בשם קידוש, היא ברכה אבל אני קורא לה קידוש (באמת הכוונה של הברכה הזאת היא לקדש כמו שנסביר) וזה עצמו יחוד של ברכה וקדושה. כאן היחוד בפסוק "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" ובפסוק של עשרת הדברות כתוב "זכור את יום השבת לקדשו", כאשר מהמלה "לקדשו" בא המושג קידוש והמושג ברכה בא מ"זכור".

"זכור" – "ויברך"; "לקדשו" – "ויקדש"

אם תסתכלו בציור למטה תראו באמת שהמלה "זכור" היא כנגד ה עילאה. מהמלה "זכור" לומדים את הברכה, שצריך לומר ברכה. המשמעות של הברכה היא לקדש. זה שהמשמעות-הפנימיות של ברכה היא קידוש לומדים מהמלה "לקדשו". לכן באמת "לקדשו" כנגד "ויקדש אתו", ו"זכור" כנגד "ויברך אלהים את יום השביעי", ובדיוק כפי שהולכים יחד בפרשת "ויכלו" – "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו", "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", כך גם כאן "זכור את יום השבת לקדשו". כלומר, תברך אותו לקדש אותו, "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו", "זכור [תברך] את יום השבת לקדשו [על מנת לקדש אותו]".

אז אם מתבוננים רואים ממש בפירוש: "זכור" כנגד ברוך, כנגד הברכה, ו"לקדשו" מכאן באה המלה קידוש. כלומר, הכוונה היא "לקדשו". "זכור" כנגד אמא, אבל אמא כאשר היא ביחוד-בזיווג תמידי עם אבא. הברכה היא אמא, ועצם הקדושה-הקידוש הוא אבא.

("לְקַדֵּשׁ" אֶת הַיּוֹם, שֶׁהֲרֵי "קֹדֶשׁ" וְ"בָּרֵךְ" הֵן כְּנֶגֶד יה שֶׁבַּשֵּׁם כַּנַ"ל – "תְּרֵין רֵיעִין דְּלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין" –

"זכור" – ריכוז

וְגִלוּי הַזִּכָּרוֹן הוּא כַּאֲשֶׁר מֵאִיר יְסוֹד אַבָּא בִּיסוֹד אִמָּא דַּוְקָא (עַל יְדֵי הַדַּעַת הַנֶּעֱלָם הַמְּיַחֲדָם),

כאן אנחנו צריכים להתחיל לקשר בין המובן הפשוט של זכרון לברכה. זכרון בראש הוא כמו ריכוז, ריכוז חזק מאד, התקשרות בענין. איך אני יודע ש"זכור" הוא רכוז? הן פשוט אותן אותיות, אותו צרוף אותיות. כתוב ש"זכור" אותיות רכוז[טו]. אם כן, זהו דבר פשוט, וזו גם המשמעות הפשוטה שכתוב "זכור את יום השבת לקדשו" – הדבר דורש ממני ריכוז. זהו ריכוז חיובי, כמו שלמדנו הרבה פעמים ורק נזכיר את זה עכשיו בקצרה: יש ריכוז שמותח את הראש בדרך שלילית ועלול להביא לידי שבירה. ריכוז לא נכון עלול לגרום נזק כבד, הוא יכול לשבור את האדם לגמרי – זהו ריכוז של אגו. אם אדם מתרכז חזק ויחד עם זה מרגיש את עצמו חזק – אז בריכוז עצמו, שהוא מתיחות האגו, יש כח לשבור את האדם.

אבל אם האדם מרוכז בבטול האני, בבטול האגו – שבת זה בטול – הריכוז הוא קשר אמתי, התקשרות וזיווג, הכרה אמתית באמת שהוא מתרכז בה. הריכוז הוא זיווג, להזדווג עם האמת שאתה מתרכז בה. אבל הוא צריך להיות בסוד השבת. כאן גופא אנחנו לומדים בתורה שריכוז הוא בחינת שבת. כלומר, אם אתה אוחז במדרגת שבת – מותר לך להתרכז. אם אתה לא בבחינת שבת, בבחינת בטול, אלא אתה בבחינת ימות החול – אסור לך להתרכז. אם אתה בבחינת ישות של חול אסור להתרכז, זה יביא אותך לידי שבירת הכלים.

זה נקרא מלכים של עולם התהו, שכל אחד אמר "אנא אמלוך"[טז], אני אמלוך. הוא התרכז מאד חזק ברצון שלו, על היעד שלו, שהגדיר לעצמו למלוך, כלומר לתקן. הוא רצה משהו חיובי, אבל הוא רצה אותו יחד עם הרבה הרגשת היש, אגו, וזה הביא אותו לשבירה, שבר אותו. הריכוז הגדול של המלכים, שנקראו מלכי אדום, על המטרה והמגמה שלהם ב"אנא אמלוך", באני אמלוך, על מנת לתקן את העולם – שבר אותם.

לעומת זאת, שבת היא בחינת תיקון, היא מקור תיקון כל העולמות. כאן מתחיל "זכור". אין "זכור" לפני שבת. אם האדם בבחינת שבת, שהיא בטול-אין, הענג של שבת הוא של אין. בקבלה נקרא הענג רישא דאין[יז], "אין מזל לישראל"[יח]. אם הוא אוחז בבחינת אין – יש לו מצוה להתרכז. לכן היא מתחילה עם "זכור את יום השבת לקדשו". שוב, על פי פשט, "זכור"-לזכור משהו צריך להתרכז עליו.

המשכת הרכוז של שבת לכל ימות השבוע

איזה מח בין ג' המוחין חב"ד – חכמה-בינה-דעת – פועל בעת הריכוז? על פי פשט אם אני מתרכז על מנת לדעת, כלומר להתקשר-להתחבר בדבר שאני מתרכז בו – הדעת פועלת. אז אפשר מזה לחשוב, וזו מחשבה נכונה, שריכוז וזכרון פעיל הוא בדעת. יש זכרון סביל, כמו מי שנזכר, לשון נפעל, האדם נזכר ממשהו, איזה דבר עשה אצלו אסוציאציה של זכרון ממנו הוא נזכר. אבל כאן לא כתוב 'תִּזָּכֵר', כתוב "זכור" ובדקדוק הוא במובן של מקור – פעולה מתמדת, אין סופית. במלה "זכור" יש את מקסימום הפעילות – פעילות מתמדת ואין סופית של זכרון.

אמרנו קודם שזכרון קשור לשבת וכמובן שצריך להוסיף לכך שיש בחינת שבת כל השבוע, כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים על שבת שבמשך כל השבוע – "היום יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת"[יט]. מי שזוכה להמשיך את קדושת השבת לכל השבוע מותר לו ומצוה עליו להתרכז בהתבוננות שלו כל הזמן. מה שאמרנו קודם שאסור להתרכז בימות החול, הכוונה מי שהוא במדרגת ימות החול, אבל בהחלט עבודת היהודי היא להמשיך את השבת לכל השבוע.

מתי ממשיכים את השבת בימות החול? כתוב בכתבי האריז"ל שבתפלת שחרית, בכל התפלות בכלל ובתפלת שחרית בפרט. כתוב בקבלה שתפלת שחרית כל יום בבקר היא בחינת שבת של כל יום. לכן עיקר ההתבוננות והריכוז על פי עבודת הקבלה ובמיוחד החסידות ובפרט חסידות חב"ד – הוא הכנה ותוך כדי תפלת שחרית, כיון שזוהי בחינת השבת של כל יום, ושבת היא בחינת "זכור". זה היה בדרך אגב, שבהחלט אפשר להמשיך את השבת בימות השבוע. לעומת זה, יש יהודי שגם כשבאה שבת הוא עדיין בימות החול, אצלו כל הזמן חול, הקדושה שורה אבל היא בהעלם. ברגעא חדא הוא יכול לגלות אותה, אבל אם הוא לא מגלה היא נשארת אצלו בהעלם.

דעת הנעלם – יחוד אבא ואמא

אם כן, אפשר לחשוב ש"זכור" היא פעולת דעת. על פי פשט ריכוז הוא התקשרות התחברות, "הדעת מלשון התקשרות והתחברות כמו שנאמר 'והאדם ידע' וכו'"[כ], אבל אנחנו מוצאים בקבלה[כא] שלפעמים מייחסים את הזכרון לאבא ולפעמים מייחסים את הזכרון לאמא. איפה מח הזכרון נמצא? שאלה עקרונית-יסודית, באיזה מח מהג' מוחין חב"ד האדם זוכר? יש בזה שמועות שונות. לפעמים כתוב שזכרון הוא פעולת חכמה, שייך לחכמה; לפעמים שכתוב שזכרון הוא בינה; ולפעמים כתוב שזכרון הוא דעת. מה הסבר ופשר הדבר? שזכרון שייך לכולם, כולם פועלים. הזכרון הפעיל דורש יחוד של כל ג' המוחין חב"ד. לכן הוא נקרא לפעמים על שם החכמה, לפעמים על שם הבינה ולפעמים על שם הדעת.

דעת בקבלה היא יחוד של יסוד אבא ביסוד אמא. הכח הפעיל, כלומר הכח שמייגע את עצמו, דוחף את עצמו לקראת הרכוז הוא יסוד אבא. הקליטה, שהאדם קולט את הזכרון, גילוי הזכרון – זה ביסוד אמא. הכח שמייחד אותם, את יסוד אמא ביסוד אמא – לפעמים כתוב שהיחוד הזה הוא-הוא הדעת. כלומר, הדעת עצמה היא לא פחות ולא יותר מאשר יחוד יסוד אבא ביסוד אמא. זהו זכרון. כלומר, זכרון יותר מכל פעולה אחרת בנפש הוא בפנימיות בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", הקשר הפנימי בין יסוד אבא ליסוד אמא. הקשר הזה נקרא בקבלה דעת הנעלם. עוד פעם, הדבר שדוחף את הזכרון, שפועל אותו, מביא ומגלה אותו, הוא יסוד אבא. הגילוי מתרחש ביסוד אמא והקשר ביניהם הוא-הוא הדעת הנעלם.

וְנִקְלַט אוֹרוֹ שָׁם הֵיטֵב [בתוך יסוד אמא], כַּמְּבֹאָר בְּדַא"ח.

קידוש וטעימה – "זכור" ו"לקדשו"

בעשרת הדברות נאמר "זכור". "זכור" הוא הברכה, גילוי הזכרון בעיקר ביסוד אמא, אבל ה"זכור..." הוא "לקדשו", קידוש. המקדש, מי שאומר את הקידוש, הוא יסוד אבא וברגע שהוא שותה את היין, שהוא הברכה, זהו יסוד אמא, כמו שנסביר בהמשך. יש לפעמים שאחד מקדש ולא שותה. כלומר, לא מגלה בעצמו את הברכה. את זה נלמד בסוף הסעיף, על סוד הכהנים בבית המקדש, שהם מנסכים, משקים, יין על גבי המזבח, המזבח שותה ולכהן עצמו אסור לשתות. יש לפעמים פירוד בין שתי הפעולות, בין המקדש לבין השותה את היין, שהשותה את היין בו מתגלה הברכה. צריך להסביר את זה יותר בהמשך.

אבל בקידוש שאומרים בשבת המברך מקדש, כאשר הכח שלו לקדש הוא יסוד אבא ועצם הברכה, ובמיוחד הרגשת-המחשת הברכה, הוא בשתית היין, בסוד הקליטה של יסוד אמא. לכן באמת כל המסובים, כל בני המשפחה והאורחים הנוכחים בקידוש – כולם שותים. יש מצוה, לא חיוב, שכל אחד ישתה[כב]. כלומר, כל אחד מקבל בעצמו את גילוי הברכה. לא כל אחד מקדש – יש אחד שמקדש וכולם מתברכים. כלומר, ה"זכור" – כולם זוכרים, כל מי ששותה מקבל את מדרגת "זכור", אבל "לקדשו" הוא המקדש עצמו.

ב. הברכה והקדושה שבמן

הלחם משנה – תזכורת למן

נחזור לפסוק בפרשת "ויכלו". כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". איך חז"ל מפרשים את הפסוק?

חָזָ"ל דָּרְשׁוּ: "בֵּרְכוֹ בַּמָּן שֶׁכָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ יָרַד לָהֶם עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, וּבַשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה, וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן שֶׁלֹּא יָרַד [להם לחם] כְּלָל בְּשַׁבָּת".

חז"ל מפרשים[כג] את הפסוק "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" על המן ועל לחם משנה, לא על יין. את הפסוק בעשרת הדברות "זכור את יום השבת לקדשו" דורשים "זכרהו על היין". הפסוק המקביל "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו", בפרשת "ויכלו", דורשים על הלחם. הרי כשעושים קידוש יש שני מרכיבים עיקריים – היין והלחם, לחם משנה של סעודת שבת. באמת, על פי דין, גם מי שאין לו יין אומר קידוש על הלחם[כד]. כלומר, בדיעבד אם אין לך יין אתה יוצא ידי חובת קידוש מדאוריתא בלחם משנה. אז יש ודאי קשר ביניהם. גם על פי פשט יש קשר, הרי שמים אותם יחד על השולחן, מסדרים יפה את השולחן לכבוד שבת ויש שם יין ולחם.

הוא הלחם הזה גם מזכרת. מצות לחם משנה באה לעורר את הזכרון שלנו. מה הוא צריך להזכיר לנו? הוא באמת בשביל להיזכר. כמו שאמרנו קודם, יש "זכור" ויש להיזכר, אם יש מזכרת, כלומר דבר שמזכיר לי משהו אחר – זה על מנת שאני אזכר במשהו. אז למה שמים לחם משנה על השולחן? היין לא מזכיר לי משהו, להפך – אני צריך לזכור להתרכז ביין. לכן כתוב בכתבי האריז"ל[כה] – למדנו הרבה פעמים – שצריך להסתכל חזק בתוך הכוס. כתוב בקבלה שכשאומרים קידוש צריך להסתכל בכוס היין של הקידוש באור העיניים. אור העיניים הוא חכמה, אבא בקבלה. צריך להחדיר את אור העיניים לתוך היין.

מה שאין כן לחם משנה. למה שמים אותו על השולחן? בשביל להזכיר לי משהו. מה? את המן, את נס ירידת המן במדבר. שבכל יום ששי שהיינו מטולטלים במשך ארבעים שנה במדבר ירדה לנו מנה כפולה – לחם משנה. כל יום ויום היה "עומר (אחד) לגלגלת"[כו], וביום ששי ירד לחם משנה, פעמיים. חז"ל אומרים שברכת "ויברך אלהים את יום השביעי" –  היא לחם המשנה של יום ששי.

ירידת השפע ביום ששי וקידוש ההתפעלות בשבת

"ויקדש אתו" – מהו הקידוש? העובדה שבשבת גופא, ביום השבת עצמו, לא ירד כלל – זה נקרא קדושה. כלומר, הקדושה היא האין של שבת. שבת היא בבחינת אין, בכלל לא ירד. זה שבכלל לא ירד מן היא קדושה שלמעלה מברכה. הברכה היא מנה כפולה, ריבוי השפע. מתי זה היה? ביום ששי. באמת אפשר לשאול שאלה פשוטה על פי שכל – הרי הברכה היתה ביום ששי, למה עושים לחם משנה בשבת? לחם משנה היה ביום ששי, על פי פשט היתה מנה אחת בשביל יום ששי, לאכול ביום ששי, ועוד מנה בשביל שבת!

אבל אנחנו אוכלים את שני הלחמים, לחם משנה, בשבת וזה בא לרמז שעיקר גילוי הברכה של לחם משנה הוא בשבת. אף על פי שודאי היתה לי התפעלות עצומה שמצאתי אותו ביום ששי בבוקר. מתי מצאתי את לחם המשנה, את המנה כפולה? הלכתי לשדה החוצה וכל יום אני מלקט שם עומר אחד לגולגולת, פתאום ביום ששי בבוקר אני יוצא ומוצא שם לחם משנה. אז ההתפעלות העיקרית ודאי היתה בשעת המציאה ביום ששי בבוקר. מה הלחם משנה עושה בליל הקידוש? כמו שדיברנו קודם, יש התפעלות ויש שביתה בתוך ההתפעלות, והיא מביאה את ההתפעלות למדרגה הרבה-הרבה יותר גבוהה. כלומר, אותה התפעלות של יום ששי מתקדשת בשבת. שבת היא בבחינת אין, "ויקדש אתו", שלא ירד מן בכלל. השפע באמת ירד, כלומר המחשת השפע היתה ביום ששי, אבל שמים את לחם המשנה בשבת כדי לקדש את ההתפעלות, לקדש את השפע, לקדש את הברכה.

פעמיים עמר – כתר

אנחנו עכשיו מתחילים להסביר את סוד ירידת המן. אם נתבונן קודם כל בביטוי "עמר לגלגלת"[כז], כל יום ירד לנו במדבר "עמר לגלגלת", כך כתוב בתורה. גולגולת על פי קבלה היא כתר, הכתר נקרא הגולגולת. המלה עמר שוה 310, יש, שזה חצי כתר. ברגע שיורד לחם משנה יש פעמיים עמר. כמה הם פעמיים עמר? עמר-עמר עולה כתר שלם. אם כן, העמר הוא משלים את הגלגלת, את הכתר. כלומר, באמת בכל יום הגולגולת חצויה, יש רק חצי גולגולת, חצי כתר, מה שאין כן בשבת הכתר מושלם, בגלל שיש פעמיים עמר.

מה זה פעמיים יש, פעמיים עמר של הכתר? יחד הם ישיש, עתיקא קדישא[כח]. כתוב שהיש התחתון שמתגלה במשך כל השבוע רק מכח המשכיל של הכתר ולמטה. כלומר, הוא בסוד אור אין סוף ה"ממלא כל עלמין" בלשון החסידות, מה שנמשך מהעל מודע לתוך המודע מכח המשכיל לשכל הגלוי. זה היש התחתון. לפעמים כתוב בחסידות שהיש התחתון כולל גם את הרצון, את כל המושג רצון. כלומר, כל פרצוף אריך אנפין בלשון הקבלה. לעומתו, היש הפנימי, העליון, התוספת שבת, העמר הנוסף בסוד הנשמה היתרה של שבת – הוא גילוי עתיק. גילוי עתיק הוא ענג שלמעלה מרצון ואילו החצי התחתון שמתגלה כל השבוע הוא רצון.

למה? כיון שעבודת כל ימי השבוע היא עבודת רצון, לא עבודת ענג, "היום לעשתם"[כט]. השבוע הוא כמו עולם הזה בכלל, שצריך לעשות בכח-במרץ של רצון ולא לצפות בהוה לקבלת שכר, לענג. מה שאין כן שבת היא מעין עולם הבא, בחינת ענג. הענג הוא העמר הנוסף, ענג שבת. הענג הזה גופא הוא בסוד אין, לא בבחינת יש, אף על פי שהוא שוה ליש. היש העליון הוא בבחינת אין, כלומר, בבחינת בטול.

זה הרמז במלים "עמר לגלגלת", שבכל יום וביום ששי, לקראת ובשביל שבת, ירד פעמיים עמר לכל גולגולת.

משה מפרנס את האמונה

הַמָּן הוּא סוֹד הַדַּעַת, וְיָרַד בִּזְכוּת מֹשֶׁה,

מה זה מן בקבלה? המן הוא הפרנסה. כתוב שפרנסה היא לפרנס את האמונה[ל]. הרועה שמפרנס את הצאן הוא כח שמפרנס, כלומר מזין את האמונה שלמעלה מטעם ודעת, וכתוב שהוא דעת. משה רבינו נקרא רעיא מהימנא[לא], הרועה הנאמן. כל מנהיג הוא רועה את הצאן והתפקיד של המנהיג, משה רבינו שבכל דור ודור, הוא להמשיך פרנסה. כלומר, הוא ממשיך דעת לאמונה הפשוטה של כל עם ישראל, האמונה הירושה לנו מאבותינו, האמונה הטבעית. יש אמונה טבעית וצריך לחזק אותה על ידי המשכת דעת.

הדעת היא המן. באמת כתוב "ויאמר איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא"[לב], ו"מן הוא" אותיות אמונה[לג]. כלומר, ברגע שרואים את ה"מן הוא" מיד האמונה מתעוררת, אבל אחר כך משה רבינו צריך לבוא ולהסביר להם מה המהות. הם התפעלו בלבד, "מן הוא כי לא ידעו מה הוא", עד שמשה רבינו מסביר להם את מהות הדבר ואת החוקים, את דעת האלקים במצות המן. כלומר, עצם המן מעורר את האמונה וברגע שאוכלים אותו, הרועה נותן את המן לכל אחד וממשיך אותו לכל אחד ואחד ובזה הוא מפרנס ומחזק-מזין את האמונה. זה נקרא דעת שמזינה את האמונה.

לכן חז"ל אומרים[לד] שהמן ירד בזכות משה. היו שלש מתנות טובות של אבותינו במדבר. שלשה ניסים תמידיים של דור המדבר: המן, הבאר וענני הכבוד – המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים, ענני הכבוד בזכות אהרן. כל אחד הוא בחינה אחרת. המן הוא בזכות משה רבינו. למה? בגלל שהוא הדעת שממשיכה את הפרנסה הרוחנית וגם הגשמית לפרנס את האמונה הטבעית של כנסת ישראל.

יחוד "משה זכה לבינה" ממשיך את המן

מה רואים? ש"ברכו במן וקדשו במן" – במן יש גם קשר לברכה וגם קשר לקדושה, ברכה מצד אמא וקדושה מצד אבא. זה בדיוק מה שהסברנו קודם, שסוד הזכירה בשלמות מקשר את כל ג' המוחין: יסוד אבא שמתייחד ביסוד אמא בכח הדעת הנעלם. זהו גם סוד המשכת המן וירידתו. "קדשו במן" מצד אבא; "ברכו במן" מצד אמא; והמן עצמו הוא בחינת משה רבינו, הדעת.

גם משה לפעמים נקרא על שם אבא ולפעמים על שם אמא. יש מאמר בזהר: "משה זכה לבינה"[לה]. שלש מלים שהן משפט בספר הזהר – "משה זכה לבינה". איך מסבירים את זה? ראשי תבות מזל, "משה זכה לבינה" – זה נקרא סוד המזל. מה פירוש שלש המלים "משה זכה לבינה"? במשפט הזה "משה" הוא יסוד אבא, "בינה" היא יסוד אמא, כמובן ושלש המלים יחד "משה זכה לבינה" שוות בדיוק דעת בגימטריא, תעשו את החשבון. כלומר, במשפט הזה יש כל היחוד שהסברנו עכשיו – יחוד יסוד אבא ביסוד אמא על ידי הדעת הנעלם.

במשפט הזה יש עוד רמז שאמרנו קודם – מזל. מזל הוא "אין מזל לישראל". בקבלה – לא אסביר את זה באריכות – כתוב שמזל הוא-הוא ה"דעת עליון" שמקשר בין יסוד אבא ליסוד אמא. המזל הוא מקור המחבר, כח של הדעת העליון, בין יסוד אבא ליסוד אמא. לכן ראשי התבות הם מזל, "אין מזל לישראל". "משה" הוא בבחינת יסוד אבא, "בינה" יסוד אמא והכל יחד דעת. על ידי היחוד של "משה זכה לבינה" הוא ממשיך את המן.

המשכת המן קשורה בשבת. אף על פי שהמן ירד במשך כל השבוע, אבל מכך שכתוב בתורה "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" וחז"ל מפרשים שזה במן, רואים שהמן שייך במיוחד לשבת. ירידת המן במשך כל השבוע, כלומר שקיבלו את החצי התחתון של הכתר, ה"עמר לגלגלת", גם היא בזכות שבת. כמו שהסברנו, זו שבת שבמשך השבוע. נס המן הוא שבת כל הזמן – חצי הגילוי במשך השבוע והגילוי השלם בשבת. אבל כל ענין המן קשור לשבת, כמו שיין קשור לשבת.

"ויברך" ביום הששי; "ויקדש" ביום השביעי

בְּחִינַת הַדַּעַת כַּנּוֹדָע, הַמְיַחֵד אַבָּא וְאִמָּא – יה שֶׁבַּשֵּׁם – קְדֻשָּׁה וּבְרָכָה כַּנַ"ל. פָּרָשַׁת "וְיָכְלוּ וְגו'" נֶאֶמְרָה "עַל שֵׁם הֶעָתִיד" – בְּחִינַת אִמָּא עִלָּאָה (שֶׁנִּכְלֶלֶת בְּאַבָּא עִלָּאָה) שֶׁנִּקְרֵאת "לֶעָתִיד לָבֹא" כַּנּוֹדָע.

עוד סוד ששייך לעניננו: רואים תופעה מיוחדת בדרשה של חז"ל "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" בפרשת "ויכלו" שאומרים "ברכו במן וקדשו במן". "ברכו במן" שכל השבוע ירד "עמר לגלגלת" וביום הששי לחם משנה; "קדשו במן" שבשבת לא ירד בכלל.

דרך אגב, עצם הדבר שבתוך שבת גופא מקשרים בין "יום הששי" לבין "יום השביעי" – "ויברך" קרה ביום הששי, "ויקדש" קרה על פי פשט ביום השבת – הוא בדיוק כמו הרמז שהתחלנו בו[לו]. כזכור, "יום הששי ויכלו השמים" הם ראשי תבות שם הוי' לפי המקובל אבולעפיא, לפעם הראשונה בתורה שכתוב שם הוי בראשי תבות. כמו שמבואר בקבלה, ששי פלוס שביעי הם 13. השבת היא סוד ה-יג. למה? בגלל שבה יש התעוררות יג מדות הרחמים[לז], סוד הרחמים עליו דברנו בשבועות האחרונים, כאשר עיקר הרחמים הוא המדה האמצעית, המזל העליון המיחד אבא ואמא, "אין מזל לישראל" שהסברנו עכשיו.

אם כן, זהו עוד דבר חשוב: מפרשים "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" על מה שקרה ביום ששי ומה שקרה ביום שביעי בהקשר אליו.

"ויברך... ויקדש" – לעתיד לבוא

חוץ מזה יש עוד תופעה מיוחדת שלא היתה קודם בתורה. לפי חז"ל פשט המלים מדבר לעתיד לבוא. עד כאן התורה סיפרה את הסיפור של מעשה בראשית דברים כהוויתם, דברים כמו שקרו – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכו' ויאמר אלהים יהי אור..."[לח]. ביום הששי ה' ברא את האדם "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכו'"[לט], זה סיפור שהיה באותו זמן. זה כפשוטו, ה' ברא את אדם הראשון וחוה ביום הששי, הוא ברך אותם, הוא אמר להם שאני נותן לכם לאכול. כמו שכתוב בסוף יום הששי, הכל סיפור מה שהיה.

פתאום התורה כאילו ממשיכה לספר את הסיפור ואומרת גם "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלהים... וישבת..." – הכל אותו סיפור, ואחר כך "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". על פי פשט, כשאני קורא את הפסוק – זה המשך הסיפור, הוא ברך והוא קידש, "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". באים חז"ל ואומרים לי: מתי הוא ברך? כמה אלפי שנים אחר כך, על פי פשט, בירידת המן. קשור לסיפור שכתוב בחומש השני, חומש שמות, מה שהתרחש לעם ישראל ביציאת מצרים. מה רואים? שפתאום יש פסוק שמספר על העתיד.

כמובן, על פי פשט יש לומר וצריך לומר שכתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" ומפרשים על המן של אבותינו במדבר, שה' הכין אותו. ודאי שהקב"ה הכין את השפע-הברכה והקדושה הזאת מאז ששת ימי בראשית, ביום השביעי הראשון של שבת קודש. בכל זאת, זה עדיין אחרת מכל הסיפור, כיון שהדבר לא נתגלה עדיין כלל עד דור המדבר.

באמת ברמז הראשון שהתחלנו ללמוד, "יום הששי", הזכרנו שמפרשים "יום הששי" רמז לששי בסיון[מ], למתן תורה. זה גם מתחיל לרמז. ברגע שנכנסים לשבת מתחילים לחשוב על העתיד. כלומר, כאילו שחז"ל אומרים שמהרגע הראשון של שבת של ששת ימי בראשית פתאום חושבים על העתיד, ולכן הם מפרשים את הפסוקים על העתיד. אבל ודאי ש"אין מקרא יוצא מדי פשוטו"[מא] ו"יום הששי" גם הולך על פי פשט על "יום הששי" של ששת ימי בראשית ובנוסף לכך יש גם רמז ליום הששי בסיון – מתן תורה. לגבי "יום אחד"[מב] "יום שני"[מג] לא אומרים דבר כזה. אבל בפסוק "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" אין פירוש אחר בחז"ל, לא מפרשים אותו בשום אופן שקשור למה שהיה אז. ב"יום הששי" יש עדיין את הפשט שודאי "אין מקרא יוצא מדי פשוטו" – "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי". עיקר הדרוש הוא בגלל האות ה, שלכאורה מיותרת, אבל הפשט של "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" – מה הוא עשה אז? יש משהו שאז הוא עשה "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו"?! שום דבר. לכן חייבים לפרש שהפשט הוא לעתיד לבוא.

ג. "פרו ורבו" של שבת

ברכה ביום החמישי, הששי והשביעי

נתבונן קצת יותר עמוק: כשקראתי את התורה – מהתחלת התורה עד "ויכלו" עד שבת – כבר ראיתי ונתקלתי פעמיים במושג-בלשון ברכה. כבר כתוב פעמיים לפני כן ברכה – ביום חמישי וביום ששי, בשני הימים הקודמים לשבת. אצל הדגים כתוב "ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו"[מד] וגם אצל האדם כתוב "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכו'". אז כבר ראיתי פעמיים ברכה בתורה. השורש ברכה בתורה לא מופיע כאן פעם ראשונה.

יש כלל גדול "הכל הולך אחר הפתיחה"[מה], שורש ענין הברכה לא מופיע פעם ראשונה בשבת, הוא מופיע פעם ראשונה ביום חמישי, אבל השורש 'קדש' לא היה כתוב קודם בכלל, בשום יום של ימי בראשית. הפעם הראשונה שיש בתורה את השורש 'קדש' הוא רק כאן בשבת – "ויקדש אתו". שוב, כיון ש"הכל הולך אחר הפתיחה" ברור שהראשוניות, כלומר פתיחת המושג קודש, שייכת אך ורק לשבת. איך רואים זאת? בדרשה שאמרנו מחז"ל המפרשים ש"ברכו בלחם משנה" היה ביום ששי, שהברכה באמת ירדה קודם, אבל "קדשו" – מתי? ביום השבת עצמו. כלומר, חז"ל עצמם מקשרים את הברכה שכתובה בשבת לדבר שקרה ביום ששי.

אם מקשרים את הברכה לדבר שקרה ביום ששי – ודאי מרמזים בעדינות, בפנימיות, שהברכה הזאת קשורה לאותה ברכה שנאמרה ביום ששי. איזו ברכה נאמרה ביום ששי? "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו". עכשיו כתוב באופן סתמי בשבת "ויברך אלהים את יום השביעי" ולא כתוב מה הוא ברך. קודם כתוב "ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו" אצל הדגים, אצל האדם "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו", בשניהם כתוב תוכן הברכה. לעומתם, בשבת לא כתוב התוכן, רק כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו", לא יודעים מהי בכלל. אין לכך שום פירוש על פי פשט, מה ה' ברך ומה הוא קדש, לכן חז"ל באים ואומרים לנו שהברכה הולכת על לעתיד לבוא, שזה הולך על המן.

אם כן, פירוש חז"ל שהברכה הולכת על המן הוא בגלל שעל פי שכל-הגיון, על פי פשט, אין שום הסבר מה ה' ברך את יום השביעי, לא כתוב שום דבר. העובדה שלא כתוב שום דבר היא עצמה רמז לכך שהברכה וכן הקדושה הן בבחינת אין, כלומר שלא יודעים מה הן, לא יודעים מהי הברכה ולא מהי הקדושה. זו שבת שהיא עצמה בחינת אין. אבל זה שחז"ל מפרשים ברכה על מה שקרה ביום הששי הוא רמז ברור שהברכה קשורה עם ברכת יום הששי. מה הברכה של יום הששי? "פרו ורבו". חז"ל מפרשים זאת על לחם משנה של המן, אבל השכל המתבונן ודאי רוצה לקשר את הברכה של יום השביעי עם הברכה של יום הששי, "פרו ורבו", וגם עם ברכת יום החמישי, שגם היא "פרו ורבו".

הברכה שביום חמישי באה בפנימיות לעשות שיווי משקל בין חמישי-ששי-שביעי. זה גופא שהברכה מתחילה יום לפני יום הששי היא בחינת חן, סימטריות, שבא להמשיך את הברכה של יום הששי לתוך יום השביעי. זהו סוד הדגים, לכן אוכלים דגים בשבת. עוד פעם, ברכת הדגים, "פרו ורבו" ביום חמישי שלפני ברכת "פרו ורבו" של האדם ביום ששי – בפנימיות באה להמשיך בצורה סימטרית את אותה הברכה לתוך יום השביעי.

פגם אדם וחוה – שקיימו מיד "פרו ורבו"

מה החידוש של ברכת "פרו ורבו" ביום השביעי שלא היה כתוב קודם? לא היה אפשרי קודם. אנחנו יודעים מה שהאריז"ל כותב[מו] שעיקר חטא אדם הראשון וחוה הוא שלא חיכו ליום השבת לקיים את מצות "פרו ורבו", זה החטא שלהם. כלומר, ה' ברך אותם "פרו ורבו" ביום הששי, אבל הוא רצה שיחכו לקיים אותה עד יום השביעי, עד יום השבת. הם שמעו את הברכה ומיד רצו לקיים, היו זריזים, כתוב "זריזים מקדימים למצוה"[מז], צריך להזדרז, ה' אומר מה לעשות – צריך מיד לעשות. לכאורה צריך לתת להם פרס, לא עונש! זה פלא אם חושבים על כך. האריז"ל אומר שהם קיבלו עונש על כך שמיד קיימו את המצוה שה' אמר להם. הייתכן דבר כזה?! שומעים בפירוש מהקב"ה מה לעשות, ואפילו הוא נותן לך ברכה, ואחר כך הוא נותן לך עונש שהזדרזת, הרי ה' לא אמר בפירוש לחכות!

אלא שהיו צריכים להבין את זה. כמו בן, למדנו הרבה פעמים על ההבדל בין בן לעבד: עבד רק שומע, מה שהוא שומע הוא עושה בלי להתבונן הרבה. אבל בן מבין את הכוונה הפנימית של האב שהאבא לא אמר בפירוש. לגבי "פרו ורבו" – קיום "פרו ורבו" מיד היא בבחינת עבד. ה' אמר "פרו ורבו" אז אנחנו עושים את זה. אבל דווקא במצוה הזאת של "פרו ורבו" קיום בבחינת עבד הוא פגם – זהו פגם הברית. זהו שורש חטא עץ הדעת של אדם וחוה.

כלומר, את המצוה הזאת חייבים לקיים בבחינת בן. למה? בגלל שהיא על מנת להוליד בנים. יש איסור בתורה להתחתן עם עבד או עם שפחה. אחד מאיסורי התורה הוא שאסור להתחתן עם שפחה (שפחה הכוונה שטבלה ויש לה דין יהודיה, אבל בכל זאת היא שפחה שלא התגיירה בשלמות). אותו הדבר לגבי עבד – אסור לבת ישראל להתחתן עם עבד כפי שלישראל אסור להתחתן עם שפחה. למה? בגלל שצריך להוליד בנים, ולשם כך צריך מנטליות במובן הכי פנימי של נשמה – של בן. בשביל להוליד בקדושה צריך להיות בן, בגלל שאתה רוצה להוליד בנים. אם אתה רוצה להוליד בן – אתה צריך להיות בן. ידוע בקבלה שבן, כאשר ה-ן נחשבת באותיות מנצפ"ך, שוה שבת, 702. כמו שהסברנו הרבה פעמים, בן הוא בחינת שבת, כל השבוע הוא בחינת עבד. בשביל להוליד בקדושה צריך להיות אתה עצמך בן, בגימטריא שבת, ואז אפשר לפרות ולרבות ולהביא בנים לעולם.

מה היה הפגם? שהם היו עדיין בבחינת עבד, ולכן לא היו ראויים להוליד. לכן גם, על פי פשט, לא הבינו בכלל מה ה' רוצה מהם. להפך, הרי פתחו את השולחן ערוך, ראו ש"זריזים מקדימים למצוה" ומיד קיימו אותה. הקב"ה לא חשב כך, אף על פי שאמר להם ביום ששי "פרו ורבו", אבל רצה שיחכו עד יום שבת.

המתנה לזיווג של שבת כדי להגיע למדרגת בן

למה הקב"ה רוצה שיחכו עד שבת ולמה לבן יש יכולת להבין את זה? עוד פעם, מה יוצא לנו לפי זה? שעיקר החטא היה שביחס לשמיעת הציווי "פרו ורבו" לא התעלו לבחינת בן. אם "פרו ורבו" דורש ממך להיות בן על מנת להוליד בן, ואם תהיה בן תבין את הכוונה הפנימית, אם לא תהיה לא תבין.

איך ה' יכול לדרוש את זה מבן אדם, הרי הוא רק בבחינת עבד בינתיים? בגלל שאם נותנים לך מצוה יש בה נתינת כח בלשון החסידות[מח]. כלומר, יחד עם הציווי, אם היו בבטול מספיק, היו מקבלים את המדרגה של בן ואז היו יכולים להבין את כוונת הציווי, לחכות, לא לדחוק את הקץ. כלומר, לא לעשות מה שכתוב בשולחן ערוך על פי פשט – "זריזין מקדימין למצוה".

מה באמת צריך להיות השכל של כולנו שצריכים עכשיו להתעלות לבחינת בן? למה באמת צריך לחכות ולא מיד לקיים? בגלל מה שאמרנו קודם, שבימות החול באמת כתובה הלשון ברכה אצל הדגים ואחר כך אצל האדם, אבל לא כתוב קדושה, לא כתוב עדיין השורש 'קדש' עד שבת – אין קדושה עד שבת. כשמולידים בנים צריך להיות רצון ההורים להוליד בקדושה. אפשר להוליד בן בקדושה, וזה אחרת מאשר להוליד בן שלא בקדושה. זהו דבר שצריך להיות מורגש ברגע שאומרים לך להוליד בנים.

נסביר זאת בצורה מאד גסה ופשוטה: יש איש ואשה בעולם, פתאום בא אלקים ואומר להם תתחתנו ותולידו בנים – מה המחשבה הראשונה של סתם חילוני ברחוב? חילוני בהקשר זה למעליותא, זו מדרגה, מדרגה חיובית כמו שנסביר תכף. הוא מיד חושב 'מה פתאום?! מה פתאום להוליד בנים? מה, אני רוצה להוליד עוד אחד כמוני? שיהיה עוד אחד כזה בעולם? עוד אחד שסובל כמוני ועוד אחד במדרגה כמוני?! מה צריך את זה בכלל?!'. יש באמת בחז"ל[מט] שדנו עשרים שנה בית הלל ובית שמאי האם טוב לו לאדם להיברא או לא, ובסוף הסכימו שיותר טוב שלא יברא מאשר שנברא. אז יש שכל מאד פשוט ש'מה פתאום?! מה צריך עוד אחד?'.

מה השכל עונה? הרי בכל זאת קיבלת צו-ציווי. השכל עונה, אם הוא שכל פנימי, שכל אלקי, שבשביל להוליד עוד אחד אני צריך להתקדש, בגלל שאם אוליד עוד אחד כמו שאני עכשיו, 'דאס טויג נישט' באידיש, זה לא יהיה בסדר. כלומר, הציווי "פרו ורבו" הוא של חשבון נפש. אחרי החטא הקב"ה פנה לאדם הראשון ואמר לו מלה אחת "איכה"[נ], יש מאדמו"ר הזקן[נא] שפירוש המלה "איכה" הוא – איפה אתה נמצא? מה קרה לך? "איכה" היינו תסתכל איפה אתה נמצא, כלומר תעשה חשבון נפש מה קרה, איפה אתה נמצא – "איכה".

"פרו ורבו" שאמר להם הקב"ה הוא גם "איכה", רק בצורה יותר עדינה. כלומר, אם אדם היה חכם היה שומע את ה"איכה" בתוך ה"פרו ורבו". כיון שהוא לא חכם הוא לא שמע את ה"איכה" לפני החטא. כלומר, ה' אמר לו אחרי החטא את אותו הדבר שאמר לו בציווי לפני החטא, רק שהוא לא הבין אותו, בגלל 'ניט גיווען קיין מענטש', שהוא לא היה בן אדם. הוא היה אדם אבל לא בן אדם, כי ברגע שאומרים לו 'תוליד עוד אחד' הוא חושב 'מה אני אוליד עוד אחד כמו שזה?! זה לא יתכן, אני לא רוצה עוד אחד כמוני, כמוני אני לא רוצה עוד אחד להוליד'. כלומר, אם אומרים לך תביא עוד ילד לעולם, מה צריכה להיות המחשבה הראשונה? 'בסדר, אבל לא כמו זה, משהו אחר, אני רוצה בן בקדושה, לא רוצה בן כזה'.

מה זה מחייב אותך? לחכות לשבת, בגלל שבשבת – "באה שבת באה מנוחה"[נב], באה קדושה. אתה באמת מקבל נשמה יתרה ויכול לחשוב על הדבר הזה, להוליד עוד אחד. אם כן, זו התגובה הטבעית, הפנימית, מה שנקרא 'תגובת בטן' שמתחילה להתנוצץ אצלו המדרגה של בן. אז היה צריך להבין בעצמו שברכת "פרו ורבו" שה' אומר היתה צריכה לחכות לזיווג עם קדושה. כלומר, ברכת "פרו ורבו" לא יכולה להיות ללא הקדושה של שבת. לכן בשבת כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי", לא כתוב מה, כתוב סתם "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו", וכאן יש יחוד וזיווג של קדושה וברכה יחד.

איזון "פרו ורבו" של יום חמישי כדי להמשיך את ברכת יום הששי לשבת

מה יצא לנו מזה? שעיקר ברכת יום השבת הוא של "פרו ורבו", על פי פשט. רק מה החידוש של שבת? זהו "פרו ורבו" בקדושה – "ויקדש אתו". זה פשט מאד חשוב. שוב, בגלל שכבר נאמר פעם ראשונה "פרו ורבו" ביום חמישי לדגים. זהו פרט מאד מעניין: הרבה חושבים שחבל, אנחנו היינו צריכים להיות הראשונים לקבל את ברכת "פרו ורבו", למה הדגים והעופות קבלו אותה ראשונים? עד כדי כך שיש בחז"ל[נג] שלפעמים מתחתנים באופן מיוחד בליל חמישי בגלל שאז נתברכו הדגים. כתוב בגמרא שיש סגולה – לא תמיד, לפעמים – להתחתן באור ליום חמישי בשביל לזכות לברכת הדגים של "פרו ורבו". למה לא לחכות עוד יום ליום ששי? זו ברכת האדם! רואים שיש משהו מיוחד בברכת הדגים, עוד יותר טובה מברכת האדם.

הענין הוא שכאשר האדם מרגיש, על פי פשט, בצורה פשוטה-גסה, שבברכת "פרו ורבו" אני יכול להיות כמו בעל חי. גם את בעלי החיים ה' ברך ב"פרו ורבו", זה לא יחודי לי. הדבר תלוי בבחירה שלי, אני יכול לפרות ולרבות, לשרוץ. כתוב "פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה"[נד], כך ה' אמר לנח, אז גם אני יכול לקיים מצות "פרו ורבו" ולשרוץ. המצוה הזאת כתובה גם למעליותא על בני ישראל – "וישרצו"[נה], אבל בכל זאת היא יכולה להיות כמו כל בעל חי. לעומת זאת, יש לי אפשרות אחרת – לפרות ולרבות בקדושה. אז שוב, זה שכתוב קודם "פרו ורבו" אצל הדגים זהו שיווי המשקל והאיזון לגבי הברכה לאדם "פרו ורבו", שיבחר לקדש את ה"פרו ורבו". לקדש את "פרו ורבו" פרושו להמשיך את ברכת "פרו ורבו" שנאמרה ביום הששי ולייחד אותה עם שבת, עם יום השביעי. כלומר, יום החמישי פועל שוב על המשכת ברכת יום הששי לתוך יום השבת, שהסברנו קודם.

"פרו ורבו" של שבת

הדבר הזה צריך להיות קשור עם המן. מה הסיכום? פירשנו עד עכשיו באריכות שהכתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" מרמז לסוד ברכת האדם "פרו ורבו", רק שתהיה בשלמות הקדושה. מתי? רק בשבת, שהוא אין, לא בבחינת יש. יש דברים שאתה צריך לחכות איתם עד שתגיע לשבת, ומה הדבר העיקרי? "פרו ורבו".

אפשר לומר את זה טפה יותר עמוק: אם כתוב פעמיים בתורה "ויברך אלהים" עם תוכן הברכה "פרו ורבו", וכאן בשבת כתוב רק "ויברך אלהים את יום השביעי" ולא תוכן הברכה, כמו שאמרנו קודם – אז אני מבין מעצמי שהברכה היא אותה ברכה קודמת, "פרו ורבו". אבל למי זה מופנה אותו "פרו ורבו", על פי פשט? ביום החמישי ה' ברא דגים ועופות, אז הוא ברך אותם ואמר "פרו ורבו", ביום הששי הוא ברא את האדם וברך אותו ואמר לו "פרו ורבו". עכשיו פתאום ביום השבת הוא שוב מברך ולא כתוב מה הוא מברך.

שוב, כאן כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי", כמו שקודם כתוב "ויברך אתם אלהים". מי זה "אתם"? אדם וחוה או הדגים. כאן כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי". מה זה בפנימיות? מה הוא ברך? הוא אמר "פרו ורבו", אבל למי הוא אמר זאת על פי פשט? על פי פשט הוא אמר את זה ליום השבת. עוד הפעם, על פי פשט כשקוראים את המלים "ויברך אלהים את יום השביעי" – הוא ברך את יום השביעי. כיון שראינו קודם שברכה – מה הברכה של ה'? "פרו ורבו", אז אני מבין שהוא אמר ליום השביעי "פרו ורבו", לעצם יום השביעי, שיום השביעי יפרה וירבה. כלומר, שהמדרגה של יום השביעי, של שבת, תפרה ותרבה.

מהו "פרו ורבו" של יום השבת? הקדושה של "פרו ורבו" של האדם היא עצמה הרצון לפרות ולרבות בקדושת יום השבת, שהשבת עצמה תפרה ותרבה. מה זאת אומרת ששבת תפרה ותרבה? בדיוק מה שהסברנו קודם ש"מיניה מתברכין כולהו יומין"[נו], זו בדיוק הלשון של הזהר מהי ברכת יום השבת? זה לא מיוחד ליום השבת, אלא שמיום השבת יתברכו כל הימים. ומהי הברכה של שבת לכל הימים? שיום השבת יימשך לתוכם.

מה ה' אמר בברכה לאדם, שהוא חידוש לגבי הברכה לדגים? הוא אמר לאדם "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים" – תמלכו. אתם צריכים להתפשט ולפרוץ, "ופרצת", לכבוש את כל העולם. זה חלק מהברכה. חלק מהברכה לאדם הראשון הוא לכבוש ולרדות בכל העולם.

עכשיו גם מובן. אם יש ברכה לשבת- מהי? כאילו שה' אומר לשבת שהיא צריכה לפרות ולרבות על מנת לכבוש את כולם, את כל מי שנברא קודם. כך ה' מברך את השבת ואומר לה 'תמלאי את כל המציאות בשבת'. עליה לכבוש את כל המציאות ולרדות בה, למלוך בכולה.

בקבלה[נז] שבת היא בחינת מלכות, יותר מיום הששי. אם אדם הראשון היה מספיק מקובל, היתה לו עוד אפשרות להבין שצריך לחכות לשבת, בגלל שכתוב "ורדו". ההמשך של "פרו ורבו" הוא "כבשה ורדו", ו"רדו" הוא בחינת מלכות[נח]. יום הששי הוא עוד לא מלכות, רק יסוד בקבלה, אז היה צריך להבין מכך גופא, מהציווי "ורדו". באמת ב"ורדו" ה' נתן לו ברירה, ככתוב בחז"ל[נט]. מה משמעות המלה "רדו"? משמע שאם אתה זוכה תרדה, מלשון מלכות, אבל אם לא תזכה תהיה ירוד מלשון ירידה. מה הכוונה שתרד? שאתה עצמך תהיה בעל חי.

כמו שאמרנו קודם שאם "פרו ורבו" הוא כמו יום החמישי, כמו הדגים על פי פשט, הופך ה"רדו" להיות ירוד. מה כתוב? "ורדו בדגת הים", הדבר הראשון שמתחיל את ה"רדו" הוא "דגת הים". כלומר, אלו שקבלו את הברכה ביום החמישי. איך אתה יכול לרדות בדגת הים הרי הם קיבלו את הברכה לפניך! להם כתוב קודם "פרו ורבו" ואצלך כתוב פעם שניה "פרו ורבו", אז איך אתה יכול לשלוט עליהם? הרי יש להם דין קדימה לגבי אותו הדבר גופא! הדבר אפשרי רק אם ה"פרו ורבו" שלך יהיה באיכות אחרת מה"פרו ורבו" שלהם – הוא צריך להיות בקדושה. אם הוא בקדושה אתה רודה בהם עם הברכה שלהם, ואם לא אז להפך – אתה תהיה ירוד למטה מהם, תרד למטה- מטה. מתי אפשר לבוא למלכות האמתית? רק בשבת שהיא כנגד המלכות.

כיבוש בדרך מנוחה

אם כן, אנחנו רואים כאן שהפשט של "ויברך אתם", הפשט היותר פנימי, הוא שה' מברך את יום השבת וכאילו שאומר לו 'אתה בעצמך יום השבת תפרה ותרבה תמלא את כל המציאות, את כל הימים, שבכל מקום יהיה שבת'. מה התכלית של בריאת העולם? בלשון חז"ל היא "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[ס]. מה באמת ה' ברא ביום השבת? כתוב "באה שבת באה מנוחה נשלמה כל המלאכה", ה' ברא את המנוחה. בכל יום הוא ברא משהו אחר, בשבת הוא ברא מנוחה, כך כתוב בחז"ל. לכן המנוחה היא כנגד הו"ק, הבריאה היא כנגד ו"ק, כנגד ה-ו של שם הוי'. אמרנו ש"וישבת" הוא כנגד ה-ו. על פי פשט "וישבת" הוא המנוחה, לכן עד המלה "וישבת" יש נח אותיות, כמו שהסברנו את הרמז. חז"ל אומרים שהמנוחה היא הדבר שה' ברא ביום השבת, ה-ו של יום השבת.

אם ה' אומר ליום השבת תפרה ותרבה, שהמנוחה הזאת תתפשט, אלו "תרתי דסתרי". מנוחה הוא דבר שנח, יציב, לא זז. כמו שיש בשבת איסור תחומי שבת – "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השבת"[סא]. כתוב בתורה שצריך לשבת בשקט, שבת מלשון ישיבה, שביתה, שובתים, יושבים, לא זזים.

אני אומר ששבת צריכה לכבוש את כל העולם – צריך לצאת. אבל מה לגבי האדם של שבת, כלומר היצור הנברא שאליו ה' מפנה באופן מיוחד את הברכה? קודם אמרנו שמפנה את הברכה לשבת, אבל בתוך שבת גופא מה המשמעות לאדם, ליצור של שבת שה' מברך אותו ואומר לו "פרו ורבו"? זו ודאי המציאות שנקראת מנוחה, הדבר שנברא בשבת, והיא ודאי מורגשת באדם. זהו גם הקשר בין אדם של יום הששי לבין השבת, אבל יש מצב של בן אדם שנקרא מצב של מנוחה, של רגיעה, שהוא רגוע והוא שקט, וה' אומר למצב הזה, שזו השבת על פי פשט, היצור שלה, ההרגשה הזאת של מנוחה, הוא מברך את המנוחה.

שוב, מה נקרא לברך את המנוחה? כל ברכה היא התרבות, שהמנוחה תתרבה ותתפשט ותכלול את כל המציאות. קודם הוא אמר שהאדם יכבוש את העולם, ביום הששי, אבל יש שתי דרכים של כיבוש: יש כיבוש בכלי זין כבדים של אש, של מלחמה כבדה, של דין, דינים, ויש כיבוש במנוחה. יש פסוק בספר תהלים כתוב "פדה בשלום נפשי מקרב לי"[סב], מפרשים אותו באריכות בחסידות[סג], אדמו"ר הזקן אמר אותו כאשר הוא יצא-השתחרר מהתפיסה שלו[סד]. הוא אמר על עצמו את הפסוק הזה, שיש קרב שמנצחים אותו על ידי ריבוי שלום, על ידי ריבוי מנוחה.

יש נצחון של כיבוש של מנוחה, זה נקרא כיבוש של שבת, "שבת שלום". יש כאלו שצועקים "שבת" וזה לא עוזר שום דבר, אבל אם היה בא ואומר לו "שבת שלום" כמו שצריך אז עם ה"שבת שלום" היה כובש את הכל. מה צריך לכבוש? השלום צריך לכבוש. זה נקרא השלום שמתפשט, המנוחה שמתרבה וכובשת את המציאות, כובשת את כל הימים של השבוע. הנושא הזה של להילחם – המלחמה היא בתודעה, אבל להילחם במנוחה, כלומר שהמנוחה תכבוש זה סוד הברכה של שבת, שה' מברך את היום.

אז קודם כל מה רואים כאן? שברכה היא לא רק דבר סביל, שהוא מברך שיהיה לך כל טוב סלה, שיהיה לך כיף בחיים. ברכה תמיד כרוכה עם תפקיד. כמו שהברכה של יום החמישי ויום הששי היא תפקיד, זו ברכה יחד עם משימה ושליחות למשל כל החיים. אצל הדגים זה טבעי, הוא לא חושב, הוא רק עושה את זה באופן טבעי. אצל האדם זהו תפקיד שצריך להיות מחושב מאד, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים וכו'".

בשבת הברכה סתומה, רק מובן ש"פרו ורבו" הוא גם לשבת, וגם ה"פרו ורבו" ויש בו גם את הענין של "כבשה" ושל "רדו". כתוב במקום אחר כאן בספרס, למדנו בפעם אחרת, ש"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים וכו'" מכוונים כנגד ארבע אותיות שם הוי', וה"רדו" כנגד המלכות.

שוב, אם האדם היה חכם מספיק הוא היה מבין שהוא לא יכול, הוא לא צריך להילחם לפני שהוא מתייחד עם השלום. לקיים "פרו ורבו" לפני יום השבת פרושו ללכת לקרב לפני שיש לך שום זיקה לשלום, וזה לא יוצלח. כך גם היה צריך להבין, אם היה חכם, שאם הוא צריך להוליד על מנת לכבוש – הוא קודם צריך להיות קשור למקור השלום. כמו שלמדנו, יש כאן שער אחר בתוך הספר שמוסבר יותר באריכות הרעיון הזה. לכן הוא חייב לחכות לשבת שהיא בחינת שלום.

התפשטות המנוחה

אם כן, מה הסיכום של מה שלמדנו עכשיו? שיש ב"יברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" שני רבדים של פשט: רובד אחד הוא להמשיך את הברכה של "פרו ורבו" ולומר לו שהיא צריכה להיות בקדושה. כמו שאמרנו קודם, "פרו ורבו" שלפני החטא יש בו בעדינות את ה"איכה" של אחרי החטא, ואם הוא היה מספיק מקשיב ודן, עושה חשבון צדק עם עצמו, הוא היה קודם מוכרח להתקדש, וזה היה מחייב אותו לחכות ליום השבת. זה פירוש אחד.

הפירוש השני הוא עוד יותר בפנימיות פשט הפסוק "ויברך אלהים את יום השביעי": הברכה מופנית אל יום השביעי, אל המנוחה, כלומר שהמנוחה של שבת צריכה להתפשט עד שנזכה בקרוב ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", כלומר שהמנוחה הזאת תתפשט.

בלשון אחרת: המנוחה צריכה לנוע. מה שאלנו? שלכאורה אלו דבר והיפוכו, תרתי דסתרי – מנוחה נחה במקום, ואילו להתפשט זה לזוז! כתוב בחז"ל "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל העולם כולו"[סה] וכתוב בקבלה ובחסידות שארץ ישראל היא בחינת שבת, והתפשטות ארץ ישראל בכל העולם כולו היא התפשטות השבת בכל הימים כולם. מה מתפשט? המקום מתפשט, לא האדם. זה עיקר ההבדל בין ציוויי "פרו ורבו". גם הוא היה צריך להבין שאני לא רוצה לכבוש באופן שאני אזוז, אני רוצה שכל המציאות תתרחב-תזוז. זו הבחינה של שבת. מהי שבת? התרחבות היקום כולו, כידוע היום במדע שלא נאריך בזה.

לא שאני יוצא אלא שהמקום מתרחב, "הרחיבי מקום אהלך"[סו]. אם המקום מתרחב – אני נח ונע יחד, וכובש ממילא את כל המציאות יחד. זה בסוד הפסוק "נחל נבע מקור חכמה"[סז] שדורשים לב נח נע. ב"נחל" יש אותיות נח, ב"נבע" יש אותיות נע, כתוב חסר, ושאר שתי האותיות לב. לב העולם הוא עם ישראל וארץ ישראל והוא נח ונע ביחד.

על שבת כתוב "נחלה בלי מצרים"[סח], פסוק שאומרים אותו לפני קידוש יום השבת. שבת נקראת "נחלת יעקב אביך"[סט], "שופריה דיעקב כעין שופריה כאדם קדמאה"[ע], אלא שאצל יעקב "מטתו שלמה"[עא], מה שאין כן אצל אדם הראשון. יעקב הוא התיקון של "פרו ורבו", לכן רק ליעקב אבינו כתוב בפירוש "פרה ורבה"[עב], לא כתוב לאברהם וליצחק פרו ורבו, אבל ליעקב כתוב בפירוש "פרה ורבה" ו"מטתו שלמה", כמו שכתוב לאדם הראשון. המטה השלמה שלו היא בסוד התרחבות המקום שלו. עכשיו שיש לו את המחנה, את יב הבנים שהם מחנה השכינה, מחנה הקדושה, "והיה מחניך קדוש"[עג], עם ישראל הוא מחנה. כתוב "והיה מחניך קדוש" הולך על הצבא, והמחנה הקדוש הזה בקדושה כובש כמו מחנה צבאי, בקדושה, את כל העולם כולו. אבל צריך להיות "והיה מחניך קדוש".

אם כן, סוד השבת, הברכה שלה היא שבאופן ממילא תכבוש את כל המציאות, בסוד התרחבות מקום הקדושה לכלול את הכל. זה נקרא שהמנוחה מתפשטת, ועל כך כתוב "ופרצת ימה וקדמה צפנה ונגבה"[עד] שנאמר ליעקב אבינו. מתי זה נאמר? כאשר הארץ התקפלה, זה נקרא "קפיצת הארץ"[עה], שהוא הרגיש את תזוזת המקום. כתוב בחז"ל שיעקב הלך עד חרן ואחר כך הוא פתאום נזכר שעבר את המקום שבו אבותיו התפללו, הר המוריה, והוא לא התעכב שם, הוא לא עמד שם, הוא התחיל לשוב, וכשה' ראה את הכוונה שלו לשוב הוא עשה קפיצת הארץ.

ברכה – התפשטות; קדושה – מנוחה

יש שני סודות בקבלה: קפיצת הדרך וקפיצת הארץ – קפיצת הדרך היא יותר הבחינה של תזוזת האדם; קפיצת הארץ היא בעיקר תזוזת המקום. כתוב בפירוש אצל יעקב אבינו שהיתה אצלו קפיצת הארץ וה' הביא אותו למקום המקדש והוא שכב שם וחלם, ובתוך החלום ה' מברך אותו "ופרצת ימה וקדמה". כלומר, עכשיו היתה לך חויה של קפיצת הארץ, של תזוזת המקום, לפני שהלכת לישון המקום התכווץ, בדיוק ההפך מהתרחבות, אתה היית רחוק ממרכז העולם והמקום הביא אותך לתוך נקודת המרכז, כמו לפני בריאת העולם. כמו כן עכשיו ה' אומר לך "ופרצת ימה וקדמה צפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה". מה זה? "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו". כמו שעכשיו המקום הביא אותך למרכז שלו, בזכותך המקום הקדוש הזה יתפשט ויכבוש את כל המציאות, את כל המקום וכל המרחב. כידוע היום, מרחב כולל מקום וזמן יחד, הכל. זה סוד השבת – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו".

מה יש בשבת? יש התפשטות מנוחה. התפשטות המנוחה הוא סוד "ויברך אלהים את יום השבת ויקדש אתו". אם כן, עכשיו יש לנו סוד הרבה יותר עמוק מה נקרא קדושה של שבת – כל ברכה היא שאתה תתפשט, אבל אם זה אתה שמתפשט ולא המקום – אין בזה קדושה, בגלל שאתה לא נח ונע ביחד. על פי פשט, קדושה היא דבר והיפוכו, 'נמנע הנמנעות'. קדוש הוא למעלה מההגיון, והברכה מחייבת התפשטות, כיבוש ורדיה, מלכות. מה הקדושה? שעושים את זה במנוחה. זה רק בשבת, בגלל שאז לא אתה זז, אלא המציאות כולה מתרחבת, המרחב מתרחב, אבל זה בזכותך, בלעדיך לא היה קורה. בזכותך הקדושה, המקום הקדוש – "והיה מחניך קדוש", המחנה הקדוש שלך – מתרחב. זה נקרא "נחלה בלי מצרים". זה בדיוק מה שאומרים בבוקר בשבת. מה זו נחלה? אותיות נח-לה, הנחלה-המנוחה הזאת מתפשטת בלי מצרים עד שהיא כוללת בתוכה את כל המציאות.

אם כן, זה היה הפירוש של "ויברך". כל מה שעכשיו הארכנו היה הפירוש על פי התבוננות פנימית למלים "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". כלומר, מה הייתי חושב על פי מה שאני יודע קודם, קראתי את כל סיפור מעשה בראשית עד כאן, ראיתי קודם פעמיים "ויברך" ועכשיו אני רואה פעם ראשונה "ויקדש". פעמיים "ויברך" ראיתי קודם בהקשר ל"פרו ורבו", קודם דגים ואחר כך אדם, עכשיו פתאום באופן סתמי "ויברך אלהים את יום השביעי", עם התוספת "ויקדש אתו". כל מה שעכשיו הארכנו הוא להסביר שההתבוננות הפנימית מתחייבת מפשט המלים הללו לגבי שבת.

שבת – לעתיד לבוא

עכשיו באים חז"ל ואומרים לי שיש כוונה, וזו כוונה לכאורה נוספת, רק שנסביר שהיא בדיוק אותו דבר. הכוונה הזאת היא לעתיד לבוא, שה' ברך את היום במן, שכל השבוע וכו', וגם קידש במן שביום השבת לא ירד בכלל.

מה הדבר הראשון שאני צריך להתפעל מהדרשה הזאת? כמו שאמרנו קודם, ההתפעלות הראשונה מהדרשה הזאת היא שחז"ל מוציאים את הפסוק מההקשר (contact) שלו, לגמרי לכאורה, מוציאים את זה מיום השבת של ימי בראשית ופתאום אומרים לי שהוא פסוק שהולך על העתיד לבוא. מה אני צריך לענות לטיעון הזה? שכנראה זהו הענין הפנימי של שבת, העתיד לבוא. צריך על פי פשט לחשוב ולהתבונן שכאשר באה שבת, גם אז בששת ימי בראשית, פתאום ההוה והעתיד – אין תחום ביניהם. עד יום הששי הייתי עדיין בתוך הזמן, אבל ברגע שבא "יום הששי", שמתחבר עם "ויכלו השמים" לשם הוי', כבר אז מתחיל להתנוצץ העתיד – יום הששי בסיון, מתן תורה[עו]. אחר כך, כאשר אני ממשיך לקרוא "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" יש עוד יותר עתיד. באמת המן התחיל לרדת לפני מתן תורה, אבל הוא נמשך במשך כל ארבעים השנים שהלכנו במדבר. אם כן, זה מלמד אותי שהמדרגה של "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" היא בחינת לעתיד לבוא.

כמו שנסביר, כל מה שאמרנו על ברכה – התפשטות ותנועת המנוחה, סוד ברכת השבת – בקבלה הוא הבחינה שנקראת לעתיד לבוא. לעתיד לבוא בקבלה אפילו יותר גבוה מעולם הבא. עולם הבא בלשון הקבלה הוא תבונה[עז], הפרצוף התחתון של אמא, של בינה, לעומתו, הביטוי לעתיד לבוא בכתבי האריז"ל הוא אמא עילאה[עח], הפרצוף העליון של אמא, בינה, שמתייחד עם אבא עילאה. המדרגה הזאת נקראת לעתיד לבוא. אז אם אני רואה שהפשט שחז"ל נותנים למלים "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" הוא לעתיד לבוא, שבשבת יש גילוי של לעתיד לבוא, אז לעתיד לבוא הוא המן, ויום הלעתיד לבוא הוא המשיח. זה עולם הבא ולעתיד לבוא.

צנצנת המן – תזכורת לברכת ה' על הפרנסה

גם על פי פשט, הרי מה חז"ל אומרים לגבי שבת? שצריך כל אחד לראות בשבת "כאילו כל מלאכתך עשויה", אין לך יותר מה לעשות בעולם, והיום הזה הוא רמז "מעין עולם הבא"[עט], היות והעולם הבא הוא "יום שכולו שבת". היום כשאני מסתכל על לחם משנה אני נזכר מהעבר, כמו שאמרנו, שזה מזכיר לי, מזכרת. באמת על המן באופן מיוחד יש מצוה בתורה שאין אותה על שום דבר אחר – לקחת צנצנת ולשים בתוכה מן, שתמיד יזכרו בני ישראל את המזון הזה שאכלו אבותינו במדבר, שלא יוכלו לטעון אף פעם שבגלל חישובים של פרנסה אני לא יכול להתמסר לתורה ומצות. זה נקרא "צנצנת אחת... מן"[פ]. לגבי המן רואים בפירוש בתורה, אין דבר כזה בתורה, מצוה מה' למשה רבינו לדורות לקחת משהו שישמש מזכרת למשהו. אין דוגמא כזאת בכלל בכל התורה, רק צנצנת המן. המן אחרי ארבעים שנה נפסק, לא היה יותר מן, אבל ה' עשה נס, שאותו מן שה' אמר למשה לשים בצנצנת נשמר לדורות, עד חורבן בית ראשון. הוא עדיין קיים, רק שגנוז בהר הבית באיזה מקום, כשיגלו את ארון הקודש יגלו גם את צנצנת המן שיחד עם ארון הקודש.

מהי צנצנת המן? בשביל להזכיר לנו איך בידי ה' לפרנס אותנו "דבר יום ביומו"[פא], על פי פשט. שלא צריך לדאוג למחר, ה' נותן "דבר יום ביומו", זה הביטוי. וכידוע ש"דבר יום ביומו" בגימטריא דרך אמונה. יש פסוק בתהלים "דרך אמונה בחרתי"[פב], אדם צריך לבחור ב"דרך אמונה" (קודם אמרנו שאמונה היא אותיות מן הוא). מהי "דרך אמונה"? "דבר יום ביומו", אותה גימטריא. כלומר, ה' נותן כל יום, לא צריך לדאוג למחר, לא צריך לדאוג לפרנסה – זה מה שהמן צריך להזכיר. מי שהולך בדרך הזאת בוחר בדרך אמונה, "דרך אמונה בחרתי". אז ה' אמר בפירוש לקחת את זה מזכרת. אם כן, הצנצנת מזכירה לי את כל יסוד דרך ה' שהוא דרך אמונה.

חוץ מזה, בשבת היא מזכירה לי נוסף לכך את לחם המשנה, היש העליון. עכשיו יש לנו עוד פירוש מהו "עמר לגלגלת" בכל יום, ומהו לחם משנה של שבת: "עמר לגלגלת" בכל יום הוא העבודה של "דבר יום ביומו", שה' נותן לך את החיות הנצרכת, את החוק הקצוב. אל תדאג, כל מה שאתה תצטרך ה' לא יחסיר.

"בורא נפשות רבות" – "דבר יום ביומו"; "על כל מה שבראת" – לחם משנה

הברכה שאנחנו מברכים אחרי כל מזון קל היא "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי". מה הפירוש? ה' "בורא נפשות רבות וחסרונן", לכל נפש שהוא בורא הוא בורא את מילוי החסרון. "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי" כתוב שאלו תענוגים נוספים[פג], יותר ממה שנצרך לחיוניות האדם, של היצור. זה פירוש מאד חשוב שתמיד הרבי מזכיר אותו על ברכת "בורא נפשות רבות". יש שתי מדרגות של מזון: מזון הנצרך ותוספת – יש תענוג, יש מעדן, "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"[פד].

יש מאכלים מיוחדים שלא בשביל לחיות, לא בשביל להתקיים, אלא בשביל להתענג. בכל השבוע יש את זה. מה שנצרך לחיים הוא המדרגה של ימות החול; מה שהוא תוספת, שלא נצרך בשביל להתקיים, הוא בחינת שבת. להתעדן היינו בחינת אשר, אשר לשון א‍ֹשר. כתוב שהמעדנים הם בחינת אשר, מלשון א‍ֹשר. בכל ברכה מברכות המצות אומרים "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו", וכתוב[פה] שהמלה "אשר", הא‍ֹשר, היא השביעית בברכה, כנגד שבת. "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" שש מלים, כנגד ששת ימי המעשה ו"אשר" בחינת שבת, השביעי, "כל השביעין חביבין"[פו].

"מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", המדרגה הזאת נקראת "על כל מה שבראת להם להחיות נפש כל חי": "על כל" הכוונה 'חוץ', שאתה נותן את החסרון של כל אחד חוץ ממה שאתה גם מוסיף לתת לו עוד חיות מלשון תענוג. חיות תרתי משמע, חיות היא מקור החיים, "כי עמך מקור חיים"[פז], "מקור כל התענוגים"[פח]. במשך השבוע מי באמת ראוי להתעדן? רק מי שהוא בבחינת שבת, "צדיק אכל לשבע נפשו"[פט]. להתעדן היא בחינת שבת. מי שלא בבחינת שבת רק צריך מה שצריך ולא יותר, תו לא, מה שהגוף דורש. זו בחינת כל השבוע.

לגבי המן יש את שתי המדרגות: במה שהאדם צריך מה שהוא צריך – עליו לבטוח בה' שיתן לו כל יום מה שצריך, ימלא את החסרון שלו, על כך כתוב "דבר יום ביומו", אל תדאג למחר, כל יום ה' נותן לך בדיוק כמה שאתה זקוק, כמה שאתה צריך; מה זה לחם משנה? התוספת, שבשבת ה' נותן לך לחם משנה, גם מה שאתה צריך וגם יותר ממה שאתה צריך. זה הפירוש הפשוט של לחם משנה של שבת. כלומר, לחם משנה של שבת הוא בבחינת "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי". "בורא נפשות רבות וחסרונן" הוא "דבר יום ביומו", ואילו "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי" הוא לחם משנה, בחינת שבת.

אלו שני הלימודים, הפשט בהבנת המן: יש לימוד של "דרך אמונה" במשך כל השבוע, "דבר יום ביומו"; ויש מדרגה מיוחדת של שבת – לחם משנה. אבל הנקודה של כל זה היא שברגע ש"באה שבת באה מנוחה", והאדם עכשיו הוא בעתיד, הוא שייך לעתיד לבוא. מה רצינו לומר? היום, שאנחנו אחרי דור המדבר, המן הוא מזכרת של העבר, אבל באמת הוא מזכיר את העבר רק בשביל לזכור את העתיד.

עוד פעם, המן מזכיר, אנחנו נזכרים בעבר, ואמרנו ששבת אינה להיזכר, שבת היא לזכור, ושבת היא משהו פעיל – להתרכז במשהו, לא להיזכר בו. אם כן, מהו מן? מזכרת, הוא מזכיר לנו מה שהיה, אבל טעם המן, של המזכרת, הוא רק בשביל להתחיל לזכור את העתיד. איך אני יודע את זה? מכך שכתוב מן כאשר הוא היה בעתיד, שכבר בשבת הראשונה כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו", ואז המן היה בבחינת לעתיד לבוא, כבר היה מורגש, הלעתיד לבוא מאיר כבר ביום השבת הראשון של מעשה בראשית. מכך אני לומד שהמן תמיד קשור עם זכרון העתיד. כלומר, בשבת אני נמצא בתוך העתיד וזה גם נותן לי את הכח במשך השבוע לבטוח בה', לבחור בדרך האמונה של "דבר יום ביומו", ללכת בה ולהגיע עוד יותר ל"על כל מה שבראת".

אבא ואמא – יחוד לעתיד לבוא

כאמור, בקבלה 'לעתיד לבוא' נקרא בחינת אמא עילאה, וזה מה שאמרנו קודם ש"זכור את יום השבת לקדשו" הוא יחוד אבא ואמא על ידי הדעת הנעלם. אם כן, הרמז הוא שהדבר הזה גופא מרומז בכך שאת שתי המדרגות שכנגד אבא ואמא – "ויברך"-"ויקדש" – חז"ל מפרשים לעתיד לבוא, על פי פשט. אנחנו מפרשים ש"ויברך"-"ויקדש" הם כנגד אבא ואמא – "ויקדש" אבא, "ויברך" אמא. איך יש לי רמז ברור לכך? בכך שחז"ל מפרשים אותם לעתיד לבוא.

על פי קבלה לפרש משהו לעתיד לבוא היינו שהדבר הוא יחוד של אבא ואמא עילאין, שהוא בחינת אותיות איתן המשמשות לעתיד לבוא, זה הביטוי בקבלה. איתן הוא יסוד אבא עילאה[צ], נקרא "נחל איתן"[צא], והאותיות א-י-ת-ן בדקדוק לשון הקודש משמשות בסוד יחוד וזיווג לעתיד לבוא. זהו סוד "זכור את יום השבת לקדשו". האיתן, יסוד אבא, שמשמש לעתיד לבוא, יסוד אמא עילאה, הכל בסוד זכרון יום השבת.

פָּרָשַׁת "וַיְכֻלּוּ" וְגוֹ' נֶאֶמְרָה עַל שֵׁם הֶעָתִיד, בְּחִינַת אִמָּא עִלָּאָה (שֶׁנִּכְלֶלֶת בְּאַבָּא עִלָּאָה), שֶׁנִּקְרֵאת לֶעָתִיד לָבוֹא כַּנּוֹדָע.

התרחבות הזמן והמקום

איך הדבר הזה מתקשר עם הפירוש שאמרנו קודם באריכות של התפשטות המקום? התפשטות המקום והמרחב, כמו שמבואר היום גם במדע, היא בסוד הענין שבכל רגע יש מקום חדש – בכל רגע המרחב מתרחב. יש חויה פשוטה שאם האדם מתבונן הוא יכול להרגיש שכל רגע יש חידוש. מה החידוש? יש עוד רגע בעולם. הרגע הזה לא היה לפני רגע, יש רגע חדש והוא חידוש, בריאה חדשה. אבל באמת זהו לא חידוש הזמן, רק רמז בעלמא, גם על פי מדע. לא זה מה שנקרא במדע חידוש הזמן. חידוש הזמן הכוונה שהעולם נברא בזמן מוגבל – "הלא צבא לאנוש עלי ארץ"[צב], יש פסוק באיוב. צבא נקרא זמן מוגבל, כמו שניתן לכל אחד זמן מוגבל כמה לחיות, שיש לו זמן. לכל אחד יש את הזמן שלו – כמה זמן ה' נתן לכל אחד לחיות. דורשים זאת מהפסוק "הלא צבא לאנוש", כשהפירוש צבא כאן הוא זמן מוגבל.

יש שלשה פירושים של צבא בתורה: מלשון חיילים, צבא[צג]; מלשון צביון[צד], יפי וסדר, וגם רצון; מלשון זמן מוגבל. אלו דרושים ארוכים בתורת החסידות[צה]. הפירוש זמן מוגבל הוא הפסוק "הלא צבא לאנוש". יש לאנוש, לכל אחד זמן מוגבל. הזמן כבר מוגבל מראש. כלומר, מהרגע הראשון שנולד יש לו שבעים שנים לחיות.

מה נקרא התרחבות המרחב? שהזמן המוגבל שלו יתרחב, שבאמת ברגע הלידה הוא קיבל 70 שנה אבל יכול להיות שמשהו יקרה שהזמן הזה יתרחב, עד 120 שנה, או עוד יותר מזה – עד בלי די. אותו דבר לגבי העולם. עכשיו אני אומר דבר שבמדע המודרני של היום בצורה פשוטה ועממית: כשהעולם נברא הוא נברא עם חיות של רגע אחד. כלומר, היה לו רגע-הרף עין להתקיים. כל העולם כולו נברא במצב כזה שהיה לו בדיוק רגע להתקיים והיה צריך מיד להתאפס, כך הוא נברא. מה קרה? למה העולם עדיין נמצא בינינו? קרה שהמרחב התרחב. הכוונה שגם המקום, בתחילת בריאת העולם גם המקום היה רק נקודה אחת. כל המרחב, וגם הזמן, היה רק נקודה אחת, שניה אחת, רגע אחד. מה קרה? המקום-המרחב כולו התחיל להתרחב. המרחב התחיל להתרחב גם במקום וגם הזמן, שנעשה יותר מקום וכך הולך הוא ומתרחב כל הזמן. כלומר, פשוט נעשה יותר זמן. לא שהחידוש הוא שאני מרגיש את הרגע שנולד, אלא שיש יותר לעתיד לבוא. כל רגע צריך להרגיש שהעתיד יותר גדול, שהיעוד יותר ירוק, יש לי לפני עתיד יותר טוב, יותר גדול. זה נקרא התרחבות הזמן.

עוד פעם, התפשטות הזמן פרושה להרגיש יותר עתיד. העתיד בתוך המציאות היה דבר מוגבל, "הלא צבא לאנוש", יש לך עתיד כך וכך, כמו שנאמר לאדם יש לך כך וכך לחיות, אז הוא עכשיו מצפה לחיות כך וכך שנים, זה העתיד שלו. אם פתאום מישהו יבוא ויאמר שהגזרה התבטלה ויש לך עוד 15 שנים לחיות, כמו שה' אמר לחזקיהו המלך[צו] פתאום העתיד שלו התרחב – הוא קיבל עתיד יותר גדול. זו הדוגמא לפרש את חוויית שבת. שבת היא עתיד יותר גדול וממילא זה נקרא התפשטות המרחב כולו, מה שדיברנו קודם.

בשביל להגיע למדרגה הזאת צריך להיות בבחינת "הנסתרת"[צז], "הנסתרת להוי' אלהינו" שזה יה של שם הוי', לא "והנגלת". יש גם מדרגה של שבת של "והנגלת", "ויכל", "שמור", שמירת השבת כהלכתה, והמנוחה הפשוטה של "וישבת". עד כאן אמרנו שהמנוחה היא בתוך ה-ו, המנוחה של ה-ו היא מנוחה שלא תתפשט, היא פשוט מנוחה, פשוטה כמשמעה, "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". אבל המנוחה המתפשטת, שהיא המרחב המתפשט ובעיקר הזמן המתפשט, כלומר יותר עתיד, היא בסוד לעתיד לבוא. זה יה בקבלה, וזהו סוד "ויברך... ויקדש" לכן חז"ל דורשים אותם על המן לעתיד לבוא.

בטחון בה' בידיעת סוד התרחבות הזמן

למה דווקא המן ולא משהו אחר? כמו שאמרנו קודם – המן הוא דעת, לחזק את האמונה. כל מה שעכשיו אמרתי לא חידשתי שום דבר לאף אחד, בגלל שבאמונה הפשוטה כולם יודעים את זה. כל מה שאמרתי וכל מה שנאמר, וכל מה שכל אחד בעולם יאמר –הכל נמצא, לא חידשנו פה שום דבר. אבל אם חושבים על כך ואם פתאום הדבר יורד לתוך המודעות ואפשר להרגיש אותו ולהתקשר אליו – זה נקרא המשכת דעת, בחינת מן. מן פרושו פשוט לפרנס את האמונה – להמשיך מהעל מודע לתוך הריכוז של המודע. לכן שייך למן, שהוא המשכת הדעת בענין זה גופא של לעתיד לבוא. כלומר, המן הוא שנדע את העתיד לבוא. נדע איך שהעתיד לבוא מתפשט כל הזמן, שהוא סוד השבת, כמו שהמקום מתפשט. אמרנו קודם ש"עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל העולם כולו", וכתוב כאן ששבת "מיניה מתברכין כולהו יומין", שהשבת מתפשטת "נחלה בלי מצרים". ההבדל הוא על פי פשט שארץ ישראל היא מקום ואילו שבת על פי פשט היא זמן, אבל שתיהן הולכות יחד – שבת היא התפשטות הזמן, הלעתיד לבוא וארץ ישראל היא התפשטות המקום.

המדרגה הזאת תלויה באבא ואמא, והיא הזכרון של שבת, לכן חז"ל דורשים אותה לעתיד לבוא. הרגשתה תלויה במשה רבינו, שבזכותו ירד המן. ממילא, מה הוראה פשוטה שיוצאת מכך? שכדי להגיע לכל מדרגות המן, גם על פי פשט שאמרנו קודם, שמן הוא בטחון בה' "דבר יום ביומו", ושיש מדרגה במן ששייכת לשבת, שהיא ענג, "על כל מה שבראת" – "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" – צריך דעת בלעתיד לבוא.

כתוב שהפסוק שאני מזכיר כמה פעמים בנוי מ-7 מלים – "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" – יש מסורה של הקדמונים שבפסוק הזה יש 7 מלים, כאשר המלה "והוא" היא באמצע. יש רק שלשה פסוקים בתנ"ך על אותו המשקל. יש על זה מסורה ויש על זה הסבר מאד ארוך בחסידות-בקבלה שלא נאריך בו. יש שלשה פסוקים כאלה בכל התנ"ך, 7 מלים עם המלה "והוא" באמצע. זו תופעה כל כך חשובה שהמסורה – שלא מציינת כל תופעה, היא מציינת רק כמה תופעות – מציינת אותה. כל אחד יכול לפתוח תנ"ך ולראות. הראשון והיחיד מהם בתורה הוא הפסוק הזה: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". זהו ענין מובהק של שבת.

בשביל להגיע למדרגות האלה צריך דעת בלעתיד לבוא. צריך להכיר את העתיד לבוא, גם בשביל המדרגה הפשוטה של "דרך אמונה בחרתי", גם בשביל להסתפק במועט. מתי האדם יכול להסתפק במועט שיהיה לו מחר, שלא צריך לדאוג למחר? רק אם יש לו איזו תחושה של התפשטות העתיד. כיון שיש לו עתיד גדול לפניו וכל פעם, כל רגע, העתיד מתרחב עוד יותר. זהו סוד מאד עמוק, צריך הרבה-הרבה לחשוב על כך, שכל רגע יש לך עולם הבא יותר גדול.

גן עדן חדש

יש כמה סיפורי חסידות על הדבר הזה. יש סיפור אחד בחסידות, שפעם אחת אדמו"ר הזקן יצא לחסידים שלו ובישר להם בשורה טובה: היום קרה בשמים דבר כזה שהגיהנם נשרף, סיפרנו את הסיפור הזה הרבה. הוא יצא ואמר בשורה טובה, כולם ישתו "לחיים", הגיהנם נשרף. יש שם אש והוא נשרף. אבל אי אפשר להשאיר את המצב ככה, אז המלאכים בשמים דנים מה לעשות, הרי זה אסון איום ונורא – גיהנם נשרף מה עושים? צריך לשפץ.

היו בדיון שתי אפשרויות: או שבונים על פי פשט גיהנם חדש, צריך לשקם את הגיהנם, לבנות אותו להקים אותו מחדש, או – איזה מלאך חסיד היה לו שם רעיון יותר טוב – שנקח את גן עדן ונעשה אותו לגיהנם ונברא גן עדן חדש. כיון שבשמים לא ידעו איך להחליט אז הדרך היא לבוא לצדיקים שבעלמא דין, בעולם הזה, והם יפסקו את ההלכה. אדמו"ר הזקן אמר שהם באו אלי ואני פסקתי להם כמו הדעה השניה, שגן עדן שעד עכשיו עכשיו יהיה הגיהנם, וגן עדן יעשו חדש.

מה הסיפור הזה אומר לנו? זה סיפור של התרחבות העתיד. עוד פעם, גן עדן נקרא העתיד, העתיד הטוב, העתיד הקודם הופך להיות גיהנם. גיהנם גם הוא מיצרים, הגבלה. להיות בגיהנם הכוונה להיות במצרים, אותו הדבר, להיות מוגבל. גן עדן של אתמול, כלומר העתיד הוורוד שלך של אתמול, הוא הגיהנם של היום. להרגיש ולהמחיש זאת – זו בחינת המן. מי שמרגיש את זה הוא גם בפשטות בוטח בה' "דבר יום ביומו" ובוחר בדרך האמונה. זה בסוד המן.

אם כן, למדנו עד הענין הזה של לעתיד לבוא, איך דווקא בשבת כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" ודורשים זאת על המן לעתיד לבוא. אנחנו עדיין באמצע ההסבר הכולל של "זכור" כנגד ברכה, כאשר הברכה מיוחדת עם הקדושה, אבא, כמו שכתוב "זכור את יום השבת לקדשו". "זכור" כנגד "ויברך אלהים את יום השביעי"; "לקדשו" כנגד "ויקדש אתו"; "שמור" כנגד "ויכל אלהים ביום השביעי"; ו"את יום השבת" כנגד "וישבת ביום השביעי".